האלה אם הגדולה

מריה הוכרה כ"אֵם האלוהים" במאה ה-5 לספירה, והפולחן שלה רק הלך והתעצם במהלך השנים. קשה לנו כיהודים, כחילונים, ואף כנוצרים הדיוטות, לתפוש את המשמעות העמוקה של התואר הזה, ובכדי להבין אותו יותר לעומק אני מציע לחזור אחורה בזמן, לימים שבהם הייתה חברה מטריארכלית ואמונה באלוהות נשית – האלה האֵם הגדולה, ולתקופות היסטוריות לפני ישוע, כגון מצרים והאלוהיות הנשיות שלהן.

פולחן של אֵם אלוהית מופיע כבר בתקופת האבן ומתגבר עם תחילת המהפכה החקלאית לפני 11,000 שנה. האלוהות נתפשה כאישה, כאלה האם הגדולה ששולטת על כל היבטי ומחזורי החיים, היא אחת ובעלת פנים רבות, ומזוהה עם הכוליות של הטבע והאדמה.^[1] במשך אלפי שנות פרהיסטוריה החברה האנושית הייתה מטריאכלית ברובה והאמינה באלוהות אם, וזה מתבטא בריבוי הצלמיות של האלה, לעומת מיעוט צלמיות זכריות. עם תחילת ההיסטוריה לפני 5,500 שנה, עלה מעמדם של האלים והאלות הנבדלים במקום האלה הכוללת כול,^[2] וזה התרחש במקביל להקמת ערים, בניית חברה מורכבת הנשלטת על ידי מלכים וכוהנים, ובעלת אוריינטציה פטריארכלית. אבל שרידים לאמונה באלה אם הקדומה נשארו והיא מופיעה בכל התרבויות של העולם העתיק.

במצרים העתיקה, שהיא התרבות ההיסטורית הקדומה בעולם (ביחד עם שומר) וזו ששרדה לאורך הזמן הרב ביותר, האלה האם מופיעה בדמותה של איזיס. לאיזיס היה בן אלוהי שנקרא הורוס והוא הפך להיות שליט העולם. הוא נראה בתמונות כשהוא יושב על ברכיה, באופן דומה לזה שישוע יושב על ברכיה של מריה. בשומר הייתה זו נאמו הלא ידועה, ובבבל תיאמת, שהולידו את כל האלים, ושתיהן זוהו עם הים הראשוני. ביוון העתיקה הייתה זו הרה אשתו של זאוס, אבל לפני כן דמטר אלת האדמה ולפניה גאיה אלת האדמה הקדומה.

לפי פיליפ בורגו (Borgeaud) בספרו "אם האלוהים: מסיבל לבתולה מרים",^[3] האמונה באלה האם הופיעה בקרב ממלכות פריגיה ולידיה שבאסיה הקטנה במאות ה-6-7 לפנה"ס ומשם עברה ליוון ולעולם ההלני ומצאה בית גם באימפריה הרומאית. בתרקיה הקדומה (אזור בולגריה וצפון-מזרח יוון של היום) אל השמש הוא ילדהּ של אימא אדמה ופועל בשמה ולמענה, ולעיתים אף נישא איתה בנישואי קודש. האמונה במריה כאם האלוהים, שהתגבשה במאה ה-5 לספירה, מושפעת מהמסורת הזו. אלא שבנוסף לנצרות האורתודוקסית היו גם כתות כופרות, ובהן דמותה של מריה הייתה אף גדולה וחשובה יותר.

אפיפנוס מסלמיס שבקפריסין, שחי ופעל במאה ה-4, היה אחד מקדושי הנצרות שכתב ספר בשם Panarion, אחד הספרים המקיפים ביותר על הכפירה הנוצרית. בספר זה הוא מספר על קיומה של כת נוצרית שנקראה קולירידיאנים (Collyridianism) והאמינה שמריה היא אלוהות יותר גדולה מישוע, וכי השילוש הוא: מריה, ישוע והאב. הכת הזו התקיימה בעיקר בקרב ערבים, ואחד ממנהגיה היה לאפות עוגות קטנות לאלה (כמו בפולחן האלה ענת של הכנענים בתקופת בית ראשון), ומכאן השם שלהם. בכת היו בעיקר נשים, ומקור האמונות שלהן לפי אפיפנוס הוא מתרקיה וסקיתיה (ערבות דרום רוסיה) דרך סוריה.

עד כה לא נמצאו עדויות היסטוריות לקיומה של כת זו, אבל קיומה מתיישב היטב עם קיומן של כתות אחרות, כמו למשל המנדעים, הקיימים עד היום בדרום עיראק, שמאמינים שיוחנן המטביל היה חשוב יותר מישוע. חשוב לזכור שברחבי המזרח וערביה בכלל זה היו נפוצות אמונות באלה האם, בערב היו אלו האלות אלת ועוזת, המופיעות גם אצל הנבטים.

אנחנו מניחים שישוע היה דמות היסטורית, וכך גם אימו. העובדות הן שהיא הולידה וגידלה אותו, הופיעה בכל הרגעים החשובים בחייו, והמשיכה להנהיג את העדה הנוצרית אחריו, ולכן ייתכן מאוד שהייתה לה פילוסופיה ודרך משלה, ואולי היא הייתה קשורה לקבוצה כזו או אחרת. ייתכן שמריה אף הייתה מורה רוחנית בפני עצמה, כוהנת, אפשרות שמשתלבת היטב עם מוצאה ממשפחת כוהנים צאצאי אהרון.

מריה מופיעה בברית החדשה כחלק מהמעגל הפנימי של תלמידי ישוע, מה שמרמז לנו על כך שהם פעלו יחדיו, וייתכן מאוד כי היא הייתה הבכירה מבין שניהם, לא רק מבחינת גיל, אלא גם מבחינה רוחנית, ולא מן הנמנע הוא שישוע היה רק כלי בידיה. התופעה של כוהנת גדולה הפועלת בעולם דרך בנה מופיעה בתרבויות שונות, קודמות ומקבילות לזמנו של ישוע. לדוגמא פרעה אחנתון במצרים, שהנהיג מהפכה דתית במאה ה-14 לפנה"ס, היה למעשה כלי בידיה של אימו, המלכה תיה, שהייתה כוהנת גדולה לאל השמש אתון ורצתה להפיץ את האמונה המונותאיסטית החדשה,[4] והיא גם זו שהכשירה את אשתו נפרטיטי להיות הכוהנת הגדולה אחריה ולהמשיך ולהדריך את אחנתון (מזכיר את מריה מגדלנה). גם אימו של הקיסר הרומאי גלריוס, שהיה חלק ממהפכה דתית במאה ה-3 לספירה, הייתה כוהנת גדולה לאלה סיבל,[5] והיא זו שהכשירה את בנה לפעול למען האלה בעולם הזה.[6]

ישנן מספר אפיזודות בחייו ומפעלותיו של ישוע המרמזות על הקשר שלו לאמונה באלוהות הנשית: ראשית דבר הוא בוחר בדייגים מהכנרת שיהיו לו לעזר, וזה התפקיד שמילאו עוזרי האלה הגדולה הכנענית – אשרה. שנית, רוח הקודש נוחתת עליו בדמות יונה, שהייתה סמל הן לאלה הכנענית עשתורת והן לאלה הרומאית ונוס. הרמזים על קיומם של שרידי דת האלה במפעלותיו ותורתו של ישוע מופיעים בקשר שלו עם מים. ישוע טובל במים, שהם עיקרון הלידה הנשי וסמל לתת מודע, הולך על המים, וגם הופך מים ליין. הנס של הפיכת המים ליין נעשה בהכוונת מריה, ומאפשר לו בסעודה האחרונה, בסוף חייו, להפוך את היין שהוא מעביר בין תלמידיו לדם שהוא דמו. אם מים הופכים ליין, אזי יין יכול להפוך לדם. רק לאחר אירוע סובסטנציה זה מופיעה אימו שוב בטקסט של הברית החדשה, על רקע צליבתו ובזמנים שלאחר מכן.

סצנת ה"פייטה", האהובה על גדולי הפסלים של הרנסנס, מראה את המפגש המחודש בין הילד המת לאימו, שמרימה אותו אל זרועותיה כאילו היה תינוק. מריה מוצגת כאם אנושית הכואבת את מות בנה, אבל יש כאן סמליות נוספת: המעגל הנשי שאחראי על הלידה והמוות שולט על חייו של ישוע ומאפשר לו להיוולד מחדש שלושה ימים לאחר מותו. מריה היא מעין ייצוג של האלוהות הנשית הקדומה המאפשרת את המוות, מחבקת אותו, מכילה אותו, כחלק מתהליך שרק הוא יכול לאפשר את הלידה מחדש. מריה היא אם האלוהים גם במובן של תהליכי החיים, וניתן להבחין בזאת רק כשמתרוממים מעל להיבט האישי והרגשי.

ישוע מוקף בנשים במהלך חייו, בנוסף לאימו יש גם את מריה מגדלנה, שייתכן כי הוכשרה על ידי אימו להיות הכוהנת הגדולה הבאה אחריה. השם הדומה מראה על הקשר ביניהן ועל כך שהן מייצגות עיקרון נשי כולל, ולא רק את עצמן. הצליל M מופיע במילה "אימא" בכל השפות, והוא מתחבר לתנועה פנימה ולאיכות הנשית, תינוקות הוגים אותו באופן אוטומטי כאחד הצלילים הראשונים והם מקשרים אותו לאם, בעוד שהצליל הראשוני B נקשר אצלם לאב. ומכאן שמריה הוא לא רק שם פרטי, אלא גם צליל ארכיטיפים שמייצג את ההופעה הנשית. ואכן בצליבה של ישוע מופיעות שלוש נשים: אימו, מרים מגדלנה ומרים אשת קלופס, כי על מנת שהמוות יהפוך ללידה חדשה העיקרון הנשי צריך להיות נוכח.

התפתחות המריולוגיה (Mariology)

לפי הערך בוויקיפדיה, המריולוגיה היא "המחקר התיאולוגי של מרים אימו של ישוע. המריולוגיה מבקשת לקשר בין דוקטרינה או דוֹגמה על מרים לבין דוקטרינות אחרות של האמונה, כגון אלו הנוגעות לישוע ורעיונות על גאולה, השתדלות וחסד. המריולוגיה הנוצרית שואפת להציב את תפקידה של מריה ההיסטורית בהקשר של כתבי הקודש, המסורת ותורות הכנסייה על מריה. במונחים של היסטוריה חברתית, מריולוגיה עשויה להיות מוגדרת באופן רחב כמחקר של התמסרות וחשיבה על מריה לאורך ההיסטוריה של הנצרות". במילים אחרות, המריולוגיה היא ההתייחסות המעמיקה אל מריה בנצרות, ומבחינת הספר שלפניכם הדגש במריולוגיה הוא דמותה ודוגמתה של מריה כדרך להתפתחות וגאולה אישית.

מבחינת הנוצרי הפשוט, חשיבותה של מריה היא בהופעת אלוהים דרכה. אבל מבחינת המחשבה הנוצרית המיסטית והמורכבת יותר, כפי שאלוהים הופיע, גדל ונולד דרך מריה, כך הוא יכול להופיע, לגדול ולהיוולד בתוכנו, והחיים של מריה הם המודל והמדריך לתהליך הזה.

בכדי להבין את ייחודה וחשיבותה של מריה ניתן לדמיין את האל סורק את כל הבריאה כדי למצוא אישה שיוכל להופיע, להיוולד דרכה, ובכל המקומות והזמנים שבעולם הוא לא מוצא מישהי שתתקרב אל מריה בדרגתה והתאמתה להיות בית עבורו (או עבור בנו – זה היינו הך). טהרתה וקדושתה של מריה מאפשרות לאלוהים להופיע דרכה. בנו של אלוהים, שהוא חלק ממנו וקיים עוד לפני הבריאה, בוחר בה מכל בנות האדם לקיים דרכה את התיקון וההופעה של האור בעולם. אני מניח שזה לא היה פשוט עבור האלוהות להיכנס לבטן של מישהי, מקום שם מתקיימים תהליכי העיכול וההפרשות. אבל לאחר שהמילה נשתלת בה הופכת מריה למאירה, הטבע האנושי של מריה מזדכך ומתנקה לפני שישוע נשתל בתוכה. אבל מה הייתה דמותה של מריה? מה היו תכונותיה? אופייה?

ציורים של מריה, ישוע התינוק והבשורה מופיעים כבר במאה ה-2 לספירה בקטקומבות ברומא, ובמקביל לכך הנשיות הקדושה תופסת מקום ותפקיד חשובים בקורפוס הספרות הגנוסטית במצרים. יש משהו בדמותה של מריה המזכיר את איזיס המצרית והקשר שלה להורוס. בספרים שונים של הקורפוס הגנוסטי ישנה הופעה של הנשיות הקדושה הנקשרת לחוכמה ונבואה, ואין שום סיבה למה זה לא יכול היה להיות מיוחס על ידי קבוצות שוליים נוצריות בתקופת הנצרות הקדומה גם לדמותה של מריה. ואכן, לפי Geoffrey Ashe בספרו "The Virgin",[7] הייתה תנועה נוצרית קדומה בשם הקולירידיאנים (זו המתוארת על ידי אפיפנוס) שפיתחה מעין דת מריאנית הנפרדת מהנצרות, שדוכאה במאה ה-4, אך חלק מהאמונות שלה חלחלו לתוך הזרם המרכזי של הנצרות בוועידת אפסוס והופיעו אחר כך בסגידה למריה והתפתחות מחרוזת הרוזרי. ייתכן כי ששת הספרים של "סודות התרדמה" (Dormition Apocryphon) מהמאה ה-4 קשורים אליהם.[8]

חשוב להבין כי האמונה באלה האם איננה רק החלפה של אובייקט הערצה גברי בנשי, אלא שינוי פרדיגמות, החלפת מערכת אמונות אחת באחרת, שמתלווה לה שינוי תרבותי והתנהגותי, תפישתי ופסיכולוגי. הנשיות הקדושה נתפשה בעולם העתיק כעיקרון הפוריות, אך בד בבד גם כעיקרון המחזוריות של חיים ומוות, רשת סימפתטית המחברת בין כל הדברים בנימים עדינים של השפעה ואהבה. הרעיון הזה בא לידי ביטוי בספרות המיסטית הנוצרית בהתייחסות לישות נקבית שנקראת סופיה, שהיא ביטוי של השכינה מצד אחד ושל החוכמה מצד שני. הזרם הגנוסטי, ולאחר מכן גם המחשבה המיסטית הנוצרית, זיהו לעיתים את סופיה עם מריה שנקראה גם "חווה השנייה". הנפילה של חווה (ואדם) בעקבות מאורעות גן העדן הושוותה לנפילה של סופיה מהעולמות האלוהיים, תאונה קוסמית שהביאה לשלטון המוות בעולם. ההופעה של מריה היא תיקון של סופיה (ה"חוכמה") והחזרתה למצבה המקורי והחשת הגאולה לעולם.

בשלוש המאות הראשונות לספירה יש זרמים רבים ושונים בנצרות, אין עדיין התגבשות של האמונה, וגם לא התפתחות של דוֹגמה לגבי דמותה, תפקידה וייחודה של מריה. אך כבר במאה ה-3 לספירה מכונה מריה בשם "אם האלוהים" על ידי אב הכנסייה החשוב אוריגנס. לאחר הפיכת הנצרות לדת רשמית באימפריה הרומאית במאה ה-4 לספירה, מתחיל אמברוזיוס הקדוש ממילאנו פולחן של מריה, ובמקביל לכך מופיעות כנסיות המוקדשות למריה וחשיבותה עולה ברחבי העולם כולו, ובמיוחד במזרח (אולי בהשפעת התנועה הקולירידיאנית). וכך, בוועידת אפסוס ב-431 לספירה זוכה מריה להכרה כאם האלוהים, אירוע גדול מאד אם חושבים עליו, שבעקבותיו נבנות כנסיות אימפריאליות ראשונות למריה, ביניהן אחת חשובה בירושלים שנקראת כנסיית ה"קתיסמה" (כיסא מריה) ליד רמת רחל וכן כנסייה חשובה ברומא בשם "סנטה מריה מג'ורה".

הרעיון של לידת בתולין לא מגיע מהיהדות, אלא מהעולם הקלאסי, והוא אחד מאבני היסוד של האמונה במריה וההוכחות לקדושתה. בתולות קדושות היו כבר בתרבויות קדומות, כגון רומא (הבתולות הווסטאליות), אבל עם הופעת הנצרות הן הופכות להיות מאפיין של הנצרות הקדומה. בתי בתולות מופיעים במצרים כבר במאות ה-2-3 לספירה וגם במקומות אחרים במזרח התיכון, וקיומם מעצים את האמונות במריה.

העיבור של מריה התרחש ב-25.3, הוא יום השוויון, הזמן שבו היום מתחיל להתמלא ולהיות ארוך יותר מהלילה, וזה מעיד על הקשר האסטרולוגי והפגאני של האמונה בעיבור הקדוש. הקדמונים האמינו שהתינוק נוצר מדם המחזור, ועובדה היא שמרגע שיש התעברות דם המחזור לא מופיע. מה שקורה במקום זאת הוא שהדם מתחיל ללבוש צורה של אדם ומתפתח לכדי תינוק. כנראה שהקדמונים לא ידעו (או לא רצו לדעת) על ההפריה של הזרע והביצית, וחשבו שהזרע משפיע על דם המחזור בכוח האנרגיה שבו ונותן לו את הדחף לפתח צורה, וכך יכלו להתפתח אמונות באלוהות המעברת נשים גם ללא מגע מיני, אלא על יד עצם קרבתה ונוכחותה שמשפיעה באותו האופן.

ישנן כמה שאלות לגבי ההתעברות וההתפתחות של התינוק ישוע ברחם. השאלה הראשונה היא האם הוא התפתח באופן הדרגתי כמו כל העוברים, או שמא הגיע שלם. בקרב הגנוסטיים היו כתות שחשבו שישוע הוא בכלל דמות אור ושהוא עבר דרך רחמה וקרום הבתולין של מריה כמו שאור עובר דרך חלון זכוכית. השאלה השנייה היא כיצד הוא יצא לעולם. לפי כתבים מימי הביניים (ברנרד מקלרבו) מריה ילדה ללא כאבים וללא עזרה, נשענה על עמוד בבית והתינוק פשוט יצא. החזיונות של בריגיטה הקדושה משבדיה במאה ה-14 הראו שהלידה לוותה באור וקולות, כפי שמתואר בבשורה של ג'יימס.

לפי הנוצרים, הרי שרמזים ללידת הבתולין של מריה נמצאים גם בתנ"ך, בעיקר בישעיהו (ז', 14): "הנה העלמה הרה וילדת בן, וקראת שמו עמנו אל", וכן: "ויעל כיונק לפניו, וכשורש מארץ ציה" (נ"ג, 2), ובשיר השירים, במילים "גן נעול אחותי כלה גן נעול מעיין חתום" (ד', 12). מעבר לכך אפשר לומר גם שפרפיגורציה של מריה כמכילה את האלוהות ניתן למצוא בקיום ארון הברית, שבתוכו (או עליו בין שני הכרובים) שוכנת השכינה, בנס של המטה שפרח, ביציאת המים מהסלע, ובניסים רבים אחרים שבהם מתרחשת הופעה של יש מאין. לידת בתולין היא הופעה של יש מאין, וזו התכונה של האלוהות. גם מחשבה היא לידה של יש מאין, ובזה אנחנו מוצאים חיבור בין דמותה של מריה לבין הלוגוס, המחשבה השלמה האלוהית.

לפי התפישה הנוצרית הרי שחטא אי הציות של אדם וחווה בגן העדן גרם למוות, היריון ולידה (כולל הכאב של צירי הלידה – "בעצב תלדי בנים"), כך שהמוות והלידה קשורים זה בזה, והחטא הקדמון, הטומאה, נמצאת בשניהם.[9] ומסיבה זו אי אפשר להתעבר וללדת ללא חטא, הלידה כואבת ובסוף החיים יש את המוות. לפני הנפילה מגן העדן אדם היה קיים לנצח בדמותו הרוחנית, ולאחר הגאולה נחזור למצב הזה, ומריה היא זו שמביאה את התיקון לחטא הקדמון, וזה מתבטא בעיבור ובלידה הפלאית של ישוע – חלק מהאלוהות – בעולם הזה.

זאת ועוד, לפי התפישה הנוצרית כנסייתית (בניגוד לעיתים לכתות כופרות ולמיסטיקה) היופי החיצוני טומן בתוכו רקב פנימי, מפני שהנפש משחירה כשהיא מתקשרת לעולם הפיזי. הקללה של האישה הייתה ללדת ילדים, ומכיוון שפעולה זו מלווה בדם, הפרשות ומאבק פיזי, האישה מעוגנת יותר בעולם החומר ונחשבת יותר נחותה, כך לפחות לפי אב הכנסייה אוגוסטינוס. יש רק אישה אחת שלא נתונה להשפעה הזו והיא מריה.

אמנם ב-381 לספירה, בוועידת קונסטנטינופול, התקבלה האמונה בבתולין של מריה ודמותה הואדרה כאם האלוהים, אך לא כולם קיבלו את הייחוס האלוהי שלה. במאה ה-5 יצא הפטריארך של קונסטנטינופול נסטוריוס (Nestorius) כנגד האמונה במריה כאם האלוהים והתחיל את זרם הנצרות הנסטוריאנית. טענתו הייתה שאם מריה היא אם האלוהים, ואלוהים נולד באורווה בבית לחם בזמנו של הורדוס, איך העולם יכול היה להתקיים לפני כן? וזו אכן תהייה שיש לה מקום.

אבל הטענות הללו לא שכנעו את שאר העולם הנוצרי, ובוועידת אפסוס (431 לספירה) הוכרז נסטוריוס ככופר, ומריה לעומת זאת הוכרזה רשמית כאם האלוהים. מעמדה של מריה התחזק בוועידת כלקדון ב-451 לספירה, ומאז ועד היום חוגגים באופן רשמי את חג הבשורה ב-25.3, ועוד קודם לכן, בתחילת פברואר, חוגגים את חג הצגת ישוע במקדש שהפך לחג הטהרה של מריה (לאחר 40 יום מהלידה מציגה מריה את ישוע במקדש ומקריבה שתי יונים לפי המסורת היהודית). במקביל לכך, תפילות וספרי קודש שונים חוברו לכבודה.

עם העלייה במעמדה של מריה, החלה הכוונה של נשים ללכת בדוגמתה. בתחילת הנצרות הכבוד הגדול ביותר של נוצרי היה למות מות קדושים, יותר מ-100,000 נוצרים מתו ברדיפות, כולל נשים רבות שעונו עינויים סדיסטים שנועדו לשבור את גופן ורוחן. אבל לאחר ניצחון הנצרות היה צורך בהתקדשות מסוג אחר, כשהכיוון היה נזירות[10]. וכך, במקום הקדושות המעונות, אנחנו מוצאים התפתחות של מנזרים וסיפורים על נשים יפות שהופכות לנזירות (לעיתים בתחפושת). כמו פלגיה הנסיכה הביזנטית שפורשת למדבר ל-40 שנה, עד שגופה נראה כמו שק מקומט אבל רוחה נושעת, או מריה המצרית שהייתה פרוצה ונהפכת לנזירה, תאומה רוחנית למריה מגדלנה. המתקדשות החדשות מוכנות לוותר על עצמן ועל חייהן בכדי להשיג את הגאולה והקדושה, ודמות ההשראה שלהן היא מריה.

המסורות המתייחסות למריה מתרבות, והניסיונות לזהות ולהגדיר את המקומות הקשורים אליה מתחזקים במאה ה-5, כשהקיסרית הביזנטית אאודוקיה (אשתו של תיאודוסיוס ה-2) עוברת לגור בירושלים ומשתפת פעולה עם אחותו של הקיסר פלוכריה בביזנטיון בהעצמת פולחן מריה, אולי כחלק מחיזוק מעמדן של הנשים. שתי הנשים משתפות פעולה בהבאת התמונה של מריה הודגטריה (Hodegetria) – מריה מראה את הדרך, שצוירה כביכול על ידי השליח לוקס בזמן שמריה חיה בירושלים, אל קונסטנטינופול, וזה מהווה סנסציה גדולה. פלוכריה בונה מנזר מיוחד בשם הודגון (Hodegon Monastery) בכדי לשכן בו את התמונה הקדושה, ובנוסף לתמונה הגיעו לקונסטנטינופול גם בגדי הקבורה של מריה (ה-Maphorion), צעיף כחול גדול, והם נשמרו בכנסיית בלצרנאה ((Balchernae, שגם אותה הקימה פלוכריה. המאפיין של הבגדים הוא הישרדותם בפני פגעי הזמן בזכות קדושת מי שלבשה אותם.[11] באותה תקופה מתרבות גם המסורות על עלייתה של מרים לשמים.

התרדמה והעלייה לשמיים

בימי קדם היו בתרבויות עתיקות רבות מסורות עלייה לשמיים של מלכים, גיבורים ואנשים מוארים, וכך הרקולס מגיע לאולימפוס והופך לאחד האלים, הפרעונים הופכים להיות אלים, אלכסנדר הגדול וכן הלאה. באימפריה הרומאית (ששלטה בעולם בזמנו של ישוע) האמונה בעלייה לשמיים של בני אדם והפיכתם לאלים נקראה אפותאוזיס (Apotheosis) ויוחסה בעיקר לקיסרים. המסורת הרומאית הושפעה מאמונות מהמזרח (פרס), מצרים, ההלניזם ועוד.

בספרות החיצונית היהודית מופיע סיפורו של חנוך (מטטרון) שעלה לשמיים והפך להיות למשנה לאלוהים, וגם אליהו הנביא עולה לשמיים ויחזור ביום הדין. בברית החדשה מסופר על העלייה לשמיים של ישוע 40 יום לאחר מותו, והספרות הגנוסטית מרחיבה רבות בנושא זה. בנוסף על כך, בקרב הכתות הנוצריות השונות היו מסורות על עלייה לשמיים של יוחנן וכן של קדושים (תלמידים) אחרים, כך שהיה זה מאוד הגיוני שתתפתח אמונה בדבר העלייה לשמיים של מריה לאחר מותה, במיוחד לאור העובדה שהיא נשאה בקרבה (ברחמה) את האל.

האמונה בעלייה לשמיים של מריה מופיעה לראשונה בקרב קבוצות שוליים מהמזרח ובתנועות הגנוסטיות במאה ה-3 לספירה. עד אז לא הייתה מסורת ברורה לגבי מקום מותה, אופן מותה וזמן מותה.[12] ספר סורי מהמאה ה-3 הוא הראשון המזכיר את קבר מרים בירושלים ומספר על נוכחות של השליחים בו ולקיחת גופתה לשמיים על ידי המלאך מיכאל. ספר נוסף, מהמאה ה-4, מזכיר מערה בעמק יהושפט שאליה לוקחים את גופתה, כשבדרך היהודים מנסים להתנכל לה ומתחוללים כל מיני ניסים. במערה יש חדר פנימי ובו מריה שוהה במשך שלושה ימים, עד שישוע מגיע ומעיר אותה מתרדמתה ולוקח אותה לשמיים. בספר מהמאה ה-5 בשםPseudo Mileto  מופיע לראשונה סיפור התרדמה של מריה בהר ציון.[13]

האמונות בתרדמה והעלייה לשמיים של מריה מתחזקות ומתגבשות במאות ה-6-7 והופכות לחלק חשוב בתפישה הנוצרית. אבל רק ב-1950 מחליט האפיפיור פיוס ה-12 לקבל את העלייה לשמיים כדוגמה. הבעיה עם הדוגמות של ההיריון ללא רבב (בהמשך) והעלייה לשמיים היא שהן מציבות ומציגות את מריה כישות אלוהית עצמאית, שאינה תלויה בבנה. יתרה מזאת, אם מריה נולדה ללא רבב אזי היא פטורה מעונש המוות, ואם היא עולה לשמיים ללא מוות אלא רק מתוך הירדמות היא נעלית על ישוע, שסובל מוות וייסורים. לכן היה מי שהציע, כמו הוגה הדעות הגדול מתחילת המאה ה-17 פרנציסקוס מסאל (Francis de Sales) שעל שמו קרוי המסדר הסלזיאני,[14] שמריה מתה מאהבה, ליבה נשבר מרוב אהבתה את ישוע וצערה על סבלו.

כך או כך, במאה ה-7 כבר מקובל הזיהוי של קבר מרים בעמק יהושפט בירושלים כמקום קברה והעלייה לשמיים, מערת הקבורה הריקה הופכת לאתר ביקור, פולחן ועלייה לרגל, והר ציון מזוהה כמקום התרדמה. הכיבוש הערבי (ב-632 לספירה) מעביר גלי זעזוע בעולם הנוצרי, והמסורות על מריה והמקומות הקדושים הקשורים אליה מתחזקות. המסורות הללו מקבלות את חותמת הכשרות מהוגה הדעות והמיסטיקן הגדול יוחנן מדמשק בתחילת המאה ה-8, הטוען שהתרדמה, הקבורה והעלייה לשמיים הן מסורות אותנטיות שתועדו על ידי יוחנן כותב הבשורה.

האמונה בעלייה לשמיים של מריה יוצאת מתוך נקודת הנחה שזמן קשור להשתנות החומר, ואילו הרוחני הוא נצחי, ולכן שחרור מחטא הוא גם שחרור מכבלי הזמן והחומר, ועקב כך גם ממוות. וכך מריה לא מתה, ואפילו הגוף שלה לא משתנה לאחר המוות מכיוון שהוא טהור, והוא עולה ביחד עם רוחה לשמיים. העלייה של מריה לשמיים מסמלת ומהווה הקדמה לתחיית האדם ביום הדין וקץ ההיסטוריה, זמן שבו המתים יקומו מקבריהם ויהיה עידון של העולם הפיזי, הופעה של גוף חדש, נפש חדשה ולב חדש באדם.

התחייה של מריה נקשרת ומסומלת על ידי פריחת הפרחים, צמחי מרפא ואבנים טובות, שכולם ביטוי של סוג כלשהו של נצחיות. הבתולין השלמים והעלייה לשמיים מעידים שניהם על השלמות של מריה, כשני צדדים של אותו הדבר. חשוב להדגיש בהקשר זה כי התחייה הנוצרית היא אינדיבידואלית ומקבעת את החיים העצמאיים והאישיים. וכך, לאחר שהיא עולה לשמיים הופכת מריה להיות מלכת השמיים, ובנוסף לכך משמשת כמתווכת עבור בני האדם. זה מזכיר כאמור את העלייה לשמיים של הפרעונים או הקיסרים, שהופכים לאלים ומשמשים כמתווכים עבור האנושות. וכאן אנחנו נכנסים לתפישה של מריה כמלכה.

מלכת השמיים

כיבוש החלק המערבי של האימפריה הרומאית על ידי הברברים במאה ה-5, וכן היחלשות החלק המזרחי (האימפריה הביזנטית) בעקבות כיבושי הערבים במאה ה-7 לספירה, מביאים להתחזקות הפטריארכיה ברומא ולהתפתחות הנצרות הקתולית כזרם נוצרי נפרד. המגמה הזו מתחזקת במאה ה-8 לספירה, כשהאפיפיור ברומא מכיר בקרל הגדול השליט הגרמני כקיסר האימפריה הרומאית הקדושה במקום בקיסר הביזנטי. הקרע בין ביזנטיון ורומא נחתם באופן סופי במאה ה-11 תוך כדי החרמות הדדיות והתפתחות של מאפייני אמונה ופולחן שונים. וכך מתפתחים במערב אמונה ופולחן מריאני נפרדים וייחודיים שמושפעים מהופעת הסדר החברתי הפיאודלי, אידיאל האבירות והחברה של ימי הביניים.

בעקבות האיקונוקלזם (מלחמת האזרחים על האיקונות) באימפריה הביזנטית במאות ה-8-9 מגיעים לאיטליה פסלים, תמונות וחפצים קדושים רבים שקשורים למריה, וכן ספרים ומלומדים המתייחסים לאלוהותה ורוממותה של מריה. בכך מתפתחת המסורת של פולחן מריה במערב, הנשענת במידת מה על ארכיטיפ האם הגדולה והאלות של התרבות היוונית רומית.

מריה היא מלכת השמיים בפני עצמה, אבל גם ובמיוחד בזכות היות ישוע מלך העולם והיותה אימו (אם האלוהים). בחברה הפיאודלית, אימו של המלך נחשבה למלכה והייתה לה השפעה רבה על הממלכה,[15] אבל יש כאן דבר נוסף, בזמן שישוע עדיין לא נולד, לאחר מותו, ובמיוחד בזמן שהוא היה בקבר, העולם התקיים בזכותה של מריה, היא הייתה העוצרת, השולטת, וגם כיום יש תחומים מסוימים של חיי אדם שנתונים לשליטתה, וגם לאחר המוות.

המושג מריה "המלכה" ((Regina הופיע לראשונה במאה ה-6, ובאופן טבעי, עם קבלת האמונה בעלייה לשמיים, היא הפכה למלכת השמיים. הזיהוי של מריה עם מלכה בימי הביניים חיזק את הסדר החברתי הקיים, וכך היא מופיעה בתור מלכה מהודרת בציורים ופסלים, וזאת בניגוד לתפישה הנוצרית של צניעות ופשטות. עם זאת, חשוב לזכור שבימי הביניים מלכים ומלכות נחשבו למשרתי האל ולעיתים גם לקדושים ומוארים, מורמים מעם, וכי הסדר החברתי קודש על ידי הכנסייה.

התפישה של מריה כמלכת השמיים נשענת על חזון יוחנן (י"ב, 1-2): "אות גדול נראה בשמים אשה אשר-השמש לבושה והירח תחת רגליה ועל-ראשה עטרת שנים עשר כוכבים, והיא הרה ותזעק בחבליה ובצירי לדתה", והאישה הזו מזוהה עם מריה. העטרת של שנים-עשר הכוכבים שעל ראשה היא כתר המלכות שלה (שנים-עשר הכוכבים הם שנים-עשר התלמידים של ישוע). הירח שתחת רגלה הוא מריה עצמה, שמשקפת את אור השמש שהוא ישוע המסומל על ידי הלבוש שלה. חזון זה של יוחנן נתפש בעיני אנשי ימי הביניים כאישה עם כוח מלכות.

וכאן צריך להרחיב ולומר כי השמש והירח הם שני המאורות הגדולים בשמיים, הם משלימים זה את זה, ולמרבה הפלא למראית עין הם באותו הגודל וצורה (עיגול בעל קוטר זהה)[16], והם זוהו כבר בתרבויות עתיקות עם המלך והמלכה. הירח שלט על המחזור הנשי והיה קשור לנשיות המקודשת, קרני הירח נחשבו למעניקות חיים, והירח היה זה שהעניק את הלחות, המים, הפוריות והחיים. בניגוד לקרני השמש המייבשות, הטל היה מי ירח, ולכן לטיפות הטל היה כוח מאגי. וכך המלכה הביאה את החמלה והאנושיות, ומשלימה את המלך שיכול היה להיות קשה וקפדן.

זאת ועוד, הכנסייה הקתולית אימצה עם הזמן חלקים מהמסורת הפגאנית הרומאית וטענה כי באיניאדה (האפוס הרומאי החשוב ביותר) של ורגיליוס מסופר על עידן סאטורן אידיאלי שיתחיל עם הגעת מזל בתולה לסאטורן ועם תחילת עידן הדגים (בתולה הוא המזל ההופכי למזל דגים), וכי זה מנבא את בוא הבתולה מלכת השמיים, הלוא היא מריה. הכנסייה אימצה גם את נבואות הסיבילות (הנביאות של העולם העתיק) וטענה כי הקיסר אוגוסטוס הלך לסיבילה של הטיבר ביום שישוע נולד, מכיוון שהסנאט רצה להעניק לו תואר אלוהים והוא לא היה בטוח לגבי זה. אלא שהסיבילה אמרה לו שביום זה נולד גואל ומלך העולם, ואוגוסטוס זכה לחיזיון שבו השמיים נפתחו, ודמותם של הבתולה וישוע הופיעה בתוך שמש זוהרת, ובעקבות כך הוא הבין שהם המלך והמלכה האמיתיים, ולא הוא.

מריה כמלכת השמיים הפכה להיות הכוכב שלפיו מנווטים הספנים בים, ומכאן גם למצפן המוסרי שלפיו מנווט האדם בים החיים הסוערים. כשאדם הרגיש שהוא טובע באוקיינוס הפיתוי ונסחף בסערות החיים, מיטלטל בגלי הגאווה, האמביציה, הקנאה וכן הלאה, הוא פנה ל"כוכב הים", שם נרדף למריה, בכדי שתציל אותו ותכוון אותו בדרכו. וכך אומר ברנרד מקלרבו, הוגה הדעות הגדול מהמאה ה-12 ואחד האנשים החשובים ביותר בהקשר של פיתוח המריולוגיה: "חפשו את הכוכב, קראו למריה".

מכיוון שמריה היא מלכת השמיים, הצבע של הגלימה שלה הוא כחול ועליה נראים כוכבים כפי שהם נראים בשמי הלילה. מריה היא הירח שמשקף את האור של השמש בלילה (העולם) החשוך שבו אנחנו נמצאים. הצבע הכחול נקשר גם להגנה מפני עין הרע ומדוחי השטן, מכיוון שמריה היא תיקון של חווה ומוחצת את הנחש שנמצא תחת רגלה.

המדונה והאהבה החצרונית

עם הופעת הנזירות הבנדיקטינית במערב במאה ה-6, התפתחה דמותה של מריה כדמות מופת בקרב הנזירים, אולי כפיצוי לנדר ההתנזרות שלהם מנשים והצורך בדמות נשית, אנימה, בחייהם. במאות שלאחר מכן מתחילות להופיע תפילות המופנות למריה, חגי מריה וכנסיות המוקדשות לה, והמגמה הזו מתגברת לקראת המילניום, עם הרפורמות של קלוני (מנזר מוביל בדרום צרפת) שהדגישו את נדרי ההינזרות, בניגוד למה שהיה קודם לכן. אנחנו רואים שככל שההתנזרות מנשים היא יותר מוחלטת, כך חשיבות דמותה של מריה עולה. למריה יש תכונות של חסד, רחמים ומחילה. היא בעלת ההיריון המושלם ללא רבב, והמשמעות של זה הייתה שהיא משוחררת מהחטא הקדמון של כל האנושות, מעין חווה שנייה שבאה לתקן את מה שחווה הראשונה קלקלה, כך שמותר לחשוב עליה, ואעז ואומר אף ל"התאהב" בה.

האמונה במריה נפוצה מאוד במאה ה-11 והיו לכך כמה סיבות: ראשית דבר, ישוע נתפש יותר ויותר כשופט ופחות כמתווך למין האנושי, וכשנדרש מתווך אחר במקומו המועמדת המתאימה ביותר להחליפו הייתה, כמובן, מריה. סיבה נוספת הייתה שחייו של ישוע החלו יותר ויותר להיחקר ולזכות להתייחסות, הופיעו ספרים על ילדותו, ובתוך כך הודגשה גם דמותה של האם. כמו כן, בימי הביניים החלו להופיע במערב אירופה שרידים פיזיים של מריה: שערות, ציפורניים, דמעות, חלב, בגדים ועוד, וזה הוסיף לממשותה.[17]

במאה ה-11 נכתבות תפילות למריה שהופכות לחלק מהליטורגיקה השנתית, כגון Salve Regina – ברוכה המלכה, או Alma Redemptoris Mater – האם האהובה של גואלנו. במאה ה-12 נוספים עוד שני מזמורים ליטורגיים חשובים: Ave Regina caelorum – ברוכה מלכת השמיים, ו- Regina Caeli– מלכת השמיים. הקדוש אנתוניוס מפדובה (1195-1231) היה אחד המטיפים הפרנציסקנים החשובים ביותר שקידמו את קידוש מריה, והוא העלה על נס את עלייתה לשמיים וכתב תפילה שנקראת "מריה מלכתנו" (Mary Our Queen).

האמנות המתפתחת של ימי הביניים מעלה על נס את דמותה של מריה. זאת אמנות חדשה המחברת עולם של חול ודמיון, מספר יקומים סמליים, דתיים ועל-דתיים מקבילים. יש בה ערך רב לדימויים, מחוות ומעשים טקסיים. האמנות הופכת להיות כלי בידי הדת, מתוך תפישה שניתן לחוות את האצלות האל, ולא להסתפק רק באמונה כפי שהיה עד אותה תקופה. אבוט סוגריוס (Abbot Suger, אב מנזר סנט דני בפריז במאה ה-12) האמין שהמחשבה הפשוטה עולה דרך דברים חומריים, ושניתן לעורר תחושה של קדושה דרך תמונות, פסלים ואדריכלות. הוא פיתח לצורך כך את האדריכלות הגותית, כפי שהיא מופיעה לראשונה במנזר סנט דני ובכנסיית נוטרדאם בפריז. במסגרת אמנות זו מריה מופיעה בפיסול בדמות מלכה, מדונה (אהובה) ואם אלוהית, ולצדה נשים חשובות אחרות, החל ממלכת שבא וכלה בסלומה – המיילדת של מריה.

מלכות גדולות וחשובות בימי הביניים עודדו את האמנות ובמקביל לכך גם את האהבה החצרונית, מעמד האישה ופולחן מריה, כל הדברים הללו נקשרו זה בזה. הראשונה והחשובה בהן היא אלינור מאקווטיניה (Eleanor of Aquitaine) מלכת צרפת ולאחר מכן גם מלכת אנגליה, ולאחריה בנותיה (מרי משמפאן – Champagne) ונכדותיה, שהבולטת שבהן היא בלנקה מקסטילה (Blanche of Castile), אימו של לואי ה-9 ואשתו של לואי ה-8 מלכי צרפת, ששלטה גם בתור עוצרת מספר שנים. הקשר שלה לבנה מהדהד את הקשר של מריה המלכה לבנה המלך, וזה מופיע בקתדרלות בשארטר ובפריז.

אחד המאפיינים של האצולה באותה תקופה היה העובדה שהם לא היו חייבים לעבוד – האוטיום (Otium), וזה תרם להתעצמות המלחמות והתוקפנות בקרב החברה. הכנסייה והשלטונות חיפשו דרכים לרסן את המרכיב הגברי האלים והפרוע בחברה, ולשם כך היה צריך להעצים את מקומה של האישה, וזה נעשה הן על ידי האלהת דמותה של מריה והפיכתה לסמל של חיי טוהר והגות, והן על ידי פיתוח אידיאל האהבה בין גבר ואישה. תפקידה של האישה הוא לעדן, לחנך את הגבר. יש מעין ברית בין האישה והכנסייה,[18] ודמות מרכזית בברית הזו היא מריה.

יש קשר בין אהבה חצרונית לפולחן מריה שהופיע במאה ה-12, ישנה שפה דומה למיסטיקה הנוצרית ולרומנסות האביריות, אותן מילים, אותן ג'סטות. הטרובדורים פעלו בחצרות של מיסטיקנים נוצריים והיו במגע יומיומי איתם, כפי שניתן לראות בדוגמא של חצרה של מרי משמפאן ובחייה של אלינור מאקווטיניה. המתח של האהבה, הסבל של הפרידה, האידיאליזציה של האהוב, כל אלה דומים מאוד לתחושה ולמחשבה המיסטיות. יש דמיון רב בין האהבה הארצית לזו השמימית,[19] בשתיהן מדובר באהבה ללא תנאים וללא ציפייה לקבל גמול. השפה של עולה הרגל והשפה של הנדחה דומות, המיסטיקן נדקר ונפצע על ידי אהבתו לישוע או לבתולה, כשם שהאוהב נפצע באהבתו לגבירה. הפיכת האהבה לאקסטזה וחוויה יקומית קשורה לחוויה המיסטית, במיוחד בעולם של ימי הביניים. הצורה של תיאור האהבה החצרונית לא יכולה להתקיים ללא ההקשר החברתי נוצרי. היא אולי עיוות של רעיונות נוצריים, אך חלק ממנה הוא רקע התקופה.

הגישה של האהבה היא דתית במהותה, והאוהבים והמשוררים עצמם נחשפו לטרמינולוגיה של החוויה המיסטית הנוצרית, שהייתה חלק מהותי מעולמם. האוהב ניגש לגבירה כמכפר על חטאיו, הוא מתחנן לסליחה, מבקש חסד, ישועה, בדיוק כמו בפולחן הבתולה. השמחה של האוהב הופכת אותו ל"אדם חדש" בדיוק כמו בטבילה, הוא עוזב הכל למענה כפי שהאיש העשיר עשה למען ישוע, מקריב נכסים, משפחה, חובה, למען אהבת גבירתו. הוא לוקח על עצמו את צלב האהבה. האהבה החצרונית היא כפירה אך לא במובן הרגיל, היא מייצגת סטייה מהנורמה ומהעקרונות הנוצריים, דחייה של הכמרים והכנסייה. חוסר שביעות רצון. אבל הקונטקסט, הרקע ועולם המושגים שלה הוא נוצרי למהדרין.

מסיבה זו ואחרות מתחילים במאה ה-12 לקרוא למריה בשם "מדונה". לפי מירצ'ה איליאדה: "האישה מסמלת את האינטלקט הטרנסנדנטלי, את החכמה. האהבה אל אישה מעירה את המאמין מן התרדמה שבה שרוי העולם הנוצרי בשל שקיעתו הרוחנית של האפיפיור. בכתביהם של 'נאמני האהבה' ניתן למצוא התייחסויות ל'אלמנה אשר איננה אלמנה', זוהי ה'מדונה אינטליגנציה' שנשארה 'אלמנה' משום שבעלה, האפיפיור, שקע רובו ככולו בעולם הארעי ועל כן הוא 'מת' בכל הקשור לחיים הרוחניים".[20]

בפעם הראשונה מזה דורות שהכנסייה מדגישה את האפשרות לאהבה בין נשים וגברים, ופועל יוצא מזה הוא קידוש הנישואים והפיכתם לאחד משבעת הסקרמנטים של הכנסייה הקתולית. שינוי זה קורה רק במאה ה-13. נדרשים נישואים מתוך הסכמה, ואם אין הסכמה הנישואים לא יצליחו, אבל לאחר מכן אי אפשר להתגרש. השבועה לא מתרחשת בין משפחה למשפחה, אלא מול אלוהים, ואי אפשר להפר אותה. הכנסייה היא מהגורמים המובילים לקבלת האהבה בין בני זוג כלגיטימית.

אלא שהאהבה למריה שונה מאהבה לנשים אחרות, והתוצאה שלה היא איחוד מיסטי ולא פיזי. בימי הביניים התפתחה האגדה על חד הקרן שיכול להילכד רק על ידי בתולה. החיה המופלאה סימלה את ישוע, הבתולה את מריה, והכלבים את התכונות הטובות, כשהרעיון היה לגייס את ישוע לטובת המין האנושי, אך תחילה יש ללכוד אותו. הציידים מכוונים את חד הקרן לגן המיסטי,[21] שם נמצאת הבתולה, וכשהוא נכנס לשם ויונק מחזה הוא נרגע ואפשר להביא אותו לחצר המלך. הקרן היא קרן הישועה. מריה משוחררת מהתשוקה ומהבלי העולם הזה והיא מבטיחה התקדשות, אך גם מחייבת התמסרות טוטלית.

החלב של מריה והנישואין המיסטיים

הברית החדשה מחביאה כל סימן לאנושיותה של מריה ותפקודי הגוף שלה, וכך אין לנו אזכור של המחזור, ובוודאי לא של הפרשות הגוף האחרות. גופה מושלם, והאנושיות היחידה שלו מתבטאת בשני דברים: החלב שבו היא מניקה את ישוע, והדמעות שלה. החלב נחשב למשקה פלאים בימי קדם, האלוהות המיניקה מופיעה בדמותה של איזיס המצרית המיניקה את הורוס התינוק (היושב על ברכיה באופן המזכיר את ישוע), וגם התנ"ך מייחס חשיבות מיסטית לחלב ולדבש, אלו שני מאכלים שלא דורשים בישול על מנת לאכול אותם. החלב הוא סימן ללידה חדשה והדבש לחוכמה.

בציורים מתקופות קדומות יותר רואים את מריה כאם שבאופן טבעי מניקה את ישוע, וזה חלק מהפרדוקס הנוצרי: כיצד בן אלוהים יכול להיות תלותי בכך שהוא יונק משד אימו. אלא שבימי הביניים, בעקבות התפתחות הקדושה של מריה, השתנתה המשמעות של ההנקה. החלב של מריה נתפש כמו הדם של ישוע, סובסטנציה של האלוהות שדרכה היא עוברת אל המאמינים. מריה התקרבה לחיי היום יום של המאמינים, ולכן מתחילים לראות אותה בבגדים פשוטים והיא נקראת "המדונה של הצניעות", ולעיתים היא אף יושבת על הקרקע במקום על כס מלכות. בתור שכזאת, היא לעיתים לוקחת על עצמה את דמות המינקת (בימי הביניים תינוקות של האצילים היו נמסרים למיניקות), וזה מזכיר את סיפור משה כתינוק במצרים.

ברנרד מקלרבו היה מעריץ גדול של מריה וקידם את הפולחן והאמונה בה יותר מכל אחד אחר בתקופתו, וכן הראשון שנראה בציורים שותה מחלב שניתז משדה החשוף של מריה המניקה את ישוע. וסיפור שהיה כך היה: בשנת 1146 כרע ברנרד לפני דמותה של מריה המניקה את ישוע, התפלל, והנה להפתעתו בזמן שהתינוק הפסיק לינוק כיוונה מריה את שדה אליו והשפריצה טיפות חלב על שפתיו.[22] בציורים רואים סילון חלב דק יוצא משדה אל פיו של ברנרד, ולדעתי זה מעיד על כך שהוא קיבל את האמברוזיה, משקה האלים, שמאפשר לו להידמות לישוע, להתקרב אליו, מכיוון שהם ניזונים מאותו מקור מקודש. כך או כך, החלב נתן לו חוכמה והוא הבין שמריה היא אם כל האנושות, ולא רק של ישוע, ובהזדמנות זו החלב גם ריפא אותו מבעיות עיניים שסבל מהן. כל זה קרה בקתדרלת שפייר בגרמניה, הבזיליקה הקיסרית של עליית הבתולה וסטפן הקדוש (הכנסייה הרומנסקית הגדולה באירופה).

בעקבות האירוע הזה כתב ברנרד ספר תהילות לאם הבתולה, המבטא את תפישתו המריולוגית, ובו הוא מדמה את מריה לכוכב שפונים אליו בכל צרה ומצוקה, צורך בהדרכה ונחמה. החוכמה שהוא קיבל ממריה עזרה לו לקדם את האדריכלות והמוזיקה המקודשת, שאותה התחיל אבוט סוגריוס, ובעקבות כך התפתחה האדריכלות הגותית שחלק גדול מכנסיותיה הוקדש למריה, ובמקביל לכך התגברה העלייה לרגל בדרך סנטיאגו, רומא וירושלים, וחלק גדול ממנה הופנה למקדשים של מריה.[23]

כוח חלבה של מריה עזר לברנרד להקים 163 מנזרים ברחבי אירופה, ולתרום להתפתחות החוק הנוצרי. הוא הפך לנואם בחסד שנשא דרשות שונות, בין השאר על שיר השירים, שבהן יש הופעה מחודשת של תפישת האיחוד המיסטי. וכך, החל מזמנו של ברנרד מופיעה מריה לעיתים כבת זוגו של ישוע, בדומה לחתן והכלה משיר השירים, כשישוע הוא החתן ומריה הכלה[24].

ברנרד מקלרבו נשא 84 דרשות על שיר השירים, ובהן כאמור החתן הוא ישוע, והכלה היא במרומז מריה, לעיתים היא הכנסייה ולעיתים הנפש האינדיבידואלית. אלוהים הוא האהבה, ומרגע שהנפש מרגישה זאת ספונטנית היא יכולה לקבל את נשיקת החיים מהאלוהים. הנפש קופצת לקראת האלוהים ועל ידי כך משקפת אותו ויוצרת איתו חיבור מחודש, וזו הדרך היחידה להתגבר על הנפילה.

מריה היא הראשונה שהצליחה להגיע לאיחוד שלם עם ישוע, על ידי כך שנישק אותה בזמן שהניקה אותו. ברנרד הופך את הקשר למריה לאישי ואינטימי. במסדר שהוא ייסד (הציסטריאני) שהתפשט בכל רחבי אירופה הנזירים לבשו לבן לכבוד מריה, ובכנסיות שלהם בנו קפלה מיוחדת המוקדשת לה. מנקודה זו והלאה מטרת הנזירים והנזירות הייתה האיחוד המיסטי עם האלוהים, והם נעזרו לצורך כך בדמותם של ישוע ומריה.

ראינו אם כן כי מריה הופיעה במהלך התקופות כמלכת שמיים, מלכה בארץ, מדונה, בת זוגו של ישוע הקשורה אליו בנישואים מיסטיים, דמות גדולה ומרוממת מהחיים. אבל ודאי שלא קל להיות אימו של אלוהים, ובחיי מריה היה גם הרבה צער וכאב, עוני ומחסור, ובמהלך המאה ה-13, עם עליית חשיבות המסדרים החדשים של הנזירים היחפנים והדגשת התכונות של העוני, החלו לייחס למריה גם תכונות אלו.

גבירתנו של הצער והצניעות

הופעת המסדר הפרנציסקני בתחילת המאה ה-13 הביאה להדגשת היבט הצניעות והפשטות של מריה, במקום כיסא מלכות היא יושבת על הרצפה, היא יולדת באסם, רוכבת על חמור, מבצעת את כל מלאכות הבית (לפי האגדות, בזמן שהות המשפחה במצרים היא טוותה כותנה כדי לפרנס את המשפחה), וכן הלאה. בזמן הזה המיניקות נחשבו חלק מהשכבות הנמוכות, כך שדמות מריה כמניקה את בנה הדגישה את הצניעות שלה, וכך גם העובדה שהיא באה מנצרת,[25] כפר קטן ושכוח אל, ולא מהערים הגדולות והעשירות של האימפריה הרומאית, או אפילו מיהודה.

לפי החזיונות של בריגיטה הקדושה משבדיה (המאה ה-14) מריה ילדה באסם שבבית לחם על ברכיה, ואחר כך השתחוותה לילד, וזאת הייתה פעם ראשונה שבה הורה כורע בפני ילדו ולא להיפך. גם מריה מגדלנה מנשקת את רגליו של ישוע ומושחת אותם בשמן בזמן השבוע הקדוש, כמה ימים לפני מותו. הכנסייה מקדשת אותה ולא את מרתה, הפרקטית והביקורתית, ומדגישה בכך כי הדרך הנוצרית היא ציות, צניעות וקבלה.

מריה היא אם האלוהים ופטרונית של האימהוּת הקדושה, ובתור שכזאת יש לה כוח לעורר את הרחם, לגרום לנשים להוליד, ולכן במשך הדורות נשים פנו אליה בכדי שתעזור להן. היבט זה של מריה מסומל על ידי האבנט שלבשה ושאותו היא זרקה לתומא המפקפק בזמן עלייתה לשמיים. האבנט הקדוש הגיע לקתדרלה של העיר פרטו (Prato) בטוסקנה בזמן מסעות הצלב והפך אותה למוקד עלייה לרגל.

הצניעות של מריה, הנקשרת לזמן הלידה והגידול של ישוע, מחביאה בתוכה את הצער שאותו היא תחווה כשבנה ימות, ומאפשרת לה לשאת במעמסה. מריה נוכחת בזמן הצליבה, רואה את המחזה הנורא מנגד ולא יכולה לעשות דבר. ברנרד מקלרבו מסביר שגם מריה נצלבת במקביל לישוע, וכי חרב ננעצת בליבה, כפי שחזה הנביא שמעון במעמד ההצגה במקדש. לפי ספרות הקינה שהתפתחה במזרח ועברה אל אירופה בימי הביניים (כמו רעיונות רבים אחרים מהנצרות המזרחית), מריה מקוננת על הסבל שנגרם לישוע, ליבה נשבר, ולכן היא נקראת "גבירתנו של הצער והמכאובים". מוטיב זה בא לידי ביטוי בצורה נפלאה באמנות פסלי הפייטה שהופיעו החל מהמאה ה-14, שבהם נראית מריה מוכת היגון מחזיקה בזרועותיה את גופת בנה לאחר שהורד מהצלב.[26]

במאה ה-13 אף נוסד מסדר בשם Servite Order, שנקרא גם "מסדר משרתי מריה", על ידי שבעה נזירים בני פירנצה שרצו לקדם את פולחנה של מריה בדמות גבירתנו של הצער. המסורת סיפרה על שבעת אירועי הצער של מריה, והיא הוצגה בתור אישה ששבעה חרבות נעוצות בליבה. התפישה של מריה כגבירתנו של הצער התחזקה בעקבות המגפה השחורה במאה ה-14 והצער שהיא הביאה איתה, והפרי של הצער היה החמלה.

לפי כמה מהתפישות המריולוגיות, בזמן שישוע היה על הצלב ובמשך שלושת הימים שעברו ממותו ועד תחייתו, מריה הייתה הנאמנה על המין האנושי, והמשך קיום התקווה בעולם היה תלוי רק בה. מריה כמו מקריבה את בנה, בדומה לאלות הפוריות הקדומות, כגון האלה איננה השומרית הבוכה על דומוזי, שהוא גם בעלה וגם בנה, או איזיס המצרית המבכה את מות אוזיריס. מריה מקבלת את גופתו השבורה של ישוע ובוכה עליה, ולדמעותיה יש כוח מחייה העוזר לו לקום לתחייה. באופן כללי דמעות בדתות השונות נחשבו טהורות, והדמעות של מריה מופיעות דרך פסלים וציורים רבים בנצרות, שנהפכו לחפצי קודש נסיים (הפסלים והציורים מזילים דמעות פלאיות, שלעיתים מופיעות בתור מור או שמן). הדמעות של מריה המבכה את בנה המת מטהרות את המין האנושי, את כדור הארץ, ומאפשרות חיים חדשים. הדמעות הללו הופכות אותה לאם האלוהים ואם הכנסייה במובן העמוק ביותר.

מריה היא הפרסוניפיקציה של הכנסייה, אם המאמינים, שמונחית על ידי רוח הקודש, וכשאנשים הופכים לחברי הכנסייה הם גם הופכים לילדי מריה. היא זו שעיצבה את גופו של ישוע בתוכה. ובתור שכזאת היא מקבלת עליה שני דברים: את ההתגשמות בגוף (הצניעות) ואת הקורבן (הצער), ועל ידי כך היא נהפכת לשער הישועה.

התגלויות וחזיונות מריה

הצניעות של מריה גרמה לכך שתמחל על כבודה כמלכת השמיים ותתחיל להתערבב בין בני האדם, וכך במאה ה-13 מתחיל העידן של התגלויות מריה (Marian Apparitions), שבהם היא מופיעה לפני מאמינים (רבים מהם אנשים פשוטים, נשים וילדים) ומעבירה דרכם מסרים. מריה מדריכה את האנושות, מתערבת במאורעות הזמן ופועלת לכוון את המאורעות לשלום והרמוניה ולקראת גאולה. יש הבדל בין חזיונות להתגלויות של מריה: בעוד שהתגלויות נתפשות בחושים ובאינטלקט, החזיונות נתפשים בעיקר ברגש ובדמיון. אך בשני המקרים המאורע לווה בחסד. החזיונות יצרו קדוש חדש, חיבור לעל-טבעי, בעוד שההתגלויות, שבדרך כלל התרחשו לפני מספר גדול של אנשים, קידשו את האזור והטריטוריה שבהם הם התרחשו, והייתה להם השפעה ארוכת טווח של ישועה.

במאות ה-15-16 מתגברים החזיונות במקביל לירידה מסוימת בחשיבותם של החפצים הקדושים בכנסייה (Relics), נוצרת מפה חדשה של קדושה ושורה חדשה של קדושים וקדושות. אחת מבעלות החזיונות החשובות ביותר הייתה תרזה מאווילה, האישה היחידה שהוכרה כדוקטור (מורה) של הכנסייה. היא חיה ופעלה במאה ה-15 וזכתה לחיזיון של מלאך המחדיר כידון רוחני לליבה שהביא אותה להארה. ביום העלייה לשמיים של מריה תרזה זכתה לחיזיון שבו מריה תפשה אותה בידה והופיעה ביחד עם יוסף הקדוש (שהיה הפטרון של מסדר הכרמליתיות שתרזה הקימה). מריה אמרה לה שהיא שמחה על האימוץ של יוסף והשירות למענו, והבטיחה לה שתוכניותיה יעלו יפה, היא שמה על צווארה ענק מוזהב בעל תליון צלב בעל ערך רב, והזהב והאבנים הטובות היו לא מהעולם הזה. מריה הלבישה את תרזה בגלימה של לובן ובהירות וטיהרה אותה, הביטה על תרזה באהבה כמו על ילד והביאה לה ברכה, שקט וביטחון.

לרבות מההתגלויות של מריה באותם זמנים היו מאפיינים דומים: קרינה רכה וכובשת, מתיקות וביטחון של גבירתנו, אינטימיות כלפי אלו שחוזים בהתגלות, והופעה של מריה כדמות נערה צעירה בעלת מאפיינים אימהיים. מבחינת הכנסייה, ההיבט החשוב ביותר של ההתגלויות היה המסר שמריה ניסתה להעביר לאנושות. החלק השלישי של ספר זה יפרט על ההתגלויות של מריה בעולם, ובמיוחד על התגלויות לא מוכרות בישראל.

מריה המתווכת גבירת החסדים

מעבר לתפקידה של מריה לכוון, להדריך ולעודד את המין האנושי, והיותה מצפן מוסרי ודמות מופת, אחד התפקידים החשובים ביותר שלה הוא ללמד סנגוריה על בני האדם (לתווך עליהם) ביום מותם. תפישה זו של מריה המלמדת סנגוריה על המין האנושי, ואפילו על החוטאים בתוכו, משותפת לזרמים רבים בנצרות והיא מהותית בתפישה הקתולית. בזכות היותה אימו של ישוע הוא חייב להקשיב לה, והיא יכולה לחלץ אפילו חוטאים גמורים, כל עוד החרטה שלהם מלאה. מריה מוסיפה לדין האלוהי ממד אנושי של חמלה, ופועלת לעיתים כמו סוכן עצמאי, מעניקה חסדים לבני אדם, ובו בזמן מעלה תהיות לגבי מידת הצדק בעולם, שהרי אם הכל נמחל בזכותה, אז למה לא לחטוא? אבל השאלה הזו לא מביאה בחשבון שהמחילה ניתנת רק בזכות חרטה אמיתית, וחרטה שכזו על פשע או חטא שבוצע היא דבר כואב מאוד לחוות, עונש בפני עצמו שאנחנו מטילים על עצמנו.

במצרים העתיקה, ביהדות, ובתרבויות ודתות רבות אחרות רווחה האמונה במשפט של המתים, כמו בנצרות, אבל בהן לא היה סנגור, ולא ניתנה אפשרות לערער על גזר הדין. בנצרות מריה משמשת כסנגור, מתווך וכתובת לערעורים שמתקבלים פעמים רבות. עד כדי כך שיש כנסיות שמאמינות שבסוף העולם כולם ייוושעו, כולל השטן.

השאלה הגדולה היא האם יש ישועה גם לחוטאים בגיהינום, כאלו שלא הספיקו להתחרט בעולם הזה, סובלים ייסורים בעולם הבא ובעקבות כך מתמלאים בחרטה אמיתית? לפי דנטה (בקומדיה האלוהית) מריה מופיעה בכור המצרף ומכוונת את האנשים הלכודים שם כלפי גן העדן. במידה רבה מריה היא כמו ישוע היורד לשאול לאחר צליבתו ומותו בכדי לחלץ משם את נשמות המתים.

לפי אגדות מימי הביניים, מריה השיגה עבור החוטאים חופש מייסורים בזמן הפסחא ואפילו בסופי שבוע, וכך ליהודה איש קריות למשל יש "נופש" בשבתות. לפי "האפוקליפסה של הבתולה",[27] אפילו השטן מתלונן עליה שבגלל התערבותה החוטאים מגיעים לגן עדן וכך הצדק האלוהי מופר.

במאה ה-13 ראה הנזיר הפרנציסקני האח ליאו (חברו הקרוב של פרנציסקוס מאסיזי) בחלומו את יום הדין ושני סולמות המגיעים לשמיים, האחד לבן והשני אדום, בראש הסולם האדום היה ישוע בפנים זועמות, וכשהאחים ניסו לעלות בסולם הם נפלו ממנו. ישוע הראה להם את פצעיו ואמר להם אתם עשיתם לי את זה, ואז פרנציסקוס הקדוש הוביל את האחים לסולם הלבן, שבראשו הייתה מריה, ובפנים מחייכות כולם עלו בו בבטחה.

הפן של מריה בדמות גבירתנו של החסדים מופיעה בציורי הכנסייה כמריה הפורשת את הגלימה שלה, את חסדיה, על בני אדם לרגליה, כפי שתרנגולת מגינה על אפרוחיה (דימוי מהברית החדשה). לפעמים הדימוי הזה הופך לבעל ממשות, וכך ב-1251 הופיעה מריה לפני נזיר אנגלי כרמליתי מתבודד בשם סיימון סטוק (Stock) ונתנה לו את השכמייה החומה (Brown Scapular), שתהפוך ללבוש הרשמי של המסדר. השכמייה (גלימה) נחשבת לבעלת תכונות מאגיות, יש לה כוח להגן כנגד הרע בחיים ולעזור בזמן המוות, ולכן הנזירים והנזירות לובשים אותה ומעדיפים להיקבר איתה. אלא שבכדי שכולם יוכלו ליהנות מחסדי השכמייה (שהיא ערובה כנגד ייסורי גיהינום), יצרו הכרמליתים במאה ה-16 תחליף לשכמייה בצורת שתי פיסות בד מרובעות קטנות שעליהן ארוגות תמונות של ישוע ומריה, המחוברות ביניהן בחוטים כך שאפשר לתלות אותן על הכתפיים באופן שבו בד אחד יהיה מעל הלב והשני על גב (מזכיר טלית אבל הרבה יותר קטן). זה מעין קמע שמגן גם בחיים וגם לאחר המוות ושכולם יכולים ללבוש אותו במשך כל שעות היממה (והוא אפילו לא נראה מבחוץ).

מריה מעניקה מחסדיה לבני אדם, מרפאה, מיילדת, עושה שלום, מגינה, יש לה תפקידים רבים וחשיבות רבה עבור החיים, אבל התפקיד העיקרי שלה, כפי שגם מופיע בתפילת אווה מריה, הוא כמתווכת עבורנו לאחר המוות. מריה היא האור של חשכת המוות, התקווה שמאפשרת לעבור את התהום, האושר שהופך את המוות לחסר משמעות. וכך התפילה אווה מריה מסתיימת בבקשה להתערבותה: "תווכי עלינו (החוטאים) עכשיו וביום מותנו".

ההיריון ללא רבב

העולם הנוצרי ידע כינוסים כלל כנסייתיים (אקומנים) שנועדו להחליט בענייני אמונה ובכלל זה האמונה במריה. הוועידה הראשונה והחשובה ביותר הייתה ועידת ניקיאה בהזמנת הקיסר קונסטנטינוס בשנת 325 לספירה, שהחליטה על עיקרי האמונה הנוצרית – הקרדו (Credo). מאז היו שש ועידות כנסייה כלל נוצריות נוספות לפני הפילוג עם האורתודוקסים במאה ה-9, ביניהן ידועה ועידת אפסוס ב-431 לספירה, שהכריזה על מריה כאם האלוהים.

במאה ה-9 חל פילוג בין האורתודוקסים והקתולים, שבא לידי ביטוי בוועידה השמינית במספר, ועידת קונסטנטינופול הרביעית הקתולית (869-870) שלא הכירה בפוטיוס הגדול כפטריארך של קונטסנטינופול (מנהיג הנצרות האורתודוקסית), ומאז היו עוד 13 ועידות קתוליות, ובסך הכל 21 ועידות אקומניות, ולעומת זאת בעולם האורתודוקסי היו עוד שלוש ועידות אקומניות בלבד.[28]

הועידה האקומנית ה-20 נקראת גם "ועידת הוותיקן הראשונה" והיא התכנסה ב-1864 לאחר שחרור איטליה, ולכן הכינוס נקרא "ועידת ותיקן". זה היה כינוס ראשון לאחר יותר מ-300 שנה שבהן לא היו כינוסים (הוועידה האחרונה הייתה ועידת טרנטו 1545-1563) שנועד לדון בענייני אמונה. מטרת הועידה הייתה חיפוש דרכי התמודדות עם התנועות של הלאומיות, מודרניות, חילוניות, השכלה, וכן הלאה. בוועידה זו, שהונהגה על ידי האפיפיור פיוס ה-9, האפיפיור בעל הכהונה הארוכה ביותר בהיסטוריה (1846-1878) הוחלט לאמץ את הדוקטרינה של ההיריון ללא רבב של מריה כדוגמה כנסייתית מחייבת.

מריה עצמה נולדה לאם ואב ארציים, אבל ההיריון שלה היה שונה מזה של אנשים אחרים בכך שלא היה מעורב בו החטא הקדמון שבשלו אדם נפל מגן העדן. הדוגמה שהתקבלה בוועידת הוותיקן הראשונה היא שמריה נולדה לא רבב, כלומר העיבור של הוריה אנה ויהויכין לא הביא בהכרח להידבקותה בחטא הראשוני.[29] מסיבה כלשהי לא הייתה שם תשוקה, שהיא המביאה לחטא, ומכיוון שמריה נולדה ללא חטא בשרה קודש והיא הפכה למעין ארון ברית שאלוהים יכול להופיע דרכו.

האמונה בעיבור ללא חטא הביאה להתפתחות אגדות על אנה ויהויכין ועל הלידה הפלאית של מריה וילדותה כבר בימי הביניים, ובמיוחד במאות ה-15-16. הסכנה התיאולוגית של דוקטרינה זו היא בהיותה מעמידה את מריה בתור ישות עצמאית, אלוהות בפני עצמה, שאינה תלויה בישוע. אם בתור תפקידה כאם וכמלכה היא קיבלה את סמכותה מכוח היותה אימו של ישוע (המלך), הרי שעם התפתחות האמונה בהיריון ללא רבב היא מתחילה להופיע כאדם פלאי הקיים בפני עצמו עוד טרם לידת ישוע, ויש סיפורים ואגדות שנכתבו עליה בלבד. למעשה הלידה שלה מעמעמת במידה מסוימת את הלידה הפלאית של ישוע, וכך גם הסבל שלה בצליבה והעלייה שלה לשמיים מעמעמים את נס תחייתו.

יתרה מזאת, נזירי ונזירות המסדר הכרמליתי מאמינים שמריה נגלתה לאליהו בחזון בהר כרמל, ומכאן שהיא הייתה קיימת כישות אלוהית הרבה לפני לידתה.[30] במקומות אחרים מריה זוהתה עם ישות שנקראת "חוכמה", שהייתה קיימת עוד טרם הבריאה והיא אהובת אלוהים. ישות זו (מריה) התקיימה במחשבתו של הבורא מאז ומתמיד, היא נולדה כרעיון (כמו שאתנה נולדה ממצחו של זאוס) ומשלימה את האלוהות. במידה רבה ההיריון ללא רבב נהיה מעין לידת בתולין מטאפיזית, הבריאה של הלוגוס, שממנו נאצל העולם.

האמונה בהיריון ללא רבב נשענה במידה רבה על תרגום מוטעה של פסוק 15 בפרק ג' בבראשית על ידי הירונימוס (אב כנסייה ומתרגם כתבי הקודש ללטינית שפעל בישראל במאות ה-4-5 לספירה). הפסוק המקורי פונה אל הנחש ואומר: "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", אבל הירונימוס תרגם: "…והיא תשופך ראש, ואתה תשופנה עקב". ומכאן ההופעה של מריה בפסלים שונים כשהיא מוחצת את ראש הנחש הנמצא לרגליה.

מכאן התפתחה התפישה לפיה מריה היא זו שגואלת את המין האנושי בכך שהיא מתגברת על החטא בעצמה, היא תיקון של חווה, כוח שיודע לפעול בכוחות עצמו עוד הרבה לפני שישוע נולד, לתקן ולהביא את העולם למצב שבו יוכל לקבל את האלוהות ולהיוושע. הכנסייה מקבלת את הוולגטה – תרגומו של הירונימוס בפרק זה – כגרסה הנכונה, והיו טעויות נוספות שחיזקו את מעמדה של מריה, כמו הפסוק מישעיהו (ז' 14): "והנה העלמה יולדת בן", שתורגם כ"והנה הבתולה יולדת בן".

האמונה בהיריון ללא רבב התבטאה, בין השאר, בחזיונות של הנזירה קתרין לבוארה (Catherine Laboure) בתחילת המאה ה-19, שהביאו ליצירת המדליון של גבירתנו של החסד (1830), שאותו עונדים מיליוני מאמינים ברחבי העולם. בחזיונה היא ראתה את מריה בשמלת משי והינומה לבנה, מוחצת את הנחש ברגלה כשהיא עומדת על גבי העולם וידיה פשוטות לצדדים כשקרני אור יוצאים מהן. לימים אלפונס רטיסבון נעזר במדליון זה בכדי לקבל חיזיון של מריה (ראו בהמשך).

האפיפיור פיוס ה-9 הכיר בדוגמה של ההיריון ללא רבב כבר ב-1854, וארבע שנים אחר כך הגיע אישור אלוהי להחלטה זו על ידי הופעה של מריה בלורד שבצרפת לפני ילדה בת 14 בשם ברנדט סובירוס (Soubirous). סוביריוס נכנסה למערה קטנה ליד הנהר במסגרת שיטוטיה, ושם התגלתה לה מריה במשך 18 פעמים נפרדות על פני תקופה של כמה חודשים. ההתגלות הראשונה התרחשה ב-11.2.1858 וההתגלות האחרונה ב-16.7.1858. מריה הופיעה לפני ברנדט בדמות נערה צעירה ויפה, יחפה, לבושה שמלה ורדיד לבנים וחגורת בטן כחולה, ומחזיקה בידה את מחרוזת הרוזרי כשאור על-טבעי קורן ממנה.

הדמות שבחיזיון כיוונה את ברנדט להתפלל עם הרוזרי והעבירה דרכה מסרים לאנושות של חזרה בתשובה. מריה ציוותה על ברנדט לחפור באדמה, וזה הביא לפריצת מעיין שמימיו בעלי תכונות מרפאות. ברנדט נכנסה לטרנס בזמן ההתגלויות ולאחר מכן הייתה באקסטזה. המקרה התפרסם ואנשים באו לחזות בה, וחלקם היו עדים למצביה ולתפילות שלה. לפני הכניסה לגרוטו (מערה), הכנסייה ביקשה ממנה שתשאל את ההופעה לשמה, ובהתגלות ה-16 בזמן חג ההתעברות של מריה (25.3) היא אכן גילתה לברנדט ששמה הוא "ההיריון ללא רבב". זה היה טיעון מכריע בקבלת ההתגלות של ברנדט כאמיתית, מכיוון שלא הייתה לילדה דרך לדעת שהאפיפיור החליט כמה שנים לפני כן לאמץ את הדוגמה של מריה כדמות ה"היריון ללא רבב".[31] בעקבות החיזיון והניסים שקרו בלורד לא נותרה לוועידת הכנסייה, שהתכנסה כמה שנים אחר כך ב-1868, ברירה אלא לאמץ את הדוגמה הזו.

מריה אם הכנסייה

קצת יותר ממאה שנה לאחר ועידת הוותיקן הראשונה התכנסה ועידת הוותיקן השנייה, שהייתה הוועידה האקומנית ה-21 וגם היא עסקה בענייני אמונה בכלל והאמונה במריה בפרט. הוועידה שכונסה בשנים 1962-1965 דנה בדרכה של הכנסייה בעולם המודרני למול תנועת ההיפים והפמיניזם, התפשטות תורות המזרח והרוחניות החדשה, ואחת ההחלטות שלה הייתה להדגיש את חשיבות פולחן מריה בנצרות. בשנות ה-60 חוותה הנצרות הקתולית אובדן של מאמינים ברחבי אירופה והעולם המערבי, ומספר המבקרים בכנסיות בימי ראשון ירד באופן דרמטי.

באותה עת הורגש גם בקרב ההנהגה הקתולית כי מה שהתאים בזמנים שלפני המודרניות כבר לא עובד, והיה צורך למצוא דרכים שבהן אפשר לחדש את הכנסייה והאמונה. צריך היה לשלב את התיאולוגיה הנוצרית עם החוויה האנושית המודרנית והרצון להגיע להגשמה ומיצוי עצמי אינדיבידואלי. העולם הפך אוניברסלי ופתוח, וקרא לשיתוף המאמינים בפולחן, שיתוף פעולה ודיאלוג עם דתות אחרות ועם הפלגים האחרים של הנצרות,[32] וכן עם גורמים חילוניים בחברה.

ועידת הוותיקן השנייה כונסה על ידי האפיפיור יוחנן ה-23 (1958-1963) שהוכר כקדוש. בניגוד לקודמו, אפיפיור זה פעל להציל יהודים בשואה, וחלק ממטרות הוועידה היו לשפר את יחס הכנסייה ליהודים, כולל התנצלות על הרדיפות במהלך השנים. מטרה אחרת הייתה להכיר בכך שגם לדתות האחרות והזרמים האחרים של הנצרות יש ערך. הוועידה ניהלה ארבעה מושבים בהשתתפות אלפי אנשים, כולל נציגים אורחים ומעט נשים, והקימה ועדות שיגבשו את החלטותיה ודרכיה של הכנסייה בזמן הזה.

וכך, בפרק הראשון של המסמך "אור העולם" (Lumen Gentium), שנקבע כדוגמה, נאמר: "היסוד של כנסיית הנוצרי הוא האמונה שהכנסייה היא אחת, קדושה, קתולית ושליחה של המושיע… הכנסייה הזאת הקיימת ומאורגנת בעולם הנוכחי, מתקיימת ככנסייה הקתולית, מנוהלת על ידי הממשיך של פטרוס [קרי, האפיפיור] ועל ידי הבישופים בשיתוף פעולה איתו… אף על פי כן, הרבה רכיבים של קדושה ואמת נמצאים מחוץ לתחום זה" (סעיף 8).

וכן: "הכנסייה יודעת כי היא מקושרת בדרכים רבות לאלו שמכבדים את ישוע אולם אינם מקבלים את האמונה הקתולית בשלמותה או לא שומרים על אחדות או קשר עם ממשיכי פטרוס", ואף עם "אלו שאינם מקבלים את הברית החדשה" (סעיף 15).

הוועידה החליטה על כמה דברים חשובים: ראשית, התפילה הותרה בשפה המקומית ולאו דווקא בלטינית; שנית, הטקס של האוכריסטיה (המיסה) שונה כך שהוא נעשה כשהכומר פונה אל הקהל ולא עם הגב אליו, ועל ידי כך משתף אותו בטקס, ובעקבות כך נבנו מזבחות חדשים בכנסיות שיפנו אל גוף הכנסייה. בנוסף לכך הותרו וריאציות מקומיות בפולחן, הוחלט כנגד מלחמות ברירה בכנסייה, הייתה הוקעה של האינקוויזיציה, של סמכויות הבישופים, והקשר בינם לבין הוותיקן הוגדר מחדש. לבסוף, הדוגמה של מריה כאם הכנסייה התקבלה, מעתה היא לא הייתה רק אימו של ישוע, אלא האם של המאמינים כולם.

מריה כמודל להתפתחות אישית

במאה ה-17 הכתיבה מריה לנזירה הפרנציסקנית מריה דה אגרדה (María de Ágreda) ספר בשם "העיר המיסטית של האלוהים" (Mystical City of God) על חייה והתוכנית האלוהית של הבריאה והישועה, שמשרטט את מריה כמודל להתפתחות אישית.[33]

ספר זה מהדהד תפישות גנוסטיות מוקדמות של ישוע כמורה מואר המלמד את הדרך להפוך לאלוהות, או לפחות בן אלוהים. במסגרת זו האירועים השונים בחייו של ישוע הם אלגוריה ושיעורים לגבי השלבים השונים בהתפתחות רוחנית. ומכאן שגם את התורה של ישוע אי אפשר להבין כפשוטה, מפני שיש בה רובד של משמעות נסתרת. אתנסיוס, פטריארך אלכסנדריה במאה ה-4 והאיש שסגר את הקאנון של הברית החדשה, אומר בהקשר זה משפט מפורסם ששורשיו הם גנוסטיים: "ישוע הוא בן אלוהים שהופיע באדם בכדי להראות לבני אדם את הדרך להפוך לאלוהים".[34]

אבל מי הם בני האדם שהפכו להיות אלוהות? הדוגמא הטובה יותר היא כמובן מריה,[35] וכך חייה מהווים משל ודוגמא לאדם שהופך להיות אלוהות. זאת בניגוד לישוע, שדמותו הייתה רחוק מבני האדם ושלא הגיע מהמקום שלהם. ההתייחסות למריה כמודל להתנהגות והתפתחות אישית מופיעה בתרגולת של הרוזרי ככלי לתפילה ומדיטציה

הערות

 [1] ראו הספר "תרבות האלה בישראל", זאב בן אריה, 2021.

[2]  ראו הספר "האלים באים – תחילת ההיסטוריה בישראל", זאב בן אריה, 2022.

[3] Borgeaud, P. (2004). Mother of the gods: from Cybele to the Virgin Mary. JHU Press

[4]  ראו הספר "הפלא השביעי – טיולי תרבות ורוחניות במצרים וירדן", זאב בן אריה, 2021.

[5]  בסוף חייו הוא הקים מתחם קבורה לשניהם בגבעה מקודשת בהרי הבלקן, שם היא הייתה מתנבאת, הנקרא Felix Rumelina.

[6]  ראו הספר "לב הבלקן", זאב בן אריה, 2021.

[7] Ashe, G. (1976). The virgin. Routledge & Paul.

[8] באותה תקופה עדיין לא התקבלה האמונה שמריה עלתה לשמיים, למרות שאפיפנוס אומר שזאת אחת משלוש אפשרויות לגבי מותה והנושא לא ברור.

[9]  מסיבה זו גופה של אישה יולדת נתפש כטמא ביהדות.

[10] התגברות על התשוקה משמעה היה הקרבה של חיי העולם הזה וניצחון על המוות. החטא הקדום נקשר עם התשוקה המינית ונתפש כמביא לריקבון של הגוף. צריך רק להבין את הקשר בין שני הדברים בכדי שהחשק ייעלם.

[11]  השמלה שלה נמצאה מאוחר יותר בדרך פלא בקופסה מוזהבת בכנסיית הקבר בתחילת המאה ה-7 והובאה גם כן לקונסטנטינופול.

[12]  במאה ה-5 מתפתחות גם מסורות על כך שמריה גרה באפסוס, מכיוון שהייתה נתונה להשגחתו של יוחנן, ויש גם בית שמזוהה כביתה. הייתה מסורת שלפיה היא גם נקברה באפסוס, אך היא נזנחה. המיסטיקנית הגרמנייה מהמאה ה-19 Catherine Emmerich חוותה חזיונות של ביתה ומקום קבורתה של מריה באפסוס, וחלק מהם התקבלו על ידי הכנסייה.

[13]  במאה ה-14 התפתחה מסורת שתומא המפקפק הגיע בזמן העלייה לשמיים, ומריה זרקה לו את החגורה שלה מהשמיים כדי שיאמין בתחייתה.

[14]  יש למסדר כמה בתי ספר ומוסדות בארץ, כולל בנצרת וירושלים.

[15]  כך גם במסורת היהודית כמו במקרה של המלכה שלומציון (בתקופת החשמונאים).

[16] הירח קטן פי 400 מהשמש, אבל גם קרוב פי 400.

[17]  גם הבית שלה מנצרת הגיע באופן פלאי לעיר לורטו באיטליה לאחר נפילת הממלכה הצלבנית.

[18]  נשים אוהבות יותר ורכות יותר, ולכן מסוגלות להתעצב ברצון האלוהים. הן יכולות להיהפך לדימוי אלוהים. בגבר לעומת זאת יש גאוותנות ולכן פחות ראוי ויותר קשה לעצב אותו על פי דרישות האל.

[19]  Underhill, E. (2018). Mysticism: A study in the nature and development of man’s spiritual consciousness. Routledge.

[20]  מירצ'ה אליאדה, תולדות האמונות והרעיונות הדתיים, כרך ג'.

[21]  בספר Roman de la rose, הרומנסה הכי פופולארית ובעלת השפעה בימי הביניים, מתואר גן האהבה שאליו החולם מגיע בכדי לקטוף את פרח ורד האהבה, ויש מקביל לו בשמיים.

[22]  לפי גרסה אחרת, בזמן שברנרד אמר בתפילה את המילים "הראי עצמך אם" היא הופיעה לפניו, סחטה את שדה, ונתנה לשלוש טיפות ליפול על שפתותיו, זה קרה גם ל-Alanus de Rope (מת ב-1475), שהתחיל את תרגול הרוזרי. החלב משמעו גם תיווך עבור בני אדם, התערבות למענם.

[23]  ראו הספר: "דרך הדקל – עלייה לרגל מעכו לירושלים", זאב בן אריה 2022.

[24] בהמשך לכך מתפתחת התפישה שישוע הוא החתן של הנזירות ומריה הכלה של הנזירים, המטרה של הנזירות היא חתונה מיסטית עם ישוע, לצורך כך הן לובשות הינומה ועונדות טבעת, ויוצאות לירח דבש בן שלושה ימים.

[25]  חשיבותה של הצניעות, הקבלה והציות העלו החל מהמאות ה-14-15 את מעמדו של יוסף בעלה של מריה בתור ראש הבית. ובמאה ה-16 תרזה מאווילה מאמצת אותו כפטרון המסדר של הכרמליתיות.

[26]  הפייטה המפורסמת ביותר היא של מיכלאנג'לו בוותיקן.

[27]  ספר אפוקריפטי שהגרסאות הראשונות הקיימות שלו ביוונית הן מהמאה ה-11, אבל ייתכן שמבוססות על מקורות קדומים יותר.

[28]  מבין הוועידות האורתודוקסיות חשוב לציין את ועידת קונסטנטינופול החמישית (1341-1351), שאימצה את מסורת המיסטיקה האורתודוקסית של ההסיכאזם, ותפישת התאוזיס (אדם הופך לאל) מהר אתוס ותורתו של גרגורי פלמס, ועידה לא ידועה שהתכנסה בבית לחם בהנהגת דוסיטוס פטריארך ירושלים, ונקראה כנס (ועידת) ירושלים (1672). ועידה זו קבעה שהנצרות האורתודוקסית איננה רק דרך של אמונה, ואי אפשר להיוושע רק על ידי אמונה, אלא צריך גם לעשות מעשים טובים ולהיות בעל תכונות.

[29]  הברכה של המלאך "שמחי, מלאת החסד" מראה שמריה הייתה מלאת חסד ולא חטא.

[30]  כשעלתה עננה מהים, והיא זו שהורידה בסופו של דבר את הגשם, ראה בה אליהו את דמותה של מריה.

[31]  ברבות הימים הפכה ברנדט לנזירה.

[32]  האפיפיור פאולוס ה-6 נפגש ב-1965 עם הפטריארך האורתודוקסי והם יצאו בהכרזה משותפת המביעה צער על המחלוקת בכנסייה.

[33]  בנוסף לכך הספר מספר כי מריה הייתה ידועה ביכולת הבילוקציה שלה (הופעה בשני מקומות בו זמנית(, ביכולת לעבור ממקום למקום, וכך היא גרה בספרד, אבל ידעה להופיע באותו זמן באמריקה. לפי הספר ישוע מפקיד את הכנסייה בידיה של אימו.

[34]  “He became what we are that we might become what he is” Athanasius (ca. 296-373) on Christ’s Incarnation.

[35]  דוגמאות נוספות שמשמשות מודל עבור הנוצרים הם משה ואליהו, שני האנשים שהופיעו לצד ישוע בהר תבור וזכו להתגלות אלוהית בהר סיני.