ממלכות מוסלמיות במרכז אסיה אוזבקיסטן, טג’יקיסטן וקזחסטן

רנסנאס פרסי

עם תחילת האסלאם שלטו הערבים על אימפריה אדירה ממרכזם בדמשק. בעלי התפקידים החשובים היו בעיקר ערבים וכך גם השפה הרשמית. ההמונים הנכבשים, שרבים מהם היו משכילים ובעלי תרבות מפוארת, ובמיוחד העמים הפרסיים, לא זכו לשוויון זכויות מלא, גם לא כשהפכו למוסלמים, דבר שעורר תרעומת רבה והיווה מצע נוח למרידה העבאסית בשלטון האומאי במאה ה-8. המרידה מתחילה באזור ח’וראסאן, שם מונף הדגל השחור, וההמונים צועדים לכיוון בגדד ומעלים לשלטון שושלת חדשה במקום זו שבדמשק.

תחת שלטון השושלת העבאסית מחולק החלק המזרחי של האימפריה לשלושה אזורים עיקריים: הראשון הוא עיראק, השני איראן והשלישי אזור ח’וראסאן – כל השטחים שמעבר לנהר האוקסוס ומסביב לו (מרכז אסיה). על הטריטוריה של ח’וראסאן מתמנה כאחראית משפחת הסאמאנידים שהיא ממוצא אצולה פרסי, והם קובעים את בירתם בבוכרה.

בסוף המאה ה-9 זוכים השליטים הסאמאנידיים בעצמאות דה-פקטו באזורי מרכז אסיה וח’וראסאן. הם מחזירים את השפה הפרסית לשימוש ומפתחים תרבות ייחודית, מעין רנסאנס פרסי. לאחר דורות של הזנחה, השפה הפרסית זקוקה לרענון ולאחידות. העולם השתנה מאז ימי האימפריה הסאסאנית, והשפה הספרותית נשכחה. בחצרות השליטים בבוכרה נאספים משוררים ומשכילים ומתפתחת השפה הפרסית החדשה. השירה הפרסית המודרנית מופיעה לראשונה אצל משורר החצר רודקי, עם צורות ביטוי אמנותיות עצמאיות משלה. ההיסטוריה של הממלכות הפרסיות העתיקות נכתבת על ידי המשורר פירדוסי בספרו המונומנטאלי שאהנאמה, דבר המחזק את הזהות הלאומית הפרסית. ספרי מדע נכתבים בידי מלומדים שממומנים על ידי השלטונות, כשהמפורסם ביניהם הוא אבן סינא, וספרי דת מתורגמים מערבית לפרסית.

הסאמאנידים מעודדים את המסחר וההשכלה. יש להם תפקיד חשוב באיסלום האוכלוסייה המקומית ובגיבוש זהות לאומית מוסלמית חדשה. תקופתם היא תקופה של שגשוג ורווחה. הערים מתפתחות וכך גם הסחר הבינלאומי, המדעים מתקדמים, והשלטון דואג לרווחת הארץ, מתחזק ומפתח את רשת תעלות ההשקייה, וכן מקיים צבא שישמור על הגבולות. שלטונם של הסאמאנידים הוא שלטון נאור. הם מעודדים מחשבה חופשית וחקירה, ובספריות ובמרכזי הלימוד שלהם נאסף הידע שקדם לבוא האסלאם ומשולב בתרבות הפרסית מוסלמית החדשה. בחצרות המלומדים יש עידוד ואהדה לקבוצות מיסטיות כגון האיסמאעילים או הסוּפים.

השלטון הסאמאני מגיע לקיצו בתחילת המאה ה-11, ומזמן זה והלאה מרכז אסיה נשלט על ידי ממלכות טורקיות כאלה או אחרות, הממשיכות את טיפוח התרבות והספרות, אהבת הידע והפתיחות לתורת הנסתר.

התפתחות המדעים

האסלאם באופן עקרוני, ובמיוחד בראשית דרכו, עודד את המדע והלמידה. המילה ידע מופיעה בקוראן יותר מכל מילה אחרת, והייתה אפילו תנועה גדולה, “המועתזילה”, שנתמכה על ידי חלק מהח’ליפים, שטענה לחיים ודת לפי ההיגיון, ולא לפי הרגש האמונה. הח’ליפים ומפיצי הדת המוסלמים הראשונים היו אנשים מלומדים ולרבים היה מקצוע. הערבים למדו מכל דבר ושמרו את הספרים של אריסטו והוגי דעות יוונים אחרים, בעוד שבאירופה הם נעלמו. הערבים היו המתקדמים ביותר בעולם במתמטיקה, רפואה, פיזיקה, גיאוגרפיה, אסטרונומיה, ולימים גם הנדסה. בבגדד הוקם “בית החוכמה”, וטובי המוחות בעולם התקבצו אליו. הח’ליפים העבאסים עודדו תרגום ספרים מסנקסריט, יוונית, לטינית, פרסית, ואפילו עברית.

במקביל להתפתחות מרכז ההשכלה בבגדד החל המדע והלימוד לפרוח גם במקומות נוספים באימפריה האדירה. החל מאמצע המאה ה-9 לספירה עולה קרנה של בוכרה. הסאמאנידים, שליטיה של מרכז אסיה היו פטרוני המדע, האמנות והרוחניות. הספרייה שלהם הייתה מקור השראה לעולם כולו.

ארצות מרכז אסיה מתהדרות בכמה מהמדענים החשובים ביותר בהיסטוריה המוסלמית, כגון אִבּן סינא (רופא, פילוסוף ומדען), אל-ח’וואריזמי (שעל שמו קרוי האלגוריתם), אל ביירוני הגיאוגרף, ואחרים.

אבּן סינא (980–1037 לספירה) לדוגמא, גדל והתחנך בבוכרה, ומחוץ למוזיאון העירוני יש פסל לכבודו. הוא למד מאדם בשם אלפאראבי שחי בסוריה, הרבה לעסוק בתורת ההיגיון של אריסטו, ונקרא “המורה השני” אחרי אריסטו. הוא היה הראשון שכינס וסיכם את תורת אריסטו הפזורה בספריו השונים לחיבור אחד בשם אלשפא, לאמור: “הספר המרפא את כל הספקות”, המכיל בתוכו ארבעה חלקים: תורת ההיגיון, הטבע, המתמטיקה והמטאפיזיקה. לפי מסורות שונות הוא היה קשור לתנועה הסוּפית, או לחילופין לשיעה המיסטית של האיסמאעילים. יש לו השפעה רבה באירופה של ימי הביניים (שם נקרא “אוויסינה”), וכן על הרמב”ם.

אל-ח’וואריזמי (780–850 לספירה) הוא דוגמא טובה נוספת לייחוד של המדע הערבי במאות הראשונות לספירה. הוא חי בח’ווארזם, בסביבות חיווה של היום, ופסלו נמצא בכניסה לעיר העתיקה של חיווה. משמו של אל-ח’וואריזמי נגזר השם אלגוריתמים.

בספרו “מפתח מדעי” כותב אל-ח’וואריזמי:

“כתבתי את מפתח המדעים בשני חלקים. אחד מהם מוקדש למדעי השריעה ואותם מדעים ערביים הקשורים אליהם. החלק השני קשור למדעים לא ערביים – זאת אומרת למדעים של היוונים ואנשים אחרים”.

לפי אל-ח’וואריזמי, שני סוגי המדעים יכולים לחיות בשלום אחד עם השני, ואף משלימים אחד את השני. זאת הייתה התפישה השלטת בתקופתו. מדעי השריעה כללו את לימוד החוק המוסלמי, את לימוד ה”קלם” – הפילוסופיה, שפה ודקדוק ערבים, תיאוריות לגבי שירה וחריזה וגם היסטוריה. לימודים לא ערביים נקראו “עלם” וכללו, פילוסופיה, היגיון, רפואה, מתמטיקה, גיאומטריה, אסטרונומיה, מוזיקה, מכניקה וכימיה.

אל-ח’וואריזמי היה המתמטיקאי הראשי בבית החוכמה בבגדד. הוא היה מעורב בחישוב היקף כדור הארץ, וזה שהציג לעולם הערבי את השיטה המספרית העשרונית והספרות העשרוניות, אותן למד מההודים. שיטה זו השתמשה לראשונה בספרה אפס ובנקודה העשרונית. עד תקופתו השתמשו הערבים בשיטה המספרית הרומאית (מהערבים זה עבר לאירופה).

ספר המתמטיקה החשוב שלו נקרא: “הקדמה מתומצתת לחישוב בהסתמכות על החוקים של השלמה והחסרה”. בתוך הכותרת נמצאת המילה “אל ג’אבר”, שממנה נגזרה המילה אלגברה. גם בבבלית המילה “גברו” פירושה פתרון של משוואה – בעיה.

מדען חשוב אחר הוא אל ביירוני (973–1048 לספירה), בן זמנו של אבן סינא. הוא היה מתמטיקאי, אסטרונום, גיאוגרף, סקרן ורחב האופקים, שהתעניין בחוק, בהיסטוריה, במנהג, בדת וכל מה שקשור אליהם. אל ביירוני כתב הרבה. הוא השאיר אחריו כמאה וחמישים עבודות כתובות שהיקפן כשלושה-עשר אלף דפים (דפי ספר מודרניים) המהווים רק כחמישית ממחקריו וכתיבתו.[1]

כבר בגיל שבע עשרה חישב את מיקומה של העיר קאת’ בה נולד (במרחק לא גדול מחיווה וקנאורגץ’) על פי נקודת המצהר (זניט) של השמש. הוא ממשיך בעבודתו זו ועוקב אחרי ליקויי חמה וירח ובודק את זווית (מצהר) השמש בימים הארוכים והקצרים של השנה.

ב-1014 כבש מחמוד האפגאני מע’אנזי את מרכז אסיה וביירוני עבר לבירה החדשה שהוא הקים. הוא הפך למלומד החצר והצטרף למחמוד כשזה פלש להודו וכבש את עמק הגנגס. אל ביירוני מיפה את מיקומן של אחת עשר ערים בפנג’אב, את גבולותיה של קשמיר, כתב על גיאוגרפיה, שיטת הקאסטות, אסטרולוגיה, לוח שנה, ומנהגי חתונה הינדיים. יום אחד נזף בו אחד מהמאמינים על כך שהשעון בו השתמש לקבוע את עתות התפילה מעוטר בחודשי השנה הביזנטיים. על כך ענה לו ביירוני: “שמעתי שהביזנטיים גם אוכלים אוכל, אני אוסר עליך לחקות אותם.”

התפתחות ההלכה המוסלמית

בנוסף ללימוד המדע והספרייה החשובה שטופחה על ידי השושלת הסאמאנית, הם הפכו בוכרה וסמרקנד למרכזים של לימוד הלכה מוסלמי. לפי מסורות החדית’ (סיפורים שבעל-פה על חיי מוחמד והקדושים) הרי שמוחמד עצמו העיד על קדושתן של שתי ערים אלה. מלאכים שומרים עליהן, וכל תפילה בהן שווה יותר מתפילה במקום אחר.

בבוכרה פעל כותב המסורה שבעל-פה החשוב ביותר באסלאם, אל בוכרי, שגיבש את התורה שבעל-פה, הבסיס להלכה המוסלמית. מסיבה זו היא נחשבת לעיר הרביעית בקדושתה באסלאם, ונקראה בוכרה א שריף (המקודשת).

צריך להבין שבתקופה זו של התגבשות האסלאם והמשך הכיבושים, רבים ממוסדות לימוד הדת הוקמו בפריפריה של האימפריה, במקומות כמו תוניס (קרוון) ובוכרה. האסלאם תמיד התקיים בצורתו הטהורה והיפה ביותר בקצה שלו, שם היו הגזי – הלוחמים עזי הנפש למען הדת, אך גם המלומדים, מיסטיקנים ואנשי המופת שהפיצו את האסלאם בדרכי שלום.

קיום מוסדות דת ומקומות עלייה לרגל באזורים הקרובים לגבולות חיזק את הפריפריה, סיפק לוחמים לשמור עליה, והיווה מקום כינוס והזדהות למתיישבים והמצטרפים לדת החדשים. הנוכחות של חברי הנביא, תלמידיו וקרוביו בקו החזית הביא לידי מציאת חלק גדול מהמסורות שנשמרו בעל פה דווקא באזורים הללו, ולא במרכז.

הופעת השבטים הטורקיים

בסוף המאה ה-10 לספירה מופיע גורם חדש ברחבי מרכז אסיה והוא השבטים הטורקיים, שמתחילים לנדוד באותה תקופה ממקום מושבם המסורתי בהרי טְייֵן שָׁאן והערבות האסיאתיות אל ארצות המזרע, עמקי הנהרות וההרים של מרכז אסיה.

הטורקים הם עמים של נוודים, לוחמים עזי נפש, המאורגנים באיגודי שבטים, בעלי מסורת של שוויון לנשים ואמונה בכוחות הטבע והשמיים. כשהם מגיעים לארצות המזרע הם מתאסלמים והופכים להיות חקלאים ויושבי קבע. המעבר שלהם מואץ בעקבות הקמה של חילות מקצועיים המורכבים מחיילים טורקים על ידי הסאמאנידים, ופיתוח פנימיות צבאיות לילדים טורקים (חלקם עבדים) שנועדו להפוך אותם לחיילים ופקידים בשירות הממלכה (זו ההתחלה של מוסד הממלוכים).

וכך בסוף המאה ה-10 לספירה עולה ברית שבטים טורקיים שנקראת הקראח’אנית ומשתלטת על שטחי הסאמאנידים מצפון. במקביל לכך, החיילים הטורקים באפגניסטן מורדים בשלטון הסאמאנידי ויוצרים ממלכה טורקית שנקראת הממלכה הע’זנאווית בהראט, שמשתלטת על ח’וראסאן ושטחי הסאמאנידים מדרום.

עם הזמן פולשים עוד שבטים טורקיים למרכז אסיה ומקימים ממלכות משל עצמם, לאחר הקראח’אנים באים הסלג’וקים, ולאחריהם ברית שבטי הח’ווארזמים שמקימה אימפריה אדירה. פלישתם של המונגולים מביאה מרכיב נוודי לוחם חדש שנעלם בסופו של דבר, ובמאה ה-15 מתחדשות פלישות השבטים הטורקיים בדמות האוזבקים.

הסיפור של מרכז אסיה הוא שילוב מוצלח בדרך כלל בין האוכלוסייה דוברת הפרסית המקורית, בעיקר בעמקי הנהרות והאזורים הדרומיים, לבין האוכלוסיות דוברות הטורקית שמוצאן משבטי ההרים והערבה הנודדים.

הממלכה של הע’זנאווים

ממלכה זו התקיימה בשנים 977–1186 באזורי אפגניסטן, ח’וראסאן וחלקים מפרס, הודו ופקיסטן. החל מהמאה ה-9 הסתמכו המושלים הסאמאנידים מטעם העבאסים על חיילים ממלוכים טורקים מערבות אסיה. קבוצות מהם מורדות בשלטון ומקימות ממלכה עצמאית שבסיסה בעיר עזנה במזרח אפגניסטן. בהנהגת שליטים מוכשרים הם משתלטים על אזורים גדולים, מנצחים את הסאמאנידים, וקובעים את גבולם על נהר האוקסוס, כשמצפון להם ובברית עמם נמצאת הממלכה הקראח’אנית. האימפריה מבוססת על צבא שכירים שמתקיים משלל מסעות שוד להודו. הם מתחברים לעולם הסוּני ומהווים כלי כנגד ההשפעה השיעית ובמיוחד האיסמאעיליה.

הע’זנאוויים היו במקור ממלוכים (ילדים מגוייסים) שחונכו בפנימיות צבאיות, בתי ספר שבהם הם נחשפו למסורת האסלאמית הסוּפית, כשעלו לשלטון טיפחו את האסלאם הסופי, פולחן הקדושים, והתורות הרוחניות שהתאימו לאופיים הטורקי[1]. בנוסף לכך, הם אימצו את התרבות הפרסית הנאורה וקידמו ספרות ושירה.

השליט הגדול ביותר של הע’זנאווים היה מוחמד ע’זנאווי ששלט ברשות הח’ליף מבגדד. בירתו הייתה נישפור בח’וראסאן. בחצרו פעלו מלומדים כגון אל ביירוני, מורים סוּפיים כגון אל סולמי, ומשוררים כמו פירדוסי.

בשנת 1030 לספירה מת מוחמד ע’זנאווי. עשר שנים לאחר מכן הסלג’וקים משתלטים על ח’וראסאן, ח’ווארזם ומהוור, ובידי הע’זנאווים נשארים רק שטחים באפגניסטן ופקיסטן. הע’זנאווים המשיכו להתקיים כאימפריה עם אוריינטציה פרסית עוד זמן מה, וסינאי המשורר פעל בחצרם. לבסוף השושלת התפוררה ונטמעה בכוח העולה של הח’ווארזמים ב-1215.

ברית שבטי הקראח’אנים

זאת הייתה ברית שבטים טורקיים מאזורי מערב סין וערבות קזחסטן, שניצחו את הסאמאנידים, השתלטו על בוכרה והפכו את בוכרה וסמרקנד למרכזם. הם השתלטו על שטחים גדולים, כולל במערב סין ואגן טארים. בסוף המאה ה-10 הם עברו תהליך אסלום מואץ והכירו בח’ליפות בבגדד ב1038, ולמרות שדיברו טורקית, הם אימצו את התרבות הפרסית המתקדמת בארצות אותן כבשו, ואף הושפעו ממנה. אחד השליטים הגדולים שלהם, ארסלן חאן, בנה את פוי קולון, המגדל הנודע של בוכרה.

הקראח’אנים נטו לסופיזם וחלק מהם חיו בצדיקות. הם העדיפו שייח’ים סוּפיים על פני עולמא (אנשי הדת) אסלאמית.[2] בזמן הזה התפשטה הכת של הקדושים במרכז אסיה. במאה ה-11 הם נכפפו לכוח העולה של הסלג’וקים, והפכו לנתינים שלהם. החשיבות העיקרית שלהם היא התפתחות תרבות טורקית מקורית, הממשיכה את המסורות הפגאניות והשמאניזם דרך המסדרים הסופיים, והחלפת הדומיננטיות האיראנית במזרח מרכז אסיה בהשפעה טורקית.

הסלג’וקים

בזמן קיום הממלכות של הע’זנאווים והקראח’אנים במרכז אסיה, מופיע איגוד שבטים טורקי נוסף, שלימים נודעה לו השפעה מתמשכת וחשובה הרבה יותר – אלה הם הסלג’וקים. הם היו במקורם שבטי רועים טורקים שחיו בערבות מרכז אסיה. מאז המאה ה-8 הם התפשטו במרכז אסיה עד ימת אראל, ובשנת 960 הם אימצו את האסלאם תחת מנהיגם סלג’וק, ומכאן השם סלג’וקים. אחת מהקבוצות שלהם בהנהגת טוגריל בג כבשה את ח’וראסאן מידי הע’זנאווים ב-1040, אך הם לא הסתפקו בכך. טוגריל בג פונה מערבה. כובש את איראן, אזרבייג’אן וכורדיסטן, ומגיע לעיראק כמושיע העולם הסוּני, בכדי לשחרר את בגדד מאיום השיעים הבויים (הפרסים) ולהילחם בכוח העולה של הפאטימים המצרים, שהיו שיעים גם כן.

טוגריל בג נכנס לבגדד ושם עצמו כמגן של הח’ליף והסונה. הוא נקרא “שליט השליטים, מלך המזרח והמערב, מחייה האסלאם, יד ימין של הח’ליף, מפקד המאמינים”.

יורשו של טוגריל בג, ארפ ארסלן, ניצח את הביזנטים ב-1072 וכבש את טורקיה, פותח אותה להתיישבות השבטים הטורקיים. כתוצאה מהתיישבות זו מוקמות כמה ממלכות, שאחת מהן, זו של הסלג’וקים המערביים, קובעת את בירתה בקוניה.

תקופתם של טוגריל בג וארפ ארסלן נחשבת תקופת הזוהר של הסלג’וקים. ראש הממשלה של טוגריל בג, יד ימינו ויועצו הקרוב היה ניזאם אל מולכ – “סדר האימפריה”.

אימפריית הח’ווארזמים

ח’ווארזם הוא אזור מבודד יחסית בדלתא של נהר האמו-דריה, שמופרד על ידי מדבריות מסביבתו ולכן באופן קבוע נטה לאוטונומיה ולעתים זכה לעצמאות. בזמן השלטון של השבטים הטורקיים החלו השליטים המקומיים של ח’ווארזם לטפח מערכת בריתות עם שוכני הערבה ולפעול כלפי עצמאות, שהגיעה עם היחלשות הממלכה הסלג’וקית בתחילת המאה ה-12 לספירה.

כמו במקרה של הע’זנאווים, האימפריה הח’ווארזמית התבססה על לוחמים מקצועיים ממלוכיים – נערים שגדלים בפנימיות צבאיות מתוך כוונה להפוך אותם לחיילים ופקידים בשירות השליט, מעין קאסְטה של לוחמי על, ובנוסף על בריתות עם שבטים נוודים ולוחמים פרסיים.

השליטים של ח’ווארזם משתלטים על כל מרכז אסיה וחלקים גדולים מאיראן. עיר הבירה שלהם היא קנאורגנץ’ שליד חיווה. הם כובשים את בוכרה ב-1182 ואחר כך את סמרקנד. השליט הח’ווארזמי הגדול האחרון, מחמד השני, מצליח לכבוש את כל מרכז אסיה, כולל ח’וראסאן, ומעביר את הבירה לסמרקנד. בשנת 1220 יש לו אימפריה אדירה, שבה 5 מיליון איש וצבא שעל הנייר מונה 400,000 איש. נדמה שהאימפריה שלו היא הדבר הגדול הבא. הוא נפטר מהקראח’אנים, מנצח את שרידי הע’זנאווים שנקראים גורידים מאפגניסטן, ודוחק את רגלי השבטים הסיניים שמאיימים עליו ממזרח. אלא שדבר אחד הוא לא מביא בחשבון, והוא – המונגולים.

באותה תקופה האיש המשפיע והקדוש של הממלכה הוא המורה הסוּפי נג’ים אל דין קורבו, מייסד מסדר הקובראוויה, שחי ופועל בקנאורגנץ’ ההופכת למרכז לימוד ודת. הוא מורה אישי של נשותיהם ואימותיהם של השליטים.

חורבן

באחד מרצף האירועים המטופשים ביותר בהיסטוריה האנושית (והיו הרבה כאלה…) מתגרה מחמד השני, שליט האימפריה הח’ווארזמית, ופוגע בג’ינגיס חאן בצורה שלא משאירה לאחרון ברירה אלא לצאת למלחמה כנגדו שלא רצה בה בתחילה, הוא שולח למרכז אסיה צבא של 200,000 איש, המחריב כל דבר שנקרה בדרכו. מחמד השני מצדו, עושה כל שביכולתו כדי להביא על עצמו תבוסה מפוארת.

העולם המוסלמי, אשר היה שבוי בסבך של פוליטיקה ותככים, לא השכיל להתאחד אל מול האיום המתקרב. מחמד השני הסתכסך עם הח’ליף בבגדד ודרש ממנו להכיר בו כמנהיג העולם המוסלמי, כמו הסולטאנים הסלג’וקיים לפניו. הח’ליף רצה שמחמד יקבל את סמכותו ושלח אליו כשליח דיפלומטי את סוהרוורדי – מורה סופי ידוע ואחת הדמויות החשובות של זמנו. בסופו של דבר, הוויכוח יצא מכלל שליטה והצבא הח’ווארזמי החל לצעוד לעבר בגדד, אך נכחד בסופת שלג פתאומית בזמן שעבר באחד ממעברי ההרים של פרס.

לאחר הכחדת צבאו נכנס מחמד לדיכאון ולא התאושש ממנו – הוא ראה בפלישה המונגולית את “זעם האל” על התנהגותו ולא עשה מספיק בכדי לעצור אותה ולאחד את העולם המוסלמי כנגדה. בזמן הפלישה המונגולית נהרג נג’ים א-דין קורבו, המורה הגדול מקנאורגנץ’ ועמו כל חכמי הדת האחרים. הערים ומרכזי התרבות הפכו לאפר.

צבאות המונגולים הורסים לחלוטין את מרכז אסיה, מביאים לסיומה תקופה של תרבות, נאורות, לימוד, אמנות ורוחניות מוסלמית שהתקיימה ברצף במשך מאות שנים. עד החורבן המונגולי היה מרכז אסיה אחד המקומות הפורחים ביותר בעולם. ג’ינגיס חאן קרא לעצמו “זעם האלוהים”, מצדיק בכך את מעשי ההרג הנוראיים שלו. גולגולות נערמו בערים המפוארות: בוכרה, סמרקנד, טשקנט, בלח’. מקומות שהיו מרכזי תרבות שוקקים, מרכזים של אמנות, תרבות, מדע, לימוד אסלאם ומיסטיקה, נהרסו עד היסוד. ערי בירה של אימפריות נשכחות כגון אלה של הקראח’אנים, הסאמאנידים, הע’זנאווים והסלג’וקים, נחרבו לבלי שוב. התרבות המפותחת והמתקדמת עמדה בפני כיליון, ולא היה דבר שיוכל לעצור את השיטפון שבא ממדבריות גובי, רכוב על גבי סוסי פוני קטנים ומהירים.

צריך להבין בקשר לכך כמה דברים: החקלאות של מרכז אסיה, כמו באזורים צחיחים אחרים, מתבססת בעיקר על השקיה מלאכותית שמצריכה תחזוקה של מערכת תעלות מים. זה מעודד ארגון חברתי וייסוד ערים, אך כשאלה נפגעות – קורסת גם המערכת הכפרית.

המונגולים היו בסכסוך מר עם הח’ווארזמים ורצו לנקום בהם על פגיעה בשגריריהם. בנוסף על כך, המונגולים היו שמאנים ובעלי סובלנות דתית, ולא ראו כנראה בעין יפה את התרבות המוסלמית. מסיבות אלה, הפגיעה שלהם במרכז אסיה הייתה אכזרית במיוחד. זה גם היה האזור הראשון במערב שהם פלשו אליו, והם היו צריכים להראות את נחת זרועם.

ב-1221 הארץ שממה. הכיבוש וההרס הושלמו.

אסלום המונגולים

לאחר החורבן המונגולי הארץ שממה. המונגולים האמינו באלוהי השמיים ובזו לאמונה המוסלמית, אלא שהיה זה דווקא האסלאם שהצליח לנצח בסופו של דבר, ולא בכוח הזרוע, אלא בכך שהמונגולים הפכו בעצמם למוסלמים – וזה קרה בעזרת המסדרים הסוּפיים, בעיקר דרווישים נודדים שנקראו ‘קלַנדָרים’, שהצליחו, בסופו של דבר, לאסלם ולתרבת את השבטים הפראיים.

המסדרים הסוּפיים שמרו על האוכלוסייה המקומית, ארגנו אותה, והפעילו את יוזמות העזרה ההדדית. אי אפשר היה לפגוע בהם, כי ממילא הם היו עניים. המסדר החשוב והמשפיע ביותר היה של דרווישים נודדים, שלא היה להם מה לאבד. הם גם יכלו להסביר את הסיטואציה מבחינה רוחנית כ”זעם האל” ולתת נחמה לאנשים. העולם הבא נהיה חשוב יותר מהעולם הזה, והקבר של הקדוש הפך לסמל של האסלאם במקום המסגדים שנהרסו.

זאת ועוד, רבים מהשייח’ים של הסוּפים דיברו אותה שפה (טורקית) כמו המונגולים הפולשים (רבים מהצבא היו שבטים טורקיים) והיוו ארכיטיפ של הזדהות. לתוך האסלאם נכנסו אלמנטים פגאניים, במיוחד דרך מסדר היסאוויה. השייח’ הפך להיות השמאן, ואללה – אל השמיים העליון.

המונגולים שולטים על חלקים גדולים מהעולם ובכלל זה דרכי הסחר החשובות בין מזרח ומערב, שנקראות בשם הכולל “דרכי המשי”, כולל ארצות המזרח התיכון ומזרח אירופה. הסחר והמאבק בין הנצרות לאסלאם באותה תקופה (מסעי הצלב) מחייב את המונגולים לנקוט עמדה, והאסלאם נראה מתקדם ומוצלח יותר. המונגולים גם מתערבבים באוכלוסייה המקומית הטורקית מוסלמית, ששומרת על דתה והזדהותה התרבותית.

השבטים הנוודים האחרים של הערבה האירואסיאתית, שבטי הטורקים שרבים מהם השתלבו כלוחמים בצבא המונגולי, התאסלמו בהצלחה כמאתיים שנה לפני הגעת המונגולים, כך שיש להם דוגמא טובה ללכת בעקבותיה, מה גם שהאסלאם עצמו התחיל בקרב עם של נוודים לוחמים, וזה דיבר אל ליבם.

לאחר ההרס של מרכז אסיה מסע הכיבושים נמשך. האימפריה המונגולית הופכת להיות הגדולה ביותר בעולם, השולטת על שטח עצום, מסין ועד ערבות הונגריה. המלחמות מפנות מקומן לסדר מופתי, המבוסס על מערכת חוקים בשם “יאסה”, שבליבה סובלנות אל הדתות השונות (אך לא כלפי יריבים), וכוח צבאי שאי אפשר להתמודד אתו. אין עותקים קיימים של היאסה, אך יש התייחסויות אליה במקורות היסטוריים, בעיקר ערביים ופרסיים, ועל כך מסתמכים היסטוריונים כמו ג’ורג וורדינסקי.

אלא שבסוף המאה ה-13 האימפריה הגדולה מתחילה להתפרק לממלכות נפרדות וכוחם של הצבאות המונגוליים נחלש. מרכז אסיה נשלטת על ידי הח’אנה של צ’אגאטאי, שבירתה בקרשי שבאוזבקיסטן, ההופכת מוסלמית.

בתחילת המאה ה14 נוסד באוזבקיסטן המסדר הנקשבנדי שנהיה הכוח המשפיע החשוב ביותר במרכז אסיה במאות שלאחר מכן, בניגוד למסדרים סופים אחרים הוא הטיף להתערבות בפוליטיקה כחובה דתית, ופעולה מעשית חברתית לתיקון עולם: עזרה לחלשים, חולים ועניים, טיפוח חיי המלאכה והעמל, ושמירה על מצוות הדת. הנקשבנדיה פנתה להמונים וראתה עצמה אחראית עליהם, בניגוד לתפישות האלטיסטיות של חלק מהמסדרים האחרים, או הימנעות מחיי מעשה של הדרווישים הקלנדרים הנודדים, וזה היווה בסיס לתחייה מחודשת של אידיאל המדינה המוסלמי הישן.

תימור לנג (Timur Lang)

בסוף המאה ה-14 קם בקרב השבטים המונגוליים השולטים על מרכז אסיה מנהיג גדול המצליח לאחד את כולם, להשתלט על שטחים עצומים וליצור אימפריה אדירה שהשתרעה על חלק גדול מהעולם, מטורקיה ועד סין, מהודו ועד סיביר. הוא יוצר מעין מדינה מודרנית ראשונה מסוגה, ושואף (ואף מצליח במידת מה) להפוך את סמרקנד ובוכרה למרכז העולם. לתימור הייתה מערכת מיסים משוכללת. הוא הראשון שהנהיג תקציב מדינה שנתי, שאפשר לו להחזיק צבא קבוע ולעשות מפעלי בנייה גדולים. בעיני רבים הוא נחשב לשליט אכזר, אך בעיני האוזבקים הוא נחשב לשליט האידיאלי ולדמות מופת, ופסליו מחליפים עתה בכיכרות את פסלי הקומוניזם – סטלין ולנין.

הסמל של תימור, ששלט בשנים 1370–1405, הוא הכוכב המתומן שבתוכו עיגול ובו שלושה עיגולים קטנים. זהו סמל פגאני קדום שמשמעותו שלמות. העיגול נחשב למגן בפני הרוע.

המסורת המונגולית הייתה שכל שליט יש לו שמאן, או מדריך רוחני, ותימור לקח זאת לכיוון הסוּפי. במהלך חייו היו לו קשרים עם שייח’ים גדולים. המורה הרוחני הראשון שלו היה שמס א-דין קולייל מהמסדר הסוהרוורדי, שמת לפני שתימור עלה לגדולה. תימור בנה מאוזוליאום לכבודו בשאחריסאבז ומאוזוליאום נוסף לשייח’ נור א-דין בסיר על החומה של המצודה בסמרקנד, בכדי שיגן על סמרקנד. בסוף המאה ה-14 בנו מאוזוליאומים גם למורה של בסיר, שייח’ זאין א-דין קאי אריפני, בטשקנט. כל השייח’ים היו מטריקת הסוהרוורדיה. תימור בנה גם מאוזוליאום וחנקה לשייח’ הגדול של מרכז אסיה שייסד את המסדר הקלנדרי – אחמד יסאווי ביאסה. הוא טען שהכוח שלו נובע מהקדושים הללו.[1]

השייח’ של תימור בתחילת דרכו היה אדם בשם קולייל. תימור הצעיר היה אחד מהתקיפים המקומיים, מנהיג כריזמטי שמאחוריו חבורה של לוחמים (כנופיה). בעקבות פלישה של איגוד שבטים חדש לאזור הולדתו, התלבט תימור אם להישאר ולשרת את החאן הפולש, או לברוח כפי שעשו רבים מחבריו. הוא כותב לשייח’ קולייל בהקשר להתלבטות אם לשרת את החאן הפולש או לא: “אם הארץ היא המיתר והשמיים הם הקשת, והחץ הינו המאורעות והיד המושכת אותם היא ידו של החאן המונגולי, היכן עלי למקם את עצמי?”

והשייח’ עונה: “שים עצמך היכן שהחץ, והפוֹך להיות אתה עצמך, בבוא הזמן, ליד המכוונת אותו”.

ואכן אמיר תימור נחשב ל”חץ הגורל”, ושלטונו נתפש כבעל כוחות מאגיים. הוא נשאר לשרת את החאן, ולאחר שתפס את השלטון בח’אנאת צ’אגאטאי בעצמו, נאבק כנגד הפולשים הזרים ולמען הקמת מדינה עצמאית.

לאחר מכן הוא מתחיל במסע כיבושים בלתי נגמר. בתחילה הוא פונה למערב, כובש את פרס, הורס את גיאורגיה, מנצח את העותומאנים וכובש את בגדד; לאחר מכן מאיים על רוסיה, פונה דרומה לכיוון הודו ופקיסטן וכובש שטחים גדולים, ולבסוף פונה מזרח ומגיע לגבולות סין, כשהוא מחקה בכיבושיו (ולרוע המזל, גם במעשיו) את סב סבו האגדי ג’ינגיס חאן. הכיבוש שלו הוא אכזרי, אבל מביא סדר לאימפריה. מרכז שלטונו הוא בסמרקנד, אליה הוא מתייחס כמרכז העולם. אומנים ובנאים מכל רחבי האימפריה מובאים לעיר המתפתחת ומשתתפים בפרויקטי בנייה אדירים. חלק מהבנייה המרשימה נעשתה על ידי יחידות צבא, שהתחרו ביניהם מי יעשה את העבודה באופן הטוב והמהיר ביותר.

בסוף ימיו נהג תימור לכנס מועצות עם חכמים ואנשי דת, שבהן ניסו למצוא את הדגם הנכון לחברה של זמנו ולאדם. וכך הוא אומר:

“עד כה מטרתנו הייתה לגלות את העולם, הודות לאלוהים כל מה שרצינו התגשם. עכשיו מאמצינו צריכים להיות מכוונים למען החיים המאושרים, השלווים וההרמוניים של האנשים, ולמען שהעולם יהיה מאוכלס ומסודר. ולכן, על האנשים להגיד כל מה שלא נראה בעיניהם, ואנו נעשה כמיטב יכולתנו להילחם ברוע”. המוטו של אמיר תימור היה (לפחות באופן תיאורטי): “כוח שלא נשען על דת וחוק, לא ישמור על מעמדו והשפעתו לאורך זמן.”

הממלכות התימורידיות והסוּפים

לאחר מותו של אמיר תימור המשיכה שושלתו להתקיים ולשלוט על אימפריה גדולה למשך מאה השנים הבאות, למרות העובדה שעם הזמן היא איבדה שטחים והתפצלה לכמה יישויות, ולמעשה האימפריה המוגולית בהודו נוסדה על ידי צאצא של תימור לנג – בבור (Babur) והיא המשך ישיר של השושלת התימורידית.

הידוע מבין ממשיכי דרכו של תימור היה אולוג בג – נכדו (Ulugh beg), ששלט באוזבקיסטן בתחילת המאה ה-15 ובנה ופיאר את הערים בוכרה וסמרקנד. תקופתו נחשבת לתקופת הזוהר של אוזבקיסטן, תקופה שבה פרחו המדעים והאומנויות. אולוג בג עצמו היה מדען ואסטרונום בעל הישגים נכבדים, שגם האמין באסטרולוגיה. הוא בנה את מצפה הכוכבים הגדול ביותר בתקופתו והקדים את אירופה בחישוביו ביותר ממאה שנה. אחת ה”מדרסות” בכיכר רג’סטן קשורה אליו. וכן מדרסה בבוכרה ובכפר קג’דוון.

שליט נוסף מהשושלת התימורידית שנודע בתמיכתו באומנויות היה חוסיין בייקרה (Husayn Bayqara) שפעל בסוף המאה ה-15. בייקרה עצמו כתב שירים תחת שם העט חוסייני והתפאר בכך שבארצו יש יותר מאלף משוררים. הוא שלט כמעט ארבעים שנה, בעיקר בח’וראסאן, כשהוא מקים את בירתו בהראט שבאפגניסטן. ראש הממשלה שלו היה לא אחר מאשר המשורר והסופר החשוב ביותר בשפה האוזבקית – אלישר נבוי (Ali-Shir Nava’i), שהיה סופי וחי חיים נזירים, מקדיש את כל זמנו להתפתחות המדינה ורווחת האנשים, ובין לבין כותב שירים, ותומך במשוררים ובאמנות.

כותב בייקרה על נבוי: “הוא (נבוי) השליט של ארץ המילים. לא, לא השליט אלא המלך. הוא לא מלך אלא גיבור, הוא לא גיבור אלא המלך המנצח השמח ביותר.” מפליאה העובדה שגם הבנים של בייקרה נהיו משוררים.

נבוי פעל וכתב בסוף המאה ה-15. הוא היה אחד הראשונים שכתבו ספרות בשפה הטורקית אוזבקית ולכן נחשב לשקספיר של האוזבקים. בספרו “שפת הציפורים” יש פרק על בהא א-דין נקשבנד (מייסד המסדר הנקשבנדי).

בהראט באותו הזמן חי משורר ומיסטיקן סופי גדול אחר בשם ג’מי (Jami) שכתב בפרסית. הוא היה משורר יוצא דופן, חבר במסדר הנקשבנדי שלמד אצל השייח’ הגדול מסמרקנד אל הרר, וגם במדרסה של אולוג בג. לאחר שהשלים את לימודיו עבר להראט והפך להיות ראש המסדר שם. הוא כתב שירים וספרים רבים על נושאים שמתחילים בהיסטוריה הפרסית ומסתיימים במטאפיזיקה ובתורה המיסטית, וכן ביוגרפיות של סוּפים מפורסמים. היצירה שלו מבשרת רנסאנס ספרותי פרסי חדש שהשפיע על הציור והספרות הפרסית לאחר מכן.

בתחילת המאה ה-15 המסדרים הסוּפיים ובראשם נקשבנדיה נהיים חשובים ומשפיעים מאד. בסמרקנד זה קורה הודות להנהגה מוכשרת והקשר עם גילדות האמנים המקצועיות שהיו חשובות למסחר ולבנייה והיצור. השייח’ים התחילו לתפוס עמדות של משגיחים על התימורידים. השייח’ אל הרר (ראש המסדר הנקשבנדי בזמנו) הכריז: “הזמן הרע הגיע ולכן הדבר הטוב הוא להיות משגיח ומלווה של מלכים בשם המקופחים”.

אל הרר היה הדמות הפוליטית החשובה ביותר במאה ה-15. הוא עזר לתימוריד אבו סעיד לתפוס את השלטון, ובתמורה הסולטאן הזמין את אל הרר לסמרקנד והפך אותו ליועצו הקרוב. המסדרים הסוּפיים נהיים עשירים מאד ובעלי נחלות רבות. ב-1454 מצליח אל הרר לגרום לבבור – שליט ח’וראסאן, להסיר את המצור מעל סמרקנד. ב-1463 הוא מצליח לעצור מרידה של נכדו של אולוג בג נגד אבו סעיד. כיום יש קומפלקס יפה הכולל מסגד, חנקה, מבנה קבר וחצר עם בריכה ועץ עתיק בסמרקנד לכבודו (ראו בהמשך).

הח’אנות של האוזבקים

הכינוי אוזבקים מהווה שם כולל לכמה משבטי הטורקים המזרחיים, שהיו מאוחדים בממלכת אורדת הזהב המונגולית ששלטה בערבות רוסיה והאזורים שבין הרי אוראל לים הכספי. לאחר התפוררות ממלכה זו נדדו האוזבקים מזרחה, ובאמצע המאה ה-15 שלטו בערבה מצפון לסיר דאריה התחתון, משם הם פלשו מפעם לפעם לאזורי המזרע הפוריים שבשלטון התימורידים. כל עוד הממלכות התימורידות היו חזקות הם הצליחו להתמודד עם האיום מצפון, אבל ברגע שנחלשו הייתה זו שעתם של אנשי הערבה. השבטים האוזבקים סרו למרותה של השושלת המונגולית לבית שיבאן, צאצאי שיבאן נכדו של ג’ינגיס חאן. בימי שייבני חאן (תחילת המאה ה16) הגיעו האוזבקים לשיא פריחתם, הם כבשו אזורי אוזבקיסטן, בוכרה, סמרקנד, טקשנט, ח’ווארזם ופרגנה והורישו את צאצאי תימור וצ’אגאטאי שמשלו בטורקיסטן המערבית, יוצרים ממלכה גדולה וחדשה שנקראה ח’אנאת בוכרה, ובמקביל לה ממלכה נוספת שנשלטת על ידי ענף אחר של השושלת שנקראה ח’אנאת חיווה.

ב-1501 כובש שייבני חאן את סמרקנד והורג את בנו של השייח’ אל הרר. הוא מחרים את נחלות המשפחה ופוגע בסוּפים הנקשבנדים, אך אלה שבאים אחריו משנים את גישת השלטונות: השייח’ החדש של המסדר, סעיד אחמד הודג’ה, הידוע בתור מקדום עזאם, הוא בעל השפעה רבה. הבן של שייבני חאן – מחמוד סולטאן, השולט בבוכרה – נהיה חסיד המסדר ובנו עבדוללה ח’אן לומד אצלו. כשעבדוללה ח’אן עולה לשלטון מועברת הבירה מסמרקנד לבוכרה, במידה רבה בגלל החשיבות של הנקשבנדים והיות מרכזם ההיסטורי שם (ראו בהמשך). בזמן זה תפקיד השייח’ של האסלאם מצוי בידיו של סעיד מירי ערב מתימן, שעל שמו נקראת מדרסה בכניסה למסגד המרכזי של בוכרה (פוי קולן). הוא היה תלמיד אישי של אל הרר ושייח’ במסדר הנקשבנדי.

המאות ה-16–17 הן תקופה המאופיינת ברנסאנס תרבותי ובבנייה של מוסדות דת רבים בבוכרה וסמרקנד. אלא שמעבר לפינה מחכה המשבר. בזמן החאנים עבדול עזיז, סובחנקולי חאן ואוביידולה חאן (1645–1711) תפקיד שייח’ אל אסלאם עובר לידי השייח’ים הדוייברים – ענף משפחתי של המסדר הנקשבנדי, שהיה לו מרכז ליד בוכרה בכפר צ’ור בקר (ראו בהמשך). המסדרים הסוּפיים הופכים למוקד של שמרנות ומחלישים את כוחו של השלטון המרכזי.

היעלמות הממלכות התימורידיות לוותה בירידת קרנה וחשיבותה של מרכז אסיה, תהליך שהואץ במאות שלאחר מכן. היכולת להפליג מסביב לאפריקה יתרה את הצורך בדרכי המשי המחברות בין סין למערב. השלטון האסלאמי השמרני לא יכול היה להתחרות בכוח העולה של המעצמות האירופאיות, שבאזור זה של העולם התבטא בהתפשטותה של רוסיה. הסטגנציה והשחיתות פשטו בכול. המדע נדחק לקרן זווית ובמקום זה התפשטו האמונות הטפלות. נדמה היה שמרכז אסיה קופא על שמריו ונשאר מאחור, כמוצג היסטורי לזמנים עברו, נשכח מהעולם.

במאה ה-16 הופכת איראן תחת הנהגת השושלת הצפאווית להיות שיעית, וזה מנתק את המוסלמים הסונים של מרכז אסיה משאר העולם. ישנה עוינות בין איראן לח’אנאת חיווה וגם בוכרה, המתבטאת במלחמות רבות שבהן איראן כובשת חליפות חלקים גדולים של האזור. הקשר המפרה שתרם לשני הצדדים לאורך ההיסטוריה נותק לבלי שוב.

במאה ה-18 קורים כמה דברים שמביאים למשבר קשה בח’אנאת בוכרה. בתחילת המאה מנסה עבדוללה ח’אן להיות עצמאי יותר. הוא הגביל את זכויות השייח’ים והפטור שלהם ממסים. התוצאה הייתה שהוא הורד מכיסאו והוצא להורג. באמצע המאה ה-18 פולש נאדיר שהא מאיראן והורס את הח’אנות של בוכרה וחיווה, הוא פוגע בכוחם של הדוייברים. כוחה של ח’אנאת בוכרה תש. וכך, ב-1759 נקרע ממנה החלק המזרחי ומוקמת ח’אנאת קוקנד העצמאית בעמק הפרגנה, שהוא החלק המאוכלס ביותר של הממלכה.

מרכז אסיה, אזורי אוזבקיסטן והסביבה, מתחלק לשלוש ממלכות – ח’אנות נפרדות. הגדולה והחשובה שביניהם היא עדיין ח’אנאת או אמירות בוכרה, ששלטונה פרוס גם על חלקים גדולים של טג’יקיסטן וקזחסטן. הח’אנה השנייה היא זו של חיווה שהשתלטה על אזור ח’ווארזם ההיסטורי ונפגעת קשה מהמלחמות עם האיראנים, ובצפון מזרח מרכז אסיה מוקמת ח’אנאת קוקנד ששולטת על עמק הפרגנה אזורי ההרים של הטְייֵן שָׁאן וטשקנט.

השלטון של שלוש הח’אנות חלש וכבול בכבלי העבר, מסורות ודרכי התנהלות שאבד עליהן הכלח, ללא בסיס כלכלי איתן, עם חולשות מובנות של ערבוב דת ומדינה, שחיתות, חוסר בהשכלה ובמערכת חינוך המתאימה לעידן המודרני, ועוד.

החולשה שמקרין מרכז אזור אסיה מזמנת כוחות קולוניאליים חזקים להשתלט עליו, ובראש ובראשונה את רוסיה הצארית השכנה – וזה מה שקורה במהלך המאה ה-19.

מרכז אסיה כיום

מרכז אסיה מחולק כיום לחמש ארצות, כולן רפובליקות לשעבר של ברית המועצות, ושמות כולם נגמרות במילה “סטן” שמשמעה “ארץ”. המדינה הגדולה ביותר מבין החמש היא אוזבקיסטן, עם אוכלוסייה של 32 מיליון איש. מייד אחריה נמצאת קזחסטן, אחת המדינות הגדולות בעולם מבחינת שטחה, המשתרעת מהוולגה ועד סין, עם אוכלוסייה של 19 מיליון איש. טג’יקיסטן הקטנה יחסית מאכלסת 9 מיליון אנשים, קירגיזסטן – 6 מיליון, ולבסוף טורקמניסטן, עם יותר מ-5 מיליון איש. ביחד יש לנו פסיפס תוסס, צעיר ואנרגטי, מוסלמי מסורתי ברובו המכריע, של יותר מ-60 מיליון איש. הסובייטים קבעו את גבולות המדינות ללא התחשבות בגבולות הדמוגרפיים הטבעיים, וכך אנו מוצאים אוכלוסייה טג’יקית גדולה בתוך אוזבקיסטן, ואוכלוסייה אוזבקית גדולה בצפון טג’יקיסטן, וכן הלאה.

עם נפילת הקומוניזם התערערו היחסים בין חלק מהמדינות, הרבה כתוצאה מן הגבולות הבלתי אפשריים, וכן בתוך המדינות עצמן. בטג’יקיסטן, לדוגמא, התפתחה מלחמת אזרחים אכזרית בשנות ה-90 שגרמה לסגירת הגבולות עם שכנותיה. כיום המשטרים באופן כללי יציבים יותר ונרשמת התקדמות כלכלית גדולה, החומות מוסרות בהדרגה ויש ניסיונות בכיוון של יצירת מרחב פתוח ברוח השוק האירופאי המשותף.

בעבר היו ניסיונות רבים לאחד מרחב זה, גם בתוך עצמו וגם עם חלקים אחרים בעולם, בעיקר עם איראן, טורקיה, והעולם המוסלמי. מרכז אסיה גובל ממזרח בסין, ממערב ברוסיה האירופאית, מדרום בהודו, ומדרום מזרח באיראן – ארצות שכולן מהוות כוחות עולמיים חשובים, שהיה להם קשר היסטורי כזה או אחר האזור.

[1] בנוסף לכך בנה תימור מוסדות דת רבים וביניהם החנקה של ביבי חאנום בסמרקנד, והחנקה של טומן אגה ומוחמד שולטן בסמרקנד
[1] הקדושים שלהם היו אבו סעיד וחכים תרמזי.
[2] לעתים הם היו בהתנגשות גלויה עִמם.
[1] אחת מעבודותיו המפורסמות היא “צללים” (1021), חקירה לתוך הצל ומשמעויותיו וכן היטלים, נקודות טריאנגולציה ופירוט המילים השונות בערבית הנוגעות לצל והיטליו, עבודה שיש לה חשיבות רבה בהיסטוריה של המתמטיקה, האסטרונומיה והפיזיקה.