מדיטציה נוצרית – הסיכאזם (Hesychasm)

ההסיכאזם (Hesychasm) הוא הזרם המיסטי המרכזי של הנצרות האורתודוקסית. מקור שמו במילה היוונית הֶסיכִיָה (Hesychia), שפירושה שקט, דממה, מנוחה ושלווה פנימית. לפי מסורת זו, האדם יכול לטהר את עצמו, לפתוח את עיני הרוח ולהתנסות באופן בלתי אמצעי בנוכחותו של האל. אין מדובר רק באמונה או בקבלת עקרונות דתיים, אלא בדרך רוחנית מעשית, שבמרכזה תפילה פנימית, התבוננות, שמירה על הלב וחיים של פרישות. במאה ה-14 הזרם של ההסיכאזם התקבל כגרעין הפנימי והמרכזי של החיים הדתיים בקרב הנזירים בהר אתוס ובמקומות רבים אחרים. מסורות הסיכאזם (הירגעות) של הנזירוּת המזרחית מזכירה שיטות של יוגה או תרגולות של הסוּפים, הכוללות מדיטציות, נשימות וחזרה על מנטרות כדרך להגיע אל האל. המסורת הזאת מפותחת מאוד בהר אתוס וממנו היא משפיעה על כל העולם האורתודוקסי.

משמעות המילה הסיכאזם היא כאמור דממה או הרגעה. הטכניקה היא חזרה על טקסט קצר שוב ושוב, "אדוננו ישוע המשיח, בן האלוהים, רחם עלי!" ("תפילת ישוע"). צריך לשנן את הטקסט, להתרכז בו, להגות אותו, להפנים אותו. זה נעשה בליווי נשימות והעלאת דימויים מנטליים, וכך הנזירים יכלו להתחבר לאור האלוהי הנמצא במהות כל הדברים, ולגרום להופעת האל בתוכם. האור הרוחני נקרא בתיאולוגיה האורתודוקסית "האור של הר תבור", והדרך נקראת "תיאוזיס" Theosis, הפיכת אדם לאל.

כשם שאלוהים הפך את עצמו לאדם, כך אדם יכול להפוך עצמו לאל. אין זה אל במובן העמוק ביותר, אלא האצלת האנרגיה האלוהית המופיעה בשלושה שלבים, המדורגים מלמטה כלפי מעלה: השלב הראשון הוא קתרזיס – טיהור (ומכאן שם התנועה הקתרית בדרום צרפת במאות ה-12–13), השלב השני הוא הארה (ניצוצות של אור המופיעים בהקשרים שונים), והשלב השלישי הוא אקסטזה שבקדושה, שמשמעותה להיות כלי שרת בידי האלוהים, דרגה השמורה רק לקדושים.

המסורת החלה במנזר סנטה קטרינה בסיני במאה השישית, אך נשענה על מיסטיקנים נוצריים קדומים יותר. דמויות חיקוי ומופת שלה הם משה ואליהו, שכן שניהם הופיעו ביחד עם ישוע במעמד ההשתנות בהר תבור. הופעתם מוסברת בכך שהם היו היחידים בהיסטוריה שהתוודעו לאלוהים בהר סיני, ומשום כך זכו למעמד הנוסף. משה דיבר עם אלוהים דרך ענן מסתורי שנראה כמו עמוד אש בלילה וענן ביום. הוא שהה ארבעים יום על ההר ונתמלא באור האלוהי, וכשירד פניו קרנו ונבצר מבני ישראל להסתכל עליו. כשם שמשה רואה את האלוהים על ההר, כך פתוחה דרך זו בפני כולם. גרגוריוס מניסה, אחד משלושת אבות הנזירות הביזנטית במאה הרביעית, כתב ספר שנקרא "חיי משה" ובו הוא אומר כך – "החושך המאיר שבו משה אומר כי הוא רואה את האל, הוא מעשה של האל הכל-יכול, היוצא מרצונו מתוך הטרנסנדנטליות שלו, אך נשאר במהותו מעל השגה אנושית." הנזירים ההסיכיסטים ניסו להתחבר לחושך המאיר, המוביל להתאחדות עם האל. במאה השישית הופך המנזר בהר סיני למרכז של הסיכאזם. יוחנן קלימקוס כתב שם את ספרו "הסולם לגן עדן", בו מפורטת הדרך של התיאוזיס – הפיכת האדם לאל.

גם אליהו זכה לראות את האל דרך ההסיכאזם – הרגעה, שתיקה. הסיפור של התגלות האל לאליהו בהר סיני הוא דרמטי מאוד וחבוי בו סוד: "ויאמר צא ועמדת בהר לפני יהוה והנה יהוה עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה, לא ברוח יהוה, ואחר הרוח רעש, לא ברעש יהוה, ואחר הרעש אש, לא באש יהוה, ואחר האש קול דממה דקה." (מלכים א, יט). הסוד הוא שבתוך הדממה הדקה, בתוך השקט, ניתן למצוא את האלוהים. בזכות ההתגלות הזו עלה אליהו לשמיים בסוף חייו. ואכן, מנזרים רבים במקומות נישאים ביוון ובבלקן מוקדשים לאליהו העולה לשמיים. בתוך הסיפורים על אליהו ומשה חבוי המסתורין של הפיכת אדם לאל, התיאוזיס שאליהו משיג דרך התוודעות לסוד ההסיכאזם בהר סיני. הסיפור של אליהו הוא כמו זה של חנוך – אדם הזוכה לחיי נצח, המצטרף לאלים בזכות מעשיו בחייו, והוא מזכיר במקצת את סיפורו של הרקולס, או של דמויות מיתולוגיות אחרות שזכו להצטרף לפנתיאון היווני, אלא שכאן האדם האלוהי עושה זאת למען אחרים, ולא למען עצמו.

התרגולת המרכזית של ההסיכאזם היא "תפילת ישוע": חזרה על המילים "אדוננו ישוע המשיח, בן האלוהים, רחם עליי החוטא". הנזיר חוזר על המשפט פעמים רבות, תחילה בקול, לאחר מכן בלחש ולבסוף בתוך הלב. מטרת החזרה איננה שינון מכני, החזרה מלוות בנשימה וגם בדימוי מנטלי. עם שאיפת האוויר נאמר החלק הראשון של המשפט, ועם הנשיפה – החלק השני. הנזיר יושב בשקט, מפנה את תשומת לבו פנימה ומנסה להוריד את הנואוס, השכל או התודעה הרוחנית, מן הראש אל הלב. הלב איננו רק איבר גופני או מרכז הרגש, אלא המקדש הפנימי של האדם, המקום שבו נפגשים הגוף, הנפש והרוח. התפילה נעשית חלק מהנשימה ומפעימות הלב. והיא ממשיכה בתוכו גם כשהנזיר עובד, הולך, אוכל או ישן, ובכך מתגשמת הוראתו של פאולוס: "התפללו ללא הרף".

בנוסף לתפילה חשובים גם התבוננות וחיי פרישות. אלה מביאים להאלהה הנעשית יחד עם התנסות באור הגנוז. כשאלוהים ברא את העולם הוא אמר ביום הראשון "יהי אור", אבל השמש נבראה רק ביום הרביעי, ולכן האור הראשוני הוא אור רוחני, אור גנוז המבטא את הלוגוס, המילה, הצל של האלוהים, הקיים בינינו לבינו ומהווה את הדרך אליו. אפשר להגיע לאל דרך המילה המתארת את מהותו. המילה קשורה לאור האלוהי, ללוגוס. ישוע במקרה הזה הוא האלפא – ראשית, והאומגה – התכלית. הוא קודם כל משיח, זאת אומרת, גואל האדם ומחברו לעולמות הרוחניים, ורק אז הוא בן האלוהים. בדרך זו, האור האלוהי יכול לעבור דרכו. המשפט "רחם עלי" מביא את האלוהים ממקומו בשמיים אל החסד הפרטי של האדם.

החוויה המיסטית המרכזית של ההסיכאזם היא ראיית האור הבלתי־נברא. לפי המסורת, האור שהקיף את ישוע בזמן ההשתנות בהר תבור לא היה אור פיזי ולא תופעה שנוצרה באותו רגע. היה זה האור האלוהי הקדום, שקדם לבריאת השמש והכוכבים ולכן אור זה נקרא גם ה"אור של הר תבור". ביום הראשון לבריאה אמר אלוהים "יהי אור", ואילו המאורות נבראו רק ביום הרביעי. מכאן שהאור הראשון איננו אור חומרי אלא רוחני (גנוז, ביטוי של נוכחות האל. לפי תפישת ההסיכאזם, ישוע עצמו לא השתנה בהר תבור. הוא היה תמיד ישות של אור, אלא שעיניהם הרוחניות של השליחים נפתחו לרגע, והם ראו אותו כפי שהוא באמת. גם הנזיר, לאחר שנים של טיהור תרגולות ותפילה, עשוי לראות את האור הזה. אין מדובר בדמיון או באור פיזי, אלא בהתנסות ישירה באנרגיה האלוהית.

לתפילת ישוע נלווית אקסטזה. הנזירים הקדושים הקרינו את אור החסד. כאשר נזיר מתבודד היה שקוע בתפילתו, תאו היה מוצף אור. יש קשר בין תפילה, אור מיסטי והאלהה. הנזירים טענו שהם זוכים ליהנות מן האור שטרם נברא ועל ידי כך להשתנות. בני האדם ניחנו ביכולת זו, והיא תוחזר אליהם בזמן הגאולה. "מי שנוטל חלק באנרגיה האלוהית נעשה בעצמו, במידת מה, אור. הוא נעשה אחד עם האור ויחד עם האור הוא רואה בערות גמורה את כל מה שנסתר מעיני אלה אשר לא זכו לחסד זה."

מסורת ההֶסיכאזם דגלה בכך שחיי הנזירים הם על פי המלאכים, יש מאבק בין אנרגיות אור שמובלות על ידי מיכאל שר האור לבין אנרגיות חושך של העולם. יש שוויון בין האלהה לבין גאולה, הנובע מחידת ההתגשמות. האל ברא את האדם כשהוא מצויד באורח הִתרבּות אלוהי ובלתי חומרי. המיניות והמוות נפלו עליו בשל החטא הקדמון. התגשמותו של הלוגוס (המילה האלוהית) אפשרה את התיאוזיס, אבל הדבר נעשה תמיד אך ורק בחסד אלוהים.

בפרק א' של ספר בראשית נברא האדם בצלם אלוהים, זכר ונקבה, ואילו בפרק ב' נוצר בתחילה רק הגבר מן האדמה ולאחר מכן מצלעו נוצרה האישה. מיהו אפוא האדם שנוצר בפרק הראשון? זהו האדם האלוהי, התיאוזיס, מה שהקבלה קוראת דמות אדם קדמון לכל קדומים, שהנצרות המיסטית קוראת לו לוגוס, בן האדם, דמותו של ישוע. זהו האלפא והאומגה, צלם האלוהים. בזכות הופעתו של ישוע על פני האדמה, יש חסד האלוהי שמאפשר לאדם לחזור למצב הרוחני המקורי שלו בגן עדן. הדרך היא תרגולת ההסיכאזם.

התיאוזיס ומסורות ההסיכאזם עברו מהר סיני לביזנטיון ולמנזרים בהר אתוס. וכך מתאר התיאולוג שמעון מביזנטיון (בתחילת המאה ה-11) חוויות שעברו עליו: "הענקת לי, אלי, את האפשרות שמקדש פגיע זה, גופי האנושי, יתאחד עם בשרך הקדוש, שדמי יימס בדמך. מעתה ואילך אני אהיה האיבר השוקד והמאיר שלך."

נזיר בשם ניקפורוס המתבודד אומר כי תכלית החיים הרוחניים היא לגלות את "האוצר החבוי בלב", לאחד את הרוחני (נוס) עם הלב – משכן האל, זה המשכן האמיתי של הר סיני. איחוד זה נעשה דרך "הורדה, דרך נשימה, של הרוחני אל הלב". ניקפורוס משלב את תפילת ישוע עם טכניקה של נשימה. הוא כותב חיבור בשם "על שמירת הלב", ומתאר בו את שיטתו: "כפי שאמרתי לך, שב בנוח, רכז את הכוח הרוחני שלך בנחיריים, זוהי דרך הנשימה אל הלב. דחוף בכוח, אלץ אותו לרדת אל ליבך, וכאשר זה יגיע לשם, אתה תדע שמחה. כאדם החוזר הביתה לאחר היעדרות ארוכה, ואיננו מסוגל עוד להכיל אל שמחתו נוכח אשתו וילדיו. כך היסוד הרוחני שלך, כשהוא מתאחד עם הנשמה, זורם בשמחה ובעונג שאין לתארו במילים. אבל לאחר שהיסוד הרוחני שלך הגיע לשם, אל לו לשתוק או לשקוע בחוסר מעש, אלא שעליו לחזור ללא הרף ולומר, אדוננו ישוע המשיח, בן אלוהים, רחם עליי!"

גריגוריוס מסיני (1255–1346) תורם להתפתחות זרם ההסיכאזם של הר אתוס. הוא עומד על התפקיד המרכזי של זיכרון האל, "וזכרת את יהוה אלוהיך" (דברים ח, יח). "וזכרת את יהוה אלוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה". זיכרון האל הופך אדם מודע כל העת לחסד של הטבילה, שנסתר בשל החטאים. זיכרון האל לא יכול להשתחרר בקהל, אלא בבדידות. גרגורי מסיני מקבל את ההארה שלו בהר סיני, עובר להר אתוס, אלא שלא מוצא שם שלווה לנפשו, חלק מזה בגלל פשיטות של שודדי ים, ולכן הוא עובר להרי הסטרנדג'ה בדרום מזרח בולריה ומקים שם בית ספר של הסיכאזם, שהתלמידים שלו מפיצים את התורה המיסטית לרומניה, סרביה, רחבי בולגריה והבלקן. הוא הכותב השני הכי מצוטט בפילוקליה

במאה הארבע־עשרה התעוררה מחלוקת גדולה סביב טענתם של נזירי הר אתוס שהם רואים את האור הבלתי־נברא. הנזיר והמלומד ברלעם מקלבריה טען שאי אפשר לראות את האל, ולכן האור שהנזירים רואים מוכרח להיות אור נברא או תופעה פסיכולוגית. מולו יצא גרגוריוס פלמאס, נזיר מהר אתוס ולימים הארכיבישוף של סלוניקי, שהפך לתיאולוג החשוב ביותר של ההסיכאזם. (ראו בהמשך)

מרכיב חשוב בדרך הוא נֶפְּסִיס (Nepsis), ערנות או שמירה פנימית. האדם לומד להתבונן במחשבותיו מבלי להזדהות עמן. לפי אבות המדבר, המחשבה החוטאת מופיעה תחילה כהצעה מבחוץ. אם האדם מקבל אותה, היא הופכת לתשוקה ולפעולה. הערנות מאפשרת לזהות אותה ברגע הופעתה ולא להכניסה אל הלב. תפילת ישוע משמשת מעין שומר בשערי התודעה ומחזירה את האדם שוב ושוב אל המרכז.

כתבי ההסיכאזם נאספו בסוף המאה השמונה־עשרה בספר "הפילוקליה", שפירוש שמו "אהבת היפה והטוב". עורכיו, ניקודימוס ההגיורי ומקריוס מקורינתוס, ריכזו בו כתבים של מורים רוחניים מן המאה הרביעית ועד המאה החמש־עשרה. הפילוקליה נעשתה אחד הספרים החשובים ביותר בעולם האורתודוקסי. היא תורגמה לסלאבית ולרוסית והשפיעה עמוקות על הנזירות ברוסיה, ברומניה ובארצות הבלקן.

התפשטות תפילת ישוע בקרב הציבור הרחב קשורה גם לספר הרוסי "דרכו של עולה הרגל", המספר על אדם המשוטט ברחבי רוסיה ומבקש להבין כיצד אפשר להתפלל ללא הרף. בעזרת הפילוקליה והדרכתו של זקן רוחני הוא לומד לחבר את התפילה לנשימה וללב. לאחר זמן התפילה כאילו נאמרת מעצמה בתוכו, והעולם כולו מתמלא בעיניו ביופי ובנוכחות אלוהית.

ההסיכאזם הוא אפוא יותר מטכניקה של מדיטציה נוצרית. הוא מבטא תפישה שלמה של האדם, העולם והאל. האדם איננו יצור מושחת וחסר תקווה, אלא ישות שנבראה בצלם אלוהים ונושאת בתוכה אפשרות של שינוי. העולם איננו מנותק מן האל, אלא חדור באנרגיותיו. הגוף איננו מכשול שיש לבטלו, אלא כלי היכול להתקדש. השקט איננו ריקנות, אלא מרחב שבו נחשפת הנוכחות האלוהית.

בלב המסורת נמצאת ההכרה כי האל קרוב מן המחשבה ומן הנשימה, אך האדם אינו מבחין בו מפני שתודעתו מפוזרת. באמצעות דממה, ערנות ותפילה הוא שב אל הלב, ושם הוא מגלה את האוצר שהיה חבוי בו תמיד. קול הדממה הדקה ששמע אליהו, האור שקרן מפני משה והאור שנגלה בהר תבור הם ביטויים שונים של אותו מסתורין: האפשרות של האדם להיפתח אל האל ולהיעשות שותף באורו.

הר אתוס (Mount Athos)

הר אתוס הוא הר נפלא בצורת פירמידה המתנשא לגובה אלפיים מטר מתוך הים האגאי בקצה חצי אי צר ומיוער, השלוחה המזרחית של כלקידיקי. המים הגועשים סביבו והסלעים שבחיבור ליבשה עשו אותו כמעט בלתי נגיש בימי הביניים. היופי הטבעי שלו גרם לכך שמרים, אם ישוע, שעברה במקום ביקשה שיקדישו חלקת אדמה זו עבורה, ומאז הוא נקרא "גן מרים". אתנאסיוס הקדוש מאתוס (920-1000) היה מי שייסד את הלאוורה הגדולה בהר אתוס והפך אותו למה שהוא – מרכז המיסטיקה הנוצרית אורתודוקסית. במאות שלאחר מכן 11-14 הר אתוס הוא מרכז של תנועת ההסיכאזם המתפתחת, וממנו יוצאים מורים לשאר העולם, מאז ועד היום הוא המרכז הרוחני של הנצרות האורתודקסית על גווניה השונים.

כיום ישנם עשרים מנזרים גדולים בהר, שנחשב לרפובליקה נזירית עצמאית בעלת ריבונות משל עצמה. אי אפשר לבקר בו ללא אישור. שלטונות המקום מרשים רק למאה וחמישים אנשים בכל יום להיכנס למקום שבו אין כבישים, אין נשים, אין קשר לעולם החיצון, והחיים בו נמשכים כמו בתקופה הביזנטית. המבקרים ישנים ואוכלים במנזרים, עוברים ברגל ממקום למקום, וצריכים לעזוב בתום הזמן המוקצב להם, שהוא בדרך כלל שלושה ימים.

מעבר לכך, במנזרים שבהר נמצאים מוסדות הלימוד הגבוהים ביותר של כל העמים האורתודוקסיים, ספריות עתיקות וחשובות ואוצרות אמנות. הכנסייה החשובה ביותר של רוסיה נמצאת בהר, וכך גם הכנסיות החשובות ביותר של סרביה ובולגריה, גיאורגיה ורומניה. הרבה מהנזירים והמנזרים בהר הם יווניים, אולם כיום מצטרפים אליו אנשים מכל העולם, ויש גידול באוכלוסייה המונה קרוב ל-2,500 נזירים, רבים מהם (לפי הוויקיפדיה) בעלי תואר אקדמי.

פילוקליה (Philokalia)

הפילוקליה היא אוסף של כתבים מיסטיים נוצריים שהתחברו מהמאה ה-4 ועד המאה ה-15, שנאסף יחדיו על ידי שני נזירים מהר אתוס, מָקַריוֹס וניקודימוֹס (Nikodimos ו-Makarios) בסוף המאה ה-18. השם המלא של הספר הוא: "הפילוקליה של הקדושים הנפטיים (Nepsis ביוונית פירושו עירנות) שנאספו מאבותינו הקדושים מלאי האל, שדרכה, באמצעות הפילוסופיה של התבוננות וסגפנות, האינטלקט מטוהר, מואר ונהיה שלם."

השם פילוקליה משמעו "אהבת היופי" והוא אומץ לראשונה על ידי גרגורי התיאולוג ובזיליוס הגדול, כשאספו בספר את כתביו של אוריגנן מהמאה ה-3. מאז היו פילוקליות רבות, אלא שזו האחרונה הפכה להיות הספר המשפיע ביותר והחשוב ביותר בנצרות האורתודוקסית של היום. ניתן לומר, שהפילוקליה היא מעין פרשנות מיסטית של הספרים הקדושים, ספר הזוהר של הנזירים הנוצרים.

ניקודימוס היה אחד המנהיגים של הקהילה הנזירית בהר אתוס בסוף המאה ה-18. באותה תקופה חששו מחדירה של השפעות חילוניות ואיבוד המסורת הנזירית המקורית, בכדי להילחם בסכנה זו תרגם ניקודימוס קרוב למאה ספרים על המסורות הרוחניות ורתם לעזרה את מקריוס, שלימים הפך לבישוף קורינתוס, וכך נכתבה הפילוקליה.

בנצרות האורתודוקסית אין מסדרים כפי שיש בנצרות הקתולית, אבל יש גישות שונות, זו שבהר אתוס קשורה למסורת ההיסיכייה – הרגעות, שהגיעה להשפעה רבה בהר אתוס וסלוניקי הסמוכה בסוף המאה ה14. וקודמה על ידי אדם בשם גרגורי פלמס, הקבור בסלוניקי ונחשב לקדוש של העיר.

גרגורי פלמס טען שיש הבדל בין מהות אלוהים ואנרגיות אלוהים, איננו יכולים לקלוט את מהות אלוהים אך אנו יכולים להרגיש את האנרגיות שלו, בצורה של אור על טבעי, כפי שהופיע במעמד השתנות בהר תבור. הנזירים בהר אתוס טענו שהם מסוגלים להתקשר, להרגיש ולראות את האור הזה, וזאת הייתה כל מטרתם בתרגולות שהם עשו. למולם יצא בהתקפה חריפה תיאולוג קתולי בשם ברלם שלימד בסלוניקי והתעמת עם גרגורי בנושא זה.

באורתודוקסיה יש אחדות של גוף ונפש הקשורות זו בזו. בתוכנו יש nous המייצג את הנפש ודרכנו אנו חווים את אלוהים, וdianoia הקשור להגיון, ללוגיקה, ה"נאוס" זה העין של הנפש, המראה שדרכה ניתן לראות את אלוהים, שהתכסתה בלכלוך ופיח עקב הנפילה מגן עדן ושצריך למרק אותה דרך התבוננות, תפילה ותרגול רוחני.

תפישת האדם בנצרות האורתודוקסית היא חיובית, החטא הקדמון הוא חטא אבות, ולא משהו הטבוע בתוכנו, נהפוך הוא, בתוכנו יש דמות אלוהים ששום דבר לא יכול למחוק אותה. אלוהים נוכח בכל דבר נברא ואין בלתו. בנוסף על כך אחד מעיקרי האמונה הוא התיאוזיס – אפשרות האדם להפוך לאלוהי. זאת המשמעות האמיתית של הגאולה, וזה אחד הנושאים שהפילוקליה עוסקת בו. (הנושאים הנוספים הם: חרטה, הלב, תפילה, תפילת ישו, הרגעות – יציבות, והדבקות passions). בתוכנו יכולה להיוולד מודעות חדשה, לב חדש, וטבע אלוהי, שיהפוך אותנו ליותר ממה שאנחנו כעת. אומר איראנוס מליאון – סוף המאה ה2 בספרו כ"נגד הכפירה". "מסיבה זו המילה של אלוהים נהייתה אדם, וזה שהיה בנו של אלוהים נהיה בנו של אדם, בכדי שאדם, בהלקחו אל המילה, ובקבלו את האימוץ, יוכל להפוך להיות בנו של אלוהים."

נזיר רוסי בשם paisli velichovsky  חי 16 שנה בהר אתוס ואז עבר למנזר במולדביה, הוא תרגם את הפילוקליה לסלאבית. במקהיל לכך התפרסם ספר בשם מסע עולי הרגל שהתייחס לפילוקליה. רק באמצע המאה ה19 אנחנו מקבלים תרגומים שלמים של הפילוקליה לרוסית, אך השפעתה כבר קודם לכן היא כבירה. הפילוקליה אומצה על ידי הכנסייה הרומנית במאה ה20 ושיחקה תפקיד חשוב ברנסנס שלה עם סיום השלטון הקומוניסטי, היא השפיעה על המנזר התראפיסטי הקתולי, ואף על תנועות העידן החדש כסוג של מדיטצית זן נוצרית.

חלק מהכותבים בפילוקליה מתייחסים לאגרות של פאולוס בהם יש רמזים לתורה מיסטית עמוקה. במכתבו אל הרומים, פרק ח 38-39 טוען פאולוס ששום דבר לא יכול להפריד אותנו מאהבת האל. לא האדם, אלא חטאי האדם הם אלו שייענשו, אלוהים הוא אהבה ורחמים.

דמויות מוקדמות של הפלוקליה

הסגפן מרק – mark the ascetic

(דמות לא ברורה שייתכן שחיה במדבר יהודה במאה ה5 ומתה במדבר או שחי במצרים, הוא היה תלמיד של ג'ון כריזוסטמוס) בפילוקליה הוא מתייחס ליוחנן פרק ה' 16 וטוען שהחטא היחיד ללא כפרה הוא זה שלא התחרטו עליו. כמו כן הוא טוען שגאולה צריכה השתתפות שלנו, וזה מסתמך על פטרוס שאומר שאנחנו משתפים פעולה עם אלוהים וזה נקרא "סינרגיה".
"זה המתחרט באופן נכון לא מדמיין שמאמציו שלו הם המבטלים חטאיו הקודמים, אבל דרך מאמציו הוא עושה שלום עם אלוהים"
"ישנו חטא המוביל תמיד למוות, החטא שעליו איננו מתחרטים, לכפרת חטא כזה אפילו תפילות קדושים לא עוזרות".
חרטה היא לא רק צער, אלא שינוי של המצב המנטלי, שינוי כיוון.

הסגפן ניילוס neilos

היה גם הוא תלמיד של ג'ון כריזוסטמוס, ולאחר מכן ראש מנזר באנקרה, הוא הראשון שמזכיר את תפילת ישו.
"בסיפור התנ"כי אלישע זורק את מקלו לנהר הירדן ומעלה לשם את הגרזן שתלמידו איבד. המשמעות של זה היא שהוא מגלה את המחשבות החבויות של תלמידו שהחביא בתוך עצמו לנוכחים. הירדן במקרה זה מסמל חרטה, מפני שבירדן יוחנן המקביל גרם לאנשים לחזור בתשובה. כשאדם לא מדבר במדויק על חזרה בתשובה, וגורם למאזיניו לבוז לה בכך שהוא לא מגלה את כוחה הנסתר, הוא גורם לגרזן לשקוע במים, אלא שאז מקל, שמסמל את הצלב, מחזיר את הגרזן מהמעמקים לפני השטח. לפני הצלב המשמעות האמיתית של החזרה בתשובה הייתה נסתרת, וכל מי שניסה לדבר על זה היה אשם באי דיוק וחפזנות. לאחר הצליבה המשמעות של החזרה בתשובה נגלתה לכל, על ידי העץ של הצלב"

אבא פילימון (Philimon)

דמות אגדית כנראה מהמאה ה6 של נזיר שחי במצרים, התבודד ותרגל נוכחות, התרכזות והשתקה, הימנעות מהתשוקות, והיה הראשון שהשתמש בתפילת האדון והמליץ על חזרה עליה

מקסימוס המוודא

חי במאה ה6 וה7, בן זמנו של הקיסר הראקליוס. לפי כתבים מרונים נולד בישראל והיה המזכיר האישי של הראקליוס. הוא היה הראשון שכתב ביוגרפיה מלאה של מרים. עבר לקרתגו ולמד כתבים נאו פלטוניים. הוא המצוטט ביותר בפילוקליה, אולי בגלל תמיכתו בתיאוזיס ובתפישת הגאולה והחזרה של האנושות למצב אחדות עם האלוהים.
הוא נקרא המוודא מכיוון שעונה קשות אך לא מת מות קדושים. המענים שלו היו תומכי הגישה המונוטיליטית ובראשם המרונים, שנתמכו על ידי הקיסר בזמנו. בכדי למנוע ממנו לדבר חתכו לו את הלשון, בכדי למנוע ממנו לכתוב חתכו לו את היד. הוא עבר לגיאורגיה ושם נפטר.

"אהבה וחיבה אמיתית, כלומר אמונה ומצפון נקי, הם בברור תוצאה של דחף חבוי בלב, מפני שהלב יכול לייצר בעצמו בלי צורך בגירוי חיצוני," מקסימוס המוודא.

דמויות אמצעיות (הר אתוס) של הפלוקליה

שמעון התיאולוג החדש (Symeon the New Theologian)

חי בסוף המאה ה10 תחילת המאה ה11 (949-1022) יש שלושה אנשים בנצרות האורתודוקסית שנקראים תאולוגים, ואין הכוונה לתואר אוניברסיטאי אלא לכאלו שהיה להם חזיון ישיר של האל. הראשון והחשוב ביותר הוא כותב הבשורה יוחנן, השני הוא גרוגרי מנזיאזן שחי ופעל במאה ה4 והיה אחד מהאבות הקפדוקים, ושלישי הוא שמעון התיאולוג החדש שהיה מהנזירים החשובים הראשונים בהר אתוס בתחילת המאה ה11 והוא מבין המצוטטים ביותר בפילוקליה. הוא המלומד האורתודוקסי הראשון ששיתף את החוויה המיסטית שלו, וטען שניתן לחוות ישירות את חסד האלוהים, שמופיע בתור אור רוחני, כתב את ההמנונים של האהבה האלוהית הוא טען שכל לימוד נצרות צריך לנבוע מtheoria התבוננות, התחברות ישירה עם האלוהים, חוויה של האלוהים, זה אפשרי לבני אדם ורק מכוח זה ניתן ללמד את הנצרות, כלומר יש לשאוף לכך. במילים אחרות שמעון התיאולוג החדש היה מקדם אדוק של ההסיכאזם ומסורת התאוזיס. חשוב לחוות את חסד האל שמופיע בצורת אור אלוהי, צריך ללמוד תחת הכוונת אב רוחני, לשמעון היה אחד כזה, נזיר ממנזר סטודיון בקונסטנטינופול בשם שמעון מסטודיון.

ניקיטאס סטיטטוס

"כשהמים הלא מרוסנים של מחשבות התשוקה של האינטלקט מרוסנים דרך הנוכחות הכובלת של רוח הקודש, והתהום המרה מעכלת של דימויים לא ראויים ותשוקות מוכנעת דרך שליטה עצמית ומדיטציה על מוות. אזי רוח הקודש של חזרה בתשובה מתחיל לנשוב, והמים של החרטה זורמים קדימה, ואלוהנו ואדוננו מכון אותם לאגן הניקוז של החזרה בתשובה, שוטף את רגלינו הרוחניות, עושה אותם ראויות לפסוע בתחומי ממלכתו"
ניקיטאס סטיטטוס (האמיץ). חי במאה ה11 (1005-1090) היה תלמידו של סימון התיאולוג החדש, כתב את הביוגרפיה שלו והגן באומץ על תפישת ההיסכיה. היה קשור לסכיזם הגדול

סנט פטר מדמשק

חי במאה ה12 (לא לבלבל אם פטר מדמשק מהמאה ה8). הוא הכותב שמופיע הכי הרבה בפילוקליה לאחר מקסימוס המוודה, כתב את האוצר של הידע האלוהי וכן עשרים וארבע שיחות.
"גם כשאתה לא מה שאתה יכול להיות, אל תתייאש, מספיק שחטאת, מדוע בנוסף לכך לפגוע באלוהים בזה שתחשיבו לבור וחסר כוח? האם הוא, שיצר את היקום הגדול שאתה רואה, לא מסוגל להושיע את נפשך? ואם אתה אומר שעובדה זו, בתוספת ההתגשמות, גורמת לך להיראות גרוע יותר, אז חזור בתשובה והוא ישמח לקבל אותך כשם שקיבל את הבן האובד והזונה. אבל אם חזרה בתשובה היא יותר מדי עבורך ואתה חוטא מתוך הרגל גם כשאינך רוצה, אז היה צנוע, זה מספיק להבטיח ישועתך, כי זה החוטא מבלי לחזור בתשובה ולא מתייאש, בוודאי רואה עצמו כנמוך שביצורים ולא מעז לשפוט ולבקר אף אחד, במקום זאת יתפעל מרחמי האלוהים"  פטר מדמשק

אלוהים הוא רופא יותר משופט והחטא הוא מחלה יותר מעברה, במסתורין של החרטה משתמשים בדימויים הללו. החוטא בא לבקש עזרה.

"תמיד אפשר להתחיל מחדש בעזרת חרטה וחזרה בתשובה. "נפלת" כתוב, "עתה תקום" (משלי כד' 16), ואם תיפול שוב תקום שוב, בלי להתייאש כלל מהישועה שלך, לא משנה מה קרה. כל עוד אתה לא נכנע מרצון לאויב, הקבלה הסבלנית שלך, משולבת עם חרטה עצמית, תספיק לישועתך. "פעם אחת אנחנו טעינו בחוסר הקבלה ובטפשות שלנו" אומר סנט פאול… "ובכל זאת הוא הושיע אותנו. לא בגלל דברים טובים שעשינו אלא בזכות חסדו".  אל תתייאש בשום צורה, מתעלם מעזרתו של אלוהים, מפני שהוא יכול לעשות כל שירצה. להפך, שים את תקוותך בו והוא יעשה אחד מהדברים הבאים: בין אם על ידי פיתוי ונסיונות, או בדרך אחרת שהוא לבדו יודע, יביא את התיקון שלך, או שהוא יקבל את הקבלה הסבלנית והצניעות שלך במקום מעשים, או מפני תקוותיך הוא יפעל באהבה כלפיך בדרך אחרת שאליה אתה לא מודע. וכך יציל את נפשך הכבולה, רק אל תעזוב את הרופא." פטר מדמשק

ניקופורוס הנזיר Nikephoros the monk

הוא הגיע להר אתוס מדרום איטליה, עבר מקתוליות לאורתודוקסיות, חי באזורים הנידחים של ההר ועסק בהסיכאזם, אוסף סביבו קבוצה של תלמידים, היה מתנגד חריף להחלטות ועידת ליאון על מיזוג בין הנצרות האורתודוקסית לקתולית, הוא היה המקדים של גרגורי מסיני וגרגורי פלמס. לימד ערנות ומוכנות vigilance. מתאר טכניקה פסיכוסומטית של נשימות בזמן תפילה שמטרתה לרכז את המודעות על הלב וזה מגביר את הערות

ועידת ליאון התכנסה ב1274 במטרה לאושש את העולם הנוצרי, להציל את הפרויקט של מסעי הצלב, ולהעלות את העולם הנוצרי על דרך חדשה, אישים גדולים שהיו צריכים להשתתף בועידה לא הצליחו להגיע אליה, תומס אקווינוס מת לפני שהיא התחילה, בדרך אליה, ובונוונטורה הקדוש נפטר במהלך הדיונים. אל הועידה הגיעו נציגי עמים שונים, הנצרות האורתודוקסית, והחאן המונגולי Abaqa Khan שנטה לנצרות, חאן זה שמושבו היה באיראן – תבריז, כרת ברית עם הצלבנים כנגד הממלוכים, התקווה של הצלבנים הייתה שהוא יגרש את המוסלמים מארץ ישראל, ואכן הוא הצליח לכבוש את סוריה מידי הממלוכים. כמה שנים לפני כן, ב1271 המלך האנגלי אדוארד הראשון הגיע לארץ עם צבא קטן וביקש עזרה מאבאקה חאן, ששלח 10.000 חייל, אבל לאחר הצלחה צבאית ראשונית המונגולים נסוגו וביברס כבש מחדש את השטחים, ב1281 המונגולים כבשו את סוריה בשנית אבל נסוגו, הבן של אבאקה הפך לשליט ב1282 ועם הזמן גם למוסלמי, וזה סימל את הסוף של הצלבנים בארץ.

הקיסר הביזנטי מיכאל פליאלוגוס הצליח לכבוש מחדש את קונסטנטינופול מידי הקתולים ב1261 להקים אימפריה ביזנטית חדשה ולהביא לרנסנס תרבותי, כלכלי ופוליטי תחת שושלת חדשה, הוא שלט 21 שנה וניסה לקדם את האימפריה על ידי איחוד הכנסיות ופתרון המשבר עם המערב, וזאת הייתה אחת המטרות של ועידת ליאון שבה השתתפו נציגים מטעמו, אלא שהוא מת והוחלף ב1282 על ידי Andronikos II Palaiologos שביטל את האיחוד וחיזק את הנצרות האורתודוקסית למול הכפירה הקתולית, עם או בלי קשר לכך העלייה של אנדרוניקוס לשלטון בישרה התחלה של הידרדרות נוספת, הרבה שטחים של האימפריה נכבשו על ידי הטורקים והשלטון הארוך שלו -46 שנה הסתיים במלחמת אזרחים בינו לבין בנו על השליטה בממלכה, החלוקה לשלוש ממלכות ביזנטיות, זו של טרבנזון, זו של אפירוס וזו של הפלאולגים נשמרה והחלישה את העולם הנוצרי מול הכוח העולה העותומאני.

גרגורי פלמאס – ראו מאמר על סלוניקי

גרגורי מסיני Gregory of Sinai

ביחד עם גרגורי פלמס הם פיתחו, חיזקו וקיבעו את המיסטיקה הנוצרית, מסורת התאוזיס ותרגול ההסיכאזם כחלק מהנצרות האורתודוקסית במאה ה14. הוא נולד בסמירנה (איזמיר) בטורקיה ונחטף על ידי הסלגוקים, שוחרר בקפריסין והתקבל כנזיר במנזר סנטה קטרינה בהר סיני. הוא עבר לכרתים ולמד את תרגולת ההסיכאזם מנזיר בשם ארסניוס, וב1310 הגיע להר אתוס, שם שהה 25 שנה וקידם את המסורת המיסטית ביחד עם גרגורי פלמס. ב1335 עבר עם תלמידים למנזר פרוריה Paroria בהרי הסטרנדג'ה בולגריה, בימים אלו התחילו פשיטות של העותומאנים על ההר, וגרגורי ביקש מפלט וחסות אצל הצאר הבולגרי הגדול איוון אלכסנדר, וזה נתן לו את המנזר שהפך שני בחשיבותו להר אתוס. גרגורי נפטר ב1346 ולאחר מותו תלמידיו עזבו את המנזר והקימו את מנזר Kilifarevo סמוך לוליקו טרנובו ומנזרים נוספים, ממשיכי דרכו היו תאודוסיוס מטרנבו  Theodosius of Tarnovo, פטריארך אווטימי Evtimi, גדול הפטריארכים הבולגרים שהכין את ארצו לכיבוש הטורקי, הגן על טרנובו והקים בית ספר במנזר בצקובו (בזמנו של אווטימי המרכז של ההסיכאזם עבר ממנזר קיליפרבו, אל מנזר מצפון לטרנובו בשם Patriarchal Monastery of the Holy Trinity שם אווטימי התבודד עם תלמידיו לפני שנבחר לפטריארך), רומולוס מוידין שקבור במנזר רווניצה בסרביה, גרגורי מסיני הצעיר שהקים את מנזר Gregoriou Monastery בהר אתוס, אחד מתלמידיו המוקדמים של גרגורי מסיני שהלך איתו מהר סיני הוא Gerasimos of Euripos וזה מסביר אולי את הופעת גרסימוס במנזר איוונובו. תלמיד מפרילפ בשם Nicodemus of Tismana שהיה בכיר בהר אתוס, מקורב לנסיך לזר הסרבי, והקים ליד קלדובו מנזר בשם Monastery of the Holy Trinity ולאחר מכן מנזרים ברומניה ובהם Tismana Monastery  שם הוא קבור. והפטריארך הביזנטי Kallistos I of Constantinople שכתב את ההגיוגרפיה עליו. במילים אחרות התלמידים שלו הפיצו את רעיונות ההסיכאזם והרוחניות הנוצרית בכל רחבי הבלקן, הארצות הסלאביות, רומניה, וביזנטיון, כשהמרכז ממנו יצאה התורה היה בולגריה והר אתוס.

מוטיבים בנצרות המיסטית

בכדי להבין טוב יותר את טיב הנצרות המיסטית אורתודוקסית, כפי שהיא התפתחה בהר אתוס ובמנזרים והמקומות האחרים, להלן כמה נושאים שהנזירים והמאמינים הנוצרים עוסקים בהם, המוסברים דרך ציטוטים מתוך הפילוקליה של מיסטיקנים נוצרים במהלך הדורות.

חרטה

השלב הראשון בדרך הרוחנית הוא החרטה, מבלעדיה אין דבר

"המדבר הינו מציאות פנימית ולא מיקום פיזי". – יצחק הסורי. חי במאה ה-7 במדבר הסורי.

"בסיפור התנ"כי אלישע זורק את מקלו לנהר הירדן ומעלה משם את הגרזן שתלמידו איבד. המשמעות של זה היא שהוא מגלה את המחשבות החבויות של תלמידו שהחביא בתוך עצמו לנוכחים. הירדן במקרה זה מסמל חרטה, מפני שבירדן יוחנן המטביל גרם לאנשים לחזור בתשובה. כשאדם לא מדבר במדויק על חזרה בתשובה, וגורם למאזיניו לבוז לה בכך שהוא לא מגלה את כוחה הנסתר, הוא גורם לגרזן לשקוע במים, אלא שאז מקל, שמסמל את הצלב, מחזיר את הגרזן מהמעמקים לפני השטח. לפני הצלב המשמעות האמיתית של החזרה בתשובה הייתה נסתרת, וכל מי שניסה לדבר על זה היה אשם באי דיוק וחיפזון. לאחר הצליבה המשמעות של החזרה בתשובה נגלתה לכל, באמצעות העץ של הצלב." – הסגפן ניילוס (Neilos).

"כשהמים הלא מרוסנים של מחשבות התשוקה של האינטלקט מרוסנים דרך הנוכחות הכובלת של רוח הקודש, והתהום המרה מעכלת של דימויים לא ראויים ותשוקות מוכנעת דרך שליטה עצמית ומדיטציה על מוות, אזי רוח הקודש של חזרה בתשובה מתחיל לנשוב, והמים של החרטה זורמים קדימה, ואלוהנו ואדוננו מכון אותם לאגן הניקוז של החזרה בתשובה, שוטף את רגלינו הרוחניות, עושה אותם ראויות לפסוע בתחומי ממלכתו." – ניקיטאס סטיטטוס (האמיץ).

עמידה על המשמר

האדם הוא שדה קרב בין השטן ואלוהים, וצריך לעמוד תמיד על המשמר

"יש בתוכנו, במישור של הנָאוּס (Nous – באנגלית, במקור מיוונית, מטפיזיקה: שכל, תבונה, היגיון, מיינד), מלחמה שהיא קשה יותר מזו שברמה של החושים. העובד הרוחני צריך ללחוץ קדימה עם האינטלקט שלו לעבר המטרה, כדי לקדש באופן מושלם את הזיכרון של אלוהים בליבו כמו יהלום יקר או פנינה. הוא חייב לוותר על הכל, כולל הגוף ולהימנע מהחיים הנוכחיים, אם הוא רוצה שאלוהים בלבד ישכון בלבו, מפני שהחזון הנָאוּתי (במישור הנָאוּס) של אלוהים, יכול בפני עצמו להרוס את רוחות הרוע." – ג'ון כריסוסטומוס הקדוש.

"כאשר צניעות משולבת עם זיכרון של אלוהים מתבססת דרך עמידה על המשמר ותשומת לב, עם תפילה חוזרת המתמידה בהתנגדות שלה לאויב, נוצר מקום של אלוהים, השמיים של הלב, שבהם מפני נוכחות אלוהים אף צבא שדים לא מעז לעמוד על שלו." – פילוטאוס מסיני – חי במאה ה-10, כתב ארבעים חיבורים על עמידה על המשמר (Nepsis).

הלב

כבר מהמאה השלישית מבחינים בשלושה שלבים בדרך אל אלוהים: טיהור, הארה, ואיחוד. הלב הוא המקום שבו הם קורים

"זה שעשה את ליבו טהור, לא רק שידע את המהויות הפנימיות של מה שנובע מאלוהים ותלוי בו, אלא לאחר שיעבור דרך כולם, הוא במידה מסוימת יראה את אלוהים עצמו, שזה החיבור הכללי של כל הברכות. כשאלוהים בא לשכון בלב כזה, הוא מכבד אותו על ידי חריטת אותיותיו שלו עליו, דרך רוח הקודש, כשם שעשה על לוחות הברית. הוא עושה זאת בהתאמה לדרגה שאותו לב פיתח, דרך התרגול של מעלות והתבוננות.

לב טהור הוא זה שאין לו נטייה כלפי שום דבר בשום צורה, כשאותו לב בפשטות קיצונית נהיה כמו לוחות כתיבה חלקים וממורקים, אלוהים בא לשכון בהם ולכתוב בם את חוקיו שלו. לב טהור הוא זה שמציע את המחשבה לאלוהים נקייה מכל צורה ודמות, ומוכנה להיות מוטבעת רק בארכיטיפים שלו, שדרכם אלוהים מתגשם." – פטר מדמשק.

תפילה

זאת הדרך הטובה ביותר להתחבר אל האל, אלא שיש תפילה טקסית ויש תפילה אמיתית

"במיוחד חשובה תפילה טהורה, תפילה שהיא מתמשכת ולא מופרעת, תפילה כזו היא מצודה בטוחה, נמל מוגן, מגן של מעלות, הרס של תשוקות, היא מביאה עוז לנפש, מטהרת את האינטלקט, מביאה מנוחה לאלו הסובלים, מנחמת את המתאבלים, תפילה היא שיחה עם אלוהים. הרהור בלא נראה, דרך החיים המלאכית, גירוי כלפי האלוהי, הביטחון של דברים שהתגעגענו אליהם, הפיכת הדברים שקיווינו אליהם לאמיתיים. בתור סגפן אתה חייב לאמץ מלכה זו של מעלות בכל כוחך, התפלל יומם ולילה, התפלל בזמנים של דחייה ובזמנים של רוממות, התפלל עם פחד ורעד, עם עמידה על המשמר ומחשבה ערנית, כדי שהתפילה תתקבל אצל האלוהים, כפי שנאמר בתהילים: עיני האל על הצדיקים ואוזניו פתוחות לתפילותיהם".

"התפילה מודה על הברכות שהתקבלו ומבקשת סליחה על הכישלונות, כוח שיחזק אותנו בעתיד. מכיוון שבלי עזרת אלוהים הנפש לא יכולה לעשות הרבה. יחד עם זאת, לשכנע את הרצון שתהיה לו תשוקה עזה לאיחוד והנאה עם אלוהים, שאליו הוא עורג, ולכוון אותו באופן טוטאלי אליו, זהו הגדול שבהישגים של מטרתנו." – תאודורוס הסגפן הגדול. התחיל את דרכו במנזר מר סאבס במדבר יהודה, הפך להיות הבישוף של אדסה, וניצר את בן הסולטאן. הפך לפופולרי מאוד ברוסיה במאה ה-17.

אהבה

האהבה היא העיקר שבנצרות, כפי שכותב פאולוס באיגרת הראשונה אל הקורינתיים "אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבה ואין בי אהבה, הריני כנחושת הומה או מצילתיים רועשים". הנזירים מרחיבים בנושא זה

"אהבה וחיבה אמיתית, כלומר אמונה ומצפון נקי, הם בברור תוצאה של דחף חבוי בלב, מפני שהלב יכול לייצר בעצמו בלי צורך בגירוי חיצוני". – מקסימוס המוודא.

קראו מאמרים על יוון הנוצרית

נצרות אורתודוקסית יוון והבלקן

הנצרות המיסטית כולל הר אתוס

רוחניות אורתודוקסית הסיכאזם ותיאוזיס

אמנות נוצרית יוונית אורתודוקסית

הצעות לטיולי תרבות ורוח ליוון

קראו את הספר "מסתורין יווני – טיולי תרבות ורוח ביוון"