הסוד של המדבר
התפישה המקובלת כשמתייחסים להיסטוריה של הדתות היא שהדת הקדומה הייתה אנימיזם, אדם עבד את כוחות הטבע והיו הרבה אלים ואלות, ורק עם התקדמות ההיסטוריה והופעת העם היהודי החלה האמונה המונותאיסטית באל אחד עליון ונסתר. אלא שלאחרונה החלו מספר חוקרים חולקים על תפישה זו, בארץ בולט הארכיאולוג עוזי אבנר שחוקר את פולחן המדבר בתקופות הפרהיסטוריות. התמונה שהוא והאחרים מציירים היא שדווקא בתקופות קדומות הייתה מעין אמונה מונותאיסטית מתקדמת עם תפישות מופשטות המקדשת אלוהים נסתר ומקיף כל, אלא שלרוב אלוהים זה נתפש כשילוב של אלוהות זכרית ואלוהות נקבית – אמא אדמה. הפולחן התבטא במעין מקדשי טבע קדומים פתוחים שבהם ניתן למצוא מבנים אופיינים של מצבות אבנים, גלי אבנים, ציורי סלע, ספלולים ואגנים חרוטים, אל המקדשים היו הולכים במעין מסלול עלייה לרגל שהם קשורים למקומות מקודשים קדומים, פולחן המדבר הקדום שהתחיל כבר לפני 10.000 שנה מזכיר פולחנים דומים בתרבויות פרהיסטוריות אחרות ברחבי העולם.
באלף השישי לפנה"ס אנחנו מוצאים באזור דרום הנגב ובמיוחד בבקעת עובדה חברה חקלאית מפותחת שהכשירה שדות וביצעה עבודות עפר ציבוריות בקנה מידה גדול (סוללות). הם גידלו תבואה וידעו להשתמש במחרשה, מורג וגורן. אלפיים שנה קודם לכן כבר הייתה תרבות מרעה, הוקמו גדרות צאן, מלכודות טורפים מאבן, אוהלים ובתים עגולים. תחילת ההתיישבות בבקעה הייתה באלף ה8 לפנה"ס, כלומר לפני 10.000 שנה, אז נבנו ארבעה מתחמי מגורים לציידים לקטים, וכן לתעשיית צור בסביבה.

באלף השישי עד האלף השלישי לפנה"ס חל שינוי דרמטי בהתיישבות בבקעת עובדה. הוקמו עשרות אתרים וישובים, מבוססים חקלאות ומרעה. התגלו 750 אתרים ומתקנים בשטח של 60 קמ"ר בלבד, ריכוז גדול מאד. כבר בתקופות קדומות ועוד יותר בזמן הזה מוקמים אתרי פולחן רבים: מקדשים פתוחים, בתים מיניאטורים, קברי טומולי, מצבות, מתקנים רודדים. בתקופת הברונזה הקדומה (לפני 5000 שנה) מגיע היישוב במדבר לשיא, בבקעת עובדה לבד יש מעל שלושת אלפים איש, אבל בסביבות 2300 לפנה"ס יש משבר יישובי גדול והחקלאות הקדומה מתמוטטת, וזאת במקביל למשבר בערי ארץ ישראל ובתרבויות הגדולות של התקופה שומר ומצרים, זה סוף תקופת הברונזה הקדומה, כנראה שהיה שינוי אקלימי שקשור בשלב האחרון של התחממות כדה"א לאחר תקופת הקרח, והוא גרר בעקבותיו נדידות עמים ומשבר פוליטי וחברתי. אנשי המדבר חוזרים להיות נודדים ברובם.
החוקר המובהק של האתרים העתיקים בנגב הוא עוזי אבנר, לפי דבריו במדבר התפתחה בפרהיסטוריה דת מונותאיסטית מתקדמת שכבר הייתה מגובשת וממוסדת באלף ה7 לפנה"ס, כלומר לפני 9000 שנה, והיא זו שהשפיעה על היהדות והנבטים לאחר מכן ולא להיפך. הרעיונות של המונותאיזם הגיעו מהמדבר לארץ היישוב ולא להיפך. ואוסיף לכך שיש משהו במדבר שמשרה תחושה של קדושה, מעין סוד, שהוא מה שהקדמונים הרגישו, וזה מה שנתן את ההשראה למחשבותיהם ופיתוח הדת.
השרידים של ראשית ראשית התיישבות האדם בדרום הנגב הם של חדרים עגולים, אולי רק בסיסי סוכות ואוהלים ואולי בתים. האדם לומד לייצר כלי אבן אדינים, ובהם כלי צור שהם ברובם ראשי חצים, וכלים מעצמות של צבאים או בעלי חיים אחרים, חלק מתעשיית הצור לכלים מתרכז בנגב. החברה עוסקת עדיין בצייד ולקט, אבל באלף השביעי – שישי לפני הספירה מתחילה בכל המזרח התיכון מהפכה חקלאית. בתקופה זו מגלים אבנים ששימשו למורג של דיש, העצמות שמתגלות באתרים הם של בעלי חיים מתורבתים, כבש, עז, וכו'… מאותה תקופה אנו מוצאים אף מתקנים חקלאיים כגון גרנות.
הגרנות בבקעת עובדה הם הקדומות ביותר בעולם, מכיוון שגרנות באזורים גשומים יותר לא השתמרו. מדובר במשטחי סלע פתוחים, שבתחילה הם מרובעים ואחר כך עגולים, מראים בכך שהיה מעבר מדיש ידני לדיש עם חמור ההולך במעגל שהצריך משטח עגול. במקביל להתפתחות החקלאות מתפתח גם הפולחן. ויש ריבוי ממצאים של מקדשים ואתרי קבורה. אבנר מצא בדרום הנגב 460 אתרי מצבות, 222 מקדשים פתוחים, 367 אתרים רודדים, מאות קברים. לפי מירצה איליאדה, גדול חוקרי הדתות של המאה ה20, התחלת החקלאות קשורה לאמונה באלוהות הנשית שנקשרת למחזורי הצמחיה, החיים והמוות.
אתרים רודדים
אזור נוסף שבו מתגלה תרבות פרהיסטורית קדומה שלה דת מתקדמת הוא ליד אילת, בנחל רודד הנמצא סמוך לאילת, בסמוך לנחל רודד יש את נחל עמרם שם נמצאו מכרות קדומים של נחושת, כבר בתקופה הניאוליתית השתמשו באבן הירוקה לצרכי פולחן, אבל רק באלף החמישי לפנה"ס למדו להפיק ממנה נחושת.
ישנם 367 אתרי פולחן רודדים בדרום הנגב, ליד אילת, בקעת עובדה, הר עשת והר הנגב, ריכוז גדול (44 אתרים על שטח של 0.8 קמ"ר) נמצא ברכס מעל נחל רודד. ולכן כל האתרים נקראים על שם הנחל. האתרים הרודדים מכילים מתקני אבן נמוכים, מתקנים עגולים ומתקנים סגלגלים (ביצתיים) באורך 2-4 מטר וברוחב 1-2 מטר. יש כמה מתקנים בכל אזור (עד 10) שבהרבה מקרים אלו זוגות של מתקנים שאחד מהם מאורך והוא מכוון לעגול. הרבה פעמים כשנקבי משמאל לזכרי, כפי שכתוב בשיר השירים: "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני". ישנו גם שילוב של קווים ישרים, לעיתים חומות אבן נמוכות ומתארכות, עם מתחמים עגולים (כמו שנמצא יותר מאוחר בקו K וברוגומים העגולים בפסגת הר רמון).
האתרים מוקמו כך שעשרות אנשים יוכלו להגיע אליהם ולעמוד סביבם. הם היו מקומות פולחן של פריון ומוות, הקדמונים נהגו לשלב בין שני הדברים, המוות נתפש כלידה שנייה.
באתרים הרודדים נמצאו 193 מצבות רגילות 151 מצבות מחוררות (המצבות מוצבות בזוגות, שלישיות, שביעיות), חלקן קבורות באדמה כשהחור באדמה, נמצאו 752 אבנים מחוררות טבעיות, ובנוסף על כך 16 אבנים משולשו המחורצות בצורת ווגינה באמצעם. באתרי הפולחן נמצאו 35 קערות אבן, 61 עציצים מאבן, 10 בתים קטנים מאבן. 284 צלמים מאבן (חלק מהם ראשם טמון באדמה הפוכים). הבתים הקטנים מאבן הם מיניאטוריים ולעיתים מופיעים בזוגות.
האתרים הרודדים נוסדו באלף 7 לפנה"ס. הם התקיימו אלפיים שנה עד לאלף החמישי לפנה"ס. האבנים שבהם השתמשו למקדשים הם אבני גיר שהובאו למקומות המקודשים שהיו על הרכסים המגמתיים. יש מקומות מועטים שבהם האבנים עוצבו בהקשה (כמו למשל בצוואר של הצלמיות). לעיתים יש הופעה של אבני צור.
לפי עוזי אבנר פריטים הפוכים (צלמים) מסמלים מוות, האבנים המחורצות דומות לכאלו שנמצאו בתרבות הירמוכית ומסמלות איבר מין נשי. העובדה שהאבן לא מעובדת נובעת מכך שהאלוהות לא יכולה להיות מוצגת בצורה אנושית, יש מאחורי זה תפישה מופשטת. צלמים בדמות אדם מייצגים את האבות ומשמשים עוגן לרוחות האבות. וכנראה שגם הבתים המיניאטורים קשורים לכך.
מצבות
אחד המאפיינים של פולחן המדבר הקדום, אבל גם של פולחן הארץ הנושבת, הוא השימוש במצבות אבן, אלו בדרך כלל אבנים עומדות הפונות מזרחה וסביבם חצי עיגול המסומן בקרקע או בעזרת אבנים קטנות. המצבות מופיעות לרוב בקבוצות לא זוגיות של שלוש, שבע, או מספרים טיפולוגיים אחרים, לידם יש בדרך כלל ספסלי מנחות, מזבחות, אגנים, חפצים מצור, קישוטים מצדפים, גובהם מכמה ס"מ ועד כמה מטרים.
התופעה של מצבות מתחילה לפי ד"ר עוזי אבנר באלף העשירי לפני הספירה, בזמן זה האדם ביית את הצמחים והחל לגור בישובי קבע, ומופיעות המצבות הראשונות, אבל מספרם עולה בתקופות מאוחרות יותר ומגיע לשיא ב4000 לפנה"ס. רק אז הם מתחילים להופיע בשאר אזורי הארץ (זה לא מדויק לחלוטין).
מעשה המגלית הקדום בעולם בן 11.000 שנה נמצא במעלה צין בנגב, כיום הוא שוחזר, מדובר באבן צרה וגלילית שעיצבו אותה בצורת דג (כמו אבני הווישפ בארמניה) העומדת על מעמד. האבן הקדומה ביותר מהסוג הרחב והעגול בת 10.000 שנה התגלתה בפארן כחלק מקיר.
כמעט 90% מהמצבות פונות מזרחה, לפני רבים מהם חצי עיגול של אבנים, הרבה מהם בגובה אדם 1.5 מטר או מעט פחות. אזור הנגב ומזרח סיני זה המקום עם הכי הרבה מצבות בישראל.
לעיתים המצבות מתחלפות בין אבנים רחבות וצרות, עם הזמן החלו להופיע זוגות של אבנים כשאחד גבוה וצר, והשני רחב ונמוך והם מסמלים את הגברי והנשי, כך גם במקדש היהודי בערד. חלק מהמצבות הם אבנים שהובאו ממקומות מרוחקים.
הנבטים, הישראלים, הערבים, שואבים ממסורת המדבר. בה יש ייצוג מופשט של האל, המתבטא באבנים לא מסותתות, וכך, אתרים מקודשים ואבנים נבטיות עומדות הוקמו על בסיס האתרים העתיקים ובמקביל למצבות פרהיסטוריות. המדבר מאופיין בהמשכיות תרבותית ודתית. יהוה מזוהה עם מצבות, משה מקים מצבות, יהושע, וכך גם יעקב, בזמן מהפכת ספר דברים מתעוררת התנגדות לפולחן המצבות, אך עקבות לאמונה בהם נשארת בבתי הקברות.
דבר אחד ברור: מצבות קשורות עם קבורה ולכן עם מוות, זאת אומרת שהנפש מסוגלת להשתמש בהם, לעבור דרכם, כמו תחנות ממסר, זה גם היה תפקידם של הפסלים המצריים לאפשר לנפש הפרעה לנוע בממלכה. לפי מירצה אליאדה האבן מכילה רוח. מייצגת אלוהות, לפי עוזי אבנר אבנים קטנות את האבות.
בראש מעלה יתרו שבבקעת עובדה ישנה פינת פולחן מעניינת כנראה מהתקופה הכלקוליתית. יש בה שבע אבנים שגובהן עד 1.2 מטר. לפניהן, ממזרח, נמצא תא נמוך בנוי אבנים ואבן שטוחה שהונחה לרגלי המצבה המרכזית ששימשה כשולחן מנחות. ליד השולחן נתגלה תליון נחושת ועליו תבליט של סמל פריון נשי. שביעיות נוספות של מצבות ידועות במדבר ואף בארץ הנושבת, וכך גם קבוצות אחרות של זוגות, שלישיות, חמישיות ותשיעיות. אותם הרכבים מוכרים גם כקבוצות אלים המתוארות באמנות וידועות אף במיתולוגיה של המזרח הקדום. ניתן, על כן, לקבוע, שקבוצות המצבות מייצגות קבוצות אלים מוגדרות. באתר שבראש מעלה יתרו המצבות ערוכות בסדר עקבי – רחבות וצרות לסירוגין – ואפשר לפרש זאת כקבוצה של שלושה אלים וארבע אלות.
בפולחן המדבר ישנה תפישה מחזורית של חיים ומוות, מתבטאת במקדשי אבנים. במקדשים יש הרבה פעמים שתי אבנים גדולות המסמלות זוג אלים, ולידם הרבה אבנים קטנות יותר עומדות, שלפי ההצעה מסמלות את רוחות האבות. לעיתים זוג האבנים הגדולות מכוון מזרחה, והאבנים הקטנות יותר מכוונות צפונה. ככלל, אבן שהיא צרה וגבוהה מסמלת אלוהות גברית ואבן רחבה ונמוכה יותר מסמלת אלוהות נשית.
מקדש הנמרים בבקעת עובדה
התקופה הכלקוליתית מאופיינת בהתיישבות רבה ברחבי הנגב. באזור נחל עמרם (ליד אילת) יש ריכוז של אתרים שמיוחסים לתרבות הרודדית. לא רחוק משם בבקעת עובדה נמצא ריכוז של אתרים נוסף ובהם מקומות של התיישבות. לפי החוקרים מזג האוויר היה שונה וגשום יותר, עובדה זו מתגלה בשרידי הצמחים מאותם תקופות. וכך, באלף השישי עד האלף השלישי לפנה"ס חל שינוי דרמטי בהתיישבות בבקעת עובדה. הוקמו עשרות אתרים וישובים, מבוססים חקלאות ומרעה. התגלו 750 אתרים ומתקנים בשטח של 60 קמ"ר בלבד. זהו ריכוז גדול מאד שמתבטא באתרי פולחן רבים: מקדשים פתוחים, בתים מיניאטורים, קברי טומולי, מצבות, מתקנים רודדים.
במזרח בקעת עובדה התגלו מקבצים של חדרים עגולים סביב חצר עגולה ובהם עקבות לגידול צאן וחקלאות, אלו היו ישובים שאוכלסו במשך מאות שנים באופן רציף, ייתכן שבמשך רוב השנה אבל לא בחודשי הקיץ (הנושא הזה עדיין לא ברור).
בתחילת אותה תקופה בנגב לא הייתה נפוצה המחרשה, ולכן עבדו את האדמה עם גרזיני צור וטחנו את התבואה באבני שחיקה, אין ספק שמי שעשה את העבודה בעיקר היו הנשים. עם הזמן החלו להשתמש בשוורים לחרוש את האדמה (נמצאו שתי מחרשות קדומות) ואז הקדמונים הרחיבו את הגידולים, הם הכשירו מישורי הצפה גדולים על ידי הטיית מי הנחלים בעזרת סוללות עפר ארוכות (75 ק"מ) המשמעות של זה הייתה הרבה עבודה, התגייסות משותפת של כולם וארגון. בכדי להפריד את המוץ מהתבן של התבואה הרבה שגדלה בשדות (שהגיעו לשטח של 12.000 דונם) הקימו הקדמונים 32 גרנות ראשונות מסוגן במרומי הגבעות שמסביב לבקעה, היכן שיש רוח, וגם זה חייב עבודה משותפת של כולם.
השאלה היא מה היה הכוח המארגן של החברה? יש להניח שזה היה סוג של אמונה דתית כלשהי, ושמפני החשיבות של החקלאות צריך לחפש את האלוהות בדמות האלה הגדולה. הממצאים של אתרי הפולחן בבקעה ובמיוחד המקדש העתיק ביותר בארץ – מקדש הנמרים שנמצא בה, יכולים לתת לנו תשובה לשאלה זו.
לצד הדרך סמוך לכניסה לבסיס עובדה נמצא את המקדש. הוא נקרא כך מפני תוואי הנמרים על הרצפה שנעשה עם אבנים קטנות דקות על הרצפה. המקדש הוא מסוג המקדשים הפתוחים שכמותו יש עשרות בנגב. הוא מסומל על ידי ריבוע של חומת אבנים נמוכות שכל אחת מצלעותיו באורך 12 מטר. בפינת הריבוע, לכיוון מערב, ישנו מתחם אליפטי בגודל שלוש מטר על מטר שמזוהה בתור "קודש הקודשים" של המקדש. באמצעו ארבע אבנים בינוניות ממוקמות בצורת טרפז ובתוככי הטרפז שבע עשרה אבנים עומדות קטנות. האליפסה מעט מוגבהת מסביבתה.
בחצר לפני האליפסה יש שלוש כירות מלאכותיות מרוצפות אבנים ששימשו, כנראה, לצורך הדלקת אש ואולי הכנת ארוחות טקסיות. שלוש כירות – מוקדי אש נוספים נמצאו במקומות אחרים בחצר מסודרים בעיקרון סביב ציר צפון דרום, בתוכם התגלו שרידי אפר וקליפות של ביצי יען.
הקירות של הריבוע מכוונים לשקיעת השמש ביום הקצר בשנה, אבל האליפסה היא על ציר צפון דרום פחות או יותר. ממערב לריבוע יש שורה של 15 דמויות המסודרות על ציר צפון דרום ופונות מזרחה. לפי הארכיאולוגים שחפרו את המקום הדמויות הן של נמרות המזוהות עם אלוהיות פריון קדומות, ולכן פניהן מזרחה, מקום ההולדה וזריחת השמש. הדמויות מותוות על ידי אבנים קטנות עומדות לבנות ודקות, מעין לוחות אבן, וזאת טכניקה שמופיעה גם במקדשים פתוחים אחרים מאותה התקופה. הראש "מצויר" בצורת ריבוע, אלא שבהרבה מן הדמויות יש בתוך הראש אבן צור כהה עגולה שנותנת לדמות מראה מיוחד שלא מהעולם הזה. אבן צור זוהתה בימי קדם עם יסוד האש, וזה מתקשר לאש שהודלקה בכירות שבחצר המקדש. ה"נמרות" מאופיינות בזנב מעוגל ומעוקל הפונה כלפי מעלה המזכיר קרניים של יעל במבט הפוך, כמה מהנמרות הן קטנות יותר ונראות כמו גורי נמרות העומדות על גב אימם, דבר המחזק את הזיהוי של הנמרות עם הולדה.
מול ה"נמרות" עומדת דמות יחידה הפונה כלפי מערב, יש לה קרניים ישרות ולכן היא מזוהה בתור ראם. בניגוד לראש המודגש של הנמרות לראם אין ראש, ובניגוד לזנב המעוגל של הנמרות הקווים של הקרניים שלו ישרים, בניגוד לנמרות הפונות מזרחה הוא פונה מערבה, כלפי שקיעת השמש, כשבדרך הוא מכוון אל קודש הקודשים האליפטי.
הפרשנות של המקום היא שהראם מסמל את המוות (חסר ראש, מנהג נפוץ בתקופות הקדומות של תרבות האלה), ולכן הוא מכוון אל השמש השוקעת, בעוד שהנמרות מסמלות את הפיריון והלידה, ניתן להגיד שאלו שני היבטים של האלה ולכן יש כאן מקדש לאם הגדולה, הזיהוי הזה מתחזק על ידי מציאת קליפת ביצת היען, הכיוון של קיר הריבוע כלפי היום הקצר בשנה, קיומם של כירות אש עגולים שאפשר (עם קצת מאמץ) להגיד שהם מייצגות את האלוהות הנשית, וקיומים של 17 אבנים קטנות בקודש הקודשים, לפי מיכאל רפנגלוק[1] המספר 17 מסמל כבר מהפרהיסטוריה את מחזור הירח שבו יש 14 יום שבהם הוא מתחסר או מתמלא, ועוד 3 ימים שבהם הוא נעלם (ירח חסר), זהו מספר טיפולוגי המופיע כבר בציורי המערות כקשור למחזור הירח, ועקב כך לאישה והמחזוריות הנשית, הזיהוי הזה מתחזק עקב מציאותם של 4 לוחות אבן מלבניים העוטפים את 17 האבנים העומדות מארבעה הכיוונים האורדינליים (חצי קרדינליים – כלומר צפון מזרח, צפון מערב, דרום מערב ודרום מזרח), שזוהו באופן כללי עם תרבות האלה. ארבעה הלוחות מסמלים את ארבע עונות השנה, ארבע השלבים של מחזור הירח, ובאופן כללי את מחזורי החיים והמוות.
במילים אחרות: מקדש הנמרות היה כנראה מקום שבו התקיימו טקסי לידה ומוות, האלה הייתה אחראית על תנובת החיטה, לידת הטלאים והגדיים, וחיי אדם. את כל זה מסמלות הנמרות הפונות מזרחה ובראשם אבן המסמלת את האש הקדושה של החיים, אלא שהאלה הייתה אחראית גם על המוות, או יותר נכון על החיים לאחר המוות, ואת זה מסמל הראם ללא ראש וקודש הקודשים שמראה את המחזוריות של החיים והמוות כפי שהיא מתבטאת במחזוריות השנה והירח.
מעניין לציין שבאתרים נוספים מאותה תקופה השייכים לתרבות שנקראת התרבות הרודדית, נמצאו אבנים משולשות עם פתח בצורת ווגינה, וזה מצביע על הערצת איבר המין הנשי וקיומה של תרבות אלה.
טומולוסים
מאפיין נוסף של פולחן המדבר הוא הופעה של טומולוסים (גלי אבנים), ולעיתים שמשו לקבורה, ויש סברה שגם לחדרי חניכה. ישנם סוגים שונים של גלי אבנים. במעלה כרכום יש גל אבנים המכיל רוח שומרת על עוברי אורח עם אבנים גדולות – מלק. וגל עם אבנים קטנות המסמל מאורע טרגי, כך שכל ההולך בדרך מוסיף אבן קטנה עליו. ליד מעלה שחרות ישנו גל אבנים בצורת חומה שיננית. ישנם גלי אבנים במדבר שנהיו שחורים עם מעין פטינה על האבנים שנוצרת עקב נסיכת נסך. בWadi Hasi ישנו טור של 70 גלי אבנים המובילים לטומולוס גדול
בנגב יש מאות קברים מכל הסוגים, שמשקיעים בהם יותר מאשר מגורים, חלקם הגדול טומולוס, ולעיתים מחסה סלע. אתרי הקבורה הם לרוב בצורת טומולוס. ולעיתים גם בהם יש אבנים קטנות עומדות המסמלות את רוחות האבות, ליד אתרי הקבורה ישנם כירות לאש שמראות שהיו עושים שם ארוחות טקסיות, באחד מאתרי קבורה נמצא רצף ביקור של 1300 שנה לפי בדיקות פחמן 14. ישנו אתר קבורה בתחתית מעלה שחרות ומעל נחל שחמון. מקדש פתוח במערב אילת עם שתי אבנים גדולות והרבה אבנים קטנות. ואתר קבורה מעניין בו יש שרידי עץ מקודש קדום – אשרה בתוך מעין עציץ
מעניין לציין שאתרי הקבורה של הבדואים של היום מזכירים במקצת אתרי קבורה עתיקים. הבדואים שמים את הגופה בתכריכים, קוברים אותה בשוחה באדמה לכיוון מכה, ושמים על הקבר אבנים כשמעל הראש יש אבן עומדת. החברה שהתגוררה באזור אילת לפני כ7000 שנה הקדישה תשומת לב רבה לעולם המתים ודאגה להנצחתם. הדת הייתה מגובשת וממוסדת. באתרי הקבורה נתגלו גולגלות שכוירו בטין המשחזרות את פני הנפטרים, מנהג זה מלמד על פולחן רוחות האבות ועל האמונה בהשארות הנפש.
מקבץ של טומולוסים מרשים נמצא על פסגות הר רמון והר ירוחם
אגנים בסלע
אחד המאפיינים של הפולחן המגליתי הוא מציאת אגנים שקועות בסלע וגומחות ספלולים (שקערוריות חצובות קטנות) באתרים מקודשים, בדרך כלל על פני סלעים בולטים, לעיתים על משטחי סלע, לעיתים הם גדולים עד חצי מטר והם מעין אגנים, ולעיתים קטנים, לא ברור בדיוק למה שימשו. ישנם תיאוריות שונות בקשר לכך, יש אומרים שהם מייצגים מערכי כוכבים, שקעים עגולים בסלע ביטאו את הכוכבים וסודרו לפי מערכי כוכבים מבחינת המיקום והעוצמה, כוכב בהיר שקע גודל יותר וכו. גומחות הספלולים והאגנים שיקפו את השמיים והביאו לכדי יצירת חיבור בין שמיים ואדמה. יש אומרים שהכניסו בתוכם שמן והדליקו אותו, וזה נראה כמו כוכבים, שמעתי גם תיאוריה שהיה בתוכם מים ששיקפו את הכוכבים שמיים בלילות חשוכים. אחרים אומרים שהם מייצגים מיקומי בארות או מקומות קדושים על פני האדמה – מעין מפה ארצית – או ששימשו לפולחן, ושהיה להם תפקיד הקשור לנסך.
בהר ירוחם יש פסגה בולטת ועליה אתר קדוש ובו אגנים – שקעים קטנים חרוטים בסלע. בסגנון כוכבים שבשמים.
ציורי הסלע
מאפיין חשוב של פולחן מהדבר הוא ציורי הסלע מופיעים בנגב החל מ4000 לפנה"ס, זמן שבו מתרבים גם המצבות. חלק מהחוקרים סבורים שהציורים הם מעין שפה, צריך לזכור שהקדמונים היו מציירים בהקשר דתי בדרך כלל. התקופה הכלקוליתית מסמלת את המעבר הסופי לחקלאות והתפתחות תעשייה של מוצרים משניים (כגון גבינה מחלב), יש התקדמות רבה בכל השטחים. באזור אילת יש התרחבות של ההתיישבות שמגיעה לשיאה באלף השלישי לפני הספירה. בבקעת עובדה מתפתחת חקלאות מזרע מתקדמת הנסמכת על תנאים מקומיים של אדמה ומים. לפי החוקרים מזג האוויר שונה בתקופה הזו. מהאלף השביעי לפני הספירה ועד האלף הרביעי ואולי גם השלישי, יש יותר משקעים ומזג האוויר יותר נוח, עובדה זו מתגלה בשרידי הצמחים מאותם תקופות. בסוף האלף השלישי יש התייבשות של האזור. התקופה הכלקוליתית מתאפיינת בייצור חפצי אמנות מעודנים, התפתחות הקרמיקה ויציקת קישוטי נחושת המגיעה להישגים ניכרים.
לאחר תקופה זו מופיעות התרבויות הראשונות – מצרים ושומר עם כתב המבוסס על ציורים (ולא פונטי). ולכן אפשר אולי להניח שציורי המדבר, אם מוציאים אותם מפשטותם ומרכיבים אותם במשמעות, הם שפה, כתב, ומייצגים במפושט דברים מורכבים ומסובכים הרבה יותר. המוטיבים המופיעים בציורים הם: צייד, חיות כגון כלבים או סוסים וגמלים, בני אדם בתנוחות תפילה, יד, נחשים, שמש ובעיקר יעל וקרני יעל המזכירים את הירח. הציורים נחרתו ולא סותתו, ברובם הם פונים לכיוון דרום מזרח, כיוון זריחת השמש ביום הקצר בשנה, וכנראה שהיו קשורים לחוויה דתית
הקרניים (של האייל בעיקר) סימלו כנראה את העיקרון האלוהי בטבע שנקשר לאלה. לוחות מאוגרית (עיר כנענית) לפני 4000 שנה מראות את האלה "בעלת" עם קרניים וכנפיים, בקרמיקה כנענית האלה מיוצגת על ידי קרניים, או עז עם קרניים שאוכלת מהעץ – האשרה. לעיתים האיילים שבציורים סמלו את האלים הצעירים הבאים להיזון מהאלה.
המספר הגדול ביותר של ציורי סלע עתיקים במזרח התיכון (יותר מחצי מהכמות הכוללת) מופיע במערב הנגב ובמזרח סיני, אזור התפתחות הכתב הקדום. האם ייתכן שיש קשר בין הסמלים של ציורי הסלע ובין הצורות של הכתב? הצלילים?
פארק יפה ומסודר של ציורי סלע נמצא ליד עבדת

משבר אקלימי והופעת העמים השמים
סמוך לשנת 2300 לפני הספירה התרחש משבר אקלימי חריף שבא לידי ביטוי בין השאר בירידת פני ים המלח, בדילול צומח היער סביב אגם החולה, בחדירת חולות למישור החוף, בירידה במפלס הנילוס ובכמות הסחף שהושקעה בדלתה שלו, ועוד. המשבר האקלימי גורם להתמוטטות התרבות הכלכוליתית הקדומה. העיבוד החקלאי מופסק, הערים ננטשות, וכשהישוב במדבר מתחדש בתקופת הברונזה התיכונה א' הוא נהפך לנוודי ברובו. בתקופה הכלכוליתית (שחלק ממנה נקרא גם ברונזה קדומה) מגיעה תעשיית ברונזה לארץ מאזור אנטוליה או ארמניה, גם נחושת מגיעה משם, ויש חוקרים שאומרים שמשם גם מגיעים תושבי הארץ בתקופה זו.
סמוך לשנת 2000 לפני הספירה חל שיפור באקלים המתבטא בעליה מחודשת של פני ים המלח, בהיווצרות ביצות מים מתוקים בבקעת הירדן ובמישור החוף, בהגברת הפעילות של הנילוס ובהצפה מחודשת של אגמים במצרים עלית. נפתחת גם תקופה חדשה מבחינה התיישבותית. אוכלוסייה שמית מערבית מסוריה מתנחלת במישור החוף ולאורך הדרכים הבין לאומיות, ואחר כך גם בשאר הארץ. מוקמים מחדש הערים והם מוקפים בחומות חזקות ובסוללות עפר עצומות. מונח היסוד להיווצרות ערי הממלכה והתרבות הכנענית שאפיינה אותם.
מנין הגיעו השמים למזרח התיכון לא ברור. יש תיאוריות האומרות שהם הגיעו מאזור הסהרה, ואחרים אומרים מחצי האי ערב (מכיוון שערבית היא השפה השמית הטהורה ביותר), זה קרה כנראה בעקבות שינויים אקלימיים, עמים חדשים פלשו מהמדבר לאזור הארץ הנושבת ובהם הבבלים, הארמים, המואבים, אדומים וגם העברים. ואולי זה מה שמשתקף בסיפור יציאת מצרים?
פעילות רבה מתרחשת בתקופה זו בסיני. כריית הטורקיז מחודשת על ידי הפרעונים ובין העובדים נזכרים גם אנשים שבאו מדרום הארץ. מופיע כתב חדש הנקרא "פרוטו סינאי" המסמל מהפכה בתולדות הכתב. צורות האותיות מקורן בכתב המצרי, אולם הכתב המצרי מורכב מכמה מאות של סימנים שונים, בעוד שהכתב החדש מושתת על 27 סימנים בלבד. הדבר מאפשר להפוך את הכתב למכשיר שימושי לכל, בניגוד לכתב התמונות המצרי או החיתי וכתבי היתדות האכדי, שהיו נחלת סופרים בודדים. במשך הזמן עוברים האותיות הפשטה נוספת והכתיבה נעשית מהירה יותר. מאותו כתב בסיסי התפתחו אחר כך הכתב הפיניקי, העברי והארמי, וכן הכתבים הערביים הקדומים. הכתב הפניקי, הקרוב לעברי, אומץ מאוחר יותר על ידי היוונים תוך שינויים ותוספות, הועתק בידי הרומאים בשינויים נוספים, והיום משתמש למעשה העולם המערבי בסימנים שמקורם בכתב ה"פרוטו סינאי".
השמים שפגשו את כתב החרטומים של מצרים לקחו מספר תמונות והפכו את האות הראשונה בשם שלהם למבטאת את הצליל. לדוגמא נחש – בכנענית קדומה גחן, מבטא את האות ג', הצורה של הנחש נתנה את הצורה של האות, והצליל הוא האות הראשונה בשם. זאת אומרת שכתב הציורים שהיה קיים עד אז במצרים, הופך להיות לכתב של צלילים. לפני 19 שנה התגלו כתובות בוואדי הול במצרים ליד כתב מצרי והם הוכחה לעתיקות ומקור הכתב הסינאי
התפתחות הכתב הקדום בסיני מעניינת במיוחד לאור האמונה שבסיני ניתנה התורה, והתורה היא ספר הידע השמימי, באותיות התורה קיימים סודות הבריאה, עשרים ושתיים האותיות הם קוד גנטי של המין האנושי.
הר כרכום הוא הר סיני
אחד המקומות הקדושים הקדומים כבר מהפרהיסטוריה הוא הר כרכום, בו התגלה ריכוז של אתרים מקודשים, מקדשים אבן, ציורי סלע, מזבחות קדומים, לפי פרופסור ענתי זהו הר סיני המקראי, בין אם התיאוריה נכונה או לא הרי שהר כרכום הוא מקום יפה לבקר בו. זהו הר שהתחושה עליו שונה מהתחושה למרגלותיו, כמו אדם העולה לעולם אחר, שאי אפשר לצפות לו כשנמצאים למרגלות ההר, ואי אפשר לחשוב שיש אחר ממנו כשנמצאים עליו.
ההבדל בין המישור שלמרגלות ההר, שבין הרמות שעליו הוא הבדל מרשים ומפתיע, וכמו מסמל את המעבר בין שני מישורי קיום, מודעות. המישור האחד הוא המישור הפיזי, הארצי, והמישור השני הוא המישור הרוחני. העלייה להר מסמלת מעבר ממישור אחד – פיזי, למישור שני – רוחני. כל עלייה לכל הר מסמלת את זה, אך בהר כרכום, בגלל תוואי השטח, הסמליות הזו בולטת במיוחד.
לרגלי ההר יש שתים עשר מצבות אבנים, פרופסור ענתי מנסה לקשר אותם עם מזבח שנים עשר האבנים המופיע בתורה לרגלי הר סיני.
בטיול להר פוגשים שני סוגי אבנים: אבני צור – אבן מסתורית שאיש אינו יודע את תהליך היווצרותה המדויק, ואבני גיר מקומיות. גם לאלו שאינם מאמינים בכך שאבנים מכילות אנרגיה, אין ספק שהתחושה מאבן הצור היא שונה מאבן הגיר.
בהר כרכום יש משטחים של אבן צור שהם האיכותיים ביותר בארץ. לאבן צור היה תפקיד חשוב בימי קדם, היא שימשה לבניית כלים ולהבערת אש. ייתכן שבגלל שבהר מרבצים של אבן צור באיכות מעולה, הוא הפך להיות מקודש. האבן נתפשה כמתנת האלים, מתנה שעליה צריך להודות.
מפסגת הר כרכום נשקף נוף מדהים על כל הנגב , ממדבר סיני ועד להרי אדום. הנוף הוא מפתיע כשמגיעים לפסגה, ההר נראה כבולט וממוקם מרכזית, דבר שלא שמים לב אליו מהמישורים שמסביב. הפסגה עצמה היא גבעה בולטת ובה מצבור סלעים שבו יש נקיק קטן, לפי פרופסור ענתי נקיק זה הוא נקרת הצור שבה ראה משה את האלוהים.
ה"הוכחות" לגבי היותו של הר כרכום הר סיני:
מבחינה טופוגרפית וגיאוגרפית מתאים תיאורו של הר כרכום לתיאור הר סיני: לפי סיפורי המקרא הר סיני נמצא בין מדבריות צין ופראן, בין ארץ העמלקי למדיין ובין אילים ודרך הר האמורי. מקום הר כרכום מתאים לתיאורים הללו. המקרא מציין שהעמלקים ישבו ברמות של מרכז הנגב ובאזור קדש ברנע והמדיינים ישבו בקרבת הערבה. לפי התיאור המקראי חייב הר סיני להימצא בין שני אזורים אלה, כלומר בסביבות הר כרכום.
במקרא כתוב "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע (דב, א, ב.)". הזיהוי של קדש ברנע הוא די וודאי, ואכן, יש שביל בין קדש ברנע לבין הר כרכום שעובר דרך גבל א נאקה, שענתי מזהה אותו עם הר שעיר. לאורך שביל זה ישנם עשר קבוצות של בארות במרחק 7-15 קילומטר זה מזה.
העדויות הארכיאולוגיות המזהות את הר כרכום עם הר סיני הם הציורים שבחלקם יש התייחסות לעשרת הדברות, מזבח שתים עשר האבנים, הנקיק שנמצא בראש אחת משתי הפסגות של ההר, וכן המקדשים ושרידי מחנות החניה במקום. בציורי הסלע יש מוטיב של כפות רגליים, ועוד
חלון האור
ביום מן הימים גילה החוקר יגאל גרנות ממדרשת שדה בוקר חלון של אור המופיע על הצוקים המקיפים את ההר בצהרי היום הקצר בשנה, בדיקה קצרה הראתה שהחלון נוצר עקב שבירה של קרני שמש העוברות בפתח החצוב בצוקים ממול בזמן זה. בתפישה של הקדמונים היו מקומות שבהם היו מעברים דרך קירות סלע למימדים אחרים. וייתכן כי חלון האור המופיע על הצוקים מסמל היות המקום מעין שער כזה ביום מיוחד בשנה. כך או כך אנשים שעלו להר כרכום לרגל התפעלו ונפעמו מהתופעה המיוחדת וראו בה בוודאי נס והתערבות אלוהית.
מעמד הר סיני
בהזדמנות זו, ובהתייחס להר כרכום, כדאי לחזור על סיפור מעמד הר סיני, וכך מסופר: בני ישראל נודדים במדבר. בחודש השלישי ליציאה ממצרים הם נוסעים מרפידים, וחונים כנגד ההר. ביום השלישי יורד אלוהים אל ההר שעשן ונחרד. "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר העשן".
משה בונה מזבח תחת ההר עם שתים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל. הוא כורת ברית בין העם לבין יהוה. ועולה הוא ואהרון , נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. הם רואים את אלוהים ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. משה משאיר את הזקנים לרגלי ההר ועולה לבדו עם יהושע לקבל את לוחות האבן והתורה והמצווות. אלוהים נותן למשה את המשפטים, כשהראשון שביניהם הוא לא אלוהי כסף וזהב.
משה יורד עם הלוחות הכתובות באצבע אלוהים. להפתעתו מגלה את עגל הזהב שנעשה על ידי אהרון בלחץ העם. הוא כועס ושובר את הלוחות. משה קורא "מי לאדוני אלי" ועושה סדר במחנה. מקים אוהל מחוץ למחנה שנקרא אוהל מועד, יהוה משתכן לו באוהל ומדבר שם עם משה ישירות. אלוהים מצווה על משה לפסל שני לוחות אבן כמו הראשונים ולעלות שוב על ההר. משה מבקש בפעם הזאת לראות את פני אלוהים, המצווה עליו להיכנס לנקרת הצור, עובר על פני ומשה רואה את אחוריו. אלוהים עובר על פני משה ומשה קורא: "יהוה יהוה, אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נשא עוון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה, פקד עוון אבות על בנים…". (תארים אלו מהווים בסיס לחלוקה ל10 ספירות של הקבלה).
אלוהים נותן למשה דברים. משה כותב את הדברים ואת דברי הברית על הלוחות, עשרת הדברים. הוא יורד מן ההר והלוחות בידיו ועור פניו קורן. משה מקהיל את בני ישראל ומצווה אותם את הדברים. העם אומר "נעשה ונשמע" בונה את המשכן ובתהליך הבנייה יש תפקיד חשוב לנשים.
לאחר גמר הבנייה "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד יהוה מלא את המשכן, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד , כי שכן עליו הענן, וכבוד יהוה מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם, ואם לא יעלה הענן, ולא יסעו עד יום העלותו. כי ענן יהוה על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם."
מן הסיפור המקראי ניתן ללמוד כמה דברים:
ראשית: דבר ההתגלות של האלוהים קשורה לברית. אין התגלות כשלעצמה, ההתגלות היא לצורך ולמטרה שקשורה לשינוי ולהתפתחות של המין האנושי. ההתגלות מחייבת עבודה משני הצדדים, הן מהצד האלוהי והן מהצד האנושי, ולכן הברית היא מאמץ משותף שתוצאותיו תלויות בשני הצדדים. ולכן מופיעות מילות שאלה ויחס: "אם", "והיה".
שנית: המספרים המופיעים בספר הם: "שלוש": בחודש השלישי, ביום השלישי. "שבע": שמרו את השבת, ביום השביעי אלוהים מופיע על ההר. "עשר": עשרת הדברות, עשרת התארים בתיאור של האלוהים. "ארבעים": ארבעים יום על ההר, ארבעים שנה במדבר. "שנים עשר": מזבח שתים עשרה אבנים. למספרים בימי קדם הייתה משמעות, ומספרים אלו מופיעים גם בהתגלויות הדתיות האחרות של אלוהים בתורה.
שלישית: משה מקים מזבח ובו שתים עשרה אבנים לשנים עשר שבטי ישראל. כל שבט מישראל היה בתדר שונה. תדרים אלו הופיעו גם באבנים הקשורות אליהם. לכהן הגדול היה חושן ובו שתים עשרה אבנים לשנים עשר השבטים, כל אבן מסוג אחר, עונה על התדר של השבט.
שנים עשר השבטים הלכו במדבר תחת שנים עשר דגלים שכל אחד היה בצבע אחר (לפי המשנה). שנים עשר השבטים מסמלים שנים עשר טיפוסים אסטרולוגיים, שנים עשר סוגים של בני אדם, את המגוון של האנושות כולה, ולא רק של בני ישראל.
רביעית: אלוהים מתואר כענן עשן וכלפיד אש, עור פניו של משה קורן כשהוא יורד מההר. משה רואה את הסנה בוער ואיננו אוכל, אלוהים מתקשר להופעה פיזית של אור ושל קול. ניתן, אולי, להסיק שאלוהים היה ישות אנרגטית גבוהה, שבתנאים מסוימים יכלה להופיע ושיראו אותה, היא הופיעה לפני בני ישראל במדבר והשפיעה עליהם במובן של קבלת קוד מוסרי שיתאים לחיים אנרגטיים גבוהים. השפיעה על המחשבות והתפישות המוסריות של הישראלים לכיוון של קדושה.
האל סין
היהודים הקדומים עבדו את האל סין – אל הירח המסופוטמי, מרכזי הפולחן שלו היו באור כשדים ובחרן, מקומות אברהם, שאשתו שרה – סהר, אביו תרח – ירח, ואחיו לבן – לבנה. משם האל סין הגיע שם חצי האי סיני.
ההרים הקדושים לאל סין היו הרים עם פסגה כפולה בצורת חרמש ירח, כגון הר כרכום.
עליות לרגל קדומות
עוזי אבנר טוען לעלייה לרגל יהודית להר סיני בתחילת ימי בית ראשון ותקופת השופטים. הוא נשען על ממצאים בכונתילת עג'רוד, אתר שנראה כמו מצודה ובו שפע של כתובות עבריות וציורים. השם יהוה מופיע חמש פעמים מתוכם ארבע פעמים עם השם אשרה. יהוה ואשרתו. יש ציורים של האלים, זכר ונקבה, ומעליהם כתובת ליהוה שומרון ואשרתו. ישנה קערת אבן בקוטר מטר ועליה כתובים הפסוקים התנ"כיים – "אלוהים בא מהמדבר, שעיר פארן", אבנר טוען שפארן זה בדרום סיני וריבוי הכתובות בכונתילה ערג'וד מעיד על עלייה לרגל לכיוון זה.
אתרי העלייה לרגל במדבר נבנו כך שיוכלו להכיל אוכלוסיות גדולות יותר מהמקומית, ולכן יש להניח שהם היו אתרי עלייה רגל של אנשים מסביבות רחוקות כולל ארץ המזרע, בחלק מהאתרים נמצאו חרסים מהצפון ומצרים.
אבנר חושב שפארן זה היכן שנווה מדבר פייראן נמצא כיום. בו נמצאו ארבעים ושתיים כתובות נבטיות הנושאות את השם פארן (וואדי מוכאתב). סמוך לשם נמצא הר שנקרא "המפגש של משה". 650 מטר מעל נווה המדבר פיראן, ובראשו מתחם מקודש שבו כתובות נבטיות, מתחם זה מתואר על ידי דיודרוס לפי אבנר במדבר יש יותר ממה שחושבים. יהו היה אלוהים קדמון של המדבר והיה קיים לפני יציאת מצרים.

ראו הצעות לטיולים בישראל ובעולם בנושא זה















