פולקלור בלקני לאורך השנה

הפולקלור הבולגרי/בלקני לאורך השנה

טיול בבלקן בכלל ובבולגריה בפרט איננו שלם מבלי חשיפה לפולקלור. אם יש משהו שאנשי הבלקן הצטיינו בו לאורך הדורות, הרי זה מוזיקה, ריקוד, פסטיבלים, תחפושות ותלבושות. אלא שלפולקלור הבלקני יש שורשים עמוקים הרבה יותר. בעבר בני אדם חיו קרוב אצל הטבע, בתקופה שבה היו ציידים לקטים הם הרגישו וחיו את עונות השנה, היו תלויים בחילופי העיתים, ויש אומרים שמילאו את תפקידם האמיתי כבני אדם, והוא לעבד אנרגיות עבור הפלנטה. זאת עשו על ידי נדודים ממקום למקום בנתיבי האדמה הקדושה, כשהם מבקרים את המקומות האנרגטיים לפי זמני עונות השנה וחיים בהתאמה לטבע.

עם המהפכה החקלאית נפגע במידת מה הקשר בין בני אדם לחיים טבעיים, והתחליף היה טקסים ואירועים המציינים את פריחת הפרחים, שינויי העונות, האפשרויות החדשות הנמצאות במחזורי וזמני השנה.

במילים אחרות, הטקסים והפסטיבלים היו כלי עזר בעיבוד ועיגון האנרגיות הטבעיות, שבעבר היו זמינות יותר לבני אדם עקב נדודיהם והקשר שלהם לעונות השנה, צמיחת הצמחים והבשלתם, ומחזורי החיים של החיות.

עם השתלטות הדתות המונותיאיסטיות על אירופה, נעלמו האמונות הפגאניות העתיקות, ואפילו קשר תחליפי זה עם הטבע נותק. נוסיף על כך את המהפכה התעשייתית והחיים בתנאים מלאכותיים שהערים מציעות, ונבין כיצד ההרמוניה בין בני האדם לבין חילופי העונות והזמנים נראית כרגע כאפשרות רחוקה. אלא שבמקומות שונים בעולם, כמו למשל בבלקן, המסורת העתיקה של פסטיבלים וטקסים נשמרה, כשהיא מוצאת בית בחלקה בתוך הנצרות האורתודוקסית. וכך נמצא בבולגריה מערכת ייחודית של פולקלור, מנהגים וחגיגות במשך כל השנה, המתקיימים לפי הסדר הבא: ביום הקצר בשנה מתקיימים שירי הקולדרי, בתחילת ינואר – טקסי המים, ובסוף ינואר עד תחילת מרץ, שיא החורף, ישנם פסטיבלים מרהיבים של מסכות ותחפושות הקוקרי והסורבקי. בתחילת האביב באבה מרתה (“סבתא מרץ”) מביאה את מסורת המרטיניצה, ועם התקופה שלפני הפסחא מתחילים טקסי האש. רגע לפני הפסחא עצמה הוא הזמן שבו הנערות הצעירות מקיימות את מסורת הלזרוונה. חגיגות הפסחא מפנות מקומן לחג הרועים של סנט ג’ורג’, ובשלהי האביב מתקיימים טקסי האנסתנריה.

באופן כללי, מחזור הטקסים והפולקלור השנתי בבלקן נע סביב שני אירועים עיקריים. האחד הוא היום הקצר בשנה, שבו יש טקסים המתבצעים בעיקר על ידי גברים צעירים בכדי לגרש את כוחות הרע ולאפשר התחלה חדשה, המתקשרים לחג המולד וחג הטבילה – האפיפניה (התגלות), והשני הוא פריצת האביב הנקשרת לחג הפסחא, שבו יש טקסים המתבצעים בעיקר על ידי נשים צעירות, הבשלות לגדל ולטפח את האנרגיה של השנה החדשה.

כלים מוזיקליים

הכלים המוזיקליים האופייניים לבולגריה בפרט ולבלקן בכלל הם הקוואל (kaval), חליל מעץ, הגדולקה (gadulka), כינור עם מיתר אחד, חמת החלילים שנקרא (gajda), ותוף שנקרא (tapan).

ישנם כלים שקשורים למחוזות ספציפיים, כמו למשל הטמבורה (tamboura), מעין מנדולינה שמופיעה בדרום מערב בולגריה – אזור מקדוניה. כן ישנן הזורנה (zurna), מעין חצוצרה שמופיעה רק בהרי פירין, הגדולקה (חמת חלילים) הקטנה, שאופיינית לאזור דוברודז’ה, ועוד

כיום מרבים להשתמש בכלים נוספים כגון האקורדיון, הקלרינט, חצוצרות, גיטרה, כינור, קונטרבס, תופים, ועוד שנכנסו לפולקלור החל מהמאה ה-19, במיוחד באזורי מקדוניה הבולגרית וסופיה.

ריקוד בלקני

לרוב המוחלט של הריקודים הבלקניים בכלל והבולגרים בפרט קוראים הורו (horo) והם נעשים במעגל, מזכיר קצת את ההורה הישראלית והמסורת הסלאבית הכללית. במהלך הריקוד אוחזים ידיים ונעים כנגד כיוון השעון, לעתים עוזבים את הידיים ומסתובבים באופן עצמאי, ואז חוזרים ויוצרים את האחווה.

ישם גם ריקודים שרוקדים אותם בשורה, או בחצי מעגל, כמו בטקסים העתיקים. הבולגרים אוחזים את ידיהם או מחזיקים בחגורה אחד של השני בזמן הריקוד, כך שיש תמיכה הדדית, והם מרגישים כגוף מאוחד אחד, זאת הייתה דרך לתמוך בקהילה וביחד, במיוחד בעתות של מצוקה, אך גם שיתוף בזמני שמחה.

שירי הקולדרי (koledari)

הקולדרי הם קבוצות גברים צעירים ההולכים מבית לבית ושרים שירה מיוחדת, מברכים את בעלי הבתים. המילה koleda בבולגרית משמעה חג המולד. הלהקות שרות שיר לכל אחד מבאי הבית, כולל התרנגולות והעיזים.

ימי הקולדה מתרחשים ערב חג המולד, הנערים הצעירים שרים שירי קולדרי ומסננים גרעיני חיטה, מברכים ומקבלים סוכריות ודמי כיס. כמו דמי חנוכה. הם מחפשים בבית אחרי שדים, צועקים, רוקדים וקופצים, מכים על הרצפה, רוקדים את הקולו (kolo).

ראש הקבוצה נקרא סבא, הקולדרי מתאספים בביתו בערב הקולדה, ויוצאים לפעילותם בחצות, מסתובבים ברחובות ומרעישים עם פעמונים ורעשנים. אחד מהם מתחפש לאישה הרה. השאר מחופשים בדמויות אדם, חיות ומעורב. לעתים יש קרניים לבנות, שחורות או אדומות. עור כבשה הפוך, זנב שור עם פעמון, עור פרה. הם מפזרים סיבי קנביס.

ברבים משירי הקולדרי הזמרים מספרים על עצמם. הם קוראים לעצמם אחים לנשק, כל אחד מהם הוא לוחם ורוכב, מכיוון שהם צריכים לחקות את הפטרון שלהם, האל לוחם – שהוא באותו הזמן לוחם בנחש, ומביא בחזרה את המים הקוסמיים שנחסמו על ידו.

סמל נוסף שבו הם משתמשים בשירים הוא מפתחות הזהב שפותחות את מעיין המים הנעול. הפתיחה נעשית על ידי גיבור טוב שנקרא בבולגרית וונק (vunak), המצליח להשיג את הכבשה עם קרני הזהב ולהביא אותה על סוסו המעופף (מזכיר את המסע אחר גיזת הזהב), בעוד שמהמעיין הפתוח עולים גברי הקולדרי הצעירים.

לגיבור וונק הטוב יש תפקיד מרכזי בשירים, הוא מייצג רוכב רב עוצמה. במקרים רבים השם “טוב” (דובור בבולגרית) נהיה השם ‘דוברי’, ואז השירים קוראים לו “שלי” או “שלנו”. יש לו את מפתחות הזהב ולכן הוא אדון היקום. במלכות השמיים שלו הוא מזכיר את המסורת התראקית של אלוהים כאיש רוכב. קשר נוסף לתראקים הוא בשם שנשמע רבות בשירה והוא – בילנה, או בינדה, או בימנה, קיצור שמה של בנדידה (bendida), אלה תראקית המזוהה עם הירח והציד, המקבילה של ארטמיס.

שירת הקולדרי היא צאצא ישיר של טקסי מעבר עתיקים שהפכו נערים לגברים. באותם טקסים לבשו מסכות תיאטרון שייצגו את המסע לעולם המתים, “העולם האחר”, המאבק עם תושביו הדמונים וחזרה. במילים אחרות, המתבגרים הצעירים מתו באופן זמני וקמו לתחייה מחדש.

לרוב, הקולדרי הם חתנים לעתיד של הכפר או העיר, לעתים הם אלה שאמורים להתגייס לצבא. הם הולכים מבית לבית עם מקלות עץ ומכים על הרצפה בעודם שרים. המנהיג של הקולדרי הוא המברך, והוא גם היחיד שנשוי ביניהם.

מסורת הסורבקי (Survaki)

לאחר הקולדרי בא זמן הסורבקי, זאת מסורת שבה נערים צעירים או ילדים הולכים בין הבתים לאחר תחילת השנה החדשה עם מקלות מעוצבים בצורה מטה הרמס וטופחים לאנשים על גבם, מברכים את הבית.

הזמן שבין הכריסטמס – 25.12 לאפיפניה, חג הטבילה, ב-6.1 – הוא זמן מסוכן, החושך בין הלידה של ישו לבין הטבילה שלו, בין הזמן שהוא הופיע בעולם פיזית, לבין הזמן שנכנס אליו הכרייסט, ולכן יש לגרש את הרוע בשני דרכים, האחת גלויה ואחדותית – קולדרי, והשנייה סמויה, ערמומית ואינדיבידואלית – סורבקי וקוקרי.

ישנם מספר תיאוריות על מקור השם סורבה – Surva – סורבה, אחת מהם קשורה לתראקים שחיו לפני אלפיים שנה בבולגריה והעריצו את אל השמש שלו היו הרבה שמות, ביניהם Sura או Sureget. המשמעות של Sur זה שמש. מסורת הסורבקי ידועה ופופולרית בבולגריה, זהו טקס ליבול, פוריות, בריאות ומזל טוב. קבוצות של ילדים קטנים שלא הגיעו לבגרות הולכים מבית לבית ומברכים את המשפחה בדרך שהיא המשך של הקולדרי, הילדים לוקחים איתם סוג של ענף מקל שנקרא Survachka, זהו ענף שמעוצב עם פירות יבשים, פופקורן, ומעין בייגלה עגול.

הסורבקי הולכים מבית לבית ומכים אנשים על גבם עם ענף עץ המסמל את עץ החיים, הם מבקרים אנשים לאחר רדת הלילה, כדי שהשמש לא תתפוס אותם בדרך, ולאחר מכן רוקדים ומבצעים מעשים היתוליים בכיכר הכפר ובהם נישואים מקודשים וטקסי פריון. באי הבית חייבים לכבד ולתת מתנה לסורבקי, ולעתים יש הצגה של מוות ולידה מחדש.

המקל של הרמס

לאל הרמס היה מקל שנקרא caduceus והוא אחד הסמלים העתיקים ביותר. במצרים הרמס נודע בשם תות. המקל הוא שני נחשים מלופפים לשני הכיוונים בצורה המזכירה ד.נ.א. ובקצהו גולה מכונפת המזכירה את השמש. יש הטוענים שמקורו משומר העתיקה. לפי המיתולוגיה היוונית המטה ניתן להרמס על ידי אפולו וקשור לרפואה (בשונה מהמוט של אסקלפיוס שיש בו רק נחש אחד). בימי הביניים מטה הקדוקאוס הפך להיות הסמל של הכוכב והמתכת מרקורי.

באופן כללי, הקדוקאוס מייצג את האיזון בין חסד ודין, שהם שני הנחשים, וביניהם המתינות שהיא המטה הישר. לפי מקורות אחרים, מוט הזהב הוא קו המשווה השמימי ושני נחשים הם עקרונות הזכר ונקבה, המיוצגים על ידי מסלולי השמש והירח. המקום שבו גוף הנחשים רחוק מהמקל המרכזי מייצג את גדילת היום בחצי השנה ולהפך.

הסורבקי נושאים מקל שנקרא gega ובו שתי ספירלות, נחשים, כמו המקל של הרמס, והם מכים אנשים בגבם עם המקל הגדול הזה על גבם, מגרשים את השדים עם כוח השירה שלהם. הכוח קיים בלילה והם מאבדים אותו עם בוקר.

מים מטהרים

באמונה הפגאנית הקדומה, בכל המקומות שבעולם, ישנם שני יסודות שמטהרים, כל אחד באופן אחר. הראשון הוא האש והשני הוא המים. באופן טבעי המים נתפשים כיסוד מנקה וגם נותן חיים, החל מתרבות שומר הקדומה, דרך הדגש על מים בדת הפרסית – זרתוסתרא, והמשך בטבילה ביהדות ובנצרות. בבולגריה חיו בימי קדם התראקים, והם האמינו בכוחות הטבע וקיימו טקסים הקשורים לאש ומים, אולי בהשפעת המזרח. טקסים אלה מצאו בית במסגרת הנוצרית האורתודוקסית. את האש חוגגים בזמן האביב ובהקשר של חג הפסחא, ואת המים בזמן החורף, ב-31.12 ויותר מאוחר, בהקשר של טבילת ישו, האפיפניה הנוצרית, שנחגגת ב-6.1.

בלילה שבין ה-31.12 ל-1.1 הנשים והנערות שבכפרים שמות, כל אחת בתורה, פרח שהן בוחרות בתוך קערת נחושת עם מים ביחד עם טבעת או חפץ אחר משלהן. הן משאירות את הקערה עם המים המטהרים בלילה ואז למחרת אוספות את הפרחים ביחד עם החפץ שהושאר במים, מרימות את הפרח והחפץ על מקל ומברכות בקול רם את הנערה שהשאירה אותו. זה מאפשר לה להינשא בעתיד. כל הבנות רוקדות עם קערת נחושת המים, יש שירה מיוחדת לאירוע. אם המים קופאים, מה שקורה לרוב בתקופה זו, הרי שזה סימן טוב.

שבוע לאחר מכן, ב-6.1, נחגג באופן מסורתי יום הטבילה של ישו. זה היום בו הגיע ישו לירדן ונטבל על ידי יוחנן המטביל, רוח הקודש בצורת יונה נחתה עליו והוא התחיל את פעולתו בעולם. בבלקן יום זה נקרא “יום ירדן הקדוש” St. Jordan’s Day, הנהר מקבל תכונות של אדם. בולגרים חצי ערומים קופצים למים הקפואים בנהרות, ברדיפה אחר צלב שנזרק לשם על ידי הכומר. הם עומדים במים, שרים ומנגנים, המים מטהרים אותם מחטאיהם ומאפשרים התחלה חדשה, הצלב משרה על המים קדושה.

הקוקרי (Kukeri) – פסטיבל המסכות של הבלקן

זהו האירוע המרכזי של החורף, המתקיים בכמה מועדים מאמצע ינואר ועד צום הלֶנט, המתחיל כשבעה שבועות לפני הפסח. מדובר בשורה של פסטיבלי מסכות המתרחשת בכל רחבי בולגריה. בחלק מהפסטיבלים יש אלפי מציגים ועשרות ומאות אלפי מבקרים. פסטיבלי המסכות של בולגריה (הקוקרי) הם אירוע יוצא מהכלל, שהוכר לאחרונה כאירוע מורשת עולמי, והם עולים באותנטיות, בהתלהבות ובעניין שבהם על פסטיבלים דומים ברחבי אירופה.

הקוקרי הם גברים הלבושים במסכות ועונדים שרשראות פעמונים כבדים. בכל כפר מתרחש טקס קוקרי ביום מיוחד משלו. הטקס מתחיל במרכז הכפר, הקוקרי הולכים מבית לבית ומברכים לבריאות ופריון, ולאחר מכן חוזרים לכיכר. שם הם קופצים ויוצרים רעש עם הפעמונים. ככל שהרעש גדול יותר, כך הרוחות הרעות יפחדו ויברחו; ואז יש הצגה טקסית ולאחריה מסיבה וריקודים.

במהלך הטקס מציגים משפחה מאושרת האוכלת ארוחת ערב לאור נרות, מתפללת ושרויה בהרמוניה, שלפתע מתקיפים אותה כוחות הרוע, ואז הקוקרי עושים הכול בכדי לגרש אותם. בנוסף לכך מתבצע טקס נישואין היתולי, בין גבר המחופש לאישה לגבר המחופש לגבר, כולל אקט מיני כביכול, כניסת האישה להיריון, לידת התינוק. הנישואין מסמלים את האפשרות של פריון השדות, והם המשך מסורת הנישואים מקודשים. ישנה הצגה של חריש וזריעה ופעולות חקלאיות נוספות. כומר מברך את “הזוג הצעיר” וגם את הקהל, על ידי כך שהוא מתיז עליהם מים.

דמות חשובה בטקסים אלה הוא אדם המחופש לדוב. הדוב מסמל את הכוח הפראי, הרע, הוא תוקף את האנשים ומנסה לחטוף את התינוק, נאבקים אתו ומשתלטים עליו. דמויות נוספות הם סוס המוצג על ידי שני אנשים, ומלך, שלעתים נישא בעגלה.

במהלך הטקס אומרים ברכות ובסופו של דבר קבוצה גדולה של אנשים משתתפת בו. בנוסף לתחפושות שכבר הזכרנו ישנם המוזיקאים המנגנים שירים, המתופפים בתופים גדולים והמחצצרים בחצוצרה, ואנשים שרוקדים. הרקדנים בטקס נעים בצעד מיוחד, כשהפעמונים שעל גופם מתנדנדים, מסמלים בכך את השיבולים המלאות המתנדנדות על הענפים. מרכיב מרכזי בתלבושת של הקוקרי הוא הפעמונים שהם לובשים בחגורות על גופם. הפעמונים מסודרים לפי צלילים, והקוקרי נוהגים לקפוץ בקצב מסוים, כולם ביחד, בכדי לדנדן בהם, וכל המרבה הרי זה משובח.

האומנות של הממניג (פנטומימאים) היא שם אחר למסורת זו. הגברים (וכיום גם נשים) לבושים במסכות מפחידות של חיות, מפלצות, או דמויות גרוטסקיות המכסות את הפנים. לעתים יש שתי מסכות, אחת מקדימה ואחת מאחורה. מעל הראש מוסיפים תוספת המגדילה את התחפושת, נותנת נפח נוסף לצורך הפחדת השדים, לעתים זה כובע מחודד עם נצנצים, לעתים מסגרת מעץ עם נוצות, או כובע מאורך עם פרוות. המסכה נעשית באופן אישי ובמשך זמן רב על ידי הלובש אותה, והיא אינדיבידואלית, מבטאת במידה רבה את נפשו של האדם הלובש אותה.

שאר הגוף מכוסה בתחפושות של פרוות, עורות, בעיקר של עז או כבש. על התחפושות תולים בצל, שום, עלים של תירס, צמחי מרפא, סרטים, חלקים נוצצים. לרוב מוצמדות לתחפושת קרניים של ראם, שור, טלה, עז. התחפושות מכסות את כל הגוף ומעל הראש, מסגרות העץ מכוסות בפרוות, נוצות, תלבושות פולקלור לאומיות, ומקושטות בסרטים (הרבה פעמים אדומים) ונצנצים.

ישנן הרבה תיאוריות לגבי מקור המסכות ומה הם מייצגות. אחת מהן היא שהן קשורות לאל היין היווני דיוניסוס, או יותר נכון, לסטירים המלווים של דיוניסוס, שהיו המודל של הקוקרי. המילה היא ממקור תראקי, ומשמעה אנשים גבוהים במסכות.

המילה קוקרי בלטינית היא אשפת חיצים. דיוניסוס הוא לא רק אל הפסטיבלים והצמחייה, אלא גם זה המתווך בין עולם החיים והמתים. במהלך ימי הטקס הרוחות והשדים, כולל אלה של המתים, עולים אל פני האדמה וצריך להחזיר אותם למקומם.

המרטיניצה (Martenitsa)

לחודשים הסלאביים יש שמות של אנשים, חודש מרץ נקרא על שם סבתא מרתה, או באבה מרתה, אישה זקנה קפריזית שצריך לרצות אותה ולא יודעים איך היא תתנהג בכל רגע נתון. ולכן, ב-1.3, יש יום חג ובו אנשים נותנים זה לזה מתנות בצורה של חוטים רקומים אדום ולבן. הרבה פעמים החוטים קלועים בצורה של אישה או גבר, ולעתים זה רק צמות קלועות בינן לבין עצמן. הלבן מסמל את השלג שהיה והאדום את הזריחה או הלבלוב של האביב.

חוטים רקומים אלה נקראים המרטיניצה, והם ניתנים במתנה לגברים על ידי הנשים ולנשים על ידי הגברים. צריך לענוד אותם עד שרואים חסידה ראשונה באוויר. או-אז צריך לתלות אותם על עץ פרי הראשון שנמצא בסביבה, וכך ניתן למצוא עצים כגון שזיף בר עם הרבה חוטים באדום ולבן תלויים עליו. כמו כן נהוג לתלות את המרטיניצה על עצים במקומות מקודשים.

אש מטהרת

בבלקן יש מספר טקסים הקשורים להדלקת מדורות, מה שנקרא באנגלית bonfire, הנעשים ביום ראשון לפני התחלת הצום של הפסחא. האש מטהרת את האדם ומכינה אותו לצום. המדורה צריכה להיות כמה שיותר גבוהה, שכן האש שעולה למעלה מחברת שמיים וארץ. החום שהיא מפיצה סביבה מגרש את הרוחות הרעות, הגיצים הם רוחות רעות שנשרפות. האנשים רוקדים סביב ועל ידי כך מתנקים. לאחר שהאש שוככת הם עוברים מעל המדורה ומתנקים סופית. ביוון זה נקרא טקסי הפאנוס fanos ובבולגריה יש מסורת דומה, שמתחברת עם טקסי הקוקרי. החגיגות נהפכות לטקסי טיהור המסומל על ידי האש. המשתתפים קופצים מעל אש, נושאים לפידים, ומדליקים נרות.

הלזרוונה (lazaruvane בבולגרית, או lazarice באנגלית)

טקסי הלזרוונה נעשים בחג של לזרוס הקדוש, שמתקיים שמונה ימים לפני הפסחא, ויום אחד לפני יום ראשון של הדקלים. בזמן זה נשים צעירות לובשות פרחים ועוברות מבית לבית, מברכות את האנשים, ובכך מאפשרות את בוא האביב הנפשי והרגשי בנוסף לפיזי. זהו חג של פריחה ותחייה, פריון והנצה. בניגוד לטקסי הקולדרי, שמתקיימים בשיא החורף ובהם משתתפים גברים, הרי שעם בוא האביב האחריות לטקסים עוברת לידי נשים.

בדיוק כמו שבתהליך ההולדה הגבר הוא זה שנותן את הזרע והאישה מגדלת את העובר והתינוק, כך במחזור הטקסים של השנה הגברים הצעירים נותנים את הקודים על ידי ריקודי ושירי הקולדרי, והנשים הצעירות נותנות את הטיפוח, העידון והביטוי בריקודי ושירי הלזרוונה.

הלזרוונה מבוצעת על ידי נערות לפני החתונה, עלמות חן, הלובשות תלבושות צבעוניות מעוטרות בפרחים, ועל ראשן סרטים וזרי פרחים.

בשני המקרים המשתתפים עוברים מבית לבית ופוקדים את כל אנשי הכפר. עלמות הלזרוונה רוקדות, שרות ומברכות את בעלי הבית והגרים בו בברכות ובריאות לפריחה וההנצה של החיים עם בוא האביב. הן מברכות בשפע ופריון את בני האדם וגם חיות הבית, קדות קידה לפני כל אדם בנפרד, ושרות לכל אחד באופן אישי. הן נושאות כתרי פרחים וסרטים צבעוניים על ראשיהן.

הטקס מזכיר מאד את מסורת יוון הקלאסית של הקריאטידות, עלמות של העיר קריאה, שהיו נושאות על ראשן סלים עם קני סוף ופרחים בחגיגות טקסיות לכבוד האֵלָה ארטמיס. שש קריאטידות כאלה תומכות את מבנה הארכתיאון באקרופוליס של אתונה, ואכן טקס הלזרוונה בבולגריה מבוצע בדרך כלל על ידי שש עלמות.

טקס הלזרוונה הוא מעין חניכה לנשים צעירות, המכינה אותן לחיי הבגרות והנישואים ולהשתלבות בחברה, ומראה על יכולתן להוליד ולגדל ילדים וכן לטפל בבית ולטפחו. הנשים הצעירות לבושות לרוב בבגדי כלות, או בבגדים הכי יפים שלהן, שלרוב הן רוקמות בעצמן. רק נערות שהפכו להיות נשים רשאיות להשתתף בטקסים, והן נקראות לזרקה.

לזרוס הקדוש, הוא אדם שישו הקים לתחייה מהמתים בהר הזיתים. ואכן, הטבע קם לתחייה מתרדמת החורף בזמן הזה. הטקס מלווה בהצגת שולחן שפע וחיים כפריים אידיאליים.

חג הפסחא (Easter)

החג החשוב ביותר בבלקן בפרט ובנצרות האורתודוקסית בכלל הוא חג הפסחא. במסגרת החג ישנם טקסים ססגוניים, תהלוכות והדלקת נרות, ביצי פסחא, תבשילים מיוחדים, עצב ויגון המתחלפים בשמחה וריקודים.

יום שישי הקדוש הוא היום שבו נצלב ישו ומת, בכפרים מתקיימות תהלוכות לוויה של ארון מתים מקושט בפרחים, הוא מוצג בכנסייה ואנשים עוברים תחתיו.

במוצאי “שבת האור” לקראת חצות מתאספים כל האנשים בכנסיות, בין שבסופיה, בסקופיה או בפלובדיב. הרחבות שמחוץ לכנסיות מתמלאות בהמון רב המחזיק נרות בידיו. לקראת חצות התפילות והטקסים מגיעים לשיא, ומשתרר שקט, ואז מתחילים הפעמונים לדנדן, הכמרים מתחילים לשיר, ובחצות בדיוק עוברת אש קדושה בין האנשים, המדליקים זה את נרו של זה באש מיוחדת המגיעה מירושלים. הרחבות והכנסיות מתמלאים באור וכולם מכריזים: “ישו קם לתחייה!”, מחבקים זה את זה, מקישים בביצים הקשות שהביאו עימם עד שאלה נשברות, והולכים הביתה מרוצים.

האנסטנריה – הליכה על גחלים (Anastanaria)

האנסטנריה הוא טקס הליכה על גחלים שמתקיים בסוף חודש מאי, תחילת יוני, מסורת תראקית קדומה שנעשתה על ידי מתקדשים, כנראה כחלק מהפולחן האורפי, שהוכיחו בכך את כוחם העל טבעי, תהליך ההתקדשות שלהם והכניסה לטראנס העבירו את הסביבה תהליך מקביל של ניקוי וטיהור שאפשר את התחדשות השנה החדשה לאחר האביב. לאש שני פנים, האחד פיזי – חום והשני רוחני – אור, האנסטנריה מחברת את שניהם ומכניסה ממד של אור לעולם של החום – הפיזי. בקבלה זה נקרא “כשלהבת האחוזה בגחלת” .

הטקס נשמר במתכונתו העתיקה בהרי הסטרנדז’ה בדרום מזרח בולגריה, ומתקיים גם בכפרים בצפון יוון. הוא אומץ על ידי הנצרות ומיוחס לקיסר קונסטנטינוס (האדם שהפך את רומא לנוצרית והעביר את הבירה לקונסטנטינופול הסמוכה) ולאמו הלנה.

בימים הקודמים לאנסטנריה מתאספים אנשי האנסטנרי, שתים-עשרה נשים ושני גברים שנקראו לתפקיד, בבית מיוחד שנקרא “קונקי”, שם נשמרים אייקונים קדושים (תמונות) של הלנה וקונסטנטין. המסורת מספרת שאייקונים אלה התגלו בדרך פלאית לפני הרבה שנים, והם נשמרים על מדף מיועד. לכל אחד מהאייקונים ידית נשיאה והוא מכוסה בבד.

הטקס המרכזי שנמשך שלושה ימים מתחיל ביום קונסטנטינוס והלנה. האנסטנרי נפגשים ב”קונקי” (בית האיקונות). שם הם מתחילים לנגן על לירה תראקית ותוף גדול, לרקוד ולהיכנס למצב של טראנס. במצב זה הם מאמינים שסנט קונסטנטינוס קורא להם ומשתלט על גופם, וכל עוד הם רוקדים הוא שולט עליהם. כל רצף ריקוד נמשך בסביבות חצי שעה, ואז יש הפסקה והריקוד מתחיל שוב. הטקס ממשיך עד חצות.

כשהאנסטנרים נאספים ב”קונקי”, זה מתחיל בשיר עצוב על אישה שהופרדה ממשפחתה ונתפסה על ידי טורקי. השיר מלווה בלירה, גורם לעצב ולעתים לבכי. המתח נבנה וגורם לכל מיני תגובות גופניות ברקדנים, ואז בנקודה כלשהי מישהו קופץ ומתחיל לרקוד והלירה מנגנת מהר יותר בקצב של שני רבעים. התוף מתחיל להכות וכולם מתחילים לרקוד. בתחילה אלה תנועות פראיות ואלימות, ספוראדיות. יש רקדנים שנכנסים לקושי ואחרים מנסים לעזור להם. לאט לאט הרקדן המתקשה מתחיל, בעזרת אחרים, לרקוד כמו שצריך לצלילי המוזיקה. ואז הוא מקבל את האייקון של סנט קונסטנטין. הרקדן רוקד בגאווה, מחזיק את האייקון, וזה מסמל את קבלת הכוחות העל-טבעיים של הקדוש. הריקוד מבטא עתה שמחה ובריאות.

בבוקר שלמחרת, הם מתאספים בבית הקונקי והולכים עם מוזיקאים ומחזיקי נרות לבאר קדושה שנמצאת בקצה הכפר, שם הם מקריבים כבשה שחורה לסנט קונסטנטין, וממשיכים לרקוד במשך כל היום. לאחר החשיכה ניגשים כולם לשרידי מדורה גדולה שבערה במשך כמה שעות והשאירה גחלים. אלפי אנשים באים לצפות במחזה בו האנסטנרידים הולכים על הגחלים, הלוך ושוב, ולעתים גם נוגעים בגחלים הבוערים בידיהם – צועקים “הלוואי והגחלים יהפכו לאפר”, הם לא מפסיקים עד שהמדורה הופכת לאפר. ואז הולכים כולם יחד לבית הקונקי, שם מוגשת ארוחה.

בזמן שהם הולכים בדרך, הם רוקדים לקצב 7/8, ואילו בזמן שהם בבית הם רוקדים לקצב 2/4. הקצב של שבע שמיניות קשור לדרך הרוחנית, והיא זו שנפתחת לפני האנסטנר החדש. מטרתו היא להגיע לאור רוחני, והדרך היא שליטה על ידי הקדוש. פעמים רבות הרקדנים הם אנשים שנקראו לדרך הזו על ידי סבל, הקדוש העניש אותם בכדי לכוון אותם לדרכו, הם הגיבו בצורה שכיוונה לייעודם, התחברו לקבוצת האנסטנרים הקיימת ועברו חניכה בדרך להיות אנסטנר אמיתי. לאחר שהפכו לכאלה, הסבל הפך לאושר. הם מקבלים את כוח הריפוי ויש באפשרותם ללמד, לרפא, ולהעביר את הידע לאנשים אחרים. ההליכה על הגחלים היא רק הוכחה לכוח של הקדוש האוחז בהם, כשהם אינם ברשות עצמם.

לאנסטנרים יש כוח מיוחד של הצדיק קונסטנטינוס, המאפשר להם לעסוק בריפוי. אדם שסובל מחולשה, חוסר תיאבון, לא יכול לישון, מדוכא, נאמר עליו שזה קללת הקדוש מכיוון שלא כיבד אותו כראוי, ואז האנסטנרים נכנסים לפעולה.

במהלך הטקס יש מעבר של הקדוש סנט קונסטנטין מאישיות מענישה הגורמת לחולי, לדמות מעניקה שמחזירה מצב של בריאות והגנה. המתלמד מאמץ את המוסריות והדוגמא של הקדוש, “יוצא החוצה” מעצמו ונהיה אנסטנר.

הסופר היווני הנודע ניקוס קאזאנצאקי (זורבה היווני), מספר בספרו המצוין “פאפא יאנארוס” על טקס האנסטנריה שמבוצע על ידי האוכלוסייה היוונית של הרי הסטרנדז’ה בדרום מזרח בולגריה. מפני יופיו של הקטע וחשיבותו, אני מצטט אותו כאן לפניכם בשלמותו:

“היה נאנח ונזכר בכפרו אי-קוסטנטין, הרחק משם, על חוף חולי של הים השחור, שם נולד לפני שבעים שנה. איזה שקט, איזו שלוה, כמה דאג אלוהים לכפר! ודאי הדבר כי הדמות שבאיקונין הגדולה שבכנסיית הכפר, מימין לצלם ישו, לא הייתה פרי דמיונו של הצייר, כי אם דמות ממשית ואמיתית: מגן הכפר, השליח קוסטנטין, מחזיק את הכפר בכפות ידיו, כקן צפרים, ומניחו לרגלי אלוהים.

ושנכנס מאי והגיע חג קוסטנטין הקדוש, איזה שכרון קדוש ללא יין, איזו יראת אלוהים השתלטו על הכפר! כיצד שכחו כולם את דאגות יום-יום, שכחו היותם תולעי אדם, והצמיחו כנפיים ססגוניות, פרושות עד השמים! המסוגל האדם להתעלות על עצמו? היה פאפא יאנארוס שואל את עצמו ומשיב: מסוגל הוא, מסוגל, אולם רק לשעה, לשעתיים ואולי ליום שלם. אך די לו בכך, זוהי משמעות הנצח, זוהי אש אלוהים שבני אדם פשוטים מכנים גן עדן!

פעמים רבות נכנס פאפא ינארוס לגן העדן הזה, היה נזכר בכך בוקר-בוקר, ומחשבותיו מוליכות אותו הרחק, לעבר הים השחור. שבעה היו בכפר, “אנסטנארידס” שמם בקודש, ובראשם פאפא יאנארוס. עתיק, עתיק מאד היה הטקס, אולי אף קדום מן הנצרות, וראשיתו בעבודת אלילים. היו מדליקים מדורה גדולה במרכז הכפר, העם מתאסף סביבה ומזמר, באים המנגנים בנבל ובחליל, נפתחת דלת הכנסייה ומופיעים האנסטנארידס יחפים, חובקים בזרועותיהם את האיקונות הישנות של קוסטנטין הקדוש ושל אמו, הלני הקדושה. הקדושים הללו לא צוירו כרגיל, כשהם עומדים בלי נוע בהדרת כבוד. הללו רגליהם היו מרחפות באוויר, והם מרימים את שולי בגדיהם הרקומים זהב ומקפצים ומרקדים.

כיוון שנראו, מיד פצחו המנגנים בנגינה עזרה, נשמעה תרועה גדולה, העם הריע בקול ונשים רבות השתטחו והתפתלו על פני האדמה.

חיש מהר התקדמו האנסטנארידס זה אחר זה, בראשם פאפא יאנארוס, זוקף ראשו כלפי שמים ושר שירי אהבה פראיים למוות. זה השוער, יבורך שמו, הפותח לפנינו את שערי הנצח. הלהבות כבר ליחכו את העצים עד כי היו לגחלים לוהטות בשעה שהיו פאפא יאנארוס ואחריו חבורת ההולכים על האש מזנקים לתוך המדורה ופותחים במחול. פאפא יאנארוס היה רוכן, תופס גחלים בוערות בכפות ידיו ומטילן בשירה לעבר עמו, כאילו היה מזה מי קודש על המאמינים. מה פירוש גן עדן וחיי נצח ואלוהים? אש זו היא גן העדן, המחול הוא האלוהים, ואף כי לא נמשך אלא שעה קלה, כמוהו כנצח נצחים.

ובצאתם מן השריפה הקדושה לא נחרכה שערה משערות רגליהם, וכפות רגליהם לא נצרבו. גופותיהם הבהיקו כאילו יצאו מן הים הרענן ביום קיץ.

שלהבת האש הקדושה האירה כל השנה כולה את לבות אנשי הכפר. אהבה, שלום ואושר שכנו בכל, באנשים, בחי ובצומח. הקרקעות היו דשנות, וחסדי אלוהים רבים, ובעזרתם גבהו השבלים כקומת איש, התברכו עצי הזית בשפע פרי, ובכל חלקת שדה נערמו המלונים, האבטיחים, החמניות והתירס. אך בכל הטוב הזה לא ניטמטמו בני אדם, כי עד שהלכה נשמתם ושמנה ועמדה להפוך לבשר, הגיע שוב חג הקדוש, הודלקו המדורות הגדולות ושוב הצמיחו האנשים כנפיים.”