יוון הלא ידועה

יוון מהפרהיסטוריה ועד לתחילת ההיסטוריה

המסגרת ההיסטורית

יוון ההיסטורית מתחילה במאה ה-8 לפנה”ס עם גיבוש הזהות של השבטים היוניים, האכאיים והדוריים, ועם הופעת הספרות הראשונה של הומרוס והסיודוס. קוראים לזה התקופה הארכאית, מלשון “עתיק” – ארכאי, והיא נמשכת על פני המאה ה-6 לפנה”ס, זמן תחילתה של תרבות יוון הקלאסית, המסומלת על ידי הופעת הפילוסופיה בערי איוניה, בצד המזרחי של הים האגאי. לפני כן הייתה תקופה של חורבן שנקראת תקופת החושך או תקופת הביניים, בה היו פלישות של הודו-אירופאים והרס תרבויות קדומות, דבר המשתקף בסיפורי האיליאדה של הומרוס ובמיתוס “מעשים וימים” של הסיודוס. אלא שנשאלת השאלה, מה היה לפני כן? ומתברר שהיו תרבויות גדולות ומפוארות, עם כתב, ארמונות, מקדשים, בניינים מגאליתיים, וכנראה עוד הרבה דברים שאנו לא גילינו עדיין וחלקם אבדו מן העולם. יוון שלפני תקופת החושך נקראת יוון המינואית – על שם תרבות מתקדמת שהתקיימה באי של כרתים, או בזמן יותר מאוחר יוון המיקנית. שתי תקופות אלה (המינואית והמיקנית) ביחד נמשכות מהמאה ה-20 עד המאה ה-11 לפנה”ס, והן קשורות לטרויה האגדית ותרבויות אֵלָה קדומות שהתקיימו במערב טורקיה ובצפון הים האגאי. ההופעה של תרבות ביוון מתרחשת הרבה קודם לכן. כבר בשנת 2800 לפנה”ס אנחנו מוצאים פירמידה מסותתת למשעי במקום הנקרא הליקון, לא רחוק מארגוליס – ארגו הקדומה, במקביל להופעת הפירמידות במצרים. השפה היוונית מתפתחת כבר לפני ששת אלפים שנה.

אלא שהרבה קודם לכן מופיעים כפרים וישובים של תקופת האבן המאוחרת, תחילתה של חקלאות ופולחן האלוהות הנשית, אימא אדמה. לפי הארכיאולוגים, לפני 9,000 שנה הגיעו ליוון אנשים עם תרבות חומרית מפותחת של והקימו ישובים, מגדלים חקלאות. התרבות הניאוליתית (תקופת האבן החדשה) הקדומה העריצה את האלה, ידעה לעבד נחושת, ליצור קדרות, הייתה בקשרי מסחר עם מקומות רחוקים, וחיה חיי שלום אידיאליים בכפרים המבוססים על חקלאות וגידול בעלי חיים.

לפי תיאוריות אלטרנטיביות, בזמנים קדומים הייתה ביוון תרבות מתקדמת בסגנון אטלנטיס, שהנציגים שלה הם האלים. אז בויתו הצמחים ובעלי החיים והונחו היסודות של הדת והפולחן. ההיסטוריה היא מחזורים של הרס ובנייה, כשכיום אנחנו רק צל חיוור של העבר. לפי אפלטון בדיאלוג טימאוס, התקיימה באתונה לפני עשרת אלפים שנה עיר גדולה קדומה שהתחרתה על ההגמוניה העולמית עם אטלנטיס. היו לה כוהנים, מדענים, ויכולת טכנית מתקדמת יותר משיש לנו כיום.

מעולם לא נמצאו שרידים של אותה אתונה קדומה, אבל יש הטוענים שהמיתולוגיה וסיפורי האלים משקפים את קיומה.

מה אומרת המיתולוגיה?

הסיודוס הוא הכותב היווני הראשון, בן זמנו של הומרוס מהמאה ה-8 לפנה”ס. הוא כתב ספר בשם “מעשים וימים”, בו מסופר על תולדות המין האנושי. לפי גרסתו, ההיסטוריה מורכבת מחמישה שלבים הנקראים “דורות” ומאופיינים על ידי מתכות.

השלב )”דור”( הראשון הוא תקופת זהב, דור שהיה חזק ומוצלח במיוחד. אנשים חיו חיי אושר לתקופה ארוכה ועשו רק טוב בעולם, אלא שהם חטאו בחטא ההיבריס בחושבם עצמם טובים מאחרים, ואז זאוס השמיד אותם ובמקומם החלה תקופת הכסף, והופיעו אנשים חדשים שהם דור הכסף, שגם להם היו חיים טובים ונעלים, אך אצלם מופיע הרוע. הדור השלישי הוא דור הברונזה, שהביא להרס וחורבן. את התוצאות תיקן הדור הבא הקשור לגיבורים, אלא שכיום אנחנו בדור החמישי, שנקרא דור הברזל, החי חיים קצרים מלאי סבל.

לפי “מעשים וימים”, זאוס הביא מבול על האנושות בתקופת הברונזה בגלל חטאיה. דיוקליון, בנו של פרומתיאוס, שרד על ידי בניית תיבה, והוא ואשתו ניצלו (מזכיר את סיפור נוח). הנבואה אמרה להם לזרוק את עצמותיה של אימא מאחורי גבם כדי ליצור מחדש את המין האנושי, הם הבינו שהאימא זו האדמה – גאיה, והעצמות אלה האבנים. הם זרקו מאחורי גבם אבנים – וכך נוצר המין האנושי החדש. הסיפור מופיע גם במטמורפוזות של אוביד (הרומאי). זאת הייתה ההתחלה של דור הגיבורים.

הסיודוס חיבר גם את תיאוגוניה (גניאלוגיה של האלים), סיפור הולדת האלים והעולם, ואת המשכו שהוא קטלוג הנשים, ספר בו נמנות הנשים הגדולות שקיימו יחסים עם האלים – זיווג שממנו נולדו הגיבורים ומייסדי העמים והארצות. הטקסט במלואו אינו מצוי בידינו, מלבד חלקים, שנמצאו ברובם במצריים. הוא נכתב במאה ה-7 לפנה”ס, וזהו המקור הראשון להרבה מסיפורי המיתולוגיה המפורסמים, כמו הסיפור של אריאדנה, בתו של מינוס.

בן זמנו של הסיודוס – הומרוס – הוא הכותב היווני המפורסם ביותר, משורר עיוור שלא יודעים היכן נולד, כנראה באחת מערי אסיה הקטנה, אולי בכיוס. הוא חיבר את האיליאדה והאודיסיאה, המהוות את המיתוס המכונן של תרבות יוון. האיליאדה היא סיפור אפי של מלחמות היוונים בטרויאנים ובעלי בריתם, המשקף את השינויים המתרחשים בעקבות הפלישות של הדורים וחילופי התרבויות בסוף האלף השני לפנה”ס, כשם שהבהגוואדגיטה ההודי ואפוס המַהָאבְּהָארַטַה משקפים פלישה וכיבוש דומה של ההודו-אירופאים בהודו.

האיליאדה היא אפיזודה המתרחשת במשך כמה שבועות בסוף מלחמת טרויה ועוסקת בזעמו של אכילס, בשנה האחרונה של המלחמה. העלילה מסתיימת עם מותו של הקטור נסיך טרויה והלווייתו, ולא מוזכר בה מקרה סוס העץ, מותו של אכילס, וכל מה שקרה לפני השנה העשירית למלחמה. כל הדברים הללו נזכרים במקורות אחרים.

האודיסיאה מספרת את סיפורו של אודיסוס, אחד הגיבורים היווניים במלחמה, הוא הגה את תחבולת סוס העץ, רב תחבולות וערום. לאחר המלחמה הוא חוזר בשייט לביתו באיתקה, אך בדרך הולך לאיבוד ולוקח לו עשר שנים נוספות לחזור הביתה, במהלכן הוא חודר למרחב מיתי עם קיקלופים ונימפות. הספר מספר גם מה קורה בתקופה זו בביתו, לאשתו ולבנו.

העלילות שמתוארות באיליאדה ובאודיסיאה משקפות אירועים שקרו בסוף התקופה המיקנית בשנת 1200 לפנה”ס. בעבר חשבו שזהו סיפור דמיוני, עד שהגיע הארכיאולוג היינריך שלימן (Heinrich Schliemann) וגילה את שרידי טרויה. הוא חפר גם במיקני, קנוסוס, וגילה דברים מדהימים, התואמים לתיאורים הנמצאים בתוך הכתבים ההומריים.

בנוסף לשני ספרים ידועים אלה הומרוס כתב חיבור ארוך שנקרא “ההיסטוריה הקדושה”, בו יומן מסע אל האי אוטופיה. למילה אוטופיה שתי משמעויות: “המקום הטוב ביותר” וגם “מקום שלא קיים”. במסע זה לומד הומרוס שאוראנוס, אל השמיים היווני, היה המלך הראשון בשושלת של מלכים היסטוריים. וכך, מקור הדת והמיתוס במלכים ולוחמים קדומים.

גילויים חדשים

ב-1870 הדהים היינרייך שלימן את העולם, כשגילה את טרויה ולאחר מכן את מיקנה. גילוי זה העלה שאלות רבות, כמו: מי היו התושבים שחיו לפי התקופה הקלאסית? מה הייתה אמונתם? מה פשר המונומנטים שהשאירו אחריהם? במסגרת החפירות נמצאו טומולוסים (גבעות מלאכותיות גדולות) מפוארים, חומות מאבני ענק, חדרים דמויי כוורת, מעגלים, ארמונות גדולים, ועוד. מעל מאה טומולוסים נחשפו ביוון, בכרתים, ובעיקר בפלופונס. אלא שיש כאלה גם באנגליה, בספרד, בסרדיניה, בבולגריה ובמקומות רבים נוספים ברחבי העולם, כולל ישראל. מתארכים את הטומולוסים לפי ממצאי הקבורה שהתגלו בהם, אך לא בטוח שהם נבנו לקבורה מלכתחילה, וייתכן שהיה זה שימוש משני.

חומות מאבני ענק נמצאות במספר מקומות ביוון. במיקני הן נבנו ישירות על הסלע, וייתכן שהן עתיקות יותר מן התיִארוך המקובל של 1400 לפנה”ס. לפי המסורת היוונית הם נבנו על ידי הקיקלופים. מאדאם בלבצקי (מייסדת התנועה התיאוסופית) אומרת שהקיקלופ המופיע באודיסיאה קשור לשבט שהיגר ליוון מהודו בתקופות קדומות. בלבצקי טוענת להגירות מאטלנטיס השוקעת.

המאפיין של החומות הקיקלופיות הוא ההתאמה של האבנים שאיננה סימטרית, אלא דמוית תשבץ. חומות מסוג דומה התגלו במקומות נוספים בעולם כגון בקוסקו ובבלקן, וקשה להסביר אותן. בנוסף אליהן, התגלו ביוון מבנים עתיקים נוספים בצורת ספירלות ומבוכים, פירמידות ועוד.

שלימן גילה במיקנה אתרי קבורה עגולים ובהם בורות שבתוכם – בעומק כמה מטרים – הונחה הגופה עם אוצרות זהב ובהם מסכות. מסכות דומות נמצאות בבולגריה, איטליה ומצריים, אך אין להן אזכורים בספרות יוון, וייתכן שהן קדומות מאוד.

הדעה הרווחת כיום היא שקודם להגעה של שבטי ההודו-אירופאים, היה ביוון עם קדום שנקרא פלסיגים (Pelasgians). לפי מאדאם בלבצקי מייסדת התיאוסופיה, מלחמת טרויה התרחשה לפני 7,000 – 8,000 שנה. הייתה זו מלחמה בין התושבים הקדומים והמפותחים לבין היוונים שהגיעו זה לא מכבר. המלך הראשון של הפלסגים הוא פלסגוס שהגיע מבנגל.

מורים רוחניים נוספים, כגון שטיינר או ליאו, אמרו שהיוונים הקדומים היו עם מפותח שהגיע לאזור לפני כ-6,000 שנה. האכאים הגיעו ראשונים, והדורים והיונים אחריהם.

היוונים לימדו את האדם להסתכל על עצמו מחדש, ולעשות את המעבר מהמיתולוגיה לפילוסופיה. זאוס היה מנהיג אלי השמש, רבי המלאכים, וניתן לחוות אותו בתנאים אטמוספריים מיוחדים. היקום של האלים והמיתולוגיה שיקף מציאות פנימית. האגו יוצג על ידי דיוניסוס. היין גורם לאדם להתרכז בגוף, בתשוקות, מנתק אותו מהרוחני, ומאפשר את התפתחות האגו.

היוונים עסקו בהתפתחות האגו והאני, ולשם כך היה צריך לרדת לעולם החומר. לאחר מכן התפתח סוג של סופר-אגו חדש, הכללה בתרבות אנושית מתקדמת בזכות נרכשת ולא בזכות מולדת.

באלאוסיס היה מרכז המסתורין (חניכה) הידוע ביותר. שם התייחסו לחטיפה של פרספונה על ידי האדס שמשמעה ניתוק היכולת והקשר העל-חושי של האדם וכניסה אל מעמקי הלא-מודע. ההופעה מחדש של פרספונה על פני האדמה ונישואיה (בהמשך) עם דיוניסוס הם החיבור המחודש של גוף ורוח. זהו המחזור החדש של האנושות לאחר הנפילה של אטלנטיס.

לפי אפלטון היוונים שכחו את מקורם, ולכן, כוהני מצריים מזכירים בכרוניקות שלהם את ההיסטוריה הקדומה. בטימאוס מדובר על כמה מבולים, גזע של אנשים מוארים שהתקיים שמונת אלפים שנה לפני אתונה הקלאסית. הכוהנים בסאיס (מושבה יוונית עתיקה ומרכז לימוד במצרים) אומרים לסולון (מייסד אתונה, שבא לשם לצורך לימודים) שהתרבות באה במחזורים, וכל פעם היא נשמדת ומה שהיה נשכח, ולאחר מכן מתחילים מחדש.

אטלנטיס ויוון

חוקר בשם איגנטיוס דונלי (Ignatius Donnelly, 1831–1901) שהיה חבר קונגרס אמריקאי, כתב ספר בשם “אטלנטיס – מיתוסים של העולם שלפני המבול”, ובו הוא טוען שסיפורי המיתולוגיה היוונית הם בעצם על שליטים ומלכים של אטלנטיס, ממלכה מתקדמת אבודה שהתקיימה על אי באוקיינוס האטלנטי ששקע לפני עשרת אלפים שנה. הוכחה לכך היא השוואה בין מנהגים, אמונות ואמנות בשני צדי האוקיינוס, שמראים דמיון לא מוסבר. דונלי חיפש תלים קדומים במקסיקו, ארה”ב, מרכז אמריקה, בוליביה וקולומביה, וקישר אותם עם שרידים בספרד, צפון אפריקה, אירלנד ומערב אירופה, איטליה, המדינות הבלטיות, מצרים והמזרח. הוא טען שאטלנטיס הייתה אימפריה שהשפיעה על אזורים נרחבים על פני כדור הארץ.

באחד הדיאלוגים של אפלטון, הכוהן בסאיס אומר לסולון: “אתם היוונים רק ילדים המשחקים משחקים”, (ביחס לעמים עתיקים יותר). “אתם בורים לגבי מה שהיה”. הוא מספר לו על ההישגים המופלאים, החוקים והמוסדות של אטלנטיס: “הכוח שלהם היה לא רגיל. כל מה שעשו היה במהירות, נעים בחלל בחלקיקי שניה. הם היו חכמים ולימדו בני אדם, את אלה שבאו עִמם במגע. היה להם חוש צדק ועונשים כבדים על פשעים, לעומת גמול למעשים אציליים – הם חיו לפי חוק”.

דונובי אומר כי האולימפוס משקף את סיפור אטלנטיס, וכך גם הסיפורים על האיים של המבורכים (מקום בשאול). זאוס שכן בהר הגבוה ביותר באטלנטיס, שהיו לה שנים-עשר מלכים – האלים האולימפיים. המילה אולימפוס היא שיבוש של המילה אטלנטיס. האלים לא בראו את העולם, אלא ניהלו אותו. הם גרו בארמונות ומקדשים נפלאים על ההר, נפרדים משאר העולם. קרונוס, דיוניסוס, היפריון, הרקולס – כל אלה קשורים עם היבשת האבודה. יש להם אופי אנושי, והם אפילו בני תמותה (מרגרט מארי מוצאת קבר של זאוס בכרתים).

האיים של המבורכים הם מקום אגדי במערב אליו הולכים נשמות המתים, אך במיתולוגיה הם נשלטים על ידי קרונוס ואטלס. מיקומם – במקום בו השמש זרחה, באותה עת בה היא שקעה ביוון – מרמז על היבשת האבודה.

אוראנוס היה המלך הראשון של הגזע הקדום, אביהם של הטיטאנים והקיקלופים, גזעים קדומים מתורבתים. אחד הטיטאנים בשם קרונוס מורד באוראנוס ועולה לשלטון במקומו. האוקיינוס האטלנטי נקרא על ידי היוונים האוקיינוס הקרוני. המילה “אוקיינוס” עצמה היא על שם טיטאן שהיה בן שלו. הטיטאנים שלטו על פריגיה שבטורקיה, על תראקיה בבולגריה, על כרתים, חלקים מיוון, ספרד, מאוריטניה, ואולי גם על סוריה.

אפלטון אומר, שהיכן שפוסידון ואטלס שלטו הייתה אטלנטיס. הוא מספר על שלטון שדים הקשורים לקרונוס, המביאים סדר ותור זהב. צריך לזכור שקרונוס היה שליט העולם לפני זאוס. הסיודוס מזכיר כמה תקופות של קיום אנושי. השדים הם גזע הזהב, ואילו כיום אנחנו בתקופת הברזל. אנשים עברו מתור הזהב אל תור הכסף, שהיה תקופה של שלום ושמחה, אל תקופת הברונזה, שהייתה רעה וכתוצאה מכך זאוס הביא מבול. דונובי טוען שכלי הברונזה של אירופה הובאו מאטלנטיס, וכי המבול הוא זה שמופיע בתנ”ך.

האגדות של גזע עתיק מאטלנטיס קיימות אצל הרומאים. סטורן – קרונוס – הגיע לאיטליה מהמערב והדריך את המלך יונוס בתחומי החקלאות, התרבות והיין, וכתוצאה מכך הם הפכו לעם. סטורניה היא ארץ של זרע ופרי, ואכן אטלנטיס הייתה ארץ של פירות רבים. חג הסטורנליה היה זמן של שמחה וחגיגות, המזכיר את ימי אטלנטיס.

לפי הדיאלוג “טימאוס” של אפלטון, מינוס היה הבן של אוקיינוס, והוא שהביא את התרבות לכרתים, כשהוא כותב את חוקיו על עמודי נחושת, כפי שהיו כתובים אף חוקיה של אטלנטיס.

עם הזמן חלה מהפכה באטלנטיס, במהלכה החליף זאוס את קרונוס והפך לשליט גדול המביא צדק ואמת. הוא היה עובר בין האנשים, מפקח על מעשי בני אדם, מביא מבול לרשעים וישועה לטובים. הוא חיבב נשים, והאלים האחרים הם צאצאיו. זאוס היה אל הרעם.

פוסידון היה שליט נוסף באטלנטיס והראשון שאילף את הסוס (אפלטון מדגיש את חשיבות הסוסים באטלנטיס). הוא בנה את חומות טרויה, יִיסד את אתונה, והאיל עם גיזת הזהב היה צאצאו. הקלשון התלת-קני שלו מייצג את שלושת האיים של ממלכת אטלנטיס. פלוטו שלט על ספרד והמערב, ואילו זאוס שלט על אסיה.

דיוניסוס נכדו של פוסידון נסע בכל העולם, כשהוא מלמד אנשים לגדל יין ואת אומנויות השלום.

בנוסף לאלים היו גזעים מפותחים אחרים כגון הנימפות – יצורים בין אלוהים לבני אדם, שניזונו מאמברוסיה, משקה אטלנטי; חלק מהם נקראו “אטלנטיד” וכן היו נשים שנקראו הספרידות, או בנות אטלס. אִמן הייתה הספריס, שהיא האנשה של אזור המערב, וביתם היה אי באוקיינוס מול צפון מערב אפריקה. הגנים של ההספרידות היו במערב הרחוק, מעבר לאפריקה, ואטלס חי בגנים הללו. הוא היה כנראה אחד המלכים של אטלנטיס, שם נמצאו תפוחי הזהב. החיפוש של הרקולס אחר תפוח הזהב בגני ההספרידות משקף את הקשר של יוון עם תרבות ברמת התפתחות גבוהה, וכן את העובדה שמאטלנטיס הגיעו התפוחים, התפוזים, הבננות והאננס, פירות שהם תוצר של הנדסה גנטית מתקדמת.

באודיסיאה מוזכר האי של הפאיקֵאים (Phaeacians), אליו מגיע אודיסוס, שם יש גזע אנשים שונה. התיאור של האי – הנמל, הערים, הטירות והאוניות – מזכיר את אטלנטיס, וכך גם האי של קליפסו. אודיסוס יורד לעולם התחתון, מקום המתים, ומגיע לגבולות הרחוקים של אוקיינוס, מעבר לעמודי הרקולס. המסע הוא מאבק עם פוסידון, המייסד של אטלנטיס.

בסיפור האודיסיאה לקיקלופים יש עין אחת, אך היא בוהקת וזוהרת, קורנת ורועמת. זהו נשק שלא מוכר כיום. באודיסיאה מופיעים יצורים עם מאה ידיים אשר גורמים למערבולות בים, ומהווים זיכרון לספינות האטלנטיות עם מאה המשוטים.

אם נסכם את טיעוניו של דונובי, הרי שאלי יוון מייצגים שליטים של תרבות גדולה שנכחדה. ההוכחות לכך נמצאות בסיפורי המיתולוגיה עצמם: הם לא בראו את העולם, אלא ניהלו אותו. הם היו אנושיים והקימו ערי תרבות. הם גרו באי בקצה המערב, היכן שהשמש מאירה לאחר ששקעה ביוון. הארץ הזו נשלטה על ידי אטלס ופוסיידון, אבל נהרסה במבול. היא התקיימה בעידן הברונזה, ואז השלטון שלה הגיע עד מצריים, איטליה וחופי אפריקה.

דונובי חיפש ומצא שהאנשים האטלנטיים היו שונים מאיתנו, בעלי גולגולת מוארכת, וזה בא לידי ביטוי במנהגי הארכת גולגולות של המאיה, האינקה, הקלטים והמצרים.

דונובי אינו החוקר היחיד שמציע פרשנות מעין זו. אדם בשם גלדסטון (Hon. W. E. Gladstone) אומר שסגידה לשמש, לירח ולכוכבים הייתה הדת הפשוטה של האטלנטים, שכללה מנחות של פרחים ופירות, ומשם עברו מנהגים אלה למצרים, לבבל ולפיניקיה. אדגר קדה הצרפתי אומר שאגדת הפליאדות משקפת את היעלמותם של חלק מהרי האטלס מתחת למים. בנותיו של אטלס הופכות לכוכבים.

פרומתיאוס גונב האש (Prometheus)

פרומתיאוס הוא אחד הטיטאנים, שגנב את האש מהאלים על מנת להביאה לבני האדם ונענש בשל כך באכזריות. הוא מציין את החולשה והגדולה שבקיום האנושי, את מותר האדם מן הבהמה. מכל סיפורי המיתולוגיה, הוא המורד האולטימטיבי. משמעות השם “פרומתיאוס” היא “מחשבה תחילה” (בניגוד לאחיו “אפימתאוס”, שמשמעות שמו היא “חושב לאחר מעשה”). לפי חלק מהגרסאות, הוא נחשב למי שברא את האדם, ליוצר האדם ומיטיבו, אשר אהבתו היא לבני אדם ורצונו הוא לעזור להם.

הסיודוס מספר על כך שאֵלים ובני האדם נהגו לערוך סעודות משותפות, אך זאוס החליט שצריך לעשות הפרדה. הוא פונה לפרומתיאוס, וזה לוקח את הבקר ועושה ממנו שתי ערימות. את העצמות הוא עוטף בשומן מנצנץ, ואילו את הבשר הוא עוטף במעיים המגעילים, ואומר לזאוס לבחור את הערימה שרוצה. זאוס יודע שהוא מנסה לרמות אותו, אבל בכל זאת נופל בפח ומשאיר לבני אדם את הערימה של הבשר. החלוקה הזו מייצגת את הפולחן היווני, וגם משהו מהותי ביחס להבחנה בין אלוהים לבני אדם, והוא היות האלים בני אלמוות בעוד בני האדם הם בני תמותה. לפי היוונים, כוח החִיוּת נמצא בתוך החלק החלול של העצמות. כאשר האלים מקבלים את העצמות, הם מקבלים את כוח החִיוּת של הקורבן, בעוד בני האדם מקבלים את החלק הזמני, הנרקב. עד לאותו רגע, גם בני האדם זכו לסוג של חיי נצח. רק בעקבות הסידור של פרומתיאוס הם הפכו לחיות חיים זמניים.

אלא שזאוס לא מרוצה מכך שהאלים קיבלו עצמות ואנשים את הבשר, ולכן הוא מחליט להעניש את בני האדם ולמנוע מהם את האש. אפשר להבין שבלי האש אי אפשר לאכול את הבשר. פרומתיאוס לא מוכן לקבל את סמכותו של זאוס ואת הגזֵרה שמשמעותה מוות לבני אנוש. הוא גונב ניצוץ מהאש האולימפית, מחביא אותו בתוך כד ומביא אותו לבני האדם. הבאת האש לבני אדם מסמלת שורה ארוכה של מתנות שפרומתיאוס הביא לאנשים. אפשר להגדיר את המתנות הללו במילה אחת והיא “טכנולוגיה” – אומנויות מכל הסוגים, היכולת להבין את העולם ולרתום אותו לטובתנו. מתנת האש לבני אדם מייצגת לא רק את האש, אלא מקבץ מאוד גדול של דברים. גניבת האש מביאה את זאוס להעניש את פרומתיאוס בצורה אכזרית.

זאוס מעניש את פרומתיאוס בכך שהוא כובל אותו לסלע ונשר אוכל את כבדו. בסופו של דבר, הרקולס משחרר את פרומתיאוס בלי שהוא ייכנע לזאוס. זאוס רוצה להגביר תהילתו של הרקולס בעולם, ולכן נותן לו לשחרר את פרומתיאוס. כך נמנעת אלימות. הפתרון למשבר הקוסמי של בן ההורג את אביו מגיע רק עם השחרור של פרומתיאוס. רק עם פרומתיאוס מצליח זאוס לכונן שלטון צדק בעולם.

הסיפור על פרומתיאוס מייצג את כוח הרצון של האדם, הכבול לסלע ונשר אוכל את כבדו. התקווה שלו היא שהרקולס, תוצר של מיזוג בין כוח אלוהי – מודעות זאוס, לבין גוף אנושי פיזי, יבוא להציל אותו, והחוכמה האנושית תשחרר את הענק שבתוכנו.

היסטוריה עתיקה

באופן כללי, התרבות האנושית החלה בשני מקומות בו-זמנית, במצרים ובמסופוטמיה, לפני קצת יותר מחמשת אלפים שנה. משמעות הדבר הייתה הופעת ערים גדולות בנות עשרות אלפי תושבים, המצאת הגלגל, תחילת השימוש בעגלות, פיתוח הברונזה, המצאת הכתב, שיטות חקלאיות מתקדמות, הופעת כהונה ודת מפותחים, מיתולוגיה, ארגון חברתי מורכב המבוסס על התמחות וחלוקה מעמדית, ועוד.

אלא שבמקביל למצרים הופיעו לפתע, יש מאין, תרבויות מתקדמות גם במקומות אחרים בעולם, כגון התרבות המינואית באי כרתים, שהיוותה מרכיב מרכזי בסחר העולמי המפותח סביב הים התיכון. בבירה העתיקה שלהם, קנוסוס, התגלו שרידים של ארמונות מפוארים וכתב שטרם פוענח, הנקרא כתב ליניארי a. הייתה להם אמנות מרשימה, יכולת טכנית והנדסית מתקדמת, הם הקימו מושבות ברחבי הים האגאי והתיכון. המיתולוגיה היוונית מספרת על מבוך, לבירינט, שנבנה על ידי המלך מינוס (שם זה אומץ אחר כך כתואר לכל המלכים), בכדי לכלוא את מפלצת המינוטאורוס, שהיא חצי אדם חצי שור, רמז לתקופות קדומות שבהן השור הוערץ כחיה מקודשת.

במילים אחרות, באי כרתים התפתחה, החל מהאלף השלישי לפנה”ס, תרבות מפותחת של שוויון ושלום, ובה רמה חומרית שהגיעה עד כדי מערכות ביוב ומים בבתים.

האי יושב כנראה לפני עשרת אלפים שנה באיכרים מאנטוליה. בשנת 2200 לפנה”ס הוקם ארמון המלך מינוס. כרתים הפכה להיות מרכז סחר חשוב של מצרים עם אירופה, המזרח עם המערב. האלוהים הראשי היה האלה האֵם, שנעבדה במערות ובהרים. בפסלים רבים היא מחזיקה נחשים בידיה כסמל לחוכמה, שולטת על תנועת הכוכבים והפוריות בטבע, על העולם התחתון. לנשים היה תפקיד חשוב בחברה, הן העריצו את האלה, ולמלכה הראשונה קראו מינוס, ומכאן השם “מינואית”. הבן שלה היה אלוהי הצמחייה, שמת ונולד מחדש וזוהה עם השור – סמל הפוריות. זה קשור לכוכב וֶנוס ולזמן מזל שור. פולחן השוורים היה נפוץ גם במקומות אחרים בעולם, כגון מצרים. האלוהים שלטו דרך המלכה-כוהנת והמלך-כוהן, והכוהנת הייתה חשובה יותר מהכוהן. מינוס נסעה כל תשע שנים למערה בהר אידה בכדי לקבל ייעוץ וחוקים מהאלים. בעוד שהמלכה נשארה כל החיים, המלך היה צריך לחדש את מלכותו על ידי קורבן או טקס, כפי שאל הצמחייה מת וקם לתחייה כל שנה.

התרבות המינואית נפלה קורבן לאסונות טבע ופלישות של לוחמים יווניים וחדלה להתקיים באופן עצמאי במאה ה-15 לפנה”ס, אך המשיכה בצורה שונה מעט, תחת שלטון אצילי היוונים, עד המאה ה-12 לפנה”ס. בקנוסוס, בירת האי, התקיים בית ספר של מסתורין שבו בני האריסטוקרטיה התגברו על המבוך בעזרת אורו של האינטלקט – זאוס. זה היה חלק מתהליך הלימוד של אצילי יוון, אבל בית הספר נסגר במאה ה-12 לפנה”ס, עם הנפילה הסופית של תרבות זו ונטישת הערים.

האגדה של חטיפת אירופה על ידי השור מסמלת מעבר מתרבות אם מטריארכלית לתרבות אב פטריארכלית, שקרתה עקב בוא היוונים. השור גם מתגלם בדמותו של המינוטאור, כוחות לא נשלטים תת-מודעים, שרק גיבור כמו תסאוס מצליח להתמודד איתם בעזרת חוט ההיגיון והרצון שניתן לו על ידי בת המלך אדריאנה. זהו תהליך החניכה שעליו מפקחת אתנה, אלת האינטלקט החדש.

בנוסף לקנוסוס והתרבות המינואית, אנו יודעים כיום שליד כרתים התקיימה תרבות מעניינת באיים הקיקלידיים, וייתכן שהיו שרידים ששקעו מאז, כמו האי סנטוריני שקרס בהתפוצצות אדירה במאה ה-17 לפנה”ס, מביא הרס על הארצות שמסביב. לאנשים בתרבות זו היו פסלים של אנשים מאורכים, המזכירים את מסורת הקורוס (Kouros) היווני (דמויות כמו בסרט אווטאר, המאפיינות פיסול יווני עתיק), וכן פסלים עתיקים שנמצאו באתרים פרהיסטוריים בארץ. יש הטוענים שזהו ייצוג של אנשים מהחלל החיצון, או גזע מפותח ולא מוכר שנעלם, כמו באיי הפסחא.

ביבשת התקיימה במקביל תרבות קדומה שנקראת בארכיאולוגיה הלדית, שהשרידים המרשימים ביותר שלה נמצאים ליד ארגוס במזרח הפלופונס, שם נמצאו פירמידות קדומות בנות קרוב לחמשת אלפים שנה, שלבנייתן השתמשו באבני ענק מסותתות לעילא. אלא שהערים הראשונות, ארגוס ותבאי, הופיעו כאלף שנה מאוחר יותר. ארגוליס יוסדה על ידי אחיו של מלך מצרים, ואילו תבאי יוסדה על ידי קדמוס נסיך פיניקיה. במקביל לכך, התושבים הקדומים של יוון שנקראו פלסגים, והיו כנראה ממוצא קווקזי ארמני, מקימים מקדשים ומרכז חניכה באי סמותראקי. שאליו הגיע דרדנוס, שריד למבול, שיִיסד גם את טרויה.

באמצע האלף השני לפנה”ס מופיעה בפלפונס עיר בשם מיקנה, שנותנת את שמה לתקופה חדשה. מיקנה מוקפת בחומות אדירות ובהן אבני ענק, שלא ברור איך הביאו אותן למקומן. לידה הר בצורת פירמידה, וכן טומולוס ענק בצורת פירמידה אף הוא, שבתוכו אולם מרשים. זאת הייתה העיר הגדולה והחשובה ביוון החל מהמאה ה-16 לפנה”ס. מצאו בה כתב שפוענח, סוג של יוונית כתובה – כתב ליניארי b. לפי המיתולוגיה, היא הוקמה על ידי פרסאוס והתפרסמה כעירו של אגממנון, מוביל היוונים במלחמת טרויה. הארכיאולוג ומגלה האוצרות הגרמני שלימן גילה אותה מחדש; אך לא לפני שגילה את טרויה העתיקה בצד השני של הים האגאי. באופן כללי הרבה ממרכזי התרבות והישוב של היוונים הקדומים היו בצד המזרחי של הים האגאי, שכיום הוא החלק המערבי של טורקיה, ובמיוחד סביב מיצרי הדרדנלים וההר הקדוש אידה.

בסוף המאה ה13 לפנה”ס חלה התדרדרות אדירה בתרבות הקדומה, הרס של ערים עתיקות והיעלמות המלאכה, האמנות, האדריכלות, וכל מה שמאפיין חיי אדם מתקדמים. יוון חוזרת במידה מסוימת לתקופת האבן. הסיבות לכך הם פלישות של הדורים והעמים ההודו-אירופאים האחרים, התפרצות הר הגעש ושואות אקלימיות. שילוב של כל הגורמים הביאו לשבר גדול באגן הים התיכון המזרחי. העולם המינואי -יווני קורס. מרכזים אורבניים הופכים ליישובים קטנים ספורדיים, ישנה ירידה בתרבות החומרית, באיכות הבתים והכדים, והכתב העתיק נעלם. מיקנה ננטשת, וכך גם ערים אחרות. יוון נכנסת לתקופה שלא הרבה ידוע עליה, הנקראת תקופת האופל, ממנה היא יוצאת אחרת במאה ה-8 לפנה”ס, עם תחילת התקופה הארכאית והקלאסית.