מחוללי קדושה בכיפת הסלע

כיפת הסלע היא סמל ללאומיות הפלסטינית, ובימים אלו מלחמות מתקיימות כביכול למען ההגנה עליה, בימי עבר היה הייתה סמל של הצלבנים (המסדר הטמפלרי), בניין שהפרופורציות שלו הועתקו לבניינים שונים באירופה (טירת פרדריך השני באפוליה), היא נתפסה כייצוג או אפילו ממשות של בית המקדש שנבנה על ידי שלמה, והופיעה כסמל למסע הלילי של מוחמד בקרב המסדרים הסופים השונים.

המאמר שלפניכם לא בא לדון בכיפת הסלע מההיבטים ההיסטוריים או הפוליטיים של הבניין. הוא נשען על המחקרים בתחום האמנות והאדריכלות המקודשת שלו[1] ומציע שיש בבניין ובסביבתו מחוללים של חווית קדושה, ארכיטיפים המעוררים את התת מודע שלנו, ולכן הפופולאריות העצומה שלו, שלעיתים מתרגמת לתחומים הפוכים לגמרי ממה שהתכוונו כנראה מתכנניו.

אם בכל זאת נתייחס לתחום הפוליטי וההיסטורי הרי שניתן לטעון כי אלמלא כיפת הסלע נראתה כפי שהיא נראית, היא לא הייתה הופכת להיות כה פופולרית כסמל לתנועות לאומיות, משיחיות ודתיות, ולא הייתה מככבת בצורה שבה היא מככבת במאבקים פוליטיים, תרבותיים ולאומיים כפי שקורה היום. כמובן שאי אפשר להוכיח טענה זו, ולכן נתמקד במאפיינים המיוחדים של הבניין וסביבתו לפי הפנומנולוגיה של תפיסת הקדושה הקיימת באדם, כפי שמופיע במחקרי מדעי הדתות.

אם נחקור באופן השוואתי מקומות קדושים פופולריים בישראל, שלצורך העניין נקרא להם "מקומות קדושים כריזמטיים", הרי שנגלה שיש להם מאפיינים משותפים כגון מורכבות, מרכיבים יוצאי דופן, מרכז שהוא ציר עולם, והופעה של דואליות באופן כזה או אחר[2]. ניתוח של המאפיינים הללו ודרכי השפעתם יביא אותנו לידי מסקנה שיש באופן התפיסה שלנו תבניות המפעילות את חווית הקדושה, וכשעקרונות תבניות אלו נמצאים במקום הקדוש, הרי שהן מופעלות ומביאות לחוויה אחרת מהרגיל

בעבודת הדוקטורט שלי על מחוללי קדושה במקומות קדושים כריזמטיים בישראל אני מראה את הפעולה של ארבעה תבניות עיקריות הקיימות בתפיסה שלנו ובמערך של מקומות קדושים, שקראתי להם "מחוללים של קדושה", ואלו הם : יוצא דופן נשגב, מרכז מחבר, דואליות מאחדת, מורכבות פרקטלית. הפעולה המשותפת של כולם או חלקם מביאה לכך שהאדם המבקר במקום הקדוש עובר ממצב מודעות ותפיסה אחד למצב מודעות ותפיסה האחר המתואר במדעי הדתות כחווית הקדושה[3] ובפסיכולוגיה הטרנספרסונלית כחווית מישור אצל מאסלו[4] או העצמי אצל יונג[5]. החידוש במחקר שלי הוא בטענה שמקומות מסוימים עוזרים בכך, ואני נשען בטיעוניי על מחקרים בפסיכולוגיה סביבתית[6] וביקורת האמנות[7] והאדריכלות[8] המראים על קשר והשפעה בין אדם למקום ואפקט רגשי ונפשי שיש למקום על אדם.

בכדי לקבל את התזה הזו כנקודת התייחסות למקומות קדושים, צריך להסכים תחילה שיש דבר שנקרא חווית הקדושה באדם כפי שמתארים וויליאם ג'יימס[9] ורודולף אוטו[10], זאת חוויה דתית מיסטית המקבילה לחווית השיא והמישור של מאסלו, ודומה וקשורה לחוויה האסתטית בביקורת האמנות. וכן לקבל את ההנחות של הפסיכולוגיה הסביבתית על ההשפעה של מקום על אדם, מקום כמקור לזהות עצמית, ואת הטיפולוגיה והפנומנולוגיה של מקומות קדושים לפי חוקרי מדעי הדתות ובמיוחד אליאדה[11] ואלו שהמשיכו את דרכו[12]. צריך גם להבין שהקשר שבין אדם למקום והופעת חווית הקדושה באדם, שניהם אינם תהליכים אוטומטיים, אלא תלויים במצב האדם החווה, פתיחותו והתהליך שהוא עובר. התייחסות מפורטת לכל הנושאים הללו ניתן למצוא בעבודת הדוקטורט שלי.

המאמר הנוכחי מנתח את הופעת ארבעת מחוללי הקדושה בכיפת הסלע. מתוך הדוגמא של כיפת הסלע ניתן להבין את הכלל

יוצא הדופן הנשגב בכיפת הסלע

אחד המחוללים הראשונים שבא לידי פעולה הוא זה של יוצא הדופן הנשגב. חייב להיות משהו יוצא דופן במקום הקדוש שיוציא אותנו מאופן התפיסה הרגיל שלנו, ובכדי להתחבר למקודש זה צריך להיות משהו נשגב. מחולל קדושה זה מתחיל את תהליך השינוי בתפיסה, ומביא להתחברות לארכיטיפים הקיימים בתוכנו, במידה מסוימת אפשר להשוות זאת לתפקידה של אמנות המזכירה לנו שיש מציאות אחרת, על זמנית ואידאית.

ואכן, אחד הדברים הבולטים ביותר בכיפת הסלע, ומקור קסמה, הוא יופי אמנותי יוצא דופן ונשגב, אשר טמונה בו היכולת לחולל קדוּשה. לפי הבנתי הכריזמה של המקום היא לא רק בגלל חשיבותו הפוליטית, ההיסטורית, הסמלית והדתית ה"רגילה" שלו, אלא גם בשל יופיו יוצא הדופן ובזכות האמנות והאדריכלות הנפלאה שבו. הטענה שלי היא שאילו כיפת הסלע הייתה נראית אחרת, לא היינו מוצאים תמונה שלה בכל בית ומוסד ציבורי. אילו כיפת הסלע נראתה כמו מסגד "רגיל", היא לא הייתה מופיעה בכל כך הרבה מקומות, ולא הייתה מתנוססת על כל כך הרבה כרזות, ולא הייתה מככבת בצורה כה בולטת, אפילו בהקשר הפוליטי.

אין להתכחש לשימוש הפוליטי בכיפת הסלע, או לחשיבותו ההיסטורית, הדתית והתרבותית של המבנה, ואולם, אחד הדברים שהופך אותו לכריזמטי הוא מחולל הקדוּשה של יוצא הדופן הנשגב הקיים בתוכו. אין במרחב המוסלמי מבנה אחר כמו כיפת הסלע, לא היה ולא יהיה. לפי מרים רוזן־איילון, כיפת הסלע היא תוצר ייחודי של הזמן – היווצרותה של דת חדשה, של המקום – ירושלים (שהמסורות היהודיות והנוצריות קשורות אליו), ושל האדם שבנה אותו – עבד אל־מלכ (705-646).^[13]

מהותה של כיפת הסלע היא חיבור עם מצב גן העדן, שהתכונה המאפיינת אותו היא יופי.^[14] לפי המיסטיקה המוסלמית לאלוהים יש 99 שמות, חצי מהם קשורים לעוצמה והם התנועה האימננטית מלמעלה למטה, וחצי מהם קשורים ליופי, והם התנועה הטרנסצנדנטית מלמטה למעלה. במילים אחרות היופי של כיפת הסלע עוזר לעלייה דרך הרקיעים. ניתן לומר כי כיפת הסלע היא מקום מעבר בין ממדים – בין עולם החיים ועולם המתים, בין עולם העתיד ועולם העבר. היא נבנתה כך שתעורר במבקר בה תחושת קדוּשה ותעודד בו את הרגש הדתי הגבוה, כפי שמעידים יומניהם של עולי הרגל לאורך הדורות. תכנון המבנה היה כה מוצלח, שהפך מודל לחיקויים באירופה בימי הביניים.^[15]

לפי רוזן־איילון, מהותו של המבנה מתגלה דרך עיטוריו – הכתובות, הפסיפסים, לוחות השיש – והקשר ביניהם. יש בכיפת הסלע נוסחה אדריכלית, שימוש שיטתי של יחידה ספציפית, תוכנית קישוטית, תפיסה מורכבת ומתוחכמת והקשר איקונוגרפי כולל. פנים המבנה כוסה במגוון טכניקות קישוטיות, המתייחסות הן זו לזו הן לבניין.^[16] התוצאה היא מבנה הרמוני ויפה, העונה בכך על אחד ממאפייני הקדוּשה של ג'יימס: "היסט המרכז הרגשי אל תחום הרגשות ההרמוניים והחיבה, מהלא אל הכן".^[17]

המוטיבים העיקריים בעיטורי המבנה הם צמחים, בייחוד עצים, ועליהם אבני חן. ישנה התאמה בין עיטורי הצמחים בשיש המגולף, בפסיפסים ובלוחות השיש המנוסר, וכן בין צבעי העמודים והאור החודר דרך החלונות הצבעוניים. הכול יחד יוצר תחושה של גן עדן, תחושה שמתחזקת באמצעות סמלים שהיו מובנים למאמינים בעת ההיא. אחד מהם הוא סלים עם פרחים, המייצגים את המעשים הטובים של האדם ושאיתם הוא ניצב לפני האלוהים ביום הדין. העץ עם אבני החן מסמל את עץ החיים בגן העדן.^[18] עיטורים נוספים הם כנפיים וכתרים, שניהם מייצגים מלאכים. האמנות יוצאת הדופן מחיה את הבניין ומכניסה בו מרכיב רוחני נומינוזי. הפסיפסים, לדוגמה, הורכבו בזהב אמיתי, כך שינצנצו באור ועל ידי כך יהפכו למעין תכשיטים חיים, לניצוצות של אור רוחני.

כמו בית המקדש שעמד שם לפניו, מבנה כיפת הסלע משקף ארכיטיפ שמימי. לפי המסורת היהודית, ירושלים השמימית תרד ארצה, ולפי המסורת הנוצרית, גן העדן ניצב מעל ירושלים. מסורות אלו באות לידי ביטוי באמנות ומבנה כיפת הסלע, שכּן הן אומצו במסורת המוסלמית.^[19] לפיכך, קדושתה של כיפת הסלע בעיני המוסלמים מתעצמת בשל יופיו הנדיר של המבנה.

יופייה יוצא הדופן של כיפת הסלע מתבטא בגיאומטריה ההנדסית שלה, בגיאומטריה העיטורית, בסמלים, בשלמותו של הבניין, בקשר שלו לסביבה, וגם בצבעים. לפי גרבר, "השלמוּת המיוחדת בבניין זה ויופיו הנדיר הושגו לא רק על ידי הקישוטים, שהם מלאכת מחשבת, אלא גם על ידי תוכנית הבנייה, העשויה בסימטריות ובפרופורציות מושלמות".^[20]

היופי מתבטא בקומפוזיציה של הצבעים, בגיאומטריה, פרופורציות, בסמלים והמוטיבים האמנותיים, בחומרים ועוד. כל זה משפיע עלינו דרך ארכיטיפים הקיימים בתפיסה שלנו. דוגמא לכך ניתן לראות בהקשר של הצבעים: הצבע המקורי של הכיפה הוא זהוב ושל המבנה – כחול, אבל לאורך ההיסטוריה היו תקופות שבהן הזהב נעלם והכיפה הייתה שחורה. ואולם, היום הצבעים דומים לצבעים המקוריים. מעבר לכך שהצבעים והצורה מזכירים שמש בשמים, הרי שיש לשילוב ביניהם גם השפעה רוחנית. לפי קנדינסקי, החמימות של צבע היא נטייתו לצהוב, והקרירות של צבע היא נטייתו לכחול. הצהוב והכחול יוצרים את הקונטרסט הגדול הראשון, שהוא בעל אופי דינמי. לצהוב ישנה תנועה אקצנטרית חדה וזוויתית, ולכחול תנועה קונצנטרית מעגלית. משטח צהוב נראה כמתקרב לצופה, ומשטח כחול כמתרחק ממנו. ה"צהוב" הוא גשמי וארצי יותר וכוחו עלול להיות מכאיב ואגרסיבי. הכחול הוא, באופן טיפוסי, צבע שמימי שמשרה, על פי רוב, שלווה עמוקה. הערבוב של הצהוב עם הכחול יוצר סטטיות חסרת תנועה, והתוצאה היא שלווה, רוגע ושפיות.^[21] ואולם, שילוב הצבעים הללו באדריכלות הירושלמית הוא נדיר, ובמקרה זה גם מושלם, והוא מושך את העין ומעביר את המתבונן בו למישור אחר. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם הצבע של הכיפה היה ירוק, כפי שמופיע במסגדים אחרים, מבלי להיכנס לשיפוט ערכי הרי שמבחינה אסתטית היה בדבר פעם לפגם.

את יופי במקרה של הצבעים אפשר לפרש גם בצורה סמלית. לפי בנט, הזהב באסלאם הוא צבע של ידע; היודע הוא לא אחר מאשר הנודע.^[22] המסורת המוסלמית מספרת על זהב ואבנים טובות בגן העדן, וכך גם המסורת היהודית.^[23] גם ללא הפרשנות הסמלית הזו, הרי שמופע הצבעים כחול וצהוב בכיפת הסלע (וכן במקומות קדושים מוסלמים נוספים כגון הזאווייה של המסדר השאד'לי יאשרוטי בעכו) מצביע על הקשר האפשרי בין החוויה האסתטית לחוויית הקדוּשה, ועל האופן שבו חוויה מסוג אחד יכולה לתרום לחוויה מסוג אחר. ובמילים אחרות, האופן שבו מחולל הקדוּשה של היופי יוצא הדופן פועל את פעולתו. ואולם, לא בהכרח מי שיחווה חוויה אסתטית מצבעיה של כיפת הסלע יחווה גם חוויית קדוּשה. דרוש משהו נוסף שיגרום לרגשות הדתיים הגבוהים לפעפע, אבל זהו תנאי, מצב, מאפיין, שתומך בתהליך.

השימוש בצבעים צהוב וכחול הוא רק דוגמה אחת לתכונת היופי יוצא הדופן של כיפת הסלע ולאופן שבו הוא מצליח למשוך את תשומת הלב, השלמות האסתטית עוזרת לעורר חוויה קדושתית. ניתן לומר כי הצפייה במבנה כיפת הסלע מבחוץ, והחוויה שלו מבפנים, מעוררת תחושה של משהו "אחר לגמרי". השלמות האסתטית אמנותית מתבטאת לא רק בדברים הגלויים אלא גם בדברים הסמויים מהעין כגון הפרופורציות שבתוך הבניין;^[24] או העובדה שגודלהּ של הכיפה מהדהד את כיפת הרוטונדה בכנסיית הקבר הסמוכה (קוטר זהה) הנמצאת בדיוק ממערב. ומתכתב עם בניינים מוסלמים סמוכים ברחבת הר הבית (כפי שנראה בהמשך). והבניין מתייחס באופן מושלם להרים סביבה.^[25]

הנקודה כאן היא שבמבנה כיפת הסלע יש יופי יוצא דופן, וזה מעורר את תשומת הלב, מפנה את המודעות כלפי הנשגב (מרומם, נפלא, מלא הוד), ומעורר חוויה של קדושה בקרב חלק מהמבקרים במקום. לפי הבנתי, קשה לקלוט זאת דרך תמונה מכיוון שהיא דו מימדית ובניין ומערך מקודש שבתוכו הוא ממוקם הם תלת מימדיים. ומעבר לכך התהליך כאן הוא החשוב. האדם המבקר בכיפת הסלע משתהה למראה היופי הלא רגיל, זה מוציא אותו ממצבו היומיומי הרגיל ומעביר אותו למצב תפיסה אחר, הוא מתחיל לשים לב לדברים שלא שם לב אליהם קודם לכן, כלומר לסביבה, וזה מאפשר את פעולתם של מחוללי הקדושה האחרים. בלי ביקור במקום והיחשפות אליו התהליך לא יכול להתרחש במלואו, זה לא רק היופי היוצא דופן, אלא גם ההיחשפות הלא צפויה שמעוררת את האדם ומביאה להשתאות, עצירה, התבוננות והתחלה של תהליך שינוי מודעות לסביבה.

מחולל קדושה דואליות מאחדת

מחולל הקדושה הראשון שנתייחס אליו הוא זה של דואליות מאחדת. באדם יש אופן תפישה כפול של המציאות, שמתבטא במציאות עצמה כפי שהיא נתפשת בחושים שלנו והפרשנות שלה שנעשית במוח[26], דבר זה מוביל להתפתחות בתחומי האמנות, ספרות, מוזיקה, וגם הדת, שלפי הפסיכולוגיה של הדת היא "מערכת של אמונות באלוהי או בכוח על אנושי, מעשי סגידה או טקסים אחרים המכוונים כלפי אותו כוח. כל הדתות מכילות את האמונה ברוחות המאכלסות את העולם הבלתי נראה ויחסינו איתן".^[27] במדעי הדתות מדברים על שני מישורים של חוויה והוויה, האחד זה החולין והשגרתי והשני המקודש והנצחי, עצם השימוש במונח קדושה מעיד על ההבדלה הזו. מחולל הקדושה דואליות מאחדת טוען שדואליות המופיעה בעולם החיצוני בצורות שונות מזכירה לנו את הדואליות הקיימת בתוכנו באופן התפישה של העולם וחווייתו, ומאפשרת את המעבר לסוג תפיסה אחר, המונח "מאחדת" מלמד אותנו שסוג תפישה זה הוא מעבר לעצמי וקשור לתחומי הפסיכולוגיה הטרנספסונלית שבה האדם והסביבה נהיים אחד. הבה ונבחן נושא זה בהקשר של כיפת הסלע:

לפי מרים רוזן־איילון, כיפת הסלע היא מבנה יוצא דופן באדריכלות ובאמנות שלו, בגיאומטריה, בפרופורציות הגלויות והחבויות, באסתטיקה, בחלוקת החלל.[28] הדבר הבולט בכיפת הסלע הוא הסדר והיופי שבבניין, וכפי שנכתב עד כה זה עוזר לחולל במבקר במקום חוויה של קדושה. אלא שיש דבר נוסף שקשור ליופי הזה והוא הניגוד לסלע הגולמי, הגדול והפשוט שנמצא במרכז המבנה. זהו הסלע שממנו, לפי האמונה המוסלמית נברא העולם, ושממנו מוחמד עלה השמיימה במהלך המסע השמיימי (טביעת רגלו נראית על הסלע). לפי הבנתי, הניגודיות בין הסלע, שיש בו קווים טבעיים (וגם מערה) שבורים ואין בו גיאומטריה והוא נמצא במצבו הבסיסי, ובין המבנה המעוטר והמקושט, הבנוי לפי סדר מאורגן ומופלא, היא מחולל קדושה של דואליות מאחדת. אילוּ המבנה כולו היה בנוי בפאר ובצורה מעוצבת ומאורגנת, הוא היה נעדר את ההשפעה שיש לו כיום.

כלומר, הניגוד בין הסלע הטבעי, התופס את רוב החלל המרכזי, ובין מבנה מלאכותי, שהוא שיא העיצוב האנושי, אחד משיאי האדריכלות מאז ומעולם, מוציא את המבקר ממצבו הרגיל ומאפשר לקודש לחדור לחולין. וכך, לפי החוקר אולג גרבר, הבניין הוא חומרי ומוחשי, אבל הוא מכיל בתוכו משמעויות נסתרות ובלתי צפויות. זהו בניין שאינו מה שהוא נראה לכאורה בתחילה, כלומר הבניין מחבר בין עולם האידיאות, ירושלים השמימית, לעולם הארצי, ירושלים הארצית. הוא מצביע על היבט נוסף של מחולל הקדוּשה של הדואליות המאחדת, והוא ה"שונות בתוך האחידות".[29]

לניגוד שבין הסלע למבנה יש התייחסות בפרופורציות של הכיפה והמבנה. הכיפה נשענת על גבי עמודים בממדים שאינם עולים על העיגול הקטן ביותר שניתן לחוג מסביב לסלע, ומידות המבנה המתומן נגזרות מהכיפה.[30] ניתן לומר כי הניגוד בין הסלע למבנה מגיע לשיאו בניגוד שבינו לבין הכיפה. הכיפה היא המודל השמימי והסלע הוא ההוויה הארצית. לפי בנט, הכיפה היא חסד שמימי היורד על המאמינים. העיגול, הכיפה, קשור לתווחיד (توحيد), האמונה בייחודו של האל, שהיא כה מהותית לאסלאם. הכיפה היא הרמוניה, החלל הגדול שהיא יוצרת מסמל נצחיות, בתוכו יש קליגרפיה של פסוקים מהקוראן, המסמלים את הירידה של הקוראן בליל אל־קדר, התגלוּת החסד האלוהי. הכיפה מסמלת את השמים והסלע מסמל את האדמה וזמניות ההיסטוריה מהבריאה ועד לגאולה.[31] החיבור של הכיפה והסלע בתוך מבנה אחד יוצר ציר העולם, חיבור בין שמים וארץ, בין המישורים של החולין והקדושה.

הבחנה לגבי הניגודיות הקיימת במבנה מתכתבת עם שני דברים: האחד זה המסורת המייחסת למקום זה את המסע הלילי של מוחמד שמשמעו סופו של מסע אחד – אופקי, ותחילתו של מסע אחר – אנכי. מוחמד עלה דרך שבעת הרקיעים כדי לפגוש את אלוהים ברקיע השמיני, זה מה שמכוּנה באסלאם אל־אסראא' ואל־מעראג' – המסע האופקי המוביל למסע האנכי. מוחמד מגיע לירושלים במסע מיסטי לילי לצורך חוויה רוחנית של הקדוּשה ומפגש יחיד מסוגו עם האלוהים.[32] מבחינה פנומנולוגית, יש בסיפור זה מעבר של ממדים, מעבר בין מישורים. ולכן יש במקום הזה אפשרות לחיבור בין העולמות והרקיעים, ובעקבות כך גם בין הניגודים באדם.

וכדאי לציין בהקשר זה כי המילה "אסלאם" מבטאת במהותה העמוקה ביותר אפשרות למעבר בין מישורים שמקורהּ בפעולת הכניעה המושלמת לאלוהים, כפי שכּתב ג'יימס: "הרגשה כי יש קשר של המשך ידידותי בין אותו כוח אידיאלי ובין חיינו אנו, וכניעה מרצון לשלטונו", ובעקבות כך באה חוויה רוחנית: "התרוממות רוח עצומה וחירות רבה בשעה שנמוגים גבולות האנוכיות המצומצמת והכלואה".[33]

הדבר השני שאיתו הדואליות המאחדת מתכתבת הוא הקשר בין מבנה זה למבנה מסגד אל אקצא הסמוך וכנסיית הקבר. לפי המסורת מוחמד התפלל במסגד אל אקצא, לאחר מכן נפגש עם הנביאים והמלאך גבריאל ברחבת הר הבית ועלה לשמיים מסלע השתייה, מקום המקדש. לפי רוזן־איילון, בנייתו של מסגד אל אקצא קשורה לתכנון הכללי של המתחם ומתייחסת לכיפה, לפי המודל המקורי של כנסיית הקבר – מבנה עגול מקודש ובזיליקה, או המודל של בית המקדש והבזיליקה של הורדוס. אולם יש כאן עיקרון עמוק יותר והוא הדואליות של עיגול וקו ישר – מבנה עגול שמתבטא בכיפה ומבנה מלבני שהוא המסגד

מופע נוסף של מחולל הקדוּשה של הדואליות המאחדת נמצא בקשר לכיפה של כנסיית הקבר. מתברר כי קוטרן של שתי הכיפות זהה ושתיהן ניצבות פחות או יותר על ציר מזרח-מערב.[34] חוקרים שונים עמדו על הקשר בין כיפת הסלע לכנסיית הקבר וטוענים כי הוא מכוון,[35] הדמיון בין שתי הכיפות מופיע גם במפות עתיקות של ירושלים, שבהן נראים שני עיגולים שווים המתייחסים זה לזה. לקשר בין כיפת הסלע לכנסיית הקבר היה חשיבות רבה בתקופה הצלבנית, וכנראה הייתה לו גם משמעות בתקופה הערבית הקדומה.

לפי בנט, כיפת הסלע נבנתה כמקדש ולא כמסגד,[36] ויש לתהות מדוע. התשובה שהוא נותן היא שהמבנה הוא ארכיטיפ למסע הרוחני ומודל למיסטיקה האסלאמית. המבנה המתומן מסמל את השלב הראשון במסע הרוחני, שהוא רכישת (שמונה) התכונות הטובות שהם כס הכבוד של האלוהים המוחזק על ידי המלאכים ודרכו הקדושה יכולה להופיע; הכיפה מסמלת את השמים, שהם השלב השני במסע הרוחני והוא החוויה המיסטית; והריבוע או הסלע, במקרה זה, את הארץ – הארצי. הזהב של הכיפה הוא צבע של ידע, היודע הוא לא אחר מאשר הנודע, והחיבור הוא האדם השלם (ארכיטיפ האדם הרוחני – מונח במיסטיקה המוסלמית) שמופיע בדמותו של מוחמד.

מבחינה גיאומטרית שני ריבועים מצטלבים של המבנה המבוססים על קוטר העיגול שמסביב לסלע הופכים לאוקטגון, ועליו מתנשאת הכיפה שנגזרת ממידותיו, וכך מופיעים באדריכלות המבנה שלושה השלבים של הדרך הרוחנית (ארצי, נפשי ורוחני).[37] השילוב של ריבוע ועיגול במבנה אחד מזכיר לנו כמובן את יונג, המתאר את אבן החכמים כריבוע של המעגל, החיבור המוזהב (Tractatus auriesaureus), המתבטא מבחינה גרפית במנדלה שבה יש ריבוע ועיגול. המבנה הוא ביטוי גיאומטרי של חיבור בין הניגודים, ותפיסה זו משתקפת בחיבור שבין ריבוע (מתומן) לעיגול שבכיפה.[38]

גם החוקרת קרן ארמסטרונג מסכימה עם גישה זו, לפי דבריה הכעבה המרובעת במכה מסמלת את האדמה, ומסביב לה הולכים במעגלים המסמלים את השלמות.[39] בכיפת הסלע בירושלים, מקום העלייה לשמים של מוחמד – החוויה המיסטית החשובה ביותר של האסלאם – יש מתומן שהוא הצעד הראשון החוצה מקביעות הריבוע. בתוך המתומן נמצא העיגול של השלמות, שזהו המקום לשאוף אליו. המבנה מסמל סיום מסע מסוג אחד, ארצי, המסומל על ידי הווקטור האופקי, והתחלה של מסע מסוג אחר, רוחני, המסומל על ידי הווקטור האנכי. הכיפה מסמלת את העלייה דרך הרקיעים (שבעה השלבים במסע הרוחני) לשמים, וניתן לומר גם חיבור בין הניגודים.

מחולל הדואליות המאחדת בכיפת הסלע מתבטא מבחינה מיתולוגית בעובדה שהיא קשורה לגן העדן והגיהינום, בריאת העולם ויום הדין. המבנה מייצג את מצבו של גן העדן על ידי העיטורים שבּו והשימוש הרב במוטיבים של אבני חן, צמחים במיוחד.[40] ויחד עם זאת יש בו פתחים לגיהינום, חדר סמוך שבו נכלאו השדים (מתחת לכיפת הרוחות), ומקום שבו ישקלו המעשים של בני אדם על המאזניים ביום הדין. זהו המקום שבו נברא העולם, אבל בו הוא גם יגיע לסיומו האחד, ויתחיל קיום באופן אחר.

מרכז מחבר

אחד ממחוללי הקדושה הבולטים ביותר, שכבר אליאדה שם לב אליו, הוא  קיומו של מעין ציר עולם (Axis Mundi) במקומות קדושים. לפי דבריו כל מקדש, ארמון או עיר קדושה, הם מעין הר קדוש, ההר הקוסמי.^[41] עם זאת, בתוכו יש מרכז שהוא מקום של בריאה מתחדשת, והמקום הקדוש מאורגן סביבו. וכך הר המוריה בירושלים הוא ההר הקוסמי, אבל בתוכו ניצבת אבן השתייה, שהיא מרכז העולם[42], היא הר קוסמי בזעיר אנפין. אני מוסיף בהקשר לכך את ההגדרה של מרכז מחבר במובן של מרכז מחבר בחוץ המהדהד מרכז מחבר בתוכנו, ניתן לומר סוג של התרכזות שמביא מצב מודעות אחר, מחבר בין מישורי חוויה שונים.

לפי רוזן־איילון, "כיפת הסלע בפרט ומתחם הר הבית בכלל באו לסמל את טבור העולם, אומפאלוס, היכן שעץ החיים גדל, האקסיס מונדי של העולם. התוכנית של הקומפלקס משקפת השפעות קדם־אסלאמיות, אבל בעיקר את התפיסות ואת האמונות הקשורות לגן העדן, ליום הדין ולתחייה, שעברו מהנצרות ומהיהדות לאסלאם. הסלע הוא המרכז של המתחם, כשם שהסלע היה המרכז של כנסיית הקבר".^[43]

מחולל הקדושה של מרכז מחבר דורש פרשנות, שבמידה מסוימת היא אוריינטציה, כדי שיוכל לחבר בין המישורים, כדי שהקדוש יופיע דרכו (ובכך הוא שונה במקצת מההגדרה הרגילה של ציר עולם). ובמקרה של כיפת הסלע לפי הפרשנות המוסלמית, הסלע הוא המקום שממנו נברא העולם, שממנו מוחמד עלה לשמים דרך שבעת הרקיעים בדרך לפגוש את האלוהים ולקבל ממנו את סודות התפילה, ושבו יתרחש יום הדין.^[44] יש בפרשנות זו חיבור של זמנים ומישורים, מכיוון שזמן הבריאה הוא זמן יום הדין, נצח שנמצא מעבר לזמן הרגיל ויש בו חוקיות שונה מהדרך שבה מתנהל העולם. החיבור בין הזמנים המיתיים להווה מתבטא במערך של הבניין, ובמיוחד בצירו האנכי – בקשר שבין הסלע לכיפה.

מתחת לסלע השתייה שוכנת מערת הרוחות, הקשורה לעולם השאול. האמונה המוסלמית גורסת כי שם נשמות המתים ממתינות ליום הדין. על גבי הסלע במרכז המבנה ניכּרת כף רגלו של מוחמד, ומעל הסלע פרושׂה הכיפה המסמלת את הרקיעים שדרכם הוא עלה השמיימה. כך יש חיבור פיזי אנכי של שלושה אלמנטים המתקשרים לעולם שמתחת לפני האדמה (גם הפיזי וגם השאול), לעולם הארצי ולעולם השמימי, וכך הסלע שבכיפת הסלע הופך להיות חלק מציר עולם.

הביטוי הנוסף של המרכז המחבר הוא האמונה בקיומה של מעין ישות ביניים בין העולם הזה ובין האלוהות המסתתרת, והיא כיסא האלוהים (בדומה לכיסא הכבוד או השכינה ביהדות). אמונה זו מבוססת על פסוק 255 בסורה 2 (הפרה) בקוראן, שם מצוין כי "כיסאו חובק שמים וארץ". הפסוק הזה חרוט במלואו במרום הכיפה, והדבר מלמד שהמבנה (או לפחות הכיפה) נתפס כמעין "כס האלוהים", מקום שכינה, התגלותו של האלוהים בעולם הזה.

מבחינה גרפית הרי שבמרכז הכיפה יש עיגול כחול קטן על רקע זהוב, שממנו מתחילה הסתעפות העיטורים הגיאומטריים, זהו מרכז עולם, נקודת התרכזות מדיטטיבית בתוך המנדלה שהיא הכיפה, שבצבעים שלה (היפוך של כחול וזהוב) מסמלת שמש רוחנית. אלא שרוב האנשים לא שמים לב לעיטורי הכיפה והמבט שלהם מתרכז בסלע עצמו, וכאן נכנס הניגוד שבינו לבין הבניין. הסלע יכול להוות נקודה להתרכזות, התמקדות, תפילה, הרהור, התבוננות, ובמיוחד המערה שבו שמבודדת ומאפשרת כניסה פנימה, ועל ידי הכניסה פנימה, ההתרכזות, מושג חיבור עם העולם האחר.

מחולל קדושה מורכבות פרקטלית בכיפת הסלע

התהליך שמוביל לחוויית קדושה דרך מקום הוא של השתנות התפיסה הרגילה של המקום, ומעבר לתפיסה אחרת שבמסגרתה המקום כמו מתארגן מחדש לפי תבניות ארכיטיפיות אוניברסליות, לצורך כך הוא חייב להיות גדול ומורכב מספיק בכדי שתוכל להתלבש עליו דמות עולם (Imagio Mundi). בנוסף לכך המערך של המקום צריך להדהד ארכיטיפים של קדושה, בכדי שדמות העולם שתופיע תהיה עולם אחר, מקודש. במילים אחרות אחד ממחוללי הקדושה הוא מורכבות פרקטלית של מקום, כשהכוונה היא לפרקטל של דמות העולם האידיאלי, העולם הרוחני.

ניתן לראות כיצד מחולל קדושה זה מופיע באדריכלות, המערך הסביבתי ויחסי הגומלין של מבנה כיפת הסלע. ראשית דבר דמות העולם מתבטאת בכך במבנה יש יצוג הן לשמיים והן לארץ. מידותיו והפרופורציות הגיאומטריות שלו הופכות אותו למבנה מושלם המשלב עיגול, ריבוע ומתומן, המתייחסים זה לזה.^[45] לפי בנט, הכיפה מסמלת את השמים, הריבוע או הסלע מסמלים את הארצי, והמתומן – את השלב הראשון במסע הרוחני.^[46] צורות גיאומטריות הן חלק מהסמליות של המיסטיקה המוסלמית. לפי בנט, צורות גיאומטריות משקפות את עולמות הארכיטיפים והאינטליגנציות האלוהיות, שכּן מקורהּ של המתמטיקה בעולמות המלאכים.^[47]

ייחודו של מבנה כיפת הסלע הוא שהמעגל של הכיפה שמעל אבן השתייה משתקף במבנה המתומן, שמידותיו נוצרו מהמשכם של שני הריבועים התוחמים את הכיפה. כלומר, סגירת העיגול של הכיפה בשני ריבועים ומשיכת קוויהם תיצור כוכב מתומן במידות הבניין.^[48] השילוב של ריבוע ועיגול במקרה זה הוא תבנית קלאסית של מנדלה, כפי שהוסבר קודם לכן.^[49] אלא שהריבוע לא רק גלוי; הוא גם מרומז, שכּן גובהו של בסיס הכיפה שווה לקוטרהּ, וזהו שיקוף של מידות האדם, שבהן המרחק מיד פרושׂה ליד פרושׂה שווה לגובהו של האדם. כפי שניתן לראות ברישום המפורסם של האדם הוויטרובי.^[50] במקרה זה הפרקטל הוא מבנה האדם, דמות העולם היא האדם הרוחני.

נוסף על כך, המבנה מכיל גם משולש חבוי: גובהם של שני משולשים שווי שוקיים, שאורכן כקוטרה של הכיפה, שווה לגובהו של המבנה.^[51] גם יחסים הרמוניים של שני שלישים ושליש יש בתוך המבנה: רוחב המסדרון החיצוני של האוקטגון הוא שליש מקוטרה של הכיפה, ואילו גובהם של העמודים המרכזיים הוא בדיוק שליש מגובהו של מרום הכיפה (ארבעים מטרים). אי לכך, גם אם לא מבחינים במודע במידות הללו, יש בהן מחולל קדוּשה של מורכבות פרקטלית (נוסף על יוצא דופן נשגב המתבטא ביופי). הפרופורציה של שני שליש ושליש מופיע בגוף האדם, וגם בתפיסה שלנו, היא נחשבת להרמונית באמנות. הפרקטל הוא הדרך שבה אנחנו תופשים את העולם, ההרמוניה היא אחד הדברים שתורמים להתקדשותו של המבנה וליכולתו לעורר במבקרים רגשות קדוּשה.

זאת ועוד, לפי יונג, השילוב של משולש, ריבוע ועיגול, יוצר את אבן החכמים: "צור מעגל עגול מגבר ואישה, הפק ממנו ריבוע ומתוכו משולש. עגל את המעגל וכך תשיג את אבן החכמים, שושנת הפילוסופיה (Rosarium Pohilosophorum).^[52] ואכן, שילובן של הצורות הגיאומטריות הנסתרות באדריכלות של מבנה כיפת הסלע הופך אותו למעין אבן חכמים, וזה תומך בתכונתה של כיפת הסלע כמקום חיבור בין העולמות, המקום שממנו עלה מוחמד השמיימה, והמקום שממנו נברא העולם. בנוסף על כך, העיטורים ובייחוד בכיפה מעל הסלע, השימוש בפסיפסים מוזהבים, כחולים וירוקים, המנצנצים באור השמש הנכנס דרך החלונות הצבעוניים, העמודים סביב הסלע ובאמבולטוריום, כל אלו יוצרים אווירה קסומה, ונותנים תחושה של מציאות הנמצאת מחוץ לעולם הזה.^[53]

כיפת הסלע היא מבנה כמעט מושלם מבחינת המידות המקודשות והגיאומטריה האזוטרית עד כדי כך שיש האומרים שהיא היא המקדש שאליו מתייחסים הבונים החופשיים, ושדוד ושלמה של הבונים החופשיים הם אבו דאוד וסלמן מאדריכלי המקדש של עבד אל מלכ. ראשית דבר הקיפו דאוד וסלמן את הסלע בשנים עשר עמודים וארבע אומנות התומכות בכיפה, מסביב למעגל פנימי זה יש מעגל נוסף של שישה עשר עמודים ושמונה אומנות התומכות במתומן הנמצא מתחת לכיפה ומתרומם כלפיה, ומסביב למעגל הזה יש מעגל נוסף שהוא קירות הבניין המתומן ובהם ארבעה פתחים כלפי ארבע רוחות השמיים. שלושה המעגלים מסמלים את שלבי היווצרות העולם, ואת מפת העולם כפי שהיא נתפסה אז: במרכז יש את אבן השתייה וירושלים, וסביב לה את היבשה ומסביב לה את האוקיינוס – הים. זאת בדומה למסורת היהודית הממשילה את העולם וירושלים במרכזה לאישון שבעין אדם, את החלק הכהה – האיריס לשאר העולם ואת החלק הלבן לאוקיינוס.

מחולל הקדוּשה מורכבות פרקטלית מופיע לא רק בגיאומטריה המקודשת של כיפת הסלע עצמה, אלא גם באופן שבו היא מתייחסת לסביבתה, בשני אופנים: האחד נחבא ומרומז, וקשור לנפח הכיפות של הבניינים המתייחסים לכיפת הסלע, והאחר גלוי וקשור לאוריינטציה ומיקום כיפת הסלע במסגרת רחבת הר הבית והעמק של ירושלים.

מתברר כי סך קוטרן של שש הכיפות הקטנות במבנה שער הרחמים שווה לקוטרה של כיפת הסלע.^[54] כמו כן, קוטרה של הכיפה שווה גם לקוטרה של כיפת הרוטונדה בכנסיית הקבר, השוכנת ממזרח לה. ואילו קוטרה של הכיפה במסגד אל־אקצא הסמוך הוא חצי מקוטרה של כיפת הסלע.^[55] אני בטוח שיש גם קשר בין הנפח של כיפת הסלע לזה של מסגד אל אקצא והבניינים האחרים ברחבה, אבל נושא זה לא נבדק עדיין.

כיפת הסלע נמצאת על רחבה מלאכותית גדולה של הר הבית, שעליה מתנשא מתחם מוגבה ועליו המבנה ומבני עזר נוספים. אל הרחבה המוגבהת עולים בשמונה גרמי מדרגות, שכל אחד מהם מסתיים בקשתות חופשיות. יש משמעות לכיוונים ולמספרים של הקשתות, וכן למספרים ולכיוונים של המדרגות, כחלק מהמערך הכללי של המתחם. הן יוצרות מעין גדר בלתי נראית שהשפעתה חזקה יותר מאשר גדר בנויה, המרכיבים האדריכליים של המתחם יוצרים דירוג של קדושה החל בהרחבה עצמה, עבור ברחבה הפנימית, המשך בשני האמבולטוריים (המסדרונות והקשתות) בתוך המבנה עצמו, וכלה בסלע ובכיפה שמעליו, שהם לב העניין., וכך נוצרת מעין דמות עולם.

באופן כללי יש במערך של הר הבית שני צירים המחברים בין המונומנטים המרכזיים, האחד צפון־דרום והאחר מזרח־מערב .בציר מזרח־מערב ניצבים גרם המדרגות המערבי העיקרי, גרם המדרגות המזרחי וחמש הקשתות שבסופו, שהן ייחודיות במספרן (חמש – אין כאלה בשום מקום אחר) וכיפת השלשלת. בציר צפון דרום ניצבים כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, וביניהם גרם מדרגות המוביל לרחבה העליונה. הציר ממשיך לשער הכפול בחומה הדרומית ולמבני הארמונות האומיים.

כיפת הסלע מייחסת לא רק לרחבת הר הבית אלא לכל העמק והנוף שסביבה שבתוכו שוכנת העיר העתיקה (האגן הקדוש), ועל ידי כך יוצרת מהנוף "הרגיל" לכאורה, משהו אחר. היא נמצאת במרכז נקודות החיתוך של קווי הראייה מפסגות ההרים שסביבה[56]. המבנה המתומן נבנה בהתאמה לפסגות ולנקודות התצפית הסובבות. כל צלע מצלעותיו של הבניין המתומן פונות אל אחת משמונה הפסגות המקיפות את העמק של ירושלים, שבמרכזו ניצבת כיפת הסלע. כלומר, מקום המפגש של חיתוך החיבורים בין שמונה הפסגות המקיפות את כיפת הסלע (למשל, הקו המחבר בין הר הצופים להר ציון) הוא בכיפה עצמה.^[57] בהתאמה לכך ניצבות גם הקשתות והמדרגות, שאף להן נועד תפקיד דומה.

זאת ועוד, מרחב הראייה מכיפת הסלע ואל כיפת הסלע הוא גדול במיוחד וכולל חלק גדול מהעיר. כיפת הסלע דומיננטית בנופה של העיר ומהווה את נקודת המרכז העיקרית בתמונה הנפרשת לעיני המסתכל אל ירושלים, ציר העולם בנוף המיוחד של האגן הקדוש, נקודת השקט בתוך הרעש שמסביב. ובמבט מכיפת הסלע יש דבר מיוחד: ברגע שעולים לרחבה המוגבהת נגלה נוף ההרים מסביב להר הבית, שהוא בצורת עיגול. הנוף לא נגלה במלואו מהרחבה התחתונה של הר הבית, אלא רק מזו העליונה, והוא נותן תחושה של אמפיתיאטרון. יש כאן עיגול טופוגרפי וגיאוגרפי הפתוח כלפי מזרח – הר הזיתים, ההר הגבוה באזור, המקום שממנו יבוא המשיח ותתחיל הגאולה לפי המסורת המוסלמית, מקום יום הדין. יש כאן חיבור של עיגול עם קו ישר, כמו במעגלי האבנים הקדומים, דרמה קוסמית של זריחה המשתקפת בצבעים של השמש (כחול וזהב) ובמבנה של הבניין.

לפי רוזן־איילון, יש להתייחס אל הכיפה כחלק ממערך גדול יותר ומורכב, הכולל את כל הרחבה ואף את הארמונות האומאיים הסמוכים, פרי תכנונו של עבד אל־מלכ בסוף המאה השביעית. כל אחד מהמבנים על הרחבה קשור למרכיב מסוים ויכול להיות מובן רק באמצעות ניתוח המשמעות והפרשנות של האיקונוגרפיה שלו ביחס לאחרים, שכּן בין המרכיבים השונים מתקיימים יחסים דרמטיים.^[58]

ניתן למצוא מספר פרקטלים של קדושה בתוך המערך של הכיפה וסביבתה, כגון החלוקה לארבעה כיוונים, היחס של שני שליש ושליש, ההופעה של המתומן והמספר שבע, ועוד. אי לכך, בתוך היחסים הללו מתקיים מחולל קדוּשה של מורכבות פרקטלית, המחולל חוויית קדוּשה במבקרים במקום. הכול נמצא במיקומו המדויק; המבנה המתומן נבנה בהתאמה לפסגות ההרים ולנקודות התצפית הסובבות אותו. בהתאמה לכך ניצבות גם הקשתות והמדרגות שעל הרחבה. המורכבות הפרקטלית קיימת גם בתוך רחבת הר הבית וגם במרחב של האגן הקדוש (העיר העתיקה והאזורים סביבה) ביחס לכיפת הסלע, וגם בתוך הבניין עצמו.^[59] יש לנו כאן פרקטל בתוך פרקטל בתוך פרקטל.

ועוד משהו בהקשר זה: כיפת הסלע היא המקום שממנו עלה מוחמד לשמים דרך שבעה הרקיעים (כדי לפגוש את האלוהים ברקיע השמיני ולקבל ממנו את רזי התפילה). שבעת הרקיעים זוהו בתקופה המוסלמית המוקדמת ובתקופות שקדמו לה עם שבעת הכוכבים הנצפים בשמים, שמה שמניע אותם הוא הכוכב המרכזי והחשוב ביותר – השמש. הצבעים צהוב וכחול של כיפת הסלע מרמזים לשמש בשמים ולקיומם של שבעה רקיעים שדרכם עלה מוחמד, והמספר שמונה מרמז למה שקיים מעבר להם – הנצח של האלוהים. כלומר, הפרקטל כאן הוא מבנה העולמות הרוחניים, שהתפיסה המיסטית המוסלמית המחישה באמצעות עלייה בסולם בן שבעה שלבים.

לסיכום

מחוללי הקדושה המצויים במבנה כיפת הסלע, ברחבת הר הבית, ובקשר שבין כיפת הסלע לנוף של ירושלים, מעודדים חוויה של קדושה במבקר בעיר ובאתר, ויש להם תפקיד משמעותי בפופולאריות הרבה של המבנה. אלא שרוב האנשים המבקרים במקום לא מושפעים מכך באופן מודע, וחוץ מהתפעלות מהיופי של המקום לא נותנים דרור בעצמם לחוויית האחדות והקבלה הקשורה לחוויית הקדושה, ובמקום זאת מפרשים את המציאות שהם פוגשים דרך מסננים של תפיסות היסטוריות ופוליטיות.

המחקר של הפסיכולוגיה של הדת מלמד אותנו שיש שני סוגים של דתיות: האחת קשורה לביטחון, מוסר ושגרה, והשנייה לחוויה מיסטית פנימית, האחת היא זהות חברתית וגישתה חיצונית והשנייה מעורבות אישית עמוקה וגישתה פנימית^[60] בקרב ההמונים שולט לרוב הסוג הראשון. זהו ההבדל בין דתיות שהיא רגשית ומחייבת, ובין דתיות כנסייתית, שהיא שגרתית ומבנית.^[61] המקום הקדוש לא מצליח על פי רוב לחולל בבעלי הגישה החיצונית חוויה של קדוּשה, מכיוון שנדמה להם שהם כבר מכירים אותו ולכן הם מקטלגים אותו ולא פתוחים לרשמים חדשים ונקיים, אלא באים עם תבניות מוכנות מראש.היכולת לחוות חוויה דתית מיסטית קשורה ביכולת להכיל שתי נקודות מבט מנוגדות, ואלו הבאים לדת מגישה חיצונית מתקשים בכך.^[62] הריגוש הקשור לאגו, זהות עצמי וביטול האחר איננו תחליף לרגשות הקדושה.

אני מקווה שמאמר שלפניכם יעזור בהוצאת החוויה של הביקור בכיפת הסלע מתחומי ההגדרות הדתיות החיצוניות, בין אם הם מוסלמיות, נוצריות או יהודיות, ויעביר אותה לתחום החוויה הפנימית. לצורך כך על הביקור במקום להיעשות באופן יחידאי וספונטני, מתוך גישה פתוחה ומשתתפת, ולכלול תהליך אישי שלוקח זמן, אבל זהו כבר נושא למאמר אחר.

ביביליוגרפיה

אוטו, רודולף, הקדושה: על הלא־רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, תרגמה: מרים רון, תל־אביב: כרמל, 1999.

אליאדה, מירצ'ה, תבניות בדת השוואתית, תרגם: יותם ראובני, תל־אביב: נמרוד, 2003.

בן אריה, זאב, מאפייני קדושה במקומות קדושים בישראל, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך האוניברסיטה, אוניברסיטת חיפה, 2019.

ג'יימס, ויליאם, החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם, תרגם: יעקב קופליביץ, מהדורה שנייה, ירושלים: מוסד ביאליק. 1959.

רובין, אורי, הקוראן, תל־אביב: אוניברסיטת תל־אביב ומפה, 2015.

יונג, קרל גוסטב, פסיכולוגיה ודת, תל־אביב: רסלינג, 2005

שילר, אלי, כיפת הסלע ואבן השתיה, ירושלים: אריאל, 1976.

Armstrong, Karen, “Sacred Space: The Holiness of Islamic Jerusalem”, Journal of Islamic Jerusalem Studies 1 (1997), pp. 5-20.

Barrie, Thomas, The Sacred In-Between: The Mediating Roles of Architecture, Abingdon: Routledge, 2010.

Beit-Hallahmi, Benjamin, and Michael Argyle, The Psychology of Religious Behavior, Belief and Experience, London: Routledge, 1997.

Bennett, Clinton, “Islam”, in Jean Holm and John Bowker (eds.), Sacred Place, London: Continuum, 1998, pp. 88-114.

Eliade, Mircea, The Sacred and The Profane: The Nature of Religion, tr. Willard R. Trask, New York: Harcourt, 1959.

Grabar, Oleg, The Shape of the Holy: Early Islamic Jerusalem, Princeton, NJ: Princeton University Press, 1996.

Islam, M. Anwarul, and Zaid F. Al-Hamad, “The Dome of the Rock: Origin of Its Octagonal Plan”, Palestine Exploration Quarterly 139 (2007), pp. 109-128.

Ittelson, William H., Harold M. Proshansky, Leanne G. Rivlin, and Gary H. Winkel, An Introduction to Environmental Psychology, New York: Holt, Rinehart and Winston, 1974.

Kandinsky, Wassily, Concerning the Spiritual in Art, Bexar County, TX: Bibliotech Press, 2012.

Kenaan-Kedar, Nurith, “Symbolic Meaning in Crusader Architecture: The Twelfth-Century Dome of the Holy Sepulcher Church in Jerusalem”, Cahiers archéologiques 34 (1986), pp. 109-117.

Maslow, Abraham H., Religions, Values, and Peak-Experiences, Columbus, OH: Ohio State University Press, 1964.

Rennie, Bryan S., Reconstructing Eliade: Making Sense of Religion, Albany, NY: State University of New York Press, 1996.

Rosen-Ayalon, Myriam, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif: An Iconographic Study, Jerusalem: The Institute of Archaeology, The Hebrew University of Jerusalem, 1989.

הערות

[1] כגון Rosen-Ayalon, Myriam, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif: An Iconographic Study, Jerusalem: The Institute of Archaeology, The Hebrew University of Jerusalem, 1989.

[2] בן אריה, זאב, מאפייני קדושה במקומות קדושים בישראל, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך האוניברסיטה, אוניברסיטת חיפה, 2019.

[3] Eliade, Mircea, The Sacred and The Profane: The Nature of Religion, tr. Willard R. Trask, New York: Harcourt, 1959.

[4] Maslow, Abraham H., Religions, Values, and Peak-Experiences, Columbus, OH: Ohio State University Press, 1964.

[5] יונג, קרל גוסטב, פסיכולוגיה ודת, תל־אביב: רסלינג, 2005

[6] Ittelson, William H., Harold M. Proshansky, Leanne G. Rivlin, and Gary H. Winkel, An Introduction to Environmental Psychology, New York: Holt, Rinehart and Winston, 1974.

[7] Kandinsky, Wassily, Concerning the Spiritual in Art, Bexar County, TX: Bibliotech Press, 2012.

[8] Barrie, Thomas, The Sacred In-Between: The Mediating Roles of Architecture, Abingdon: Routledge, 2010.

[9] ג'יימס, ויליאם, החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם, תרגם: יעקב קופליביץ, מהדורה שנייה, ירושלים: מוסד ביאליק. 1959.

[10] אוטו, רודולף, הקדושה: על הלא־רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, תרגמה: מרים רון, תל־אביב: כרמל, 1999.

[11] אליאדה, מירצ'ה, תבניות בדת השוואתית, תרגם: יותם ראובני, תל־אביב: נמרוד, 2003.

[12] Rennie, Bryan S., Reconstructing Eliade: Making Sense of Religion, Albany, NY: State University of New York Press, 1996.

[13] Rosen-Ayalon, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif, p. 12

[14] שם, עמ' 60.

[15] לדוגמה, כנסיית טמפל בלונדון, או טירתו של פרידריך השני, קסטל דל מונטה, בפוליה, איטליה.

[16] שם, עמ' 16.

[17] ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה, עמ' 179.

[18] Rosen-Ayalon, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif, p. 56

[19] שם, עמ' 60.

[20] Grabar, The Shape of the Holy, p. 70

[21] Kandinsky, Concerning the Spiritual in Art, pp. 73, 78

[22] Bennett, “Islam”, p. 106

[23] שם, עמ' 66. עוד על הקשר של המתומן למסורת המוסלמית על גן העדן ראו אצלM. Anwarul Islam and Zaid F. Al-Hamad, “The Dome of the Rock: Origin of Its Octagonal Plan”, Palestine Exploration Quarterly 139 (2007), pp. 109-128

[24] Rosen-Ayalon, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif, p. 6

[25] שילר, כיפת הסלע ואבן השתיה, עמ' 43.

[26] Beit-Hallahmi and Argyle, The Psychology of Religious Behavior, Belief and Experience, p. 95

[27] Beit-Hallahmi and Argyle, The Psychology of Religious Behavior, Belief and Experience, p. 6

[28] Myriam Rosen-Ayalon, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif: An Iconographic Study, Jerusalem: The Institute of Archaeology, The Hebrew University of Jerusalem, 1989, p. 12

[29] Oleg Grabar, The Shape of the Holy: Early Islamic Jerusalem, Princeton, NJ: Princeton University Press, 1996, p. 24

[30] שילר, כיפת הסלע ואבן השתיה, עמ' 10.

[31] Clinton Bennett, “Islam”, in Jean Holm and John Bowker (eds.), Sacred Place, London: Continuum, 1998, p. 106

[32] המסע הלילי מחבר את מכה ואת ירושלים. בזמן שעמדו במישור ערפאת עמדו גם בירושלים, שתי הערים ממוזגות. באסלאם אין הפרדה ואין דיכוטומיה כי הכול אחד הוא. אמנם מכה היא מרכז העולם, היא הציר הקדוש שסביבו סובב הכול, ואולם אי אפשר להבין את האסלאם בלי קדושתה של ירושלים, המשמשת קשר וגשר למה שקדם לו ולמה שיבוא אחריו. ירושלים משלימה את מכה.

[33] ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה, עמ' 179.

[34] שילר, כיפת הסלע ואבן השתיה, עמ' 10.

[35] Kenaan-Kedar, “Symbolic Meaning in Crusader Architecture”, p. 115

[36] Bennett, “Islam”, p. 106

[37] שם, עמ' 108. המתומן הוא סמל של האסלאם המיסטי ברחבי העולם. מוחמד עולה השמיימה דרך שבעת הרקיעים, פוגש את אלוהים ברקיע השמיני ומקבל ממנו את סודות התפילה. לפי הקוראן, כיסא הכבוד של אלוהים נישא על ידי שמונה מלאכים. שמונה מסמל את מה שמעל הטבע, בעוד ששבע מסמל את הסדר הטבעי של הדברים.

[38] יונג, פסיכולוגיה ודת, עמ' 128.

[39] Armstrong, “Sacred Space”, p. 16

[40] Rosen-Ayalon, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif, p. 49

[41] אליאדה, תבניות בדת השוואתית, עמ' 227.

[42] הסלע נחשב למקום שממנו נברא העולם, אבן הראשית של תהליך ההתגשמות בחומר, בדומה לסלע האומפולוס בדלפי, אבן הבן בן במצרים, ובאופן המזכיר את סלע הגולגותא בכנסיית הקבר, המסורת הזו שואבת מהמסורת היהודית.

[43] Rosen-Ayalon, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif, p. 71

[44] שילר, כיפת הסלע ואבן השתיה, עמ' 54.

[45] Rosen-Ayalon, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif, p. 16

[46] Bennett, “Islam”, p. 106

[47] שם, עמ' 98.

[48] שילר, כיפת הסלע ואבן השתיה, עמ' 10.

[49] יונג, פסיכולוגיה ודת, עמ' 131.

[50] שילר, כיפת הסלע ואבן השתיה, עמ' 11.

[51] שם.

[52] יונג, פסיכולוגיה ודת, עמ' 88.

[53] Rosen-Ayalon, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif, p. 17

[54] שם, עמ' 34.

[55] שם, עמ' 6.

[56] כיפת הסלע נמצאת במרכז נקודות החיתוך של הקו שבין הר הצופים לאבו תור, שבין הר הזיתים לגבעת רחביה, שבין אוכף הר המשחה והכיפה של אבו דיס לבין רוממה, שבין ארמון הנציב לגבעה הצרפתית וגבעת התחמושת.

[57] שילר, אלי, כיפת הסלע ואבן השתייה, ירושלים: אריאל, 1976. עמ' 43

[58] Rosen-Ayalon, The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif, p. 2

[59] שילר, כיפת הסלע ואבן השתיה, עמ' 43.

[60] Beit-Hallahmi and Argyle, The Psychology of Religious Behavior, Belief and Experience, p. 4

[61] שם, עמ' 35.

[62] שם, עמ' 167.