התפתחות הדת היוונית
בדת היוונית ובתפישת האלוהות היוונית (שממנה נובעת תפישת המוסר), ישנם שלושה שלבים עיקריים. בשלב ראשון של מיקנה וכרתים (אלף שני לפנה"ס וקודם לכן) היו אלה אלוהי אדמה עתיקים כגון האלים הכבירים, דמטר או גאיה, והאלה אם, לאחר מכן בתקופת יוון הארכאית והקלאסית מופיעים האלים אולימפיים בשמיים, ולבסוף עם עליית ההלניזם וכתות המסתורין אלוהי אדמה כתוניים כגון דיוניסוס ופאן. אפשר לראות את שלושת השלבים הללו גם בצורה אחרת. בתחילה היו האלים כוחות טבע, לאחר מכן תכונות אנושיות, ובמידה מסוימת מוסריות, ולבסוף הן ייצגו תהליך של חניכה והארה.
האלוהות הראשונה היא אלת האדמה גאיה. "אימא אדירה זו, שהכל חוזר אליה, כדי לתת זרע חדש לחיים חדשים" (אייסכילוס). זאת אותה אלה קדומה הקיימת בעולם כולו, והיא מופיעה במסתורין של סמותראקי, אלואסיס, ובמסורת הסיבילה הקדומה של הר אידה ומקומות אחרים.
הדת היוונית משתנה עם האיליאדה ואודיסיאה של הומרוס. מה שהאפוס הכל כך פופולרי הזה, שהופך להיות כמו התנ"ך של היוונים, עושה, הוא להפוך את האלים לאנושיים, על הטוב והרע בבני אדם, רק עם כוח הרבה יותר גדול. הומרוס נותן את הגוון האנתרופומורפי של דת יוון. האלים הם כמו משפחה, כשזאוס בראשם. נוצרות שתי דתות: הדת הרשמית, שהייתה דת המדינה, הספרות והאמנות, הקשורה במסורת ההומרית; והדת והאמונות של השכבות הנמוכות, שכללו פולחן מתים וחפצים מקודשים.
על האלים אנחנו לומדים מההמנונים ההומריים, שהם קבצי הספרות העתיקים ביותר ביוון הקלאסית. הם מיוחסים להומרוס, אך למעשה נכתבו על ידי כותבים שונים במאה ה-7 לפנה"ס. יש שלושים ושלושה המנונים המתארים את האלים. בנוסף לכך, קיימים המחזות הטראגיים וכותבי המיתולוגיה והספרות. אדם מבקש את עזרתם של האלים והופך להיות ידיד להם. עליו לקבל את ברכתם ולקיים את הפולחן, ואז לא ייענש.
תפילה לאלים כוללת שלושה חלקים: פנייה, אישור על שירותים בעבר לאל, ותחינה:
"קשת הכסף קשתך – בחריזה ושקילה בחרת!
טנדוס בית יראתך! הושע נא, סמינתוס וענני.
אם במקדש תפארה את לבך, שר הקשת, שימחתי
אם בשוקי מריאים ועיזים מנחותיך דישנתי –
אנא קבל תחנוניי ומלא משאלתי אך הפעם,
כופר דמעות לבבי ישלמו דנאים בחיציך!"
– תפילת הכוהן כריסס לאפולו לאחר שבתו נחטפה על ידי האכאים.
אנו רואים שנוצרים מעין יחסי ידידות עם האל, אך אין זו ידידות בין שווים.
כותב המשורר היווני פינדארוס
"גזע אחד לאנוש ולאל – נשמה אחת, כי אם אחת נפחה באפנו רוח חיים
אפס כוחנו שונה והוא יבדילנו בכל
אכן, האחד כמו אין – אך רקיע נחושת לנצח, יהיה למשכן ומבצר לאחר.
בכל זאת נוכל להתחרות גם אנחנו, עם אדוני האלמוות האל
במעוף שכל, בכוח, אם כי מטרת הגורל לא נדע
זו יעד וקבע לעת ליל ויום, ולנו הוכיח לרוץ לקראתה."
במאה ה-6 הקבוצה העולה של הפילוסופים והסופיסטים מתחילה למתוח ביקורת על המוסר ההומרי. כותב קסנופנס איש קולופון ב-470–570 לפנה"ס: "מייחסים לאלים כל מה שמביא חרפה ובושה בקרב בני האדם". או: "בני תמותה סבורים כי האלים נולדים כמוהם, כי לבושים הם כבני אדם, קולם קול אנוש ודמותם אנושית… בני חבש סבורים כי האלים שלהם שחורים ואפם חרום, ואילו לפי שבט התראקים, עיני תכלת לאלים ושערותיהם אדומות."
והמסקנה שלו: "קיים אל עליון בקרב האלים ובני האדם, שאינו דומה לבני תמותה לא בצלם ולא ברוח. האל כולו רואה, כולו חושב, כולו שומע, ללא קושי הוא מניע את הכל בשכלו ובמחשבתו".
בתקופה הקלאסית נפטרים היוונים מהאמונה המאגית והמיסטית ומתחילים לבסס את חייהם על ההיגיון והשכל האנושיים, הם מנסים למצוא בעולם סדר ולחיות חייהם לפיו. במסגרת זו יש להם ביקורת על האלים הקפריזיים של הומרוס והיוונים הקדמונים, והם מתחילים לצייר את האלים כביטוי של עקרונות קוסמיים ובהם מוסר וצדק, המבטאים את דרך ההתנהלות של העולם, האלים הופכים להיות מבני תמותה לעקרונות מופשטים.
זאת ועוד, הדת היוונית הייתה מבוססת על אמונה ביכולת לנצל ככל האפשר כישרונות והזדמנויות. האלים שהיו התגשמותה של אמונה זאת, סייעו בידי בני האדם בכך שחיזקו את כישרונותיהם בשטחים שונים. הדת עוררה לפעולה והעלתה אותה על נס.
הדת היוונית מגלמת סתירה רבת רושם. מצד אחד, היא מייחסת מקום ראשון במעלה לכוח האלוהי, ותקיפה בדעתה כי האלים מעניקים אותו בדרכים שונות לבני האדם; ומצד שני, אנו מופתעים לגלות כי אין היוונים שמחים בהישגיהם, ומסקנתם היא כי החיים הם צל עובר, והאדם חלום (למרבה ההפתעה, וכפי שנראה בהמשך, זה מוביל לפעילות ולא לפאסיביות).
"טוב מכל, לא לראות חיים, לא לצאת לאור יום. ואם זרע איש יולד – יקדים רדת לאין משם הגיח." – סופוקלס
ולעומת זאת יש רגעים בודדים של אושר: "חיי אדם – אך יום אחד! כי מה הוא? מה אין הוא?
כולו כצל חלום יעוף. אולם בתת אלוה נגה אור, יזרח זיו חמה ברוך לבני אדם, וחייהם כדבש ימתקו." – פינדארוס
לפי חוקר הדתות הנודע מירצ'ה אליאדה, התחושה הדתית היוונית ראשיתה במודעות לסופיות ולשבריריות של חיי האדם באשר הוא אדם. על כן יש לנצל כל מה שההווה יכול להציע: נעורים, בריאות, הנאות פיזיות, או הזדמנויות לתת ביטוי לערכים ולאופי. זהו הלקח של הומרוס: לחיות חיים מלאים, אך נאצלים, בהווה.
גישה טראגית זאת, לא זו בלבד שלא פגעה בגניוס הדתי של היוונים, אלא אף הועילה להערכה מחודשת, פרדוכסלית, של מצבו של האדם. כיוון שהאלים כפו עליו שלא יחרוג מן המגבלות שלו, האדם הגיע לבסוף להבנת השלמות, וכיוון שכך, להבנת הקדושה שבמצבו הקיומי. במילים אחרות, הוא גילה מחדש ובאופן מלא את המשמעות הדתית המלאה של שמחת החיים, את הערך הפולחני של ההתנסות הארוטית ושל יפי הגוף האנושי, ואת התפקיד הדתי של כל כינוס אנושי שמאורגן לשם הנאה ושמחה – תהלוכות, משחקים, ריקודים, שירה, תחרויות ספורט, הצגות, נשפים, וכו'.
עם התפתחות הפילוסופיה מקבלת הדת מימד נוסף, הדרך שבה התבטאה התחושה הדתית אצל סוקרטס, אפלטון, וחבריהם, הייתה בחיפוש אחר מצוינוּת, או במילה אחרת – "הצטיינות". החיפוש שלהם היה יותר מרצון להצטיין, הייתה זו השלמות הגבוהה ביותר שהם חיפשו, ושאליה יכול האדם להגיע.
כותב סימונידיס: "לא נראית בנוכחות פיזית על ידי עיניים של אנשים היא המצוינות, פרט לזה אשר במאמץ עליון, בזיעה ניגרת, מגיע לגבהי הגברוּת."
דרכים רבות להצטיין בדרך אל האלוהים ובהם האמנות והשירה. הגוף האנושי הוא כלי אמיתי של מחשבה ורוח, וכך לדוגמא, הפסל פידיאס יצר פסלים שכל מי שראה אותם החל להרהר בשמימי, כל מי שראה אותם התרחק מעצמו. כותב דיון קרסוסטום: "אני חושב שאם אדם עם לב כבד, שחייו היו קשים, יעמוד לפני הפסל, הוא לא יזכור יותר את קשייו. פידיאס הוא מרפא היגון, מביא שכחה של כל הדאגות."
הפילוסופיה היוונית מגיעה למסקנה שהאל האמיתי אינו דומה לאדם. היא מבקרת את תפישת האלוהים של הקדמונים, ומציעה במקומה תפישה אחרת של אלים כאלגוריה לעקרונות קוסמיים[1],
במאה ה-4 לפנה"ס, מתרחשת מהפכה דתית נוספת, עם עליית ההלניזם וההתחלה של פולחן אלים כתוניים-אדמתיים כגון דיוניסוס, פרספונה, דמטר, פאן ואחרים. הדת היבשה של הפילוסופים מהמאה ה-6 מקבלת תפנית רגשית ואינדיבידואלית, בדמות חיפוש אדם אחר הארה ופתרון לבעיות החיים והמוות. הפתרון לא נמצא ברעיונות השכל אלא בתחום הרגש והנשמה. האלים דיוניסוס ופאן, שחוזרים ממסעות אל המזרח מוארים ובעלי תובנות לגבי חיי אדם ותוחלתם, מחליפים את האלים האולימפיים הרחוקים והמנוכרים.
כתות המסתורין צוברות פופולריות ומדגישות את נושא הגאולה וההארה.
דרכים רוחניות
כתות המסתורין של העולם העתיק הן דרכים רוחניות, דתות, מסעות חניכה, שמטרתם להוביל את האדם אל גאולה אישית, חיים לאחר המוות, לידה חדשה והארה. הן כללו תהליך של התכוונות, טיהור והתקדשות, שהוביל להתמלאות בהשראה, בידע אלוהי ובאנרגיה. תחילתם בזמנים עתיקים, אך הם צוברים פופולריות עם תחילת התקופה ההלנית וממשיכים להיות נפוצים בזמן השלטון הרומי.
כתות המסתורין ניסו לענות על השאלות הבסיסיות הקשורות לקיום האנושי, והן: למה אנחנו חיים? מה קורה לאחר המוות? האם יש מטרה? גורל? – וכן לחבר את האדם ליסוד הרוחני שבתוכו, בדרך כזו או אחרת.
ישנן כמה דרכים להתחבר אל הרוחני שבאדם, החלק שנשאר לאחר המוות של הגוף הפיזי, ולהתפתח בתחום זה, דרך סוגים שונים של פרקטיקות והתנהגויות:
הדרך הרוחנית הראשונה היא זו של זיכוך, הארה, עלייה בסולם המיסטי מהגשמי אל הרוחני. דרך זו התפתחה בהקשר של פולחן אורפיאוס, אפולו. היא הופיעה בתורת האידיאות של אפלטון, מקורותיה הקדומים הם פולחני אמון רע במצרים, וייתכן שהייתה קיימת גם בקנוסוס שבכרתים.
הדרך הרוחנית השנייה קשורה למוות ולידה מחדש, למחזורי החיים וכדור הארץ, ההתכווננות לתדר הטבעי של האדם הקשור לסביבתו, וההופעות של הנפש האנושית האינדיבידואלית. דרך זו התפתחה באלואסיס, קשורה לאלה דמטר ופרספונה, ומקורותיה בפולחן אוזיריס במצרים.
הדרך הרוחנית השלישית קשורה לנישואים המקודשים, לחיבור של הזכרי והנקבי והגעה לנצחיות, לאיחוד הניגודים ולקשר עם האחד. מקורותיה של דרך זו בטקסי הנישואים המקודשים של ארם נהריים. היא התפתחה באי סמותראקי ומשם הגיעה לתבאי.
באותו המקום התפתחה במקביל דרך רוחנית נוספת הקשורה למאגיה, סמלים ותכונות אנרגטיות של חומרים וחפצים. מקורותיה של דרך זו בפרס, והיא קשורה לכת המכשפות והמאגים שיוצגה בזמנו על ידי מדיאה וקירקה.
דרך רוחנית נוספת הקשורה ליסוד הנשי היא זו של האינטואיציה והחוכמה, הופעתה של השכינה, האלוהות הנשית בעולם. דרך זו התפתחה באפסוס שבאסיה והמשיכה את המסורת של הסיבל הפריגית ופולחן האלה של טרויה והר אידה.
לעתים, בכדי להתחבר לרוחני שבתוכנו אנחנו צריכים לרדת נמוך. בקבלה קוראים זה לרדת לקליפות, להתערבב בעולם החומר, לתת דרור ליצרנו, ודרך זה למצוא את היסוד האלוהי שבתוכנו. זוהי דרכו של דיוניסוס, שהתבטאה דרך הטרגדיות, האקסטזה והשיכרון.
הדרכים הרוחניות השונות של האדם הופיעו בעולם היווני בצורת כתות מסתורין, שפולחניהן וטקסיהן שונים, יש להן דמויות מופת ואלים פטרונים אחרים, כל אחת מהן מזוהה עם מקום או שם מסוים, ולמרות זאת, מטרתן זהה, והיא ההתחברות לחלק הרוחני שבתוכנו, גילויו, הפיכת האדם לאל.
אחד המאפיינים הדתיים העיקריים של תרבות יוון הוא שהאדם הופך להיות המרכז, ובתור שכזה יש בו חלקים אלוהים וחלקים חייתיים. כפי שאומר סוקרטס: "אני עסוק בלהבין אם אני נחש טייפון או יצור מעודן." הכתות וטקסי המסתורין נועדו לגלות למשתתף את החלק הגבוה שלו. במהלכם מת החניך לאני הישן שלו ונולד מחדש כאדם רוחני.
המסתורין היו כוח דתי מרכזי ביוון וגם בעולם הרומי. קיקרו (נואם ופוליטיקאי רומאי) שעבר אותם, אומר: "דבר לא גבוה יותר מאותם מסתורין… הם לא רק הראו לנו איך לחיות בשמחה, אלא הם גם לימדו אותנו איך למות עם תקווה טובה יותר."
כל מי שעבר את המסתורין נשבע שבועת סודיות, ולכן היום אין אנו יודעים באופן מלא על מהלכם. אנו יודעים רק שהם הציעו היטהרות מחטא, ושהם עוררו תחושה עמוקה של כבוד ופליאה והבטיחו אלמותיות.
פלוטרך (סופר והיסטוריון רומאי), במכתב לאשתו, כותב:
"מפני אותן הבטחות קדושות ונאמנות שניתנות במסתורין של בכחוס… אנו בדעה של אמת שלא ניתנת לערעור, שאותן נשמות הן נצחיות ובלתי ניתנות לרקב… הבה וננהג בהתאם, מבחוץ מסדרים את חיינו, בעוד מבפנים הכול צריך להיות טהור יותר, חכם יותר ולא מקולקל."
"כשאדם מת הוא כמו אלה העוברים חניכה לתוך המסתורין. כל חיינו הם מסע בדרכים מענות וקשות ללא מוצא. ברגע העזיבה הן נהפכות לטרור, פחדים מרעידים, פליאה. ואז נראה אור שנע לפגוש אותנו, שטחי דשא טהורים שמקבלים אותנו, שירים וריקודים והופעות אלוהיות."
התיאור משקף חוויות שלאחר המוות, שכמותן נחוו על ידי החניכים בעודם בחיים.
כיום נוטים להתייחס לבתי הספר של המסתורין כסוג של דת השונה מהתפישה הרגילה של דת בעולם הקלאסי. לפי פרופסור גדליהו סטרומזה מהאוניברסיטה העברית, הרי שבמסגרת דתות המסתורין של העולם העתיק התגלו מאפיינים חדשים של דת שהופיעו לאחר מכן בתרבות היהודית-נוצרית של המאות הראשונות לספירה, והם דגש על האינדיבידואל, פרשנות של טקסטים קדושים, הימנעות מקורבן דם, ודגש על חיי קהילה דתיים במקום דת אזרחית.
דת המסתורין היא פרטית ואישית, והחוויה של מי שלוקח בה חלק היא אקסטטית ורגשית, שונה מאוד מהפולחן הציבורי קהילתי. כולם יכלו לקחת חלק בפולחן, כולל נשים ועבדים. לא היו הדרות. היו שני תנאי קבלה. האחד: היות נקי מאשמת דם. השני: לא להיות ברברי – דובר לשון שאינה יוונית.
כמעט תמיד פולחן מסתורין מלווה בסיפור או במיתוס שמכונן את הפולחן, בדרך כלל על דמות אלוהית שעוברת מסע הכרוך בסבל, בייסורים, ובאובדן. החניכים משחזרים או חיים מחדש את סבלו של האל במיתוס ואת מסלול הייסורים שלו. האל היה החניך הראשון שעבר את המסלול הזה, שנגמר בסוג של גאולה או קתרזיס, וכל החניכים האחרים משחזרים וחווים מחדש את מסע האל, והופכים להיות אל בעצמם.
האלים האולימפיים
זאוס הוא ראש האלים האולימפיים, שהם שנים-עשר במספר ומהווים מעין עסק משפחתי, ואלה הם: זאוס, הרה (אשתו ואחותו), פוסיידון (אחיו), דמטר (אחותו), אָרֶס (מרס) והפייסטוס (בניהם של זאוס והרה), אפולו וארטימיס (בניהם של זאוס ולטו), אתנה (שיצאה ממצחו), אפרודיטה (שנולדה מקצף הים), הרמס (בנם של זאוס ומאיה בת אטלס הטיטאן), ודיוניסוס (בנם של זאוס ובת האנוש סמלה). הם חיים יחדיו באולימפוס, שהוא הר מיתולוגי מעבר למקום ולזמן. להלן פירוט על כמה מהם, על אפולו וזאוס תמצאו פירוט בהמשך בהקשר של האתרים שלהם – דלפי ואולימפיה:
אפרודיטה (Aphrodite)
אפרודיטה נולדה מהים, אלילת התשוקה הגופנית השלטת באותה מידה באלים, בני אדם וחיות. כמו הים היא מרעיפה סביבה קסם שובה לב, אך מסוכן.
בהמנון לאפרודיטה היא מפתה את כולם חוץ משלוש: אתנה שהיא אוהבת מלחמה וגם מלאכת מחשבת; ארטמיס שלה חשוב ציד, ריקוד ונבל; והֶסטיה, האחראית על פולחן הבית. חוץ מן השלוש הללו, כולם נופלים תחת קסמי התשוקה, וגם היא בעצמה משתוקקת לאדם בשם אנכיסס, וההמנון מספר את המעשה. כתוצאה מהזיווג נולד איניאס, אבי השושלת הרומאית היוליאנית.
ארטמיס (Artemis)
ארטמיס היא שליטה על הטבע הפראי, וגם על נשים עד לגיל הבגרות, מִשכּנה בגבעות והיא שולטת על חיית השדה ויצורי הטבע. היא בתולה ושוחרת בדידות, ציידת. לפי מירצ'ה אליאדה, היא מולכת על קדושת חיי הפרא, עולם שיש בו פוריות ואימהות, אך אין בו אהבה ונישואים. היא תמיד שמרה על אופי פרדוכסלי, שבא לידי ביטוי בקיום משותף של נושאים סותרים כמו בתוליות ואימהות.
ארטמיס לבושה בעור של צבי, היא אחת משלוש האלות הנשיות, המייצגת את השלב של נערות לפני חתונתן. הרבה מאוד מהפולחן שלה היה כרוך בחניכה של נערות – אלה צעירה בתולה שהולכת עם פמליה של נימפות בתולות. נעורים רוויים במיניות, שצריך להגן עליהם.
במיתולוגיה היוונית ישנו סיפור אכזרי של הקטיון שראה במקרה את ארטמיס רוחצת את הנימפות שלה בנהר. היא ראתה אותו, הפכה אותו לצבי, והכלבים קרעו אותו.
שמה האחר של ארטמיס הוא דיאנה, מקדש חשוב לה היה לא רחוק מאתונה במקום שנקרא בוארון (ראו בהמשך). הציד נחשב בימי קדם בפעולת חניכה המפעילה את יכולות האינטואיציה והרגישות, תכונות הסבלנות והנחישות באדם.
אתנה (Athena)
אתנה נולדה ממצחו של זאוס, לאחר שבלע את אשתו הראשונה, מטיס. אתנה היא מעין ארטמיס עירונית, אשר מגנה על עצי הזית, אך גם משקפת את הרוח הלאומית בפִקחותה, עצמאותה הבתולית וחיבתה לדברים נאים. לפי מירצ'ה אליאדה, אתנה חושפת את האופי הקדוש או את המוצא האלוהי של מספר מקצועות ותחומי פעילות, שאינם קשורים רק לתבונה, כישורים טכניים וכושר המצאה, אלא גם לשליטה עצמית. היא שלווה בעת מבחנים קשים, ויש בה ביטחון בכך שהעולם מקושר ועל כן מובן.
אתנה הייתה מגנת העיר אתונה, והמנטורית של אודיסוס באודיסיאה.
הרמס (Hermes)
הרמס הוא אדון רועי הבקר, יש בו רשע וערמומיות של יצורים פרימיטיביים, הוא אב ופטרון לתחבולה ועורמה. לפי מירצ'ה אליאדה, הרמס הוא אחד מבין האלים האולימפיים הספורים אשר לא יאבד את איכותו הדתית לאחר המשבר של הדת הקלאסית, ולא ייעלם עם ניצחון הנצרות. האמונה בו תוטמע באמונה בתחות (המצרי) ומרקוריוס, והוא ייהנה מפופולריות חדשה בתקופה ההלנית כהרמס טרימגיסטוס (אדם אגדי שכותב את הספרים ההרמטיים, משמעות השם "המשולש בחוכמה"). הוא ישרוד באמצעות האלכימיה והתורה ההרמטית עד המאה ה-17.
הפילוסופים היוונים ראו בהרמס את הלוגוס, האנשה של החשיבה. הוא נחשב למי שברשותו נמצאות כל צורות הידע, ובעיקר ידע הנסתר.
אפולו (Apollo)
אפולו הוא אל השמש היווני, בנם של זאוס ולֶטוֹ הטיטאנית, אח תאום של ארטמיס.
בהיותה בהריון נדדה לטו על פני תבל כולה בכדי למצוא מקום ללדת. אולם כולם פחדו מזעמה של הרה, אשת זאוס הקנאית. לבסוף הגיעה לטו לאי דלוס, שם סבלה תשעה ימים ולילות מצירי לידה, שכן הרה מנעה ממנה עזרה. אפולו נולד ביום השביעי – והמספר שבע מקודש לו.
ההמנון לאפולו מתאר את לידתו על ידי לטו, את קנאתה של הרה, את השמחה על לידתו בין האלים, ואת מסעותיו בארץ כדי למצוא מקום לייסוד פולחנו. כמו כן מתוארים בהמנון מאבקו של אפולו במפלצת הפיתיה, הבאתם מכרתים של כוהני מקדש דלפי, וייסוד המקדש בדלפי.
לפי מירצ'ה אליאדה, אפולו הוא כוח מאזן. הוא נולד לא רצוי, לא הייתה אדמה שתהיה מוכנה לקבל את לטו אמו ללידה, מפחד זעמה של הרה, ולאחר לידתו נאלץ להרוג את הדרקון – נחש הפיתון, שאיים על חייו. אלא שלאחר מעשה ההרג בא הטיהור. הוא טיהר עצמו והקים במקום מגורי הפיתון את המקדש של דלפי, המוקדש לאפולו הפיתוני, משלים בתוכו את הניגודים.
התאומים אפולו וארטמיס היו קשתים – הוא בקשת וחץ מזהב, מכיוון שהוא השמש הזהובה, ואילו היא בקשת וחץ מכסף, מכיוון שהיא אלת הלבנה. החץ של אפולו מסמל את היכולת המנטלית של הקרנה, מודעוּת, וקווי אנרגיה המרשתים את כדור הארץ. אפולו יכול לראות למרחקים ויש לו פרספקטיבה כוללת, הוא אוהב דברים בהירים ומוגדרים, סדר והרמוניה ומעדיף את המודע על הבלתי מודע.
החזיונות של אפולו ממריצים את התבונה ומכוונים את הדעת למדיטציה, מובילים לחוכמה. החץ קשור לשליטה על המרחק, להתנתקות מן המיידי והקונקרטי. השימוש בו מחייב שלווה ורוגע, ריכוז. הקשת והחץ מסמלים את הניגודים והשימוש בהם – את חיבורם.
תכונות אפולו
אפולו מתואר כעלם יפה תואר ונטול זקן, בעל עוצמה גברית, טהור ומרוחק. הוא ידע לאן הוא רוצה ללכת, ומה הוא רוצה להשיג בכדי להצליח. הוא תמך בחוק ובמתינות, וסיפק את המבנה החברתי להסדרת מחלוקת כדי שהקהילה תוכל לתפקד. הוא לוגי, מחפש את האובייקטיביות ולא את הסובייקטיביות, מתכנן לעתיד, בנו המועדף של זאוס. הוא אל המוזיקה המסודרת, הקלאסית, ההרמונית.
אפולו הוא אל האור – פוביוס הזוהר – ולפיכך גם ההשראה, המעניקה לנפש את אשר מעניק האור לעולם. בהיותו מהיר ועז כאור, הוא אדון השירה, המרומם בני אדם באמצעות התפרצות העוז.
לפי הוראותיו של זאוס, הוא הביא חוקים ותרבות לבני אדם. אפולו הוא הפרשן הלאומי, מביא חוק וסדר, הוא מוסר דבריו באמצעות האורקלים. הוא היחיד שיכול לטהר מרצח.
אפולו הוא אל הנבואה, מייצג השראה נבואית וגם אחרת, אך אין זו השראה אקסטטית כמו זו של דיוניסוס, אלא רצינית, מהורהרת, מרוכזת.
הפיתיה בדלפי מתוארת כשלווה, מאופקת, מרוכזת, כמו האל שאותו היא מייצגת. היא נבחרה מבין האיכרות, והתנבאה במועדים קבועים – בין שהיה זה באמצעות גרגרי קטניות שחורים ולבנים, שסימלו את הכן או הלא, או באמצעות פסוקים שיריים אניגמטיים. המוזה שלה הייתה זו של המשוררים. היא מקבלת את אור העתיד בצורת חזיונות, ואפולו נכנס לגוף שלה.
שני הכלים של אפולו הם הנבל והחץ וקשת. "תנו לי את הנבל ואת הקשת. אני אבשר לבני האדם מהו הרצון הבלתי משתנה של זאוס." (המנון לאפולו מס' 132). הנבל מסמל את ההרמוניה, הזרימה, הוא מכשף את כל השומע אותו. הוא מסמל שכחה ומשלים את הקשת. "הרמוניה היא תוצאה של מתח בין ניגודים, בדומה לזה שבין הקשת והנבל." – הרקליטוס
אפולו מגלה לאנושות את הדרך המובילה מחזון של הגדת עתידות לחשיבה. "היסוד הדמוני, ההכרחי לכל ידע נסתר, נעקר. הלקח העליון של אפולו מתרכז בנוסחה הנודעת של דלפי, "דע את עצמך".
התבונה, המדע, החוכמה, נחשבות לדגמים אלוהיים, מתנת האלים, ובראשם אפולו. השלווה של אפולו הופכת אצל היוונים לסמל השלמות הרוחנית, ומכאן לסמל הרוחניות עצמה. אלא ששלווה זו מושגת לאחר מלחמות, הרג, היטהרות וקונפליקטים. אחד המרכזיים שבקונפליקטים אלה הוא זה שבין דיוניסוס לאפולו, שבסופו של דבר משתפים פעולה בצורה הרמונית בדלפי. דיוניסוס שולט בחורף ואפולו בשאר העונות.
לפי רודולף שטיינר, האלים היוונים הינם כוחות נפשיים אותם אנחנו קולטים מבחוץ, כשיש יד מכוונת לטוב בכול. זוהי השפעת המלאך מיכאל, המכניע תחת רגליו את כוחות התוהו – הדרקון. לאפולו תפקיד חשוב בכך, כמביא סדר לבני אדם.
זאוס אבי האלים (Zeus)
לפי התיאוגוניה של הסיודוס (מאה 8 לפנה"ס), זאוס הוא בנו של קרונוס (שבתאי) ששלט בעולם, אבל בלע מדי פעם את צאצאיו כדי שלא יחליפו אותו. אלא שזאוס ניצל מגורל מר זה בזכות אמו – הטיטאנית "ריאה" (Rhea) שהסתירה אותו, ונתנה לקרונוס לבלוע אבן גדולה במקומו. כשגדל הוא נלחם בקרונוס אביו וניצח אותו בעזרת כלים שנותן לו סבו – אוראנוס (שמנוצח בתורו על ידי קרונוס, מסורס ונכבל, ולכן שואף לנקמה). זאוס משחרר את אחיו מבטנו של אביהם ויחדיו הם נלחמים בטיטאנים ומנצחים אותם, מביאים סדר חדש לעולם. זאוס מייצג סדר זה, אבל הוא מכונן אותו באמצעות שליחיו: בניו, בנותיו ואחיו, כשהוא מפעיל את כולם מרחוק.
זאוס מייצג קוסמוגוניה חדשה. הוא הופך להיות אדון השמיים וכונס העבים, אביהם של האלים השוכנים באולימפוס ושל בני האדם. לפי הומרוס הוא שולט על הרקיע, אל האטמוספירה. עם הזמן הוא הופך להיות אבי האלים, גם על פני האדמה, ורק המים הנשלטים על ידי אחיו פוסידון הם מחוץ לממלכתו. יחד עם זאת הוא לא בורא את היקום, אלא משתלט עליו בסופו של תהליך ארוך, ומסמל בעצם תקופה חדשה של האנושות.
זאוס הוא אל של בני אדם, ולכן בולטת ההאנשה שלו, למרות שבתקופות מאוחרות יותר (בתקופת הדת האסטרלית של האימפריה הרומאית, במאה ה-3 לספירה), ניסו לזהות אותו עם עקרון הצדק ואפילו עם האור שמאחורי השמש, השמש שמאחורי השמש.
הכלים של זאוס הם הרעם והברק, והחולשה שלו היא לנשים יפות. הוא מבלה הרבה מזמנו בהרפתקאות אהבים עם נימפות ובנות אדם, מתחפש בכל פעם לחיה או אדם כזה או אחר, לעתים הוא מופיע בחושך (לטו ודיוניסוס), ותמיד הוא מאהב מושלם. אלא שאשתו הֶרה לא כל כך אוהבת את זה, ובמקום להוכיח אותו היא רודפת את מאהבותיו.
מעניין לציין שאשתו הראשונה של זאוס הייתה מטיס – זהירות, אלא שהוא בלע אותה כשהייתה בהריון עם אתנה בבטנה, כדי שלא תלד בן שיקרא תיגר על שלטונו. בכך הוא משלב את זהירות בתוך עצמו (ולכן בסופו של דבר אתנה יצאה ממצחו).
במאות 4-5 לספירה משתדרג מעמדו. אייסכילס אומר, "זאוס הוא האתר. זאוס הוא האדמה, זאוס הוא השמיים. כן, זאוס הוא הכול מעל הכול". הוא הופך לאל פַּן-הלני, למנהיג הבלתי מעורער של האלים החדשים האולימפיים – לשליט של היקום, למרות שהוא לא בוראו.
זאוס הופך לאל מגן העיר, הדואג לבית, לחוק, למשפחה. כמעט בכל עיר יוונית בחלק העליון שלה – האקרופוליס, היה מקדש לזאוס. לפי הומרוס, זאוס הוא "אבי האלים ובני האדם".
במידה מסוימת מזכירה דמותו של זאוס מלך קדום כל יכול, שהנו שרירותי מצד אחד, ואבהי ומעניק מצד שני. עם התפתחות הפילוסופיה היוונית והביקורת על האלים הוא הופך להיות עיקרון מופשט של צדק, שלטון, מזוהה עם יסוד האתר.
הרקולס (Heracles)
הרקולס הוא בנם של זאוס ואלקמנה מלכת מיקנה. הוא חי חיים טובים ושקטים, נשא אישה וגידל ילדים, עד שבהתקף שיגעון אחד הרג אותם שלא ברצונו. זאת לא הייתה אשמתו אלא של הרה, אשתו של זאוס, שרדפה את כל מאהבותיו וילדיהם. היא רודפת אותו כל חייו ומטילה בו שיגעון זועם. למרות זאת, הרה היא הפטרונית של כל הגיבורים. 'הירו' – Hero, גיבור – פירושו למעשה אדם המצוי תחת חסותה של הרה.
לאחר מכן כל שרצה הרקולס הוא למות, אך בעידוד ידידו תזאוס ועצת האורקל מדלפי הלך להיות משרת של מלך מיקנה האכזר, שהטיל עליו שתיים עשר משימות בלתי אפשריות, ביניהן הבאת שלושה תפוחי זהב מגנן של ההספרידות, השגת החגורה של מלכת האמזונות, הגעה לאי האגדי אריתיאה, והעלאת הכלב קרברוס מהשאול. שאר המטלות קשורות בהריגה של מפלצות – חצי מהן באזור הפלופונס, והחצי השני במרחב היווני כולו.
לאחר השלמת המשימות נישא הרקולס לדיאנירה. כשזו חשדה, לאחר שנים רבות, שהוא יבגוד בה עם בחורה צעירה ממנה, נתנה לו גלימה מרוחה בדם קנטאור בכדי לשמר את אהבתו. היא לא ידעה זאת, אך הגלימה שרפה את הרקולס והוא לא יכול היה להסירה מעליו. בצר לו ביקש שיעשו מדורה גדולה ויעלו אותו באש, וכך היה. הרקולס נפטר בשריפה ולא נקבר כמו שאר גיבורי יוון, ומאז כל צאצאיו זכו לשריפת גופה, שהייתה המאפיין הייחודי של קבורתם. הדוגמא הכי מפורסמת לכך היא של פיליפוס – אביו של אלכסנדר מוקדון.
שריפתו של הרקולס מבטאת את הפיכתו מאדם לאל. הוא עלה לאולימפוס, שם השלים עם הרה ונשא לאישה את בתה הֵבֵּה, אלת הנעורים, והפך לאל הגיבורים.
הרודוטוס טען שהרקולס הוא ממוצא מצרי, וזיהה אותו עם האל חונסו, בנם של האל אמון רע והאלה סחמת – מות. אשתו הראשונה הייתה מגרת, בת מלך תבאי היוונית, ממוצא פיניקי. הוריו היו ממוצא מצרי – מייסדי ארגוס. שוב ושוב אנו רואים את הקשר שבין מצרים ליוון.
ברחבי הים התיכון נוסדו ערים רבות בהקשר של הרקולס. הרקולס גדול מהחיים, אך הוא גם דמות טראגית, שכן הוא פוגע בעצמו ובאהובים שלו. הוא מת מן הרעל של הרה, עולה לאולימפוס, הולם עם האָלה שלו על השערים הנעולים, ובסופו של דבר מקבלים אותו כאל.
קראו את המאמרים הבאים על יוון העתיקה (לחצו לקישור)
יוון הלא ידועה (מלפני ההיסטוריה)
טקסי המיסטריות בסמותרקי ואלאוסיס
הצעות לטיולי תרבות ורוח ליוון
קראו את הספר "מסתורין יווני – טיולי תרבות ורוח ביוון"
