מסדרים סופים בבלקן, אלבניה, קוסובו ובוסניה

המסדרים הסופים המרכזיים בבלקן

המסדר הסופי החשוב באלבניה הוא ללא ספק המסדר הבקטשי, שהיה גורם מרכזי באסלום האוכלוסייה, אולי מפני הקשר שלו לחיילים היניצ’רים – רבים מן האלבנים היו חיילים בצבא, והמסגדים הראשונים בארץ זו הם תמיד במחנות צבאיים. זאת ועוד, המסדר הבקטשי הוא מיסטי, משמר את המסורות הפגאניות הקדומות, מאפשר שתיית אלכוהול, לא מקפיד על קיום המצוות, מכבד את הקדושים הנוצרים, ומקיים טקסים המזכירים את הנצרות. מכל הסיבות הללו הוא היה פופולארי מאד בקרב האוכלוסייה האלבנית, והיחיד שהתחרה איתו בדרום אלבניה היה מסדר החלוותיה, ובשאר הארץ ובמיוחד בערים התחרו איתו המסדרים ה”רגילים” של הריפאעי, קאדרי, ואחרים.

למסדרים אלה, ובמיוחד לשני הגדולים: הריפאעי והקאדרי, הייתה נוכחות בולטת גם בבוסניה, אלא ששם הייתה נציגות חשובה לשני מסדרים נוספים, והם המסדר של הדרווישים המחוללים (המוולני), שהוא זה שלפי המסורת קיבל את הברכה הרוחנית מהכנסייה הבוסנית הקדומה, את שרביט ההנהגה, והמסדר הנקשבנדי, שהפך להיות גורם חשוב באימפריה העותומאנית במאה ה-19.

באתר זה יש יש מאמרים נפרדים על המסדר הבקטשי והמרכזים שלו בבלקן

באתר זה יש מאמר נפרד על המסדר הנקשבנדי דרכו ותרגולותיו

באתר זה יש מאמרים נפרדים על מסדר הדרווישים המחוללים ומייסדו גלאל א דין רומי

על מספר מסדרים אחרים בבלקן הנמצאים בקשת רחבה של פילוסופיות, תרגולות, דרכי חיים, במאמר שלפניכם

המסדרים הבקטשי והנקשבנדי מייצגים שני קצוות של הקשת הסוּפית, מצד אחד את האורתודוקסיה והמעורבות הפוליטית (נקשבנדים) ומצד שני את פריקת העול והמרד החברתי (הבקטשים), ביניהם יש מגוון ומבחר גדול של דרכים ותרגולות. באִסלאם, שלא כמו בנצרות, אדם יכול להיות חבר בכמה מסדרים בו-זמנית המשלימים זה את זה. וכך נוסדו טקות רבות בערי וכפרי הבלקן של המסדרים השונים שהיו נפוצים בעולם המוסלמי בכל, ובאימפריה העותומאנית בפרט, ביניהם ארבעה נוכחים במיוחד, ואלה הם:

המסדר הקאדרי

המסדר הקאדרי הוקם על ידי תומכיו של עבד אל-קאדר מגילן שלחופי הים הכספי בצפון פרס בשנת 1166 והינו מהמסדרים הגדולים בעולם. עבד אל-קאדר התמחה בהחלה של מצבים רוחניים והיה עושה ניסים. יוחסו לו תכונות פלאיות רבות, הוא נקרא גם “השושנה מבגדאד”. סיפור שהיה כך היה: לאחר שהתבודד שנים ארוכות במדבר, וחיפש את אלוהיו, עשה את דרכו החכם ואיש הפלאים, עבד אל-קאדר אל-ג’ילאני, אל בגדאד, מרכז העולם המוסלמי באותם ימים. בהתקרבו אל העיר יצאו לקבל את פניו החכמים שהיו בה והגישו לו כוס מים מלאה עד גדותיה, משל לכך שהעיר מלאה כבר בחוכמה ואין בה מקום לעוד מורה. הימים היו ימי החורף, ולמרות זאת המציא לידיו בדרך פלא עבד אל-קאדר אל-ג’ילאני שושנה אדומה ושם אותה על פני המים. מאז נודע בשם: “השושנה מבגדאד”.

עבד אל-קאדר אל-ג’ילאני לימד את תורתו בבגדאד. הוא נחשב לפטרון הקדושים, מחייה הדת, ראש המלאכים, ועוד ועוד. מאמיניו מייחסים לו 99 שמות, ומאמינים שכבר מוחמד ניבא על בואו. תורתו ופרסומו נפוצו כבר בחייו והלכו והתגברו לאחר מותו. בעקבותיו הוקם מסדר שנחשב לאחד המסדרים הסוּפיים הגדולים, המטפח את המיסטיות וטקסי הזיכר מהצד האחד, ושמירת הדת מהצד השני.

המסדר הקאדרי איננו ריכוזי, כל קבוצה יש לה דרך והנהגה משלה, וזוהי אחת הסיבות לתפוצתו. בבוסניה יש כמה ענפים של המסדר הקאדרי והוא נחשב לנפוץ ביותר.

מסדר החלוותיה (Khalwati)

יש אומרים שמי שייסד את מסדר החלוותיה הוא חסן בצרי, מראשוני הסוּפים, אך ההופעה הראשונה של הדרך של המסדר היא במאה ה-14. זו דרך המדגישה התבודדות, תקופות של ניתוק ומדיטציה כאמצעי להגיע למצבים.

היו כמה מסדרים סוּפיים עיקריים באימפריה העותומאנית, אחד החשובים שבהם נקרא החלוותיה. הוא דיבר על הסתכלות פנימה, על האדם הפנימי שבתוכנו, על כך שהמציאות האמיתית היא רק בפנים, בניגוד למסדרים אחרים שמסתכלים החוצה, על העולם, על הטבע, שם ניתן לראות את פעולות אלוהים. מסדר החלוותיה עודד מסורות של התבודדות של ימים רבים, שבמהלכם המתבודד היה זוכה לחזיונות ולעלות במדרגות הרוחניות. את ההתבודדות היו עושים בחדרים סגורים במקומות נחבאים במסגדים או בטקות, למשך ארבעים יום[1] או פרקי זמן מוגדרים אחרים.

מעצב המסדר והדרך הראשון הוא שייח’ מאזרביג’אן (באקו) בשם Seyid Yahya Bakuvi (Shirvani). הוא כתב ספר שנקרא Wird al Sattar, שאותו קוראים כמעט כל ענפי המסדר.

המסדר התפשט בימי באיזיט השני, סולטאן עותומאני שאהד את הסוּפים (וגם את היהודים). הוא השתרש בחברה העותומאנית בטורקיה ובבלקן, כשהוא מתפצל להרבה תת-זרמים, המדגישים זיכר קולקטיבי נמרץ, התנהגות נכונה – אדהב, ותקופות התבודדות שבהן יש שאיפה להגיע למצבי הכרה של האל. הדגש הוא על האינדיבידואל.

המשורר המפורסם ביותר הקשור אליהם הוא ניאזי מיצרי מהמאה ה-17, שהיה חבר של שבתאי צבי וגם מצוי בחוגי הבקטשיה. היה להם מרכז בבראט שבאלבניה, וכן במקומות רבים אחרים. הם התחרו עם הבקטשים באלבניה והנקשבנדים בבוסניה וקוסובו על ההגמוניה. המסדר התפצל למסדרי משנה חשובים כמו ה-Jerrahis הפעילים עד היום באיסטנבול. במאה ה-19 הם היו מעורבים בפוליטיקה, אך איבדו מעט מכוחם.

המסדר הריפאעי (Rifai)

המסדר הריפאעי נוסד על ידי השייח’ אחמד ריפאעי בבצרה בסוף המאה ה-12. שייח’ אחמד ריפאעי היה בן דודו של עבד אל-קאדר אל-ג’ילאני, ועד היום יש קִרבה בין שני המסדרים. הוא חי בדרום עיראק, היה נואם בחסד, שלט במדעי המצבים ועשה מעשי ניסים. חסידיו ידועים בין השאר במעשיהם הנועזים: רכיבה על אריות, משחקים עם חרבות ואף אילוף נחשים. זהו המסדר היחיד המקיז דם במהלך הטקסים, ועושה כל מיני דברים ברוח הפקירים ההודים, דבר שאינו מקובל על שאר הסוּפים. הוא קרוב ברוחו לשיעה.

המסדר הריפאעי תופס מקום מרכזי למדי בארצות הבלקן, למרות שלרוב הטקות שלו מעורבות עם מרכזים אחרים – כזהו המצב בוויסוקו שבבוסניה, בבראט שבאלבניה, ובמקומות רבים אחרים. הוא התפשט במיוחד באזורים הכפריים של בוסניה וקוסובו, מפני התרגולות המיוחדות שלו, שבהן החסידים עושים דברים מופלאים כמו לדקור את עצמם ולא להיפגע, להיכנס לתנורים לוהטים, ועוד, וזה עשה רושם רב על המקומיים.

הענפים השונים של המסדר הריפאעי בבלקן נוטים לשלב בתוכם מרכיבים ממסדרים אחרים, כגון המוולני או הבקטשי, וזה פועל יוצא מהתפישה הריפאעית שצריך לגוון את הלימוד: בחלק מהמסדרים על התלמיד ללמוד חמש אסכולות שונות, ולקבל השראה מחמישתן. זה מופיע בצורה של חמישה צבעים בדגל של המסדר המייצגים את חמשת המורים הגדולים שהם עמודי היסוד של הסופיות לפי הריפאעים, ואלו הם: ריפאעי (ירוק), עבד אל-קאדר אל-ג’ילאני (לבן), דסוקי (ירוק משולב בלבן), בדאווי (אדום), וסעד א-דין (צהוב). בנוסף אליהם ישנו מוחמד המכיל את כולם וצבעו שחור.

לריפאעים יש לבוש מיוחד משלהם בעל משמעות סמלית הנקרא ‘חירקה’. על ראשם הם לובשים בד לבן העטוף ברצועה ירוקה, כדוגמתו של אחמד ריפאעי. פעמיים בשבוע נפגשים חברי המסדר, ביום ראשון בערב, שהוא יום הולדתו של הנביא. וביום חמישי בערב (ערב יום שישי), שהוא יום קדוש למוסלמים. במפגשים הם מלמדים על הטיפול ב”נפש השקטה” וההתגברות על ה”נפש החייתית” ולאחר מכן מקיימים את טקס ה’זיכר’. ה’זיכר’ של הריפאעים מיוחד בכך שמשתמשים בו בתופים מיוחדים וקדושים.

אִסלאם בבלקן כיום

ברחבי בוסניה, אלבניה וקוסובו ניתן לראות מסגדים רבים, רובם בנויים בסגנון עותומאני עם כיפה גדולה ושני צריחים או יותר. חלק ממסגדי הבלקן הם עתיקים ויפים, אתרי מורשת עולמית, שהביקור בהם שווה ערך לביקור בכנסיות או בבתי הכנסת מבחינה אמנותית והיסטורית. במקומות כמו פריזרן, סראייבו ובראט ישנם מסגדים שנבנו על ידי אדריכלים מפורסמים כגון סינאן (אדריכל הצבא העותומאני שבנה את חומות ירושלים), או דמויות לא מוכרות ששימשו כמושלים או כווזירים באימפריה. בחלק מהמסגדים ישנם ציורים יפים ועבודות עץ אמנותיות.

באופן כללי, האִסלאם הבלקני מתון, ובמידה מפתיעה אוהד את ישראל, הן בגלל ההקשר היהודי, והן מבחינה פוליטית. האלבנים אוהבים את ישראל ורואים בה מדינה אחות. הם חייבים את עצמאותם (גם של קוסובו) לארצות הברית, וזו נקשרת באופן טבעי עם ישראל. בבוסניה המצב קצת יותר מסובך, ופה ושם נכנס אִסלאם פונדמנטליסטי. אך גם כאן האופי הטבעי של האנשים הוא ליברלי, וההקשר ההיסטורי הוא של שיתוף פעולה עם היהודים.

עם סיום השלטון הקומוניסטי הן ביוגוסלביה לשעבר והן באלבניה וקוסובו יש תחייה דתית ושיקום של מוסדות הדת. במסגרת זו יש עדנה גם למסדרים הסוּפיים, וחל חידוש של עליות לרגל וחגיגות המוניות, כמו זו של המסדרים הסוּפיים של בוסניה בבלאגאי, או העלייה לרגל להר תומור באלבניה.

כיום האורתודוקסיה הפכה לזרם המרכזי באִסלאם, גם באלבניה וקוסובו, ועוד יותר בבוסניה – אך האתרים שאני ממליץ עליהם הם בהקשר הסוּפי, ולא המוסלמי אורתודוקסי. בעבר, האִסלאם הבלקני היה סוּפי ברובו, והמסגדים שמשו רק לתפילה. הטקות היו מרכז החברה, מקום שם התרחש הלימוד והחינוך של הדור הבא, מרכז לעזרה לנזקקים, בתי תמחוי, חגיגות ציבוריות, בירור עניינים, ריפוי, לינת אורחים, ועוד. הכסף של ה’צדקה’ המוסלמי עבר דרך ה’טקות’ ולא דרך המסגדים בלבד.

מרכזים סופים בבלקן

טקות בפריזרן (Prizren) קוסובו

פריזרן היא אחת הערים העתיקות בבלקן, ושימשה כבירתה של האימפריה הסרבית בזמן השליט הגדול מכולם – סטפן דושן. העותומאנים כבשו את העיר ב-1445, לאחר שהסרבים כבר היו ממלכה וַסָאלית, ופריזרן הייתה לעיר הראשית בוויליאת קוסובו. במאה ה-19 היא הפכה למעוז אלבני ומוסלמי ובה הוכרזה התנועה הלאומית האלבנית והוקמה “הליגה של פריזרן” למען עצמאות אלבניה. במלחמת הבלקן הראשונה היא נכבשה על ידי הסרבים, תוך כדי טבח בחלק מהתושבים האלבנים.

זאת העיר השנייה בגודלה בקוסובו, אוכלוסייתה מונה 300,000 איש, יש בה מצודה עתיקה, אתרים היסטוריים, כנסיות ומסגדים, ביניהם בולט במיוחד המסגד שהוקם על ידי פאשה סינאן במאה ה-16, יצירת מופת אדריכלית ואמנותית.

הטקה המפורסמת ביותר בפריזרן היא זו של המסדר הריפאעי. בכל יום שישי נערך שם זיכר, ובחג הנורוז הפרסי, החל ב-21.3, הוא יום השוויון בין היום ללילה, שהוא גם יום הולדתו של עלי, יש שם טקס מרשים שבו המאמינים נכנסים לאקסטזה ומעבירים דרך הלחיים שלהם מוטות ברזל מחודדים, מבלי להרגיש כאב או שייפגעו. בטקה יש ציורים מיסטיים מעניינים, מרפסת לנשים וכלי פולחן עתיקים.

טקה אחרת מהמאה ה-17 של המסדר הסעדי (Saadi) נמצאת ליד הבזאר.

כעשרים קילומטר מהעיר נמצאת טקה גדולה של מסדר החילוותיה. אחד האירועים הקשים ביותר במלחמת קוסובו היה הטבח הסרבי בטקה החלוותית של Rahovec, שנקראה Teqe Sheikh Myhedini ליד פריזרן ואשר הייתה מרכז סוּפי חשוב. כיום היא שוקמה מחדש וניתן לבקר בה.

התפתחות הסופיות בבוסניה

מקוסובו תיקח אותנו הדרך לנובי פאזאר (Novi Pazar), והחלקים המוסלמים של דרום מזרח סרביה, ומשם אל בוסניה. אנחנו עוקבים אחר מה שנקרא “החגורה הירוקה”, רצועה של רוב מוסלמי בבלקן, שמתחילה באלבניה ומסתיימות בבוסניה. בתקופה העותומאנית ויליאת קוסובו גבלה בוויליאת בוסניה, שגבולה הדרומי היה העיר נובי פאזאר.

בוסניה היא הארץ הבלקנית האחרונה שהתנצרה, שומרת על המסורות הפגאניות הקדומות, שמצאו בית בנצרות המיוחדת שהתפתחה בה, נצרות כופרת של זרם שנקרא הבוגומילים. הבוסנים מאמינים שבמאה ה-15 עברה הסמכות הרוחנית ממנהיג הכנסייה הבוסנית בוגומילית העצמאית, ה-Djed, לשייח’ים המוולנים הסוּפיים. זה קרה בסראייבו, במקום שהיה קדוש לכנסייה הבוסנית (ולפני כן לפגאנים) שנקרא בנטבסה (Bentbasa), ושעליו נבנתה לימים טקה של הדרווישים המחוללים.

כך או כך, האסלאם הגיע לבוסניה כבר במאה ה-15, והאוכלוסייה התאסלמה מהר מאד יחסית, כך שכבר במאה ה-17 יש בבוסניה רוב מוסלמי, וסראייבו הופכת למרכז לימוד והשכלה של חכמי הדת. אלא שהשליטים ואנשי הממסד העותומאני היו סופים ברובם, וכך גם המוני העם, וכך, בשנת 1463 בונה השליט Iskandar Pasha את הטקה הראשונה של הנקשבנדים באזור סראייבו, ומייד לאחר מכן מוקמים מרכזים סוּפיים רבים נוספים.

במאה ה-19 יש רנסנס של לימוד דתי סוּפי והקמת טקות, שממשיך גם לאחר שהאוסטרים מספחים את הארץ, ונעצר רק לקראת מלחמת העולם הראשונה והקמת יוגוסלביה. הסופים מאבדים מכוחם עקב שינויים לאומיים ועולמיים, ונחלשים עוד יותר בעקבות התבססות השלטון והאידיאלוגיה הקומוניסטית של טיטו, רבים מהמרכזים הסוּפיים נסגרים, אך האמונה נשארת בלבבות, במיוחד בכפרים. עם התפרקות המדינה היוגוסלאבית חלק מהטקות נבנות מחדש, מגמה שמתחזקת בעקבות מלחמת האזרחים הקשה, שקורעת את בוסניה לשתי ישויות: בוסניקית מוסלמית וקרואטית, השולטת על 51% משטח המדינה, ורפובליקה עצמאית סרבית בשם Srpska, השולטת על שאר השטח.

מרכזים סוּפיים בבוסניה

המסדרים המובילים בבוסניה הם הנקשבנדי, החלוותיה, הקאדרי והריפאעי. מבחינה היסטורית יש חשיבות רבה גם למוולנים, השייח’ של הנקשבנדים כיום הוא גם השייח’ של המסדר המוולני. לפי האגדה, במאה ה-15 עברה האנרגיה הרוחנית מהכנסיה הבוסנית העצמאית והמיסטית (הבוגומילים), אל האסלאם המיסטי שיוצג על ידי הדרווישים המחוללים (מוולנים), זה קרה בבנטבסה (Bentbasa), אתר פגאני קדוש קדום ליד נהר ה-Miljacka החוצה את העיר, (באותו מקום ממש הכנסייה קיבלה את שרביט ההנהגה הרוחני מהקדושים הפגאניים במאה ה-9 לספירה).

בנטבסה היא אזור שאנשי סראייבו נוהגים לטייל בו, מקום שבו הנהר מתעקל והיו בו תחנות קמח. לפי האגדה, השליט הראשון של בוסניה ומקים העיר סראייבו, שהיה סוּפי, Isa Bey Isakovic, הוא שבנה שם את הטקה לדרווישים המחוללים כבר בשנת 1462, שנקראה Isa-Begova Tekija. המבנה ההיסטורי, שהוא המונומנט האסלאמי הראשון בעיר, עמד על תילו ופעל כמרכז של סופים עד שנת 1957. מעבר להמשכיות ההיסטורית לבוגומילים ולפגאנים, המיקום והמבנה של הטקה לא היה מקרי. הסוּפים בבוסניה מאמינים שאלוהים מנחה את האדם בבחירת המקומות הקדושים. הנוף והסביבה הם חלק מהפולחן. מסיבה זו הטקות נבנו במקומות הכי יפים ומיוחדים בטבע, כדוגמת בלאגאי או בנטבסה.

כיום אין מרכז רשמי של המסדר המוולני בבוסניה, אבל הם מיוצגים על ידי המסדר הנקשבנדי, ויש להם מהלכים באוניברסיטת סראייבו. ישנו שייח’ בשם חאפז חאלד חאדזימוליק (Hafiz Halid Hadzimulic) שתרגם את המסנאווי של רומי לבוסנית ב-2007. את הטקה ההיסטורית בונים כיום מחדש בדמות הטקה הישנה ב-Kovaci Memorial Centre ליד מרכז סראייבו, שם נמצא קברו של הנשיא לשעבר Alija Izetbegovic.

המשורר הבוסני סוּפי הנודע ביותר הוא Shaykh Sirri Baba (נפטר ב-1846). הוא כתב שירים רבים שמושרים גם כיום ונחשב לשייח’ והקדוש הנקשבנדי החשוב ביותר בבוסניה. הוא הקים שתי טקות חשובות במרכז בוסניה המתפקדות גם כיום, הראשונה היא בכפר Zivcic, ולמעשה יוסדה על ידי המורה שלו. השנייה היא לא רחוק משם, ב-Oglavak. בשני המקומות מתקיימים טקסי זיכר ומוולד שנתי. סירי בבה נחשב למעין משורר לאומי. שליטים עלו לרגל למקום הטקה שלו באוגלבק, בכדי לקבל ברכה בחייו ולאחר מותו. הוא כתב איליהי (שירי דת) בטורקית ובסרבו-קרואטית (תוך כדי שימוש באותיות ערביות – כתב ערבי).

בבוסניה התבסס ענף של המסדר הנקשבנדי שנקרא “חאלידי”. הם בנו טקה חשובה במאה ה-19 בסראייבו שנודעה בשם Vediler (שבעת האחים), בה קבורים שבעה שייח’ים קדושים (ליד מסגד Careva).
באופן כללי, טקה סוּפית בנויה בצורה סמלית, יש חשיבות לאדריכלות, למרכיבים השונים שבה כגון מעיין, עץ, סלע, מערה, קבר, ומשמעות הסמלים, הצבעים והמספרים שמופיעים בה. שבע הוא מספר טיפולוגי ויש לו חשיבות אדירה במיסטיקה הסוּפית.

המסדר הגדול בסראייבו הוא של הקאדרים, והטקה שלהם היא Hazji Sinanova Tekija. בסוף המאה ה-19 מקים השייח’ Hajji Kadri רשת של טקות סוּפיות המשתרעת מטרווניק בצפון בוסניה ועד לפשקופי במזרח אלבניה. במקביל אליהI יש התבססות של המסדר הריפאעי. המסדרים הסוּפיים השונים משתפים פעולה ביניהם, הם בעלי הנהגה משותפת, ומקיימים יחדיו מפגשים והילולות עלייה לרגל.

איווטוביצה (Ajvatovica)

מקום העלייה לרגל החשוב ביותר הקשור להגעת הסוּפיזם לבוסניה הוא הסלע ב-Ajvatovica. האגדה מספרת שסלע גדול נפל מהר וחסם מעיין של הכפר פרוסק. הדרוויש אייווז דדה שהגיע למקום התרכז במדיטציה במשך ארבעים יום, עד שהסלע נבקע והמים יכלו לפרוץ דרכו אל הכפר, מוציא מים מהסלע ומחולל נס שיסמל את הגעת האִסאלם הרך והמתון למדינה. המקום נמצא בלב יערות והרים ובמרכזו במות, כרי דשא, מסביבו מקומות התבודדות בין הסלעים וביער, ובמרכזו נקיק צר בסלע שדרכו עוברים המאמינים. כל שנה מתאספים עשרות אלפי אנשים לחגוג את ההילולה לכבוד הצדיק.

ויסוקו (Visoko)

הטקה בוויסוקו נוסדה כבר במאה ה-15, אך חודשה על ידי המופתי של סראייבו לפני מלחמת העולם הראשונה – מופתי שייח’ חוסני אפנדי נומנגיק (Hajji Hafiz Husni-Efendi Numanagić) (נפטר ב-1931), והוא הסבא רבא של השייח’ הנוכחי, קשור למסדר החאלידי שהוא ענף של הנקשבנדי. ביקור במקום ומפגש עם השייח’ מראה על קשר למסדר הקאדרי ואפילו למוולני. המתחם מורכב מחצר שבה שני בניינים, אחד ישן ואחר חדש, מעל בבניין החדש אולם הטקסים גדול שנקרא “מיידן”, שמעליו יש פתח בתקרה בצורת הכובע של הבקטשים, עם גדילים. הצבע של השטיחים אדום. בחדר האורחים שמעליו ישנן חרבות של המסדר הקאדרי, כובעים שלהם, וגם כובע מוולני. לפי דברי השייח’ הוא מצאצאי עבד אל קאדר ג’ילאני, ושמו של המסדר הקאדרי מופיע על הבניין (באסלאם הסוּפי שייח’ יכול לייצג כמה מסדרים בו-זמנית). בבניין הישן יש מטבח ואולם נוסף שבו השייח’ מעביר ‘זיכר’ לחסידים ואורחים כל יום חמישי בערב, שבו משולבות מסורות של המסדר הקאדרי, הנקשבנדי והמסדר המוולני.

בעיירה ויסוקו גרים כיום קרוב ל-20,000 איש. היא הוקמה על ידי העותומאנים. המייסד של העיר ויסוקו במאה ה-15, אייס פאשה, היה בוגומילי שהתאסלם. הוא בנה מדרסה, גשר, חמאם, ואת הטקה ההיסטורית. העיר נמצאת לחופי נהר הבוסנה בלב העמק הפורה, אזור שכבר בתקופה הבוגומילית היה מרכז דתי ומסחרי. לוויסוקו היה תפקיד מרכזי במלחמת בוסניה, כמרכז של הצבא לעצמאות בוסניה, בו מילאו המסדרים הסוּפים תפקיד חשוב.

מערת העלמה (Djevojačka Pećina)

מערת העלמה היא מקום תפילות הגשם המסורתיות ועלייה לרגל של הסוּפים ליד הכפר Klandanj שבצפון בוסניה. הטקסים כוללים תפילה לעילוי נשמתה של עלמה הקבורה בכניסה למסגד בנוי מעץ. המסגדים בבוסניה בנויים באופן מסורתי מעץ, דבר המראה גם הוא על המשכיות מהבוגומילים, שבנו בעיקרון את כנסיותיהם מעץ. המסורת של תפילה לעלמה היא המשך של האמונה הפגאנית באלוהות אֵם שעברה לנצרות המיסטית ומשם לאִסלאם.

בלאגאי (Blagaj)

בלאגאי הוא האתר הקדוש ביותר לסוּפים בבוסניה, ואחד המקומות היפים בעולם, נהר הבונה יוצא בזרם אדיר מתוך צוק הסלע תלול ומרשים אל סדרה של בריכות. בצד הנביעה יש מרכז של מיסטיקנים מוסלמיים. בעבר הייתה לא רחוק מכאן עיר רומאית, ועל הגבעה שמעל הצוקים מצודה מימי הביניים. כנראה שמאז ומתמיד זה היה מקום קדוש (הוא מזכיר במקצת את הבניאס).

אנשי כל המסדרים הסוּפיים, כולל השייח’ים הגדולים מסראייבו, מגיעים מדי שבוע בימי חמישי וראשון בערב אל הטקה בבלאגאי, שמוחזקת על ידי קבוצה מקומית ממוסטר והסביבה המתייחסת למסדר הנקשבנדי, על מנת לקיים במקום את טקסי הזיכר ושירת המוולד, הם מרשים לאורחים להצטרף. בסוף השבוע ראשון של חודש מאי מתקיימת במקום ההילולה השנתית, אליה מגיעים עשרות אלפי אנשים מכל המסדרים ורחבי הבלקן.

על פי המסורת הבקטשית, בלאגאי היא אחת משבעת המקומות אליהם הגיע הקדוש סרי סלטיק במאה ה-13, אלא שמבחינה היסטורית הטקה הראשונה הוקמה כנראה בתחילת המאה ה-16, עם הכיבוש של הרצגובינה על ידי העותומאנים. במאה ה-19 היא עברה לחזקת הנקשבנדים, אך למעשה היא בחזקת כל המסדרים. הטקה בצורתה הנוכחית היא מתקופה זו, יש בה מקומות לאכילה, חדרי מדיטציה ותפילה, קברי קדושים ואולם טקסים. מבחוץ לה יש מבחר של דוכנים ומסעדות. בלאגאי נמצאת רבע שעה נסיעה ממוסטר, ולידה עיירה עם מספר מקומות לינה.

סוּפים בארצות בלקן אחרות

אחד ממקומות עלייה לרגל החשובים ביותר לבקטשים נמצא בבודפשט – מאוזוליאום של הסוּפי גול בָּאבָּא (Gul Baba), “אב הוורד”, שהיה מלווה של סולימן המפואר. גם כאן הטקה והטורבה (מקום הקבר), קשורים לנוכחות של החיילים היניצ’רים במקום, ולכיבוש של בודפשט באמצע המאה ה-16.

סוּפים בבולגריה

10% מאוכלוסיית בולגריה הם מוסלמים, רבים מהם ממוצא טורקי, ולכן למסדר הבקטשי ולתנועת האלווי יש נוכחות בכפרים ושני מרכזים היסטוריים חשובים. האחד הוא מקום שחודש לאחרונה במסורת האלווי של אלימי בָּאבָּא בדרום מזרח המדינה, המשמש מקום עלייה לרגל. השני הוא טקה דמיר בָּאבָּא, שנמצאת בתוך ערוץ נחבא על יסודות מבנה תראקי מגליתי קדום, ליד הקברים התראקיים של שוושרטי בצפון מזרח המדינה (ראו ספר על בולגריה). בעבר הייתה נוכחות רבה של הסופים בערים הגדולות, כולל טקה של הדרווישים המחוללים בפלובדיב.

סוּפים במקדוניה

החלק הצפון מערבי של מקדוניה הוא אלבני מוסלמי ברובו. בעיר הגדולה ביותר של אזור זה, שנקראת טטובה (Tetova), ישנה טקה היסטורית חשובה של הבקטשים בשם Arabatai Baba Teke. זהו קומפלקס מבנים מרשים בתוך גן המתוחם בחומה, שהפך לאחרונה לסלע מחלוקת בין הבקטשים לפונדמנטליסטים. זהו המנזר הבקטשי מהמאה ה-16 השמור מסוגו באירופה, אשר מהווה גם את סמל העיר.

סוּפים במונטנגרו וסרביה

דרום מונטנגרו הוא אזור מוסלמי אלבני בחלקו, במיוחד העיר אולצין (Ulchin), שנראית כמו עיר עותומאנית לכל דבר ועניין. היו בה מרכזים סוּפיים של מסדר החילוותיה ולכן המתאסלם שבתאי צבי הגיע אליה, ולפי גרשום שלום, הוא קבור במקום.

גם דרום מזרח סרביה הוא אזור מוסלמי בוסני בחלקו, אלא שבאופן כללי, בארצות מונטנגרו וסרביה שהיו במלחמה קשה עם העותומאנים בעבר ועם הבוסניקים והאלבנים בהווה, לא נשארו מקומות קדושים סוּפיים רבים, ובוודאי לא מרכזים גדולים פעילים. מתחת לפני השטח ישנה מורשת תרבותית היסטורית חשובה שמטופחת כיום על ידי ממשלת טורקיה, ומסורת שנשמרת בחלקה על ידי המקומיים.

 

[1] זה נקרא צ’ילהנה בטורקית, וקשור לשהות של משה על הר סיני במשך ארבעים כיום, כפי שמופיע בבשורת הפרה.

.