הפסיכולוגיה היונגיאנית מסע אל העצמי

הפסיכולוגיה היונגיאנית

המחקר של הפסיכולוגיה היונגיאנית תורם להבנת התחום של הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, הקיום של חלקים גבוהים בנפש שלנו והמשמעות שלהם בתהליכי החיים. נכנסתי לתחום הזה במסגרת עבודת הדוקטורט שלי על מחוללי קדושה במקומות קדושים, המאמר שלפניכם הוא מעין סיכום שעשיתי בשבילי של הספרים שקראתי, בכדי להבין את הרקע שלו והשלים אותו אני ממליץ לקרוא את המאמר – דת וקדושה חיצונית ופנימית

המאמר מחבר את התובנות מחמישה ספרים שונים של יונג ועל יונג, ועוזר להבין את יונג וזרם המחשבה היונגיאנית לפי נושאים שונים שהם אבני הבניין של הפסיכולוגיה היונגיאנית. הספר הראשון הוא על יונג של אנטוני סטור, הספר השני הוא על הפענוח של המונחים היונגיאנים של שארפ דריל, הספר השלישי על פרשנות המיתוס היונגיאנית של וולקר. הספר הרביעי הוא של יונג עצמו על פסיכולוגיה ודת והספר החמישי הוא של קוברט על התפקיד הדתי של הפסייכי, המפתח של הפסיכולוגיה היוניאנית לפי הבנתי היא החשיבות שיונג נותן לחיפוש הדתי, קוברט מפתח מוטיב זה, ומתייחס להתנסות הדתית ככלי לריפוי החיים הנפשיים של אדם.

ואלו פרטי הספרים, לצורך הפניות שבגוף המאמר אתייחס לשם של הכותב בלבד והעמוד שבספר:

סטור, אנטוני. 1998. יונג. דביר, תל-אביב.
סטור מתחיל בסקירת חייו של יונג ויחסיו עם הוריו, מתוך הבנה שזה השפיע על הטיפול והתפתחות התיאוריה שלו.

Sharp, Daryl. Digesting Jung: Food for the journey. Vol. 95. Inner city books, 2001
דריל שארפ מבאר כמה מהמונחים היונגיאנים, מתייחס להתליך הריפוי וההתפתחות האנושית, המטרה והדחף של הכוחות הנפשיים שבנו.

Walker, S.F. 2013. Jung and the Jungians on myth : an introduction. Routledge, Abingdon, Oxon
ווקר מרחיב על חשיבות המיתוס, הארכיטיפים, בתהליך הריפוי והאינדווידואציה.

יונג, קרל גוסטב (2005) פסיכולוגיה ודת. רסלינג
אחד מהספרים האחרונים של יונג שמתייחס לתרבות המודרנית ומרחיב על חשיבות החיפוש הדתי לנפש

Corbett, L. (1996). The religious function of the psyche. Psychology Press
קוברט מציע שיש לחוויה הנומינוזית תפקיד בריפוי וקידום תהליך האינדבידואציה של האדם.

תולדות חייו של יונג

לפי אנטוני סטור, יונג נולד לכומר פרוטסטנטי, אך דמות המפתח בחייו הייתה אמו, שהייתה בה כפילות בין מה שאמרה ומה שעשתה, בגיל שלוש היא אושפזה בגלל בעיות רפואיות לכמה חודשים והוא הרגיש נטוש, מחקרים הראו כי הדמות של האם יותר דומיננטית אצל יונג מאשר אצל פרויד, אם הרסנית ובולעת מצד אחד, מגוננת ותומכת מהצד השני. עד גיל 9 הוא היה ילד בודד ומוכשר וזה קבע במידה רבה את אופיו כאינטלקטואל נפרד מהחברה, הוא היה חם וסימפטי, אבל חי בעולם רעיונות, ההתעניינות העיקרית שלו הייתה תהליך צמיחה אישית והתפתחותה, שהשלב האחרון הוא כילול הכוחות הרוחניים בתוך האדם.

יונג גדל בכפר ונחשף לאמונה בעל טבעי, ליצר ולכוחם של הטבע והחיים הפשוטים, הוא נולד ב1875, אנשים באותה תקופה התעניינו בבעיה הדתית, ויונג גדל בסביבה דתית. בתחילה רצה להיות ארכיאולוג ולבסוף למד פסיכיאטריה והיה רופא במוסד פסיכיאטרי במשך תשע שנים 1900-1909, הפסיכיאטריה הייתה אצלו דרך ליישב את הניגודים שבתוכו, זה נושא שעובר כחוט השני בין כתביו, בנוסף לכך הוא השתתף בניסויים של מדיומים וכתב את הדיסרטציה שלו לשם קבלת תואר רפואה "על הפסיכולוגיה ועל הפתולוגיה של מה שנקרא תופעות עולם הנסתר".

הנושא של סכיזופרניה ריתק אותו, ולאו דווקא כרגרסיה, אלא כפתח להבנת הנפש. גם בו עצמו כילד הוא ראה שתי אישיות: האחת תלמיד מתבודד, חסר ביטחון שלא מוצא עצמו בעולם, והשנייה זקן סמכותי ומכובד על הכל, אדם בעל ביטחון עצמי שהשפעתו ויכולתו גדולים. יונג האמין שיש שתי אישיות נפרדות בתוכו, ולאחר מכן פיתח אישיות נוספות, מאניש את הארכיטיפים ולעיתים ממש מדבר איתם, במיוחד האנימה והאנימוס, הזקן החכם, ועוד. דמות שמתגלה לו בחלומות היא פילמון – הזקן החכם שהוא בעל תובנה עליונה. ניתן לומר כי העניין העיקרי של פרויד היה לחשוף סודות, וזה של יונג היה ליישב את הניגודים בין האישיות השונות בנפש. במסגרת העבודה שלו כרופא פסיכיאטר קליני המתמחה בסכיזופרניה יונג שם לב שבחולים יש אישיות חצוייה, מפוררת, אלא שמעבר לחלקים המפוררים השונים צץ לעיתים באופן לא צפוי משהו אחר – שלם ומודע, שיונג קרא לו עם הזמן "העצמי". יונג גילה שקיים תת מודע קולקטיבי, וחשב שחלק מהפנטזיות של הסכיזופרנים נובעים מכך ושואבים את הדימיים שלהם מעולם המיתוסים ההיסטורי והארכיטיפי, המחלה חושפת רובד עמוק בנפש, ואותו מרכז שהוא עצמי מנסה להעביר הודעות למודע דרך המיתוסים והדימויים בכדי לחולל תהליך של ריפוי והשלמה של הניגודים, ומכאן שהמחלה היא בעלת מטרה ויכולה להיות שלב בריפוי, ולאו דווקא רגרסיה.

לאחר 7 שנים של טיפול פסכיאטרי עצמאי, פגש יונג את פרויד ומסלול חייו השתנה. הפגישה ביניהם הייתה מאד עוצמתי ונמשכה מ1907 ועד השבר ב1913, עבור יונג פרויד היה האב האובד, ועבור פרויד יונג היה הבן האבוד, בפעם הראשונה שנפגשו הם דיברו 13 שעות רצוף. אבל ליונג הייתה את הדעה והדרך משלו, כשפרסם את ספרו הפסיכולוגיה של הלא מודע ב1911 הוא כבר ידע שזה יוביל לשבר עם פרויד שהיה יותר דוגמטי, בעל השפעת אב חזקה ואם חמה מצד אחד, וליברלי ולא קשור לדת מהצד השני, אצל פרויד זה היה בעיקר היצר והאגו, ואילו בפסיכולוגיה של יונג יש מימד דתי, אפילו המיניות מפורשת אצלו כסמל שיש בו משמעות אלוהית של איחוד בין הניגודים, שלמות.

בעקבות הפרידה ואולי גם ללא קשר, יונג בן ה38 (לקראת משבר גיל ה40), נכנס למשבר קשה הכולל דיכאון, דכדוך, חוסר ודאות פנימי ותהייה, תחושת מועקה. זה קורה ב1913, יונג מרגיש שמעבר למימד האישי יש כאילו יש כוח חיצוני שמשפיע עליו, יש לו חלומות ודימויים על הרס העולם. ואז, ב1914, פורצת מלחמת העולם הראשונה. יונג מסיק כי המשבר שהוא נכנס אליו נבע בחלקו מתחושה מוקדמת של מאורעות ונוראות המלחמה, וזה מחזק אצלו את האמונה בתת מודע קולקטיבי, יש סינכרוניות בין המשבר שלו, הגיל שלו, ומאורעות הזמן. יונג מגיע למסקנה שעקת המלחמה והמתח שהיה באוויר לפניה הם אלו שהשפיעו עליו, וכך גם לגבי אנשים אחרים, רוח הזמן יכולה ליצור נוירוזה. החוויה האישית שלו הצטלבה עם החוויה של כל המין האנושי. לפי סטור יש אצל יונג בלבול בין הפנימי לחיצוני, יונג סובר כי אנשים יצירתיים מקדימים את זמנם והם בקשר עם בינה עליונה

מזמן זה והלאה יונג יוצא לדרך עצמאית, האנליזה שלו של עצמו בזמן הזה (שהתחילה עם פרויד), מביאה אותו לתובנות לגבי העצמי, תהליך האינדיבידואציה והתת מודע הקולקטיבי, מבחינתו של יונג אפשר לקרוא לזה לחיפוש שלו חיפוש דתי ולמטרה של החיפוש שהיא העצמי בשם אלוהים, הוא תופש עצמו ככלי לתבונה האלוהית. ומפתח את טכניקת הדמיון הפעיל, ציור כשיטה שהופכת פנטזיות לחפצים, הוא כותב: השנים בהן הלכתי בעקבות התדמיות שבתוכי היו השנים החשובות ביותר בחיי – בשנים אלה החלטתי החלטות מהותיות. הכל התחיל אז. כל הפרטים המאוחרים יותר הם רק תוספות והבהרות לתכנים שפרצו מן הלא מודע שלי, ובתחילה אף הציפו אותו, זה היה החומר הראשוני של עבודת חיי". בשארית חייו הוא מטפל באנשים ומפתח את הרעיונות הללו, הוא נפטר ב1961 בן 85 שבע תהילה והישגים.

ארכיטיפים

לפי אנטוני סטור, ארכיטיפים אינם נקבעים על ידי תוכנם, אלא על ידי צורתם. הרעיון המקורי של יונג היה שארכיטיפים עוברים בתורשה. הם טעונים במשמעות רגשית גדולה ואפשר לומר שהניסיון האנושי מתגלם בהם. כל בני האדם חווים את החיים באופן ארכיטיפי. בגלל שהאדם המודרני מנוכר לרובד הפיוטי יוצר המיתוסים בהוויתו, חייו הפכו לחסרי משמעות וערך, מטרת האנליזה להחזיר לאדם את הארכיטיפים בעזרת ניתוח חלומות. הארכיטיפים מופעלים במצבים קיצוניים, חומר הגלם שלהם הוא מיתוסים, שהם סוג של אמונה דתית. בני אדם מאופיינים בכך שהיסוד הסובייקטיבי שבהם מתמזג עם היסוד האובייקטיבי, היחסים שלנו עם אחרים אהובי לבנו הם לא רציונליים, ניסיון אנושי לא אפשרי ללא התערבות הכישרון הסובייקטיבי, המבנה הנפשי של האדם מאפשר לו להתנסות בחוויות כגון חיים עם אישה, תדמיות של הורים, יחסים עם ילדים, וכן הלאה.

ישנם, לדוגמא, תדמיות ארכיטיפיות הנמצאות בבסיס החוויה של בני המין האחר, אנימה ואנימוס. במובן הפשוט האנימה היא האנשה של התשוקה הארוטית של הגבר, התדמית שהוא משליך, ארוטית ובעלת חוכמה עתיקה. האנימה היא חוליה המקשרת בין המודע לתת מודע. האנימה והאנימוס הם האנשות אותם היבטים באישיות שבמובנים רבים נוקטים עמדה מנוגדת לעמדת האני המודע, והם בעלי תכונות המאפיינות את המין האחר, כשהאנימה יוצרת מצבי רוח, והאנימוס דעות

לפי שארפ דריל, ארכיטיפים הם מעין מערכים או חוקים כלליים, יש הבדל בין ארכיטיפ לדמות ארכיטיפ כפי שהיא מופיעה במיתוסים ובתרבות. ישנם ארכיטיפים וישנם אינסטינקטים, יונג אמר שזה כמו ספקטרום שבקצה האחד שלו אינפרא אדום האינסטינקטים החייתיים, ובקצה השני אולטרא סגול, הארכיטיפים שנובעים מהעצמי. ארכיטיפים מופיעים דרך דימויים, תוואים ומוטיבים באמנות, ספרות, היסטוריה ומיתולוגיה, ארכיטיפ הגיבור וכן הלאה. הארכיטיפים הם רוח, חלומות, תפישות, דימויים ופנטזיות. האינסטינקטים הם סימפטומים של הגוף, תפישות אינסטינקטיביות. הארכיטיפים הוא מרכיב מבני ראשוני של הפסייכי האנושי, נטייה אוניברסלית לצור רעיונות ודימויים מסויימים ולהתנהג בדרך מסוימת, האינסטינקטים הם החלק המשלים הפיזיולוגי של הארכיטיפים. (דריל, עמ 14)

לפי יונג (פסיכולוגיה ודת) ארכיטיפים הם תוצאה של מיתוס ובה בעת גם תוצרים אישיים וילידיים שמקורם בלא מודע, "המוטיבים הארכיטיפיים נובעים ככל הנראה מאותן חותמות של הרוח האנושית, שמונחלות מדור לדור לא רק באמצעות מסורת והגירה, אלא גם באמצעות תורשה." יונג טוען שזו היפותזה הכרחית, כי אותם דימויים מופיעים גם ללא כל אפשרות למסורת ישירה. יונג טוען שהרעיון של ארכיטיפים מופיע אצל אדולף באסטיאן Bastian ואצל ניטשה, גם לוי בריל LEVY- BRUHL ומרסל מוסMauss והובר Hubert מדברים על רעיונות קדמוניים או אלמנטריים, קטגוריות, או כשרים. (יונג, עמ' 85)

לפי קוברט (עמ 59) הארכיטיפ הוא קונפיגורציה פרטיקולרית או תוואי של מודעות, בזמן הגדילה הארכיטיפ מיידע את הטבע של הצמח הגדל. הגוף הוא אינפורמציה מאורגנת ברמת דחיסות שונה מאשר הפסייכי. החומר הוא מה שאנחנו תופשים דרך חושינו, הארכיטיפים הם החוקים של המודעות שמביאים סדר ויוצרים את היקום כפי שאנחנו מכירים אותו. אי אפשר לקבוע את מקור אותם חוקים.

לפי ווקר, יש הבדל בין ארכיטיפ שהוא מבנה צורני, כמו קריסטל, קמאי אינסטינקטיבי, הקשור להתפתחות האנושית במשך הדורות, לבין ההופעה שלו כדמות ארכיטיפית, לדוגמא אלוהות. הארכיטיפ קיים גם אצל חיות, וכך למשל ציפור מקימה את הקן לפי ארכיטיפ שעובר בתורשה, הבונה מקים את הסכר, הוא לא יודע מה הוא עושה, אבל עושה זאת נכון לפי תוואים הקיימים אצלו בתת מודע. באותו האופן בכולנו יש ארכיטיפים הקשורים לאם, אב, אישה, ילדים, ועוד כמה, והם מופעלים כשאנחנו נפגשים עם אנשים ואירועים אמיתיים. התרגום של הארכיטיפים הוא תרבותי, ורצף של ארכיטיפים יוצר מיתוס, נרטיב.
לדוגמא, כשאנשים נמצאים במצב מצוקה הם מתפללים, כתוצאה מהתפילה הארכיטיפ של ישות אלוהית עוזרת מופיע ונותן להם כוח, וזה משנה את מצב הדברים באופן פלאי. יש קשר בין התחום הביולוגי ובמיוחד של האינסטינקטים ובין הארכיטיפים של הלא מודע

יונג מביא דוגמא היסטורית של קבוצה של אנשים שרצתה להתנקש בחייו של אלברכט הראשון ב1308, האחיין שלו יונה ועוזריו היססו כשהם יצאו איתו לציד, אבל כשהוא נכנס לנהר (חצה אותו) הם עזרו כוח וניגשו למלאכה, יונג טוען שברגע הזה הארכיטיפ של מעבר תווך הופעל אצלם והם היו נכונים לקיים אותו, למעבר הפיזי היה השפעה מעוררת, יונג אומר שהמיצר הוא היכן שהגיבור הורג את הדרקון, יונה מצא עצמו לפתע בעולם של ארכיטיפים וזה אפשר לו לעשות את המעשה. יונג תפס עצמו כמדען אמפירי, לא כמורה ולא מישהו שעוסק במטאפיזיקה, הוא שואב את החומרים שלו מהתנסויות קליניות ואנליזה

דוגמא מצמררת לכוח המשחרר של הארכיטיפים המאפשר ומעורר אנשים לעשות מעשים שהם לא התכוונו להם מלכתחילה נותן יונג בהתייחסות המעניינת שלו לנאציזם. מה שהוא קורא הקטסטרופה הרוחנית של הנאצים. לפי הבנתו ישנה דמות ארכיטיפית שנקראת האל הגרמני וואטן, אל הסערה והכאוס. יונג טען שבתנועה ההיטלראית וואטן התעורר לתחייה, וגרמניה הנאצית היא ארץ של קטסטרופה רוחנית, פנתה לכוח ארכיטיפי ושמה עצמה באופן חסר אחריות בידיו של אל סערה ושגעון. אלא שזה לא רק גרמניה, לפי יונג האדם המודרני לא בשליטה ולא פועל לפי רצון חופשי, אלא מתומרן על ידי כוחות ארכיטיפים.

הארכיטיפים הם צורות בסיסיות, שלא מוגשמות, מואנשות, ומופיעות בתור דמויות קונקרטיות, יש להם דרגה גבוה של אוטונומיה, שלא נעלמת כשהם מופיעים בדמות וכשאותה דמות משתנית. ישו או קרישנה הם דמויות ארכיטיפ והם מייצגות ארכיטיפ עמוק יותר של אנתרופוס (אדם קדמון לכל קדומים בקבלה). לפי יונג הארכיטיפים הם התגשמויות פסייכיות של האינסטינקטים. סוג של אוטונומיה שיש לה מודעות וחיים פסייכיים משל עצמה.

ארכיטיפ הוא כמו תוואי התגבשות של קריסטל, צורת מחשבה, הוא כנראה קשור לתורשה, הארכיטיפ מגבש את המחשבה לדמות ארכיטיפ, אבל אין לו קיום משל עצמו, זה אפשרות של ייצוג קבועה ומורשת, אבל התוכן המופיע בדמות הארכיטיפ הוא התוצאה של הפיכת הארכיטיפ למודע והתמלאות בחומרים מהמודע, אי אפשר לייצג הארכיטיפ ולדעת אותו ישירות, רק דרך פעולתו, לעומת דמות ארכיטיפ שמופיעה בחלומות ובדמיון. יש ארכיטיפ יחיד לכל מצב אנושי, אבל מספר לא מוגבל של התבטאויו שלו, הדמויות נראות ואלו הם האלים, ייצוגים תרבותיים של דמויות ארכיטיפים ולא הארכיטיפים עצמם, הארכיטיפים הם התניה לחווית מצבי החיים, ולא סיבה.

ארכיטיפ האם מוביל אדם לחפש ולגלות בעולם את הביטוי שלו, הוא תוצר של היסטוריה אנושית משותפת ארוכת שנים, ולא קשור בהכרח להתנסות האישית מלכתחילה, הוא מכוון אנשים לפעול בספונטניות ובצורה אינסטינקטיבית לנוכחות הורית, ילדים, ואהובים. התהליך הוא הפוך, הארכיטיפ מתלבש על דמות האם האמיתית ולא נולד ממנה, והוא יכול להתלבש גם על דמויות ומצבים אחרים. הנטייה של יונג להאניש את הארכיטיפ שנויה במחלוקת.

עבור יונג הארכיטיפים הם תורשתיים, אבל הוא לא החלטי לגבי האם הם ביולוגים, או פסיכואידים, יונג מחדש בדבר קיום התת מודע הקולקטיבי, שבו נמצא הטבע האנושי האוניברסלי, למרות שהוא לא נצחי הוא משתנה באיטיות, ההיסטוריה המתועדת כמעט ולא השפיעה עליו, על החוקים הבסיסיים של קיום אנושי, הארכיטיפים שהם תוצאה של התפתחות פסיכולוגית ארוכה של האנושות. התת מודע הקולקטיבי הוא המאגר של ניסיון אנושי ובאותו הזמן התנאי הבסיסי של הניסיון הזה הוא דמות של העולם שלקח דורות ליצור. בדמות זו מאפיינים מסויימים, הארכיטיפים או דומיננטים, התגבשו במהלך הזמן, הם הכוחות השולטים, האלוהיות, דמויות של הקווים והעקרונות הדומיננטים, של מאורעות חוזרים אופיינים וקבועים במחזור החוויה של הנפש.

להלן כמה מהארכיטיפים היונגיאניים העיקריים:

הצל

לפי אנטוני סטור, הצל הוא בעיה מוראלית שמאתגרת את כל האישיות אגו.. להיות מודע לו כרוך בהכרה של ההיבטים האפלים של האישיות כאמיתיים ונוכחים (סטור, עמ 24).
הצל הוא דחפים שדוכאו, אימפולסים לא תרבותיים, מכיוון שאי אפשר לתת להם ביטוי הם מוקרנים על אחרים. הצל והאגו מתחרים על השליטה. משבר פסיכולוגי מפעיל את הצל ואז יש את השאלות:
1 האם זה חוקי

2 האם זה מסכן את חיי

3 איך זה ישפיע על אהובי

4 האם אני יכול לחיות עם התוצאות

בסיפור של גילגמש ואנקידו יש הופעה ראשונה של הצל

הצל הוא דמות כהה יצרית המופיעה בחלומות וגם בקרנבלים, הזקן החכם הוא גרום האינטליגנציה והידע, התובנה העליונה. הפרסונה זה התפקיד שאדם מקבל על עצמו בחברה, מסכה שלעיתים יותר מדי מזדהים איתה.

אנימה ואנימוס

לפי אנטוני סטור, באופן פסיכולוגי האישה הפנימית של אדם, האנימה שלו, מתפקדת כנשמתו, כשאדם מלא בחיים אנו אומרים שהוא "הונפש". אדם שאין לו קשר לחלק הנשי חש ריק ומרוקן, כלומר מדוכא, הקדמונים קראו לזה מצב שבו אדם איבד את הנפש שלו.

יש ארבעה ארכיטיפים של אישה פנימית: חווה, הלן, מריה וסופיה, הראשון זה האמא, השני זאת היפה המאהבת, השלישית זו השותפה, והרביעית זו החכמה המדריכה הפנימית, היא ביאטריצ'ה והמוזות, אבל אדם חי בהרמון, עם הרבה נשים. (סטור, עמ 41)

האנימה יכולה להופיע כנחש, צפרדע, חתול או ציפור, האלות הרה, דמטר, אפרודיטה, אתנה, ארטמיס. מעבר מאנימה לאנימה קשור למות האנימה הקודמת, והיא לא רוצה למות, האנימה משלימה את הפרסונה, כשאדם מזדהה עם הפרסונה שלו הוא נשלט על ידי האנימה, כי התת מודע חזק יותר מהמודע, האנימה מוקרנת על אובייקט חיצוני שאדם נהיה תלוי בו.

אצל הגבר האנימה היא הנפש, אצל האישה האנימוס של המיינד הלא מודע. וזה יכול לגרום לאישה להיות נוקשה ולאבד את הנשיות שלה. אם אדם מתווכח עם האנימוס הוא נהיה לאחר חמש דקות קורבן של האנימה שלו. (סטור, עמ 46)

המשימה של אדם בהטמעת האנימה שלו היא גילוי הרגשות האמיתיים שלו, האישה חייב תמיד לפקפק ברעיונותיה, דעותיה, כנגד מה שהיא באמת חושבת, ואז האנימוס עוזר ונותן אומץ, יוזמה, חוכמה.

הקשר שבין גברים לנשים:

השאלה האמיתית היא לא "למה הוא עושה לי את זה?" "מי הוא חושב שהוא?" אלא "מדוע אני מגיב בדרך הזאת? מי אני חושב שהוא או היא הינם?" ועוד "מה זה אומר על הפסיכולוגיה שלי? ומה אני יכול לעשות בקשר לזה?" (סטור, עמ 52)

עבודה על קשר היא לא בהכרח לדבר על זה, אלא לשמור את המצב רוח שלך לעצמך ולבחון אותו, לא צריך לסגור את הרגש אבל גם לא להרשות לו להרעיל את האוויר, זה מחזיר אותנו לחוויה של עצמנו, צריך מיכל מתאים בכדי שנוכל לשנות את עצמנו. יש כאלו שחושבים שלהוציא הכל מרפא, אבל זה רק לתת לקומפלקס להשתלט, החוכמה היא להתרחק מהקומפלקס, לא להזדהות, לנקוט עמדה. אלו שחושבים שלדבר על היחסים משפר אותם שמים את העגלה לפני הסוס. עבוד על עצמך ויהיו יחסים טובים, אתה יכול לקבל את מי שאתה ולמצוא יחסים שמתאימים לא, או לעוות את עצמך ולקבל את מה שמגיע לך

הזקן החכם:

לפי ווקר: ניטשה נכנע לארכיטיפ הזה בדמותו של זרתוסטרא, וזיהה עצמו איתו, על ידי כך מאבד קשר עם המציאות, אצל יונג זה היה פילימון, אבל הוא הפך אותו לדמות חיצונית מחוץ לעצמי שלו. בהתחלה הארכיטיפ הופיע אצלו בדמות אליהו הנביא. הזהות עם הדמות הארכיטיפית מביאה לאינפלציה באגו וברגשות, מגלומניה

האם הגדולה:

לפי ווקר: הגיבור שנאבק עם הדרקון זה ההיבט הכובל של האם הגדולה, שצריך להתגבר עליו כדי להגיע למודעות. אנשים אחרים כגון אריך ניומן שכתב ספר על האם הגדולה, וEsther harding הרחיבו על הארכיטיפ הזה

ניומן היה תלמידו הבכיר של יונג שחי בישראל ונפטר בגיל מוקדם לפניו. יונג לא עסק בארכיטיפ האם הגדולה, להיפך, הוא כתב ספר ב1952: תשובה לאיוב, ובו הוא מתעמק בדמותו הפטריארכלית של יהוה. ניומן פיצה על כך ולמד את המיתוסים של האם הגדולה במזרח ובדתות, הוא טוען שהבעיה של האנושות היא הזדהות יתר עם הפטריארכיה, וחוסר למקום לאולם המטריארכלי בפסיכה.

האנימה מתפקדת בגבר כאישיות על נשית, גבר יכול לקרוא לה האנימה שלי, בעוד שהאם הגדולה נמצאת במעמקי התת מודע הקולקטיבי, לא שייכת לאף אחד ואף מין. ניומן טען שתחילת האנושות כשלב מטריארכלי זה לא רק ישות היסטורית ארכיאולוגית, אלא מציאות פסיכולוגית שקיימת עדיין באדם בן זמננו. היצירתיות הבריאה של כל אדם תלויה בזה. ההופעה האולטימטיבית של האם הגדולה היא בצורה של סופיה, החוכמה האלוהית, שמשמעה חוכמה של השתתפות אוהבת.

לפי קוברט, יונג טען שהארכיטיפ הוא מבנה חשוב בתוך הפסייכי וגם "איבר של אלוהים". עיקרון רוחני בתוך הפסייכי. לדוגמא האם הפיזית היא ייצוג של האם הגדולה, האלה. מאחוריה יש את הכוח של האם הגדולה, וכך האם הפיזית יכולה להעביר לילד חוויה שהיא בחלקה טרנספרסונלית. שמרגישים את הארכיטיפי מרגישים את הנומינוזי.

ארכיטיפ הילד הנצחי:

לפי ווקר, וזה מופיע במאמר Essays on a science of mythology, the myth of the divine child and the mysteries of Eleusis יונג טוען שהpeur aeternus (הילד הנצחי) הוא הצד האינפנטילי של האופי שלנו, והוא מדוכא בגלל שהוא אינפנטילי, אבל יש לו גם צדדים חיוביים כי הוא הזרע של התפתחות עתידית, המאמץ המוקדש להגיע לאמת והתפתחות.

יונג ראה בגרמניה הנאצית הופעה של ארכיטיפ הילד המפונק, בלי חוכמה של הזקן, ארכיטיפ הנשען בחוזקה על סמכות, מרי וון פרנץ הראתה את ההתחמקות המסוכנת מאחריות של התנועה לנעורים נצחיים בתרבות המודרנית.

טיפוסים פסיכולוגיים ואיזון נפשי

לפי אנטוני סטור, יונג טבע את המונחים אינטרוורט ואקסטרוורט, בניסיון להסביר את הפסיכולוגיה השונה של פרויד ושל אדלר. אלו שתי גישות שונות לחיים, אחת מתמקדת באובייקט – אקטרוורט – פרויד, והשנייה בסובייקט – אינטרוורט – אדלר.

המודע והלא מודע מאזנים זה את זה, וכך הנוירוזה היא פיצוי של הלא מודע לגישה החד צדדית של המודע. הרעיון שהנפש מאזנת את עצמה מצביע על כך שיש באדם משהו שיודע יותר טוב מהמודע.

לאחר החלוקה אינטרוורט ואקסטרוורט שהתקבלה, יונג הציע חלוקה לארבעה טיפוסים: חושב, מרגיש, חש ואינטואיטיבי. תחושה זה הפעולה המוכיחה לאדם שדבר מה קיים, חשיבה זה התפקוד בעזרתו אנחנו מכירים את הדבר, הרגש נותן שיפוט ערכי, האינטואיציה היא הרגשה פנימית הקשורה בזמן, מעבר לזמן. יש ניגוד בין חשיבה להרגשה, חישה אינטואיציה, יונג סיווג את עצמו אינטרוברטי חושב

לפי הספר לעכל את יונג (סטור, עמ 18) השאלות הן:
מה העובדות? חישה
האם חשבתי על הכל? חשיבה
האם שווה לי להתעסק עם זה? הרגשה
מה האפשרויות? אינטואיציה

האנליזה היונגיאנית של מיתוס

לפי הפרק הרביעי בספר של ווקר: עבור יונג העולם החיצוני של מיתוסים חברתיים וטקסים והעולם הפנימי של המיתולוגיה המוזרה של הפסיכה מחוברים, יונג ראה את הגילוי של ההקבלות הללו כפריצת דרך משמעותית בתהליכים של אנליזה פסיכולוגית. העולם הבין פסייכי והעולם של המיתולוגיה הם בעלי מוטיבים משותפים מכיוון שהם נובעים מאותו מקור, עולם הארכיטיפים של התת מודע הקולקטיבי.

אוקולטיזם רוחני ופסיכולוגיה מדעית הם לא עולמות נפרדים, והפירוש הפסיכולוגי של תופעה אוקולטית יכול להאיר היבטים לא מובנים עד כה של הפסיכה האנושית. יונג לא פחד מאוקולטיזם, גם מהמוזר והמפחיד.

הטכניקה היונגיאנית היא לשים לב לפנטזיות והחלומות שבהם יש מיתוסים, וזה עוזר להביא למודעות דרך תהליך שנקרא אמפליפיקציה את התכנים הלא מודעים, על ידי החצנה ואובייקטיביות שלהם, של הפנטזיות המיתיות ומה שתופס את המטופלים. אלא שבתהליך האנליזה של המיתוס כאובייקט של מחקר מדעי, החוקר חייב להגיב רגשית למיתוס, תגובה רגשית היא חלק הכרחי מתהליך התרגום וההבנה. יונג מדגיש את הסובייקטיבי על פני הגורם האובייקטיבי, ולחזור תמיד לתפיסה האינדיבידואלית.

לפי יונג צלחות מעופפות זה מיתוס בן זמננו שנוצר למול המלחמה הקרה והסכנה לעתיד האנושות, והן מייצגות מעין ארכיטיפ של השלם – מנדלה בצורה שלהם, הוא כתב מאמרים על זה, תמיד יש פיצוי בארכיטיפ, והצלחות המעופפות הן פיצוי של שלמות, הקרנה לא מודעת של האנושות הקולקטיבית. גם התפתחות האמנות בכל דור היא הקרנה של רוח התקופה בצורה של פיצוי או ייצוג, האמנות מייצרת צורות שהעידן חסר, המשלימות את החד צדדיות של ההווה.

עבור ניטשה זרתוסטרא הוא ארכיטיפ הזקן החכם, הוא היה רדוף על ידי הארכיטיפ הזה, וזה גרם לו לאינפלציה, אגו מנופח, האגו חייב להישאר מודע לגבולותיו האנושיים, להיות צנוע למול הנומינוזי הכובש של הארכיטיפים, ורק כך שפיות יכולה להישמר. אסור לאגו להתעלם מהתוכן הארכיטיפי, אבל מצד שני הוא לא צריך להזדהות איתו מהר מדי, ברגע שמתבסס ארכיטיפ, מסוכן לדכא אותו וגם להזדהות איתו באופן טוטלי, בבאכחיות של אוריפידס המלך פנתאוס לא מוכן לקבל את האלוהות של דיוניסוס וכתוצאה מכך נקרע לגזרים, מהצד השני אימא שלו מזדהה עם הארכיטיפ לחלוטין והיא הורגת את בנה בהתקף של שיגעון, רק קדמוס ותיירסיאס מסוגלים למזג את הארכיטיפ מבלי לאבד את עצמם, הם רוקדים לכבוד דיוניסוס ובוחרים בדרך האמצע, האינפלציה היא בלתי נמנעת, אבל לאחריה צריך לבוא תהליך של דפלציה.

יונג שם לב שמטפלים במיוחד נוטים לאינפלציה של ארכיטיפ הזקן החכם, גם בגלל שהמטופלים שלהם מקרינים עליהם את הארכיטיפ הזה, אם הם נכנעים לפיתוי הם מורעלים, הם נהיים רגישים וחשדנים וקשה להתעסק איתם.

עבור יונג התקופה הנצאית בגרמניה היייתה אסון פסיכולוגי ופוליטי, במשך יותר מעשור מצד של אינפלציה השתלט על אומה שלמה, והרוע האנושי הגיע לממדים מיתיים, תרבות שהתפרסמה בפילוסופים והמשוררים שלה, השתלט עליה דיבוק של שד ההרס. יונג כתב מאמר בשם Wotan על האל הגרמניה של סערה ושגעון, המשחרר של תשוקות ודחפים לקראת הקראת, אלוף האשליות, והוא ראה בנאציזם את ההתגלמות של הכוח המיתי ההרסני של וואטן.

סיפורי אגדות של מרי וון פרנץ: סיפורי האגדות מייצגים את הארכיטיפים בצורתם הפשוטה, הגלויה ומתומצתת ביותר, חופשית משכבות תרבויות שיש במיתוסים. מרי וון פרנץ התמחתה בהם, כולל אגדות האחים גרים, וכתבה על כך ספרים

תהליך גיבוש הייחודיות

לפי אנטוני סטור, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה יונג מחליף ציור דמויות במנדלות וזה מסמל את האיזון הנפשי שכביכול הגיע אליו. המנדלות סימלו מרכז חדש שלא היה לא מודע ולא לא מודע, והוא העצמי. צריך להבין שגיבוש הייחודיות הוא תהליך המתרחש במחצית השנייה של החיים, זהו תהליך אזוטרי המיועד ליחידי סגולה. בחצי הראשון של החיים אדם צריך למצוא את מקומו בעולם, לבנות את אישיותו, בחצי השני הוא פונה לכיוון דתי ומוצא את האלוהים שבתוכו, העצמי, לצורך כך הוא צריך לעבור תהליך של אינדיבידואציה, במסגרתו הוא מת וקם לתחייה מחדש. האדם צריך להתנתק במידה סמלית מהעולם, ומצד שני לפתח קבלה של כל מה שיש בו

יונג קרא לתהליך האינדיבידואציה גישה דתית, בהקרבת המטרות החומריות גשמיות של האגו ובקבלת הדברים כפי שהם, האדם מגיע להכרה בתלותו במשהו שמעבר לאגו, החי בתוכו ודרכו. לגבי יונג האנליזה בחצי השני של החיים היא חוויה דתית, במהלכה יונג הצליח למצוא את המיתוס שלו שהראה לו את מטרת חייו והעניק להם ערך. אפשר לתאר את מסעו של יונג כמסעו של צליין.

לפי שארפ דריל: התהליך של האינדיבידואציה מתואר על מריה האלכימאית: האחד נהייה שניים, השניים נהיים שלוש, מתוך השלישי מופיע האחד כרביעי. השניים זה הקונפליקט, השלוש זה הפתרון, הפונקציה הטרנסנדנטית, והארבע זה המצב הטרנספורמטיבי של מודעות שלמה. אינדיבידואציה היא תנועה ספירלית של לחזור לאן התחיללת אבל עם מטען מודע, האדם נהיה מודע למה שייחודי בו, וזה לא הולך עם זהות קבוצתית, האדם צריך להפריד עצמו מהסביבה. אינדיווידואציה היא לא מימוש של האגו, ולא אנטי חברתית, היא מכוונת אדם לגורל שלו, למה שהוא נועד להיות. חשבו על מה שהייתם, מה אתם עכשיו, ומה אתם יכולים להיות. (דריל, עמ 63)

מרי לואיס וון פרנץ אומרת שיחסים עם העצמי זה להיות בקשר עם אינסטינקט של האמת, ידיעה מיידית של מה נכון, אמת בלי מחשבה. אדם מגיב נכון בלי לדעת למה. בעזרת האינסטינקט של האמת החיים זורמים כזרם בעל משמעות, כהגשמה של העצמי. ויחד עם זאת פיתוח אישיות משמעו בדידות, צריך מיכל לאישיות וזה המשפחה, הבדידות היא הרגשת נטישה, ויחד עם זאת יונג טוען שזה תנאי הכרחי למודעות גבוהה (דריל, עמ 91)

השמיעה לקריאה של הנומינוזי יכולה להוביל ללידה מחדש, קונברסיה ושינויים רבים, הסכנה היא ליפול למלכודת של אינפלציה, אגו מנופח, הרחבה של האישיות מעבר הגבולות האישיים. צריך להישאר עם הגיון בריא וצניעות, מחובר לעצמי ולא לחשוב עצמך טוב יותר מאחרים. (דריל, עמ 120)

לפי ווקר: תהליך האינדיבידואציה נתפס על ידי יונג כמוביל ומפתח לשלום עולמי. ההמונים לא ישתנו אלא אם כן היחיד ישתנה, השחרור של הפסיכה האינדיבידואלית מדחפים והחלשת הקשר שלה לתת מודע זה הצעד ההכרחי הראשון כלפי מודעות ושלום עולמי. הוא כתב ספר שנקרא the undiscovered self. כשהיה בן 80. שבו הוא מציע תהליך ריפוי לחלוקה הטרגית בין העצמי לעולם, בין המודע לתת מודע. הוא קורא לגישה דתית כלפי החיים ומגדיר דת כ"התבוננות זהירה ולקיחה בחשבון של סוג של גורמים לא נראים ולא נשלטים" (ווקר, עמ 87). הגישה הדתית הזו תאפשר לבני אדם להפוך מודעים למשהו מעבר לעולם החיצוני והקונפליקטים הפוליטיים שלו – העצמי כעיקרון הרמוני פנימי – וזה יאפשר להם לשמור על האיזון ולנוע לקראת מלאות ושלמות, ובכך הם ישפיעו באופן נסתר ומעודן על העולם שבו הם חיים ויוכלו לפעול כמביאי שלום בעולם שהוא על סף מלחמה גרעינית. ההתנתקות מדחפים לא מודעים והשלכות יוצרת את התהליך של האינדיבידואציה, וזה מייצג את האתגר שלו יחידים צריכים להגיב לטובתם וגם לטובת האנושות

העצמי

לפי אנטוני סטור, בקונפליקט משיכה לאישה אחרת סטור מציע שאם האדם יראה את האישה כפי שהיא באמת הוא יזהה גם את האנימה, ולאחר שיעשה כך תיפתח הדרך לתהליך התפתחות פנימי… מכיוון שאך ורק אדם החזק דיו לשאת ניגודים פנימיים יכול להגיע לפתרון סמלי, אפשר לטעון שפתרונות סמליים מהווים תשובה נאותה לבעיות רגשיות , רוב הקשיים קשורים לעולמות פנימיים. לכן צריך לדבר עם התדמיות . ישנם תדמיות בעלי אופי קולקטיבי של הורים, אישה וילדים

יונג חשב שהנשמה רוצ הלהתקרב לתדמית אלוהים, קיימת התאמה אם לא הקשר לא יכל להיווצר, העצמי הוא התגלות אלוהים בהיסטוריה בצורות שונות. הנשמה היא דתית בטבעה. מעל דלת הכניסה שלו היה קבוע המשפט מדלפי: "האלוהים נוכח, בין אם תבקש אחריו ובין אם לא". אדם שאלוהים אינו קיים בתוכו כחוויה רוחנית פנימית, נוטה לקחת משהו אחר ולהפכו לאלוהים: כוח, מין, או אפילו תבונה. "לשרת מאניה זה דבר מתועב ובזוי. אולם חיים בשירות האלוהים הם מלאי משמעות והבטחה משום שמקורם במעשה הכרוך בקבלתה של ישות רוחנית נשגבה ובלתי נראית". חווית השלמות שהיה הגעה מעבר לקונפליקטים היא חווית האלוהים.

תהליך היצירה כפי שמתואר על ידי גרהם ולס כולל: הכנה, דגירה, הארה ואימות, לפי סטור אלו השלבים באינדיבידואציה של יונג. המנדלה היא סמל אלוהי. לפי הריסון גוך "מוצר יצירתי חייב להעניק תחושה של פיוס, תחושה שאי ההתאמות הדיסהרמוניה שהיו קיימות במצב המקורי נפתרו בדרך אסתטית והרמונית. למשל, יצירת אמנות מסדירה, ולו לרגע, את המתחים בין צורה לבין מרחב ומביאה לאיזון ביניהם.. בכך היא ממתנת את המתחים הפנימיים של המתבונן והוא נהנה מתחושת מפגש ומימוש". (סטור, עמ 111)

יונג הגיע למסקנה שהאדם כבעל חיים יוצר סמלים מסוגל לפתור את הניגודים שבתוכו במישור סמלי. בנוסף לכך הוא הגיע למסקנה שיש צירופי מקרים בעלי משמעות וכי קיים עולם שלישי שבו מתרחשים מאורעות פסיכואידים, מקבילה של הפלרומה הגנוסטי, משכנו של האלוהים וכל הכוחות האלוהיים וההאצלות האלוהיות.

לפי שארפ דריל: העצמי זה האלוהים בפנים, כשהוא מייצג איחוד של ניגודים הוא יכול להופיע כדואליות מאוחדת בצורה של טאו לדוגמא, משחק של יין ויאנג, או של הגיבור ואויבו, פאוסט ומפיסטופלס וכן הלאה, באופן אמפירי העצמי מופיע כמשחק של אור וצל, למרות שהוא נתפס כטוטליות ואחדות שבה הניגודים מתאחדים (דריל, עמ 55)

לפי רות נצר (מסע אל העצמי): העצמי הוא איחוד הניגודים, אור וצל, אני והעולם, ולכן המרכיב של דואליות מבטא אותו, כך זה במנדלה וכך גם במקום קדוש. העצמי הוא המרכז הקבוע, המקום של הבריאה המתחדשת, הוא מסומל על ידי ספירלה ולבירינת. ישנם סמלים של שלמות העצמי, כמו הצלב, המנדלה, מעגל שבתוכו מרובע, עץ.

העצמי הוא הילד והזקן, הוא האב של עצמו, הוא תהליך החיים, הוא אינדיבידואציה שהיא התפרדות לצורך היכללות. קשרים סינכרוניים בין האדם ליקום, הוא מתכווץ לקראת הגשמה, יש לו מטרה עליונה. יש חוט גורל. העצמי זה גם הנקודה שבמרכז וגם ההתפשטות שבעיגול, מרכז כובד ואטמוספרה היקפית, הוא מקום מפגש של האנושי והאלוהי באדם, מסומל על ידי הקדושים. העצמי מופיע כאיכות נומינוזית, עמוד אש, וגם חלום או יצירה,

"ארכיטיפ העצמי מכיל בקרבו יחדיו את הארכיטיפים הבאים – שלמות, כוליות, מרכז (ומירכוז), סדר, תיכלול (אינטגרציה), סינכרוניות, משמעות, תכלית, השגחה-ויסות- הנחיה-מרפא-הזנה-יצירה עצמיים, יחוד אישי-סגולי, אמת, תמידיות (נצחיות- אלמוות- אינסופיות), אלוהות, אחדות וחיבור הניגודים."

לפי ווקר: יונג אומר שבזמן הנאיביות של הילדות ניתן לקבל תמונה מלאה יותר של העצמי, הילד האלוהי מוביל לארכיטיפ של העצמי. עבור פרויד האגו הוא מרכז התחושה של העצמי, עבור יונג הבסיס למודעות של האינדבידואלית נמצאת בתחומי הארכיטיפ הלא מודע של העצמי, זה מרכז פנימי של מודע של הוויית היחיד, עיקרון אולטימטיבי של הרמוניה ואחדות, בדומה למונח ההינדי "אטמן", המציין אחדות טרנספרסונלית של זהות כל החיים באופן מטאפיזי לא דואלי, אלא שאצל יונג זה יותר פסיכולוגי ממטאפיזי.

העצמי מסומל על ידי המנדלה, מרכז של מעגל בדיאגרמה מסמל את המרכז הלא מודע של האישיות. יונג מצא בטאואיזם הסיני אישור לרעיונותיו והסמליות של העצמי, וגם באטמן ההינדי, בטבע הבודהה של הבודהיסטים, בספירת תפארת בקבלה ובדמות הכרייסט בנצרות. הוא הוקסם מהמיסטיקה של המזרח.

הפסייכי

לפי שארפ דריל: הפסייכי זה הכוחות הנפשיים הכוללים שלנו והם כוללים את האגו, את הצל, מודע ותת מודע, ומשהו שנקרא העצמי שקשור לייעוד, חוויה דתית של כוליות, אחדות של הניגודים, קול פנימי שיודע מה נכון לאדם.

נפש היא במובן הפשוט הפרדה ומיזוג של מרכיבים לא מודעים ובמיוחד הצל והאנימה/אנימוס. הנפש זה מה שאני בניגוד למה שנראה לי שאני, היא מעוצבת על ידי האינטראקציה ביני לבין הקומפלקסים הפנימיים שלי: פרסונה, צל, אנימה וכו. ביני לבין המלווים החיצוניים שלי: חברים, משפחה, קולגות.

לפי הפרק השלישי בספר של ווקר: המיתולוגיה היא כלי ללימוד הארכיטיפים, נושא חשוב בחיים המודרנים שהם לא בשליטה של האדם, המיתולוגיה היא ספר הלימוד של הארכיטיפים, הפסייכי הלא מודע מוצג כתמונה או סיפור במיתולוגיה, ולא מוסבר רציונלית, המיתולוגיה ציגה תהליכים חיים של הפסייכי, היא השפה הראשונית שטבעית לתהליכים הפסייכיים הללו, ושום נוסחה אינטלקטואלית לא מתקרבת לעושר והביטוי של הדימוי המיתולוגי. הדימוי מביא לחוויה מחדש שלו, שדרכה ניתן להבין בעזרת אמפתיה. המיתוסים הם פיתוח נרטיבי של דימויי ארכיטיפים. פנטזיה יצירתי – הדמיון האנושי – יוצר מיתוסים מתוך דימוי ארכיטיפי.

המוח המודע מתבונן בפסיכה ומכיר את הדימויים הארכיטיפים, מפעיל אותם. ואז מתחיל תהליך אקטיבי של יצירה, שבו הדמיון היצירתי מייצג מיתוס מהמרכיבים שנלקחו ממחסן הדימויים הארכיטיפים. , יצירת וסיפור מיתוסים זו פעילות ארכאית המביאה את מה שהוא נצחי לעולם ההיסטוריה האנושית, מה שהוא טרום תרבותו לתוך תרבות האדם, המיתוס הוא בן זמנו.

בפסיכולוגיה היונגיאנית לחלומות תפקיד מפצה בחיים הפסיכולוגיים של היחיד, בחיים הקולקטיבים של רבות המיתוסים מפצים על מצב העניינים הנוכחי. כמו אדם התרבות הספציפית צריכה להגיע להרמוניה ואיזון , לכוון מחדש את הפרספקטיבה הקולקטיבית דרך מיתוס וסמל, זהו האמן היוצר המגלה את המיתוס שהזמן צריך מביא אותו מהתת מודע לסמלים שכולם מבינים. לדוגמא המטמורפוזות של אוביד נתנו לתרבות תאבת כוח פיצוי בצורה של סיפורי אהבה וארוטיקה, זה היה איזון לרצינות של תקופת אוגוסטוס. דוגמא אחרת אמני הרנסנס הציגו את המיתוס של תור הזהב, חיים שמחים ופשוטים של ראשוני בני האדם, פיירו דה קוזימו מפירנצה הוקסם מהחיים הקדומים של האדם. יונג מדבר על אוליסוס של ג'יימס ג'ויס חוסר תחושה כנגד הסנטימנטליות של התקופה (לאחר מלחמת העולם הראשונה). המיתוס של פאוסט על ידי גתה מכיל התאהבות של פאוסט בגרתן שלפי יונג מייצגת את הנשיות הנצחית שמאזנת את החוויה של המהפכה התעשייתית שפאוסט מייצג. לפני מלחמת העולם השנייה יונג זיהה את פאוסט עם העם הגרמני, הצלחה במחיר מוסריות

יונג מספר על חולם משמעותי שלו ב1913, ששינה את חייו, במהלכו הצל שלו (בצורת אדם פראי חום) ביחד איתו ירו בנסיך גיבור זיגפריד, זה היה הפרדה של יונג ממיתוס הלאומיות הגרמני. הגישה שמגולמת על ידי הגיבור זיגפריד שכופה את רצונו כבר לא רלוונטית ליונג, ולכן הוא הורג אותו. זה היה זמן המשבר שלו בגיל 38, לאחר הפרידה מפרויד. המיתוס של זיגפריד צריך להיות מפורש בקונטקסט היסטורי, תרבותי, אתי, רגשי, תחושה, נושאי ודימויי, סיפורי ואישי. הברבריות של אירופה מציידת את דמות הגיבור ישוע עם חרב, ומשליכה עליה את תכונת המלחמה הגרמנית, הזעם הקדמוני. החלומות באים ללמד אותנו משהו, להזהיר.

יונג חזה חזיונות בזמן שהוא החלים מהתקפת לב ב1944, וזה היה אחת מחוויות השיא של חייו, החזיון הראשון היה של הודי שחור בדמות מקדש סלע אלף מייל מעל האדמה שציפה ליונג כדי להדריך אותו, החזיון השני היא של הנישואים המקודשים בדמות זאוס והרה כפי שמתואר באליאדה, בדמות ספירות תפארת ומלכות כפי שמתואר בקבלה.

הפרסונה

לפי שארפ דריל, הפרסונה היא מה שאדם במציאות הוא לא, אבל זה שאדם כמו גם אחרים חושבים שהינם. מטרת אדם בחיים היא להיפטר מהפרסונה ולהתחבר לעצמי וזה נעשה דרך תהליך האינדבידואציה

הערך של קונפליקט

לפי שארפ דריל, הערך של קונפליקט הוא בהחזקת שתי נקודות המבט, לכופף את האגו, עד שמגיע ארכיטיפ מהעצמי, שהוא הוקטור השלישי. כשהקונפליקט בין האגו לתת מודע בשיאו יש הצטברות של אנרגיית חיים, אם האגו מסוגל להחזיק את המתח, קורה משהו לא צפוי, דבר שלישי לא הגיוני פותר את המצב, יונג קרא לזה הפעולה הטרנסנדנטית שמופיעה כסמל. (דריל, עמ 38)

הקונפליקטים הכואבים ביותר הם אלו שמעמתים חובה וביטחון עם חופש, ורואים אותם בנישואין. הם יוצרים מתח פנימי, כל עוד זה לא מודע המתח מתבטא בסימפטומים פיזיים במיוחד בבטן, בגב ובצוואר, קונפליקט מודע הוא מתח מורלי או אתי.

הנסיבות החיצוניות נשארות אותו הדבר, אבל השינוי קורה באדם, זה מופיע הגישה חדשה כלפי עצמך והאחרים, אנרגיה שהייתה נעולה במצב של חוסר החלטה משתחרר ויש אפשרות לנוע קדימה. לפי יונג קונפליקט קורא לפתרון אמיתי ומחייב דבר שלישי שבו הניגודים יכולים להתחבר, כאן ההיגיון של האינטלקט בדרך כלל נכשל, מפני אנטיתזה להיגיון אן דבר שלישי, הפתרון יכול להיות רק בעל אופי לא הגיוני. בטבע החיבור של הניגודים הוא תמיד תהליך אנרגטי, כמו למשל מפל בין למעלה למטה.

הקרנה

לפי שארפ דריל, כל התוכן של התת מודע שלנו מוקרן ללא הרף לסביבה, ורק על ידי הכרה בתכונות מסוימות של אובייקטים כהקרנה וכדימוי, אנחנו יכולים להיות מסוגלים להבדיל אותם מהתכונות האמיתיות של האובייקטים.
אנחנו רואים היבטים לא מוכרים של עצמנו באחרים, וממציאים יחסים דמיוניים. יש לזה גם יתרונות כי זה יוצר גשרים. יש הקרנה פסיבית והקרנה אקטיבית, יש קו מבחין דק בין אמפתיה להזדהות. צריך להגיע למצב של החזרת ההקרנות, להביא אותם הביתה. דוגמא להקרנה זה חשדנות בבעל, זה למעשה הרצון של האישה להתפרפר. (דריל, עמ 28)

לפי יונג (פסיכולוגיה ודת): "בזמנים רחוקים, חלק הארי של החיים הנפשיים שכן ככל הנראה בחוץ, באובייקטים אנושיים ולא אנושיים, הוא היה מושלך, כפי שהיינו אומרים עכשיו. במצב של השלכה, פחות או יותר מוחלטת, בקושי יכולה להתקיים תודעה. באמצעות הסגתן של ההשלכות התפתחה באיטיות ההכרה המודעת.

חיינו היומיים עודם מלאים בהשלכות, למרות שהמדע השיג אותם כביכול. כל הפרצות בהן חסר ידע אמיתי נסתמות בעזרת ההשלכות. אנחנו משליכים את הצל שלנו על אחרים, מוצפים באשליות, צריך להיות אמיץ להסיג את ההשלכות ואז מתקבל אדם המודע לצל. אדם כזה יודע שמה שאינו כשורה בעולם אינו כשורה גם אצלו (יונג, עמ 129)

נוירוזה ותהליך הריפוי האנליטי

לפי יונג נוירוזה זה ניסיון של ריפוי עצמי, אם האדם מצליח להחזיק את הניגודים יבוא דבר שלישי לא הגיוני ויגלה עצמו, והוא יהיה השלם. באופן פסיכולוגי איחוד הניגודים משמעו להכיר בהם תחילה בכל קונפליקט שאנו מעורבים בו, ואז להחזיק את המתח ביניהם, ככל שאנחנו מצליחים יותר במשימה הקשה הזו, כך השלמות שאנו חווים, יכולה להיקרא הגשה של העצמי, או אם תרצו חסד אלוהי

התהליך האנליטי היונגיאני נשען על ארכיטיפים, דמויות מיתולוגיות המייצגות קומפלקסים, כמו המכשפה הזקנה או הזקן החכם. יונג מתאר ארבעה שלבים בניתוח האנליטי: וידוי, ביאור, חינוך ושינוי.

אישיות היא הבנה עליונה של התכונה הייחודית של אדם, היא מתפתחת כתוצאה משילוב של פעולה עם התבוננות, ביטחון עם פקפוק, זה מערב קבלה של מצבנו עם אומץ להתמודד, אינדיבידואציה היא תהליך של של הפרדה ואינטגרציה, להיות מודע למערך הפסיכולוגי הייחודי של האדם, זה שונה מאינדיבידואליזם שהוא האני קודם לכל, האינדיבידואציה לא סוגרת אדם מהעולם, אלא אוספת את העולם אליו. מה שמניע את התהליך זה צורך, וקודם כל משברים וקשיים. במסגרת מסע הגיבור של יונג (מוטיב שאותו פיתח קמפבל) הגיבור עובר סף, זוכה לנישואים מקודשים (בין שני הצדדים של אישיותו), וחוזר להיוולד מחדש, בדרך הוא פוגש מפלצות ואתגרים, יונג עודד חלומות וראה בהם התבטאות של הפסייכי והשלמה של תנועות נפשיות, הוא גם לא פחד מנוירוזה, רואה בהם הזדמנות להתפתחות, נוירוזה קורית כשאדם לא מגשים את הפוטנציאל שלו, והיא מכוונת אותו לכך, הנוירוזה היא תוצר של אנרגיה שנאגרה ולא השתמשו בה, וזה לא קשור לרגרסיה כפי שפרויד טען (בחלק מהמקרים, במיוחד של אנשים עם פוטנציאל)

צריך להעלות את הפנטזיות למודעות, זה מרחיב את המודעות, מוריד מכוח התת מודע, ויכול להביא לשינוי באישיות. אבל רק במסגרת טיפולית. מומלץ לעשות אמנות דמיון יוצר, וכך לשחרר את הלא מודע, ליצור דיאלוג עם האנימה או האנימוס, שינסו לגרום לנו להאמין שאנחנו אמנים, אבל אסור להתפתות להם, אלא להתעמק ולבחון את היצירה וללמוד ממנה על עצמנו, כל יצירה היא טובה ככלי לאבחון עצמי (עמ 110)

תת מודע

לפי יונג (פסיכולוגיה ודת עמ' 74) "הלא מודע מסוגל לפעמים להפגין אינטליגנציה ומכוונות מטרה שהנן נעלות מהתובנה המודעת האפשרית באותו הזמן. עובדה זו הנה ללא ספק תופעה דתית בסיסית…"

תת מודע קולקטיבי

לפי יונג (פסיכולוגיה ודת עמ 44) הנפש האנושית איננה רק עניין אישי, כאשר יש הפרעה או אירוע לא צפוי מופיעים כוחות אינסטינקטיביים באופן לא צפוי ומוזר, כמו פניקה בעת ליקוי ירח. "אנחנו נושאים עמנו את העבר כולו בקומות התחתונות של גורד השחקים של התודעה הרציונלית שלנו. ללא השכבות התחתונות הללו תלויה רוחנו באוויר. אין פלא שהיא נעשית מתוחה. ההיסטוריה האמיתית של הרוח אינה טמונה בספרים מלומדים, אלא באורגניזם החי והנשמתי של כל אחד ואחת" (פסיכולוגיה ודת עמ' 66)

מודעות

לפי שארפ דריל, המטרה של החיים (דריל, עמ 84) היא הגעה לאיזון ומודעות, הוא הגדיר מודעות כ"תפקיד או פעילות ששומרת על היחסים של התוכן הפסייכי לאגו", הפסייכי עצמו מורכב גם ממודע וגם מלא מודע, האגו הוא המרכיב הדומיננטי של המיינד המודע, להיות מודע משמעו לדעת להבדיל בין ניגודים, כשהבסיסיים יותר הם מודע ותת מודע, הדבר הראשון הוא להודות שיש בנו דברים שאנחנו לא מודעים להם, אלו המודעים צריכים לטפל בטווח רחב של ניגודים, מחשבה והרגשה, זכרי ונקבי, טוב ורע וכן הלאה ויש גם את הפנימי והחיצוני, האדם ואחרים.

שחרור של מתח אנרגטי בין ניגודים, כשהם מתחברים בתוכנו, מוביל למודעות, מודעות היא במנה על המבוסס על הלא מודע ונובע ממנו. מודעות מתעוררת בהדרגה בילדות, היא מתעוררת כל יום ממעמקי השינה של הלא מודע, היא עולה בצורת רעיונות ספונטניים והבזקים של מחשבה. זה כמו אי העולה מהים, מספר איים יוצרים יבשה. מודעות בוגרת תלויה ביחסי גומלין בין אגו חזק וגמיש והעצמי, המרכז המאזן של הפסייכי. להיות מודע משמעו שינוי בנקודת המבט, האגו לא בשליטה, מסתכלים אחורה על החיים ומבינים שקרו דברים יותר ממה שחשבת, משהו אחר ממך משך בחוטים.

להיות מודע זה תהליך מתמשך שקורה באגו של מיזוג מה שקודם לא היה ידוע לאגו, התפתחות ההבנה של מה אנחנו עושים ולמה, להיות מודע לדרכים הרבות שבהם אנחנו מושפעים מהצדדים הלא מודעים של עצמנו, מהקומפלקסים שלנו. (דריל, עמ 86)

נקודת מבט דתית על החיים

לפי יונג בגיל המבוגר הבעיה שהיא בבסיס כל הבעיות היא שאדם לא מוצא נקודת מבט דתית לחיים. השאיפה של אדם למודעות היא במהותה פעילות דתית, יונג זיהה חמד אינסטינקטים עיקריים: יצירה, התבוננות, פעילות, מיניות ורעב, כשהדחף הדתי הוא סוג של התבוננות, הדחף הדתי הוא לא השתייכות לכנסייה או זרם ממוסד כלשהו, אלא סוג של גישה שמתבטאת במילה relegere בחינה והתבוננות זהירה של מרכיבים לא רציונלים שמבחינה היסטורית נתפסו כרוחות, שדים, אלוהויות. זאת גישה של מודעות שהושפעה על ידי הנומינוזי, הלא ידוע. אדם במצב קונפליקט צריך להסתמך על נחמה ותיווך אלוהיים, התרחשות פסייכית אוטונומית, שקט לאחר הסערה, אור משקם בחשיכה, שמביא בחשאי סדר לכאוס של הנפש. (יונג, עמ 96)

בזמן מעברי שלבים בחיים דימויים דתיים מופיעים תכופות בחלומות, אנשים חולמים על מסעות בהרים, וכו, מתחת לכל זה נמצא החיפוש אחר משמעות, ונוירוזה היא נפש סובלת שלא גילתה את משמעות קיומה. המשמעות נובעת מהמפגש של האינדיבידואל עם אלוהים או השד שלו, המאבק שלו עם רגשות, השפעות, פנטזיות, והשראה יצירתית, המכשולים המתגלים בפנים. הגישה הדתית כרוכה במתן כבוד למשהו נומינוזי, מסתורי, גדול מעצמי כגון הטבע, אלוהים.

הדבר שעוזר לנו להתרומם מעל ההמון זה תחושה של שליחות, השאלה העיקרית בשליחות היא האם אתה יודע מי אתה, האם אתה חי לפי דרכך? יש קול פנימי שקורא לנו, אלא שצריך לבחון מה הוא אומר, לתרגל הבחנה (יונג, עמ 115)

לפי ווקר, העיקרון של הורוס הוא העיקרון של הזריחה הפנימית, ההולדה של האור זה ההולדה של המודעות. יונג נסע לאפריקה ושם התברר לו ההשתתפות של המיתוס בבריאת העולם, שהמודעות נותנת לעולם מציאות אובייקטיבית, האדם חיוני להשלמת הבריאה, למעשה הוא הבורא השני של העולם, זה שנותן לעולם את קיומו האובייקטיבי, הוא שותף לאלוהות. המודעות האנושית מאפשרת לאלוהים הבורא להיות מודע לבריאתו.

לפי יונג (פסיכולוגיה ודת) הדת היא משהו המגיח מהתת מודע וכופה עצמו על האדם, בעבר הדתות היו מתווכות, מגוננות ומרככות אתה ההשפעה הדתית. הדת מציעה ריטואל מרכך, מעין שכבת הגנה מהנומינוזי. במידה ואדם לא יתן מקום לתת מודע שלו זה ישתלט עליו יצור נוירוזה, אבל הנוירוזה תשאב לעיתים ממקורות חיצונים, מהתת מודע הקולקטיבי, אדם הוא כמו במגדל שבקומות התחתונות יש את ההיסטוריה שלנו. העניין הוא שהנומינוזי כופה את עצמו עלינו מבחוץ.

דת במשמעות המילה הלטיניתreligere משמעה התבוננות זהירה ומצפונית, הנומינוזי לעומת זאת הוא כוח דינמי שאינו נגרם על ידי מעשה, אלא תופס את הבן אדם, לא תלוי ברצונו. במילים אחרות יש בנו כוחות שאנו לא יכולים לשלוט בהם בתת מודע, והם מאיימים להתפרץ, באה הדת ונותנת התייחסות לכוחות הללו, מסגרת מגנה ומרככת. מה שקרה לניטשה זה שהוא נחשף לא מוגן לכוחות הללו ונקרע כמו דיוניסוס. לפי דעתו של יונג צריך להתבונן בזהירות ובהתחשבות בגורמים דינמיים שנתפסים ככוחות, וצריך לשנות את המילה לreligio (יונג, עמ 36), יש בדת מרכיב של נאמנות, אך היא איננה הצהרת אמונה.

לדת הממוסדת משתמשת במבחר סמלים מתאימים שמקבלים ביטוי בדוגמה ובריטואל המאורגן , הדגשת האמונה, ומגנים על בני אדם מפני ההתנסות הדתית הישירה, ואם היא קורית הם מאפשרים בחינה אם לקבלה או להשליכה. הדוגמה והריטואל הן שיטות להיגיינה רוחנית (יונג, עמ 76).

החיפוש הדתי והגביע הקדוש

לפי ווקר, מילת המפתח של יונג לגבי ענייני הדת היה ניסיון ולא אמונה, החטא הגדולה של האמונה הוא מה שמונע ניסיון, היו לו חזיונות, חלומות, דימיונות, ששאלו אותו אם הוא מאמין באלוהים, הוא ענה שהוא יודע. חלק מן ההתייחסות השלילית לאמונה נבעה מהתבוננות באביו הכומר. בשנת 1944 היו לו חזיונות ששינו את חייו, בזמן החלמה מהתקפת לב. הוא כותב שאלו היו החוויות המופלאות ביותר שחווה, שלרוב היו קשורות לביטוי המיתי של הנישואין המקודשים. הקירות המפרידים בין האגו לעולם הלא מודע הפכו שקופים עבורו, וזה איפשר לו להבין את התהליכים בתת מודע ולחוות אותם באופן ישיר.

בעקבות המחשבה היונגיאנית התפתחה תפיסה של האלים כארכיטיפים המופיעה בספרים כמו אלים (או אלות) בכל אחד. ובמיוחד בהקשר של האלה והאם הגדולה, אולי כפיצוי לרוח הזמן. ככל שהאדם יודע יותר וחווה יותר, העומס נהייה גדול יותר מפני שהתכנים הלא מודעים הופכים למשימות האינדיבידואליות והחובות כשהם נהיים מודעים, החוויה הישירה של התת מודע הקולקטיבי מחייבת. את החוויה הזו אי אפשר להעביר ישירות, אלא באמצעות מיתוס, זאת דרך ביטוי של החוויה הדתית הלא הגיונית.

הגביע הקדוש: יונג מזהה את העצמי הצעיר עם הגיבור פרסיבל, אבל מי שעסק באגדות בעיקר היו אשתו אמה יונג והתלמידה שלו מריה וון פרנץ. לאגדה היה תפקיד מפצה בנצרות ימי הביניים, היא הביאה ליותר הרמוניה עם המחשבה הפיאודלית, החיפוש האבירי היה ניסיון לחוות את הלא מודע. הטבע האמיתי של הגביע הוא מסתורין, ויחד עם זה האגדות עזרו להעמיק את הרגשות הדתיים של הנוצרים כלפי טקס המיסה (עם גביע היין), זה היה אלגוריה נוצרית, ככלי ארכיטיפי הגביע העיר את הדמות של האם הגדולה, כאבן הוא ייצג את המוכנות הפנימית להתייחס לארכיטיפ של העצמי, השימוש בגביע, אבן, וחפצים נוספים כגון חרב, כידון, אפשרו לשאוב מהעבר הקלטי והגרמני, לעורר דימויים קדומים, להשריש את הנצרות בתת מודע הפגאני של צפון מערב אירופה, האגדות נתנו מימד רוחני לאמונה החדשה עם שכנוע רגשי ולא רק דוגמה מחשבתית, הם פנו ללב ולא רק לראש.

סכנה שבקבוצה

לפי שארפ דריל, הקבוצה מעצימה את האגו, אבל מקטינה את העצמי, במקום למצוא ביטחון ועצמאות בעצמי, שזה מה שצריך, הסכנה היא שהאדם יהפוך את הקבוצה לאבא או לאמא וישאר בעל תלות, חסר ביטחון ואינפנטילי. מודעות גבוהה זמנית לא שווה לידה מחדש, אתה יכול לחשוב שהשתנית, אבל למעשה אתה מוצף בחומרים לא מודעים קודמים. יונג הכיר באפשרות לשינוי במהלך דינמיקה קבוצתית, אבל הזהיר כנגד הבלבול של זה עם הדבר האמיתי. הוא הצביע על כך שנוכחות של הרבה אנשים ביחד יוצרת כוח מציע בגלל ההשתתפות המיסטית, זהות לא מודעת, וכך בקהל אדם יכול להיות קורבן להרגשה הזו. החוויה הקבוצתית היא במישור מודעות נמוך יותר מתהליך האינדיבידואציה. בקבוצה גדולה מאד התת מודע הקולקטיבי יהיה כמו זה של חיה, כי כמות האנשים מורידה את רמת הפסייכי האינדבידואלי, בקהל אדם לא מרגיש אחריות וגם לא פחד

יש היבטים חיוביים לחוויה קבוצתית, היא נותנת תחושה של סולידריות, אצילות, אומץ, כבוד, אבל בטווח הארוך אלו לא דברים נרכשים. דינמיקות קבוצתיות רוחניות הרבה יותר מושכות מהתמודדות עם היומיומי והשגרתי, במיוחד שיש להם הבטחה של ישועה מצרות העולם, ושינוי עצמי כביכול. אבל הערך היחיד שלהם הוא לספק חומרים לתהליך האינדיבידואציה המובחן העצמי. (דריל, עמ 118)

לפי יונג (פסיכולוגיה ודת עמ' 35) הפסיכה היא מעבר לאגו, והיא כוללת את החלקים לא מודעים בתוכנו, הימצאות בהמון משרתת את הכוחות הלא מודעים, כולל כוח ההרס, פסיכוזה המונית

אלכימיה

לפי ווקר, 30 השנה האחרונות של חיי יונג הוקדשו במידה רבה להבנת ופיצוח הסמליות האלכימית, וזה התבטא בפרסום – פסיכולוגיה ואלכימיה ב1944, וmysterium coniuctionis ב1955, יונג גם תרגם והתייחס לטקסט האלכימי הסיני – סוד פרח הזהב. מבחינת יונג האלכימיה מקבילה לפסיכולוגיה של התת מודע, מרכיב מרכזי להבנת התהליכים האלכימים זה הנישואים המקודשים של אב השמים ואם האדמה, סול ולונה (שמש וירח), רקס ורגינה (מלך ומלכה). מבחינה אלכימית הייצור של זהב דרש חיבור של יסודות כגון ברזל ונחושת, מרס וונוס, זה היה נישואין אלכימיים.

יונג חקר את האלכימיה בשנים 1941-1954 ופרסם את תוצאות מחקרו בספר
mysterium coniuctionis: an inquiry into the separation and synthesis of psychic opposites in alchemy

יונג ראה באלכימיה עבודה רוחני, חיפוש דתי ופענוח פסיכולוגי, שורה של טקסים שנעשו בחשאי על ידי יחידים, שהביאו את נשמתם לשאוף למטרה הטרנצנדנטית של הגעה לאחדות, חיבור בין הניגודים. זה היה דחף חיפוש עוצמתי להארת המדים הפנימיים של היצירה שהיא האדם opus. כך לפחות עם האלכימאים המאוחרים של הרנסנס כגון גון די מאנגליה וgerhard dorn. המטרה העליונה של האופוס הייתה טרנספורמציה של האלכימאי עצמו להיות אבן חכמים חיה, האלכימיה הייתה פילוסופיה של טרנספורמציה, המשתמשת במונחים אלכימיים הרמטיים כדי להציג שיטה רוחנית.

יונג התייחס לפאוסט של גתה כמיתוס ארכיטיפי המתאים לזמן הזה, אחד הספרים האהובים עליו שלפי תפיסתו ממשיך המסורת האלכימית, ביטוי שירי גבוה, מבט לתוך פסיכולוגיית העומק האלכימית של האדם.

נצרות רוחנית

לפי ווקר, בסוף חייו יונג למד להעריך את ההתפתחות האמונית הקתולית ובמיוחד החזיק ממכתבו של פיוס ה12 שקידם את הדוגמה של העלייה לשמיים של מריה, וחתונתה השמימית עם ישוע, לפי יונג מריה מועלה לדרגה של אלוהות רביעית בצורת סופיה, החוכמה, וכך נוצר ריבוע שהוא ארכיטיפ של שלמות. הקתוליות מחזירה את החיים בדמות המיתוס לנצרות, בניגוד לפרוטסטנטיות היבשה. לפי יונג ההתפתחות של האמונה במריה היא האירוע הדתי החשוב ביותר מאז הרפורמציה, זה החיבור של האלה הגדולה עם הילד האלוהי.

יונג השפיע על שורה של חושבים דתיים לפרסם פרשנות של הדת ובמיוחד המיתוס הנוצרי ברוח התורה שלו. העצמי מזוהה עם ישוע שבלב. יונג טוען שלפרוטסטנטי שהשליך את ריטואל והכוח המגן של הכנסייה יש אפשרות התנסות דתית ישירה, וזה נכון גם לגבי חילוניים (יונג, עמ 84).

לפי יונג, ישוע הוא אלוהות בשמיים, שילוש, המושלם על ידי מריה שעולה לשמים בכופה והיא יוצרת איתו ריבוע, זוהי המלכה, הזוג המלכותי המגלם את אחדות הניגודים. כחול זה האדמה המכוסה על ידי גלימת השמיים הכחולה. אם האלוהים היא היסוד המרחבי, החוכמה. צלב שווה שוקיים המוקף במעגל, שונה מהצלב המאורך, אם האלוהים והחומר קיים בכנסייה האורתודוקסית, הצלב העגול הוא ישוע המנצח עם ארבעת האוונגליסטים, טטרמורפוס. (יונג, עמ 106).

הרוח של התקופה המודרנית:

לפי יונג, ישוע הוא אלוהות בשמיים, שילוש, המושלם על ידי מריה שעולה לשמים בכופה והיא יוצרת איתו ריבוע, זוהי המלכה, הזוג המלכותי המגלם את אחדות הניגודים. כחול זה האדמה המכוסה על ידי גלימת השמיים הכחולה. אם האלוהים היא היסוד המרחבי, החוכמה. צלב שווה שוקיים המוקף במעגל, שונה מהצלב הלפי ווקר (פרק חמישי) הרוח של התקופה מתבטאת בכל הנשרים וחיות הטרף שמעטרים את המגנים והסמלים של האמריקאים והעמים המערביים, זה סוג של פרימיטיביזם. סנטימנטליות של תרבויות ארכאיות שכוללת בתוכה תפיסה קולוניאלית, וזה גם התרפקות על העבר, הילדות התמימה.

לפי יונג, האדם התקרב לתחומה של האש המחריבה והיוצרת עולמות. החיים הפכו למהירים יותר ואינטנסיביים יותר. העולם שלנו מזועזע, הוא ספוג בגלים של חוסר מנוחה ואימה (יונג, עמ 82). עוד הוא אומר: האל אדם יורד מכס מלכותו ומתפורר אצל האדם היומיומי, ולכן האדם המודרני סובל מהיבריס של התודעה, אשר מתקרבת אל החולניות. למעשה הפסיכה היא האם, הסובייקט ואפילו האפשרות של התודעה עצמה, היא מגיעה כה רחוק מעבר לגבולותיה של התודעה, עד שאפשר בקלות להשוות את התודעה עם אי באוקיינוס. הדבר המשפיע והמסתורי של התודעה הואנש בעבר בתור אלים. אצל ניטשה והאדם המודרני האלוהים ברח, לאחר שהפשיטו את הכל, מה שנשאר להם היה האני שלא היה מסוגל להכיל את האלוהות ולכן "אלוהים מת" וזה הביא לאסונות של מלחמת העולם הראשונה. (יונג, עמודים 120-125)

לפי ווקר, התרומה של יונג הוא בהבנה של התפקיד החיוני של מיתוס (דתי) בהמשך קיום האנושות, התפיסה של strange mythology of the psyche משמעה התייחסות לאבולוציה האנושית במשך מילניום, ככזו שבתוכה יש את התבנית של התאמה אנושית לעולם המודרני שאליו אנחנו לרוב מרגישים זרים. האנושות יכולה לסמוך על האינסטינקטים שלה, אך היא צריכה להיות יותר מודעת להם, פיתוח המודעות הפסייכית תשפיע על העולם, כשם שמה שקורה בעולם משפיע על הפיסכה, הטבע והפסיכה הם לא דברים נפרדים.

במאה ה21 התת מודע הקולקטיבי מקרין עצמו לתוך העולם החברתי, הלימוד היונגיאני הוא גם של העולם החברתי כמשקף תכני ארכיטיפים (לדוגמא עמים). הלימוד נותן תובנות לתחום הפוליטי ומראה את הצל הקולקטיבי של אומה או תרבות, יש לזה חשיבות במיוחד בהקשר של אמריקה. לדוגמא הארכיטיפ של השעיר לעזאזל שהוא הקורבן של שיגעון אגרסיה קולקטיבי, ההקרנה של תכני צל, הדילמות הלא פתורות מוסרית או פוליטית, האנליזה תתקבל בחשדנות כי החברה נוטה להיות עיוורת לתכנים הלא מודעים שלה. לדוגמא המלחמה בסמים באמריקה הביאה לאחוז הכלואים הגבוה ביותר בעולם, זה לא עזר אבל מצאו שעיר לעזאזל בדמות המשתמשים והסוחרים במשך שנים רבות.

הפונדמנטליזם הדתי מקדם אלימות ושנאה ואפילו טרור, הבסיס של המשיכה שלו הוא כוחה המיתולוגיה שנותנת להם השראה, למיתוסים יש כוח רגשי סוחף, המיתוס נתפס כאמת מחייבת ולא מתפשרת עם דבר, כולל עם המציאות. בחברה המערבית יש מיתוסים, אחד החזקים שביניהם הוא המיתוס של האינדיבידואל, זכויות היחיד והחופש שאמור להגן של האדם, זה נראה כאילו מתקדם ומועיל, אלא שאף אדם הוא לא אי לעצמו, ויש לחברה ולסביבה דרישות לגיטימיות שלעיתים מתנגשות עם הזכויות והאידיאולוגיה של החופש. בגלל המיתוס הזה קשה לחשוב בצורה ביקורתית והחברה פונה לכיוונים הרסניים שימנעו בסופו של דבר את אותו החופש.

תשומת לב לתת מודע ומיתוסים המבטאים את האנרגיות החבויות שלנו יכולה להיות האמצעי לגאול את המורשת הארכאית של האנושות המודרנית, מורשת שנועדה להבטיח את הקיום והשגשוג של המין שלנו. מאורך, אם האלוהים והחומר קיים בכנסייה האורתודוקסית, הצלב העגול הוא ישוע המנצח עם ארבעת האוונגליסטים, טטרמורפוס. (יונג, עמ 106).

התפקיד הדתי של הפסייכי והקשר לריפוי

קורבט כתב ספר על התפקיד הדתי של הפסייכי, ובו הוא משלב תובנות של פסיכולוגיה יונגיאנית מסע האינדיבידואציה אל העצמי, תיאוריות של מאסלו על חווית שיא ותפישות של מדעי הדתות לגבי החוויה הדתית. לפי דבריו לפסייכי יש יכולת אינסופית ליצור דימויים מקודשים. הרמה הטרנספרסונלית היא ההתחלה של הדת האישית. ישנו מדרג והתפתחות של מודעות מהאישי לעל אישי, מעין שדה מאוחד

פסיכולוג יונגיאני בשם Edward Edinger (1984) טוען שמתחיל עידן חדש בדתיות האנושית שבו יש התייחסות לרמות על אישיות של הפסייכי. ההתגשמות שלו בגוף, יחסים, יש להאיר אור על המקודש, וראשית דבר בפסייכי. האלוהי לא מובדל ממודעות או מיינד. אפשר להתייחס אליו דרך עולם מושגים פסיכולוגי של היחס בין הסופר אגו לאגו. הטרנספרסונלי לאישי.

ההבחנה של אדינגר מופיעה כחלק מתנועת הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית מבית מדרשה של הפסיכולוגיה היונגיאנית. יש דברים שהם מעבר לפרסונה של האדם, מעין תת מודע קולקטיבי אבל רוחני קוסמי, המודעות יכולה להתחבר אליהם כשהיא שולחת את עצמה מעבר לגבולות המרחב והזמן, אלא שאפשר לעשות זאת רק על בסיס אדם בריא ומאוזן. הפסיכולוגיה של האישיות היא שורש שיכול להצמיח צמרת טרנספרסונלית מעבר לאישיות. בנוסף ליונג מי שתורם לזרם הזה הם ויליאם ג'יימס (שעליו יונג מסתמך) ואברהם מאסלו.

קורבט מסתמך בעיקר על גישתו של יונג לדת (Corbett, 1996. P. 3). לפי קורבט יונג שאל את המילה "נומינוזי" מאוטו רודולף שהשפיע עליו רבות. יש דבר כזה שנקרא קדושה שאי אפשר לתאר אותה במושגים מוחלטים. הנומינוזי (משמעות השם שהאלוהי מאשר – Nod) הוא לא רציונלי ולא ניתן לחלוקה, רק לחוויה. והוא מורגש באופן אובייקטיב מחוץ לעצמי. הוא קשור למוזר ולמפחיד, אולי uncanny. יונג משלב את תפיסותיו של רודולף בגישה פסיכודינמית ופסיכואנליטית של העצמי (Corbett, 1996. P. 11).
במכתב של יונג מ1945 הוא כותב שהעניין העיקרי שלו הוא לא הטיפול בנוירוזה, אלא הגישה לנומינוזי, שהיא זו שמביאה לריפוי אמיתי, מכיוון שכשמגיעים לחוויה הנומינוזית משתחררים הקללה של הפתולוגיה. (Jung, 1973, p. 377 in Corbett, 1996. P. 13)

לפי קוברט (Corbett, 1996. P. 15) הצורות שדרכם הנומינוזי מופיע הם: חלום נומינוזי, חיזיון ערות נומינוזי, חוויה של הגוף נומינוזית. הוא יכול להופיע בתוך יחסים שזה כולל מימד של העברה פסיכותרפית, בטבע – שממה, באסתטיקה או באמצעים של ביטוי, באירוע סינכרוני. זה יכול להיות חווית אמיתית, או פסיכוזה. אחת מההבדלות בין השניים זה שבחוויה אמיתית אין האדרה עצמית. חוויה נומינוזית מפעילה את הארכיטיפים, במונחים דתיים זה הפעלה של רוח, החוויות הם חלק מארגון האישיות.

קוברט אומר שלפי יונג הנומינוזי מכריז על נוכחותו על ידי הפעלה רגשית סוחפת, אינטנסיביות משפיעה, וזה קשור למה שנקרא במונחים פסיכולוגיים עדכניים affect theory. זאת תיאוריה שפותחה על ידי Silvan Tomkins בספר Affect Imagery Consciousness (1962) שבו הוא טוען שיש בנו תוואים מובנים המופעלים על ידי גירויים מבחוץ ומייצרים שרשרת של מאורעות פנימיים. תיאוריית האפקט של טום הופקינס טענה שרגשות מסוימים באים עם תגובה גופנית מאופיינת ומפעילים אותה כמו הנאה ולחילופין פחד

חוויות אמיתיות עוברות דרך התיאור שלהם ויוצרות אפקט בשומע וזה ההוכחה לנכונותן ולאי היותן סכיזופרניות. לפי טומקינס זאת גם הסיבה להצלחתה של הנצרות, יכולתה ליצור אפקט של שמחה, שלום וברכה ולהימנע מפחד, כעס וקנאה. לפי קוברט הנומינוזי יוצר מעין דימוי אפקט מודע המפתיע ומשנה את תפיסת העולם של האדם (Corbett, 1996. P. 20)

הפסיכולוגיה היונגיאנית מסע אל העצמי