התורה האזוטרית

ישנו גוף ידע אזוטרי,[1] המשותף לתנועות רוחניות חדשות אחרות בעולם המערבי, שאפשר לציין את תחילת התפתחותו בימי הרנסנס. המחקר של האזוטריות המערבית חייב הרבה לאנטואן פבר (Antoine Faivre) שהיה ראש הקתדרה להיסטוריה של זרמים מיסטיים באירופה המודרנית בסורבון. לפי פבר, השימוש במילה אזוטרי מתחילה מאריסטו, והיא צברה פופולריות הודות לאליפז הלוי ולתיאוסופיה.[2] המקורות הם עתיקים – זרתוסטרא, פיתגורס, הרמטיציזם, גנוסטיציזם, ניאופלטוניזם ונצרות – אבל ההתחלה היא במאה ה-12, כשהתחילו להסתכל על המכניקה בטבע. חלק מזה הוביל לחילוניות וחלק לחידוש התפישה המאגית (במקום מלאכים, עולם של כוחות וסיבות). הפריצה קדימה קרתה במאה ה-15, עם התפתחות הרנסנס. החוסר בקשר בין העולם הפיזי והרוחני בעקבות ההסתכלות המכנית בטבע, הוביל למילוי החלל על ידי תורות הניאופלטוניזם וההרמטיציזם שהתגלו מחדש; כך שאזוטריקה והסתכלות בטבע השלימו זה את זה (ומכאן נולדה לימים הדת של העידן החדש, הרואה בטבע כוחות אלוהיים ושלמות).

האזוטריקה המערבית מתבססת על שתי מסורות פילוסופיות – ניאופלטוניזם והרמטיציזם, שלושה מדעים מסורתיים – מאגיה, אלכימיה ואסטרולוגיה, וזרם תיאוסופי השערתי אחד – קבלה יהודית (שאומצה בגישה הנוצרית שלה על ידי מלומדים מפירנצה במאה ה-15).

לפי פבר ישנן שש תכונות המגדירות אזוטריות, ארבע מהן הכרחיות, ושתיים שמופיעות בדרך כלל, ואלה הן:

קיום מקבילות, בין כל חלקי היקום הנראה והלא נראה.

התייחסות לטבע החי, מכיוון שיש בו רוח.

שימוש בדמיון ובמדיטציה כאיבר של הנפש, לצורך מעבר בין ממדים.

חוויה של שינוי, הקשורה לדרך רוחנית.

מיזוג בין דתות ותרבויות (לא חיוני), מתוך אמונה שהאמת קיימת בכול.

למורה יש תפקיד כמעביר ידע וחניכה (לא חיוני, ונעדר בכמה מתנועות העידן החדש).

פבר[3] טוען לתרומה של ניאו-פיתגוריזם, סטואיזם, הרמטיציזם, גנוסטיציזם, ניאופלטוניזם ונצרות מיסטית לאזוטריות המערבית. כל אלה הביאו ליצירת תחום חדש, לכל המוקדם במאה ה-12, ובצורה בולטת עם התחייה הניאופלטונית וההרמטית של המאה ה-15. המילה אזוטרי משמעה גוף של ידע המתייחס לעולמות הנסתר, ולאו דווקא ידע סודי כפי שמקובל בהקשרים אחרים.

תחיית לימודי תורת הנסתר

קוזימו דה מדיצ'י, הידוע בכינויו קוזימו הגדול (1389–1464) הפך את פירנצה לאימפריה תרבותית וכלכלית. הוא שלט למעשה במוקדי הכוח של העיר ואיטליה והביא לכינוס ועידה אקומנית, שנועדה לאחד את כנסיות המזרח והמערב בפירנצה ב-1437 ו-1439. במסגרת ועידה זו ביקר בפירנצה הקיסר הביזנטי, ויחד עמו באו מלומדים שהביאו חזרה למערב את מורשת העולם הקלאסי שנשמרה בביזנטיון, ובמיוחד מלומד ממיסטרס (Mistras) שבפלפונס בשם גמיסטוס פלתון (Gemistus Pletho).

בהשפעת גמיסטוס פלתון ובעזרת מלומדים כגון מרסיליו פיצ'ינו (Marsilio Ficino), שותפו Gentile de' Becchi ולימים גם פיקו דלה מירנדולה (Pico della Mirandola), הקים קזימו דה מדיצ'י את האקדמיה הניאופלטונית החדשה שעסקה במפעל של תרגום הספרות הקלאסית היוונית ללטינית, במיוחד את ספריהם של אפלטון, פלוטינוס, ווירגיל. בנו, לורנצו המפואר, המשיך את דרכו אחריו.

לפי אליאדה,[4] קוזימו הביא לפיצ'ינו בשנת 1460 את הקורפוס הרמטיקום, שתורגם תוך שלוש שנים ללטינית, לפני כתבי אפלטון ופלוטינוס. זה היה הטקסט היווני הראשון שתורגם, והוא החזיר לקדמת הבמה את הניאופלטוניזם וההרמטיזם, העוסקים במבנה העולמות הרוחניים ותורת הנסתר.

פיצ'ינו עמד על ההרמוניה שבין המאגיה ההרמטית והנצרות. לפי טענתו, הרמס קיבל את השראתו מהאל, הוא חכם המנבא את הולדתו של ישוע. פיצ'יניו מחדש דבר קיומה של חוכמה עתיקה והאמונה בתיאולוגים קדומים כגון זרתוסטרא, משה, הרמס, אורפיאוס, פיתגורס ואפלטון (כפי שמופיע ביצירות אמנות, ובראש ובראשונה ברצפה של הקתדרלה בסיינה[5]). זאת הייתה שאיפה אל דת אוניברסלית, טרנס היסטורית, היולית. כתוצאה מכך, האפיפיור אלכסנדר השישי הזמין ציור קיר עם סמלים ממצרים העתיקה, פרס המיתית, הדוקטרינה של אורפיאוס, ומיסטריות של העולם הקלאסי. ההרמטיציזם הפך לעיסוק של תיאולוגים ופילוסופים רבים והביא להתפתחות העיסוק באלכימיה, טארוט, מדע הנסתר. פיקו דלה מירנדולה הוסיף את הקבלה היהודית כשיטה תיאוסופית המאשרת את אלוהותו של ישוע.

מרסיליו פיצ'ינו (1433-1499)

אביו היה רופאו של קוזימו דה מדיצ'י, כך שגם מרסלו עסק ברפואה, אבל הוא התעניין יותר בפילוסופיה. קוזימו שזיהה זאת שלח אותו ללמוד יוונית והכשיר אותו לעמוד בראש האקדמיה שפעלה לתרגום כתבי אפלטון וכתבים קלאסיים יווניים אחרים. ואכן פיצ'ינו וחבריו הם הראשונים שמתרגמים את כל כתבי אפלטון ללטינית, וכן כתבים של מספר כותבים ניאופלטונים ובכלל זה פלוטינוס.

מאמצע המאה ה-15 מתחילה בפירנצה תקופה של יציבות שלטונית, רווחה כלכלית ופתיחות מחשבתית, המאפשרת התרכזות בנושאים רוחניים מופשטים ופיתוח האמנות.

פירנצה הייתה עיר המשי והתכשיטים של ימי הביניים, מרכז בנקאות שנשלט על ידי משפחת מדיצ'י. הם היו הבנקאים של האפיפיורים, וקשורים אליהם בטבורם לטוב ולרע. מקיוואלי היה מפירנצה, וכך גם ברונלסקי, ליאונרדו דה ווינצ'י, בוטיצ'לי, רפאל, מיכאלאנג'לו ועוד גדולים ומפורסמים. פיצ'ינו מרכז סביבו חוג של אנשים גדולים העוסקים בתורת הנסתר, מאגיה, אלכימיה, רעיונות ושיטות דתיות מיסטיות שונות, וניסיון להגיע אל החוכמה הראשונית שממנה נבעו כל הדתות והאמונות.

אחד הספרים הראשונים שפיצ'ינו מתרגם הוא הקורפוס הרמטיקום (ראו בהמשך), שמהווה סוג של תנ"ך עבורו וגורם לו להתעניין בתורה העתיקה, במיוחד זו של מצרים. ביחד עם חבריו הוא מפתח את בסיס האזוטריקה המערבית ומנסה לחבר בין שיטות מחשבתיות שונות, ובכלל זה הקבלה. הוא כותב ספר "על הנצחיות של הנפש", וכן מכתבים שנאספים בשלושה ספרים הנקראים "שלושה ספרי החיים" ובהם מוצגת התפישה של האדם – מיקרוקוסמוס, כמשקף את העולם – מקרוקוסמוס. מכאן שהכול מתחיל באדם ותלוי באדם, שהוא היצור החשוב בבריאה, משלים של האלוהים.

פיצ'ינו פועל במשך זמן רב בפירנצה, מרכז התרבות של אירופה ותנועת הרנסנס בזמן הזה, נמצא בדיאלוג ומשפיע על גדולי הדור כגון בוטיצ'לי, ליאונרדו דה ווינצ'י, מונטוורדי. לפי תפישתו הרנסנס הוא עידן זהב (המבורך גם מבחינה אסטרולוגית) והתפישות המיסטיות החדשות צריכות להתבטא בציור, פיסול, ובמיוחד אדריכלות. אפשר לומר שהוא היה עמוד השדרה והאב של התנועה הניאופלטונית ומדע ההרמטיקה החדש.

פיצ'ינו כותב ספר על "אהבה אפלטונית" ומציג מונח זה למערב. הוא הופך לכומר ב-1473 ובאופן כללי נחשב לדמות מופת, איש דתי, שרבים כיבדו ואהבו, ושמת בשיבה טובה. מבחינת רפואה אלטרנטיבית הוא השפיע מאוד על פאראצאלוס.

פיקו דלה מירנדולה (1463–1442)

פיקו דלה מירנדולה חי בפירנצה ומת בגיל 31. הוא היה חבר באקדמיה הניאופלטונית ולימים גם הראש שלה, תלמידו של מרסלו פיצ'ינו, וחברו של אליהו דלמדיגו, ממנו למד קבלה, כולל מספריו של אברהם אבולעפיה. הוא זכה לכבוד רב מצידו של מיכאלאנג'לו, שקרא לו "אדם כמעט אלוהי", השפיע על מקיוואלי, יוהנס קפלר, ובעקיפין גם על ניוטון.

פיקו דלהמירנדולה כתב 900 תזות על התורות הרוחניות של העולם ולקח אותן עמו לרומא ב-1486. 72 מתוכן עסקו בקבלה ונועדו להוכיח את עליונות הדת הנוצרית על בסיס חוכמה עברית עתיקה. וכך הוא כותב: "כשרכשתי את הספרים הקבליים הללו בסכום לא קטן, וכשקראתי אותם במאמץ וחריצות רבה, לא ראיתי בהם בהכרח את החוק של משה, אלא את הדת הנוצרית. היו שם המסתורין של השילוש, ההופעה בחומר של המילה, האלוהות של המשיח, קראתי שם על החטא הקדמון והכפרה שלו דרך ישוע, על ירושלים השמימית, נפילת השטנים, ההוראות למלאכים, כור המצרף והעונש של גיהינום, אותם דברים שאנחנו קוראים בפאולוס ודיוניסוס המתחזה, בהירונימוס ואוגוסטינוס, אבל בחלקים שמתייחסים לפילוסופיה אפשר לשמוע את פיתגורס ואפלטון, שהעקרונות שלהם כה דומים לאמונה הנוצרית."

למרות הדגש על עליונות הנצרות מנסה מירנדולה לאחד ולמצוא את המשותף בין כל דתות העולם, ואת האמת הראשונית שנתנה השראה לכולם.

יותר מאוחר הוא כתב את הנאום על כבוד האדם שנחשב ל"מניפסט" של ההומניזם, אשר הביא להתפתחות מושג "זכויות האדם".

בהרמטיקה כפי שפורשה על יד פיקו דלה מירנדולה יש מושג האדם השמימי, שהוא בדמות היקום, ומוביל את האדם הרגיל אל הגאולה ואל התאחדות עם הכוחות האלוהיים, מעין אדם קדמון לכל קדומים של הקבלה, ארכיטיפ האדם. מושג זה נתן את השראה להומניזם של הרנסנס, החזרה להתמקדות באדם כמידת כל הדברים במקום בעולם או באלוהים. אם האדם הוא דמות אלוהים, אז אין סתירה.

קורפוס הרמטיקום

מרסילו פיצ'ינו תרגם את הקורפוס הרמטיקום – הכתבים של הרמס טריסמגיסטוס ללטינית ב-1462, ומאז החלה דמותו של הרמס לתפוס מקום של כבוד במחשבת הרנסנס. הרמס נחשב התגלמות של משה,[6] הוא משולש בחוכמה, מייצג את שלושה החכמים שמבקרים את אברהם ושלושת המאגים שבאים מהמזרח ללידת ישוע. הם מביאים עמם שלוש מתנות – מור, זהב ולבונה המייצגות את שלושת המדעים של אסטרולוגיה, אלכימיה, ומאגיה.

שלושת המדעים הם שלושה סוגי חוכמה עתיקה: החוק של המאגיה הוא "דומה מושך דומה", החוק של האסטרולוגיה הוא "כמו שלמעלה ככה למטה", והחוק של האלכימיה הוא "מחשבה יוצרת". החוכמה של השמש מיוצגת על ידי האלכימיה. מטרתה היא להביא את הגוף לידי שלמות דרך זיקוק, וזה נקרא ה-Magus Opus. החוכמה של הירח מיוצגת על ידי האסטרולוגיה, ומטרתה מציאת איזון בין פנים לחוץ (תנועת כוכבי הלכת היא סמלים בשכלו של האחד). החוכמה של העולמות הלא נראים מיוצגת על ידי המאגיה ויש לה שני פנים: האחד הוא מאגיה שחורה, והשני הוא תיאורגיה (הפעלת הכוחות) – מאגיה לבנה, קשר עם מלאכים וכוחות אלוהים, במטרה להפוך אדם לאל ולהביא בסופו של דבר להתאחדות עם האל.

במילים פשוטות יותר, וכפי שאני מבין זאת: המאגיה עוסקת בזימון כוחות, התחברות אל כוחות, כשהשאיפה היא לכוחות יותר ויותר גבוהים, עד כדי התאחדות עם האל; האלכימיה היא מדע של תהליכי שינוי שמטרתו להתחבר לזהב שבתוכנו, או במילים אחרות, לזכות בחיי נצח; והאסטרולוגיה היא הידע של איך לחיות בצורה הרמונית בהתאם למיקומנו ותפקידנו ביקום. אדם צריך לפעול לפי הנטייה האסטרולוגית שלו, כל היקום נמצא בתוכנו, ואנחנו צריכים לסנכרן בין המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס.

מקור כתבי הקורפוס הרמטיקום הוא כנראה באלכסנדריה שבמצרים,[7] ומתוארך למאות ה- 2–3 לספירה, אך יש טוענים למקור קדום יותר. הם עוסקים בטובו ואחדותו של האל, בשלמות של העולם, וקוראים לטיהור הנפש בדרך לגאולה. הכתבים מכוונים למסע הרוחני המוביל לחזיון אלוהים, לידה מחדש ושחרור של הנפש. זה נעשה בעזרת אקסטזה, מדיטציה, מאגיה ומדעי הניחוש ובהם אסטרולוגיה.

ב-1460 הובא עותק יווני אבוד של הקורפוס הרמטיקום למערב על ידי שליח של קוזימו לבלקן וקונסטנטינופול, בשם לאונרדו דָה פיסטויה (Leonardo da Pistoia). הוא הצליח להשיג העתק של הספר מהמאה ה-11 ששייך למלומד הביזנטי החשוב בתקופתו, מיכאל פסלוס. לפני כן היה ידוע רק הספר אסקלפיוס מאוסף זה. קוזימו הגדול ביקש מפיצ'ינו שיעזוב הכול ויתרגם אותו, כי רצה לקרוא את הספר לפני מותו. בשנת 1462 הושלם התרגום ונקרא פימנדר (Pimander).

הספר נהיה פופולרי מאוד, הרבה בזכות האמונה שהרמס היה בן זמנו ועמיתו של משה, מקור של חוכמה ראשונית שאיחדה את שני זרמי התיאולוגיה והפילוסופיה. התיאולוגיה האמיתית היא נוצרית והפילוסופיה האמיתית היא אפלטונית, שתיהן אחד, ביטוי של החוכמה הקדומה שנבעה מהרמס וזרתוסטרא והופיעה דרך אפלטון ומשה. אנשי הרנסנס היו בטוחים שמדובר במסמך עתיק של חוכמה קדומה שהתחילה בזרתוסטרא, עברה להרמס טריסמגיסטוס, משם לאורפיאוס, משם לאגלאופמוס[8] (Aglaophamus), ומשם לפיתגורס ולאפלטון. בספר מושם דגש על ידע אינטואיטיבי, בד בבד עם גישה חיובית כלפי היקום ותפקיד האדם בו. אלוהים מתגלה דרך כל הדברים, שהם גם צורות מחשבה שלו. האדם יכול להיות עצמו כאלוהים, להרגיש ולחשוב את הכול, ולראות דרך כל הדברים את האלוהים.

הכתבים מסבירים ומציירים תמונה של עולמות עליונים. הם קשורים לבתי הספר של האורפיזם, פיתגורס ואפלטון, ומקבילים לגנוסטיקה ולניאופלטוניזם. יש הטוענים שהכתבים מכילים את חוכמת מצרים העתיקה, ומייחסים אותם לתלמי הראשון או השני, שביקשו לקבץ את ספרי החוכמה של העולם העתיק לספרייה של אלכסנדריה. במצרים היו כמה בתי ספר של ידע רוחני, אחד מהם קשור להרמס, ומרכזו העתיק היה בהרמופוליס.[9]

הראשון ב-14 הספרים של הקורפוס הרמטיקום הוא הספר "פואימנדרס" – הרועה של בני אדם, המדבר על דמות גדולה מהחיים המופיעה למספר בחזון ומדריכה אותו. היא הזכירה לנוצרים את ישוע או כוח הכרייסט, ולכן הפכה לחשובה, מספרת על האלוהים העליון שהוא ללא צורה: "בשמים, באוויר, על האדמה, בעומקים, בכל חלק של היקום, בכל חלק של הבריאה, במה שקיים ובמה שלא קיים, מפני שאין דבר בכל היקום שבו הוא עצמו לא קיים. הוא עצמו הוא גם הדברים שישנם וגם הדברים שאינם. אלו שישנם הוא גרם להם להיראות, אלה שאינם הוא שומר בתוך עצמו. זהו אלוהים שהוא מעבר לשמות, זה הלא נראה והנראה. זה אשר אפשר לתפוש אותו על ידי המחשבה אפשר גם לראות אותו בעיניים. הוא ללא גוף ועם הרבה גופים. אין דבר שהוא לא, מפני שכל מה שקיים זה גם הוא."

דבר ראשון שהרועה עושה הוא לעורר את בני האדם לאלוהי שבתוכם: "אנשים, אנשי האדמה, אתם שנכנעתם לשכרות ושינה ובורות לגבי אלוהים, הפכו עצמכם פיכחים וסיימו את השכרות החולנית שלכם, מפני שכושפתם בשינה בלי הגיון. מדוע נכנעתם למוות, אנשי האדמה, מדוע נכנעתם למוות כשיש לכם הזכות לחלוק בנצח? אתם שחברתם לטעות, חברתם לבורות, חִשבו שוב, היחלצו מהצל של האור, עִזבו את השחיתות מאחור וקחו חלק בנצחיות."

האדם המואר עולה דרך שבעת הרקיעים לקבל את הסודות וברכת המוארים ברקיע השמיני. החניך ההרמטי אומר: "אני בשמיים, אני באדמה, אני במים, באוויר, אני בחיות, בצמחים, ברחם, לפני הרחם, אחרי הרחם, בכל מקום."

הקורפוס הרמטיקום עוסק במשהו שהוא מעבר לעולם הזה, המופיע כאן דרך אור, מיינד, מחשבה, לוגוס, וגורם לעולם הפיזי לנוע, יורד דרך שבעת הרקיעים ומופיע בארבעת היסודות.

הספר האחרון בקורפוס[10] הוא "הדרשה הסודית על ההר" (מזכיר את דרשת ההר של ישו), ומדבר על לידה מחדש שבה מחליף החניך שנים-עשר מְענים (מלשון עינוי) בעשר תכונות אלוהיות (מזכיר את הקבלה), המובילות להכרה של העצמי ושל האלוהים. הכרה של העצמי מתרחשת דרך המיינד – לא לומדים, אלא הזיכרונות מתעוררים בעזרת אלוהים.

עשר התכונות האלוהיות הן: ביטוי הגיוני, שמחה, שליטה עצמית, צדיקות, שיתוף, אמת, טוב, חיים, אור (תכונה אחת חסרה כי המגילה קרועה).

שנים-עשר המְענים קשורים לשנים-עשר המזלות, ואלה הם: אי ידיעה, עצב, חום מזג, תאווה, חוסר צדק, קמצנות, טעות, קנאה, רמאות, כעס, חיפזון ורשעות.

עיקר תורתו של הרמס תומצתה במה שקרוי "לוח הברקת", ולהלן אחד הנוסחים של הלוח[11]:

"אמת היא ולא שקר, בטוח ומדויק ביותר. זה אשר מתחת הוא כמו זה אשר מעל, וזה אשר מעל, הוא כמו זה אשר מתחת, לעשות את הניסים של הדבר האחד ויחיד. וכיוון שכל הדברים היו והופיעו מהאחד על ידי המחשבה של האחד, כך יש לכל הדברים המוצא שלהם מאותו דבר אחד, על ידי הסתגלות.

השמש היא אביו, הירח הוא אימו, הרוח נשאה אותו בכרסה, האדמה היניקה אותו. האב של כל השלמות בכל העולם כאן הוא. הכושר או הכוח שלו שלם אם הוא הפך לאדמה. אבדל את האדמה מן האש, את המגושם מן המעודן, בנועם ובשקדנות גדולה.

היא מתרוממת מן האדמה אל השמיים ויורדת שוב אל האדמה ומקבלת את כוחם של הדברים העליונים והתחתונים. באמצעים אלה תיקח לך את תהילת העולם כולו, וכך יחלוף ממך כל מה שאינו ברור. כוחה נעלה על כל כוח, כי היא מנצחת כל דבר מעודן וחודרת לכל דבר איתן. כך נברא העולם.

מזה קיימות ואף באות הסתגלויות מעוררות התפעלות, שהדרך (או התהליך) שלהן מצוי בכאן. לפיכך אני, הקרוי הרמס טריסמגיסטוס, מחזיק בשלושה חלקי הפילוסופיה של העולם כולו. זאת אשר אמרתי על פעולת השמש תם ונשלם."

לפי האגדה לוחות הברקת נמצאו בקברו של אברהם בחברון על ידי אלכסנדר מוקדון, ומקורם עתיק מאוד. האבן שעליה הם היו כתובים היא האזמרגד ומקורה מהמזרח, ואכן גם בכתבים הרמטיים עתיקים אחרים כגון ה"סטלה של שת" ישנה מסורת של לוחות אבן ועליהם ידע עתיק שאותו העלו אדם, נוח, שת וחנוך.

בתחילת מאה ה-17 הוכיח אדם בשם איזק קזובון (Casaubon) שהקורפוס הרמטיקום נכתב לאחר תחילת הנצרות, כחלק מהספרות הגנוסטית של אותה תקופה, ולכן לא ייתכן שהוא מזמנו של משה, אלא הוא של המוארים האחרים המוזכרים בו.[12] אלא שבזמן הרנסנס התייחסו להרמטיקה כאל תורה ראשונית של אמת המופיעה בכל הדתות. לפי אנשי האקדמיה בפירנצה הרמס היה מלך גדול, כהן, בן זמנו של משה, ואולי גם משה עצמו.

במאה ה-19 הייתה התעוררות בעניין בהרמטיקה ופרסום של כתבים חדשים דרך אנשים כמו אליפז הלוי, ייטס, קראולי, ומסדר שחר הזהב.

מאגיה

הספר אסקלפיוס[13] (שהוא חלק מהקורפוס הרמטיקום) מספר איך המצרים משכו את הכוחות האלוהיים לפסלים, וכיצד המאגיה הייתה סוג של מדע הנוגע לכוחות בהם יכלו להשתמש הקדמונים ואליהם הם יכלו להתחבר. הידע אבד בינתיים, אבל הוא יחזור ברבות הימים.

ברנסנס יש הבדלה בין מאגיה דמונית לבין מאגיה טבעית ושמימית, בין מאגיה שחורה לבין מאגיה לבנה. המאגיה הטבעית מאחדת טבע ודת, משתמשת בטקסים, זימונים, לתקשר עם ישויות שאינם חלק מעולם הפיזי הנברא, ובכלל זה יש קשר לאסטרולוגיה. פיצ'ינו מתרגל מאגיה רוחנית שמימית, שבמרכזה הרמוניה עם תנועות היקום. פיקו דלה מירנדולה אומר שתיאורגיה היא מאגיה אלוהית הנסמכת על קשר עם מלאכים או אלים. שניהם מאמינים בכוח בסיסי כלשהו שקיים ביקום מעבר לתופעות הנראות, אותו ניתן לגייס לטובת האדם, ומבחינתם המאגיה קשורה לחקר היקום, הטבע, והשאיפה להתפתחות אנושית. המאגיה היא התבוננות בטבע ובאלוהותו. ישנם כוחות שאפשר לרתום אותם לעליית האדם.[14] הרמטיציזם ומאגיה קשורים זה בזה, והיו אנשים שניסו לחבר בין הדברים.

את דרכם של פיצ'ינו ומירנדולה ממשיכים ג'ון די באנגליה, ג'ורדנו ברונו באיטליה, וקורנליוס אגריפה ופאראצלסוס בשוויץ וגרמניה. כך נוצרו אגדות על מאגים גדולים שכרתו ברית עם השטן מצד אחד (פאוסט), או התעלו למעלת אדם שמימי מהצד השני.

המאגיה מתבטאת דרך בניינים, אמנות, תלבושות, תנוחות, וגם בדברים שהם יותר מופשטים כגון סמלים, צבעים, מספרים, צורות, ובמיוחד דרך שפה. היא קשורה גם לחיבור שבין ממדים, זכרי ונקבי, שמיים וארץ, עולם פיזי ורוחני. אפשר להגיד שהסקרמנטים בנצרות והפיכת הלחם והיין לבשרו ודמו של ישוע הם סוג מסוים של מאגיה.

אלכימיה

תפקידה של המאגיה הוא לזמן כוחות, ואילו האלכימיה משנה אותם. המהות של האלכימיה (לפי הבנתי) היא הגעה לחיי נצח, מציאת או זיקוק (Distillation) הזהב בתוכנו. משמעות האלכימיה היא הגעה לבאר הנעורים, מציאת אבן החכמים, שיקוי החיים – קראו מאמר נפרד על אלכימיה

אסטרולוגיה

אסטרולוגיה היא חלק מרכזי בתפישת העולם של האזוטריקה המערבית, אבל לא בהקשר של ניבוי העתיד. אם המאגיה היא זימון כוחות והאלכימיה – מעבר מְמָד, מחיים זמניים לחיי נצח, הרי שהאסטרולוגיה במהותה היא הגעה להרמוניה בין המקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס, העולם והאדם, התחברות לתדר הטבעי של היקום, ובמידה מסוימת התמודדות עם השליטים (הכוחות השולטים) של חיי האדם והתעלות מעבר להם.

אסטרולוגיה במובנה הרחב היא אחד המדעים העתיקים ביותר שבני אדם עסקו בו. כבר בבבל, מצרים ופרס צפו בכוכבים. ברומא העתיקה היא התפתחה למעין דת מדינה במאה ה-3 לספירה, המתייחסת לשבעה כוכבים שולטים (שבעה כוכבי הלכת הנראים נעים בשמים על רקע הכוכבים הקבועים). הכוכבים מייצגים פלרומה (מערך) של כוחות שדרכם הכוח האלוהי מופיע בעולם. כך, גם בקבלה היהודית (ספר היצירה), הספירות השונות מתקשרות למזלות אסטרולוגיים ולכוכבי הלכת בשמיים.

לפיכך, האסטרולוגיה אינה רק ניבוי עתיד, אלא הבנה של האקולוגיה האנרגטית-רוחנית שבתוכה אנחנו חיים, ודרכה או איתה אנו צריכים לפעול. זאת ועוד, כל תופעה פיזית יש לה שורש והשפעה בעולמות העליונים (החוק של האסטרולוגיה הוא "כמו בעליונים כך בתחתונים"), וכפי שנאמר, "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גְדַל".

בתקופת הרנסנס התגלה מחדש מדע הקורפוס הרמטיקה, שבו יש חלק מרכזי לאסטרולוגיה. כתוצאה מכך נכתבו הרבה ספרים על הנושא, שהחשוב ביותר בהם הוא של ספרו קורנליוס אגריפה, De Occulta Philosophia.

התגליות של קופרניקוס וגלילאו גלילי על ההליוצנטריות של כדור הארץ בסוף המאה ה-16 הביאו לאיבוד כוחה של האסטרולוגיה מצד אחד, ולסקרנות והתלהבות מחודשת לגבי מבנה היקום והסדר הקיים בו מהצד השני (יש לציין שגם קפלר וגם גלילאו היו אסטרולוגים). האסטרולוג המפורסם ביותר בעולם באותה תקופה היה ג'ון די, האסטרולוג האישי של המלכה אליזבת וגדולי החצר האליזבטיאנית.

האסטרולוגיה בימי הביניים והרנסנס לא התייחסה רק ל-12 המזלות, אלא בעיקר לשבע גופי שמיים, שבעת כוכבי הלכת שנראים בעין בלתי מזוינת נעים בשמים ונקראו "הנודדים": שמש, ירח, מרקורי, וֶנוּס, מרס, יופיטר וסטורן. כל אחד מהם שלט על שני מזלות והשמש והירח על מזל אחד. כל אחד מימי השבוע היה קשור לאחד מהשבעה. בקורפוס הרמטיקה הם מייצגים שבעה כוחות ששולטים על כדור הארץ, בהרמטיקה הם המפתח להבנת היקום ומתבטאים בשבעת צבעי הקשת ושבעת הצלילים של הסולם המוזיקלי, שבע מידות ושבעה שלבים בסולם המיסטי, בגנוסטיקה אלה שבע ההשפעות (שליטים – אראכונים), שצריך להשתחרר מהן בדרך לאלוהים, לעבור דרכן, להתגבר עליהן.

בסוף המאה ה-17 מתחילים להתגלות כוכבי לכת חדשים, אוראנוס ונפטון, המפריכים את הארכיטיפ של שבע השפעות כוכבי הלכת. במקביל לכך מפרסם ניוטון את תיאוריות הטבע שלו ומתחיל עידן הנאורות. זה מביא לירידת האמונה באסטרולוגיה וההתייחסות אליה כמדע.

קבלה נוצרית

העיסוק בקבלה במסגרת הנצרות החל על ידי פיקו דלה מירנדולה, ממשיך דרכו של פיצ'ינו באקדמיה הניאופלטונית בפירנצה. כמו חבריו הוא האמין שהייתה תורת אמת קדומה שממנה התפתחו כל הדתות ואליה מתייחסים המוארים הגדולים של ההיסטוריה האנושית – זרתוסטרא, הרמס, פיתגורס, משה, אפלטון, ועוד. ואם כך הדבר, אזי ניתן למצוא שרידים שלה בכל הדתות. זה הביא אותו להתעניין בדתות ומסורות תרבותיות ורוחניות אחרות, וביניהן הקבלה העברית.

פיקו דלה מירנדולה למד באוניברסיטה בפדובה, שם היו מורים יהודיים שלימדו אותו עברית. בין השאר הוא קרא את ספר היצירה, ספרים של הרב והמקובל אברהם אבולעפיה, ויש להניח שגם את ספר הזוהר.

פיקו ניסה להוכיח את עליונות הדת הנוצרית על ידי שימוש במיסטיקה יהודית. העיסוק בקבלה שולב עם הרמטיציזם וניאופלטוניות, וכך נוצר סינקרטיזם חדש שיכול להכיל את ה"גילוי המדעי של הטבע", מבלי להקריב את הקדוש.

לאחר מכן פותחה הקבלה הנוצרית על ידי אנשים כגון יוהנס רויכלין (Johannes Reuchlin, 1455–1522) שהיה ממשיכו של מירנדולה וכתב ספר "על אמנות הקבלה", וכן גיום פוסטל (Guillaume Postel) והנזיר הפרנציסקני פרנצ'סקו ג'ורג'י (Francesco Giorgi).

בסוף המאה ה-16 נוסע המלומד בלתזר וַאלטר (Balthasar Walther) לצפת בכדי ללמוד את קבלת האר"י מתלמידיו היהודים (זהו זמן פריחת הקבלה בצפת). רבים מהאנשים שעסקו בקבלה נוצרית במאה ה-16 היו קשורים לתנועת הרפורמציה, חלק מהם מומרים יהודים. מסיבה זו, ואולי מסיבה אחרת, לאחר התבססות הרפורמציה בצפון אירופה ותחילת הקונטרה-רפורמציה בארצות הקתוליות, דועך העניין בקבלה הנוצרית.

קראו מאמר על קלפי הטארות

התפשטות תורת הסוד באירופה

המאה ה-16 הייתה תקופת שקיעתה של איטליה, שנחרבה על ידי המלחמות האיטלקיות. האור התרבותי והרוחני, לעומת זאת, החל זורח בשאר אירופה. הרנסנס מתפשט מאיטליה צפונה לגרמניה ולארצות סביבה – ומשם לאנגליה. האנשים המשכילים יכלו לנדוד בכל רחבי אירופה. הם הגיעו לאיטליה ולמדו שם את המחשבה המיסטית החדשה, ולאחר מכן חיפשו מקום שקט לפעול בו, ועברו למרכזי התרבות המתפתחים בגרמניה, צרפת ואנגליה. זה התרחש בד בבד עם הופעתה והתפשטותה של הרפורמציה. עידן חדש עמד בפתח, שאופיין על ידי מאגים גדולים כגון פאראצלסוס וקורנליוס אגריפה בגרמניה ושוויץ, וג'ון די באנגליה.

זאת ועוד, השלטון אהד במקרים רבים את הלימוד הרוחני והאגודות האזוטריות, כפי שהיה במקרה של הופעת תורת הסוד בפירנצה והקשר שלה לקוזימו דה מדיצ'י. לפי ההיסטוריונית, פרנסיס אמיליה ייטס[22] (Frances Amelia Yates, נפטרה ב-1981) שהתמחתה במחקר הקשר בין השלטון  באירופה לאחר הרנסנס ואגודות תורות הנסתר. אגודות אזוטריות (הן מאורגנות והן אחוות שברוח) השפיעו רבות לכיוון של התפתחות המדע והציוויליזציה. ייטס מצאה קשר בין אנשים פורצי דרך לבין אגודות אלה. בין השאר היו קשורים אליהן קפלר, פרנסיס בייקון ואייזיק ניוטון, ובאופן כללי החברה המלכותית הבריטית כולה. ישנה אמרה מפורסמת האומרת "חפש את האישה", שהמשמעות שלה בלימודי ההיסטוריה היא לחפש תמיד את האישה שמאחורי הקלעים, מאחורי ההחלטה של מלך כזה או אחר, וכן הלאה. לפי ייטס, צריך תמיד לחפש את הדמות הרוחנית: הרב, איש הדת, המיסטיקן או המאג.

ואלו הם המאגים הגדולים של המאות 15-16:

פאראצלסוס (1493-1541)

המאג הגדול פאראצלסוס (Paracelsus) נולד בשוויץ ולימד בבזל, אבל הסתובב בכל אירופה ומייצג במידה רבה את מה שנקרא "הרנסנס הגרמני". הוא היה רופא שנחשב לרופא המודרני הראשון שהתבסס על מחקר והתבוננות ולא קיבל את המסורות העתיקות באופן עיוור; אלא שבנוסף לכך היה גם אלכימאי ואסטרולוג, והתעניין בהרמטיקה ותורת הנסתר.

התפישה שלו בנוגע לרפואה קרובה לזרם האלטרנטיבי. הוא טען שבריאות תלויה באיזון של האדם, שהוא מיקרוקוסמוס המשקף את המקרוקוסמוס וחי בהרמוניה עמו. הסיבה למחלות היא רעלנים חיצוניים, והמינון הוא זה המבדיל בין רעל לתרופה. מטרת האלכימיה איננה לייצר זהב וכסף, אלא "חקירת התועלת והכוח שיש בתרופות". הרופא צריך להיות גם אסטרולוג ומיסטיקן המבין בנפש, שכן המחלה הפיזית מתחילה בנפש. במידה רבה הוא מחייה את מסורת ההרבליזם, המקשרת בין צמחים לאנרגיות והשפעות אסטרולוגיות.

בגיל 24 הוא יצא למסע בן שבע שנים ברחבי אירופה והמזרח התיכון (כולל מצרים, ישראל וקונסטנטינופול) בחיפוש אחר הידע האבוד של מדעי הנסתר והאלכימיה שלא ניתן למצוא בספרים. לאחר שחזר המציא את האלפבית של המאגי, כתב מאגי לקמעות, והתחיל לעסוק ברפואה. בגיל 32 הוא נקרא על ידי ארסמוס מרוטרדם ללמד ביחד אתו באוניברסיטה בבזל, שם הוא החזיק מעמד כשנתיים לפני שהסתכסך עם הממסד. הוא היה גאון ובעל ידע רב, אבל עם מעט סבלנות לבני אדם ולקיבעון מחשבתי, וכך נדד ממרכז תרבותי אחד לאחר ברחבי גרמניה כשבכל מקום הוא מרפא, עוסק במאגיה, מנבא לפי האסטרולוגיה, ובמקביל לכך כותב ספרים על רפואה ונושאים רוחניים ופעיל בכל מיני אגודות סודיות וארגונים כאלה ואחרים הקשורים לתנועת הרפורמציה.

כבר בחייו הפך פאראצלסוס לאגדה. לאחר מותו ערך את כתביו יוהנס הוזר (Johannes Huser) מבזל, והם שימשו כבסיס התורה של אגודת צלב הווֶרֶד –  הרוזנקרויצרים. פאראצלסוס מבחין בארכיטיפים של צורה, המשותפים לצמחים ובני אדם, לדוגמא שורש צמח בצורה של כתף ישפיע על הכתף. הוא מוצא קשר בין איברי הגוף השונים לכוכבים, ומזכיר במידה רבה את תפישת הטבע והרפואה של שטיינר.

קורנליוס אגריפה (1486-1535)

המאג הגדול היינריך קורנליוס אגריפה (Heinrich Cornelius Agrippa) נולד בעיירה קטנה ליד קלן בגרמניה. הוא היה איש אשכולות שעסק ותורת הנסתר, למד את תורת הנסתר, ההרמטיציזם והקבלה הנוצרית בצרפת, במרכזי ההומניזם באיטליה, וכן במנזרים מסתוריים בגרמניה, כמו זה של שפונהיים (Sponheim), אבל נודע בעיקר כאלכימאי ומאג.

כשהיה בן 16 עבר לפריז, שם החל בניסויים אלכימיים. הוא היה אוטודידקט שעסק במגוון נושאים, החל מאופטיקה, מכניקה וגיאומטריה, וכלה בהרמטיקה, המנונים אורפיים וקבלה. כשהיה בן 23 התחיל להרצות באוניברסיטאות בצרפת. הוא נחשב לעילוי, ידע שמונה שפות, אבל דעותיו לא היו מקובלות ולכן הוא עבר לאנגליה ולאחר מכן לגרמניה, שם למד והשתלם בתורת הנסתר אצל אב המנזר הדומיניקני של שפונהיים (ליד קלן), יוהנס טריתמיוס (Johannes Trithemius). ביחד הם כתבו את הספר החשוב של קורנליוס בנוגע לנסתר, Of Occult Philosophy. הספר הוא אנציקלופדיה של תורת הנסתר הכוללת אלכימיה, מאגיה, אסטרולוגיה ועוד, ומדגישה את חשיבות לימוד טקסטים של דתות שונות. האב טריטימיוס ביקש מקורנליוס שישמור את התורה בסוד (בסוף חייו הוא אף הוריש לו את ספרייתו), כך שיש להניח שחלק מהידע בספר הוא מוצפן ולא הכול גלוי (מעניין לציין שהאב טריטימיוס לימד גם את פאראצלסוס באותו מנזר!).

בגיל 27 מגיע קורנליוס לאיטליה, לומד שם את הקורפוס הרמטיקה, מדעי הנסתר וגם רפואה ומשפטים. מגיל 32 ועד גיל 48 הוא מסתובב בין צרפת, גרמניה ושוויץ, מרפא אנשים, מרצה, עוסק במאגיה ואלכימיה, מעמיק בתורת הנסתר, נושא שלוש נשים ומוליד ילדים, בקיצור ידו בכול ויד כול בו. הוא קשור לחוגי הרפורמציה, לשליטים ומלומדים, מעין איש פלאים ששמעו יוצא למרחקים.

קורנליוס הגן על מכשפות מפני האינקוויזיציה וכתב ספרים בשבח העיקרון הנשי. הוא היה קרוב לאנשים הפשוטים, ולעיתים ריפא אותם ללא תשלום. הוא השפיע על ג'ון די, ג'ורדנו ברונו, ולימים גם על גתה. מת בגיל 48 בגרנובל בצרפת.

ג'ורדנו ברונו (1548-1600)

המאג הגדול ג'ורדנו ברונו (Giordano Bruno) נולד וגדל בדרום איטליה, ובמידה מסוימת מייצג את התפשטות הרנסנס ותורת הסוד לאזורי הדרום של נאפולי וקמפניה. הוא היה נזיר דומיניקני שהתעניין בפילוסופיה ובהומניזם, אך גם בהרמטיציזם ובמיתולוגיה המצרית. התפרסם ביכולת הזיכרון המופלאה שלו ובתובנות שהיו לו לגבי דרכי המחשבה והזיכרון.

ברונו ראה בגילויי קופרניקוס (1543) משמעות דתית ומאגית, סמל של מיסטריות אלוהיות. הוא ניבא על השיבה של המאגיה המצרית כפי שמופיעה בספר "אסקלפיוס", האוניברסליות הדתית שלו התבססה על המאגיה המצרית. האדם הוא מיקרוקוסמוס של הבריאה – המקרוקוסמוס, מגשר בין השמיים והארץ. ישנה מאגיה טבעית המיישבת בין הטבע והדת.

ב-1576 הוא ברח מנאפולי מאימת האינקוויזיציה שרדפה אותו על דעותיו הכופרות והחל מסע שיטוטים בכל רחבי אירופה בין מוסדות אקדמיים וחצרות מלוכה ואצילים. הוא עבר בפריז, גרמניה, לונדון, אוסטריה, ולבסוף ב-1592 הגיע לוונציה (שנחשבה אז ממלכה עצמאית), אשר הסגירה אותו לידי האינקוויזיציה ברומא. בסופו של דבר הועלה למוקד ב-1600 באשמת כפירה, ונחשב לקדוש המדע הראשון.

ברונו עסק במאגיה, אלכימיה והרמטיקה וכתב על נושאים אלו מאמרים וספרים, הוא האמין שיש הרבה סוגי חיים ביקום בכוכבים רחוקים מאיתנו. הוא היה בן זמנו של גלילאו גלילי באוניברסיטת פדואה (גלילאו קיבל משרה של פרופסור למתמטיקה במקומו). יש הרואים בו את אחרון אנשי הרנסנס הגדולים, מאג ומורה מואר.

תיאוסופיה נוצרית

מרכיב נוסף שתרם רבות ליצירת גוף הידע של האזוטריות המערבית, הוא המיסטיקה הנוצרית. מרכיב זה היה קיים כבר מההתחלה מתחת לפני השטח, אך התבלט בעיקר במאות ה-17–18, אז הופיע על פני השטח בצורה של תיאוסופיה נוצרית וזרמים של אילומיניזם (lluminism), המדגישים לפי פבר שלושה דברים: אנלוגיה, את הכנסייה הפנימית ודרך להכרת חוכמת האל – תיאוסופיה.

פבר מציין את יאקוב במה (Jacob Bohme) (1575–1624) כמעיין של התיאוסופיה הנוצרית. הוא מושפע מהמסורת ההרמטית אלכימית של פאראצלסוס וכן מהמסורת המיסטית של מייסטר אקהרט, העוברת דרך הזרם הרוחני של הרפורמציה הגרמנית, ונחשף כנראה לקבלת האר"י דרך מורהו בלתזר ואלטר (שביקר בצפת בסוף המאה ה-16).

לפי במה, החזרה של ישוע היא פנימית, ואילו הכנסייה דוגמטית וחשוכה ומעוותת את המסר הנוצרי. אל הכתבים צריך לגשת באופן אינטואיטיבי ולהסתמך על "חוויה פנימית" כבסיס לתובנה רוחנית, גנוסיס שהוא הן ידיעה עצמית והן ידיעת האלוהים, דתיות קוסמית.[1]

בהזדמנות זו כדאי לציין שחלק מהופעת זרם הפרוטסטנטיות בתחילת המאה ה-16 קשור להוגי דעות מקוריים,[2] המטיפים לפיתוח דת אישית, נצרות פנימית, כנסייה רוחנית, והיוודעות אל ישוע שלא דרך ספרים אלא באופן ישיר. זה גם היה הבסיס להתפתחות תיאוסופיה נוצרית שמשמעה אפשרות להכרה בלתי אמצעית ישירה של אופי האלוהות, מקור ומטרת היקום – מעין פילוסופיה מיסטית המתבססת על גרעין חוכמה עתיק, הקיים בתלמודו של ישוע, ומכוונת להארה וישועה.[3]

לפי פבר יש שלושה מכנים משותפים לזרמי התיאוסופיה הנוצרית, והם:

1. משולש של אלוהות–אדם–טבע, שבו הטבע החי, האלוהים שבפנים, והמיקום הזמני של האדם ביחס לטבע ולאלוהים נתפשים דרך המיינד.

2. הבכורה של המיתי, עולם של סמלים וסימנים שמהדהד דרך הדמיון היוצר.

3. גישה לעולמות העליונים, התעוררות פנימית המאפשרת לאדם להתקשר לרמות מציאות אחרת.

אחת ההופעות הבולטות של התיאוסופיה הנוצרית היא חיבור של אגודה סודית בשם "צלב הוורד" שהתפרסם ב-1614, על אדם בשם כריסטיאן רוזנקרויץ שיצא למסעות במזרח בכדי למצוא את האמת, זכה להארה והתחיל את המסדר שכעת רוצה לגלות לעולם את אותה חוכמה ראשונית. המסדר הוא אחווה של מאגים וחכמים הקיימת מזה מאתיים שנה ורוצה לשנות את דרך התנהלות הדברים בעולם, ולשם כך היא החליטה לחשוף את עצמה וקוראת לכל מי שרוח הדברים קרובה לליבו להצטרף אליה.

לאחר החיבור הראשון הופיעו חיבורים נוספים שעורר התלהבות גדולה וביססו את האמונה בקיום אחוות אוניברסליות שפועלות מאחורי הקלעים לשיפור העולם ולשליטה בו, ואפשרות של תחיית החברה והתרבות האנושית דרך יישום הידע האזוטרי. החיבורים נקטו בשמם של ג'ון די, פאראצלסוס ומאגים גדולים אחרים. הם מבקשים בראש ובראשונה להביא לרפורמה בחינוך. במרכזם הצעה להקים קהילת מלומדים כדי לפתח שיטת חינוך חדשה שתהיה מבוססת על הפילוסופיה האלכימית, מקום בו מתגלים הסודות האלוהיים שבהם רווי העולם (אפשר לראות כאן את שורשי מערכת החינוך האנתרופוסופית), ולהביא לשינוי הדת והתרבות של אירופה באמצעות סינתזה נועזת של מסורות הנסתר ומדעי הטבע.

יש כאלו החושבים שמי שחיבר את המניפסט הראשון של המסדר הוא פילוסוף פרוטסטנטי גרמני בשם ולנטין אנדראה (Valentinus Andreae), שכתב ספר נוסף שנקרא כריסטיאנופוליס (השפיע על "אטלנטיס החדשה" של פרנסיס בייקון[4]).

בסוף המאה ה-18 מופיעות חברות "תיאוסופיות" נוצריות באנגליה, שמתחילות תנועה של נצרות חדשה, המבוססת על המחשבה התיאוסופית של במה בשילוב עם הגותו של עמנואל סוודנבורג, אחד המיסטיקנים הנוצריים החשובים ביותר.

עמנואל סוודנבורג (1688–1772)

עמנואל סוודנבורג (Emanuel Swedenborg) הוא אחד המיסטיקנים הנוצריים החשובים בנצרות, אך גם מדען מכובד שעבר משבר ב-1745 ובעקבותיו החלו לחוות חזיונות רוחניים. החזיונות שלו על כנסייה חדשה מתכתבים עם החזון של יואכים מפיורה[5] על נצרות שברוח העידן השלישי. הוא מדבר על השמש של העולם הרוחני אל מול השמש של העולם הפיזי, שהוא עולם מת. השמש הרוחנית היא גילום של אהבה אלוהית וחוכמה אלוהית.[6] המדע הרג את ההתבוננות בטבע בהנחות הקרטזיות (Cartesian) שלו ורוקן אותו מחיים. סוודנבורג מנסה לחבר מדע ודת לפי עקרונות של הקבלה, דמיון, מדיטציה, טרנספורמציה וסובלימציה[7].

אלוהים לא נמצא בטבע, אלא בהתגלויות גבוהות, שהאדם יכול להתקשר עמן באמצעות מדיטציה, תוך יצירת עולם משל עצמו. העולם הפיזי הוא נקודת היציאה לדרך, אך האדם יוצר ברוחניות עולם משל עצמו. הרוח עליונה על החומר.

סוודנבורג כתב פרשנויות לכתבי הקודש וכתבים פילוסופיים ותיאולוגיים (בין השאר את "מיניאטורות היסטוריות"). הוא טען שהלימוד הקשור לביאתו השנייה של ישוע התגלה לו, וכתב בעקבות כך את הארקנה השמימית (Arcana Cœlestia), שמונה כרכים ובהם הידע הסודי המוחבא בתנ"ך. התזה המרכזית של הספר היא שספרי בראשית ושמות הם למעשה תיאור מוחבא של אפשרות התפתחות האדם, לידתו מחדש ממצב פיזי לרוחני.

בעקבותיו נוצרו כנסיות נוצריות חדשות שדגלו בשיטותיו והתעמקו בכתבים שלו.

לפי החוקרת מארשה קית' שושאד (Marsha Keith Schuchad), סוודנבורג הושפע מהאלכימיה וקבלה נוצרית דרך גיסו (שבביתו הוא גר), שהיה בקשר עם אלכימאי קבלי בשם פרנסיס מרקוריוס ון הלמונט (Francis Mercurius van Helmont).

לחצו למאמר – תנועות רוחניות במאות 19-20

[1] פירוט של גוף הידע האזוטרי ניתן למצוא בספר "חיפוש אחר האמת – מסע באימן", הוצאת פראג.
[2] אליפז הלוי היה מיסטיקן בצרפת בסוף המאה ה-19, והתיאוסופיה הייתה תנועה בינלאומית שדגלה בחידוש לימודי הנסתר וגילוי החוכמה הראשונית שמאחורי כל הדתות.
[3] Antoine Faivre, Mystical Currents in Modern and Contemporary Europe .
[4] תולדות האמונות ג' עמ' 218.
[5] ראו ספר "איטליה המקודשת" בהוצאת פראג.
[6] ראו Gnosticism, Stuart Holroyd.
[7] הם היו קשורים כנראה לתנועה הגנוסטית הקדומה במצרים, ששילבה בתוכה כתבים הרמטיים וניאופלטוניים.
[8] אגלאופמוס היה מורה אורפי של פיתגורס.
[9] ראו ספר ה"פלא השביעי – טיולי תרבות ורוח למצרים ופטרה" בהוצאת פראג.
[10] ב-1942 נמצאו בנאג חמאדי במצרים מגילות עתיקות של הקורפוס, ובהן ספר לא מוכר על "בעל השמיניה והתשיעייה". המספרים מזכירים את מסורות הבריאה המצריות של הרמפוליס וכרנך ומחברים אותנו אליהן.
[11] ללוחות הברקת מספר גרסאות השונות זו מזו, הגרסה שמצוטטת היא מתחילת המאה ה17 בספר אלכימי חשוב שנקרא Aureliae Occultae Philosophorum. בהקדשה של הספר יש גרסה מהמאה ה8.
[12] היסטוריון בריטי וחבר חשוב באגודה התיאוסופית בשם ג'ורג' רוברט סטואו מיד (G. R. S. Mead), 1863–1933 כתב הרבה על גנוסטיקה והרמטיציזם. הוא תרגם מחדש את הקורפוס הרמטיקום לאנגלית. בספר השלישי של ההרמטיקה, הגביע והמונד, הוא רואה קשר לגביע הקדוש. התודעה היא הגביע, היא אלוהים. הטבילה היא בתוך הגביע. האדם שעושה זאת הופך לאדם השלם. לאדם יש בחירה לדרך זו או אחרת, גוף או תודעה.
[13] הספר "אסקלפיוס" הוא שיחה בין הרמס לאסקלפיוס, בסגנון המורה המושלם, ובמסגרתה יש נבואה על סיום שלטון רומי ותחיית התרבות המצרית המקורית.
[14] המאגיה נתפשה כחלק ממדעי הטבע, האפשרות של האדם לשלוט ולתעל לטובה כוחות גדולים ממנו, ולא דווקא בהקשר שלילי, כפי שקרה לאחר מכן.
[22] היא כתבה ספר שנקרא "הנאורות של מסדר הוורד" (The Rosicrucian Enlightenment).

[1] לפי פבר התנועה הרומנטית מאמצת כמה ממאפייני האזוטריות בהשפעת הוגי דעות כגון במה, ובראש ובראשונה חוקיות בטבע וסוג של מקביליות אישית ואוניברסלית.
[2] כגון Sebastian Franck, Caspar Schwenckfeld, Valentin Weigel.
[3] התיאוסופיה הנוצרית התפתחה כחלק מהאזוטריקה המערבית, ורק בסוף המאה ה-19 החל המונח "תיאוסופיה" להיות מזוהה עם האגודה התיאוסופית של מאדאם בלבצקי.
[4] פרנסיס בייקון, מייסד החברה המלכותית הבריטית, טוען בספרו "אטלנטיס החדשה" לאפשרות קיומה של חברה אוטופית המבוססת על המדע, פתיחות וצניעות. מקדם את מושג הג'נטלמן, ולמעשה ביחד עם ג'ון די נותן קווים מנחים להתפתחות הרוחניות שמאחורי האימפריה הבריטית.
[5] Joachim of Fiore מיסטיקן מסוף המאה ה12 שהתייחס אל ההיסטוריה במונחים של עידנים, עד לתקופתו של ישוע היה עידן האב, ממנו התחיל עידן הבן, וכעת זה הזמן לעידן הרוח. השפיע רבות על המסדר הפרנציסקני ויש אומרים שחזה את בואו של פרנציסקוס.
[6] כנראה שהשפיע על פטר דונוב, מיסטיקן נוצרי בולגרי בתחילת המאה ה-20, המופיע בספר "יופיו של הוורד" בהוצאת פראג.
[7] כפי שעושה במידה רבה שטיינר יותר מאוחר