מתוך הקדמות למסלול תרבויות עתיקות – מהספר סופים במרכז אסיה

אזור מרכז אסיה כיום כולל את הארצות טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, קזחסטן, טורקמניסטן וקירגיזסטן, כולן רפובליקות של ברית המועצות לשעבר. הגבולות של מדינות אלה מלאכותיים, ובאופן טבעי אזור מרכז אסיה מכיל גם חלקים מאפגניסטן, וגובל בהודו, פקיסטן, סין וברית המועצות. זהו האזור היבשתי ביותר בעולם, משמע, הרחוק ביותר מן האוקיינוסים שמכסים 70% מכדור הארץ, והלב הפועם של היבשת הגדולה ביותר (אסיה), שמהווה כשליש מהשטח היבשתי הכללי.

בפינה הדרום-מזרחית של מרכז אסיה ישנה מעין פקעת רמות ורכסים – אזור הפמיר, ממנה יוצאות שלוש שלשלות ההרים הגבוהות בעולם: רכס ההימלאיה מצד אחד, הרי הינדו קוש מהצד השני, והרי טְייֵן שָׁאן (Tian Shan) מהצד השלישי. לא בכדי נקראים אזורים גבוהים אלה "גג העולם", מזכירים במעט את טיבט הסמוכה. אלא שטיבט היא ארץ בודהיסטית המחוברת לסין, הודו ותרבות המזרח, ואילו הרי פמיר מחוברים לעמקים של אוזבקיסטן וח'וראסאן, לערבות מרכז אסיה ותרבויות המערב, והם נחשבים לאזור של בתי ספר רוחניים קדומים שממנו יצאה הדת הקדומה של ההודו-אירופאים, ספרי הקודש של דת זרתוסטרא הפרסית, ומסורות רוחניות ותרבויות שהשפיעו על התפתחות המדעים והאסלאם.

ההרים הגבוהים, בהם מצוי מקבץ הקרחונים הגדול ביותר בכדור הארץ מחוץ לאנטרטיקה, מזינים מערכת נהרות שופעים הזורמים בתוך המישורים הנרחבים, בדומה לנילוס במצרים או הפרת והחידקל בארם נהריים, ויוצרים אזורים פוריים נרחבים, נאות מדבר שבהן התיישבו בני אדם עוד בימי קדם ובנו ערים אגדיות ותרבויות מופלאות ונשכחות. בימים קדומים היו חלקים ממרכז אסיה פוריים הרבה יותר, והרבה מהסודות של הפרהיסטוריה ותקופת הקרח טמונים מתחת לחול ובמרחבי הערבה הריקים. עם התפתחות התרבות נוצרו ממלכות נהר קדומות שהמשיכו לתוך התקופה הקלאסית והיוו חלק מהעולם הפרסי הקדום. לאחר אלכסנדר מוקדון התרחש במרכז אסיה מפגש בין ההלניות והפרסיות הקדומה, בין הבודהיזם והפילוסופיה היוונית. שהקרין אל סין והעולם כולו דרך דרכי המשי המשגשגות.

מרכז אסיה הוא בחלקו הגדול מישורי ערבה אינסופיים, מדבריים למחצה – מרחב פתוח מאופק עד אופק. עם התפתחות התרבות האנושית, התחממותו והתייבשותו של העולם המוכר לנו לאחר תקופת הקרח, נוצרה הערבה האירואסיאתית. נוודים עם סוסים וגמלים החלו לפקוד אותה, ביניהם עמים ידועים כגון הסקיתים, ההודו-איראנים, שבטים טורקיים, הוּנים ומונגולים. שבטים נודדים אכלסו את הערבות הנרחבות ויצרו ביניהם בריתות ואיחודים, פושטים מן הערבה על מרחבי אירופה, אסיה והמזרח התיכון, ומשנים את פני ההיסטוריה.

ישנן תיאוריות המדברות על כך שכדור הארץ הוא יצור חי (תיאוריית גאיה) בקנה מידה גדול, שידע לשמור על תנאים קבועים של סביבה יציבה במסגרת המשתנה של היקום. בזמן קיום כדור הארץ הקרינה מהשמש גדלה פי 1.5 אבל הטמפרטורה על פני כדור הארץ נשארה קבועה, וזאת בזכות החיים האורגניים שהיא (לפי תיאוריה זו כדור הארץ היא נקבה) יצרה מתוכה, ששינו את הרכב האטמוספרה מחנקן ודו תחמוצת הפחמן לחמצן וחנקן (השינוי אִפשר גם יצירת שכבת מגן מקרינה אולטרה סגולית בשם אוזון). הקביעות אפשרה התפתחות חיים, שהם מצדם יצרו את התנאים המתאימים להתפתחותם. ולפיכך כדור הארץ הוא יצור אורגני בקנה מידה עצום ואינטליגנטי מאוד, היודע לאזן את עצמו ולפעול לטובת התפתחותו על ידי עידוד צורות חיים. ואם תיאוריה זו נכונה, הרי שחלקים שונים בכדור הארץ הם בעלי תפקיד שונה במסגרת האורגניזם הגדול, ובכלל זה מרכז אסיה, ויש קשר בין האדמה לבין האדם.

אם נתבונן על כדור הארץ כמכלול, נראה שישנו רצף של שלשלות ההרים המשתרעים ממזרח למערב אירואסיה, מסין, דרך ההימלאיה, הינדו קוש, איראן, טורקיה, הבלקן, עד האלפים והפירנאים, וזהו רצף ההרים החשוב והגדול ביותר בעולם.[1] מכיוון שכך, הרי שלפי מקורות אלטרנטיביים זהו השלד של כדור הארץ, ובמקרה כזה אזור מרכז אסיה הוא המרכז שלו, מקום משכן הרוח. מסיבה זו, הרוחניות של העולם מגיעה מההימלאיה, הרי פמיר, הינדו קוש וטְייֵן שָׁאן – וכך, אנרגיית האדמה באזורים אלה תהיה חזקה ומורגשת במיוחד.

ואכן, לפי האמונה הבודהיסטית וההינדואיסטית, ההר הקדום שממנו נברא העולם נקרא "מרו" והוא נמצא מעבר להימלאיה, באזור מרכז אסיה (כנראה הפמיר). גם האמונה האסלאמית המיסטית והפרסית העתיקה מאמינה בקיומו של מרכז-הר כזה, שנקרא הר "קף", שם נמצאת ציפור הסימורג, שמתה וקמה לתחייה מחדש והיא בעלת הידע והסוד של חיי הנצח.

מצפון להרים נמצאות הערבות של מרכז אסיה, המהוות חלק מרצף הערבות העצום והגדול ביותר בעולם, שנקרא הערבה האירואסיאתית ומשתרע ממישורי הונגריה בלב אירופה ועד למנצ'וריה בצפון מזרח סין. זהו מישור של עשב אינסופי, שעל פניו נדדו שבטי הרועים מצד אחד של העולם לצד השני.

בערבות האינסופיות השמיים נראים יפה יותר מכל מקום אחר. הכוכבים הזוהרים בלילה, העננים והצבעים השונים של השמיים ביום, מספרים סיפור מרתק, למי שיכול לשמוע. האל של המישורים הגדולים בזמן הנדידות של השבטים הטורקיים והמונגוליים נקרא טנגרי, אל השמיים, הצבע שלו היה כחול, וניתן היה לתקשר אתו במקומות מיוחדים באדמה.

מדרום לערבה, היכן שאין הרים, משתרע מדבר קיזילקום, מישורים של חולות שוממים; אלא שהתמזל מזלו של המדבר, ושני נהרות קדושים,[2] האמו-דריה והסיר דריה, חוצים אותו ויוצרים תנאים אידיאליים להתיישבות אדם ולהתפתחותה של תרבות נהר, שיכולה לקדם מפעלי השקָיה גדולים, וויסות של משטר זרימת הנהר וניצול המים שלו.

מרכז אסיה הוא במידה רבה ארץ הנהר, כמו עיראק או מצרים. רוב האוכלוסייה יושבת לאורך הנהרות, שם התפתחו הערים העיקריות, הנמצאות גם בצומת דרכי המשי בין מזרח למערב. יש כאן עולם הקיים בפני עצמו, שיכול היה להתפתח בנפרד משאר אירואסיה בגלל בידודו היחסי, לטוב ולרע – ואכן, מרכז אסיה שונה בתחושתו ובאופיו מכל מקום אחר על פני האדמה. יש לו חיים משל עצמו, מנהגים, מסורת, מַניירות, צורת ישיבה, שתייה, אוכל, האנשים נראים אחרת ומתנהגים אחרת. המרחבים הריקים העצומים, ההרים הגבוהים והנהרות מכילים בתוכם את הרוח של אימא אדמה.

שני עמים

שני עמים/תרבויות מאכלסים את מרכז אסיה כיום: האחד מורכב מן התושבים בעלי האוריינטציה האיראנית, המדברים שפות קרובות לפרסית קדומה, שהם יסוד קדום הודו-אירופאי. זהו העם הטג'יקי, המאכלס גם את דרום אוזבקיסטן וחלקים מטורקמניסטן ואפגניסטן. אלה הם עובדי האדמה הקדומים, הקשורים גם לממלכות עתיקות כגון באקטריה וסוגדיה, שהשתלבו באימפריות הפרסיות העתיקות של כורש ודריווש, מהודו ועד כוש, או של הפרתים והסאסאנים יורשיהם.

הגורם השני הוא התושבים והעמים בעלי אוריינטציה טורקית, המדברים שפה דומה לטורקית, והם מצאצאי הערבה הקדומים ומאכלסים חלקים מהארצות טורקמניסטן, אוזבקיסטן, קזחסטן וקירגיזסטן. אלה הם הנוודים שפלשו לאזור בגלים שונים לאורך כל ההיסטוריה, החל מהתקופה הקלאסית, המשך בימי הביניים וכלה באוזבקים במאות ה-16–17. עם הגיעם לעמקים הפוריים, רבים הפכו לחקלאים ויושבי קבע.

הרוחניות של העמים הטורקיים היא מסוג אחד, וקשורה לערבה ולכוחות הטבע – ובמיוחד לשמיים, ואילו הרוחניות של העמים האיראניים היא מסוג אחר, עתיקה יותר, וקשורה לדתות ההודו-אירופאיות. שתי התרבויות הללו מצאו בית בתוך האסלאם ופיתחו את היסודות המיסטיים שבו, כשהן נשענות על מסורות העבר שבהן מרכז אסיה היה ספוג: בודהיזם, הינדואיזם, יוגה, מניכאיזם, זרתוסטרא, שאמאניזם, פילוסופיה יוונית ועוד.

הופעת האדם – מה צריך בכדי ליצור תרבות אנושית?

התיאוריות הנוכחיות (והן משתנות), אומרות שלפני 50,000 שנה לערך התרחשה מהפכה תרבותית, אצל סוג אדם חדש בשם הומו סאפיינס (שהיה קיים כבר 200,000 שנה), שלמד לתקשר ולהשתמש בשפה. הדבר נתן לו יתרון על פני סוגי אדם אחרים ובעיקר האדם הניאנדרטלי, שעד לאותה תקופה היה סוג האדם הדומיננטי בקווי הרוחב הצפוניים. היכולת לפעול בקבוצות גדולות ולחשוב צעד אחד קדימה, התחושה של דת ואמנות, הביאה לניצחון האדם החושב, ההומו סאפיינס, על פני הניאנדרטלי, להיעלמותו של זה, וליצירת חברה אנושית ראשונית אבל מתקדמת של שוכני מערות אנושיים. זה התבטא בהופעת ציורי קיר נהדרים המבטאים אמונה דתית עמוקה, שיתוף פעולה ויכולות קוגניטיביות חדשות.

השלב הבא בהתפתחות האנושית היה המעבר מחברת ציידים לקטים לחקלאות, שהתרחש לפני כ-10,000 שנה לערך. אנשים בייתו בעלי חיים ואת רוב הצמחים שאנו אוכלים כיום, עברו לחיות בבתי קבע ויישובים, המספרים שלהם גדלו והמבנה החברתי נהיה מורכב יותר. הדת השלטת בעולם הייתה פולחן האֵלה, אנשים גידלו את מזונם בעצמם, לא היו מלחמות ולא צבירה של רכוש, שעבוד אחרים או הבדלי מעמדות בולטים. יש אומרים שבתקופה הפרהיסטורית התקיימו ברוב העולם תרבויות מטריארכליות משגשגות ושלוות, שהאמינו באנרגיות של אימא אדמה.[3]

ההיסטוריה הידועה התחילה לפני 5,000 שנה לערך, עם הקמת ממלכות שוּמֶר ומצרים. אם חוקרים לעומק את תחילתה, מתברר שהיא התפתחה יש מאין, מופיעה בכל כוחה ועוצמתה ללא הסבר מתקבל על הדעת, ובלי סימנים מקדימים של התפתחות הדרגתית. היא הופיעה בעמקי נהרות באזורים מדבריים כגון מצרים, מסופוטמיה, סין, וגם במקומות כגון עמק ההינדוס בפקיסטן ואזור ח'ווארזם באוזבקיסטן, מקומות המחייבים – בכדי שאפשר יהיה לעבד בהם את האדמה באופן יעיל – ארגון חברתי של עשרות אלפי אנשים, שיוכלו לפעול במאמץ משותף להקמה והחזקה של רשת תעלות מים מסועפת ומתקדמת.

לצורך כך, בנוסף לעשרות – אם לא מאות – אלפי העובדים, נדרשות גם המצאות טכנולוגיות כגון מתכת קשה שתשמש את כלי העבודה (מעדרים), גלגל להעלות את המים, ידע מתקדם של הידרולוגיה, גיאולוגיה (סוגי אדמות) והנדסה, אמצעי תחבורה בכדי לשנע אדמה לצורך עבודות העפר הגדולות, בעלי חיים שאפשר לרתום אותם לעגלות שתשמשנה להובלה, בנייה של בתים וערים שתוכלנה להכיל את עשרות אלפי העובדים, כתב שיאפשר את הארגון החברתי הגדול והמסובך, מערכת של שלטון וקבלת החלטות, וכן מרכיב של מוטיבציה פנימית שיגרום לבני האדם לרצות להיות חלק מהפרויקט המשותף.

כל התנאים הללו הבשילו באחת בשומר העתיקה לפני 6,000 שנה לערך, במקביל להמצאתם ופיתוחם של הגלגל, עגלות עם שוורים, כתב, מחזור זרעים, מתכת הברונזה, ועוד. התפתחויות אלה אפשרו יצירת ערים גדולות, עיבוד שטחים חדשים בקנה מידה גדול, ריבוד חברתי, פיתוח דת, ולמעשה – תחילת התרבות האנושית. אלא שלא רק בשומר התפתחה התרבות האנושית יש מאין. במרכז אסיה ישנו אזור שנקרא ח'ווארזם, הנמצא בדלתא של הנהר אמו-דריה, שבו הופיעו תרבויות אנושיות מתקדמות כבר בשחר ההיסטוריה. ממצאים מפתיעים של ארכיאולוגים רוסיים החל משנות השלושים מציירים תמונה מסקרנת של תרבות אנושית מתקדמת.

צריך להבין שההופעה של תרבות איננה תהליך אוטומטי, שאם כן הרי שהיו צריכות להתפתח תרבויות מתקדמות גם במקומות אחרים בעולם שנשארו מבודדים עד זמננו, כמו גינֵאה החדשה ואפריקה, וזה לא קרה. לפי מקורות אלטרנטיביים, הסיבה שזה קרה במקומות שהוזכרו, היא מפני ששם היו מושבות של תרבות מתקדמת יותר שנעלמה, בשם אטלנטיס.

פרופסור הולנדי בשם הארי סלמאן, הקשור לתנועות האנתרופוסופיה והאחווה הלבנה, טוען[4] שאטלנטיס הייתה יבשת ורצף של תרבויות עם טכנולוגיה ורוחניות מתקדמת, שהתקיימו בצפון האוקיינוס האטלנטי והגיעו לשיא לפני 20,000–30,000 שנה, אז החלו לפקוד אותה אסונות אפוקליפטיים, שבסופו של דבר הביאו לשקיעתה הסופית לפני 10,000 שנה. אסונות אלה הביאו לכדי גלי הגירה למקומות אחרים בעולם של מלומדים וחניכים וליצירת מרכזי לימוד ותרבות קדומים. האטלנטים הקימו מושבות במספר מקומות בעולם, מהן התפתחו התרבויות הקדומות ביותר כגון שומר או מצרים.

מושבה גדולה של אטלנטיס התקיימה באגן טארים במרכז אסיה, שהיה אז אזור פורה, ומשם יצאו משלחות ליישב את היבשות ולהפיץ את התרבות. זה מסביר את האמונה הטיבטית בקיום עיר נסתרת בשם שַמבּאלה בהרים, והתפתחות תרבויות הודו, סין ופרס (לפי האמונה ההינדואיסטית ישנם רישים – אנשים מופלאים שהגיעו מהרי ההימלאיה). אגן טארים גובל בהרי פמיר, שממנו יוצאים עמקי הנהרות של הסיר דריה ואמו-דריה. בימי קדם ניתן היה לשוט על האמו-דריה לאורך 1500 ק"מ. האם ייתכן שהאטלנטים הקימו מושבות גם באזור ח'ווארזם באוזבקיסטן? או אולי בבוכרה וסמרקנד?

לפי האגדות הקדומות, במרכז אסיה התקיימה ממלכה בשם טוראן לפני הזמן ההיסטורי. זו הייתה זו תקופה של ענקים ומכשפים שייסדו ערים כגון אפרסיאב בסמרקנד ושיוואש בבוכרה, בני אדם עם יכולות שאין לנו כיום, כפי שמופיע בתנ"ך בזמנים שלפני המבול. ייתכן שהאגדות משקפות את סיפור אטלנטיס, היבשת ששקעה, ואת האנשים המוארים שהגיעו משם ובידם טכנולוגיות ויכולות על, בדומה לרישים של הודו.

לפי שטיינר (מורה רוחני שהתחיל את האנתרופוסופיה) פליטים מהמרכז הנבואי הצפוני של אטלנטיס היגרו למרכז אסיה בהנהגת מואר בשם מאנו, שנקרא גם נוח. מאנו הקים קהילת כוהנים ואחווה מצפון לטיבט, ממנה יצאו לפני עשרת אלפים שנה שליחים שנקראו שבעת הרישים להודו ושליחים אחרים למצרים. מקרב אחווה וקהילת כוהנים זו הגיע זרתוסטרא לעמים הפרסיים, מביא איתו את הספרים הקדושים. אלא שלפי האגדות ההיסטוריות, זרתוסטרא הגיע מאזור פמיר או ח'וראסאן שבמרכז אסיה. האם ייתכן ששטיינר מזהה את האזור שמצפון לטיבט עם הרי הפמיר והטְייֵן שָׁאן?

לפי התיאוריות האלטרנטיביות, במרכז אסיה קרה מה שקרה בהודו ובמקומות אחרים בעולם – הרישים, האנשים המוארים, הגיעו מההרים אל העמקים ויצרו שם תרבויות. אם לא היו אלה האטלנטים שעזרו להקמת התרבויות האנושיות הקדומות, ייתכן שהיו אלה מבקרים מהחלל החיצון, כפי שטוענים אריך פון דניקן ואחרים, וכפי שמופיע במיתולוגיות של העמים הקדומים – בני אלים כמו האנונקי של השוּמרים, או אוסיריס המצרי, שלימדו בני אדם חקלאות, בנייה, כתב, שימוש במתכות, גלגל, וצורות ארגון חברתי מתקדמות.

התרבויות הקדומות זיהו את אותם אנשים בתור אלים, ועקבות להופעתם ניתן למצוא בסיפורי המיתולוגיה הקדומים.

מיתולוגיות קדומות

אם נבדוק את התיאוריות האלטרנטיביות לפי עדויות היסטוריות, הרי שהכתבים הקדומים ביותר באזור מרכז אסיה שייכים לדרשות, תפילות והוראות של דת זרתוסטרא, דמות אגדית שהופיעה לפני שלושת אלפים שנה ולימדה דת שהפכה להיות אחת הגדולות, החשובות והמשפיעות בעולם העתיק. אלא שיש אנשים הטוענים שזרתוסטרא היה מורה מואר, שחי ופעל הרבה קודם לכן.

זרתוסטרא מספר בספרים הקדושים שנקראים "אווסטה" (חלקם לא נכתב על ידו), על קיומה של ארץ אגדה בשם אריאן, ממנה יצאו שנים-עשר עמים שונים ליישב את העולם. הספרים מהדהדים את אחד השינויים הדמוגרפיים הגדולים ביותר שקרו בהיסטוריה האנושית, והוא פלישת העמים ההודו-אירופאיים מאזורי הערבות לארצות מזרע רבות על פני קשת רחבה, מהודו ועד אירלנד, ויצירת הפסיפס התרבותי-לאומי שאנו מכירים כיום. התיאוריה הנפוצה כיום (תיאורית קורגן) היא שהעמים ההודו-אירופאיים הגיעו מערבות רוסיה, אלא שניתוח של כתבי האווסטה מראה שהם הגיעו ממרכז אסיה.

ה"אווסטה" מקבילה ל"וודות" ההודיות ומזכירה אותם, היא מספרת את סיפור התפשטותם של ההודו-אירופאים מהארץ הראשונה, משטחי האריים שנוצרו על ידי אהורא מזדא, אל ארץ אחרת בשם טוראן, ולאחר מכן אל ארץ סוגדיה באותו אזור ואל ארץ באקטריה (שבאווסטה הקדומה נקראת בקהדי או בלח') הנמצאת דרומה משם. הסיפורים משקפים את החלוקה לעמים קדומים בתקופת הנדודים, ואת ההתפשטות ממרכז שלפי רצף מקומות ההתיישבות חייב היה להיות אזור הרי פמיר – אזור שעבר אז שינויים אקלימיים ונעשה קר יותר. התושבים שלו פלשו לארצות שהוזכרו, ובנוסף אליהן גם למרב אשר בטורקמניסטן של היום, הודו, איראן, יוון, הבלקן, אירופה, טורקיה שלפני הכיבוש הטורקי, ועוד.

בחיווה ישנו מוזיאון לספרי האווסטה, המחייה את המסורת העתיקה. הסיבה לקיומו שם היא האמונה שזרתוסטרא הגיע מאזור זה. הספרים הקדושים נכתבו על עורות פרים במאות ה-6–7 לפנה"ס (לפני כן זכרו אותם בעל פה או באמצעים אחרים), אבל נשרפו על ידי אלכסנדר מוקדון לאחר כיבוש האימפריה הפרסית, והיה צריך לאסוף את המסורות ולכתוב אותם מחדש לאחר מכן. כיום יש חמישה ספרים כתובים ושישה-עשר שמועברים בעל-פה.

באורגץ הסמוכה לחיווה יש פארק ומונומנט ציבורי לכבוד האווסטה, במקום שבו נתגלו שרידי מגילות עם הכתבים הקדושים מלפני קרוב לאלפיים שנה.

מעבר לכתבי האווסטה, גם באגדות העממיות של מרכז אסיה נמצא שריד לזמנים קדומים בהם היו ענקים ואנשים מופלאים שחיו זמן רב.

בסמרקנד מציינים מקום קברו של מלך ענק אגדי בשם אַפְרָסִיאָב (Afrasiab), שמלך על טוראן (הארץ שמופיעה באווסטה ומזוהה עם אזור זה) בזמנים שלפני ההיסטוריה. אַפְרָסִיאָב היה קוסם, צאצא של נוח, שחי למשך אלפיים שנה. באותה תקופה טוראן (אזור סמרקנד) הייתה ממלכה ענקית ומשגשגת עם ערים מאוכלסות.

אנשי בוכרה מאמינים באדם אגדי בשם שיוואש, שחי יותר מאלף שנים בזמנים לפני ההיסטוריה הידועה, הקים את בוכרה ומלך בה. הוא היה בן למלך עתיק של איראן, ונהרג על ידי אפרסיאב שהיה מלך טוראן העתיקה. בנו יצא לנקום את דמו והרג את אפרסיאב, כך שהכול בא על מקומו בשלום. את מקום קברו של שיוואש אין איש יודע, אולם מעניין לציין שלפי המסורות הסוּפיות יש בבוכרה קבר של איש שחי אלפי שנים, כשהוא מחכה לגמר ההתגלות האלוהית. הוא חי בזמן האווסטה של זרתוסטרא, בזמן התנ"ך, בזמן הברית החדשה, והמשיך לחיות ולחכות עד שהתגלה הקוראן, ורק אז עזב את תחומי הארץ הפיזיים. אולי היה זה שיוואש ואולי לא – מכל מקום, בוכרה, סמרקנד, חיווה ואזור ח'ווארזם, נקשרים לדמויות קוסמים אגדתיים, ענקים ואנשי פלאים שחיו לפני הרבה מאוד שנים.

גם בטג'יקיסטן ישנן אגדות על הזמנים שלפני ההיסטוריה הידועה. המקומיים מאמינים בקיומו של המלך ג'משיד (Jamshid vara) שהיה המלך האגדי הראשון של האריים בארץ שנקראת אריאנה ויז'ה (Airyana Vaeja). בתחילה נהנתה ארץ זו ממזג אוויר טוב (תקופת הקרח), והמלך ייסד את חגיגות הנוורוז והביא את הדת והתרבות אל חיי האנשים. לאחר מכן התחילו חורפים קשים במיוחד. בכדי לשרוד, פיתח המלך סוג של התיישבות שנקראה וארה (vara), שהרעיון מאחוריה הוא להיות יישוב קומונאלי המספק את צרכי עצמו, הבנוי בתבונה ובו חלקים נפרדים לבעלי חיים, בני אדם, מחסנים, עצי פרי ועוד – יישוב הבנוי בפשטות מבוץ וקורות עץ, ומבוסס על שוויון וארגון משותף של חיי התושבים.

ואכן, כפרי אזור הרי הפאן מצפון לדוּשָנבֶּה, באזור הנקרא ינובי (Yanobi), מזכירים מאוד את רעיון הווארה. באזור זה גם נשמר פולחן דת זרתוסטרא מקורי, והתושבים (כמה אלפים) מזהים עצמם כמיעוט נפרד.

האגדות היווניות מספרות על מסעם של יאסון והארגונאוטים בעקבות גיזת הזהב לארץ קולכיס האגדית. רבים מזהים את קולכיס עם גיאורגיה, אך יש תיאוריה האומרת שבאותם זמנים האמו-דריה זרם אל הים הכספי, שהיה מחובר בדרך כלשהי אל הים השחור, כך שיאסון וחבריו שטו במעלה האמו-דריה אל הארצות של מרכז אסיה, שם נמצאו אוצרות הזהב ומקורות הידע של העולם העתיק.

לא רק באגדות נשמרו שרידים לזמנים קדומים בהם הייתה באזורי מרכז אסיה תרבות מתקדמת ולא ידועה, אלא גם בארכיטקטורה: בהרי פמיר, שהם לב שלשלות ההרים הגבוהים בעולם, ישנם שרידים לאמונות העתיקות ולקיום תרבויות מפותחות במבנה הבתים המסורתי, שנשאר כפי שהיה במשך אלפי שנים. הבית הפמירי, שלא השתנה במשך אלפי שנה, מייצג את מבנה העולם והיקום, הקוסמולוגיה והמבנה של העולמות הרוחניים (ראו בהמשך).

בסוף המאה ה-19 החלו להופיע טענות בחוגים אזוטריים מערביים, כגון התיאוסופיה, לקיומם של בתי ספר סודיים של מתקדשים במעמקי ההרים, בהם נשתמרה המסורת של הידע הרוחני העתיק. קראו להם "המאסטרים של מרכז אסיה". בתחילת המאה ה-20 יצא מחפש רוחני בשם גורדייף לחפור בשרידי ערים עתיקות ולחפש ידע אנושי שאבד והגיע בסופו של דבר לאחד מבתי ספר סודיים אלו. יש הטוענים שהקשר אליהם נשמר בקרב המיסטיקנים הסוּפיים ושהם כיוונו אותו לבתי הספר הרוחניים העתיקים בהרי פמיר.

העמים ההודו-אירופאיים

במאה ה-19 מספר חוקרים גרמניים (פרנץ בופ) שמו לב לדמיון הלשוני שבין הסנסקריט והפרסית לבין שפות אירופאיות כגון הלטינית. לדוגמא, המילה דֵאו (Deo) שמשמעה אלוהים בלטינית דומה למילה דֶווי או דווה (Deva), אלוהות בסנסקריט. המסקנה הייתה שהעמים ההודיים, הפרסים, החיתים, הסלאבים, הגרמאנים, הקלטים, היוונים, הלטינים ואחרים הם ממוצא גיאוגרפי ותרבותי משותף. ואכן, בספרים ה"אווסטה" הפרסיים הקדומים מסופר על ארץ מוצא משותפת לשנים-עשר עמים, שהתקיימה בברכתו של אהורא מזדא ונקרא אריאן או "השדות של האריים", וממנה התפשטו העמים השונים ואכלסו ארצות. לפי חלוקת העמים בספרי האווסטה, הגיוני למקם ארץ זו באזור הרי פמיר.

חקר הדתות ההשוואתי הראה שבנוסף לשפה, יש לעמים ההודו-אירופאיים מטען תרבותי דתי משותף, הכולל: אמונה במחזוריות של הטבע והנפש האנושית, תפישה מחזורית של זמן שמשמעה מחזורים של היסטוריה, הבדל בין האלים לבני אדם, זיהוי השמיים עם האלים, פולחן דתי הכולל קורבנות, חלוקת החברה למעמדות, התעסקות במאגיה, טהרה, והתבוננות על כוחות הטבע ומחזורי החיים.

מירצ'ה אליאדה (Mircea Eliade), אחד מחוקרי הדתות החשובים ביותר במאה ה-20, טען שיש ביכולתנו לשחזר מבנים מסוימים בדת הקדומה והמקורית של ההודו-אירופאים, דרך אוצר המילים. לפי מסקנותיו, רעיון האל היה קשור לקדושה שמימית, כלומר, לאור וטרנסנדנטיות, וכיוון שכך התקשר אף עם ריבונות ובריאה, קוסמוגוניה ואבהות. אל השמיים הוא האב העליון כגון זאוס (Zeus) היווני.

המקורות השונים, כגון ספרי הוודות ההודיים והאווסטות של הפרסים, מראים שההודו-אירופאים לא בנו מקדשים, אלא פולחנם התנהל בתחום מגודר קדוש מתחת לכיפת השמיים. הם העבירו את המסורת בעל-פה (כמו הקלטים, למשל), ובתחילת דרכם חל איסור להשתמש בכתב. הם האמינו כי האלים נכחו בפועל בחגיהם, לצד בני האדם, ולכן הועלו להם קורבנות.

החברה הייתה מחולקת לשלושה מעמדות – כוהנים, לוחמים, איכרים ומגדלי בקר (כמו הקלטים וההודים, למשל), אשר ברקע שלהם ישנה אידיאולוגיה דתית של שלוש ריבונויות: ריבונות מאגית ומשפטית של הכוהנים, הכוח הצבאי של הלוחמים, והפוריות והשגשוג הכלכלי של האיכרים ומגדלי הבקר. חלוקה משולשת זו של האלים והחברה בולטת במיוחד בקרב האיראנים, שפיתחו מיתולוגיה ותיאולוגיה ייחודית וידעו את הערך המאגי-דתי של המילה ושל השירה. היו להם ריטואלים ותפיסות אשר אפשרו לקדש את החלל והמרחב שבו התיישבו, והדבר אף אִפשר להם לחדש את העולם באופן מחזורי – דבר אשר נעשה באמצעות קרבות ריטואליים בין שתי קבוצות חוגגים, ריטואל ששרידיו קיימים עדיין כיום.

לפי מורים רוחניים שונים, כגון פטר דנוב (Peter Deunov), שטיינר ואחרים, להודו-אירופאיים היה תפקיד חשוב בהתפתחות הרוחנית והתרבותית של העולם באלפי השנים האחרונות. צריך להבין שכיום ישנם רק שני ריכוזים קטנים, לדוגמא, של אוכלוסייה מקורית באירופה, והם הבַּסקים בספרד והפינו-אוּגרים בסקנדינביה. שאר אירופה מאוכלסת על ידי עמים הודו אירופאים שהגיעו אליה באלפי השנים האחרונות מאזורי הפמיר, הינדו קוש והערבות האירואסיאתיות.

צריך להבין עוד שעד לפני 12,000 שנה כדור הארץ נראה אחרת. מעל לונדון היה קרחון בגובה שני קילומטר, אירופה הייתה טונדרה קפואה, ולעומת זאת, אזורי המדבריות של היום, ובהם הסהרה ומדבריות מרכז אסיה, היו פוריים ומיושבים. אזורי הטארים וההרים לידו (פמיר) היו בעלי מזג אוויר טוב, ולכן ייתכן שהיו שם תרבויות קדומות ולא מוכרות שמהן יצאו מורים נאורים לייסד את התרבויות ההיסטוריות כגון זו של הודו, מצרים ושומר. היה זה סוף תקופת הקרח ובסיביר הסתובבו מַמוּתות. אלא שהאקלים השתנה, ובני אדם היו חייבים להתאים עצמם לכך. אלה שגרו באזורים שהפכו להיות יבשים נאלצו להסתגל, להתקשח, ובסופו של דבר לנדוד לאזורי מחיה חדשים. לפי ההיסטוריונים, באלף השני לפנה"ס התקיימו נדודי העמים ההודו-אירופאיים שאכלסו את אירופה, הודו, טורקיה ואיראן, ומרכז אסיה, אבל ייתכן והתאריכים אינם מדויקים והנדודים היו בתקופות קדומות הרבה יותר.

העמים הפרסיים הקדומים

לפי האווסטות (ספרי הקודש הפרסיים), המקום שממנו הגיעו האריים הוא ארץ שנקראת אריאן, ממנה הם התפשטו לשש-עשרה ארצות אחרות, ששתיים מהן נמצאות ליד אזור הפמיר – באקטריה (Bactria) וסוגדיה (Sogdia). אזור הפמיר נקרא "הרגל של מית'רה", אל השמש, וזוהה עם האל הקדמון אהורא מזדא.

המלך ששלט על אריאן היה ג'משיד האגדי, המופיע בפולקלור של טג'יקיסטן. נאמר עליו שהוא ייסד את ארבעת משלחי-היד והקים אתרי פולחן במקומות גבוהים; ואכן, בפמיר ישנם מספר אתרים מקודשים עתיקים מהתקופה האיראנית (לפני 2,500 שנה, אך מבוססים על מקומות שקדושתם עתיקה הרבה יותר), כולם במקומות גבוהים.

מבין העמים ההודו-אירופאיים הדוברים שפות דומות לפרסית, אנו מוצאים את הסוגדיים באזורי ההרים הגבוהים, את הבאקטרים בעמקים הפוריים, את האיראנים שהתיישבו בפרס, את הסקיתים שאכלסו את הערבה האירואסיאתית, ואת המדיים (Medes) שהתיישבו בהרי כורדיסטן. כולם היו חלק מברית עמים קדומה שמדברת שפה דומה ומאמינה בנביא זרתוסטרא.

סוגדיה (Sogdia)

באזורי ההרים שבין נהר האמו-דריה לנהר סיר דריה, סביב סמרקנד וטשקנט באוזבקיסטן, פנג'קנט וחוג'נד בטג'יקיסטן, התיישב העם הסוגדי, שהיה בעל שפה משלו, ענף של הפרסית המזרחית. הוא הצליח לשמור על תרבותו ושפתו עד לכיבוש הערבי, כשחלקים מהמורשת נשארים עד היום בעמקי ההרים הנידחים.

ממלכת סוגדיה העתיקה השתרעה משני צדדיו של עמק זרפשאן (Zarafshan), על פני הרי הפאן (Fann) והרי מול הפאן. רובה נמצא בתחום טג'יקיסטן של היום וחלקה באוזבקיסטן. עמק זרפשאן הוא לא בדיוק עמק, אלא אחד הקניונים העמוקים בעולם (היחיד שנראה מהחלל), הרבה יותר עמוק מהגרנד קניון. בתוכו זורם נהר זרפשאן, שאורכו מאות קילומטרים והוא עובר דרך סמרקנד, ממשיך לבוכרה ובסופו של דבר מתחבר אל נהר האמו-דריה. ביוצאו מן ההרים הוא יוצר נאת מדבר פורייה, שבה התפתחו יישובים כבר לפני יותר מ-5,000 שנה.

ההתיישבות הראשונה בעמק היתה כנראה בסראזם (Sarazm), יישוב שגילו קרוב ל-6,000 שנה ואשר שימש כמרכז של מכרות כסף וזהב. מכאן הובא חלק מהזהב של מצרים, ועד היום יש מפעל לכריית זהב באזור.

הסוגדיים הפכו חלק מהאימפריה הפרסית הקדומה, זו של אחשוורוש ממגילת אסתר, ולאחר מכן – לארץ מארצותיו של אלכסנדר מוקדון. בזמן קיום האימפריה הפרסית הם השתלבו כמחוז אוטונומי ועצמאי, ועם בואו של אלכסנדר מוקדון לאזור הם נלחמו בו במשך כשנתיים, אבל בסופו של דבר כרתו עמו ברית והפכו להיות חלק מהעולם ההלני המתפתח.

עם התפוררות השליטה היוונית הפכו הסוגדיים לחלק מהאימפריות של הקושאנים (עם מונגולי ששלט במרכז אסיה), ההוּנים הלבנים ועוד ממלכות מבוזרות אחרות, שהיו בנויות על דרכי הסחר המשגשג בין מזרח למערב (מה שנקרא "דרכי המשי").

במאה ה-6 לספירה זוכים הסוגדיים לעצמאות ומקימים ממלכה חזקה ובעלת תרבות מתקדמת, המתבססת על מעוזיהם בהרים. בזמן זה הם השתלבו במסחר שהלך והתעצם לאורך דרכי המשי, ולמעשה השתלטו על חלקים גדולים שלהם. בממלכתם ניכרות השפעות של בודהיזם, דת זרתוסטרא ופאגאניות עצמאית וקדומה. בניגוד לשכניהם הבאקטריים, שהיו אנשי חקלאות, הם היו אמנים, סוחרים ולוחמים, ובנו ערים ומצודות בעמקי ההרים, המזכירות במקצת את מצודות וערי אירופה בימי הביניים. הייתה אצלם כנראה הערצה לאלָה-האֵם, דבר הבא לידי ביטוי בפסלים. וכן פולחן מתים ורוחות אבות. מתקופה זו נשארו שרידים של ערים, ארמונות, ציורים, פסלים וכתבים, המעידים על רמה אמנותית ותרבותית גבוהה. סמרקנד הייתה הבירה ההיסטורית שלהם, אך במאה ה-7, נוכח הלחץ הערבי הגובר, הם העבירו את הבירה לפנג'קנט (Panjakent), השוכנת כ-80 ק"מ ממזרח לסמרקנד, במעלה נהר הזרפשן.

בזמן שבו נכנעו כל ארצות העולם בפני צבאות המוסלמים שעלו מחצי האי ערב, הצליחה פנג'קנט להחזיק מעמד כמאה שנים נוספות בהנהגת שושלת מלכים, שתחילתה בתקופה הפרסית האחמנית (המאה החמישית לפנה"ס). תמונותיו האצילות של המלך העצמאי האחרון, דיוואשטיך (Divashtich), מופיעות על קירות הארמון המלכותי בפנג'קנט. לסוגדיים הייתה מסורת של ציורי פרסקאות נהדרים שכיסו את קירות הארמונות. בשנת 722 נכנעה העיר לפני צבאות המוסלמים והמלך ברח להרים. לפי מקורות היסטוריים הוא נתפס והוצא להורג, אך כנראה שאין זה כל הסיפור.

ליד פנג'קנט ישנם הרים אדירים, (הרי הפאן) המגיעים לגבהים של יותר מ-5,000 מטר, בראשם קרחוני עד וביניהם נהרות ואגמים, ולעתים גם עמקים נסתרים שבהם אפשר להתקיים בצמצום. באזור יורד מספיק גשם בכדי לקיים חקלאות זעירה ויש די עשב לגידול צאן. למקום זה עשו פליטי פנג'קנט והמלך דיוואשטיך את פעמיהם. שם, בין ההרים הגבוהים, במקומות שאין אליהם גישה, מצאו מפלט מרודפיהם והמשיכו לקיים את הדת והמסורת העתיקה.

במשך מאות שנים המשיכה התרבות העתיקה להתקיים באזור עמק יַגנוֹבּ (Yaghnob), ועד לפני כמה עשרות שנים יכולת לשמוע ילדים משחקים בסוגדית. תושבי העמק שמרו על מנהגי דת האש הקדומה וחיו צורת חיים שיתופית מיוחדת בכפריהם המבודדים, שהיו מנותקים משאר העולם במשך כמה חודשים בשנה עקב השלגים הכבדים. על פי סיפורים שעברו מאב לבן, המלך הראשון שלהם ומי שייסד את צורת החיים היה דיוואשטיך.

אלא שמה שהיה טוב כנגד המוסלמים במאה ה-8, לא די היה בו כנגד הקומוניזם אזבשלהי המאה ה-20. בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשטג'יקיסטן הייתה עדיין חלק מברית המועצות, אלפים מתושבי עמק יַגנוֹבּ הועברו בכפייה לאזור נהר הסיר דריה (Syr Darya) בכדי לשמש כפועלים בקטיף הכותנה. הטרגדיה האנושית הזאת היא גם טרגדיה אתנית והיסטורית.

לאחר שחרור טג'יקיסטן מהשלטון הקומוניסטי החלו היגנובּים לחזור אט אט לעמק האהוב ולחדש בו את חייהם ואת המסורת שלהם.

באקטריה (Bactria)

האמו-דריה (בימי קדם הוא נקרא אוקסוס (Oxus) הוא אחד הנהרות הגדולים בעולם, בעל ספיקה דומה לזו של הנילוס. המילה "דריה" משמעה ים בפרסית, ואכן רוחבו של הנהר הוא כקילומטר, ובימי קדם ניתן היה לשוט עליו לאורך יותר מאלף וחמש מאות קילומטרים. הנהר יוצא מהרי פמיר ומשקה את הערבות והמדבריות של מרכז אסיה, נשפך בסופו של דבר לאגם אראל, אבל בדרך יוצר נאת מדבר ארוכה, גדולה ופורייה, שלאורכה התפתחו תרבויות שונות במהלך ההיסטוריה.

באופן כללי, החלקים העליונים של עמק הנהר נקראו בעבר אזור בלח', ולפני כן באקטריה, ואילו החלקים התחתונים, במקום התפצלות הנהר לדלתא רחבה, נקראו אזור ח'ווארזם.

ממלכת באקטריה (בלח') העתיקה השתרעה על פני חלקים מצפון אפגניסטן, דרום מערב טג'יקיסטן, וחלק מדרום אוזבקיסטן הנקרא תרמז (Termez). לבאקטרים הייתה תרבות עצמאית מקורית ושפה שהיא ענף של הפרסית המזרחית. הם הגיעו כנראה לעמק האוקסוס בזמן הפלישות של ההודו-אירופאיים באלף השני לפנה"ס. בבואם מצאו תרבויות מתקדמות ועתיקות יותר כגון תרבות האוקסוס (Oxus civilization), שלפי האגדות נלחמה וסחרה עם האשורים, וסגדה לאלה.

במאה ה-6 לפנה"ס הופכת באקטריה להיות חלק חשוב ופורח מהאימפריה הפרסית האחמנית. אזור זה היה מקום התיישבות וארץ מעבר סוחרים, צבאות ועמים (כנראה שהיה כביש ושירות דואר שחיבר את פרספוליס ובאקטריה), והוכר כמחוז אוטונומי. לאחר הכיבושים של אלכסנדר מוקדון מוקמת הממלכה היוונית הבאקטרית העצמאית, אבל על כך בהמשך.

סקיתים (Scythians) בח'ווארזם (Khwarazm) והמדבריות

המדבר השחור (Karakum) הוא האזור מדרום לאמו דריה ומהווה את רוב שטחה של טורקיסטן. לאדמה שבו יש גוון שחור, ומכאן השם. הוא ידוע בחולותיו המתפזרים ברוח, ובתוכו נמצאו שרידי יישוב אדם מהתקופות הפרהיסטוריות.

המדבר האדום (Kyzylkum) הוא האזור בין נהרות האמו-דריה והסיר דריה, שנקרא על שם החולות האדומים המכסים חלקים גדולים שלו. כיום הוא נמצא בשטח קזחסטן, אוזבקיסטן ומקצתו בטורקמניסטן. הטמפרטורה בשני המדבריות יכולה להגיע לקיצוניות חמה או קרה. יש בהם מרעה של גמלים, כבשים ועזים, וכן מחצבים רבים.

נהר האמו-דריה זורם בין שני מדבריות ענק אלה שהמעבר בתוכם קשה, אלא שלפני הגיעו לימת אראל הוא יוצר דלתא רחבה, שהייתה מקום יישוב מועדף עוד מימי קדם. תרבויות נאוליתיות של ציידים לקטים מצאו כאן בית, עבדו את האֵלָה אם, ומעניין לציין שבחפירות ארכיאולוגיות נמצאו אוכלוסיות ממוצא פינו-אוּגרי. כל זה השתנה עם בוא ההודו-אירופאים הקדומים בעלי העדרים והחקלאים כבר באלף השני לפנה"ס, שחלק מהם היו עמים נוודים.

הדלתא של נהר האמו דריה היא ארץ ח'ווארזם הקלאסית, שבה התיישבו שבטים סקיתים בסוף האלף השני לפנה"ס – עם של נוודים רוכבי סוסים בעל שפה משלו, ממשפחת השפות הפרסיות. משם הם התפשטו על פני כל הערבה האירואסיאתית, מסין ועד רוסיה, מופיעים בערבות רוסיה בין הדון לדנייפר במאה ה-8 לפנה"ס ומשתלטים על חופי הים השחור. הם נודעו כלוחמים נועזים, הראשונים שלמדו להשתמש בחץ וקשת תוך כדי רכיבה על סוסים, אדוני הערבות הגדולות לפני בוא העמים הטורקיים.[5]

מקום מושב נוסף של הסקיתים היה בעמק נהר האילי (המוביל ליַמַת בלחש) בקזחסטן. משם הם הגיעו לאגן טארים, קשמיר, אפגניסטן, ופשטו על באקטריה וסוגדיה. הסקיתים שיתפו פעולה עם המדיים, עם פרשים פרסי דומה לשלהם, במלחמות עם בבל ואשור, ויש אומרים שהאימפריה הפרסית הקדומה (האחמנית) הייתה מבוססת על ברית בין שבטי הסקיתים, המדים והפרסים[6]. ח'ווארזם נכבשה על ידי האימפריה הפרסית האחמנית במאה ה-6 לפנה"ס. הם הביאו למקום שיטות שלטון מתקדמות, חקלאות ואוכלוסיות חדשות, והפכו אותה למחוז אוטונומי ומשגשג ובו ערים מפותחות בלב המדבר, הנמצאות בברית הגנה עם השבטים הנודדים הסקיתים שמסביב. במקום ממלכה של נודדים נוצרה מכאן ואילך ישות חדשה עירונית, שהשתלבה במרחב ולימים הגיעה לעמדה משפיעה ודומיננטית, עד לפלישה המונגולית שהביאה עליה חורבן.

הסקיתים עצמם נעלמו מעל במת ההיסטוריה במאה ה-1 לפנה"ס לאחר תהליך ארוך של היטמעות, ובמקומם הופיעו שבטים לוחמים נודדים אחרים.

[1] רצף הרים חשוב נוסף מבחינת המכלול של כדור הארץ הוא האנדים והרי הרוקי, המשתרע מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי, לאורך כל יבשת אמריקה.
[2] האמו-דריה והסיר דריה נקראו בפי הערבים גיחון וסיחון, על שם שניים מנהרות גן העדן.
[3] אחד הביטויים של הדת הקדומה היה פולחן קרניים, ואכן בציורי הסלע של מרכז אסיה מוצאים הופעות רבות של בעלי חיים עם קרניים, ובשרידי היישובים ייצוגים של האלה.
[4] Harry Salman, Europe – a continent with global mission, Kibea, Sofia 2009.
[5] בערבות רוסיה הם יצרו תרבויות הודו-אירופאיות, בונים תלי קבורה שנקראים 'קורגן'. קשורים אליהם הבולגרים, הכוזרים ואחרים.
[6] שני מלומדים חשובים חקרו את התקופה הזו, ויליאם פוגלסאנג (William Vogelsang) ועמיתו איגור פיאנקוב (Igor Pyankov). הם אלה שקבעו שבאימפריה האחמנית היה שיתוף פעולה משולש של המדים, הפרסים והסקה במזרח (שבטים נוודים שנקראו סקיתים במקורות אחרים).