טיול בעקבות חמישה רזי האור

זהו חלק מטיול בעקבות הרזים של הרוזרי, והוא בא לאחר הביקור במקומות הקשורים לרזים של השמחה.

בתרגול הרוזרי המקורי, שאותו קיבל לפי האגדה דומיניקוס הקדוש, היו 15 רזים בלבד: של השמחה, הצער והתפארת, ולא הייתה התייחסות לחמשת רזי האור. רק לקראת שנת ה-2000 הוסיף האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 את הרזים הללו, לפי דבריו מפני שהוא הרגיש שחסרה ברוזרי התייחסות לאירועים שהתרחשו בין הטבילה של ישוע בירדן לבין זמן הפסיון שלו, שלוש שנים שבהן הוא פעל על פני האדמה, לימד וחולל ניסים. יוחנן פאולוס ה-2 רצה שהרוזרי יתייחס למחזור החיים השלם של ישוע, וכדאי להזכיר בהקשר זה כי נשארה עדיין חוליה חסרה, והיא פרק הזמן שבין גיל 12, שבו נאבד ישוע במקדש, ועד גיל 30, שאז הוא מופיע בירדן לפני יוחנן המטביל, נטבל ומתחיל בפעולתו. מרגע זה ועד לפסיון יש לנו תיאורים מפורטים יחסית על הקורות את ישוע, ובמיוחד הניסים שהוא חולל והשיעורים שלימד, ואל כמה מהאירועים החשובים ביותר בשנים הללו מתייחסים רזי האור.

רזי האור מתייחסים לזמן שבו האור האלוהי נכח בעולם, השימוש במושג "אור" נובע מכך שישוע אמר שהוא אור העולם וההתייחסות אליו היא כמו אל אור (יוחנן, פרק א'). ישוע הוא דמות אל השמש, ולכן יש הילה (Halo) מסביב לראשו. כמו השמש, גם הוא מת וקם לתחייה מחדש בכל יום, ולכן הכנסיות מכוונות מזרחה כלפי השמש העולה. אבל מעבר לאור הפיזי, הנצרות המיסטית מאמינה בקיומו של אור רוחני. השמש נבראה ביום הרביעי אבל האור נכח בעולם כבר ביום הראשון של הבריאה. ולכן אור הוא סמל לרוחניות ולנוכחות העולמות האלוהיים בעולם הזה, והדמות האמיתית של ישוע היא דמותו של אור הגנוז (הרוחני).

בציורים נוצריים של הלידה נראית קרן אור יוצאת מהכוכב ומגיעה פנימה אל גופו של ישוע התינוק מיד עם הגיעו לעולם, ומבחינת צבעים האור הלבן הופך לכחול וזהוב סביב דמותו של התינוק. מצד שני, בציורים הנוצריים של התחייה (וגם ההשתנות על הר תבור) נמצא את הצבעים כחול וצהוב סביב גופו וראשו של ישוע כשהם חוזרים להיות הצבע הלבן בחלק החיצוני של האאורה שלו. מבחינת משחק הצבעים, זו חזרה של האור אל המקור שממנו הוא בא. הצבע הלבן מסמל את האור הרוחני, בעוד שהצבעים צהוב (זהב) וכחול מסמלים את האור הפיזי הנמצא בשמיים. זאת ועוד, לאור יש שני טבעים, טבע אחד שלו הוא בדמות אש הקשורה לעולם הפיזי, וטבע אחד שלו הוא בדמות אור המסמל את העולם הרוחני. בעוד האש מתכלה וזמנה קצוב, האור מתפשט ביקום והוא אינסופי.

הרזים של האור הם אירועים פלאיים המעבירים אותנו מהעולם הפיזי אל העולם הרוחני, כהכנה לקראת המוות הצפוי וכדרך להתגבר עליו. הם מחברים בין העולמות ויש בהם מעין הופעה של הנצחי והמקודש ביומיומי, הזמני והסתמי. כך רז הטבילה הוא מעין לידה חדשה, שבעקבותיה מצטרפת רוח הקודש אל ישוע ואל המין האנושי בכללותו; רז החתונה בכנא מאפשר עידון והתפתחות של החומר ממים ליין, שהוא בעל תכונה נפשית גבוהה יותר ומסמל את הטרנספורמציה האפשרית לאדם; רז הכרזת מלכות שמיים קשור לפעולה ולהופעה של ישוע כישות אלוהית על פני האדמה; רז ההשתנות על הר תבור משמעו הופעה של מלכות שמיים, בן האלוהים, על פני האדמה, הופעה הסוללת את הדרך לתחייה ותיקון של המין האנושי (זהו מעין מעמד הר סיני של הנוצרים); רז התקנת האוכריסטיה (הלחם והיין) בסעודה האחרונה מאפשר מעבר מקיום פיזי לקיום רוחני, את הישארות ישוע על פני האדמה באופן רוחני, ואת היכולת לזמן אותו בכל עת על ידי טקס מאגי.

ניתן לראות שכל הרזים קשורים לשינוי צורה או מצב, שזה אחד המאפיינים של הקדושה – חיבור בין המישורים השונים. השאלה היא מהו הקשר של מריה לאירועים הללו? בחתונה בכפר כנא הקשר ברור ויש לה תפקיד מרכזי, אבל בשאר האירועים היא לא מוזכרת כנוכחת לפי הקריאה הפשוטה של הברית החדשה. מריה לא הייתה נוכחת במעמד ההשתנות, לא השתתפה בסעודה האחרונה, לא נכחה בזמן הטבילה בירדן על ידי יוחנן המטביל, ולא הייתה בקרב התלמידים והקהל בדרשת ההר ובזמן הכרזת מלכות שמיים. אבל אולי בכל זאת היא נכחה בכל האירועים הללו, למרות שזה לא מוזכר בברית החדשה? וגם אם היא לא נכחה, אולי היא הייתה קשורה לאירועים הללו בדרך כלשהי, מיסטית או קארמטית (מלשון קארמה), ומסוגלת לעזור לנו להבין אותם?

לפי עניות דעתי, יש הסתברות גבוהה לכך שמריה נכחה לפחות בחלק מהאירועים הנקראים רזי האור. למשל סביר להניח שהיא הייתה בדרשת ההר ובסעודה האחרונה (ראו בהמשך), ואין כל ספק בכך שהיא הכירה בנוכחות של מלכות שמיים בבנה, ובתור מובילת הקהילה הנוצרית הקטנה לאחר מותו של ישוע יש להניח שהיא זו שהתקינה לראשונה את סקרמנט הטבילה. בכל מקרה, מריה היא האדם היחיד שיכול לעזור לנו להבין את המשמעות הפנימית של אותם אירועים, מכיוון שהיא האדם הקרוב ביותר לישוע.

אם נתחיל עם רז הטבילה הרי שטבילה במים היא כמו לידה חדשה, ובוודאי שמריה מסוגלת להבין זאת יותר מכל אחד אחר. היונה המסמלת את רוח הקודש היא גם סמל לנשיות הקדושה. אם מריה היא לא רק בן אדם פיזי שחי לפני אלפיים שנה אלא ייצוג של האימהות והנשיות הקדושה, הרי שהיא הייתה צריכה להיות מלאה ברוח הקודש עוד לפני שישוע נולד, ומכאן שמה שחי במריה עבר לישוע בזמן הטבילה, ויש אפילו מי שזיהו לימים את רוח הקודש עם מריה וטענו שהיא זו שהייתה צריכה להיות הצלע השלישית במשולש האלוהי (האב, הבן והאם במקום האב, הבן ורוח הקודש).

רז התקנת האוכריסטיה נעשה בכדי "לזכור" את ישוע, להתחבר אליו, וזה קשור למריה מפני שהיא זו שזוכרת אותו לאחר מותו יותר טוב מכולם, היא זו שממשיכה את הדרך אחריו. במעשי השליחים (א', 14) נאמר: "כל אלה היו שקדים יחדיו בלב אחד בתפלה ובתחנונים הם והנשים עם מריה אם ישוע ועם-אחיו", ומכאן שמריה הייתה חלק מהמעגל הפנימי שסביב ישוע, וסביר להניח שהיא הייתה נוכחת בצורה כזו או אחרת בסעודה האחרונה, שלפי הקתולים הייתה סעודת הפסח, ייתכן שלאו דווקא בשולחן עצמו אלא בחדר הסמוך עם הנשים או בסביבה. מריה נכחה בצליבה, שהתרחשה פחות מ-24 שעות לאחר הסעודה האחרונה, וברור שהיא שהתה בירושלים לפני כן, ויש להניח שיחד עם ישוע והתלמידים.

רז ההכרזה על מלכות השמיים נעשה בגליל לפני החתונה בכפר כנא, ומכיוון שמריה הייתה עם ישוע בחתונה, וגם לאחר מכן באה לחפש אותו עם אחיו, סביר להניח שהיא הייתה בסביבה גם כשהוא התחיל בפעולתו בגליל. לאור היחסים ביניהם קשה להאמין שהיא לא נכחה בקהל הרב שהיה בדרשת ההר ולא פגשה את ישוע במשך שלוש השנים שבהן פעל, לימד וחולל ניסים. ייתכן שלא נכחה במעמד ההשתנות בהר תבור, אבל בתור אם האלוהים שהכילה אותו ברחמה, היא בוודאי הכירה את תכונת האור שלו. ובתור מי שילדה לידה פלאית, היא בוודאי הכירה בישוע כבן האלוהים.

כדאי לציין, המילה אור בעברית שווה בגימטריה למילה רז. בקבלה היהודית העולם הפיזי מדומה למצב של חושך, והרוחניות החודרת אליו היא כמו קרן אור. הספירות הן כלים המכילים את האור, וכן הלאה. אפשר לומר שהמיסטיקה היהודית נוצרית היא במידה רבה מיסטיקה של אור, וזה מתבטא, בין השאר, בתפישת המאבק בין האור לחושך, ובמושג של "בני אור".

רזי האור מעבירים אותנו לעולם אחר שניתן לקרוא לו "מלכות שמיים". אם מלכתחילה נראה שרז האור ה"חשוב" ביותר הוא ההשתנות על הר תבור, שבמהלכה ישוע מופיע בלבוש אור, וקול נשמע משמיים "זהו בני", הרי שרז לא פחות חשוב הוא ההכרזה על מלכות השמיים, או ליתר דיוק ההופעה של מלכות שמיים. היא מופיעה בפעם הראשונה על פני האדמה (ניתן לומר) עם הטבילה של ישוע בירדן, מגלה את עצמה עם הנס הראשון שהוא מחולל בכפר כנא, מגיעה לידי הבשלה בהתקנת האוכריסטיה שמאפשרת נוכחות של ישוע ברוח, ברית חדשה, ועקב כך גם נוכחות של מלכות שמיים על פני האדמה (בקרב המאמינים והקהילה הנוצרית) לאחר מותו.

מבחינה כרונולוגית, הרזים של השמחה הם הראשונים מכיוון שהם מתייחסים לילדותו של ישוע, הרזים של האור הם השניים מכיוון שהם מתייחסים לבגרותו של ישוע, הרזים של המכאובים הם שלישיים מכיוון שהם מתייחסים לפסיון ולימים האחרונים של ישוע על פני האדמה, והרזים של התפארת הם האחרונים מכיוון שהם מתייחסים לזמן שאחרי מותו ותחייתו של ישוע.

מבחינה גיאוגרפית, שלושה מרזי האור קשורים לאתרים בגליל (החתונה בכנא, ההכרזה על מלכות שמיים בהר האושר וההשתנות בתבור), וכך גם הרז הראשון של השמחה (הבשורה בנצרת). שאר הרזים של השמחה והאור (הביקור בעין כרם, הלידה בבית לחם, ההצגה במקדש, המציאה במקדש, הטבילה בירדן והתקנת האוכריסטיה) וכן כל הרזים של העצב והתפארת התרחשו בירושלים וסביבתה (עד למרחק של יום הליכה – מקום הטבילה בירדן), וזה מציב אותנו בפני דילמה.

מבחינת מסלול טיול, נכון יהיה לחבר את האתרים הגליליים, אבל מבחינת הסדר של הרוזרי צריך לבקר בגליל פעמיים, פעם ראשונה עם תחילת המסלול ופעם שנייה באמצעו. אני ממליץ להתחיל במקום של רז הבשורה בנצרת, לאחר מכן לעבור למקום של רז הביקור בעין כרם, מקום רז הלידה בבית לחם, והמקומות האפשריים הקשורים לרזי ההצגה במקדש והמציאה במקדש בעיר העתיקה בירושלים. לאחר מכן אפשר לרדת למקום הטבילה בירדן ליד יריחו, ומשם לחזור לגליל אל מקום רז הכרזת מלכות שמיים בהר האושר, מקום רז החתונה בכפר כנא, מקום רז ההשתנות בהר תבור, ומשם לחזור לירושלים אל מקום רז התקנת האוכריסטיה בהר ציון, ולאחר מכן להמשיך את המסלול בעקבות רזי הצער והתפארת, שכולם קשורים למקומות בירושלים והסביבה. זהו מסלול ארוך יותר ומעט מייגע, אבל הסדר הכרונולוגי מאפשר להחיות את השתלשלות הסיפור של מריה וישוע בצורה הרבה יותר טובה ועמוקה, ויש בתוך הסיפור הזה סודות שחלקם נמצאים בתוך סדר האירועים. במילים אחרות, השחזור של מסעות ישוע מהגליל לירושלים וחזרה לגליל מאפשר לנו (לפי הבנתי) לחוות את הדואליות שבהווייתו של ישוע (אלוהי ואנושי), ואת החיבור שעצם נוכחותו הביאה בין העולמות והמישורים. אנחנו "לומדים דרך הרגליים" כפי שנהוג לומר, וזאת חלק מהמשמעות של עלייה לרגל.

רז הטבילה בירדן – הפרי הוא פתיחות לרוח הקודש וריפוי

הטבילה של ישוע בירדן היא אחת מנקודות הציר של פעולת ישוע בעולם הזה ויסוד חשוב באמונה ובפולחן הנוצריים. הטבילה בירדן היא הרגע שבו רוח הקודש מצטרפת אל ישוע והמשולש הקדוש של האב, הבן ורוח הקודש מושלם. רוח הקודש יורדת על ישוע יחד עם המשימה שעליו לבצע, השמיים נפתחים ונשמעת בת קול "זהו בני ידידי אשר רצית בו". הפרי של המחשבה על רז הטבילה הוא פתיחות לרוח הקודש וריפוי. וכך כתוב בברית החדשה: "יוחנן היה טבל במדבר וקורא טבילת התשובה לסליחת חטאים, ותצא אליו כל-ארץ יהודה ובני ירושלים ויטבלו כלם על-ידו בנהר הירדן מתוודים את-חטאתם, ויוחנן לבוש שער גמלים ואזור עור במתניו ומאכלו חגבים ודבש היער, ויקרא לאמר בוא יבא אחרי החזק ממני אשר קטנתי מלכרע להתיר את-שרוך נעליו, אנכי טבלתי אתכם במים והוא יטבל אתכם ברוח הקדש. ויהי בימים ההם ויבא ישוע מנצרת אשר בגליל ויטבל על-ידי יוחנן בירדן, ויהי אך-עלה עלה מן-המים וירא השמים והנה נפתחו והרוח כיונה ירדת עליו, ויהי קול מן-השמים אתה בני ידידי אשר רציתי-בו" (מרקוס א', 4-11).

הרז של הטבילה מופיע בכל ארבעת ספרי הברית החדשה, במתי ולוקס הגרסאות דומות לזו של מרקוס, אבל יוחנן מוסיף לכך מרכיבים נוספים: "וזאת היתה בבית אניה מעבר לירדן אשר יוחנן מטביל שם, ויהי ממחרת וירא יוחנן את-ישוע בא אליו ויאמר הנה שה האלהים הנשא חטאת העולם, זה הוא אשר אמרתי אחרי יבא איש אשר היה לפני כי קדם-לי היה, ואני לא ידעתיו כי אם-בעבור יגלה בישראל באתי אני לטבל במים. ויעד יוחנן ויאמר חזיתי הרוח כדמות יונה ירדת משמים ותנח עליו, ואני לא ידעתיו והשלח אתי לטבל במים הוא אמר אלי את אשר-תראה הרוח ירדת ונחה עליו הנה זה הוא אשר יטבל ברוח הקדש, ואני ראיתי ואעידה כי זה הוא בן-האלהים" (יוחנן א', 28-34).

הטבילה היא למעשה האירוע המשותף המרכזי הראשון של ארבע הבשורות, וכולן מתאגדות סביבו. בשלוש הבשורות הסינופטיות (מתי, מרקוס ולוקס) מופיעה אותה בת קול משמיים. ישוע הוא בן האלוהים שבו אלוהים רוצה, אבל שאלות שונות עולות בעניין זה: מה המשמעות של אלוהים הרוצה בישוע, כלום לא הוא שלח אותו? ואיך ייתכן שלאלוהים יש בן, ידיד? ולמה ישוע צריך בכלל להיטבל?

וכאן חשוב לומר כמה מילים לגבי תפקידו וחשיבותו של יוחנן המטביל: הוא היה דמות מקובלת, ידועה וחשובה שחיה ופעלה בזמנו של ישוע בסוף ימי בית שני (מוזכר אצל יוספוס פלביוס). יוחנן נחשב לנביא ופעילותו סימלה את החזרת הנבואה לישראל. מבחינת הנוצרים הוא לא סתם נביא אלא הופעה מחודשת של אליהו הנביא,[1] וניתן לומר שהוא "גלגול" שלו. השם יוחנן משמעו "יהוה חנן", ואכן הפתח לישועה הוא החנינה או הסליחה של האלוהים. סליחה זו מתבטאת בהחזרת הנבואה לישראל, ובהופעתו הקרובה של המשיח.[2] הפרק האחרון בספר מלאכי, שהוא הספר האחרון בקובץ תרי-עשר, מסתיים בפסוק: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא, לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם"" (מלאכי ג', 23). כשהתלמידים יורדים מהר תבור לאחר רז ההשתנות ושואלים את ישוע איך ייתכן שהוא בן האלוהים ואליהו לא הגיע לבשר על בואו, ישוע עונה שאליהו הגיע אבל הם לא זיהו אותו, ושזה היה יוחנן המטביל: "אבל אמר אני לכם אליהו כבר בא ולא הכירהו ויעשו-בו כרצונם וכן גם-בן-האדם יענה על-ידם, אז הבינו התלמידים כי על-יוחנן המטביל דבר אליהם" (מתי י"ז, 12-13).

ישוע אומר עליו שבין בני האדם לא נולד כמוהו, לא היה ולא יהיה כמוהו. וכך, קצת כמו מריה, קיומו מאפשר את הגעתו של בן האלוהים לעולם, וזה מסביר את הופעתו בציורי איקונין לצדו של ישוע מצד אחד, כשמהצד האחר שלו נמצאת מריה. מהותו של יוחנן המטביל היא שהוא מבשר, שהוא מכין, והוא עושה זאת על ידי הטבילה. הוא זה שמטביל במים, אך הוא מציין שאחריו יהיה אחר שיטביל באש וברוח הקודש.

מהותה של הטבילה היא הכנה שקשורה להיטהרות, לקדושה, והיא דבר שצריך להתרחש כל הזמן, כמו שמריה היא דבר שמתרחש כל הזמן ולא אירוע נקודתי בעבר, כך גם יוחנן המטביל הוא דבר שמתרחש כל הזמן. כל הזמן צריכה להיות הכנה לקדושה, כל הזמן האדם צריך להיות מוטבל, וכך גם היה בקרב כתות מדבר יהודה בזמנו של יוחנן, ובראשם האיסיים: הם כל הזמן טבלו והיטהרו. טבילת יוחנן נובעת מהטבילה היהודית, אך שונה ממנה בכך שהיא לא רק טקסית ופולחנית אלא גם קשורה לחזרה בתשובה. מטרת הטבילה היהודית היא טהרה מטומאה פיזית, ואילו מטרת הטבילה של יוחנן היא טהרה מטומאה רוחנית.

הטבילה של יוחנן המטביל היא תשובה לסליחת חטאים, אבל הטבילה של ישוע מתרחשת לא רק במים אלא גם ברוח הקודש. הרז של הטבילה מביא לפתיחת השמיים וירידת רוח הקודש ארצה, חיבור בין העולמות. המשמעות העמוקה של רז הטבילה בירדן היא פתיחת שער בפני בני אדם לקבלת רוח הקודש, וריפוי על ידי הצטרפות לכנסייה, וזה נעשה על ידי טבילה. אם ישוע הוא אלוהות, הרי שרוח הקודש הייתה איתו כבר לפני הטבילה, והמשמעות של הצטרפות רוח הקודש אליו בטבילה היא שבכך הוא פותח את הדרך עבור שאר בני האדם והעולם, ולכן הטבילה היא הסקרמנט הראשון של הנצרות, היא הלידה של המשיח.[3]

הרז של הטבילה קשור למים, המסמלים את הלידה ואת היסוד הנשי. לפני שתינוק נולד הוא נמצא בתוך המים שברחם, ומעשה הלידה הוא הגחה החוצה מהם. באותו אופן, כשישוע עולה מהטבילה נוחתת עליו רוח הקודש בדמות יונה והוא כמו נולד מחדש, וכך קורה גם למאמינים. כדאי להזכיר בהקשר זה כי מים משמשים בכנסייה בתור מים קדושים, ומתיזים מהם על המאמינים בהזדמנויות שונות. רבים מהניסים שחולל ישוע קשורים למים (הפיכת מים ליין, הליכה על המים), ובחוגים האזוטריים הנוצרים טוענים שישוע הטמין במים של כדור הארץ את אנרגיית הריפוי, ומאז יש מעיינות בעלי תכונות מרפא פיזיות ורוחניות.[4]

מקום הטבילה

לפי הברית החדשה ישוע טבל בירדן, אבל היכן בדיוק? הירדן הוא נהר ארוך המגיע מהחרמון בצפון ועד לים המלח.

ביוחנן מצוין שזה היה בבית הערבה, אבל הכוונה היא כנראה למקום המעבר של הירדן ולא לישוב בשם זה. עם הזמן זוהה מקום הטבילה עם מעברות בנהר הירדן ליד יריחו, במקום שנקרא כיום "קצר אל יהוד", וייתכן כי הסיבה לכך הייתה הקירבה להר נבו (המקום שבו נעלם משה). וכך כבר בסוף המאה ה-4 נוצר נתיב עלייה לרגל: ירושלים – קצר אל יהוד – הר נבו. מסורות נוספות נוספו עם השנים וכך התקבל שזהו מקום המעבר של יהושע את הירדן וגם מקום העלייה של אליהו לשמיים. יחד עם זאת, מבחינה דתית אפשר לטבול בכל מקום לאורך נהר הירדן, והמקום הפופולרי ביותר, בגלל קרבתו לכנרת, הוא ביציאה שלו מהאגם, באתר ה"ירדנית" ליד צומת צמח.

הכנסיות בקצר אל יהוד החלו להיבנות כבר בתקופה הביזנטית, כשמדבר יהודה היה מרכז שוקק של נזירות ורוחניות, שחלק ממנו התרכז באזור כיכר הירדן. בימי הביניים היו עולי הרגל הצלבנים יורדים בשיירות מירושלים אל מקום הטבילה בירדן, ולוקחים איתם משם ענף דקל שסימן את ניצחון הרוח והשלמת מסע העלייה לרגל הארוך והמסוכן.[5] במאה ה-19 התחדשה תנועת הצליינות לירדן והגיעה לשיאה בתקופת המנדט, עת הוקמו במקום שבעה מנזרים שונים. המנזר הראשי הממוקם על גבעה שייך ליוונים אורתודוקסים ונראה כמו מבצר, ומכאן השם קצר – מבצר. יסודותיו עתיקים, ובינו לבין הנהר ישנה כנסייה פרנציסקנית נטושה, וגם לרומנים, קופטים, רוסים, סורים וחבשים יש מנזרים נטושים בסביבה. בשנים האחרונות פותח האזור שסמוך לנהר על ידי ממשלת ישראל ויש בו מרפסות ואתרי טבילה מוסדרים, כולל מלתחות.

ממערב למקום הטבילה נראים מרחוק הצוקים שמעל יריחו, שעליהם תלוי מנזר הקרנטל. לאחר הטבילה והלידה מחדש, הצטרפות רוח הקודש והשלמת השילוש הקדוש, ניסה השטן את ישוע ולקח אותו לצוקים אלו למשך 40 יום. כיום יש שם מנזר נפלא שאפשר להגיע אליו ברכבל מתל יריחו, העיר העתיקה ביותר בעולם (בת 11,500 שנה), וזה מלמד אותנו שבעולם שלנו תמיד כשמגיע האור מתלווה אליו גם החושך בכדי לנסות ולבדוק האם הוא אמיתי. וכך יהיה גם בהמשך חייו של ישוע. אחרי הרזים של השמחה והאור יבואו הרזים של המכאובים, ורק לאחר מכן הרזים של התפארת (ההלל) שישלימו את המעגל ויקבעו את ניצחון הטוב על הרע.

מקום הטבילה בירדן הוא מקום אידיאלי להרהר בו ברז הטבילה וגם לטבול במים, ולא חייבים להיות נוצרי לשם כך, אפשר לדמות שאתם יהודים מימי בית שני. גם אם לא הצטרפה אליכם רוח הקודש, יכול להיות שתקבלו השראה מעצם השהות בתווך אחר – מים, והנוף היפה שמסביב, ודי יהיה בזה כדי להביא לריפוי. הריפוי נובע מההבנה שתמיד אפשר להתחיל מחדש, לא משנה מה היה קודם לכן. אבל זה לא רק עניין של לשכוח את מה שהיה, אלא בעיקר הכוח להתחיל חיים חדשים, וזאת המשמעות של קבלת רוח הקודש (שניתן גם לכנות אותה שכינה או השראה).

רז נס היין בחתונה בכנא – הפרי הוא התגשמות דרך אמונה

הרז של האור השני הוא בעל אופי של נס, הפיכת המים ליין בחתונה בכפר כנא, והוא מסמל את כניסת הרוח לחומר, שהרי היין משנה את מצב הרוח שלנו, בעוד שהמים משאירים אותנו אדישים. אפשר לקרוא לרז הזה ספיריטואליזציה של החומר. זה הנס הראשון שישוע מחולל, ולאחריו יש ניסים רבים נוספים שמשמעותם ברמה העמוקה היא התעלות מעל החוקיות השולטת כאן בכדור הארץ והתחברות לאפשרויות חדשות, רמת הוויה חדשה (מלכות שמיים). ויש לרז היין גם משמעויות אמוניות: הפיכת המים ליין פותחת את ליבות התלמידים להאמין בישוע, הנס מביא לאמונה. לפעמים אנחנו צריכים נס גלוי בכדי להאמין, ולא מספיקים לנו הניסים שאנחנו רואים סביבנו יום יום בעצם קיום החיים, זריחת השמש וציוץ הציפורים.

בספר יוחנן מופיעים שבעה ניסים שחולל ישוע, שהם במידה רבה הגשמה של נבואות התנ"ך. המספר שבע נרמז כבר בנס הראשון בכפר כנא, שבו ישנם שישה כדי אבן שבתוכם יש מים ההופכים ליין, כשהכד האלגורי השביעי הוא ישוע עצמו. המספר שבע קשור לחוקיות השולטת על החיים כאן בכדור הארץ, ואילו הניסים הם התעלות מעל חוקיות זו, ולכן צריך שבעה מהם (שבפני עצמם קשורים למספר שמונה).

החתונה שבה מריה וישוע משתתפים היא החתונה המיסטית בין אלוהים לארצו ועמו, כפי שמופיע בישעיהו (ס"ב, 4-5):  "לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה כי חפץ יהוה בך וארצך תבעל, כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך". זהו ההיירוס גאמוס (Hieros Gamos), הנישואין המקודשים, חיבור שנועד להביא לשינוי, התפתחות והשלמה. נישואין מתרחשים כשאדם מוצא את החלק החסר שלו אצל האחר, ואילו הנישואין המקודשים מתרחשים כשאדם מוצא את החלק החסר שלו אצל האלוהים. אבל בדת שבה אלוהים מתגשם בחומר, הרי שישוע הוא החתן ומריה, למרות שהיא האם, ממלאת פעמים רבות את תפקיד הכלה. ניתן לומר כי מריה היא במידה רבה דמות החלק החסר בעולם הגברי (אנימה), בעוד שישוע הוא דמות החלק החסר בעולם הנשי (אנימוס).[6]

יש כאן לפי הבנתי דבר נוסף: נישואין נחשבים לסקרמנט בנצרות הקתולית (אחד משבעת הסקרמנטים), ומכאן שהם חשובים. נס היין בחתונה בכפר כנא מלמד אותנו שנישואין טובים יכולים להפוך מים ליין, להביא מרכיב רוחני לחיי הזוג, בעוד שנישואין רעים יהפכו מים למעופשים ורעים. הרז של היין בחתונה מלמד אותנו כי נישואים הם מחויבות, נאמנות, תשומת לב, אכפתיות, הקרבה, הקשבה, אהבה ותכונות טובות רבות נוספות שמעניקות משמעות לחיים.

הרז של נס היין בחתונה בכפר כנא מופיע בספר יוחנן, וכך כתוב: "וביום השלישי הייתה חתונה בקנה אשר בגליל ואם ישוע הייתה שם: וישוע ותלמידיו היו גם-הם קרואים אל-החתונה: ויחסר היין ותאמר אם ישוע אליו יין אין להם: ויאמר אליה ישוע מה-לי ולך אשה עתי עדין לא באה: ותאמר אמו אל-המשרתים ככל-אשר יאמר לכם תעשו: והנה ששה כדי-אבן ערוכים שם כמשפט היהודים לטהרתם שתים או שלושה בתים יכיל כל-אחד: ויאמר אליהם ישוע מלאו לכם הכדים מים וימלאום עד-למעלה: ויאמר שאבו נא והביאו אל-רב המסיבה ויביאו: ויטעם רב המסיבה את-המים אשר נהפכו ליין ולא ידע מאין הוא ואולם המשרתים אשר-שאבו את-המים ידעו ויקרא רב-המסיבה אל החתן: ויאמר אליו כל-איש יתן בראשונה את-היין הטוב וכאשר ישכרו יתן להם את-הגרוע ואתה צפנת היין הטוב עד-עתה: זאת תחלת האותות אשר עשה ישוע בקנה אשר בארץ הגליל וגלה את-כבודו ויאמינו בו תלמידיו" (יוחנן ב', 1-12).

החשיבות של הרז הזה מבחינת התפישה המריאנית היא שמריה אומרת אל המשרתים: "ככל אשר יאמר לכם תעשו", ובכך מראה למעשה את הדרך לישוע. היא גם אומרת לישוע: "יין אין להם", ובזאת מתחילה את תפקידה כמתווכת עבור המין האנושי, מביאה את בקשותיהם לפני האלוהים, ועובדה שהוא נענה לה, אם כי הוא מנסה להתנער ממנה באומרו: "מה לי ולך אישה, עתי עדיין לא באה". אבל כנהוג, לא אומרים לא לאימא יהודיה, ובסופו של דבר הוא עושה בדיוק את מה שהיא מבקשת.

יש משמעות נוספת ברז הזה והיא שכשהאורחים בחתונה שותים את היין שהיה פעם מים, הם משתאים מטעמו הטוב ואומרים לחתן: איך זה ששמרת את היין הטוב ביותר לסוף המסיבה? (הנס מתרחש ביום השלישי), והשיעור כאן הוא שבכדי שדברים טובים יגיעו צריך לתת להם זמן, ולעיתים הם מגיעים רק בסוף. זו התנהגות הפוכה למה שנהוג לעשות, והוא שבדרך כלל אנשים נותנים את היין הטוב בהתחלה, מציגים כלפי חוץ חזות נעימה ומרשימה, ואחר כך, כאשר כולם כבר משתכרים ולא רוצים לבזבז יותר כסף, מוציאים את היין הגרוע. אבל בעולמות הרוחניים דברים עובדים הפוך, כפי שנאמר "כבודה של בת מלך פנימה", ככל שנותנים יותר יש יותר, וככל שנכנסים יותר פנימה מגלים עוד ועוד אוצרות שאי אפשר היה להאמין במבט מבחוץ שהם קיימים שם.

כנסיית החתונה בכפר כנא

כפר כנא נמצא כמה ק"מ צפונית לנצרת, וכיום הוא חלק מהגוש העירוני הפקוק והצפוף של נצרת, אבל כשעוזבים את הכביש הראשי ונכנסים בין הסמטאות מגלים רחובות ובתים ששומרים על האווירה הגלילית הישנה והשקטה ונראים כמו פעם. השם מרמז לנו שזה הכפר שבו ישוע הפך מים ליין, אבל המחקר ההיסטורי מגלה לנו כי מקום כפר כנא המקורי הוא כנראה בחירבת קנא, שנמצאת לא רחוק מיודפת על גבול בקעת בית נטופה ומצפון לה, ורק במאה ה-16 עבר הזיהוי לכפר כנא של היום, שנמצא מדרום לבקעת טורען (12 ק"מ בקו אווירי מחירבת קנא). כך או כך, עבור מיליוני המבקרים הנוצרים זהו כפר כנא המקורי, ואנחנו נתייחס אליו בתור כזה.

בכפר שהיה קיים כנראה כבר בזמנו של ישוע (בשם אחר ולא ידוע), הוקם בית כנסת במאה ה-4 לספירה, ועל שרידיו נבנתה כנסיית נס היין הקתולית במאה ה-19. המבנה הושלם בראשית המאה ה-20 על ידי פרנציסקני מאוסטריה, האב Egidus Geissler, והוא העתק של הכנסייה הלטינית בזלצבורג. בחזית שלו יש שני מגדלים המסמלים חתן וכלה בחתונה, מעל הכנסייה יש כיפה אדומה שמסמלת את האהבה שצריכה להתקיים בנישואין, ובין שני המגדלים יש חזית בת שתי קומות עם מרפסות, כשבקומה השנייה פסל ישוע ומעליו, על הגג, פסל מריה, סדר המעיד על בכורתה.

באפסיס של הכנסייה ניתן לראות את תמונתה של מריה גבירתנו מפטימה, אחת ההתגלויות החשובות של מריה בתחילת המאה ה-20 שהשפיעה רבות על האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2. ההתגלות התרחשה ב-1917 בפני כמה ילדים לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובאה כנראה להחזיר את הסדר לעולם (ראו בהמשך). מריה ציוותה על תרגול יומיומי של הרוזרי וניבאה את בואו של כוכב שביט שיגרום לאסונות אפוקליפטיים בכדור הארץ, וכן על מלחמת העולם השנייה, מגפת השפעת הספרדית, הקומוניזם והתפוררותו, ועוד. כוכב השביט עדיין לא הגיע, אבל כל השאר, כידוע, כבר קרה. בתמונה נראה כדור ארץ ומתחת לו ים של אש. מריה עומדת מעל כדור הארץ כשהיא מחזיקה בידה את מחרוזת הרוזרי בתנוחת תפילה ולבושה שמלה לבנה משתפלת.[7]

האולם הפנימי העליון של הכנסייה מוקדש לקדושת הנישואין, בצד אחד שלו יש תמונה של הזוג הראשון, אדם וחווה, שצוו לפרות ולרבות ולמלא את הארץ, באמצע האולם תמונה של ישוע השמח "מצטלם" עם הזוג הצעיר, ובצד אחר של האולם רואים את טוביה ושרה, שהם סמל לנישואין מוצלחים כפי שמופיע בספר טוביה. הנישואין הארציים המוצלחים הם סמל ודרך אל נישואין מוצלחים של ישוע עם הכנסייה, ההיירוס גאמוס, הנישואין הקדושים בין אלוהים לבני אדם.

מתחת לאולם הכנסייה יש קברים ביזנטיים ושרידים צלבניים, בחלק התחתון שלה יש קריפטה ובה שישה כדי אבן גדולים, אחד מהם עתיק. חשוב להבין כי בימי בית שני היה בכל בית חדר תת-קרקעי שהיה מעין מקרר ומזווה, ובו הוחזקו המזונות וכדי היין, וזה כנראה המקרה גם כאן. בחפירות ארכיאולוגיות שהתנהלו במקום התגלו שרידי בית וכתובת מהמאה ה-3 לספירה המראים על קיום קהילה יהודית במקום.

בסמוך לכנסייה הפרנציסקנית נמצאת כנסיית החתונה היוונית האורתודוקסית המוקדשת לסנט ג'ורג', ולה חצר גדולה ויפה ובתוכה ציורים מרשימים של צייר מקומי. היא נבנתה בסוף המאה ה-19 על מקום כנסייה קדומה יותר, ויש בה שני כדים עתיקים שהמאמינים טוענים שהם הכדים המקוריים מנס החתונה של ישוע. כנסייה סמוכה נוספת (ברחוב הכנסיות) היא מקום ביתו של סנט ברתולומיאו, אחד מ-12 התלמידים הקרובים של ישוע, שהביא את הנצרות להודו וארמניה. באמצע הכפר נמצא המעיין שממנו שאבו מים לכדים של החתונה, ולא רחוק ממנו יש כנסייה יוונית קתולית גדולה המשמשת את האוכלוסייה המקומית.

בתוך מרחבי הכנסייה הקתולית, ואם תרצו גם בגן של הכנסייה האורתודוקסית הסמוכה, אפשר להרהר ברז של נס הפיכת היין למים. אמנם אנחנו לא זכינו ולא נזכה לראות את הנס הזה, אבל עצם עובדת קיום היין בעולם היא נס בפני עצמה, וזאת הוכחה נוספת למי שרוצה בכך שיש אלוהים.

רז הכרזת מלכות שמיים – הפרי הוא ביטחון באלוהים וקריאה לקבלת הנצרות

הרז של הכרזת מלכות שמיים הוא כל התורה הנוצרית כולה על רגל אחת. המסר העיקרי של ישוע כמורה הוא שקיימים בנוסף לעולם הפיזי ולמלכות הארץ גם עולמות אחרים, בלתי נראים, והם החשובים יותר לעתידו של האדם. כיום קשה לנו להאמין בכך מכיוון שהעולם שבו אנחנו חיים הוא חומרני, רדוד ומקוטע, אולם קרוב היום שבו העולמות הרוחניים יופיעו על פני האדמה, יורגשו על ידי כל אדם ואדם, ואז העולם יהיה בשלטון מלכות שמיים. בימים עתידיים אלה החוקיות השולטת בחיים תהיה שונה בתכלית. לדוגמא, בעולם הפיזי של מלכות הארץ ככל שאדם נותן יותר יש לו פחות, ולכן כל אחד דואג לאינטרסים שלו. בעולם הרוחני של מלכות שמיים, לעומת זאת, ככל שאדם נותן יותר יש לו יותר, והשפע האלוהי הוא אינסופי, זורם לעולם ומחייה את העולמות. בכדי שנוכל לקבל את הזמן הזה, שלפי התפישה הנוצרית איננו רחוק, ושלפי הפרשנות שלי הוא קשור לשלב הבא באבולוציה של האדם (תודעה חדשה), עלינו לבטוח במאורעות, כלומר לבטוח באלוהים.

ההכרזה על הגעתה המתקרבת של מלכות השמיים היא הדבר הראשון שישוע עושה לאחר שהוא מגיע לגליל, זה קורה לאחר הטבילה והניסיון שלו במדבר, אבל הוא חוזר על הבשורה הזו פעם אחר פעם, ובצורה השלמה ביותר בדרשת ההר, שבה יש את עיקרי תורתו והאמונה הנוצרית. הרז של מלכות שמיים מתייחס לפסוק המופיע במרקוס (א', 15): "מלאה העת וקרבה מלכות אלהים! שובו בתשובה והאמינו בבשורה!", אבל אני בחרתי להרחיב אותו גם לדרשת ההר מכיוון שזה מאפשר לי להתייחס למקום (מתי ה', ו', ז').

לפי יוחנן פאולוס ה-2, הרז של הכרזת מלכות שמיים קשור לסליחה על חטאים שניתנת כמורשת רוחנית לכנסייה (יוחנן כ', 22-24). הפרי של המחשבה עליו הוא ביטחון באלוהים וקריאה לקבל את הנצרות. המחשבה על מלכות שמיים משנה לחלוטין את ההבנה לגבי מה שקורה בחיים, כפי שישוע אומר בדרשת ההר: "אשרי הענווים כי הם ירשו את הארץ". בדרך כלל מי שיורש את הארץ אלו החזקים והגאים, אבל עובדה היא שתורתו של ישוע מנצרת ניצחה בסופו של דבר את האימפריה הרומאית והביאה להחלפתה.

הרז של מלכות השמיים נותן תשובה לדילמות של צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ומכוון לסדר העדיפויות הנכון. ההצלחה בעולם הזה היא לזמן מוגבל, ומה שחשוב אלו האוצרות שאנחנו צוברים בשמיים, ולא על פני האדמה. אבל בנוסף לכך, רז ההכרזה על מלכות שמיים מלמד אותנו שלעיתים (כמו בזמנו של ישוע) העולמות הרוחניים מצליחים להופיע ולפעול על פני האדמה ואז מתרחשים ניסים, המישור האחר בוקע מבעד למקום והזמן הקדוש ומציף את היומיומי, הסתמי והשגרתי במשמעות, רוחניות ונצחיות.

למי שמייחל לשינוי העתיד לבוא צריך להזכיר כי מלכות השמיים איננה רק חסד ואהבה, אלא גם צדק ואמת, "ייקוב הדין את ההר", ולכן גם המוסריות הקיצונית של ישוע, כפי שמופיעה בדרשת ההר: "שמעתם כי נאמר לראשנים לא תנאף, ואני אמר לכם כל-המסתכל באשה לחמד אותה נאף נאפה בלבו, ואם תכשילך עין ימינך נקר אותה והשלך ממך כי טוב לך אשר יאבד אחד מאבריך מרדת כל-גופך אל-גיהנם" (מתי ה', 27-29). בעולם החדש והנוקשה של מלכות שמיים, מריה מכניסה מימד של אנושיות וחמלה, ומכאן חשיבותה. הרז של הכרזת מלכות שמיים מתקשר למריה בכך שהיא נהפכת לאחר מותה למלכת השמיים ומתווכת עבור בני האדם.

קראו מאמר – כנסיית הר האושר

רז ההשתנות – הפרי הוא שאיפה לקדושה

האור רוחני הופיע ביום הראשון של הבריאה (הוא היה קיים מאז ומעולם) ונקרא ביהדות "אור הגנוז", ובנצרות המיסטית "האור של הר תבור", ויש תרגולות שונות בנצרות האורתודוקסית וגם בקתולית שמאפשרות להתחבר אליו. האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 הוא זה שהוסיף כאמור את הרזים של האור וטען שהתרגול של הרוזרי מקביל לתרגול המדיטציה של ההסיכאזם (הירגעות)[11] הנהוגה בנצרות האורתודוקסית בקרב הנזירים בהר אתוס ומאפשר להתחבר לאותו אור רוחני.

במדיטציית ההסיכאזם חוזרים למשך פרקי זמן ארוכים על המשפט: "ישוע המשיח בן האלוהים רחם עלי החי בחטא" בהתאמה לריתמוס הנשימה ותוך כדי שימוש בדימויים מנטליים, וזה מביא לניקוי מראת הלב והיווכחות, התחברות לאור הרוחני של הר תבור, ראייה של עולמות האור הרוחניים הקיימים סביבנו, שבדרך כלל אנחנו לא מודעים לקיומם. וכך התפישה האורתודוקסית היא שלא ישוע הוא מי שהשתנה על הר תבור, אלא התלמידים. ישוע תמיד היה שם בדמות האור שלו, אבל הם לא יכלו להבחין בה עד שלא עלו על הר גבוה.

הברית החדשה מספרת לנו כך: "ומקץ ששת ימים לקח לו ישוע את-פטרוס ואת-יעקב ואת-יוחנן אחיו ויעלם בדד על-הר גבוה; וישתנה לעיניהם ויזהירו פניו כשמש ובגדיו כאור הלבינו; והנה נראו אליהם משה ואליהו והם מדברים איתו; ויען פטרוס ויאמר אל-ישוע אדוני טוב לנו להיות פה אם-טוב בעיניך נעשה פה שלוש סוכות לך אחת ולמשה אחת ולאליהו אחת; עודנו מדבר והנה ענן-אור הצל עליהם והנה-קול מתוך הענן אומר זה-בני ידידי אשר רציתי בו אליו תשמעון; ויהיה כשמוע התלמידים ויפלו על פניהם ויראו מאוד; ויגש ישוע ויגע-בם ויאמר קומו אל-תיראו; וישאו עיניהם ולא יראו איש בלתי ישוע לבדו; וברדתם מן-ההר צוה עליהם ישוע לאמור לא תגידו לאיש את-דבר המראה עד אם-קם בן-האדם מעם המתים" (מתי, י"ז 1-9).

רז ההשתנות מופיע גם במרקוס ובלוקס בגרסאות די דומות, והוא מזכיר במאפיינים שלו את מעמד הר סיני. יש קול מהענן ופניו של ישוע קורנות כמו פניו של משה. ואכן משני צדדיו של ישוע מופיעים משה ואליהו, שני האנשים שזכו לראות את אלוהים בהר סיני, שני האנשים שעברו שינוי גדול בחייהם, ושעקב כך הפכו דוגמא ומופת לחיים רוחניים עבור הנזירים הנוצרים. הפרי של רז ההשתנות הוא שאיפה לקדושה, כלומר מרגע שאדם טועם מהעולמות הרוחניים ורואה את אור הגנוז, הוא לא שואף לשום דבר אחר פרט לטעימה נוספת מאותה חוויה, שאפשר לקרוא לה "חוויית הקדושה".

בנוסף לאלוהים בצורת בת קול ולישוע בדמות האור שלו, מופיע ברז ההשתנות גם ענן לבן המסמל את רוח הקודש. וכך יש לנו הופעה באותו מקום ובאותו זמן של שלוש הישויות האלוהיות. אבל לא פחות חשובים הם התלמידים הנוכחים בהשתנות – פטרוס, יעקב ויוחנן. בכדי לפגוש את האלוהות הם צריכים לעלות על הר גבוה, שהוא סמל למסע הרוחני, והם עושים זאת מקץ שישה ימים, כלומר ביום הקודש השביעי, ורואים דמויות מופת אנושיות שהיו לפניהם ועשו כבר את הדרך של התיאוזיס (הפיכת אדם לאל), כמו משה ואליהו. במהלך ההשתנות הם נחשפים לידע סודי על מה שעתיד לקרות, ונשבעים לא לגלות את הדבר לאיש. במילים אחרות, בתוך רז ההשתנות חבויים המרכיבים של הדרך הרוחנית האנושית המובילה להארה ולהשתתפות באבולוציה הרוחנית של העולם.

זאת ועוד, ההשתנות מרמזת על תחיית המתים, מכיוון שמופיעים בה שני אנשים מתים (משה ואליהו), ומכיוון שבה נגלה לתלמידים שישוע הולך למות ולקום מן המתים, ולכן המוטיבים האמנותיים והצבעים המופיעים בציורים שלה דומים לאלו שבסצנות התחייה של ישוע. אחד המוטיבים הוא שהצבעים בהיקף האאורה של ישוע הופכים מכחול וזהב ליד הגוף ללבן. ישוע לבוש מחלצות אור (במקום עור) בדומה לאדם בגן העדן, ואפשר להבין מכך שהגוף הרוחני שלו, גוף האור, הוא זה שישרוד את המוות. ואכן לאחר ההשתנות על הר תבור ישוע והתלמידים עולים לירושלים, שם ישוע נצלב, מת וקם לתחייה.

על פניו, רז ההשתנות לא קשור למריה, אבל במבט עומק ניתן לראות שהוא הבסיס לקשר בינה ובין ישוע, מכיוון שהיא תופשת כל הזמן את מהותו האמיתית, הרוחנית, של האור, הוא נשתל בתוכה, ויש אומרים שהוא עבר דרכה כמו קרן אור העוברת בחלון שקוף. אמנם מריה לא מופיעה בסצנת ההשתנות על הר תבור, אבל זה כנראה מהסיבה שלא היה בכך צורך, היא כבר הייתה על הר גבוה וראתה כל הזמן את דמותו האמיתית של ישוע.

קראו מאמר – כנסיית ההשתנות בהר תבור

רז התקנת האוכריסטיה – הפרי הוא סגידה

שבוע לפני הפסח מגיע ישוע לירושלים מתוך ידיעה שהוא הולך להיות קורבן הפסח, למות ולקום לתחייה מחדש בכדי לגאול את המין האנושי, לעבור כאב וסבל בכדי לחזור בסופו של דבר מנצח אל אביו שבשמיים. אבל לפני שהוא הולך בדרך הייסורים וחווה את הרזים של הצער, ולפני שהוא זוכה בכתרים של רזי התפארת, הוא צריך לעשות עוד דבר אחד שיכניס את האור לעולם, פעולה מאגית שתעביר את מהותו ורוחניותו לטקס פשוט שאותו הנוצרים יוכלו לקיים לאחר מותו ועל ידי כך להתחבר אליו. בזמן הסעודה האחרונה הוא מתקין את טקס האוכריסטיה ומלמד את התלמידים מספר פעולות פשוטות שיאפשרו להם לזכור אותו ולהחיות את נוכחותו. טקס זה נועד לאפשר לאור הרוחני להמשיך ולהופיע בעולם, שהרי ישוע הוא אור העולם.

וכך אומרת הברית החדשה: "כאשר אכלו לקח ישוע לחם, ברך ובצע ונתן לתלמידים באמרו: 'קחו ואכלו, זה גופי'. לקח את הכוס, ברך ונתן להם באמרו: 'שתו ממנה כולכם, כי זה דמי, דם הברית [החדשה] הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים'" (מתי כ"ו, 26-28). לוקס מוסיף: "זֹאת עשו לזכרי" (לוקס כ"ב, 19).

לפי הכתוב ישוע ממש נוכח בלחם וביין, אפשר לומר שהוא השלים את המעבר שהוא עשה בחייו: ממים המופיעים ברז הטבילה, למים ההופכים ליין ברז החתונה, ואז ליין שהוא דמו ברז התקנת האוכריסטיה. יתרה מזאת, ברז התקנת האוכריסטיה מעביר ישוע לתלמידיו את היכולת להתייחס אל היין ולקבל את מהותו דרכו, וכך נוצר הטקס הנוצרי המרכזי שבמהלכו הכומר מברך את היין והלחם שנהפכים לבשרו ודמו של ישוע. המאמינים שמכניסים את היין והלחם לפיהם למעשה מכניסים לתוכם את מהותו של ישוע. זה נשמע כמו קניבליזם ועבודת אלילים, אבל יש כאן משמעות עמוקה. ישוע הוא קורבן כפרה עבור חטאי המין האנושי, האוכריסטיה היא תחליף לעבודת הקורבנות בבית המקדש. לפי יוחנן פאולוס ה-2, שהתקין את רזי האור, ישוע אוהב את בחיריו בעולם עד אין קץ (יוחנן י"ג, 1), ולכן בסעודה האחרונה הוא מלמד אותם את פולחן האוכריסטיה, ומחשבה על הרז הזה מביאה לפרי הסגידה.

לפני שהוא מלמד את האוכריסטיה, יהודה איש קריות בוגד בו ומיד לאחר מכן הם אומרים את ההלל ויוצאים להר הזיתים. הפסוק הבא שישוע אומר להם הוא: "ואני אומר לכם, מעתה לא אשתה מפרי הגפן הזה עד אותו היום אשר אשתהו חדש עמכם במלכות אבי" (מתי כ"ו, 29). משפט זה מלמד אותנו כי האוכריסטיה מהווה חיבור בין ההופעה של אלוהים בעולם בדמות ישוע לבין זמן הגאולה ויום הדין (שאז ישוע יחזור). כל עוד היא נעשית, מתקיים קשר בין הזמנים והמהלך ההיסטורי של הגאולה מובטח. אבל זה לא יכול לקרות באופן אוטומטי, האוכריסטיה האמיתית צריכה להתרחש מתוך כוונה, עם סגידה אמיתית. המילה סגידה היא תרגום חסר למילה Adoration, שאחת המשמעויות שלה היא פולחן.

אפשר להתבונן במעשה האוכריסטיה גם מנקודת מבט רוחנית אלטרנטיבית: כשישוע בוצע את הלחם ואומר "זהו גופי", וכשהוא מוזג את היין ואומר "זהו דמי", הוא מתכוון לכך שבכל פעם שאנחנו אוכלים ושותים אנחנו מכניסים לתוך עצמנו חלק מהאלוהות. הבריאה מזינה ומקיימת אותנו, נותנת מעצמה בכדי שיהיו לנו חיים, וזה צריך להביא באופן טבעי להכרת תודה ולהקדשת חיינו למילוי תפקידנו עלי האדמה. אם אנחנו לא עושים זאת, אנחנו למעשה מתכחשים לישוע וצולבים אותו בכל פעם מחדש.

השאלה הגדולה היא האם מריה הייתה נוכחת בסעודה האחרונה, או לפחות בסביבה, מכיוון שאנחנו יודעים לפי הברית החדשה שהיא הייתה נוכחת בצליבה שהתרחשה מיד לאחר מכן וחייתה עם התלמידים בביתו של מרקוס לאחר הצליבה. ומכיוון שמריה הייתה חלק מהמעגל הקרוב סביב ישוע, יש יסוד להנחה כי היא נכחה בצורה זו או אחרת בסעודה האחרונה, אולי בחדר סמוך שבו היו הנשים.

לפי הקתולים, הסעודה האחרונה הייתה סעודת הפסח המסורתית, וזה מחזק את הסברה שמריה אכן הייתה נוכחת, שהרי אי אפשר לקיים את סעודת פסח בלי אימא יהודיה בסביבה. ההתקנה של רז האוכריסטיה במהלך הסעודה האחרונה מבטאת את השלמת פעולתו של ישוע בעולם, סוף הזמן שבו האור נכח על פני האדמה. במשך שלוש שנים הוא לימד, חולל ניסים, אסף סביבו תלמידים, ועתה, במעמד החגיגי והאינטימי של החוג הקרוב, משתף ישוע את אחיו לדרך במהותו ודרכו. למרות הבגידה של יהודה איש קריות יש להניח שלרגע קצר אחד הוא חש מעט נחת, ושמח לראות את מפעל חייו מושלם ומוגשם, ושזה העניק לו את הכוח לצאת אל דרך הייסורים, שהוא ידע שמחכה לו, בכדי להביא את הגאולה לעולם.

מכיוון שרז התקנת האוכריסטיה נקשר לסעודה האחרונה, המקום לנסות ולהרגיש אותו ולהתחבר אליו הוא בחדר הסעודה האחרונה, בהר ציון. בהזדמנות זו חשוב להזכיר שהנוצרים הסורים מזהים את חדר הסעודה האחרונה במקום אחר בעיר העתיקה, אבל על כך בפעם אחרת.

חדר הסעודה האחרונה בהר ציון

המסלול בעקבות הרזים של האור מתחיל בירדן, ולאחר מכן הוא עובר לשלושה אתרים בגליל, מקום פעילותו של ישוע במשך שלוש השנים מהטבילה ועד הצליבה.[16] בתחילה אנחנו מבקרים בכפר כנא, מקום הרז של נס היין בחתונה, לאחר מכן בהר האושר ליד הכנרת, מקום הרז של הכרזת מלכות שמיים, ולבסוף בהר תבור, מקום הרז של ההשתנות. הרז האחרון של האור, התקנת האוכריסטיה, מחזיר אותנו לירושלים. שם גם נחווה את הרזים של הצער והתפארת (ההלל).

הרז של התקנת האוכריסטיה מתרחש בהר ציון, שם נמצא חדר הסעודה האחרונה, שנקרא גם ה"סנקולום" (Cenaculum), והוא אחד המקומות הקדושים הנוצריים החשובים ביותר בעולם. הסיבה לכך שהסעודה האחרונה התרחשה בהר ציון היא ששם הייתה כנראה שכונה של אנשי כת האיסיים, אנשים שהיו קרובים ברוחם לישוע. דבר זה עולה מהחפירות הארכיאולוגיות שגילו במקום שכונה של כוהנים, וידוע כי האיסיים היו מקרב חוגי הכוהנים.[17]

בברית החדשה מסופר כי ישוע מדריך את תלמידיו לחפש אדם הנושא כד של מים (לוקס כ"ב, 10) בכדי לערוך אצלו את הסדר. באותה תקופה רק נשים נשאו כדי מים, והמקרה יוצא הדופן היה של האיסיים (הכד של המים מסמל טהרה). התלמידים מוצאים את האדם שנושא כד של מים, והסעודה האחרונה נערכת בביתו. המסורת זיהתה את האדם הזה עם מרקוס כותב הבשורה.

ירושלים של תקופת ישוע חרבה עם הכיבוש הרומאי, אבל לימים זוהתה קומה שנייה של מבנה גדול בהר ציון כחדר העלייה שבו ישוע ותלמידיו קיימו את הסעודה האחרונה, וזה המקום הקדוש לנוצרים עד היום. האולם, שיסודותיו ביזנטיים, היה חלק מכנסיית "אם הכנסיות" הביזנטית שהוקמה במאה ה-5, אלא שהכנסייה הביזנטית נחרבה על ידי הפרסים בתחילה המאה ה-7 לספירה ונבנתה מחדש על ידי הצלבנים במאה ה-12 לספירה, כך שהמבנה הנוכחי הוא צלבני ברובו. בקומה התחתונה של אותו מבנה, ממש מתחת לחדר הסעודה האחרונה, נמצא קבר דוד, ובגג שמעל החדר יש מסגד מוסלמי. בקיצור, תערובת ירושלמית אופיינית ומעוררת השראה.

בתוך אולם הסעודה האחרונה ישנם עמודי שיש צלבניים דקים ועליהם כותרות של ציפור הפליקן, שסימלה את ישוע בימי הביניים. ציפור הפליקן דוקרת את חזהּ בכדי להאכיל את גוזליה בדמה, וזה מסמל את הקורבן של ישוע. עם הכיבוש המחודש של ירושלים על ידי המוסלמים נחרבה כנסיית "אם כל הכנסיות" הצלבנית ברובה, ויחד עם זאת נוכחות פרנציסקנית המשיכה להתקיים בחלקים ששרדו. במאה ה-16 גורשו הפרנציסקנים מהר ציון ואולם הסעודה האחרונה הוחרם על ידי השלטונות העות'מאניים. המתחם כולו ניתן למשמורת למשפחת דג'אני, שהקימה במקום זאוויה (מרכז רוחני) של סופים, וכן מסגד שאת המחראב והחלונות הצבעוניים שלו עם הפסוקים מהקוראן ניתן לראות עד היום. לאחר מלחמת השחרור הוחזר האולם לנוצרים וכיום הוא חלק מהמתחם הנוצרי של הסנקולום בהר ציון ונשמר על ידי ממשלת ישראל.

בתוך האולם יש גומחה ובה פסל מנחושת של עץ זית, ומשני צדדיו שריגי גפן ושיבולי חיטה. העץ מסמל את ישוע משיח ישראל שנמשח כיד המסורת בשמן זית, ואילו הגפן והשיבולים מסמלות את היין והלחם של האוכריסטיה.

חדר הסעודה האחרונה הוא המקום הטוב ביותר להרהר בו ברז התקנת האוכריסטיה, שמביא להערצה (סגידה) של ישוע על הקורבן שהוא מוכן להקריב. ואם החדר עמוס מדי בתיירים ועולי רגל, תמיד אפשר למצוא מקום שקט בחצרות ובשטחים הפתוחים שמסביב. כדאי להזכיר בהקשר זה כי חדר הסעודה האחרונה הוא המקום שאליו חזרו התלמידים לאחר הצליבה, ובו הם הקימו את הקהילה הנוצרית הראשונה, התחילו את פולחן האוכריסטיה והטבילה, וקיבלו את רוח הקודש בפנטקוסט – חג השבועות, שהוא החג היהודי הבא לאחר פסח. בסמוך לחדר הסעודה האחרונה נמצאים כנסיית ומנזר הדורמיציון הבנדיקטיני גרמני, שאליהם נתייחס בהמשך.

הערות

[1]  אליהו עלה לשמיים ברכב אש מגדות הירדן, ובאותו מקום מופיע לאחר 700 שנה יוחנן שטובל במים.

[2]  מעניין לציין שהיו אנשים שהאמינו ביוחנן ולא האמינו בישוע. לא כל תלמידי יוחנן עברו להאמין בישוע, ועד היום יש קבוצה של כמה עשרות אלפים בדרום עיראק ובפרס הנקראים "מנדאים", הטוענים שהם הולכים בדרכו של יוחנן, ושחשיבותו גדולה עבורם מחשיבותו של ישוע.

[3]  במזרח היה נהוג עד המאה ה-6 לחגוג את חג המולד באפיפניה – חג הטבילה – האל המתגלה. בכנסיות המונופיזיטיות עדיין חוגגים את חג המולד עם חג האפיפניה.

[4]  בדומה לבאר החיים, או מעיין החיים, שאותה חיפש אלכסנדר הגדול והמופיעה באגדות מסופוטמיות עתיקות.

[5]  ראו הספר "הדרך לירושלים", זאב בן אריה.

[6]  ואכן ידוע על טקסי נישואין מקודשים של נשים נוצריות קדושות, כגון קתרינה הקדושה מסיינה, עם ישוע במאה ה-14.

[7]  גבירתנו מפטימה מופיעה גם בציורים של ברלוצ’י בכנסיית הביקור בעין כרם.

[8]  הכנסייה אמורה הייתה להיות מוקדשת למלך ויטריו עמנואל ה-3, ההוספיס והמנזר הסמוכים אליה אמורים היו, על פי ברלוצ’י, להתפתח לכדי מושבה כפרית איטלקית, ברוח הקומונות של ימי הביניים. שני הדברים לא הסתייעו בגלל מאורעות מלחמת העולם השנייה, שבמהלכם איטליה הפכה לאויב של האימפריה הבריטית ששלטה בארץ ישראל באותו הזמן.

[9]  מסורות מאוחרות זיהו את ההר עם מקום כנסיית האושר, בעוד שמסורות קדומות יותר ציינו את המקום קרוב יותר לעמק הבטיחה, בסמוך לכנסיית בכורתו של פטרוס כיום. בנוסף לכנסייה זו נמצא בבקעה הפוריה לא רחוק משם, לחופי הכנרת, את כנסיית הלחם והדגים שיסודותיה ביזנטיים.

[10]  ניתן לראות דוגמא טובה לזה בהשפעה האנרגטית והרוחנית של צבעים: מבחינה פיזית הצבעים החמים, ובמיוחד הצבע האדום, הם בטווח התדרים הארוך, ואילו הצבעים הקרים, ובמיוחד הצבע הכחול, הם בטווח התדרים הקצר. לעומת זאת מבחינה אנרגטית-רוחנית ההפך הוא הנכון, אדום הוא צבע חם, מעורר, ממריץ, קצר טווח, ואילו כחול הוא צבע קר, מרגיע, ארוך טווח.

[11]  ראו הספר "מסתורין יווני", זאב בן אריה, 2019.

[12] מעניין לציין שגלגל האבנים ברוג'ום הירי, שהוא מעגל האבנים המקודש העתיק והגדול בעולם, מתייחס הן לתבור והן לחרמון בכיוונים שלו. ראו על כך בספר "תרבות האלה בישראל", זאב בן אריה, 2022.

[13]  יש סמלים עתיקים על העמודים, חלקם נלקחו מבתי כנסת מהתקופה הביזנטית בגליל.

[14]  ברלוצ'י בנה כנסייה זו במקביל לבניית כנסיית גת שמנים בירושלים, שבה מודגש מוטיב החושך (ראו בהמשך).

[15]  זהו אלמנט השמש הרוחנית המופיע ברבות מכנסיותיו של ברלוצ'י.

[16]  כך לפי יוחנן, ואילו לפי הספרים האחרים מדובר היה בשנה.

[17]  יש גם שער סמוך שנקרא "שער האיסיים" והוא מופיע בכתבי יוספוס פלביוס.