מדיטציה נוצרית – הסיכאזם (Hesychasm)

הנצרות האורתודוקסית מתייחדת בכך שבמסגרתה התפתח זרם מיסטי הדוגל באפשרות של אדם להתאחד עם האל, להגיע אליו ולחוות אותו. במאה ה-14 זה הפך להיות הגרעין הפנימי והמרכזי של הלימוד הדתי. מסורות הסיכאזם (הירגעות) של הנזירוּת המזרחית מזכירה שיטות של יוגה או תרגולות של הסוּפים, הכוללות מדיטציות, נשימות וחזרה על מנטרות כדרך להגיע אל האל. המסורת הזאת מפותחת מאוד בהר אתוס וממנו היא משפיעה על כל העולם האורתודוקסי.

משמעות המילה היא דממה או הרגעה. הטכניקה היא חזרה על טקסט קצר שוב ושוב, “אדוננו ישוע המשיח, בן האלוהים, רחם עלי!” (“תפילת ישוע”). צריך לשנן את הטקסט, להתרכז בו, להגות אותו, להפנים אותו. זה נעשה בליווי נשימות והעלאת דימויים מנטליים, וכך הנזירים יכלו להתחבר לאור האלוהי הנמצא במהות כל הדברים, ולגרום להופעת האל בתוכם. האור הרוחני נקרא בתיאולוגיה האורתודוקסית “האור של הר תבור”, והדרך נקראת “תיאוזיס” Theosis, הפיכת אדם לאל.

כשם שאלוהים הפך את עצמו לאדם, כך אדם יכול להפוך עצמו לאל. אין זה אל במובן העמוק ביותר, אלא האצלת האנרגיה האלוהית המופיעה בשלושה שלבים, המדורגים מלמטה כלפי מעלה: השלב הראשון הוא קתרזיס – טיהור (ומכאן שם התנועה הקתרית בדרום צרפת במאות ה-12–13), השלב השני הוא הארה (ניצוצות של אור המופיעים בהקשרים שונים), והשלב השלישי הוא אקסטזה שבקדושה, שמשמעותה להיות כלי שרת בידי האלוהים, דרגה השמורה רק לקדושים.

המסורת החלה במנזר סנטה קטרינה בסיני במאה השישית, אך נשענה על מיסטיקנים נוצריים קדומים יותר. דמויות חיקוי ומופת שלה הם משה ואליהו, שכן שניהם הופיעו ביחד עם ישוע במעמד ההשתנות בהר תבור. הופעתם מוסברת בכך שהם היו היחידים בהיסטוריה שהתוודעו לאלוהים בהר סיני, ומשום כך זכו למעמד הנוסף. משה דיבר עם אלוהים דרך ענן מסתורי שנראה כמו עמוד אש בלילה וענן ביום. הוא שהה ארבעים יום על ההר ונתמלא באור האלוהי, וכשירד פניו קרנו ונבצר מבני ישראל להסתכל עליו. כשם שמשה רואה את האלוהים על ההר, כך פתוחה דרך זו בפני כולם. גרגוריוס מניסה, אחד משלושת אבות הנזירות הביזנטית במאה הרביעית, כתב ספר שנקרא “חיי משה” ובו הוא אומר כך – “החושך המאיר שבו משה אומר כי הוא רואה את האל, הוא מעשה של האל הכל-יכול, היוצא מרצונו מתוך הטרנסנדנטליות שלו, אך נשאר במהותו מעל השגה אנושית.” הנזירים ההסיכיסטים ניסו להתחבר לחושך המאיר, המוביל להתאחדות עם האל.

גם אליהו זכה לראות את האל דרך ההסיכאזם – הרגעה, שתיקה. הסיפור של התגלות האל לאליהו בהר סיני הוא דרמטי מאוד וחבוי בו סוד: “ויאמר צא ועמדת בהר לפני יהוה והנה יהוה עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה, לא ברוח יהוה, ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה, ואחר הרעש אש, לא באש יהוה, ואחר האש קול דממה דקה.” (מלכים א, יט). הסוד הוא שבתוך הדממה הדקה, בתוך השקט, ניתן למצוא את האלוהים.

בנוסף על כך, אליהו עלה לשמיים בסוף חייו. ואכן, מנזרים רבים במקומות נישאים ביוון מוקדשים לאליהו העולה לשמיים. סיפור זה מבטא את המסתורין של הפיכת אדם לאל, את התיאוזיס, שאליהו משיג דרך התוודעות לסוד ההסיכאזם בהר סיני. הסיפור של אליהו הוא של אדם הזוכה לחיי נצח, המצטרף לאלים בזכות מעשיו בחייו, והוא אותו סיפור של הרקולס, או של דמויות מיתולוגיות אחרות שזכו להצטרף לפנתיאון היווני.

במאה השישית הופך המנזר בהר סיני למרכז של הסיכאזם. יוחנן קלימקוס כתב שם את ספרו “הסולם לגן עדן”, בו מפורטת הדרך של התיאוזיס – הפיכת האדם לאל. הקריאה החוזרת בשם ישוע (“תפילת ישוע”) עומדת במרכז התרגולת של רוחניות נזירית.

בדרך אל האל חשובה במיוחד התפילה הפנימית, שנקראה גם “תפילת ישוע”, ובנוסף לה גם התבוננות וחיי פרישות. אלה מביאים להאלהה הנעשית יחד עם התנסות באור המיסטי, שהוא אור ההשתנוּת של הר תבור. כשאלוהים ברא את העולם הוא אמר ביום הראשון “יהי אור”, אבל השמש נבראה רק ביום הרביעי, ולכן האור הראשוני הוא אור רוחני, אור גנוז המבטא את הלוגוס, המילה, הצל של האלוהים, הקיים בינינו לבינו ומהווה את הדרך אליו.

גם האדם נוצר בדרך דומה: בפרק א’ של ספר בראשית נברא האדם בצלם אלוהים, זכר ונקבה, ואילו בפרק ב’ נוצר בתחילה רק הגבר מן האדמה ולאחר מכן מצלעו נוצרה האישה. מיהו אפוא האדם שנוצר בפרק הראשון? זהו האדם האלוהי, התיאוזיס, מה שהקבלה קוראת דמות אדם קדמון לכל קדומים, שהנצרות המיסטית קוראת לו לוגוס, בן האדם, דמותו של ישוע. זהו האלפא והאומגה, צלם האלוהים. בזכות הופעתו של ישוע על פני האדמה, יש חסד האלוהי שמאפשר לאדם לחזור לישות הרוחנית המקורית שלו בגן עדן.

התיאוזיס ומסורות ההסיכאזם עברו מסיני לביזנטיון ולמנזרים בהר אתוס. הנזיר הבודד בתאו מסוגל להתחבר לאור הראשוני לפני הבריאה. כך מתאר התיאולוג שמעון מביזנטיון (בתחילת המאה ה-11) חוויות שעברו עליו: “הענקת לי, אלי, את האפשרות שמקדש פגיע זה, גופי האנושי, יתאחד עם בשרך הקדוש, שדמי יימס בדמך. מעתה ואילך אני אהיה האיבר השוקד והמאיר שלך.”

נזיר בשם ניקפורוס המתבודד אומר כי תכלית החיים הרוחניים היא לגלות את “האוצר החבוי בלב”, לאחד את הרוחני (נוס) עם הלב – משכן האל, זה המשכן האמיתי של הר סיני. איחוד זה נעשה דרך “הורדה, דרך נשימה, של הרוחני אל הלב”.

ניקפורוס משלב את תפילת ישוע עם טכניקה של נשימה. הוא כותב חיבור בשם “על שמירת הלב”, ומתאר בו את שיטתו: “כפי שאמרתי לך, שב בנוח, רכז את הכוח הרוחני שלך בנחיריים, זוהי דרך הנשימה אל הלב. דחוף בכוח, אלץ אותו לרדת אל ליבך, וכאשר זה יגיע לשם, אתה תדע שמחה. כאדם החוזר הביתה לאחר היעדרות ארוכה, ואיננו מסוגל עוד להכיל אל שמחתו נוכח אשתו וילדיו. כך היסוד הרוחני שלך, כשהוא מתאחד עם הנשמה, זורם בשמחה ובעונג שאין לתארו במילים. אבל לאחר שהיסוד הרוחני שלך הגיע לשם, אל לו לשתוק או לשקוע בחוסר מעש, אלא שעליו לחזור ללא הרף ולומר, אדוננו ישוע המשיח, בן אלוהים, רחם עליי!”

אפשר להגיע לאל דרך המילה המתארת את מהותו. המילה קשורה לאור האלוהי, ללוגוס. ישוע במקרה הזה הוא האלפא – ראשית, והאומגה – התכלית. הוא קודם כל משיח, זאת אומרת, גואל האדם ומחברו לעולמות הרוחניים, ורק אז הוא בן האלוהים. בדרך זו, האור האלוהי יכול לעבור דרכו. המשפט “רחם עלי” מביא את האלוהים ממקומו בשמיים אל החסד הפרטי של האדם.

גריגוריוס מסיני (1255–1346) תורם להתפתחות זרם ההסיכאזם של הר אתוס. הוא עומד על התפקיד המרכזי של זיכרון האל, “וזכרת את יהוה אלוהיך” (דברים ח, יח). “וזכרת את יהוה אלוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה”. זיכרון האל הופך אדם מודע כל העת לחסד של הטבילה, שנסתר בשל החטאים. זיכרון האל לא יכול להשתחרר בקהל, אלא בבדידות.

לתפילת ישוע נלווית אקסטזה. הנזירים הקדושים הקרינו את אור החסד. כאשר נזיר מתבודד היה שקוע בתפילתו, תאו היה מוצף אור. יש קשר בין תפילה, אור מיסטי והאלהה. הנזירים טענו שהם זוכים ליהנות מן האור שטרם נברא, “אור ההשתנות” בהר תבור, כשישוע מופיע לפני תלמידיו בצורתו האמיתית, כישות אור רוחנית. ההשתנות לא הייתה בישוע, אלא בתלמידים, שזכו, הודות לחסד אלוהי, לראות את ישוע באור הראשון של הבריאה. בני האדם ניחנו ביכולת זו, והיא תוחזר אליהם בזמן הגאולה.

“מי שנוטל חלק באנרגיה האלוהית נעשה בעצמו, במידת מה, אור. הוא נעשה אחד עם האור ויחד עם האור הוא רואה בערות גמורה את כל מה שנסתר מעיני אלה אשר לא זכו לחסד זה.”

מסורת ההֶסיכאזם דגלה בכך שחיי הנזירים הם על פי המלאכים, יש מאבק בין אנרגיות אור שמובלות על ידי מיכאל שר האור לבין אנרגיות חושך של העולם. יש שוויון בין האלהה לבין גאולה, הנובע מחידת ההתגשמות. האל ברא את האדם כשהוא מצויד באורח הִתרבּות אלוהי ובלתי חומרי. המיניות והמוות נפלו עליו בשל החטא הקדמון. התגשמותו של הלוגוס (המילה האלוהית) אפשרה את התיאוזיס, אבל הדבר נעשה תמיד אך ורק בחסד אלוהים.

פילוקליה (Philokalia)

הפילוקליה היא אוסף של כתבים מיסטיים נוצריים שהתחברו מהמאה ה-4 ועד המאה ה-15, שנאסף יחדיו על ידי שני נזירים מהר אתוס, מָקַריוֹס וניקודימוֹס (Nikodimos ו-Makarios) בסוף המאה ה-18. השם המלא של הספר הוא: “הפילוקליה של הקדושים הנפטיים (Nepsis ביוונית פירושו עירנות) שנאספו מאבותינו הקדושים מלאי האל, שדרכה, באמצעות הפילוסופיה של התבוננות וסגפנות, האינטלקט מטוהר, מואר ונהיה שלם.”

השם פילוקליה משמעו “אהבת היופי” והוא אומץ לראשונה על ידי גרגורי התיאולוג ובזיליוס הגדול, כשאספו בספר את כתביו של אוריגנן מהמאה ה-3. מאז היו פילוקליות רבות, אלא שזו האחרונה הפכה להיות הספר המשפיע ביותר והחשוב ביותר בנצרות האורתודוקסית של היום. ניתן לומר, שהפילוקליה היא מעין פרשנות מיסטית של הספרים הקדושים, ספר הזוהר של הנזירים הנוצרים.

ניקודימוס היה אחד המנהיגים של הקהילה הנזירית בהר אתוס בסוף המאה ה-18. באותה תקופה חששו מחדירה של השפעות חילוניות ואיבוד המסורת הנזירית המקורית, בכדי להילחם בסכנה זו תרגם ניקודימוס קרוב למאה ספרים על המסורות הרוחניות ורתם לעזרה את מקריוס, שלימים הפך לבישוף קורינתוס, וכך נכתבה הפילוקליה.

לספר הפילוקליה הייתה וישנה השפעה רבה בארצות הסלאביות. נזיר רוסי בשם Paisli Velichovsky, חי שש-עשרה שנים בהר אתוס ואז עבר למנזר במולדביה, ותרגם את הפילוקליה לסלאבית. במקביל לכך, התפרסם ספר בשם “מסע עולי הרגל” שהתייחס לפילוקליה. באמצע המאה ה-19 מופיעים תרגומים של הפילוקליה לרוסית, אך השפעתה ניכרת כבר קודם לכן. הפילוקליה אומצה על ידי הכנסייה הרומנית במאה ה-20 ושיחקה תפקיד חשוב ברנסנס הדתי לאחר עם סיום השלטון הקומוניסטי, היא השפיעה על המנזר התראפיסטי הקתולי, ואף על תנועות העידן החדש כסוג של מדיטציית זן נוצרית.

חלק מהכותבים בפילוקליה מתייחסים לאגרות של פאולוס בהם יש רמזים לתורה מיסטית עמוקה. במכתבו אל הרומים, פרק ח’ 38–39 טוען פאולוס ששום דבר לא יכול להפריד אותנו מאהבת האל. לא האדם, אלא חטאי האדם הם אלו שייענשו, אלוהים הוא אהבה ורחמים.

תפישת האדם בנצרות האורתודוקסית היא חיובית, החטא הקדמון הוא חטא אבות, ולא משהו הטבוע בתוכנו. נהפוך הוא, בתוכנו יש דמות אלוהים ששום דבר לא יכול למחוק אותה. אלוהים נוכח בכל דבר נברא ואין בלתו. המוטיב העיקרי השזור בפילוקליה הוא התיאוזיס – אפשרות האדם להפוך לאלוהי. זאת המשמעות האמיתית של הגאולה. הנושאים הנוספים הם: חרטה, הלב, תפילה, תפילת ישוע, הירגעות-–יציבות, ודבֵקות (Passion). בתוכנו יכולה להיוולד מודעות חדשה, לב חדש, וטבע אלוהי, שיהפוך אותנו ליותר ממה שאנחנו כעת.

באורתודוקסיה יש אחדות של גוף ונפש הקשורות זו בזו. בתוכנו יש Nous (ביוונית: Vόος) המייצג את הנפש ודרכנו אנו חווים את אלוהים, ו-Dianoia הקשור להגיון, ללוגיקה. ה”נָאוּס” זה העין של הנפש, המראה שדרכה ניתן לראות את אלוהים, שהתכסתה בלכלוך ופיח עקב הנפילה מגן עדן ושצריך למרק אותה דרך התבוננות, תפילה ותרגול רוחני.

מוטיבים בנצרות המיסטית

בכדי להבין טוב יותר את טיב הנצרות המיסטית אורתודוקסית, כפי שהיא התפתחה בהר אתוס ובמנזרים והמקומות האחרים, להלן כמה נושאים שהנזירים והמאמינים הנוצרים עוסקים בהם, המוסברים דרך ציטוטים מתוך הפילוקליה של מיסטיקנים נוצרים במהלך הדורות.

חרטה

השלב הראשון בדרך הרוחנית הוא החרטה, מבלעדיה אין דבר

“המדבר הינו מציאות פנימית ולא מיקום פיזי”. – יצחק הסורי. חי במאה ה-7 במדבר הסורי.

“בסיפור התנ”כי אלישע זורק את מקלו לנהר הירדן ומעלה משם את הגרזן שתלמידו איבד. המשמעות של זה היא שהוא מגלה את המחשבות החבויות של תלמידו שהחביא בתוך עצמו לנוכחים. הירדן במקרה זה מסמל חרטה, מפני שבירדן יוחנן המטביל גרם לאנשים לחזור בתשובה. כשאדם לא מדבר במדויק על חזרה בתשובה, וגורם למאזיניו לבוז לה בכך שהוא לא מגלה את כוחה הנסתר, הוא גורם לגרזן לשקוע במים, אלא שאז מקל, שמסמל את הצלב, מחזיר את הגרזן מהמעמקים לפני השטח. לפני הצלב המשמעות האמיתית של החזרה בתשובה הייתה נסתרת, וכל מי שניסה לדבר על זה היה אשם באי דיוק וחיפזון. לאחר הצליבה המשמעות של החזרה בתשובה נגלתה לכל, באמצעות העץ של הצלב.”

– הסגפן ניילוס (Neilos). הוא היה תלמיד של ג’ון כריסוסטומוס, ולאחר מכן ראש מנזר באנקרה. הוא הראשון שמזכיר את תפילת ישוע (התפילה החוזרת).

“כשהמים הלא מרוסנים של מחשבות התשוקה של האינטלקט מרוסנים דרך הנוכחות הכובלת של רוח הקודש, והתהום המרה מעכלת של דימויים לא ראויים ותשוקות מוכנעת דרך שליטה עצמית ומדיטציה על מוות, אזי רוח הקודש של חזרה בתשובה מתחיל לנשוב, והמים של החרטה זורמים קדימה, ואלוהנו ואדוננו מכון אותם לאגן הניקוז של החזרה בתשובה, שוטף את רגלינו הרוחניות, עושה אותם ראויות לפסוע בתחומי ממלכתו.”

– ניקיטאס סטיטטוס (האמיץ). חי במאה ה-11 היה תלמידו של סימון התיאולוג החדש, כתב את הביוגרפיה שלו והגן באומץ על תפישת ההסיכאזם. היה קשור לסכיזם (פילוג) הגדול.

עמידה על המשמר

האדם הוא שדה קרב בין השטן ואלוהים, וצריך לעמוד תמיד על המשמר

“יש בתוכנו, במישור של הנָאוּס (Nous – באנגלית, במקור מיוונית, מטפיזיקה: שכל, תבונה, היגיון, מיינד), מלחמה שהיא קשה יותר מזו שברמה של החושים. העובד הרוחני צריך ללחוץ קדימה עם האינטלקט שלו לעבר המטרה, כדי לקדש באופן מושלם את הזיכרון של אלוהים בליבו כמו יהלום יקר או פנינה. הוא חייב לוותר על הכל, כולל הגוף ולהימנע מהחיים הנוכחיים, אם הוא רוצה שאלוהים בלבד ישכון בלבו, מפני שהחזון הנָאוּתי (במישור הנָאוּס) של אלוהים, יכול בפני עצמו להרוס את רוחות הרוע.” – ג’ון כריסוסטומוס הקדוש.

“כאשר צניעות משולבת עם זיכרון של אלוהים מתבססת דרך עמידה על המשמר ותשומת לב, עם תפילה חוזרת המתמידה בהתנגדות שלה לאויב, נוצר מקום של אלוהים, השמיים של הלב, שבהם מפני נוכחות אלוהים אף צבא שדים לא מעז לעמוד על שלו.” – פילוטאוס מסיני – חי במאה ה-10, כתב ארבעים חיבורים על עמידה על המשמר (Nepsis).

הלב

כבר מהמאה השלישית מבחינים בשלושה שלבים בדרך אל אלוהים: טיהור, הארה, ואיחוד. הלב הוא המקום שבו הם קורים

“זה שעשה את ליבו טהור, לא רק שידע את המהויות הפנימיות של מה שנובע מאלוהים ותלוי בו, אלא לאחר שיעבור דרך כולם, הוא במידה מסוימת יראה את אלוהים עצמו, שזה החיבור הכללי של כל הברכות. כשאלוהים בא לשכון בלב כזה, הוא מכבד אותו על ידי חריטת אותיותיו שלו עליו, דרך רוח הקודש, כשם שעשה על לוחות הברית.

הוא עושה זאת בהתאמה לדרגה שאותו לב פיתח, דרך התרגול של מעלות והתבוננות.

לב טהור הוא זה שאין לו נטייה כלפי שום דבר בשום צורה, כשאותו לב בפשטות קיצונית נהיה כמו לוחות כתיבה חלקים וממורקים, אלוהים בא לשכון בהם ולכתוב בם את חוקיו שלו. לב טהור הוא זה שמציע את המחשבה לאלוהים נקייה מכל צורה ודמות, ומוכנה להיות מוטבעת רק בארכיטיפים שלו, שדרכם אלוהים מתגשם.”

– פטר מדמשק. חי במאה ה-12 (אין לבלבל בינו לבין פטר מדמשק מהמאה ה-8). הוא הכותב שמופיע הכי הרבה בפילוקליה לאחר מקסימוס המוודה, כתב את האוצר של הידע האלוהי וכן עשרים וארבע שיחות.

תפילה

זאת הדרך הטובה ביותר להתחבר אל האל, אלא שיש תפילה טקסית ויש תפילה אמיתית

“במיוחד חשובה תפילה טהורה, תפילה שהיא מתמשכת ולא מופרעת, תפילה כזו היא מצודה בטוחה, נמל מוגן, מגן של מעלות, הרס של תשוקות, היא מביאה עוז לנפש, מטהרת את האינטלקט, מביאה מנוחה לאלו הסובלים, מנחמת את המתאבלים, תפילה היא שיחה עם אלוהים. הרהור בלא נראה, דרך החיים המלאכית, גירוי כלפי האלוהי, הביטחון של דברים שהתגעגענו אליהם, הפיכת הדברים שקיווינו אליהם לאמיתיים. בתור סגפן אתה חייב לאמץ מלכה זו של מעלות בכל כוחך, התפלל יומם ולילה, התפלל בזמנים של דחייה ובזמנים של רוממות, התפלל עם פחד ורעד, עם עמידה על המשמר ומחשבה ערנית, כדי שהתפילה תתקבל אצל האלוהים, כפי שנאמר בתהילים: עיני האל על הצדיקים ואוזניו פתוחות לתפילותיהם”.

“התפילה מודה על הברכות שהתקבלו ומבקשת סליחה על הכישלונות, כוח שיחזק אותנו בעתיד. מכיוון שבלי עזרת אלוהים הנפש לא יכולה לעשות הרבה. יחד עם זאת, לשכנע את הרצון שתהיה לו תשוקה עזה לאיחוד והנאה עם אלוהים, שאליו הוא עורג, ולכוון אותו באופן טוטאלי אליו, זהו הגדול שבהישגים של מטרתנו.”

– תאודורוס הסגפן הגדול. התחיל את דרכו במנזר מר סאבס במדבר יהודה, הפך להיות הבישוף של אדסה, וניצר את בן הסולטאן. הפך לפופולרי מאוד ברוסיה במאה ה-17.

אהבה

האהבה היא העיקר שבנצרות, כפי שכותב פאולוס באיגרת הראשונה אל הקורינתיים “אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבה ואין בי אהבה, הריני כנחושת הומה או מצילתיים רועשים”. הנזירים מרחיבים בנושא זה

“אהבה וחיבה אמיתית, כלומר אמונה ומצפון נקי, הם בברור תוצאה של דחף חבוי בלב, מפני שהלב יכול לייצר בעצמו בלי צורך בגירוי חיצוני”.

– מקסימוס המוודה. חי במאה ה-6 וה-7, בן זמנו של הקיסר הראקליוס. הוא נולד בישראל והיה המזכיר האישי של הקיסר הראקליוס, הראשון שכתב ביוגרפיה מלאה של מרים. עבר לקרתגו ולמד כתבים ניאו-פלטוניים. הוא המצוטט ביותר בפילוקליה, אולי בגלל תמיכתו בתיאוזיס ובתפישת הגאולה והחזרה של האנושות למצב אחדות עם האלוהים.

הוא נקרא המוודה מכיוון שעונה קשות אך לא מת מות קדושים. בכדי למנוע ממנו לדבר חתכו לו את הלשון, ובכדי למנוע ממנו לכתוב חתכו לו את היד. הוא עבר לגיאורגיה ושם נפטר.

גרגוריוס פַּלַמַאס (Gregory Palamas)

גרגוריוס פלמאס הוא המגן הגדול של הנזירים ההסיכיסטים. הוא כותב ספר בשם “דברים להגנת הקדושים ההסיכיסטיים”. את הקריירה שלו הוא מתחיל כנזיר שחי בהר אתוס, ההופך לפטריארך סלוניקי בזמן שמקומות אלו היו מרכז העולם הנוצרי אורתודוקסי. הוא נקרא גם התיאולוג של ההסיכאזם – טכניקת המדיטציה הנוצרית.

גרגוריוס מבחין בין המהות האלוהית ובין האנרגיות דרכן מתגלה האל. “המהות האלוהית שאין להשיגה, לא הייתה קיימת כלל ולא הייתה אלא תעתוע, אם לא הייתה לה תכונה ייחודית משלה”. המהות היא “סיבת” האנרגיות “כל אחת מבין האנרגיות היא תכונה אלוהית מובחנת, כיוון שכולן מעשיו של אותו אל חי ויחיד”.

פלמאס נולד ב-1296 בקונסטנטינופול ולאחר שאביו נפטר, הוא גדל והתחנך בחצר הקיסר, ילד מוכשר שקיבל את החינוך הטוב ביותר בתקווה שיהפוך לאחד ממנהיגי המדינה, אלא שלגרגוריוס היו תכניות אחרות. בגיל עשרים פרש למנזר בהר אתוס ובילה את עשר השנים הבאות במנזרים שונים בהר, עובר חניכה רוחנית ומוכנס בסודות התרגול המיסטי של ההסיכאזם. גרגוריוס נהיה מומחה לתרגול זה וכבר בהר אתוס החל ללמד אחרים.

בשנת 1336 פלשו הטורקים לבלקן והנזירים עברו לחסות בתוך חומות סלוניקי, שם הוכתר גרגוריוס ככומר והנהיג קהילת נזירים קטנה. אלא שבנוסף לפלישה הפיזית ובמקביל לה התרחשה גם פלישה רוחנית: בשנת 1330 הגיע לקונסטנטינופול מלומד מדרום איטליה בשם ברלעם (Barlaam of Calabria) שהחל לתקוף חלק מהתפישות האורתודוקסיות, ובמיוחד את תרגולות ההסיכאזם של נזירי הר אתוס, לועג לה בבוז גדול. ברלעם היה אינטלקטואל בעל שיעור קומה שניסח את טיעוניו בצורה משכנעת וקוהרנטית. הנזירים היו צריכים מישהו שיתייצב מולו ויוכל להתמודד אתו באופן שווה, והם מצאו את האדם הזה בפלמאס. עם הגעתו לסלוניקי הוא החל להתמודד עם ברלעם בשאלות תיאולוגיות בנושא השילוש ולאחר מכן להשיב להתקפותיו על תרגולת ההסיכאזם.

גרגוריוס כתב ספר הנקרא טריאדות, המסביר ומנמק את עקרונות התרגול של ה”הסיכאזם” וספר זה קיבל אישור מכינוס הנזירים של הר אתוס. כהשראה ממנו נכתב ספר ה-Tome, המשמש עד היום כמדריך לטכניקות המיסטיקה הביזנטית. בזמן הזה למעשה נקבעו עקרונות המחשבה והרוחניות האורתודוקסית לעתיד לבוא. הוויכוח עזר לפלמאס ולחבריו לגבש ולעצב את תפישת עולמם.

ברלעם טען כנגד ההסיכאזם שזאת מסורת של הבוגומילים וכפירה, אולם גרגוריוס ענה לו שטעותו נעוצה בפילוסופיה היוונית. ברלעם כתב ספר כנגד המסליאנים (כינוי לבוגומילים) וגרגוריוס ענה לו בספר משלו. ההתנצחות נמשכה שנים רבות, שבמהלכן גרגוריוס היה צריך להגן על עמדתו בשש וְעידות כנסייה שונות. גורמים פוליטיים תמכו בכל אחד מהצדדים והוסיפו שמן למדורה. בסופו של דבר המאבק הסתיים כשידם של גרגוריוס ומסורת ההסיכאזם על העליונה. ברלעם הוכרז כטועה, ספריו הושמדו והוא נאלץ לעזוב את השטחים הביזנטיים. כשהגיע לאיטליה הפך להיות קתולי.

הפלמיזם התפשט לרוסיה, אנטיוכיה ומקומות אחרים, ומי שלא יישר קו הודח ונרדף. פטריארכים אקומניים (ראשוניים) נשבעו על הפלמיזם כשמונו לתפקידם, והתפישה שהאור הראשוני האלוהי יכול להופיע בעולם הזה כיום השתרשה. ניצחונו של פלמאס על ברלעם נתפש בקרב המאמינים כניצחונה של הנצרות האורתודוקסית על הנצרות הקתולית והפגאניות.

במהלך המאבק היו גם רגעים קשים: בשנת 1344 נאסר גרגוריוס לארבע שנים על ידי מתנגדיו, אך ב-1347 הוא שוחרר ורומַם למעמד מטרופוליטן ולאחר מכן ארכיבישוף של סלוניקי. באותה תקופה הייתה סלוניקי העיר המובילה באימפריה, לאור מיקומה ליד הר אתוס ובלב האזור היווני סלאבי. רק ב-1351 הסתיים המאבק בניצחונם המוחלט של פלמאס ותומכיו. הוא מת ב-1359 והוכרז כקדוש.

הר אתוס (Mount Athos)

הר אתוס הוא הר נפלא בצורת פירמידה המתנשא לגובה אלפיים מטר מתוך הים האגאי בקצה חצי אי צר ומיוער, השלוחה המזרחית של כלקידיקי. המים הגועשים סביבו והסלעים שבחיבור ליבשה עשו אותו כמעט בלתי נגיש בימי הביניים. היופי הטבעי שלו גרם לכך שמרים, אם ישוע, שעברה במקום ביקשה שיקדישו חלקת אדמה זו עבורה, ומאז הוא נקרא “גן מרים”. במאה ה-13 מוצאת מסורת ההסיכאזם בית במרכז הרוחני המתפתח בהר אתוס, ומאז ועד היום הוא המרכז הרוחני של הנצרות האורתודקסית על גווניה השונים.

כיום ישנם עשרים מנזרים גדולים בהר, שנחשב לרפובליקה נזירית עצמאית בעלת ריבונות משל עצמה. אי אפשר לבקר בו ללא אישור. שלטונות המקום מרשים רק למאה וחמישים אנשים בכל יום להיכנס למקום שבו אין כבישים, אין נשים, אין קשר לעולם החיצון, והחיים בו נמשכים כמו בתקופה הביזנטית. המבקרים ישנים ואוכלים במנזרים, עוברים ברגל ממקום למקום, וצריכים לעזוב בתום הזמן המוקצב להם, שהוא בדרך כלל שלושה ימים.

מעבר לכך, במנזרים שבהר נמצאים מוסדות הלימוד הגבוהים ביותר של כל העמים האורתודוקסיים, ספריות עתיקות וחשובות ואוצרות אמנות. הכנסייה החשובה ביותר של רוסיה נמצאת בהר, וכך גם הכנסיות החשובות ביותר של סרביה ובולגריה, גיאורגיה ורומניה. הרבה מהנזירים והמנזרים בהר הם יווניים, אולם כיום מצטרפים אליו אנשים מכל העולם, ויש גידול באוכלוסייה המונה קרוב ל-2,500 נזירים, רבים מהם (לפי הוויקיפדיה) בעלי תואר אקדמי.