הר ציון, הרובע הארמני ואתרים נוצרים הסמוכים אליו בירושלים

עבור הנוצרים יש חשיבות רבה להר ציון ויש כמה מסורות שמזוהות איתו. ראשית דבר, שם התרחשה הסעודה האחרונה. והסיבה שהסעודה האחרונה הייתה בהר ציון היא כנראה מפני ששם הייתה שכונה של האיסיים הקרובים לישוע ברוחם. דבר זה עולה מסיפור הכתוב בברית החדשה, ובו ישוע מדריך את תלמידיו לחפש אדם הנושא כד של מים בכדי לעשות אצלו את הסדר. באותה תקופה רק נשים נשאו כדי מים על ראשן, והמקרה יוצא הדופן היה של האיסיים (הכד של המים מסמל טהרה). התלמידים מצאו את האדם שנושא כד של מים (מרקוס) והסעודה האחרונה נערכה בביתו.

כנראה שמשפחות איסיות מיוחסות גרו בעיר העליונה של בית שני באזור ההר. באזור זה גם גרו הכהנים, ולכן המסורת הנוצרית מזהה בהר ציון גם את שם היה את בית כיפא, הכהן הגדול, הבית שאליו הובא ישוע מגת שמנים בכדי לעמוד למשפט בפני הסנהדרין. וכך ישוע סעד את הסעודה האחרונה בהר ציון, ירד לאחר מכן לגת שמנים והובא חזרה להר ציון על ידי השומרים של הכהן הגדול אל ביתו של כיפא הכהן. במקום זה מתכחש אליו פטרוס שלוש פעמים, עד שהתרנגול קורא, ולכן מוקמת באתר כנסייה חשובה שנקראת פטרוס אין גליקנטו (כנסיית התרנגול), ולאחר עלות השחר נלקח למקום מושבו של המושל הרומאי פונטיוס פילטוס (באופן רגיל המושל היה מתגורר במעונו שבקיסריה, על פניה עברנו במהלך המסע עלייה לרגל, אבל בזמן החגים הוא נהג להגיע לירושלים ולפקח באופן אישי על העניינים)  הסמוך למגדל דוד לפי הגרסה הצלבנית (מסורות מאוחרות יותר של הפרנציסקנים מהמאה ה-14 העבירו את מקום המשפט למצודת אנטוניה מצפון להר הבית).

לאחר מותו של ישוע מתכנסת הקהילה הנוצרית היתומה, בראשות אימו של ישו ואחיו יעקוב, בבית שבו נעשתה הסעודה האחרונה בהר ציון. שם הם חיים חיי הקהילה ומנסים לשמר את תורתו של ישוע, ואז קורה הנס הבא בחשיבותו בעולם הנוצרי לאחר התחייה, והוא הצטרפות רוח הקודש אליהם בחג השבועות, פנטקוסט. 50 יום לאחר הצליבה

 

מי שעמד בראש הקהילה הנוצרית הקדומה לאחר מותו של ישוע היה מריה, אימו, וכן אחיו יעקוב, פטר ואחרים, אבל לאימו היה התפקיד החשוב יותר. מריה היא זו שאפשרה את ביאתו של ישוע לעולם, בתומתה, איכויותיה. בלעדיה ישוע (בנו של האלוהים) לא יכול היה להופיע בעולם. היא, אם תרצו, הממלכה הארצית, שמאפשרת את הופעתה של ממלכת השמים. היא גם זאת שילדה אותו פעם נוספת, רוחנית, בחג הפנטקוסט, כשאספה את כל התלמידים תחת כנפיה ואפשרה לרוח הקודש, מהותו של ישוע, להתחבר אליהם ועל ידי כך להמשיך את ההופעה הנוצרית. בגלל סיבה זו כשהגיעה שעתה למות הופיע לפניה מלאך ובישר לה שלא תמות מכיוון שנשאה את האלוהים ברחמה. מה שיקרה הוא שבבוא יומה היא תירדם לשלושה ימים ולאחר מכן יבוא ישוע וייקח אותה לשמים, וכך אכן היה. מריה נרדמה במקום בית הקהילה הקדום בהר ציון.

הקהילה הנוצרית הצעירה חיה בהר ציון, אבל סובלת קשות בזמן המרד הגדול, עם הפיכת האימפריה הרומאית לנוצרית מוקמת בהר ציון מוקמת אחת הכנסיות החשובות בעולם הנוצרי, שנקראת "אם כל הכנסיות", המאחדת בתוכה את המסורות השונות הקשורות להר ציון: חדר הסעודה האחרונה, בית הכוהן הגדול קיפא, מקום קבלת רוח הקודש, ומקום תרדמת מרים. התהלוכות הנוצריות הקדומות של דרך הייסורים, היו מהר ציון לכנסיית הקבר. מדרום לצפון, ולא כפי שכיום ממזרח למערב. הוויא דולורוזה הקדומה הייתה מהר ציון לכנסיית הקבר, ולא בתוואי הוויא דולורוזה של היום.

הכנסייה הביזנטית נחרבה על ידי הפרסים בתחילה המאה ה7 לספירה ונבנתה מחדש על ידי הצלבנים במאה ה12 לספירה, עם הכיבוש המחודש של ירושלים על ידי המוסלמים המשיכה להתקיים נוכחות פרנציסקנית בהר ציון, אך במאה ה16 הם גורשו מאזור זה והעבירו את מרכזם לרובע הנוצרי בתוך העיר העתיקה, ורק במאה ה19 הורשו הנוצרים, ובכלל זה הפרנציסקנים לחזור ולבנות כנסיות ומוסדות נוצריים בהר ציון. וכיום יש ש נוכחות פרוטסטנטית, ארמנית, פרנציסקנית, צרפתית, ובעיקר של הבנדיקנטים הגרמניים שבנו מתחם מדהים במקום הדורמיציון, כחלק מהבנייה המחודשת של ירושלים.

דורמיציון – אם האל

בשנת 1905 מגיע הקיסר הגרמני וילהלם ה-1 לירושלים ומקבל אדמות בהר ציון ורשות להקים במקום מתחם דתי עבור הקתולים של ממלכתו (עבור הפרוטסטנטים הוא מקים את כנסיית הגואל, הנמצאת ליד כנסיית הקבר. באותה עת גרמניה מחולקת בין דרום קתולי לצפון פרוטסטנטי). וכך הוא מקים עבור המסדר הבנדיקטיני הגרמני את כנסיית הדורמיציון, שבולטת בקו הרקיע של ירושלים. הארכיטקט הגרמני היינריך רנרד תכנן את הכנסייה כחיקוי לטירה, הכנסייה של קרל הגדול באאכן.

קרל הגדול הוא דמות המלך האידיאלית במסורת הגרמנית, שהביא לרנסנס תרבותי ודתי בסוף המאה ה-8. הוא היה הראשון שניסה להקים ממלכת צדק נוצרית באירופה וזה שאחראי למעבר תואר הקיסרות הקדושה מביזנטיון לממלכה הרומית הקדושה שהוא עמד בראשה ושלטה על שטחי גרמניה, צרפת וחלקים מאירופה. בתקופתו פרחו ההשכלה והמשפט, והתחילה להתפתח החברה הפיאודלית ואידיאל האבירות.

קרל ואביריו מילאו תפקיד מכריע בעצירת ההתפשטות המוסלמית לאירופה, בחיזוק הנצרות והאפיפיורות וניצורה של אירופה הצפונית. לפי האגדה, קרל לא מת מפני צדיקותו, אלא נרדם וישן עד היום במרתף טירתו באאכן, מחכה לרגע שבו גרמניה תצטרך אותו, אז יחזור ויקים בפעם הנוספת והאחרונה ממלכת צדק על פני האדמה, שתבשר את בואה של ממלכת השמיים. המסורת הזו מקבילה למסורת היהודית על דויד המלך, שלא מת אלא חי וקיים ונמצא במערות מתחת להר ציון. אלא שבמרתף כנסיית הדורמיציון לא נמצא את קרל הגדול ישן וגם לא את דוד המלך, במקומם נמצא פסל של יפהפייה ישנה המייצגת את מריה שנרדמה במקום.

לפי האמונה המריולוגית, גופה של מריה התקדש עוד לפני הבשורה ובוודאי שעם ההיריון והלידה, ולכן כשהגיעה שעתה למות הופיע לפניה מלאך ובישר לה שלא תמות. בבוא יומה היא תירדם לשלושה ימים ולאחר מכן יבוא ישוע וייקח אותה בגופה ונשמתה לשמיים, וכך היה. מריה נרדמה במקום בית הקהילה הקדום בהר ציון, ולכן הכנסייה נקראת "דורמיציון" (תרדמה).

מריה נרדמה על הר ציון במקום כנסיית הדורמיציון ונלקחה ל"קבורה" בעמק יהושפט, ליד גת שמנים, בקבר מרים. לאחר שלושה ימים פתחו את הקבר בכדי שתלמיד שאיחר לבוא יוכל גם הוא להיפרד ממנה והנה, הפלא ופלא, הקבר ריק. כשמריה נרדמה ירדו כל המלאכים, הנביאים, צבא השמיים וישוע בראשם בכדי לאסוף את נשמתה שדמתה לנשמה תינוקת בידיו של ישוע. גם התלמידים והחסידים נתאספו ובראותם את צבא השמיים בא לקחת את נשמתה של מריה הם פנו בתפילה ספונטנית למריה (במקום לישוע עד כה) שתלמד עליהם זכות בשמיים. בזכות זה שהיא נשאה בתוכה את האל בשרה של מריה, בנוסף לנשמתה, נהיה מקודש ונלקח אף הוא, לאחר כמה ימים, לשמים.

פסל מריה הישנה נמצא מתחת לכיפה הנשענת על שישה עמודים המסמלים שש נשים תנ"כיות קדושות המצוירות על תקרת הכיפה: יעל, חווה, אסתר, דבורה, רות ויהודית. ביניהם ומעל פסל מריה נמצאת דמותו של ישוע. כל הדמויות מצוירות בתוך עיגולים. הפנים והידיים של פסל מריה עשויים שנהב. מסביב לדמותו של ישוע על התקרה יש כתובת משיר השירים (ב', 13): "קומי לכי רעיתי יפתי ולכי לך", וזה מבטא את התפישה המריאנית שהייתה נפוצה בימי הביניים המאוחרים של הנישואים המיסטיים בין ישוע לבין מריה.

עיגול הכיפה וששת העמודים מוקף ב-12 עמודים נוספים המייצגים את 12 השליחים, וסביבם מעין מסדרון אמבולטוריום. בקירות נפערים שישה אפסיסים קטנים, בתוכם שישה מזבחות המוקדשים למריה, ואלו הם (עם כיוון השעון): מריה כבת לעמה, מריה מלכת עולי הרגל, מריה מלכת הנזירים, מריה מלכת המערב, מריה מלכת הנביאים, מריה מלכת האבות. ששת המזבחות נתרמו על ידי שש אומות המעריצות את מריה.

המזבח האוסטרי (הראשון) נבנה לכבודו של אנגלברט דולפוס (Engelbert Dollfuss), ראש הממשלה של אוסטריה שנרצח על ידי הנאצים. הוא מוקדש ליעקב, פיליפוס, לזרוס ושמעון הזקן, פסליהם נמצאים לצדי פסל ישוע הניצב במרכז. קדושי אוסטריה משובצים בפסיפס בצורת כוכבים המאירים את השמיים.

המזבח ההונגרי מוקדש לשמעון ותדאוס, שני שליחים המתוארים בתבליט האמייל שבמרכז המזבח, לידם מתואר סטפנוס הקדוש, שעצמותיו נשמרו בתחילה בכנסיה על הר ציון. בפסיפס נראית מריה – הפטרונית של הונגריה, לידה סנט סטפן – המלך הקתולי הראשון של הונגריה, ולידו מלכים הונגריים אחרים. ארבע הארצות האחרות שיש להן מזבחות בקריפטה הן ונצואלה, ברזיל, ארצות הברית וחוף השנהב.

הקריפטה בנויה כמו רוטונדה, כך שאפשר להקיף את ה"קבר" המדומה בשני חללים עגולים, אחד בתוך השני. גם מבנה הכנסייה שמעל קומת המרתף הוא עגול וניתן לראות בו מעגלים קונצנטריים על הרצפה, מעגל פנימי שנפתח למעגל גדול יותר, ולמעגל נוסף גדול עוד יותר, וכן הלאה. העיגול הוא סמל השלמות, מכיוון שאין לו התחלה ואין לו סוף. השמש צורתה עגולה, וגם הירח במלואו מתגלה בצורתו העגולה (מעניין לציין שקוטר העיגול של הירח המלא זהה למראית עין לקוטר העיגול של השמש). העיגול מסמל את מחזורי הלידה והמוות שנקשרים לעיקרון הנשי, ובנוסף לכך בתוכו יכול להתרחש משהו שונה ממה שיתרחש בחוץ, ולכן העיגול מסמל גם מודעות. מסביב לראשי הקדושים יש הילה עגולה (Halo).

בצד הדרומי של הקריפטה נמצאת קפלת רוח הקודש ובה תמונה של מרים יושבת בראש שולחן שמצדדיה שניים עשר השליחים ועליהם נוחתת רוח הקודש בדמות יונה ולהבות אש. משמאל ניצב מזבח המוקדש ליוחנן המטביל, משני צדדיו דמויות נשים שלפי הברית החדשה חזו בצליבתו של ישוע. מזבח זה נתרם על ידי אחוד נשים בגרמניה, לכל הנשים המתוארות בתבליט יש תווי פנים זהות, אולם אם נקיש על הדמויות השונות, כל אחת תשמיע צליל אחר.

הקריפטה ובה פסלה של מריה ומעגל הנשים שסביבה מחברת אותנו אל האדמה. פולחן האלה הקדומה התקיים בימי קדם במערות ונעשה על ידי נשים נביאות, (כמו הפיתיות בדלפי). מקום תרדמתה של מריה קשור למקום הופעתה של רוח הקודש, והקשר בין שני המאורעות רומז על כך שרוח הקודש היא נשית באופייה. מעניין לציין שהעיצורים "מ" ו"מה" קשורים כמעט בכל התרבויות למילה "אמא".

מעל כנסיית הדורמיציון מתנשא גג חרוטי. החרוט הוא שילוב של העגול עם הזוויתי. לאור כל המעגלים שישנם בכנסייה היה מתאים, לכאורה, שתתנשא מעליה כיפה, ולא כך היא. הדורמיציון פנימיותו עיגולית, אך חיצוניותו איננה כזאת. את החרוט מחזקים ארבעה מגדלים בארבעת צדדיו, ומגדל גדול יותר בצד מבני המנזר הצמודים לכנסייה. חיצוניותו של הדורמיציון גברית ובולטת, ואילו פנימיותו נשית, מסתורית וחשוכה. הכנסייה מזכירה בחיצוניותה טירה מימי הביניים, ובפנימיותה היא מבטאת את מסתרי הרוחניות הנשית בכלל והנוצרית בפרט.[5]

באולם המרכזי של הכנסייה יש אפסיס גדול ובו תמונת פסיפס גדולה של מריה ועל זרועותיה הילד ישוע המחזיק בידיו ספר הפתוח במשפט: "אני אור העולם". על הרצפה של האולם המרכזי מעגלים קונצנטריים המבטאים את הקוסמולוגיה הדתית הנוצרית: במרכז שלושה עיגולים שזורים יחדיו ובהם המילים: "קדוש, קדוש, קדוש". מסביב להם דמויות ארבע חיות ושמות ארבעת הנביאים העיקריים בתנ"ך המבשרים על בואו של ישוע, לאחריהם גלגל 12 המזלות, הקשור לגלגל 12הנביאים המשניים בברית הישנה וכן 12 השליחים בברית החדשה, ולבסוף מעגל אחרון עם 26 קדושים. במעגל החיצון פסוק מספר משלי ח' כג "מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ, באין תהומות חוללתי, באין מעינות נכבדי מים"..

המשמעות של הרצפה היא שהאור האלוהי שהוא ישוע זורם לעולם דרך ארבעת האוונגליונים (מבשרי הבשורה), מגיע לכל קצוות תבל דרך 12 השליחים, ומתגלה דרך 26 הקדושים שחרפו נפשם על האמונה החדשה. בנוסף לכך, הרצפה מגלה לנו כי ההתגלות הראשונה היא אור רוחני שהוא השילוש הקדוש, ההתגלות השנייה היא האור הנבואי המופיע בדמות ארבעת הנביאים העיקריים ודמות ארבע החיות המופיעות בחזון יחזקאל, ההתגלות השלישית היא פעולות 12 הנביאים המשניים, 12 השליחים והקדושים, או במילים אחרות הקהילה (ישראל שברוח) או הכנסייה.

בקירות האולם הראשי יש שש קפלות: הקפלה הראשונה משמאל מוקדשת לבוניפציוס הקדוש, קדוש בנדיקטיני אנגלי וכן השליח והפטרון המקודש של גרמניה. הקפלה השנייה משמאל מוקדשת ליוחנן המטביל. הקפלה השלישית משמאל מוקדשת לאביו של ישוע יוסף הקדוש, וברקע שלה מדליונים המראים את אבות אבותיו של ישוע וכן סמלי מסדרי אבירים שתרמו את הכסף לבניית המזבח.

הקפלה הראשונה מצד ימין מוקדשת לבנדיקטוס הקדוש, מייסד המסדר הבנדיקטיני המחזיק את המקום, שנראה כמו משה ומחזיק בידיו את ספר חוקי הנזירים שלו. מעל לפסל בנדיקטוס נמצאים ברקע 14 גילופי שנהב ותבליטים המתארים את הניסים שאירעו לו, ובשולי הקפלה מדליונים של כל הקדושים מהמסדר הבנדיקטיני. הקפלה השנייה מימין מוקדשת לויליבלד ((Willibald הקדוש שנולד באנגליה בשנת 700 וזכה להיות עולה הרגל האנגלי הראשון לארץ, ולאחר מכן הפך לבישוף של אחת מערי גרמניה. הפסיפס מראה את סנט ויליבלד ופטרוני בוואריה מעריצים את מריה, ובצדדים מופיעים סמלי מסדרי האבירים הבווארים. המזבח מכיל כתובת לטינית האומרת: "כל פטרוני בוואריה התפללו למעננו". הקפלה השלישית מימין מוקדשת לשלושת האמגושים. הפסיפס מראה פטרונים, בישופים ומייסדי כנסיות בעיר הגרמנית קלן (שם נמצאים שרידיהם של שלושת האמגושים). כל אחת מהדמויות המתוארות אוחזת בידיה את הקתדרלה שנבנתה על ידה. גבולות הפסיפס מקושטים בתשעה הכתרים של מלכות שמים, מעל המזבח תבליט ברונזה המתאר את לידת ישוע ואת הערצת שלושת האנשים האמגושים, מעל לתבליט כוכב זוהר המסמל את הכוכב שהאיר את דרכם. התבליט הוא העתק של תבליט הנמצא בכנסיה בעיר קלן. בשולי הקשת נמצאים מגינים שונים, באחד מהם מופיעה הכתובת: מיכאל.

אפשר לומר שהחלק העליון של כנסיית הדורמיציון הוא בעל נוכחות גברית חזקה יותר בשל הדמויות המצוינות בו, הגג החרוטי והפסיפס על הרצפה, אבל הוא נתמך על ידי הקריפטה שנמצאת מתחתיו, שהיא בעלת אופי נשי, בדיוק כפי שישוע מופיע בכיפה שמעל פסל מריה הישנה בקריפטה. מדרגות לולייניות מובילות מהמפלס העליון לתחתון. בחלל של הכנסייה יש הד יוצא מן הכלל, וזה מרמז לנו שהיא נבנתה לפי פרופורציות מקודשות ושיש בה יותר נסתר מגלוי.

חדר הסעודה האחרונה

חדר הסעודה האחרונה נמצא בבניין בן שלוש קומות בהר ציון, בקומה התחתונה נמצא קבר דוד, בקומת הגג העליונה יש מסגד ובאמצע יש חדר גדול שיסודותיו ביזנטיים, בניינו צלבני, והוא היה בתחילה כנסייה, הפך למסגד וכיום חזר לרשות הנוצרים.

על חדר הסעודה האחרונה קראו במסגרת מאמר – טיול בעקבות הרזים של האור

ובהקשר לרז האחרון של האוכריסטיה

אותה סעודה אחרונה מפורסמת מצוירת בציור ענק בקפיטריה של כנסיית הדורמיציון הסמוכה (פלא שהמכירות שם בירידה) ובה מצויר ישוע לבוש באדום ולבן (אלו צבעים המסמלים את היין והלחם) וסביב לשולחן התלמידים, כל אחד מהם בצבע אחר.

כנסיית פטרוס גליקנטוס

בשיפולי הר ציון נמצאת אחת הכנסיות היפות בירושלים בתוך מתחם של עתיקות ומבנים השייך למסדר האסמפסיון (העלייה) הצרפתי, ונקראת "פטרוס והתרנגול". יש במקום מודל של ירושלים הביזנטית, מדרגות עתיקות שעליהם נראה ישוע יורד לגת שמנים כאדם חופשי ועולה כבול. זה היה מקום ביתו של קיפא הכוהן הגדול ולכאן הוא הובא להישפט בפני הסנהדרין, ובילה את הלילה בצינוק מתחת לבית.

מסדר אסומפסיון – עליית מרים לשמיים, הוקם ב1847 על ידי האב עמנורל דה אלזון, מהעיר נים בצרפת. והוא מחזיק גם את מתחם נוטרדאם בירושלים ומגדלא לחופי הכנרת. למסדר.
סיסמת המסדר: המלכות שלכם באה Advent Regnum Tuum , והוא מאמץ את התקנון האוגוסטיני.

המתחם עבר שיפוץ ב1990. המסר של הכנסייה הוא החרטה והחזרה בתשובה, גם של פטרוס וגם של אחרים. בתמונות רואים את פטרוס לפעמים עם הילה ולפעמים בלי, זה תלוי במעשיו. משני צדדי האפסיס המרכזי ציור של דמויות הקשורות לחרטה.

מימין: מרים המצרית – לה יש קפלה קטנה גם בכנסיית הקבר, היא הייתה זונה ששרתה בספינה. הגיעה ליפו ויצאה לבקר בכנסיית הקבר, לא יכלה להיכנס כי רוח יצאה מהכנסייה ודחפה אותה אחורה. עד שמרים המגדלית הופיעה אליה בחלום ונתנה לה הוראות מה לעשות בכדי לחזור בתשובה, בכלל זה תקופה של נזירות ובידוד במדבר יהודה (ולכן יש לה קפלה במנזר גרסימוס ליד יריחו). דמויות נוספות באפסיסים הצדדים הם מרים המגדלית, פלגיה הנזירה מהצד הנשי והגנב הטוב שנצלב יחד עם ישוע מהצד הגברי.

בכניסה לכנסייה פסיפס ביזנטי ובו נראית גאיה – אלת האדמה (שריד ייחודי לכנסייה עתיקה שהייתה במקום). מתחת לכנסייה מפלס תפילה נוסף, שם יש ציור של פטרוס בוכה, נשען על סלע באפסיס המרכזי, מצד אחד שלו הוא נראה מתכחש לישוע שלוש פעמים, מצד שני ישוע שואל אותו בזמן שהם נפגשים לחוף הכנרת לאחר התחייה, האם הוא אוהב אותו? שלוש פעמים. המעגל נסגר.

במרתף יש חדרים ששימשו למאסר הנשפטים על ידי הסנהדרין, זה היה ביתו של הכהן הגדול קיפא, קשרו שם אסירים ועינו אותם בשוטים עם מי מלח, בחלק התחתון ביותר יש צינוק שאליו לפי המאמינים זרקו את ישוע לאחר שהורשע ולפני שנלקח עם בוקר למשפט אצל פונטוס פילאטוס הנציב הרומאי (לסנהדרין אסור היה לגזור גזר דין מוות).

בחצר רואים את פטרוס מתכחש לישוע בפני חייל רומאי, ורק התרנגול שנמצא על גג הכנסייה מזכיר לו את נבואתו של ישוע וחולשתו

כנסיה סנט מרקוס הסורית

סמוך להר ציון נמצא הרובע הארמני ובגבול שלו אחת הכנסיות המיוחדות בירושלים וכנראה שהעתיקה שביניהן. מקום הסעודה האחרונה האמיתי השייך לנוצרים הסורים.

הסורים הם העדה הנוצרית העתיקה בעולם, שמתפללת ומדברת בשפתו של ישוע – ארמית. הם החלו כעדה נוצרית באנטיוכיה כבר בימיהם של פאולוס ופטרוס, בברית החדשה נאמר שבאנטיוכיה החלו לקרוא לראשונה למאמינים בשם נוצרים. אנטיוכיה הייתה בירת סוריה והמזרח בזמן הרומאים, עיר ענקית בת קרוב לחצי מיליון איש. הפטריארך של אנטיוכיה היה אחד מארבעה הפטריארכים העיקריים בנצרות וטוען לבכורה.

עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית מתחילים פילוגים בכנסייה על רקע וויכוחים תיאולוגים שמאחוריהם עומדים מאבקים לאומיים ופוליטיים. המחלוקת שקורעת את המזרח מהאימפריה היא המחלוקת המונופיזיטית: האם יש לישוע טבע כפול: אלוהי וגם אנושי, כפי שדורשת האורתודוקסיה, או שיש לו רק טבע אחד: אלוהי, כפי שטענו עמי המזרח ובראשם הסורים. בעקבות המחלוקת פורשים הסורים מהכנסייה האורתודוקסית ומקימים כנסייה עצמאית משל עצמם. כך גם קורה לעדות אחרות כמו הארמנים והקופטים.

השלטון המרכזי רודף את ה"כופרים" ומי שמארגן מחדש את הכנסייה מחדש בעקבות הרדיפות הוא נזיר בשם יעקב ומכאן השם האחר של הסורים – "יעקובינים". זמן השיא של הכנסייה הוא דווקא תחת השלטון הערבי במאות 7-9 לספירה, הכנסייה הסורית שולחת שליחים להודו, ורבים שם מקבלים את אמונתם. בזמן מסעי הצלב יש להם רובע משלהם בירושלים, הרובע הצפון מזרחי של העיר העתיקה. לאחר מסעי הצלב ועם התגברות הרגשות המוסלמיים בסוריה הם מאבדים מכוחם ומתמעטים.

כמו הארמנים, גם הסורים סובלים משואה במהלך מלחמת העולם הראשונה. כרבע מיליון סורים מתו במהלך המלחמה כתוצאה ממחלות, רעב ורדיפות, וכיום נשאר רק מיעוט מבוטל של כמאה אלף איש בסוריה, עיראק ותורכיה. חלקם בכפרים בהרים שבהם מדברים עדיין סוג של ארמית. אך יחד עם זאת החלו לקום קהילות סוריות ברחבי העולם, והקהילה בהודו גדלה והתרחבה. שנת 1915 ידועה על ידי הסורים בתור "שנת החרב". כיום מונים הסורים יותר משני מיליון איש, כמיליון בהודו, ועוד מיליון מפוזרים בקהילות שונות ברחבי העולם. הם מנסים לשמור על ייחודם התרבותי והדתי. בארץ יש כמה אלפים מבני העדה, רבים מהם בבית לחם, שם הם הקהילה הנוצרית השלישית בגודלה ושולטים על עסקי אומנות העץ.

המרכז של הסורים בעיר העתיקה הוא מנזר סנט מרקוס. בפתח המנזר קשת כריות צלבנית ותמונה של סנט מרקוס בפסיפס מסביבה כתב בארמית, הסורים משתמשים בניב של ארמית עתיקה הקרוב לשפה שבה דיברו בישראל לפני אלפיים שנה, הם רואים עצמם כנוצרים האמיתיים, ממשיכי דרכם הישירים של ישוע והשליחים. במהלך ההיסטוריה היה להם תפקיד חשוב בשמירת אוצרות התרבות האנושית. הם העתיקו את הכתבים של הפילוסופים היוונים ומשם זה עבר לערבים. בנוסף על כך הם פיתחו זרמים פילוסופים ומיסטיים נוצרים ייחודיים, שירה וספרות דתית שהשפיעו גם על עדות וכנסיות אחרות.

הכניסה למנזר של סנט מרקוס מובילה לחצר שמסביבה קומפלקס שלם של מגורים. ממול הכניסה כנסייה ששם לפי הסורים היה חדר הסעודה האחרונה. מרקוס היה אחד מ70 התלמידים של ישוע וכתב את הבשורה הקדומה ביותר – הבשורה על פי מרקוס, הוא היה תלמיד של פטרוס וכן ליווה את פאולוס בכמה ממסעותיו. מרקוס מזוהה עם האיש שנשא את כד המים על ראשו ושבביתו התכנסו ישוע והתלמידים בחג הפסחא, לאחר צליבתו של ישוע הם חזרו לאותו הבית ושם הקימו את הקהילה הנוצרית הראשונה וזכו לירידת רוח הקודש בפנטקוסט, בית מרקוס נקרא במקור בית מרים, אימו של יוחנן המכונה מרקוס. המסתורין של הסקרמנטים התפתחו לראשונה בבית זה, שם הוטבלה מריה – אם ישוע, לשם הגיע פיטר לאחר שהשתחרר באופן פלאי מהכלא.

כותב הקדוש הסורי החשוב סט אפרם (מאה 4) ביחס לבית מרקוס: "בבית מרקוס ביטל ישוע את הקורבנות הקדומים ובאותו לילה מנע את הסכין מבעלי החיים. שם כתב את האמונות החדשות וביטל את האמונות הכוזבות".
התיאולוג הסורי איאוניס (860 לספירה), מספר לנו כי השליחים הנציחו את שמן המשחה הקדוש בפעם הראשונה בתולדות הכנסייה בבית זה. כמו כן העניקו את טקס ההכנסה בברית הדת הנוצרית לראשונה בבית זה. אפילו מרים הבתולה קיבלה את סודות ההטבלה בבית זה ובשנת 51 לספירה היה הכנס הראשון כל הכנסייה בבית זה. מתתיהו נבחר להשלים את אחד עשר השליחים בבית זה. שבעה השמשים הראשונים נבחרו בבית זה. ועוד כהנה וכהנה.

רוב הנוצרים מזהים את ביתו של מרקוס בחדר הסעודה האחרונה בהר ציון, אבל הסורים טוענים שזה במנזר שלהם בגבול הרובע הארמני והם כנראה צודקים: בכניסה לבית מצד ימין נמצאה כתובת המעידה שהבית הוא מהמאה הראשונה ושהוא אכן ביתו של מרקוס, וכך היא אומרת: "זהו בית מרים, אם יוחנן, המכונה מרקוס, אותו הנציחו השליחים הקדושים ככנסיה בשם אימו של האל, מרים, לאחר עליית אדוננו ישוע המשיח השמיימה. הכנסייה נבנתה מחדש בשנת 73 לספירה, לאחר שהקיסר טיטוס החריב את ירושלים."

הכנסייה במנזר הסורי חודשה בימי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס (מאה 6) וגם בתקופת הצלבנית (מאה 12), לאחר שהוחרבה על ידי אל חכים בתחילת המאה ה11. רוב המבנה כיום הנו צלבני. במאה ה18 בוצעו בו שיפוצים, הכיור, הכיסא, ארון הספרים וארון האוצרות, וכן תמונות רבות, הם מתקופה זו.

ממול הכניסה יש מעמד ובו אייקון תמונה שנחשב לקדוש במיוחד. זאת תמונה של מריה בזמן אמת, שאותה צייר לוקס, כותב הבשורה השלישית, זאת אומרת שהוא צייר את התמונה כשמריה הייתה עדיין בחיים והוא ראה אותה. לאייקון מיוחסים כל מיני מעשי פלאים והוא משמש מושא להערצה ולתפילות.

הקודש מופרד מהחול בכנסייה על ידי ווילון צבעוני שמוסט הצדה לפי בקשת המבקרים ומגלה קיר עץ יפהפה ועליו שלוש כיפות. מצד שמאל של המזבח ישנו כיסא מפואר, זה הוא הכיסא של יעקוב. לפי האמונה הסורית יעקוב, אחי ישוע, הנהיג את הקהילה הנוצרית הראשונה, והתגורר בבית זה, הפטריארכים של הכנסייה הסורית הם ממשיכי דרכו. אלא שבנוסף לכך כל הפטריארכים נקראים איגניטיוס, וכיום יש כבר איגניטיוס ה123, וזאת על שם הפטריארך השלישי של אנטיוכיה שנקרא איגניטיוס (הראשון נחשב לפטרוס) שהם ממשיכי דרכו. בברית החדשה מסופר על ריב סמכויות בין השליחים שבמהלכו מציג ישוע לפניהם ילד קטן ואומר להם שהם צריכים להיות כמו הילד, הגדול בהם ישרת את הקטן! לימים הילד גדל (זה קורה לילדים) ונהיה הפטריארך של אנטיוכיה, ושמו איגניטיוס!

מעל הכיסא של יעקוב, על קיר הצדי של הכנסייה, ישנו פסל של דרקון שממנו יוצאת יד שמחזיקה יונה. זה הוא סמל לרוח הקודש שנכנסה לגופה של מריה וטיהרה אותה מבפנים. בזמן הבשורה ירד מלאך אלוהים על מרים וניקה את קרביה מבפנים, עושה אותה טהורה, אז יכל העיקרון השני של האלוהות (בן האלוהים) להתגשם בתוכה. לפי הסורים מריה היא יולדת אלוה, הטבע האלוהי והאנושי מחוברים בישוע. אמונות אלו חשובות כי הם מנוגדות לרוח הנצרות הנסטוריאנית שהייתה היריבה האידיאולוגית, ולעיתים גם הפיזית, של הסורים באותו חבל ארץ בימי קדם. הנסטוריאנים התנגדו לפולחן מריה ולהגדרתה כיולדת אל ולמונופיזיטיות.

במנזר יש ספריה של ספרים עתיקים רובם בארמית.

את הביקור בכנסייה משלימים בירידה לקריפטה שנמצאת מתחתיה. זה אולם מאורך שחציו חסום בקיר, כך שנכנסים רק לחצי ממנו, שם לפי המסורת היה חדר הסעודה האחרונה. בעבר היה מפלס הרחוב נמוך הרבה יותר, דבר שמוכח בחפירות שנעשו באזור, ואז החדר היה עליית גג כפי שנכתב בברית החדשה. מעברו של הקיר ישנו חדר המתים שבו מונחים הפטריארכים הסורים של ירושלים. כל פטריארך שמת מושב לאחר כבוד כל כיסא מעבר לקיר, כשהוא לבוש בבגדיו הטקסיים ובידיו שרביט הרועה. לפי האגדה הגופות נשארות יושבות במקומותיהם שלמות עד זמן המוות של הפטריארך הבא (בכדי לבלבל ולהרתיע את רוחות השדים). על הקיר שמאחוריו יושב הפטריארך המת ישנו ציור של הסעודה האחרונה בגרסה סורית, להזכיר לנו שאנו בחדר שבה היא נערכה.

הרובע הארמני

הרובע הארמני תופש שישית משטח העיר העתיקה. זו עיר בפני עצמה, שיש בתוכה ספריה, מרכז תיאולוגי, בית ספר, מנזר, כנסיות, בתי מגורים, מאפיה, בית דפוס, ועוד…

הרובע הארמני התפתח סביב קתדרלת סנט ג'יימס. הכנסייה נבנתה כבר במאה הרביעית על ידי המלך הארמני מיתרידטס לכבוד יעקוב אחי ישוע – יעקוב הקטן, ויעקוב בן זבדי – יעקוב הגדול. לפי הארמנים יעקוב אח של ישוע יצר את האחווה של סנט ג'יימס שקיימת עד היום והיא הסמינר התיאולוגי החשוב ביותר שלהם הממוקם בירושלים ממול הכניסה אל הרובע, יעקוב היה מנהיג הקהילה הנוצרית הראשונה, הכנסייה ממוקמת מעל ביתו והוא קבור מתחת למזבח. בנוסף אליו קבור בכנסייה ראשו של יעקוב בן זבדי – יעקוב הגדול, אחד משלושת התלמידים הקרובים לישוע. גופו נמצא בסנטייגו דל קומפוסטלה שבספרד. אבל ראשו הגיע בדרך פלאית כשלהי לירושלים ונקבר בקפלה שבקיר השמאלי – הצפוני של הכנסייה.

לפי המסורת אשתו של המלך אבגר (מלך ארמני אגדי שהסורים והארמנים מייחסים אותו אליהם) בנתה שם קפלה לנזירים ארמנים כבר במאה הראשונה לספירה. הכנסייה הנוכחית היא ברובה מזמן הצלבנים, נבנתה על ידי המלכה מליסינדה, והיא אחד המבנים הצלבנים היפים בעיר.

קתדרלת סנט ג'יימס נבנתה לראשונה במאה ה4, היא נהרסה על ידי הפרסים ב614, נבנתה מחדש אחר כך, ולאט לאט החלו נזירים ארמנים להתיישב מסביב לקתדרלה וכך נוצר מנזר ששימש גם מקום אירוח של עולי רגל. הארמנים שיתפו פעולה עם הצלבנים בזמן מסעי הצלב וקיבלו רשות להתיישב בירושלים ולהקים רובע משלהם. חלק ממלכות ירושלים היו ארמניות, ובמיוחד ידועה המלכה מליסינדה שבנתה את הקתדרלה מחדש בצורתה המפוארת כפי שהיא כיום.

הקתדרלה נבנתה בדמות כנסייה מהמאה ה10 בהגפד שבארמניה, צורה ארמנית טיפוסית של כיפה מורמת מעל צלב, והיא דוגמא טובה לאדריכלות ארמנית מקורית. בכנסייה קבורים המלך והמלכה האחרונים של ארמניה הקטנה שנפלה ב1382 לממלוכים.

בארכיטקטורה מודגש נושא סמליות האור על ידי הכיפה והמנורות הרבות והמיוחדות. בכנסיות ארמניות אין מסך איקונין, אלא שלעיתים משתמשים בווילון המפריד בין קודש לחול. גם איקונין רגילים אין אצל הארמנים[2], את תפקיד האיקונין מחליף החצ'קר, צלב מגולף באבן או בעץ בעל צורה מיוחדת, שאין צלב אחד שדומה לרעהו. בקיר חצר הכנסייה עשרים ושניים צלבים ארמנים – חצ'קר בגדלים שונים, את הצלבים חורטים לציון מאורעות שונים: הקמת כנסייה, מאורע היסטורי. החצ'קר העתיק ביותר נמצא מעל הפתח והוא מ956.

כשהממלוכים והאיובים כובשים את ירושלים מידי הצלבנים הם מאפשרים לארמנים להמשיך ולהתגורר ברובע שלהם ומאשרים את זכויותיהם על המקומות הקדושים. בכניסה לרובע הארמני ישנו כתב זכויות שנותן לארמנים השליט הממלוכי של הארץ במאה ה13. גם העותומאניים שמרו על זכויות הארמנים, ועם התעוררות ירושלים במאה ה19 מתעורר גם הרובע הארמני.

הגדילה המשמעותית של הרובע הארמני מתרחשת בזמן מלחמת העולם הראשונה. הארמנים סובלים מרדיפות והרג בידי התורכים, פליטים מגיעים לישראל שנמצאת כבר בשלטון האנגלים. הפליטים הללו מיושבים ברובע הארמני, עד אותה תקופה היו חצרות ששימשו עולי רגל לפי מקום המוצא של עולי הרגל, מאותה תקופה החצרות הרבות שמחוץ למתחם הכנסייה נבנות ומתחילות להיות מיושבות באוכלוסייה חילונית, ומאז יש לנו ברובע הארמני שילוב של מנזר עם שכונה אזרחית.

כנסיית גרגורי המאיר הארמנית בכנסיית הקבר

הארמנים הגיעו לירושלים כבר בתקופות קדומות (היו ארמנים רבים בקרב נזירי מדבר יהודה) והתיישבו בכל המקומות הקדושים לנצרות. המקום הקדוש ביותר לנצרות בכלל ולארמנים בפרט, הוא כנסיית הקבר. הארמנים הם אחת משלוש העדות החשובות בכנסייה, לצד היוונים אורתודוקסים והלטינים, ובתור שכאלו יש ימים שברשותם המפתח של הכנסייה, הם רשאים לעשות תהלוכות, וחלקים ניכרים מהכנסייה שייכים להם.

בעבר הייתה ברשותם הגולגותא, אך הם נדחקו ממנה והיום יש להם אזור מול הגולגותא ובו, בין השאר, קפלת הנשים. אבן המשחה היא חלקית בבעלותם (שתי מנורות מעליה), והקבר הוא חלקית בבעלותם. בנוסף לכך ברשותם הקפלה של חלוקת הבגדים, שבעה עמודים ברוטנדה, המערה של יוסף מארמתיה (שחלק ממנה הם העבירו לסורים), והכי חשוב: מערת הלנה וקפלת מציאת הצלב האמיתי.

במערת הלנה יש את כנסיית גרגורי המאיר שהוא זה שהביא את הנצרות לארמניה בשנת 301. ובעקבותיו היו הארמנים העם הראשון שקיבל עליו את הנצרות. על קירות הכנסייה רואים את האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של הנצרות הארמנית: הצלתו המופלאה של גרגורי מבור שבו היא כלוא, הטבלת המלך והאצילים, הקמת העיר הקדושה איצמדיאזין בעקבות חזון של ישוע, החזרת הצלב האמיתי, המצאת הכתב הארמני על ידי הנזיר מסרופ ועוד.

ברצפת הכנסייה יש מוזאיקה שבה נראים מבני כנסיות של קהילות ארמניות שנכחדו בשואה, וכן את תיבת נוח והקשת המסמלים את קדמות העם הארמני ומוצאו האגדי מנוח ובניו. הכנסייה היא במידה רבה מצבת זיכרון לשואה הארמנית ויש בה מזבח עם נר תמיד דולק.
מזבח נוסף מוקדש לאלפי חיילים ארמנים שהקריבו עצמם בקרב המכריע על שמירת האמונה הנוצרית כנגד הפרסים הזורותאסטרים בשנת 451.. הכנסייה נושאת בחובה את כל ההיסטוריה הארמנית, וכן יש בה דוגמא בזעיר אנפין לאדריכלות המיוחדת של העם המופלא הזה

ומעל הכנסייה כיפה הנפתחת אל החצר של האתיופים שמעל כנסיית הקבר. בקיר השמאלי מהירידה (צפון) פתח כניסה לחלק סגור של חללים תת קרקעיים הנמצא מתחת למבנה כנסיית הקבר. בחלק הסגור יש ציור של ספינה מלווה בכתובת מתהילים "נעלה לבית יהוה". הציור כנראה מתחילת המאה הרביעית ולפני כן, ומוכיח שהמקום היה קדוש גם לפני שנבנתה כנסיית הקבר. בצד הימני יש ירידה לחלל נוסף שנראה כמו בור מים ובו מצאה הקיסרית הלנה את שרידי הצלב האמיתי.

[1] . ובעניין חרוטים: החרוט המפורסם ביותר בירושלים היה זה שהיה מעל כנסיית הקבר הקדומה, זה היה חרוק קטום בקצהו ופתוח לשמיים. והוא סימל את עליית נשמתו של ישו, ואף גופו, לשמים. גם בדורמציון ישנה עלייה של נשמה, ואף גוף, נשמתה של מריה.
[2] בכנסייה יש ציורים רבים, אבל הם לא איקונין