טיול בעקבות חמשת רזי השמחה

חמשת הרזים הראשונים של הרוזרי נובעים מהשמחה על הופעת האלוהות בעולם הזה, בחומר, שמחה על ההתגשמות בגוף, והם קשורים לחיים הנסתרים של ישוע בתור ילד. רעיון זה מתבטא בברכת המלאך "שמחי מרי". השמחה היא על בואו של ישוע – נוכחות המאחדת את כל הדברים. לפי יוחנן פאולוס ה-2 החיים של ישוע הם מסתורין אחד גדול של המילה המתגשמת בגוף (בבשר), וכל דבר שקורה אחר כך הוא פלאי ומוביל לנס הגדול מכול, והוא הניצחון על המוות.

חמשת רזי השמחה מופיעים בעיקר אצל לוקס, ארבעה מהם רק בכתביו, והחמישי (הלידה) באופן מפורט יותר בכתביו מאשר בכתבים אחרים. באופן כללי הבשורה של לוקס נקראת גם "הבשורה של מריה", יש בה יותר מחצי מהאזכורים של מריה בברית החדשה (12 מתוך 20), והופעה בלעדית של חלקים הקשורים להתעברותו, לידתו וילדותו של ישוע. בנוסף לכך, בלוקס מופיעים סיפורים בלעדיים על יוחנן, בין השאר גם על לידתו הפלאית.

בנוסף לבשורה, לוקס כתב כנראה גם את ספר "מעשי השליחים". הוא היה רופא, צייר ומלווה של פאולוס במסעותיו ושליחותו ברחבי העולם ההלני (מופיע שלוש פעמים באגרות של פאולוס). בתוקף שליחותו כמביא הבשורה לקהילות היווניות פונה לוקס בבשורה שלו גם לקהל יווני גוי ולא רק יהודי, אם כי יש התייחסות והסתמכות בכתביו על המסורת היהודית ונבואות התנ"ך. ייתכן שהיה יהודי וייתכן שלא, יש אומרים שהוא היה מבין 70 התלמידים של ישוע, אבל ייתכן שלא פגש את ישוע בעצמו, והוא מספר על מאורעות של הברית החדשה מעדות שנייה. הפנייה שלו לקהל היווני מסבירה את אריכות הסיפור על ישוע מכיוון שהוא מייעד את הבשורה שלו לקהל שרגיל לשמוע סיפורי מיתולוגיה על גיבורים.

במקורות הנוצריים מופיעות מסורות על כך שלוקס פגש את מריה וישוע (ואולי גם חי בנוכחותם), וכי הוא צייר אותם כעדות מראה עיניו. במקומות שונים בעולם נשמרים ציורים (איקונות) של מריה (ולרוב ביחד עם ישוע) שכביכול לוקס צייר. הציור המפורסם ביותר שלו נקרא "מריה מראה את הדרך" – מריה הודגטריה (Hodegetria), ולפי האמונה התמונה המקורית הובאה על ידי הקיסרית אאודוקיה מירושלים לקונסטנטינופול במאה ה-5 והוחזקה במנזר מיוחד שהוקם לכבודה שנקרא "אם האלוהים מראה את הדרך" (Panaghia Hodegetria). זאת הייתה איקונה מצוירת משני צדדיה, כשבצד האחד שלה רואים את ישוע הילד יושב על ידה השמאלית של מריה והיא מצביעה עליו ואליו בידה הימנית, כביכול מראה את הדרך אליו, ובצד השני את ישוע על הצלב.

לפי המסורת, לוקס מת ונקבר בתבאי שביוון, אבל הגופה שלו נמצאת בפדואה שבאיטליה, ואילו ראשו נמצא בפראג. הציור של הודגטריה מבטא את הפילוסופיה שמאחורי הרוזרי, והיא כי השער לישוע הוא מריה, היא זו שמבינה אותו, רואה אותו, יודעת את הדרך אליו. באירועי הרזים של השמחה נאמר פעמיים שהיא "שמרה בליבה את הדברים האלה" (בלידה ובמציאה במקדש, שהיא בעצם לידה שנייה – בגרות). כלומר המאמין צריך להיכנס לליבה ולדמותה של מריה כדי להכיר את ישוע וכדי שישוע ייוולד בתוכו, בדיוק כפי שרוח הקודש התממשה והתגשמה בגופה הטהור של מריה.

מעניין לציין שמי שמביאות את הציור שמבטא את הפילוסופיה המריאנית לקונסטנטינופול אלו שתי נשים: הקיסרית הגולה אאודוקיה שפעלה בארץ ישראל במאה ה-5, וגיסתה פלוכריה, אחותו של הקיסר תיאודוסיוס ה-2. פלוכריה ארגנה את ועידת כלקדון ב-451. היא הייתה בתולה כל חייה ולכן במהלך הוועידה העלתה על נס את דמותה של אופמיה הקדושה שנשבעה לבתולין מגיל צעיר ומתה בתולה, מדגישה את היבט ההתנזרות מהעולם, וגם את תפישת הבתולין של מריה, לפני, תוך כדי, ואחרי.

לאאודוקיה לעומת זאת היו כנראה מספר מאהבים למרות שהייתה אשת הקיסר. היא הייתה מהנשים האחרונות שזכו לחינוך פגאני הלני, ומן הסתם נחשפה לדמותה של האם הגדולה, אימא אדמה. היא הפכה לאשתו של הקיסר תיאודוסיוס ה-2 והולידה לו בת, אלא שלאחר נישואי בתה היא הרגיש בודדה ועלתה לרגל לירושלים ב-438 והביאה איתה שרידי קדושים חזרה לקונסטנטינופול. בעקבות פרשת אהבים שהייתה לה יותר מאוחר היא גלתה לירושלים מרצון ב-444 ופעלה שם עד מותה ב-460, בונה את חומות העיר, מגנה על היהודים, ולוקחת חסות על נזירות המדבר. היא בנתה את קבר מרים בעמק יהושפט וקידמה את המסורות על עלייתה לשמיים של מריה וקדושתה.

חמשת הרזים (האירועים) של השמחה הם: הבשורה שהתרחשה בנצרת, הביקור של מריה בעין כרם לאחר שהתעברה והמפגש שלה עם אלישבע, שהייתה בהיריון מקביל באותו הזמן עם יוחנן המטביל, הלידה באסם בבית לחם, הביקור וההצגה של ישוע במקדש לאחר 40 יום מהלידה, ומציאת ישוע במקדש כשהיה בן 12 בזמן שהם עלו לרגל לירושלים. הפירות של תרגול חמשת הרזים הללו בהתאמה הם: תכונת הצניעות, יכולת קבלת האחר, עוני הרוח במובן של הימנעות מהאגו, טוהר בגוף וברוח, ויכולת ציות.

רז הבשורה – הפרי הוא צניעות

הרז הראשון שעליו חושבים במהלך המעבר על עשרת החרוזים הראשונים של הרוזרי (תוך כדי אמירת עשר תפילות "אווה מריה") הוא הבשורה. המלאך גבריאל  מברך את מריה, ודרך מילותיו ישוע מתגשם בבשר. או כפי שנאמר בספר יוחנן (פרק א'): "הדבר נהיה בשר וישכן בתוכנו". האירוע הזה מזכיר את מעשה בראשית, שבו העולם נברא דרך מילה: "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור".

וכך כתוב: "בחדש הששי נשלח המלאך גבריאל מאת האלהים לעיר בגליל, אשר שמה נצרת, אל בתולה מארסת לאיש מבית דוד ושמו יוסף, ושם הבתולה מרים.  בהכנסו לחדרה אמר המלאך, "שמחי, ברוכת החסד. יהוה עמך". היא נדהמה לשמע הדבר וחשבה בלבה מה טיבה של הברכה הזאת. אמר לה המלאך, "אל תפחדי, מרים, כי מצאת חן לפני אלהים. הנה תהרי ותלדי בן, ותקראי שמו ישוע. הוא גדול יהיה ובן-עליון יקרא, ויהוה אלהים יתן לו את כסא דוד אביו; וימלך על בית יעקב לעולם ואין קץ למלכותו"." (לוקס א', 26-33).

הדבר לובש בשר? בתולה נכנסת להיריון? זה נשמע אבסורד, אלא אם כן הסיפור הוא אלגוריה להופעת אנרגיה בחומר, התגשמות, מעבר מהרוחני לפיזי, ואפשר למצוא את הרז הזה כמעט בכל דבר בחיינו – המחשבות שלנו הופכות למציאות, ועל זה נאמר: "אתה נהיה מה שאתה חושב עליו". לידת הבתולין האמיתית היא מחשבה חדשה, הרגשה חדשה, הנולדת אצלנו יש מאין. בכדי שזה יקרה, צריך לרוקן את האגו שלנו, וזה נעשה דרך צניעות.

לפי יוחנן פאולוס ה-2 אלוהים מתכנן לאחד את כל הדברים דרך ישוע. האב מסתכל על מריה באהבה, ועל האנושות שמוכנה לקבל בזכותה את הבשורה. אפשר לומר שהוא מתבונן על העולם וסוף סוף רואה מישהי שדרכה אפשר לחולל את התיקון. המקום שנקשר לכך הוא נצרת, בין השאר מפני שהיא הייתה עיירה צנועה. בן האלוהים לא התעבר והופיע בעולם ברומא, אלכסנדריה או ירושלים, אלא בכפר קטן בגליל. אלוהים נענה לתפילות ולתחינות ולקריאות בני האדם, והוא עומד להופיע בעולם בדמות בשר ודם בכדי לגאול את המין האנושי מחטאיו ולזרז את ביאת יום הדין וימות המשיח. זוהי הבשורה האוניברסלית, הנסתרת מאחורי בשורה פשוטה יותר וספציפית למריה, שהיא עתידה ללדת בן.

מה יותר משמח מאשר הבשורה על ילד שעומד להיוולד. מה יותר משמח מאשר לדעת שאלוהים לא שכח את המין האנושי והוא פועל לגאולתו, מה יותר משמח מאשר לדעת שאלוהים לא שכח את ישראל והוא שולח את משיחו, מה יותר משמח מאשר לדעת שהחטא הקדמון תוקן ושמזמן זה והלאה בזכות ההופעה של בן האלוהים בעולם יש אפשרות לבני אדם לזכות בחיי נצח. הרז של הבשורה מהדהד לאורך הדורות את הבשורות הטובות ביותר שאי פעם התבשרו בני אדם.

המחרוזת של מסלול המקומות שבהם נבקר מתחילה בכנסיית הבשורה בנצרת, המקום שבו ישוע התעבר וגדל. זהו מקום טוב להתחיל בו מסע עלייה לרגל בעקבות מריה והאמונה המריולוגית מכיוון שהכנסייה מבטאת באדריכלות והאומנות שבה את רז ההתגשמות שממנו מתחיל הכל, בלעדי רז זה אין הופעה של האלוהות בעולם ולא יכול להתרחש תהליך הגאולה.

לחצו כאן למאמר על כנסיית הבשורה הקתולית

כנסיית הבשורה האורתודוקסית

בנצרת יש מעיין קטן הנקרא "באר מרים" והוא יוצא מסביל (מתקן שתייה) יפה בכיכר שעל הכביש הראשי, אך למעשה המים מגיעים לשם בצינור ממקור הנביעה שנמצא כמה מאות מטרים משם, בתוך כנסיית הבשורה היוונית אורתודוקסית של "גבריאל הקדוש". לפי "הבשורה של ג'יימס", המלאך גבריאל פגש לראשונה את הבתולה מריה ליד המעיין ושם בישר לה שהיא עומדת ללדת בן. וזה הגיוני, מפני שמעיין היה מרכז החיים של הכפר בימי קדם ואליו היו באות הנשים לשאוב מים. היוונים אורתודוקסים אימצו את הגרסה הזו של הבשורה ובנו את כנסייתם מעל המעיין העתיק של נצרת. השילוב של המים בקצה אחת הזרועות של הכנסייה הופך אותה לאחת היפות בארץ. רעננות המים הזורמים מפכה חיים במקום ומקרבת את האדם אל אימא אדמה, שאותה, במידה רבה, מסמלת מריה. עולי רגל באים לכאן לשאוב מעט מהמים המקודשים.

הכנסייה היוונית אורתודוקסית של הבשורה בנויה על בסיס כנסייה צלבנית מהמאה ה-12, ממנה שרדה הקריפטה שבתוכה נמצא המעיין. היא נבנתה מחדש בתבנית כנסייה אורתודוקסית באמצע המאה ה-18. בצד המזרחי שלה יש איקונוסטזיס יפה ועתיק ועל הקירות ציורי קיר יפים וחדשים יחסית. הכנסייה פעילה וקהלה הוא אוכלוסייה ערבית נוצרית, לידה יש מבני קהילה נוספים ואף בית ספר, מומלץ לבקר בה ולו בכדי להתרשם מהאווירה השונה לאחר הביקור בכנסיית הבשורה הקתולית. אפשר להגיע אליה בהליכה של 10 דקות דרך סמטאות העיר העתיקה.[4]

רז הביקור – הפרי הוא אהבת האחר

לאחר שהאלוהות מתגשמת בחומר, הדבר הבא שצריך לקרות הוא שיהיה מי שיכיר בה בכדי שהיא תוכל להתחיל ולהשפיע בעולם. ולכן הרז השני של הרוזרי הוא זה של הביקור, הוא מגלה לנו את הברכה שטמונה במפגש עם האחר. כשהמלאך גבריאל פוגש את מריה הוא אומר לה: "שמחי, ברוכת החסד, יהוה עמך" (לוקס א', 28). אבל מריה לא שמחה כי היא עדיין לא תפשה מה קרה, ועל זה נאמר "האחרון היודע שהוא במים הוא דג הזהב". האדם לא רואה את עצמו, לכן הוא זקוק לאחר שישקף עבורו את מה שקיים בתוכו, לטוב ולרע. לכן הדבר הבא שקורה לאחר הבשורה בנצרת הוא שמריה הולכת לבקר את בת דודתה אלישבע בעין כרם, כמה שבועות אחר כך, אולי בכדי לחלוק איתה את הבשורה. אבל לא נדרשות מילים רבות, ומיד כששתי הנשים נפגשות אלישבע מבינה מה קרה, והתינוק שבבטנה (יוחנן המטביל) מגיב לנוכחותו של ישוע. אלישבע מתמלאת ברוח הקודש ומברכת את מריה בברכת: "ברוכה את בנשים וברוך פרי בטנך". וכך כתוב בברית החדשה: "ויהי כשמע אלישבע את-ברכת מרים וירקד הילד במעיה ותמלא אלישבע רוח הקדש, ותקרא בקול גדול ותאמר ברוכה את בנשים וברוך פרי בטנך, ומה-לי כי-אם אדני באה אלי, כי קול ברכתך בא באזני והנה רקד בשמחה הילד במעי, ואשרי המאמינה כי המלא ימלא אשר דבר-לה מאת יהוה" (לוקס א', 41-45).

כתוצאה מהמפגש עם אלישבע גם מריה מתמלאת ברוח הקודש, מתמלאת שמחה ואומרת את תפילת המגניפיקט, שיר תהילה לאל. למרות שמלאך אומר לה כבר בנצרת "שמחי", הרי שרק לאחר המפגש עם אלישבע וקבלת הברכה ממנה מבינה מריה מה קרה והופכת שמחה, "האסימון נופל" כמו שאומרים. למרות שנולדה ללא חטא, מריה עדיין צריכה את התגובה והאישור של האחר, במקרה הזה אלישבע, בכדי להתמלא באור בעצמה ולבטא את השמחה שיש בה. מריה אומרת שירת הלל לאל, שנובעת מרוממות הנפש שלה והשמחה (תגל) של רוחה. וכך ממשיך הטקסט של הברית החדשה: "ותאמר מרים רוממה נפשי את-יהוה, ותגל רוחי באלהי ישעי, אשר ראה בעני אמתו כי הנה מעתה יאשרוני כל-הדרות, כי גדלות עשה לי שדי וקדוש שמו, וחסדו לדור דורים על יראיו, גבורות עשה בזרעו פזר גאים במזמות לבם, הרס נדיבים מכסאותם וירם שפלים, רעבים מלא-טוב ועשירים שלח ריקם, תמך בישראל עבדו לזכר את-רחמיו, כאשר דבר אל-אבותינו לאברהם ולזרעו עד-עולם" (לוקס א', 46-55).

הרז של הביקור מגלה לנו שהאדם לא מתקיים בפני עצמו אלא רק ביחס לאחרים, וזה משליך אפילו על הרז הקודם, רז הבשורה, מכיוון שמריה לא יכולה להיות טהורה בפני עצמה, אלא רק מתוך הקשר עם שאר המין האנושי וסיפור הנפילה מגן העדן. הפרי של רז הביקור, אם כן, הוא אהבת האחר, והייתי מוסיף לכך גם הבנה שאנחנו חלק מסיפור אנושי משותף. לפי יוחנן פאולוס ה-2, הקול של מריה והנוכחות של ישוע ברחמה גורמים ליוחנן לקפוץ משמחה ברחמה של אלישבע, וכך גם אנחנו צריכים להגיב במפגש עם האחר. השמחה צריכה להיות כלפי גרעין האלוהות שבאדם, מה שנמצא עדיין בשלב עובר בבטנו, האפשרות האין-סופית שלו, אליה אנחנו צריכים להגיב.

קראו מאמר – כנסיית הביקור בעין כרם

רז הלידה – הפרי הוא עוני הרוח

לפי התפישה הנוצרית ישוע הוא חלק מהאלוהות, הוא היה קיים לפני שהעולם נברא ויהיה קיים אחריו, הוא והאלוהים הם חלק מאותה מהות ביחד עם רוח הקודש, ואפשר להסביר זאת בעזרת האנלוגיה של קרן השמש: האל הוא השמש, האופן שבו השמש מאירה ומחממת אותנו זה הבן, וקרן השמש היא רוח הקודש, וביחד יש לנו את השילוש הקדוש. ישוע בהיבט זה הוא נצחי ובלתי ניתן להגדרה, ויחד עם זאת הנס הנוצרי הוא ההופעה של האלוהות בחומר, הופעה מוגדרת במקום ובזמן דרך לידה של ילד פלאי לפני אלפיים שנה בבית לחם. זאת הייתה לידה ללא כאב ועם שימור של הבתולין של מריה, אבל יחד עם זאת לידה אנושית לכל דבר ועניין. המסתורין הזה נקרא הרז של הלידה.

הלידה מתוארת בלוקס וגם במתי, וכך כתוב בלוקס: "ויהי בהיותם שם וימלאו ימיה ללדת, ותלד את-בנה הבכור ותחתלהו ותשכיבהו באבוס כי לא-היה להם מקום במלון, ורעים היו בארץ ההיא לנים בשדה ושמרים את-משמרות הלילה על-עדרם, והנה מלאך יהוה נצב עליהם וכבוד יהוה הופיע עליהם מסביב וייראו יראה גדולה, ויאמר אליהם המלאך אל-תיראו כי הנני מבשר אתכם שמחה גדולה אשר תהיה לכל-העם, כי היום ילד לכם מושיע אשר הוא המשיח האדון בעיר דוד, וזה לכם האות אשר תמצאון ילד מחתל ושכב באבוס, ופתאם היה אצל המלאך המון צבא השמים והם משבחים את-האלהים ואמרים, כבוד במרומים לאלהים ובארץ שלום באנשי רצונו, ויהי כאשר עלו מעליהם המלאכים השמימה ויאמרו הרעים איש אל-רעהו נעברה-נא עד בית-לחם ונראה המעשה הזה אשר הודיענו יהוה. וימהרו ויבאו וימצאו את-מרים ואת-יוסף ואת-הילד והוא שכב באבוס, ויראו וישמיעו את-הדבר הנאמר אליהם על-הנער הזה, וכל-השמעים תמהו על הדברים אשר-דברו אליהם הרעים, ומרים שמרה את-הדברים האלה ותחשבם בלבה" (לוקס ב', 6-19).

לוקס מספר על ביקור הרועים (מבית סחור) בבית לחם וההתגלות האלוהית שהייתה להם, ואילו מתי מספר על ביקור האמגושים מארץ המזרח: "ויהי בימי הורדוס המלך כאשר נולד ישוע בבית-לחם יהודה ויבאו מגושים מארץ מזרח ירושלים" (מתי ב', 1). ובהמשך: "ויהי כשמעם את-דברי המלך וילכו והנה הכוכב אשר-ראו במזרח הלך לפניהם עד אשר-בא ויעמד ממעל לאשר-היה שם הילד, ויראו את-הכוכב וישמחו שמחה גדולה עד-מאד, ויבאו הביתה וימצאו את-הילד עם-מרים אמו ויפלו על-פניהם וישתחוו-לו ויפתחו את-אוצרותם ויקריבו לו מנחה זהב ולבונה ומור" (מתי ב', 9-11).

המסתורין של הלידה כרוך בהכרה בישוע על ידי אנשי העולם, ואלו מיוצגים מצד אחד על ידי הרועים, פשוטי העם ואלו שבתחתית הסולם החברתי, ומצד השני על ידי האמגושים, שהיו כנראה מלכים עשירים מהמזרח, שועי ארץ. כולם יכולים להכיר בישוע, אבל בכדי שזה יתאפשר צריך עוני ברוח, כלומר להיות מרוקן מהאגו, וזהו הרז של הלידה, הפרי של רז זה (וגם הזרע) הוא עוני שברוח, בדומה קצת לצניעות, שהיא הפרי של רז הבשורה.

ישוע נולד באורווה מאחר שלא היה מקום באכסניה. וזה מלמד אותנו שאנחנו רק עוברי אורח בעולם ולכן צריכים להיות צנועים ועניים ברוח. לפי יוחנן פאולוס ה-2, הלידה של הילד האלוהי, המשיח של העולם, מבושרת על ידי שירת מלאכים, אלא שאלו מתגלים לפשוטי העם, ועובדה היא שמלאך יהוה הופיע לפני הרועים. הלידה של ישוע היא שמחה גדולה, בדומה לבשורה, אבל היא דורשת הכרה בדומה לרז הביקור. המלכים מהמזרח באים אל האבוס ומשתחווים לפני תינוק, נותנים לו את אוצרות העולם הזה. הם מספיק ענווים ברוח בכדי להבין שמה שחשוב אלו לא האוצרות שבארץ אלא האוצרות שברוח, ולכן הם מפנים עורף להורדוס, ופונים אל המלך האמיתי.

מריה מניקה את ישוע חסר הישע. המשמעות כאן היא שההופעה של דברים בעולם הפיזי מתחילה בקטן, כפי שאמר ישוע בדרשת ההר, "אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות שמיים", ובמקומות לא צפויים. הלידה של ישוע קשורה להתרחשויות רבות בעולמות הלא נראים, המתבטאות בהופעת מלאכים, כוכבים, אורות, קולות וכן הלאה, כפי שמופיע בבשורה של ג'יימס. מריה נוצרת את כל הדברים הללו בליבה.

הלידה של ישוע, שהוא אלוהים בתוך גוף של אישה, היא מסתורין גדול מאוד, וקשורה לאחת הדוגמות של הכנסייה הקתולית, והיא "אם האלוהים". אפשר היה שאלוהים יופיע בעולם סתם כך פתאום בדמות אדם שלם, או יישתל בגופה של מריה מבחוץ, אבל העובדה היא שהוא היה צריך לעבור תהליך של לידה אנושית בתוך גוף אישה. במילים אחרות, משמעות רז הלידה היא שלאלוהים יש אימא ארצית, וזאת למרות שאין לו אב ואם, אי אפשר לתאר אותו, והשמיים והארץ לא יכולים להכיל אותו. זה קשור לטבע הכפול של ישוע, שהוא בסיס האמונה הקתולית הנוצרית: טבע אלוהי וטבע אנושי, והרז של הלידה הוא המחבר את שני אלה יחד.

הנס של ההתגשמות בגוף (בבשר) המופיע ביוחנן (א', 1): "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, ואלוהים היה הדבר", מגיע לשיאו בלידה. ההתעברות שמתרחשת בעקבות הבשורה היא השלב הראשון בהופעה הפיזית של אלוהים בעולם, אולם הלידה היא השלב החשוב והמכריע, שבו כל מי שפתוח לכך, בין אם הוא רועה ובין אם מלך, מרגיש את נוכחותו של ישוע וזוכה בהזדמנות לחזות בו ולסגוד לרז המופלא.

כנסיית המולד בבית לחם וכנסיית הרועים בבית סחור

מסלול המחרוזת יוביל אותנו מעין כרם לכנסיית המולד בבית לחם וכנסיית הרועים בבית סחור, שני המקומות הקשורים לרז של הלידה ומבטאים אותו, והם במרחק 2 ק"מ האחד מהשני.

כנסיית המולד בבית לחם היא אחת הכנסיות העתיקות בעולם, היא הוקמה כבר על ידי הלנה אימו של הקיסר קונסטנטינוס במאה ה-4 לספירה, אבל שופצה למתכונתה הנוכחית בזמנו של יוסטיניאנוס במאה ה-6. הכנסייה מוחזקת כיום במשותף על ידי שלוש עדות: הקתולים המיוצגים על ידי הפרנציסקנים, היוונים אורתודוקסים והארמנים. עיקר הכנסייה היא בזיליקה גדולה באורך 50 מטר שמחולקת לחמישה אולמות, ובה נמצאים 48 עמודים גדולים. בצד המזרחי שלה נמצא אפסיס ומתחתיו המערה שבה נולד ישוע, כשהמיקום המדויק מסומן על ידי כוכב מכסף בעל 14 קצוות (14 דורות מאברהם לדוד, ומגלות בבל לישוע). מהמערה מסתעף גרוטו (מערה קטנה), שם היה האבוס שבו הניחו את ישוע התינוק. בתוך הגרוטו יש מזבח המוקדש לשלושת האמגושים שבאו בעקבות הכוכב מהמזרח בכדי לתת מתנות ולברך את התינוק שנולד.

בצמוד לבזיליקה מצד צפון נמצא המתחם הפרנציסקני של קתרינה הקדושה, ובליבו כנסייה גדולה מהתקופה הצלבנית, שם נערכים טקסי חג המולד המשודרים לכל העולם. כ-200 מטר מזרחה מהכנסייה נמצאת מערת החלב שבה הסתתרה המשפחה הקדושה בזמן החיפוש של חיילי הורדוס. לפי האגדה, טיפה מחלבה של מריה נפל על רצפת המערה והפכה את קירותיה ללבנים ולבעלי תכונות פלאיות. מעל המערה נבנתה כנסייה ולידה מנזר לנזירות. באופן כללי בית לחם היא מקום של התגלויות מריה, ובה זכתה מרי אלפונסין לחיזיון של מריה וגם מרים בוארדי (ראו בהמשך).

בסמוך לבית לחם, והיום למעשה חלק ממנה, נמצאת השכונה (עיירה) של בית סחור, שם יש כנסייה נפלאה שהקים ברלוצ'י לכבוד הרועים שזכו בהתגלות של המלאך שבעקבותיה באו לברך את התינוק ישוע (כפי שמופיע בלוקס פרק ב'). הכנסייה נמצאת כ-2 ק"מ מזרחה מכנסיית המולד ונקראת כנסיית שדה הרועים. למרות שמדובר במבנה אבן הרי שהוא מזכיר בצורתו אוהל (כמו של הרועים הבדואים), ובנוסף לכך הגג שלו בצורת כיפה ועשוי זכוכית שמאפשרת לאור לחדור פנימה. זהו גם האור הפיזי של השדה הפתוח וגם האור הרוחני, לפי התפישה המיסטית הנוצרית לאור (כמו לאדם) יש טבע כפול, והכנסייה באה להראות את הפלא של הופעת האור האלוהי בעולם. למבנה עשר צלעות וחמישה אפסיסים המתארים את הופעת המלאך לפני הרועים ואת סגידתם לישוע.

רז ההצגה במקדש – הפרי הוא טוהר בגוף וברוח

הרז הרביעי של השמחה מתרחש 40 יום לאחר לידת ישוע. לפי המסורת היהודית, אישה שילדה נחשבת טמאה למשך 40 יום, ולאחריהם עליה להיטהר במקדש ולהביא איתה קורבן (בדרך כלל שתי יונים). לכן מריה לוקחת את ישוע התינוק למקדש, אבל כשהיא מגיעה לשם קורים כמה דברים מעניינים, וכך כתוב בברית החדשה: "וימלאו ימי טהרם כתורת משה ויעלהו ירושלים להעמידו לפני יהוה, ככתוב בתורת יהוה כל-זכר פטר רחם יקרא קדש ליהוה, ולהקריב קרבן כמצות תורת יהוה שתי תרים או שני בני יונה. והנה איש בירושלים ושמו שמעון והוא איש צדיק וחסיד מחכה לנחמת ישראל ורוח הקדש היתה עליו, ולו נגלה ברוח הקדש כי לא יראה-מות עד אם-ראה את-משיח יהוה, ויבא ברוח אל-המקדש ויהי כאשר הביאו הוריו את-הנער ישוע לעשות לו כחקת התורה, ויקחהו על-זרעותיו ויברך את-האלהים ויאמר: עתה תפטר את-עבדך כדברך אדני בשלום, כי-ראו עיני את-ישועתך, אשר הכינות לפני כל-העמים, אור להאיר עיני הגוים ותפארת ישראל עמך. ואביו ואמו תמהים על-הדברים הנאמרים עליו. ויברך אותם שמעון ויאמר אל-מרים אמו הנה-זה מוסד למכשול ולתקומה לרבים בישראל ולאות מריבה, ובנפשך תחתר חרב למען אשר-תגלינה מחשבות לבב רבים. ואשה נביאה היתה שם חנה בת-פנואל משבט אשר והיא באה בימים וישבה עם-בעלה שבע שנים אחרי בתוליה, והיא אלמנה כארבע ושמנים שנה ולא משה מן-המקדש ותעבד את-אלהים בצום ובתחנונים לילה ויום, ותקם בשעה ההיא ותגש להודות ליהוה ותדבר עליו באזני כל-המחכים לגאלה בירושלים" (לוקס ב', 22-38).

במקדש יש נביא בשם שמעון שמחכה כל חייו הארוכים לראות את המשיח, ואלוהים מעניק לו שנים ארוכות בכדי שיוכל להגשים משאלה זו, והנה מה שחיכה לו מתממש, הוא זוכה לראות את ישוע, לגעת בו ולהתמלא בשמחה. השמחה היא על שהציפייה לגאולה מתגשמת בחיים הללו. אדם מאריך ימים ועושה כל מה שהוא יכול בתקווה לצפות בגאולה זו, והנה היא מגיעה. זאת שמחה שאי אפשר לתאר אותה במילים, התגשמות של כל הציפיות וכל התקוות, הוכחה של האמונה שבעקבותיה אדם יכול לעזוב את העולם הזה שלם וטוב לבב.

לפי יוחנן פאולוס ה-2, השמחה של שמעון למראה הילד שכל חייו ציפה לו נמהלת בנבואה על החרב שתפלח את ליבה של מריה. שמעון אומר למריה שישוע יהווה עלייה וירידה לרבים ויעורר התנגדות, ומנבא למריה שיבוא יום ובליבה תינעֵץ חרב. השיעור כאן הוא שיש להציג את הדברים בדרך הנכונה, ולשמור על החוקים והטוהר בכדי שאנשים יוכלו לקבל את האמת (זוהי משמעות ההצגה) – וגם אז יהיו כאלה שלא יוכלו לקבל אותה. לפי מקסימוס המוודא, הראשון שכתב ספר על המשמעות החבויה באירועים השונים בחיי מריה (מסתרי מריה) במאה ה-6 לספירה, הנוכחות של ישוע גורמת לשמעון הזקן להתחזק ולהצליח לקחת את התינוק בזרועותיו, ולרגע קצר הוא מתמלא באור. בהשראת רוח הקודש הוא יודע שיוסף איננו אביו, ולכן פונה בלשונו רק אל מריה למרות שיוסף נוכח שם.

חשוב לזכור שמריה גדלה בבית המקדש מגיל שלוש, התקדשה והיטהרה, קיבלה את מזונה על ידי מלאכים והתמלאה בחוכמה והשראה, כך שלמעשה הפכה בעצמה למעין מקדש, ארון ברית. כשהגיעה לפרקה היא ניתנה על ידי כוהני המקדש ליוסף למשמרת, ועתה היא חוזרת לבית המקדש אחרי כמה שנים ובידה הפרי של התקדשותה ותפילתה. זה היה בוודאי רגע משמח ומרגש מאוד עבור מריה ועבור כוהני המקדש שהכירו אותה בתור ילדה קטנה. הרז של ההצגה במקדש מלמד אותנו כי המקדש האמיתי הוא טוהר הגוף והרוח, וכשזה נמצא אלוהים יכול לשכון בתוכנו, כנאמר "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".[9]

אם נתבונן בדברים לעומק, הרי שההגעה של מריה עם ישוע למקדש היא המפגש הראשון בין האלוהות שהיא ישוע והמקום הקדוש שהוא המקדש, וזה משמח מאוד. מבחינה זו אפשר לומר שהמקדש הוא המוצג לישוע ולא להיפך. משהו מסתורי וחזק מאוד מתרחש בזמן המפגש הזה, והוא התחברות הייעוד ההיסטורי של עם ישראל ורוח הנבואה עם ההופעה של האלוהות שכמו לוקחת על עצמה מזמן זה והלאה את שרביט ההובלה הרוחנית, עד שהיא הופכת בסופו של דבר למקדש בעצמה.[10] הדרך להיות מקדש אדם היא טוהר בגוף וברוח, וזהו גם הפרי של רז ההצגה במקדש.[11]

לאחר ההצגה במקדש, המלאך אומר ליוסף לקחת את הילד ולברוח למצרים כי הורדוס רודף אותם, והם שוהים במצרים כשנתיים. הנוכחות של ישוע במצרים מנקה אותה אנרגטית מהשדים, המאגיה והאלים הפגאניים, ומכשירה את הלבבות לבוא הנצרות, כשם שהמפגש של התינוק עם המאגים מפרס מנקה את מסורת המאגיה הזו, ושכשם שהנוכחות של ישוע במקדש מביאה לגילוי תפארתו. ואכן מצרים הופכת להיות אחת הארצות שתרמה רבות למחשבה ולמסורת הנוצרית. האם הנושאת תינוק אלוהי שמגיעה למצרים מחליפה את איזיס הנושאת את הורוס. ישוע מחליף את אוזיריס כאל שמת וקם לתחייה. ישוע התינוק במצרים הוא אדם בארץ זרה פעמיים, פעם אחת אלוהים בעולם החומר המופיע כבן אדם, ופעם שנייה יהודי במצרים, אותה מצרים שבני ישראל היו גֵּרים בתוכה, ואפשר לומר שזה מסמל את זרות הנפש, שהיא מעולמות הרוח, בעולם הפיזי. ישוע התינוק ומריה נודדים מארץ לארץ בדיוק כפי שהנפש נודדת מעולם לעולם.

כנסיית ומתחם סנטה אנה

באופן טבעי המסלול של המחרוזת צריך היה להוביל אותנו מאתר הלידה בבית לחם לבית המקדש בירושלים, אבל מכיוון שזה חרב לפני 2,000 שנה, ומכיוון שכיום יש במקום מסגד מוסלמי וניסיונות שחזור המקדש ותכולתו ברובע היהודי בירושלים נושאים אופי יהודי, הרי שזה לא מתאים עד בלתי אפשרי במסגרת מסלול נוצרי של עלייה לרגל. בשל כך נשים פעמינו לאתרים הנוצריים הסמוכים להר הבית והקשורים בדרך כזו או אחרת למסורת המקדש, במקום ללכת למקום המקדש עצמו. האתר שאני ממליץ לבקר בו בהקשר של רז הביקור הוא כנסיית ומתחם סנטה אנה מצפון להר הבית.

לפי המסורת הנוצרית מריה נולדה וגדלה במקום זה,[12] שהוא הקרוב ביותר לכניסה לרחבת בית המקדש, והמתחם קרוי על שם חנה אימה. הבשורה של ג'יימס מספרת לנו את סיפור לידתה הפלאית, והמסירה שלה למקדש הייתה ממש מעבר לפינה. זהו מקום טוב להתחבר בו לרז של ההצגה המקדש, באחת הפינות השקטות שבחצרות, בגנים ובשטחים הפתוחים של המתחם.

הכנסייה הצלבנית של סנטה אנה היא אחת היפות והשמורות בארץ, והיא אחת משלוש כנסיות שבנתה מליסנדה המלכה הארמנית של ירושלים (שתי האחרות הן קבר מרים בעמק יהושפט הסמוך וכנסיית סנט ג'יימס ברובע הארמני). היא משמשת מוקד לתהלוכות ביום העלייה לשמיים של מריה (15 באוגוסט) ממקום הלידה שלה אל מקום הקבורה שלה בעמק יהושפט הסמוך.[13] הכנסייה בנויה מעל מקום ביתה והולדתה המשוער של מריה הנמצא בקריפטה (בדומה לכנסיית המולד) מתחת למזבח המרכזי.[14] מריה גדלה בבית זה עד גיל שלוש ויש להניח שגם כשהייתה במקדש הסמוך היא באה לבקר, ולו בגלל מצוות התורה על כיבוד אב ואם. במקום יש אקוסטיקה מיוחדת שמשבחת את השירה והתפילות בציבור, ויש הטוענים שהאקוסטיקה מעידה על תכונות אנרגטיות של החללים המשפיעים על הנכנס לתוכם, וכי מקורה של המסורת הזו באדריכלות המקודשת הארמנית שממנה הצלבנים קיבלו השראה (מליסנדה הייתה בת של נסיכה ארמנית).

לאחר מפלת הצלבנים שימשה הכנסייה כמקום של דרווישים מוסלמים, אך היא ניתנה בחזרה לממשלת צרפת בתור נציגת הנוצרים על ידי הסולטאן העות'מאני בזמן מלחמת קרים. כיום המקום מוחזק על ידי מסדר האבות הלבנים, שנקראים כך גם מכיוון שהם פעלו באפריקה וגם מכיוון שהם עוטים גלימות לבנות, וזוכה לתמיכת ממשלת צרפת. כנסיית סנטה אנה נמצאת בצמוד לשער האריות ומצפון לשערי הכניסה הצפוניים והנוחים ביותר לרחבת הר הבית. בחצר הגדולה ניתן למצוא מקומות שקטים שבהם אפשר להתחבר לרז של ההצגה במקדש ולהגיע לטוהר בגוף ובנפש. בכניסה למתחם יש רחבה מרשימה ובמרכזה גן ובו פסל מייסד מסדר האבות הלבנים המחזיקים את המקום.

מעבר לכנסייה הצלבנית העתיקה ניתן לראות במתחם הגדול והיפה את שתי בריכות המים העתיקות של ירושלים, שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות עמוקות ונקראו בריכת בית חסדא, שם היו משאירים את החולים והנכים שלא יכלו להיכנס למתחם המקודש בהר הבית. לפי הברית החדשה, מדי פעם היה מופיע מלאך בבריכה ומי שהיה קופץ ראשון פנימה היה נרפא מתחלואיו. ישוע מגיע למקום ומרפא אדם שניסה במשך כמה שנים להיכנס לבריכה ולא הצליח מכיוון שהיה נכה ותמיד מצא את עצמו אחרון. ישוע אומר לו: "קום, קח את משכבך והתהלך", ומיד הוא נרפא ומתהלך (יוחנן ה', 9). לכן מקום זה נהפך לאתר קדוש נוצרי, ומעל הבריכות נבנות כנסיות ביזנטיות וצלבניות, שניתן לראות שרידים שלהם וללכת מסביב לבריכות. ליד הבריכות יש שרידים של מקדש לאל הרפואה היווני אסקלפיוס ועתיקות נוספות.

במתחם סנטה אנה נוכל לדמיין את מריה מגיעה עם ה"נכד" לבית הוריה ומכינה אותו (מחתלת אותו) לקראת הביקור במקדש. אם נמשיך עם רחוב אל עלם מערבה נגיע לאכסניה האוסטרית שמעל הגג שלה יש את התצפית הטובה ביותר על רחבת הר הבית. שם נוכל לדמיין את המקדש על רקע קו הרקיע של ירושלים כפי שנראה בזמנו של ישוע.

רז מציאת ישוע במקדש – הפרי הוא ציות

הרז החמישי של השמחה קשור גם הוא למקדש והוא מתרחש 12 שנה לאחר ההצגה של ישוע התינוק במקדש, כשהוא כבר נער צעיר המגיע עם הוריו לירושלים במסגרת העלייה לרגל למקדש בחג הפסח. רז זה הוא מציאת ישוע במקדש.

לפי הברית החדשה, מריה ויוסף מגלים שישוע נעלם מהשיירה שלהם שחוזרת לביתה בגליל לאחר הביקור בירושלים, הם מחפשים אותו ומוצאים אותו במקדש מלמד את הרבנים. וכך כתוב: "והילד גדל והתחזק, מלא חכמה, וחסד אלהים היה עליו. מדי שנה בשנה עלו הוריו לירושלים בחג הפסח. ובמלאת לו שתים-עשרה שנים עלו לירושלים כמנהג החג. כשמלאו הימים שבו, אך הנער ישוע נשאר בירושלים והוריו לא ידעו. הואיל וחשבו שהוא נמצא בשירה הלכו כברת דרך יום אחד וחפשוהו בין הקרובים והמכרים, אך כיון שלא מצאוהו חזרו לירושלים לחפש אותו. לאחר שלושה ימים מצאוהו במקדש והוא יושב בין המורים, שומע אותם ושואל אותם; וכל שומעיו התפלאו על שכלו ועל תשובותיו. כאשר ראו אותו הוריו השתוממו. אמרה לו אמו: 'בני, למה עשית לנו ככה? הנה אביך ואני חפשנו אותך בדאגה רבה'" השיב להם: 'למה חיפשתם אותי? האם לא ידעתם כי עלי להיות באשר לאבי?' אך הם לא הבינו את הדבר שדיבר אליהם. הוא ירד איתם ובא לנצרת והיה נכנע למרותם. את כל הדברים האלה שמרה אמו בלבה. וישוע הוסיף לגדל בחכמה ובקומה ובחן לפני אלהים ובני אדם" (לוקס ב', 40-52).

אפשר לפרש את מה שכתוב באופן אלגורי ובכמה מובנים: ראשית דבר, זהו הזמן שבו ישוע מתבגר (נכנס לשנת הבר מצווה) ונהיה לגבר, והוא מופיע באופן השלם ביותר שלו, כפי שכתוב בפסוק הראשון: "מלא חוכמה וחסד ואלוהים עמו". ומכיוון שכך, הוא הופך למקדש אדם וניתן למצוא אותו במקומו הטבעי, שהוא המקדש. ניתן לומר שישוע מוצא את עצמו וכן שאחרים מוצאים אותו כהופעה השלמה של האלוהים, כמקדש אנושי,[15] ולכן הוא חייב להישאר בבית המקדש ולא לחזור עם הוריו לבית שבנצרת, מפני שהמקדש הוא ביתו האמיתי.

פרשנות אחרת היא שחיפוש ישוע ומציאתו במקדש זו המשימה שמוטלת על הנוצרי הרוצה לזכות בגאולה. עליו לחפש את ישוע עד שימצא, והמקום שבו הוא נמצא הוא עם אביו בביתו, שהוא המקדש או הקדושה.

לפי יוחנן פאולוס ה-2, השמחה של המציאה במקדש מעורבת בתימהון ופחד, מפני שההורים לא מבינים את ישוע, והבשורה מפרידה משפחות בטוטליות שלה. מריה אומרת לבנה: "למה ציערת אותנו?" והוא עונה: "אני חייב לעסוק בענייני אבי." המשמעות כאן היא שעל כל אדם לפעול לפי מה שהוא נועד להיות בעולם הזה, גם אם הדבר לא מתיישב עם רצונותיהם של אחרים. כל עוד לא פוגעים במישהו אחר עלינו לציית לקריאה הפנימית שלנו.

הפרי של רז המציאה הוא ציות לקריאה פנימית, נכונות לקבל את הגורל. אלא שבדרך עלינו ללמוד לציית להורים, לממונים עלינו, למטלות החיים. אפילו ישוע לא פתור מכך, ולכן למרות רצונו הוא לא נשאר בבית המקדש, שהוא הבית האמיתי שלו, אלא חוזר עם הוריו לנצרת, "וייכנע להם". הציות הוא כפול, הן לחוקי החברה והצווים החברתיים והמוסריים והן לקול הפנימי, כפי שישוע אומר במקום אחר: "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים" (מתי כ"ב, 21).

מציאת ישוע במקדש משמעה מציאה של הקריאה הפנימית שלנו, ויש בזה שמחה רבה. זה כמו להגיע הביתה לאחר מסע ארוך במדבר, או לראות יבשה לאחר תקופה ארוכה בים. אימו ואביו של ישוע מוצאים אותו לאחר שלושה ימים שבהם הוא נפרד ממשפחתו, והנער שהם מוצאים הוא כבר לא אותו הנער, אלא ישוע אחר שמצא את עצמו, וכמו נולד מחדש. הראשונה והיחידה שתופשת זאת היא מריה, שנאמר עליה "ואימו שמרה בליבה את כל הדברים הללו". ישוע הופך מילד למורה, מגלה את טבעו האלוהי. ומזמן זה והלאה, למרות שבחיצוניות הוא עדיין "נכנע" בפני הוריו, הוא כבר אדם בפני עצמו בעל דרך עצמאית משלו, ובוודאי שזו שמחה גדולה מאוד.

לפי מקסימוס המוודא, המשפט האחרון של תיאור המציאה במקדש "וישוע הלך וגדל בחמה ובקומה ובחון לפני אלהים ואדם" מוזר, מכיוון שאם ישוע הוא אלוהות אזי הוא היה צריך להיות שלם בחוכמה כבר מההתחלה, ולא אדם שיש לו עדיין לאן לגדול ולהתפתח. מקסימוס מסביר שהטבע האנושי של ישוע גרם לכך שככל שהוא גדל והתבגר, החוכמה שבו יכלה להתבטא ולצאת החוצה, והרז של המציאה במקדש הוא השמחה על הופעת חוכמה זו בציבור. לפי מקסימוס, כשמריה אומרת לישוע "הנה אביך ואנכי", הוא מעמיד אותה על טעותה ומגלה בפעם הראשונה שאביו האמיתי הוא האלוהים: "הלא ידעתם כי אהיה באשר לאבי".

מקסימוס מתייחס לזמן שבין ההצגה במקדש בגיל 12 לטבילה בגיל 30, וטוען שישוע מימש בזמן הזה את כל מה שלימד לאחר מכן. הוא התפלל וצם, עשה מעשים טובים, מילא את כל מצוות התורה במשמעות העמוקה שלהם, בצורה שאיש לא עשה לפניו, ורק משהיה שלם שוב – אבל באופן אחר – הוא התגלה מחדש בטבילה. בזמן זה מריה אימו הייתה תלמידתו, וזה נרמז במילים "שמרה בליבה את כל הדברים האלה".

האחיות ציון ושרידי המקדש

המסע בעקבות הרזים של השמחה התחיל בנצרת, מקום הבשורה, לאחר מכן עברנו לעין כרם, מקום המפגש בין מריה לאלישבע, משם המשכנו לבית לחם מקום הלידה, נכנסנו לירושלים למקום ביתה של מריה בכנסיית סנטה אנה הסמוכה להר הבית, ועתה נותר לנו לבקר במקום הקשור לרז המציאה במקדש. אלא שכמו ברז ההצגה במקדש, באופן אידיאלי היינו צריכים לבקר במקום המקדש עצמו, אך מכיוון שזה בלתי אפשרי בחרתי מקום נוצרי סמוך להר הבית שיסמל את המקדש ויחליף אותו כחלק ממחרוזת העלייה לרגל, מקום שמאפשר מדיטציה ורגעים של תפילה והתחברות לרז של המציאה במקדש, והוא מנזר האחיות ציון בוויה דולורוזה.

זוהי בחירה שלי, ואפשר במקום זאת לבקר בכותל, שהוא שריד וסמל לבית המקדש בירושלים, ועל ידי כך להתחבר למורשת היהודית של ישוע, או אפילו לעלות לרחבת הר הבית בזמנים המותרים ולראות את הפנורמה של ירושלים סביב. גם כיום יש במקום חיבור בין המישורים שנוצר על ידי הגיאוגרפיה המקודשת, ואולי גם רשמים אנרגטיים של מה שהתרחש באיזור בזמנים אחרים.

כך או כך, אפשר לראות שהמסע בעקבות הרזים של השמחה לוקח אותנו מבחינה גיאוגרפית מהמקום הרחוק ביותר מירושלים, בתנועה ספירלית, אל האזורים שסמוכים אליה (עין כרם ובית לחם), ומשם לתוך העיר עצמה, למרכז של הקדושה, מקום המקדש שבו יש חיבור בין שמיים וארץ ובין המישורים. לישוע יש קשר מיסטי עם המקדש, ולמעשה הוא בא להחליף אותו. אם העבודה המרכזית במקדש הייתה עבודת הקורבנות, הרי שישוע הוא הקורבן האולטימטיבי המוקרב בזמן הקרבת הקורבנות החשוב ביותר, שהוא חג הפסח, הוא השה לעולה. אם התפקיד החשוב ביותר של המקדש הוא כפרה על עוונות ביום כיפור וטיהור על ידי עבודת הקורבנות וטקסי פרה אדומה ממזרח למקדש, הרי שהופעתו של ישוע בעולם היא כפרת העוונות של המין האנושי האולטימטיבית, המביאה לטיהור העולם הזה ואפילו עולם השאול (על ידי ירידתו של ישוע אל השאול לאחר המוות).

ישוע הוא מקדש אדם, תפישה שאותה פיתחו כבר האיסיים לפניו, אבל יתרה מזאת, ישוע הוא נקודת חיבור בין אלוהים לבני אדם, מכיוון שהוא חלק מהאלוהות שהיה קיים לפני הבריאה ויהיה קיים אחריה. לכן לא צריך יותר לא מקדש על פני האדמה ולא מקדש של מעלה, אבל צריך שיהיה מי שיכיר בישוע כמקדש, שינצור את הדברים בליבו, והמישהו הזה היא מריה. מבין כל החכמים של המקדש, הרבנים והכוהנים, רק אישה פשוטה מנצרת הייתה מסוגלת להבין את גודל האירוע שהתרחש באמת, ולכן מתאים שהמקום שמסמל במסע שלנו את רז המציאה במקדש יהיה מקום של נשים, נזירות במקרה זה, הקשורות למסדר שהתחיל בעקבות התגלות של מריה.

מנזר האחיות ציון בוויה דולורוזה הוא מתחם מורכב ובו כנסייה, אולמות, חדרים של הנזירות, אולמות תת-קרקעיים שהם אתר ארכיאולוגי, מוזיאון קטן ואף בריכות (מאגרי) מים תת-קרקעיות. מדובר במסדר של נזירות המקדם יחסים טובים בין יהודים לנוצרים, מתרכז במעשי צדקה וחסד, ומקיים בתי ספר ובתי יתומים בישראל ובמדינות רבות ברחבי העולם(ראו בהרחבה בפרק על מייסד המסדר אלפונס רטיסבון). בחרתי במקום זה מפני שמצד אחד זהו המקום הקרוב ביותר להר הבית ומקום המקדש, ומצד שני בו נמצאת קשת אקה הומו, המרמזת על המקדש שהוא ישוע האדם. בנוסף על כך יש בו חדרים, חללים ואולמות המאפשרים שקט ועבודה פנימית.

המנזר נמצא בדרך הייסורים ועל ידי כך מחבר את מחרוזת הרוזרי עם התחנות של דרך זו, כפי שניסה לעשות האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 ברפורמות שלו. במרכזו יש כנסייה גדולה המשלבת בתוכה חלקים מהקשת הרומאית העתיקה שנקראת אקה הומו, מכיוון שהאמונה הייתה שבחלון שמעליה הציג פונטיוס פילטוס את ישוע לפני המון העם ואמר להם באופן נבואי ובלי שהתכוון לכך "הנה האיש (האדם)", Ecce Homo, וביטא בכך את התפישה שישוע הוא מקדש האדם. אלא שלמעשה, הקשת מאוחרת מזמנו של ישוע והיא חלק משער ניצחון שנבנה על ידי הקיסר אדריאנוס מאה שנה אחר כך. בשער היו שלוש קשתות, אחת גדולה ושתיים קטנות בצדדיה. הקשת הגדולה מתחילה במנזר ומתנשאת מעל רחוב הוויה דולורוזה, ואחת מהקשתות הקטנות נמצאת בתוך הכנסייה.

הכניסה למנזר מובילה לחללים תת-קרקעיים ובהם ריצוף עתיק של הפורום הרומאי מזמן אדריאנוס שהקיף את הקשת, ופעם האמינו שזו הייתה חצר הארמון שבו נשפט ישוע. ייתכן כי אלו מרצפות שהיו בתחילה ברחבת הר הבית והותקנו בפורום כשימוש משני. במקום יש מוזיאון קטן לממצאים שהתגלו בחפירות, כולל כלי אבן שלא מקבלים טומאה של כוהנים וגלוסקמאות עתיקות (ארונות קבורה קטנים). מתחת לרצפה העתיקה יש מאגרי מים שחצבו החשמונאים והורחבו על ידי הורדוס כחלק ממערך אספקת המים לבית המקדש, ולמצודת אנטוניה ששמרה עליו מצפון. בכניסה למתחם יש מקום ישיבה ובו תמונות המדגימות כיצד נראו בית המקדש ורחבת הר הבית בזמנו של ישוע.

עד כמה שידוע לי, אין למנזר כיום קשר רשמי לתרגולות של הרוזרי, ובוודאי שלא לרז של התגלות ישוע במקדש, אבל אלפונס רטיסבון עצמו השתמש בתרגולת הרוזרי, ואת המחרוזת שלו ניתן לראות בחדר מוזיאון שהוקם לכבודו במנזר האחיות ציון בעין כרם (ראו בהמשך) ויש להניח שהנזירות מתרגלות את הרוזרי גם הן.

בתוך החללים של המנזר נוכל לדמיין את ישוע מלמד את הרבנים והכוהנים בבית המקדש, ואת אימו ואביו המחפשים אחריו, בזמן שהוא בעצם נמצא בביתו הטבעי. לאחר שחווינו ומדטנו על הרזים של השמחה, נעזוב את ירושלים לטובת גיחה קלה לגליל בכדי להכיר ולחוות שם את הרזים של האור, ששלושה מהם התרחשו באזור זה. אבל לפני שנגיע לגליל ניסע למקום הטבילה בירדן.

הערות

[1] במקרה זה זהו תרגום חופשי שלי מאנגלית, מכיוון שלא מצאתי תרגום רשמי בעברית

[2]  מאזן אותו היחס של 1 ל-2, הקיים בין רוחב השער המרכזי לבין גובהו, זהו יחס של שני שליש ושליש, המופיע גם הוא במקדשים עתיקים (לדוגמא בבית המקדש בירושלים) והוא נתפש אצלנו כהרמוני וסטטי, ונמצא במגן דוד ביחס שבין הזרועות לגוף הכוכב.

[3]  יצר את הפסל האמן י' בן שלום מחיפה.

[4]  יש בנצרת אתרים רבים נוצריים ואחרים שכדאי לראות, ואם אתם כבר בסביבה אז מומלץ לבלות בה לפחות יום ועדיף יומיים.

[5]  מי ששיתף איתו פעולה בבניית כנסייה זו היה הארכיאולוג והתיאולוג בלרמינו בגטי (Bagatti).

[6]  כנען-קדר, נורית (2009). "המדונה של שיח הצבר:מסורת וחידוש בציור הנוצרי בארץ במאות ה-19 וה-20 : כנסיית הביקור בעין-כרם וכנסיית הבשורה בנצרת", יד יצחק בן-צבי.

[7]  למרות שאין לנו תיעוד לכך, הרי שהאמנות שהוא השאיר אחריו ואורח חייו מרמזים שכך היה.

[8]  מבחינה אמנותית הקישוטים בכנסיית הביקור בעין כרם חשובים מעין כמותם. על האמנות של כנסייה זו, ראו בספר של ד"ר נורית כנען-קדר, "המדונה של שיח הצבר", יד בן צבי.

[9]  ראו הספר "לגעת בקדושה – תפישה חדשה לגבי המשכן ובית המקדש", זאב בן אריה 2022.

[10]  זה קורה בזמן הצליבה ומתבטא בכך שישוע אומר "הרסו את המקדש ואני אקים אותו מחדש בשלושה ימים", והברית החדשה מגלה לנו שהוא התכוון לגוף שלו.

[11]  הדרך היא הפרי, כמו במקרה של עוני הרוח המאפשר את רז לידה, וזאת בתורה מביאה לפרי של עוני ברוח, ואין הכוונה כאן לחוסר אלא לצניעות, מה שהבודהיסטים מכנים – ריקנות.

[12]  החל מהמאה ה-6 מזהים את ביתם של אנה ויהויכין ואת מקום הולדתה וגדילתה של מריה בציפורי או בנצרת, אבל בנוסף לכך גם הזיהוי המקומי, שהוא עתיק יותר, נשאר.

[13]  גם תהלוכות יום ראשון של הדקלים המתחילות בבית פגי מסתיימות במתחם סנטה אנה.

[14]  הזיהוי הזה לא מקובל על ידי כל הקתולים, ורבים רואים את מקום הולדתה של מריה בנצרת.

[15]  התפישה הזו מופיעה בדברי ישוע הכתובים ביוחנן (פרק ב', 19): "הרסו את ההיכל הזה ובשלושה ימים אקימנו", וכשאנשים מתפלאים איך אפשר לבנות מחדש בשלושה ימים את מה שלקח 46 שנה לבנות, נאמר: "והוא דיבר על היכל גווייתו".