מונטנגרו היסטוריה ומורשת

היסטוריה מונטנגרו

מונטנגרו הייתה עד לא מזמן חלק מסרביה וראתה עצמה בתור כזו, שותפה לגורל של הסרבים. היו אלה שבטי הרים סרביים שהצליחו, באזור ההר השחור, בעזרת וונציה, לשמור על עצמאות למול העותומאנים. עם הזמן הם פיתחו שלטון תיאוקרטי, החלו לפתח זהות לאומית נפרדת, אך למעשה הם מתייחסים לענף הסרבי של ימי הביניים ולכנסייה הסרבית, כפי שמופיע באפוס הלאומי שלהם “עטרת ההר”.

בתקופה הקלאסית יושבה מונטנגרו על ידי האילירים, עם הודו-אירופאי שהתחרה עם הרומאים על ההגמוניה בים האדריאטי. הבירה שלהם הייתה בשקודרה הסמוכה, לחופי אגם שקודרה הגובל במונטנגרו וחלקו נמצא באלבניה כיום, ולאחר מכן היא עברה לעיר ריסן במפרץ קוטור עצמו. בנוסף על כך, כנראה שהיו מושבות יווניות בבודווה ולאורך החוף.

הרומאים מנצחים את האילירים וכובשים את האזור במאה ה-2 לפנה”ס, ומביאים תקופה של רווחה ושגשוג שנמשכת עד סוף המאה ה-4 לספירה, זמן פלישת שבטי הגרמנים הברברים (ויזיגוטים ואוסטרוגוטים). לפני שהם בוזזים את רומא הם עוברים בבלקן ומביאים עליו הרס. הערים ניטשות והמסחר חדל. מונטנגרו נכנסת לתקופה חשוכה, הנמשכת עד להגעת הסלאבים והנצרות והיווסדות הממלכות הסלאביות המקומיות.

בימי הביניים התקיימה באזורי מונטנגרו, סביב אגם שקודרה, נסיכות בשם דוקלג’ה בראשות מלך צדיק בשם ולדימיר (מאה 11). הוא קודש על ידי המונטנגרים וגם על ידי האלבנים, נשבה על ידי הצאר הבולגרי סמואל שכבש את האזור, אבל כשבת המלך התאהבה בו, נתן לו המלך הבולגרי את בתו לאישה ושלח אותו לשלוט בנסיכות דוקלג’ה כווסאל שלו. הוא נחשב למלך אידיאלי רודף שלום.

שנתיים לאחר שהצאר סמואל נכנע לביזנטיים, נערף ראשו של ולדימיר בכנסייה בפרספה, הוא נחשב לקדוש אלבני ומונטנגרי. יש לו מנזר ליד אלבסן, ומ-1995 השרידים מוחזקים בכנסייה בטירנה. הצלב שבו החזיק בעת שנערף ראשו נחשב קדוש ומוחזק בכפר במונטנגרו. הוא הקדוש הסרבי הראשון והפטרון של העיר בר במונטנגרו. ולדימיר נערץ גם במקדוניה, יש כנסיות על שמו ואגדות מספרות שהוא מגיע בליל סערה עם אור וראשו בידו.

לאחר מותו של ולדימיר הפכה הנסיכות לממלכה סלאבית סרבית. ב-1077 דוקלג’ה מקבלת עצמאות והופכת לאחת המדינות הראשונות בבלקן עם שפה סלאבית. השם של הנסיכות הופך להיות זטה – בסלאבית: הקוצרים.

זטה עברה לזמן מה לשליטת הביזנטים ואחר כך לשליטת השושלות הסלאביות ששלטו מעמק המלכים ברסקה. סטפן נמאניה זופן (הראשון) מאחד את זטה ורסקה ויוצא את המדינה הסרבית הראשונה שנשלטת על ידי השושלת שלו מהמאה ה-12 עד המאה ה-14. מונטנגרו היא חלק מהעם והאימפריה הסרבית.

בסוף המאה ה-14 מנצחים העותומאנים את הצבא הסרבי בקרב של קוסובו ומתחילים בהשתלטותם על הבלקן. אלא שעל מונטנגרו הם לא מצליחים להשתלט באופן מלא, וזאת משני טעמים. הראשון הוא שהוונציאנים, שהם אחד הכוחות החזקים באירופה ויריב קשה של העותומאנים, מקימים ממלכה עצמאית לחופיו המזרחיים של הים האדריאטי – ונציה אלבניה, שהשתרעה מדורס ועד דלמטיה. לוקח לעותומאנים עוד מאה שנה לכבוש את שקודרה, לדוגמא, וגם לאחר מכן, מפרץ קוטור נשאר בשליטה ונציאנית, שמתבססת על הערים הבצורות של קוטור, בודווה, פרסט, ועוד.

הטעם השני הוא שהשבטים הסלאביים-סרביים באזור ההרים של מונטנגרו לא מקבלים עליהם את המרות העותומאנית, מורדים ומקימים ממלכה קטנה משל עצמם החל מהמאה ה-16. הנסיך המונטנגרי דורד החמישי מעביר את השלטון ב-1516 לארכיבישוף וויל, שיוצר שושלת של בישופים שבה הירושה מועברת מדוד לבן-דוד.

בזמן שושלת רקנוגוויץ, לאור התקפות חזקות של הטורקים, השושלת נאלצה לסגת להר לובצן והקימה את קטינג’ה כבירה ובה טירה ומנזר חשוב. בעיר זו נוסד בית הדפוס הראשון בבלקן. הטורקים שלטו חלקית במונטנגרו עד 1645. זה היה שלטון לכאורה בלבד. מ-1645 יש במונטנגרו שלטון דתי שנתמך על ידי אסיפת ראשי השבטים, אסיפה כללית. ב-1697 האסיפה בוחרת בדנילו הראשון כבישוף שיוצר את שושלת פטרוביץ.

מונטנגרו העצמאית

מבחינה היסטורית, שושלת המלכים העצמאית של מונטנגרו מיוסדת בתחילת המאה ה18, זהו זמן המרידות של הסרבים בעותומאנים, הניצחון הזמני של האוסטרים שמסתיים באסון של קוסובו, יציאת מצרים של ארסני השלישי, ובחתימת חוזה קרלוביץ. כל האירועים הללו הביאו להרבה פליטים סרביים שמוצאים מקלט במונטנגרו, להתגברות ההשפעה של האוסטרים והנוצרים באזור, ולהפיכת מונטנגרו לעצמאית למעשה.

מי שהוביל את המהלך לעצמאות היה הבישוף דנילו הראשון, המטרופולין של צטיניה, מהכפר נייגושי. הוא היה עֵד לאירועי המלחמות, להגירה של הסרבים וחבר של ארסני השלישי, שהאציל עליו מסמכותו וברכתו. בשנת 1711 הוביל דנילו מרד מוצלח בעותומאנים וקשר קשרים עם רוסיה, כשהוא מוביל את האוריינטציה הסלאבית החדשה אל מול הכוח העולה של הרוסים בעולם. דנילו הצליח לאחד את השבטים, וראה עצמו ממשיך של הנסיך לאזאר ושל מילוס אובלביץ מקרב קוסובו. בשנת 1715 הוא מבקר בסנט פטרסבורג, ולאחר מכן כל היורשים שלו ממשיכים במסורת זו. ב-1718 וֶנֶציה מכירה בו כסמכות הרוחנית של האורתודוקסים.

דנילו בונה את המנזר בצטיניה, במקום מנזר ישן מהמאה ה-15. זה מקום מושב המטרופולין עד היום. במנזר זה יש חלקים של הצלב האמיתי, יד ימין של יוחנן המטביל, שרידים של פטר מצטיניה ופטר השני נייגוש, וכן הכתב של המלך הסרבי משושלת נמאניה סטפן אורוס השלישי דקנסקי. יש לציין כי שושלת המלוכה המונטנגרית פטרוביץ הגיעה מאזור מנזר דקאני בקוסובו.

המלך המונטנגרי הגדול פטר ה-I פטרוביץ מנצח את הטורקים בתחילת המאה ה-19. הוא מקרב את החוף, המצוי באותה עת בשליטת-אוסטרו-הונגריה, אל ההרים. לאחריו בא פטר פטרוביץ השני (נייגוש).

הדת במונטנגרו היא מרכיב חשוב בזהות הלאומית. שלושה רבעים מהאוכלוסייה שייכים לכנסייה הסרבית-מונטנגרית. אנשי הדת הם אלה שהובילו את המאבק האֶפּי לעצמאות במשך מאות שנים כנגד הטורקים, וכתוצאה ממאבק זה נוסדה תיאוקרטיה דתית מהמאה ה-17 עד אמצע המאה ה-19, בראשות שושלת של מלכים שהם גם ארכיבישופים. באמצע המאה ה-19 המנהיג המונטנגרי החשוב ביותר, פטרוביץ השני (נייגוש), הופך את מונטנגרו מתיאוקרטיה למלוכה חילונית, למרות שהוא עצמו היה איש דת וחונך במוסדות של נצרות אורתודוקסית.

נייגוש (Njegos)

מירקו פטרוביץ נייגוש הוא המשורר הלאומי והמנהיג של מונטנגרו במאה ה-19, בתקופה שבה המונטנגרים זיהו עצמם כחלק מהאומה הסרבית. בפואמות שלו, שזכו להכרה בינלאומית, הוא מתייחס לגורל של הסרבים, לקרב קוסובו ולמאבק לעצמאות, כמו גם לנושאים אוניברסליים כגון שאיפת האדם לחירות, הנפש האנושית, ועוד.

נייגוש קיבל חינוך אוניברסלי מהמשורר, החוקר והמדען הבוסני-סרבי סימה מילוטנוביץ. הוא ידע כמה שפות והיה בקיא בשירת וספרות העולם. לאחר שהתבגר נשלח לקבל השכלה באירופה וברוסיה. הוא היה בקיא הן בספרות החולין ובמדע והן בספרות הדת, אינטלקטואל של תקופתו. למעשה, נייגוש חונך בכדי להיות שליט פילוסוף אפלטוני. במונטנגרו באותה תקופה הייתה שושלת של שליטים מלכים שהיו גם נזירים ואנשי דת ועמדו בראש הכנסייה המונטנגרית. כל שליט בחר מבין קרובי משפחתו, אחייניו, את השליט המתאים הבא, ונייגוש נבחר לתפקיד והפך למלך לאחר חזרתו מרוסיה, שם הוסמך כבישוף וזכה לעזרת והכרת רוסיה הצארית, שהייתה כוח עולה באותה תקופה.

כשהוא חוזר לארצו הוא מייסד במונטנגרו מערכת חינוך ומנסה להפוך אותה מאוסף של שבטים נחשלים לסוג של מדינה זעירה מודרנית, עם סנאט, צבא קבע, ומערכת מס ומשפט תקנית. הוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים בשפה הסרבית, ולכבודו הוקם מאוזוליאום בהר מעל קטינג’ה. נייגוש כותב פואמות כמו ‘עטרת ההר’ או ‘האור של המיקרוקוסמוס’. הוא הופך את מונטנגרו מתיאוקרטיה לממלכה חילונית (רק משורר יכול הפוך את הדת למשהו חי).

נייגוש כתב ספרים ושירים רבים, חלקם ספרי פילוסופיה, חלקם ספרות יפה, חלקם ספרי דת, אולם הספר המפורסם ביותר שלו הוא הפואמה “עטרת ההר”, המספרת את סיפור המאבק של המונטנגרים והסרבים לעצמאות. מאבק זה הוא גם מאבקו של האדם לחירות אישית ורוחנית. דרך סיפור המאבק של הסרבים לעצמאות מספר נייגוש את סיפורו של האדם באשר הוא אדם, ונוגע במוטיבים אוניברסלים של מלחמת הטוב ברע, ועוד… אלא שאליה וקוץ בה. בתוך הפואמה מתחבא פרק חשוך בהיסטוריה של סרביה ומונטנגרו, והוא רדיפת המוסלמים והטיהור הדתי שהתחיל בזמן הבישוף דנילו כחלק מהמאבק לעצמאות ונמשך על למלחמות הבלקן בסוף המאה ה-20.

בשורות שלפניכם אקח מספר קטעים מתוך “עטרת ההר” של נייגוש, בתרגום חופשי מאנגלית, ואנסה להראות בהם את המוטיב של חיפוש אישי אחר חופש, המביא לעתים בלא כוונה לדמוניזציה של האחֵר, דבר המביא לתוצאות טראגיות והרסניות.

כשהתחיל הבישוף דנילו את השושלת של נייגוש והניף את נס המרד, הדבר הראשון שהוא עשה היה טיהור אתני של מונטנגרו מכל האנשים שהתאסלמו. טיהור זה כלל גם רציחות. היצירה של נייגוש שמאירה באור רוחני טהור את מאבקם של המונטנגרים לחירות (כולל מעשי הזוועה), הכשירה באופן לא מודע את הלבבות למעשי העוולה שנעשו 150 שנה אחר כך על ידי הקיצונים הסרבים, בבואם לעשות טיהור אתני במוסלמים של בוסניה וקוסובו.

הפואמה ‘עטרת ההר’ מתחילה במילים:
“ראה את השטן עם שבע מחלצות שָני, עם שתי חרבות ועם שני כתרים על ראשו.
הנכד הגדול של הטורקי, עם קוראן!
מאחוריו המונים של הפסולת המקוללת הזאת, צועדים להביא הרס לכל כדור הארץ
כשם שארבה הורס את השדות הירוקים.
אם הסוללה הצרפתית לא הייתה עומדת בדרכו, הים הערבי היה מציף את הכול!”

אלו הם מילותיו של הבישוף דנילו הנמצא לבדו על הר לובצ’ן, ההר הגבוה במונטנגרו, מחכה לראשי השבטים שיגיעו לפגישת הוועידה שתכריע לגבי המאבק לעצמאות. השטן עם שבע המחלצות הוא כמובן הסולטאן הטורקי. גם הקוראן הופך להיות כאן שטני. בישוף דנילו נמצא במצב של מצוקה שבו העולם נצבע בצבעים קודרים, ובכדי להיחלץ ממצב זה הוא חייב לצבוע את האחר בצבעים קודרים. זוהי השלכה של הקַדרוּת של ליבו, המשתקפת גם בשמיים שמתעננים להם לפתע. בישוף דנילו מכין בתוך עצמו את ההכשר להחלטה שתבוא, ושהוא רוצה להעביר – החלטה להרוג אנשים חפים מפשע.

במהלך המפגש על ההר קורים כל מיני דברים חיצוניים בטבע שמשקפים את הלך הנפש הפנימי של האנשים. באחת הפעמים, חבורה של ציפורים דומות לחוגלות מתעופפת לה היישר לזרועות החבורה. חלק מהאנשים רוצים להרוג אותן ולהשתמש בבשרן, אולם הרוב נזעקים, במילים הבאות:

“תנו להם ללכת, יהיה חסד אלוהים אתכם
מפני שצרות דחפו אותם לידינו
לא הייתם תופסים אף אחד מכם אלמלא זאת
הם ברחו אלינו כדי למצוא מחסה ולא כדי שנטבח בהם.”

מילים אלו עומדות בניגוד משווע למה שאותם אנשים מתכוונים לעשות: לטבוח בחפים מפשע. והסתירה זועקת לשמיים…..

מר גורלם של הסרבים

במהלך האפוס נזעקת זעקה מרה על גורלם של הסרבים, ונבנה המיתוס של האומה הסרבית, אותו מיתוס שהניע את הפושעים הקיצוניים לעשות מה שעשו בקוסובו ובבוסניה במלחמות יוגוסלביה, ובמונטנגרו בתקופת דנילו, נחשף: קומפלקס אשמה עמוק, שעומד בקנה אחד עם תחושת האשמה הבסיסית הכללית העומדת ביסוד הדת הנוצרית, אשמה שבכוחה גם שולטים כוהני הדת על המוני העם. קומפלקס אשמה זה, המופנה בתחילה כלפי העצמי, מופנה לאחר מכן כלפי חוץ והופך להיות כעס, זעם, שיוביל בעתיד למעשים רצחניים, לכעס על הבוגדים שבתוכנו, על אלה שהפכו להיות מוסלמים! … אם יש רע אז יש גם טוב: בניגוד לרעים, שהם אשמים, יש גם טובים שמייצגים את הערכים של חופש, כבוד, אומץ, יושר, ואלה הם המונטנגרים הנלחמים על חירותם.

“אלוהים כועס על האנשים הסרבים, מפני חטאי הבשר הרבים שלהם
המלכים והצארים שלנו דרכו ברגל גסה על החוק, הם החלו לריב אחד עם השני בעוצמה ולנקר זה את עיניו של זה.
הם זנחו את הממשלה ואת הארץ ובחרו בכסל שיהיה האור המנחה שלהם.
המשרתים שלהם הפסיקו לשמוע לאדוניהם ורחצו עצמם בדם של הצארים שלהם
המנהיגים שלנו, תהיה קללת אלוהים על נשמותיהם, קרעו את האימפריה לגזרים קטנים ומצצו את הכוח של הסרבים בתאווה.
המנהיגים שלנו, לוואי ויעלם זכרם, זרעו את הזרע המר של חוסר הרמוניה וכך הרעילו את השבט הסרבי כולו
המנהיגים שלנו, ממזרים פחדנים, נהיו בוגדי האומה. גורל מקולל של קוסובו!
השם הסרבי נמחק בכל מקום, אריות עוצמתיים הפכו לאיכרים כנועים
החמדנים והנמהרים שינו דתם לאסלאם – לוואי והחלב הסרבי שלהם יגרום להם להיות חולים במגיפה!
אלו שנמלטו מהחרב הטורקית, אלו שלא חיללו את האמונה האמיתית, אלו שסירבו להיות מוגבלים בכבלים, מצאו מפלט בהרים הנישאים הללו
לשפוך דמם יחד ולמות בגבורה, לשמור את השבועה הקדושה, את שמם האהוב, את חירותם הקדושה.
ראשינו עמדו במבחן הקשה של קרבות!
הנערים האמיצים שלנו זרחו כמו כוכבים זוהרים.
אלו שנולדו בהרים נישאים אלו נפלו יום אחר יום במלחמות העבר העקובות מדם.
נתנו את חיים בעבור כבוד, שם וחופש.”

ולבסוף באה הקריאה לפעולה, עדיין לא במילים מפורשות אלא בהלך רוח, סיסמא, החלטה:
“הכה את השטן ואל תשאיר לו זכר
או עזוב את העולם הזה וגם את העולם הבא!”

לאחר הקריאה לפעולה הכללית בא הפירוט של האויבים הספציפיים והמסקנה הבלתי נמנעת מקיומם, שיש להשמיד אותם. כך הופכת להיות יצירת מופת שהיא מפסגות הספרות הסלאבית והאנושית, יצירה שמכוונת לכבוד האדם וחירותו, להיות הכשר לרצח בידי אלו שלא מבינים אותה נכון!
“אתה צודק, וואיווד מיליגה!
לוואי ואלוהים ימחוק כל זכר לגזע שלנו אם נחיה בפחדנות ובבושה!
מדוע בשם השטן במדינות נוצריות אלו שלנו?
מדוע אנחנו מזינים נחש בחיקֵנו?
בשם אלוהים, איזה אחים הם אלו שמביישים את הפנים המונטנגרים
ויורקים באופן גלוי על הצלב?
איך יכול בוגד להיות יותר טוב מאביר?
מהו הדיבור הזה על “חרב” ו”קוסובו”?
האם לא היינו שנינו בשדה הקרב של קוסובו?
נלחמתי אז ועדיין אני נלחם היום, אתה היית בוגד אז ועדיין אתה בוגד היום.
איבדת את כבודך לפני העולם, ביישת את האמונה של אבותיך, הפכת עצמך עבד לזרים!”

והסליחה עם נייגוש…

לקראת תקופה חדשה

לאחר נייגוש עולה לשלטון המלך דנילו שמפריד את הדת מן המדינה. הוא מחליט להתחתן בשנת 1852 ומפסיק להיות כומר, ומנצח את הטורקים ב-1858 בקרב גרהווק. הריבונות של מונטנגרו מוכרת בעולם.

ניקולה הראשון מולך מ-1860 ועד 1910. בזמנו הרוסים מנצחים את העותומאנים במלחמת 1878 ומונטנגרו מקבלת שטחים רבים נוספים, כולל העיר בר. הברית עם הסרבים מתחזקת, והוא מציע חוקה ראשונה ב-1905. מונטנגרו מספחת שטחים בדרום: אולצין, פודגוריצה, ועוד, זוכה להכרה בינלאומית בקונגרס ברלין ובשנת 1910 הופכת לממלכה.

ב-1912 בזמן מלחמות הבלקן, מונטנגרו היא כוח עולה. המדינה הקטנה מצליחה להחזיק צבא מאורגן ויעיל של 30,000 איש ומהווה גורם משמעותי בניצחון על העותומאנים, שבזכותו היא מקבלת שטחים נוספים בדרום המיושבים באלבנים.

במלחמת העולם הראשונה מונטנגרו לצד סרביה הנכבשת על ידי האימפריה האוסטרו הונגרית והמלך ניקולה יוצא לגלות. עם הניצחון מספחת סרביה את מונטנגרו ב-1918. אלא שהמלך של סרביה הוא דוד של מלך מונטנגרו, וקשרי המשפחה והרעוּת נשמרים.

במלחמת העולם השנייה מנסה מוסוליני להקים במונטנגרו מדינה עצמאית. אשתו באה מצטיניה ונקראת הנסיכה ממונטנגרו. אלא שהמונטנגרים מצטרפים לסרבים במלחמתם בנאצים, הן למחתרת הקומוניסטית בראשות טיטו והן לצ’טניקים התומכים במלך.

לאחר התפרקות יוגוסלביה נשארת מונטנגרו יחידה בברית עם סרביה. הם עוזרים לסרבים במלחמותיהם, מפציצים את דוברובניק במלחמת בוסניה ואת נמל התעופה בטירנה במלחמת קוסובו, מן הצד השני מופצצים על ידי כוחות נאטו.

ב-2006, לאחר משאל עם שנוי במחלוקת, מחליטים תושבי מונטנגרו לצאת לדרך עצמאית ונפרדת מסרביה.

במונטנגרו יש נוכחות קתולית רבה, מכיוון שעל אזורי החוף שלטה ונֶציה. בנוסף לכך, המסדר ההוספיטלרי מצא בסרביה ומונטנגרו בית לאחר גירושו ממלטה בזמן נפוליאון. מסיבה זו או אחרת נשמרת ידו של יוחנן המטביל (הפטרון של המסדר) במנזר המרכזי בצטיניה, הבירה העתיקה, וזהו השריד הקדוש והחשוב ביותר במונטנגרו ואולי בבלקן כולו.