התגלות תרבות האלה

ב1967 נהלה הארכיאולוגית מריה גימבוטאס חפירה עצמאית ראשונה בבלקן (בבוטמיר בוסניה) במסגרתה התגלות פסלונים רבים של אלות וכמעט אף פסלון של אל, זה הוביל אותה באופן אינטואיטיבי לתובנה שבפרהיסטוריה התקיימה תרבות שהאמינה באלוהות אישה (האם הגדולה) והונהגה על ידי נשים כוהנות. בשנים שלאחר מכן התגלו עוד ועוד אתרים שהוכיחו את השערתה וגילו את סיפורה המופלאה של תרבות האלה, תור זהב של שיתוף פעולה, שלום, אחריות, כבוד ואכפתיות בין בני אדם לבין הטבע ובינם לבין עצמם, שהתקיים במשך אלפי שנה מהופעת החקלאות ותחילת ההתיישבות בכפרים במקום במערות לפני כ10.000 שנה, ועד לתחילת התקופה ההיסטורית לפני כ4000-5000 שנה. לחצו למידע על תרבות האלה בבלקן

החפירות הארכיאולוגיות של השנים שלאחר מכן הראו שתרבויות מטריאכליות (מונהגות על ידי נשים) התקיימו לא רק בבלקן אלא בכל רחבי העולם, והן נתגלו באנגליה, ספרד, מלטה, ארצות הקווקז, וגם ברחבי המזרח התיכון ובארץ ישראל, לכל תרבויות האלה הפרהיסטוריות יש מרכיבים משותפים: החברה הייתה שוויונית, לא היו מלחמות, במקום זה היה סחר חליפין פורה ושיתוף פעולה בין אוכלוסיות, הייתה התייחסות לאנרגיות אדמה שהתבטאה במבני פולחן אופיינים מאבנים גדולות (מגליתים) וקידוש של אתרים בטבע, והיה סוג של תקשורת סמלית ומופשטת. זאת ועוד, רוב הפיתוחים הגדולים של החקלאות (ביות הצמחים והחיות) והחידושים של המלאכות (קדרות, נפחות, אריגה) התרחשו בזמן הזה, נדמה כאילו האם הגדולה חנכה את ילדיה בני האדם לקראת ייסוד תרבות אנושית חדשה שלא מבוססת יותר על מגורים במערות ונדודים, ציד ולקט, אלא על בניית מרחבים מקודשים – בתים, פיתוח חקלאות, ותחילתה של מחשבה מופשטת, שבמסגרתה נתפשה האלה כעקרון ראשוני ומארגן של הטבע.

וכך כותב גדול חוקרי הדתות של המאה ה20 מירצ'ה אליאדה: "האישה והקדושה הנשית עוברות למעלת החשיבות העליונה, כיוון שהנשים מילאו תפקיד מכריע בביות הצמחים, הן היו לבעלות השדות המעובדים, דבר שהעלה את מעמדן החברתי ויצר מוסדות אופייניים כמו, למשל, חובת הבעל לעבוד ולחיות בביתה של האישה. פוריות האדמה נקשרה קשר אמיץ לפוריות האישה. כיוון שכך, הנשים נעשו האחראיות לתבואה, כי הן ידעו את "חידת" הבריאה. זוהי חידה דתית, הואיל והיא שולטת במקור חיים, אספקת המזון, ובמוות. האדמה כמוה כאישה. מאוחר יותר, לאחר המצאת המחרשה, העבודה החקלאית תוטמע במעשה המיני."

לחצו למידע על תרבות האלה בקווקז
לחצו למידע על תרבות האלה באנגליה

תרבות האלה בישראל

בשנים האחרונות החל להתגלות סיפור תרבות האלה בישראל. בשער הגולן התגלה ישוב גדול מאד מלפני 8000 שנה שבו נמצאו מאות פסלונים של אלות, ומעט מאד פסלונים של אלים. זאת הייתה חברה מטריאכלית הדומה לזו שהתגלתה בבלקן. התרבות שנקראת "התרבות הירמוכית" התפשטה על פני הארץ כולה והתגלו עוד עשרים ישובים הקשורים אליה במרחב, היא פיתחה (וקידשה) את המלאכות, התנהלה בשוויון ושלום, קיימה סחר בינלאומי, חפרה בארות טקסיות שסימלו כנראה את רחם האדמה, קדמה את הערכים של אחריות, מודעות ותשומת לב לסביבה,והיה לה כנראה סוג של כתב סמלי ומופשט.

אחד המאפיינים של תרבות האלה הוא שימוש במקדשי טבע, סימון ואתרים מקומות מיוחדים כגון סלעים בולטים, הקמת מבנים מגליתים כגון מעגלי אבנים, מנהירים, דולמנים, המכוונים כלפי גרמי השמיים (שמש) מתוך רצון להביא לחיבור של שמיים ואדמה, זכרי ונקבי. בהקשר זה צריך להבין שתרבות האלה קידשה את המיניות, האלה הייתה אחראית על הפיריון והלידה, אבל גם על המוות והלידה מחדש, מחזור החיים כולו שהתבטא דרך מחזורי הירח ועונות השנה.

תרבות האלה נהגה להשתמש בשני סוגים נוספים של מבנים – מקדשים, האחד זה הרוגמים – תלי אדמה שבתוכם יש חדר ומסדרון המוביל אליו, המסמלים את רחם האדמה ובתוכם היו טקסים של חניכה ולידה מחדש. הסוג השני הוא מערות ווגינה, אלו היו בדרך כלל מערות טבעיות במקומות קשים להגעה שצורתן צורת רחם נשי, אלא שהקדמונים עזרו בעיצוב הצורה של הווגינה, בחרו מערות שנמצאות במקומות מיוחדים ושקרן שמש חודרת אליהן ביום מיוחד בשנה, ולעיתים בנו מקומות פולחן לידן או מעליהן. מערת הווגינה המפורסמת ביותר בהקשר זה היא מערת אוטרובו (Utroba) בבולגריה.

וכאן אנחנו מגיעים לענייננו:

במסגרת הטיולים שאני מדריך בארץ ובעולם הייתי במקומות רבים הקשורים לתרבות האלה, ובמסגרת לימודי האקדמיים והתעניינותי האישית קראתי מאמרים וספרים רבים על נושא זה. וכך התגלה בפני הסיפור המופלא על תור זהב של חברה אנושית הרמונית ושלווה, המאפשרת לאנשים שבה למלא את תפקידם כמעבדי אנרגיות עבור כדור הארץ ומעבירי אנרגיות ליקום. חברה שבה יש שיתוף פעולה ותמיכה הדדית במקום תחרות וניצול, חברה שחיה בהרמוניה עם הטבע, הצמחים והחיות במקום לפגוע בהם, חברה שמקדשת את המלאכות תוך כדי שירה וריקוד.

סיפור תרבות האלה בבלקן סופר בצורה מקיפה בספריה של מריה גימבוטאס, אלא שההדרכות הרבות שלי באתרי תרבות האלה בבלקן (כולל טיולי נשים), וההיכרות העמוקה שיש לי עם ההיסטוריה והארכיאולוגיה של ישראל, הראו לי שסיפור דומה קיים גם בישראל, אלא שאין עדיין מי שיחבר את החלקים השונים של הפאזל ויספר אותו. ישנם אנשים ונשים יקרות שכותבות על תרבות האלה, מדריכות טיולים אליה, מקיימות טקסים לכבודה וחיות את האמונה בה, אלא שהן נשענות לרוב על קטעי מידע ואינטואיציה, ואין מי שיחבר את הנתונים השונים המתגלים לעוסקים במלאכת הארכיאולוגיה וההיסטוריה של ישראל עם המיתוס של תרבות האלה לכדי תמונה רחבה המתבססת על עובדות.

מריה גימבוטאס היא האישה שהתחילה את תנועת תרבות האלה וגילתה את הסיפור שלה. התיאוריות שלה נעזרו באינטואיציות (היא קראה לזה ארכאו מיתולוגיה) והם עוררו התנגדות בממסד המדעי, אבל היא הייתה הארכיאולוגית החשובה ביותר בפרהיסטוריה של מזרח אירופה, בתיאוריות ובספרים שהיא כותבת היא נשענת על עובדות ומפתחת אותם לכדי השערות, ולא להיפך. ויחד עם זאת העבודה שלה נתפשה בעיניה כמלאכת קודש של החזרת המין האנושי למקורותיו והצעת אפשרות אחרת של התנהלות תוך כדי תיקון עוול היסטורי.

למי שמאמין בקיום תרבות אנושית מטריאכלית אידיאלית, יש כיום מספיק נתונים ועובדות בכדי להניח קיום חברה מעין זו בפרהיסטוריה של ישראל, החל מהחפירות של גרפינקל בשער הגולן וגילוי התרבות הירמוכית, שלה פסלוני אלות, המשך בגילויים של עוזי אבנר על התרבות הרודדית בנגב ,שלה היו "אבני ווגינה", וכלה באתרים השונים הקשורים אל תרבויות פרהיסטוריות ברחבי הארץ ואוסף האלות הפרהיסטורי המדהים שנמצא במוזיאון ישראל (בנוסף על כך יש ספר של פרופסור רפאל פתאי על האלה היהודית).

כאן מגיעה התרומה שלי:

גילוי מערות ווגינה קדומות בישראל

במסגרת ההדרכות שלי בארץ גיליתי מרכיבים רבים של תרבות האלה המקבילים לאלו של תרבות האלה בבלקן: אתרים עם פסלונים של אלות בכל רחבי הארץ, פסל אירוטי בן 15.00 שנה (הקשור לתרבות הנטופית ונמצא במוזיאון ישראל) המסמל חיבור הזכרי עם הנקבי, מעגלי אבנים המכוונים כלפי זריחת השמש כמו רוגום הירי, אתרים שבהם עיצבו את האדמה בקנה מידה גדול כמו חצור, אתרים בהם הקימו חומות אבן ארוכות המכוונות כלפי השמש כמו קו K בנגב, אבנים עומדות (מנהירים) כמו בגזר, דולמנים הנפוצים בכל רחבי הגליל והגולן, רוגומים (תלי אבנים ועפר) עם חדרים פנימיים כמו בהר רמון בנגב, יישובים גדולים ושוויוניים כמו שער הגולן, שבהם התקיים קידוש של המלאכות ונחפרו בארות טקסיות, ועוד. אבל דבר אחד היה חסר בתמונה הגדולה של קיום תרבות האלה בישראל והוא מציאת מערות בצורת ווגינה כפי שיש בבלקן..

מערות היו חלק מהותי מתרבות האלה, מכיוון שהם סימלו את הרחם, אלו היו בדרך כלל מערות רטובות שהכניסה אליהן צרה ויש אומרים שהן סימלו את הווגינה והרחם, אנשים היו נכנסים אליהן בכדי להיוולד מחדש בימים מיוחדים בשנה, עת הייתה חודרת קרן אור פנימה, או כדי לקיים טקסים. (כבר בתקופה הפליאוליתית האדם מקדש מערות ומצייר בחלקים הפנימיים שלהם את ציורי הקודש שלו, וכך אנחנו מוצאים בצרפת ציורים פרהיסטוריים של ביזונים וסוסים לפני 30.000 שנה. לפי אליאידה החיות הן יצוג סמלי של זכרי (סוס) ונקבי (ביזון), וכך הציורים מקבלים משמעות אחרת).

ברחבי הבלקן, לדוגמא, נמצאו הרבה מערות מקודשות פרהיסטוריות בצורת ווגינה, לרוב אלו מערות טבעיות שלוטשו סופית על ידי הקדמונים, במקרים רבים המערות שימשו כנראה כמקום חניכה. השמאן או השמאנית היו נכנסים אליהן לצורך לידה מחדש, ולצורך התהליך נעזרים בצמחים משכרים. לרוב יש בתוך מערות הווגינה מעין חדר או מקום לשהות בו, ולידם או מעליהם מקומות של פולחן. מכיוון שכך, היה זה אך טבעי שאחפש מערות ווגינה בארץ, ואתמול אני חושב שמצאתי סוף סוף מקום שאי אפשר להתווכח לגביו שאכן היה מעין מקדש מערת ווגינה כזו.

סיפור שהיה כך היה:

פריצת הדרך הייתה לפני שבועיים כשהדרכתי טיול למערת ח'דר הנמצאת על מצוק – מתלול צורים מול כרמיאל, זהו תוואי הנוף הבולט ביותר בארץ: קיר הרים גבוה המשתרע ממערב (שפלת עכו) למזרח (ראש פינה), המתנשא בשיאו לגובה מעל 1000 מטר (הר הארי מעל בית ג'אן) מעל בקעת בית הכרם, ומפריד בין הגליל העליון מצפון לו והגליל התחתון מדרומו. המערה, שבפתחה מבנה עם שלוש קשתות, נמצאת באמצע המצוק ונראית כמעט מכל מקום באזור. זהו מקום קדוש לדרוזים והמוסלמים, בליבו מערה קטנה המשמשת להתבודדות, ריפוי ותפילה, שהמבנה עם שלוש הקשתות סוגר עליה. כאן התפלל והתבודד הקדוש הנצחי ח'דר, אבל זה נושא למאמר אחר.

כשהיינו במקום חשבתי לעצמי שייתכן שהמוסלמים ואולי לפני כן הנוצרים והיהודים, קידשו את המקום מכיוון שהוא היה מקום מקודש לכנענים הפגאניים קדום לכן (כפי שקורה במקומות רבים אחרים בעולם), וייתכן שהכנענים שימרו את מסורת המקומות הקדושים של התרבות המטריאכלית הקדומה.

למאמר על הפגאניות הכנענית והאלות הקדומות

בעודי חושב מחשבות אלו עניי נדדו אל מעל המבנה של המערה הקדושה ולהפתעתי גילית במקום מערה נוספת שלא שמתי לא אליה קודם לכן, שפתחה בצורת ווגינה כמו המערות בבלקן, אלא שחציה חסומה בקיר המבנה ולכן לא שמתי לב אליה. טיפסתי אל המערה וגם תוכה הזכיר מערות ווגינה בבלקן, הפתח פנה כלפי דרום, מקום השמש, ועלתה בי השערה שהשמש חודרת פנימה ביום הקצר בשנה, עת היא נמוכה על פני הרקיע, וכמו מפרה את הצוקים במתלול צורים, ובעקבות כך את האדמה כולה. לידה יש מערות נוספות, וביניהן המערה של ח'דר, וכך המקום כולו היה קדוש בימי קדם, והמסורת עברה מתרבות לתרבות, מדת לדת, והגיעה לימינו בלבוש מוסלמי. העובדה שיש ליד מערת הווגינה מערה נוספת עם מעיין (מערת ח'דר), ומהצד השני מערה גדולה מאד נוספת שיכלה לשמש לטקסים היא חלק מהמערך של מערות ווגינה קדושות בבלקן, בדרך כלל הן לא לבד, אלא יש לידן מערות נוספות ששימשו לריקוד, מוזיקה וקיום טקסים.

עם השערה פראית זו שלא יכלותי לאמת אותה או לתמוך בה בשום דרך אחרת פרט להיכרות עם אתרים דומים ברחבי העולם והאינטואיציה שלי, ירדתי שמח וטוב לבב במורד הצוק ונסעתי לביתי. מייד כשהגעתי הביתה פתחתי את המחשב וחיפשתי מידע על מערות נוספות באזור הכפר דיר אל אסד (זה המקום הקרוב ביותר למערת ח'דר), לאחר כמה שעות של מחקר הגעתי לתיאור היתולי של חברי אמנון גופר, על מערה בצורת ווגינה במצוק המפריד בין הכפר בענה לכפר מג'ד אל כרום, הסמוך לדיר אל אסד, שהמקומיים אמרו עליה שהיא מקום מושב שדים, שאישה המבקרת בה לא תיכנס להיריון, ולכן הוא הלך לבקר בה, כי "זה בדיוק מה שהוא מחפש".

טלפנתי לאמנון והוא הדריך אותי איך למצוא את המקום, אתמול יצאתי לגלות אותו ומה שמצאתי עלה על הציפיות:  מג'ד אל כרום הינו כפר עתיק שנמצא על מישור בצד המערבי של בקעת בית הכרם. בצד הצפון מזרחי שלו יש מצוק לא גדול בגובה כמה עשרות מטרים, ומעליו כפר נוסף שנקרא בענה. בלב המצוק (הנראה מתחנת המשטרה של מג'ד אל כרום) יש קבוצת סלעים בולטים ובאמצע שלהם פתח שנראה כבר מרחוק בצורת ווגינה. הייתי צריך למצוא את דרכי בין חצרות וגדרות בכדי להגיע למצוק עצמו ולטפס בין האבנים המחודדות אל פתח המערה, מקפץ מסלע לסלע. אלא שכשהגעתי התברר לי שהפתח נמצא כמה מטר במעלה הצוק ואי אפשר להגיע אליו בלי סולם. מכיוון שהכרתי מקומות דומים בבלקן, שיערתי שיש דרך להגיע אל המערה מהצד וכך היה, מדף סלע הוביל אל פתח המערה מהצד, ובעזרת קפיצה קלה (יש לי רגלים ארוכות), הצלחתי לדלג לפתחה פנימה.

מערת הווגינה מבט מבחוץ

מערת הווגינה כניסה מהצד

מערת הווגינה החדר הפנימיאין ספק שפתח המערה (הפונה כלפי דרום) הוא בצורת ווגינה, רואים זאת בתמונות גם מבחוץ וגם מבפנים, ייתכן שזה טבעי וייתכן שהקדמונים עזרו בכך, אבל מה שהפתיע היה מה שהתגלה בתוך המערה וסביבותיה. המערה (כמו הרחם) ממשיכה פנימה לתוך חדר פנימי הנמצא כמה מטר בתוך ההר, לפי הסימנים בקירותיו הוא בחלקו חצוב. בחדר הזה ובמסדרון המוביל אליו יכולים לשהות כמה אנשים. בנוסף לכך יש למערה הסתעפויות (נקיקים) לצד מזרח שאחת מהן מסתיימת בפתח בדופן הסלע בצורת חרך צר וארוך המכוון (לפי השערתי, ואני הולך לבדוק את זה בקרוב) לזריחת השמש ביום הקצר בשנה. הסתעפות נוספת מגיעה לפתחים נוספים בדופן הסלע. זאת ועוד, מעל מסדרון הכניסה הראשי למערה נפער פתח רחב וגדול, הנמצא כמה מטר למעלה, אל השמיים, שאפשר לטפס דרכו אל הגג שמעל המערה, וכך עשיתי.

מעל המערה יש משטח סלעים הצופה על הנוף של בקעת בית הכרם, טיפסתי דרך הפתח במערה אל המשטח הזה, נעזר בידי וברגלי וכשהגעתי למעלה התחלתי לחפש סימנים של פולחן, שקערוריות, מזבחות, וסימנים של חציבת אדם, כפי שקיים במקומות דומים בבלקן. לשמחתי הגדולה גיליתי מעין מזבח הנמצא בדיוק מעל המערה שאין לי ספק שהוא חצוב בידי אדם, ואני בטוח שמי שיראה את התמונות יסכים איתי. המזבח נמצא על הסלע הכי בולט החוצה במשטח הסלעים שמעל המערה, ובמרכזו מעין גומה המכוונת אל חצי סהר שיוצרות שתי פסגות של גבעות קרובות מהצד השני של הבקעה, וביניהן נראה הר העולה מבין הסהר שבין שתי הפסגות, ברקע שלהן (ראו בתמונה).

טלפנתי בהתרגשות לידידי אמנון גופר ושלחתי תמונות לכמה אנשים שאני מכיר. העובדות הם כדלהלן: ליד הכפר בענה שלרגלי מתלול צורים יש מערה שפתחה בצורת ווגינה נראה למרחוק בדופן צוקים בולטים על סביבתם ויוצאי דופן במראם. בתוך המערה יש מעין חדרון פנימי (רחם) שאליו מוליך מסדרון, וממנו מסתעפים נקיקי משנה ובקצה שלהם פתחים אל השמיים. מעל המסדרון יש פתח אל רחבת סלע שנמצאת מעל המערה, בקצה רחבת הסלעים שמעל המערה סלע בולט ועליו מעין מזבח חצוב על ידי אדם, הפונה אל תוואי שטח בולט בעמק ובמרכזו גומחה. מה שנותר לבדוק זה את כיווני השמיים של המזבח והכיוונים של הפתחים בצד המערה. האם הם קשורים לזריחת שקיעת השמש, ירח, כוכבים בזמנים מיוחדים בשנה כגון יום השוויון, או הימים הקצרים והארוכים בשנה.

ניתן להניח במידה רבה של וודאות שהמערה הייתה מקום חניכה וטקסים, היו יורדים אליה מהפתח שבתקרה, או עולים דרך מדף הסלע הצדדי, שוהים בתוכה בימים מסוימים בשנה כאשר קרן שמש או אור ירח וכוכבים חודרים פנימה ועל ידי כך מפרים את אימא אדמה. לאחר מכן או במהלך הטקסים היו עולים למשטח הסלע מעל המערה ומנסכים נסך, שופכים מעט שמן זית, חלב או יין על המזבח שבקצה המשטח הפונה אל העמק, מביאים ביכורי פירות וירקות, מדליקים נרות, ומלווים את הטקס בשירה וכלי נגינה (אלו היו הצורות האופייניות של פולחן האלה). ייתכן והמערה או המשטח מעליה היו מקום קיום טקסי הנישואין המקודשים בין הזכרי לנקבי, השמיים לאדמה, טקסי פיריון. הברכה שהייתה קורית במקום השפיעה מטובה על השדות בעמק מתחתיה. ייתכן והמערה הייתה מקום של טקסי מעבר לעולם שמעבר, לידה מחדש, ומסיבה זו היא נתפשה בפולקלור (עד היום) כמקום של שדים, הקשר שלה לפיריון מתבטא בצורה הפוכה באמונת המקומיים שאישה שתיכנס למערה לא תוליד ילד.

זאת ועוד, מערת הווגינה בבענה נמצאת פחות משני קילומטר בקו אווירי ממערת הווגינה במקאם ח'דר. הקרבה של שתי המערות הקדושות מרמזת על כך שהאזור של מתלול צורים כולו היה מקודש, וזה עושה שכל (הגיוני), מכיוון שהתפישה של תרבות האלה הייתה שהארץ כולה היא אורגניזם מקודש (אם גדולה) ענק, ובו חלקים המתייחסים אחד לשני ומקומות עוצמתיים במיוחד. המתלול שהוא תוואי הנוף הבולט ביותר בארץ כנראה שנתפש על ידי הקדמונים בתור חלק מיוחד של אימא אדמה והם קידשו אותו, במיוחד לאור העובדה שהוא פונה דרומה – כלפי השמש, וצורתו אחידה פחות או יותר על ציר מזרח מערב, מעל בקעה ארוכה ופוריה על ציר זה. מצפון למתלול מתחיל אזור ההרים והיערות של הגליל העליון ומדרום לו אזור העמקים הפוריים והגבעות של הגליל התחתון.

ואכן, בקצה האחר של מתלול צורים, על צלע הר מיירון, שהוא ההר הגבוה ביותר בארץ, התגלה מתחם מגליתי אדיר של חצי עיגול אבנים בנפח 14.000 קוב הנקרא גל יתרו, והוא מתוארך מזמן תרבות האלה לפני 6000 שנה, חצי עיגול מסמל את האנרגיה הנשית, הירח החסר, ובמקרה של גל יתרו (הנמצא ליד הישוב פרוד) הוא פתוח כלפי קבר יתרו הנמצא לרגלי ההר הקדוש קרני חיטין (שגם לו פסגה בצורת חצי עיגול – זהו הר געש כבוי), ולכן חצי עיגול האבנים נקרא גל יתרו.

במילים אחרות ייתכן מאד שהקדמונים שחיו בזמן תרבות האלה האמינו שמתלול צורים הוא חלק חשוב של גוף אימא אדמה, והקימו או קידשו במיוחד בצד המערבי (דיר אל אסד) ובצד המזרחי שלו (הר מיירון ליד פרוד), מתחמים מקודשים, שאמורים היו לקלוט באופן נשי את אנרגיית השמש הזכרית שבאה מדרום.

עוד על מערות ווגינה והתרבות המטריאכלית

מערות ווגינה היו חלק מהותי מהתרבות האלה הפרהיסטורית, בדיוק כמו שסלעים בעלי צורה פאלית נחשבו למקודשים בהיסטוריה, וכך הם עד היום במקומות כמו הודו (מסמלים את האל שיווה – הלינגאם של שיווה), אלא שכמו שיש איברי מין זכריים מקודשים, ככה ניתן למצוא בתרבות הודו גם את הלינגאם יוני – פסלים בצורת איבר מין נשי מקודשים. לפי מריה גימבוטאס איבר המין הנשי היה סמל מקודש בתרבות האלה המטריאכלית ומופיע בצורת אדריכלות מקדשים, באמנות ובפסלים, ובמערות.

הסמליות של הווגינה ואיבר המין הנשי מופיעה בתרבויות אלה פרהיסטוריות בארץ, לדוגמא באתרים של התרבות הרודדית סמוך לאילת התגלו אבנים משולשות עם פתח בצורת ווגינה מלפני 8000 שנה, ברחבי הנגב התגלו תומולוסים ובתוכם חדרים בצורת רחם. התומולוסים (דמויי הרחם) בנגב שימשו גם לקבורה, אבל צריך לזכור שהאלה הייתה אחראית גם על הפיריון והלידה וגם על המוות והמעבר לעולם שמעבר, מסיבה זו בני אדם נקברו פעמים רבות בצורת עובר, שכמו רוצה להיוולד מחדש לעולם האחר.

אנחנו יודעים כיום בוודאות על קיום תרבויות מטריאכליות קדומות ומתקדמות מבחינה רוחנית בישראל הפרהיסטורית, בדומה לקווקז או הבלקן הסמוכים, ניתן להניח במידה רבה של וודאות שהקדמונים קידשו מערות בצורת ווגינה, וייתכן והמערה בצוקים מתחת לכפר בענה, והמערה בצוקים ליד דיר אל אסד, היו מקומות קדושים מהסוג הזה. הגילוי של מערות הווגינה צריך עדיין אישור מהמומחים ו"הוכחות" נוספות, אבל הוא חשוב מעין כמוהו. מכיוון שראשית דבר הוא מאיר פרק חשוב ולא מוכר בהיסטוריה האנושית בכלל ושל ישראל בפרט, ושנית הוא מראה שאפשר גם אחרת, ואולי בעתיד נחזור לאמונה באם הגדולה ולחברה מטריאכלית, כך או כך אני מניח שבעתיד נגלה עוד ועוד דברים על תרבות האלה המאושרת שהתקיימה במקומות שבהם אנחנו גרים כיום במשך אלפי שנה.

אשמח לשמוע תגובות, הארות והערות על מאמר זה, וגם שתשתפו עם אחרים. מי שמעוניין לבקר במערות צריך להביא בחשבון שההגעה אליהן מאומצת ולחלק מהאנשים מסוכנת, ושקשה למצוא אותן. בעתיד נקיים כמה טיולים למערות, ובינתיים מי שרוצה עצה ועזרה איך להגיע אליהן מוזמן לפנות אלי במייל.