דרכי עולי הרגל הנוצריים בימי הביניים
בימי הביניים היו שלושה דרכי עולי רגל חשובות: האחת לסנטיאגו בספרד, השנייה לירושלים, והשלישית והחשובה ביותר לרומא. העלייה לרגל הייתה סוג של טקס מעבר, אקט של אחדות חברתית, תהליך אישי של חזרה בתשובה וכפרה על חטאים. העלייה לרגל יצרה, את מה שהסוציולוג המפורסם ויקטור טרנר קרא לו “קומיטס”, אחווה בין מעמדית ובינלאומית.
העולים לרגל לסנטיאגו לקחו איתם צדף, העולים לרגל לרומא מפתח, והעולים לרגל לירושלים צלב. יש כאלו ששילבו בין העלייה לרגל לרומא ולירושלים.
על הקמינו דה סנטיאגו
חלק זה נכתב על ידי המדריכה שירז אלוהב, כחלק מהכנה לטיול של תרבויות עולמי.
הקמינו דה סנטיאגו היא דרך עליה לרגל מן העתיקות, המקודשות ומהמפורסמות באירופה ובעולם הנוצרי כולו, שהחלה כמסע התבגרות, חניכה וחלק מפולחן פוריות בתקופה הפרה נוצרית בתרבות הפגאנית / קלטית. מהמאה התשיעית לספירה, בעקבות התפשטות הנצרות באירופה, הוקדשה דרך זו בנתיביה השונים לקדוש יעקב בן זבדי שהיה אחד מתלמידיו ושליחיו הישירים של ישוע הנוצרי. על הקדוש יעקב (יאגו) מסופר כי ראשו קבור בכנסייה בירושלים ושרידי גופתו הובאו ונקברו במקום שבו נבנתה לימים כנסיית סנטיאגו דה קומפוסטלה (הקדוש יעקב בשדה הכוכבים), שהיא אחת הקתדרלות האזוטריות המפורסמות בספרד ובעולם. סביב הכנסייה התפתחה העיר סנטיאגו שאליה הגיעו במשך מאות שנים צליינים נוצרים בסופו של מסע רוחני ועלייה לרגל, שנעשה לשם כפרה על חטאים, הוכחת נאמנות לאל ולדרכו וחשבון נפש רוחני.
בעשור האחרון יותר ויותר צעירים מכל העולם מגלים את הקמינו ומתהווה בו תוכן חדש – מסע הליכה ספורטיבי, המאפשר זמן איכות עם שותפים למסע, הרחבה של מודעות עצמית ועריכת חשבון נפש אישי. הקמינו מושך אנשים רבים החולקים תרבות אלטרנטיבית אשר מעוניינים להיפגש עם העבר, לתרגל נוכחות בכל צעד ולפסוע מודעים יותר לעבר עתיד חייהם.
הנתיב המפורסם ביותר של הקמינו הוא הדרך הצרפתית המתחילה בפירנאים על גבול צרפת- ספרד וממשיכה מערבה לאורך צפון ספרד, לאורך כ-700 קילומטרים. הדרך נמשכת כחודש וחצי ימי הליכה רצופה עד לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה. רבים גם ממשיכים עד לעיירה פיניסטרה (מילולית: סוף העולם) השוכנת בקצה המערבי ביותר באירופה לחופי האוקיינוס האטלנטי, שמעבר לה לא ניתן עוד ללכת .
לפי המנהג הפגאני העתיק על הצליין למצוא בחופי פיניסטרה קונכייה מקומית המסמלת את ההגעה המיוחלת ליעד והשלמה מסע החניכה. הצליינות הנוצרית נכסה את המנהג דרך אגדה המספרת על הנס שאירע: הספינה שהובילה את שרידיו של הקדוש יעקב מארץ ישראל, עלתה על שרטון וטבעה, וגופתו של הקדוש, שבה ונפלטה מהים אל החוף, מכוסה בקונכיות.
עוד נתיבים של הקמינו דה סנטיאגו הם דרכים מפורטוגל, אנגליה, דרום ספרד ורבים נוספים, שצורפו והפכו לדרכים תיירותיות ורוחניות המחיות ועוזרות כלכלית לכפרים שהיו נטושים ולחקלאים שהפכו לבעלי אכסניות ומסעדות לעולי הרגל. ישנם עולי רגל שהחליטו להשתקע לאורך הקמינו ורבים פתחו בתי הארחה ופרויקטים קהילתיים ואקולוגיים התומכים בצליינים במסעם. בהשראת הקמינו נכתבו ספרים וסרטים רבים, כמו ‘יומנו של מכשף’ מאת פאולו קואלו והסרט ‘The way’..
בתחילת המסע מקבלים ממשרד הכנסייה המקומית מעין דרכון עולי רגל – ה’קרדנשיאל’- שבו נאספות חתימות מהאכסניות, המסעדות והכנסיות שעוברים בדרך. בסוף המסע ניתן לקבל את חותמת ה’קומפוסטלה’ המפורסמת על פי מרחק ההליכה שעבר עולה הרגל. מסמך זה נחשב אצל הנוצרים עוד מימי הביניים לאישור המסע, להוכחה על טיהור חטאים ולהבטחת מקום בגן עדן. כיום ה’קרדנשיאל’ מקנה הנחות במסעדות ובאכסניות עולי רגל וכמזכרת תיירותית ועדות למסע.
אכסניות מיוחדות הנקראות ‘אלברגה’ הוקמו כדי לתמוך בעולי הרגל. חלקן נבנו עוד במאה התשיעית יחד עם מנזרים בנדיקטיים וטמפלריים ובתי חולים לצליינים שדאגו להגנתם של עולי הרגל משודדי דרכים ומסכסוכים מקומיים בין אצילים. כיום ישנן אכסניות רבות בדרך, שבחלקן שמרו על צביון דתי והן מציעות אירוח חינם ומיסת ערב לעולי הרגל, וחלקן הן אכסניות ציבוריות מטעם הכפר או העירייה שמחירן זול מאוד. אנשים רבים חולקים לרוב אולם שינה גדול ומיטות קומתיים ,מקלחות, מטבח וחדר כביסה משותף. סידור זה אינו המפנק או השקט ביותר, אך ללא ספק הוא מוסיף לאחוות ההולכים ולהיווצרות חוויה משותפת.
בשנים האחרונות נפתחו אופציות נוספות ללינה, אירוח ומלונות ברמה גבוהה שהוקמו לצורכי קהל תיירים מגוון. כמו כן קיים שירות שינוע ציוד ומטען הולכי הרגל אל נקודת העצירה הבאה, שמקל ומאפשר לאנשים בגילאים שונים להשתתף במסע בתנאים נוחים יותר.
הקמינו מורכב ממקטעים. לרוב ההליכה היא בדרכי עפר נוחות להליכה בחיק הטבע ובין כפרים עתיקים, אך ישנם נתיבים מאתגרים יותר מבחינת תוואי הדרך ומבחינת המרחק בין העיירות ונקודות העצירה בדרך. אנשים הולכים בקמינו במשך כל השנה ובכל תנאי מזג האוויר. העונות המומלצות הן האביב והסתיו המאפשרות הליכה במזג אוויר נוח, בנופים מרחיבי לב ומיעוט אנשים במסלול. בעונת הקיץ ישנם מקטעים הדורשים השכמה מוקדמת, לחץ ותחרות כדי לתפוס מיטה באכסניות. רבים מפספסים עקב כך את האווירה המיוחדת ואת ההנאה הפשוטה של חיים במקצב טבעי. בעונת החורף, לעומת זאת, ישנם מקטעים העלולים להסגר למעבר עקב תנאי מזג אוויר קשים ושלג כבד, וישנם כפרים שננטשים כמעט לגמרי עד בוא האביב.
אין יום שהנוף הנגלה בו דומה לקודמו. הקמינו עובר בין עיירות וכפרים ציוריים, כנסיות ומנזרים עתיקים, שדות חיטה ושטחים חקלאיים ,כרמי ענבים במחוזות יין מפורסמים, הרים גבוהים, ערים גדולות ותעשייתיות, נחלים, נהרות וחופים, רמות שטוחות, עמקים פוריים, יערות עבותים, שדות פרחי בר עונתיים ועוד, שמעל כולם נפרש הנוף הלילי של שביל החלב, המלווה את הדרך כמראה.
הקמינו מסומן בחיצים צהובים לכל אורכו- על עמודי סימון דרכים, על עצים, כבישים ובתים. בדרך זו אין צורך במפה ומתאפשרים תחושת אמון בדרך ופניות וקשב לתהליך הפנימי. מסורת סימון החיצים הצהובים החלה בשנות השמונים ע”י נזיר מהמסדר הבנדיקטי ומאז הפכה לסמל הקמינו ואף למותג מסחרי יחד עם סמל הקונכייה המפורסם.
רבים מעולי הרגל חוזרים שוב ושוב לדרך הנהדרת הזו כדי ללמוד עוד שיעורים שהקמינו מאפשר על ידי התבוננות פנימה, חיבור מחדש עם הגוף ועם הקצב הטבעי של הליכה ברגל, יציאה מתחום הנוחות ללא מוכר והסתפקות במועט (כל גרם מיותר מורגש כמעמסה על הגב והרגליים). הלך הרוח השורה בקמינו הוא של ערבות הדדית, כבוד, הערכה ואחווה, הן להולכים והן למקומיים. רבים חווים חיבור עמוק לטבע ולנופים העוצמתיים. דומה שהחיבור בין הנוף החיצוני הלא מוכר לבין מצבם הרוחני הפנימי של ההולכים בדרך יוצר חוויות טרנספורמטיביות אצל רבים. יש אנשים שהגיעו מסיבה מסוימת ובסוף המסע מבינים דברים שונים לגמרי, חברויות וחיבורים נוצרים עם אנשים מכל העולם ,ורבים עוברים תהליכים רגשיים ורוחניים – משחרור עול ועיבוד אבלות עד להבנות לגבי הרגלי חיים בריאים יותר, “חזרה בתשובה” והזדככות.
קהל ההולכים הוא מגוון ונרחב- כולם הולכים יחד באותו הנתיב ולא משנה מה מקום מגוריו של אדם, במה הוא עובד למחייתו ומאיזו תרבות הגיע, אלא מהי הנקודה הנפשית ממנה החל את מסעו וכיצד הוא מעבד את התהליכים הקורים לו בדרך.
יש אומרים שזהו שביל האבנים הצהובות האמתי שבסופו ארמון הקוסם הגדול בעיר הברקן
השאלות העולות במסע הן אילו שיעורים על ההולך בדרך ללמוד – איך הוא מתמודד עם פחדים, אומץ ותעוזה, מהו הקצב הטבעי שלו, מה נפתח בו ללמידה ,מהי הגדרתו למושג בית ומיקום אישי, מה עליו לשחרר כדי ליצור מקום לחדש, מה חי בשביל ובהולך בו, איך לראות ולהכיל את האהבה הרבה הקיימת שם בחייו ומה תהיה התחנה הבאה במסעו.
‘ חכמה הדרך מההולכים בה ‘- חוכמת הטאו
buen camino ברכת דרך צלחה
קראו מאמר מפורט על – דרך עולי הרגל סנטיאגו דה קומפוסטלה
קראו על דרך עולי הרגל לירושלים
דרך עולי הרגל לרומא (Via Francigena)
הדרכים העיקריות של העלייה לרגל לרומא היו מצפון אירופה. רשת של דרכים הובילה אל העיר הקדושה מצרפת, גרמניה ואנגליה. הדרך החשובה ביותר נקראה וויא פרנקיגנה והיא הובילה מקנטרברי באנגליה דרך צפון מערב צרפת, שוויץ (אגם ז’נבה), צפון איטליה (מחוזות לומברדיה וטוסקנה) אל רומא. מרומא המשיכו דרכים, שנקראו הוויא פרנקיגנה הדרומי, אל נמלי דרום איטליה – בארי, ברנדיסי, ומשם בספינות לארץ ישראל, לא לפני קבלת ברכתו של המלאך מיכאל במונטה סנט אנג’לו.
בדרך מקנטרברי לרומא היו 80 תחנות, עולה הרגל עשה בממוצע 20 ק”מ ביום וישן בעיקר במנזרים שלאורך הדרך. התנועה של מנזרי קלוני תמכה בתופעת העלייה לרגל והכריזה על עולי הרגל כמוגנים, מסדרים כגון ההוספיטלרים והטמפלרים עזרו להם, והרשויות התייחסו לתופעה כחלק חשוב מהמרקם החברתי ומחיי הנוצרי הנכונים. הם נהגו לשלוח לעלייה לרגל חוטאים כעונש כפרה על מעשיהם, ומנגד המעמדות הגבוהים ראו חובה לעצמם ואתגר לעשות את המסע. זה היה מעין כור היתוך של חברת ימי הביניים, כשם שהצבא הוא בימינו כור היתוך עבור החברה הישראלית.
עלייה לרגל כתהליך של בניית חברה
לפי מילון אוקספורד – אדם הנוסע למקום קדוש כמעשה של חסידות דתית – מבצע עלייה לרגל.
ישנם סוגים שונים של עלייה לרגל: עלייה לרגל כחובה, עלייה לרגל כהבטחה, עלייה לרגל לצורך נדר, בקשת משאלה. עלייה לרגל היא דבר רצוני ואישי. בנצרות העלייה לרגל הייתה גם כפרת חטאים, ביהדות זו ראיה של הקדוש.
עליות לרגל באירופה ובמקסיקו יש להם אגני ניקוז – שטחים מהם עולים לרגל, הם היו מקומיים, אבל היו גם תופעות גדולות יותר כמו סנטיאגו דה קומפוסטלה. עליות לרגל בעבר היו קשורות למערכת חברתית תרבותית
הקומוניטס שנוצר בעליות לרגל נתן משמעות וכוח לחברה הנורמטיבית שהתקיימה בימי הביניים, זאת הייתה מעין חוויה מחברת כמו הצבא בחברה הישראלית, שאפשרה שחרור לחצים, התחברות למכנה משותף גבוה ומקום לערוג ולהתייחס אליו.
עלייה לרגל היא מעין טקס חניכה, לפי ון גנפ התהליך מורכב משלושה שלבים
1. היפרדות
2 הימצאות בשוליים
3 התלכדות מחדש
שינוי בסטטוס קשור פעמים רבות לשינוי מרחבי
מרכז עלייה לרגל מהווה מעין סף, בזמן ומחוצה לו, שבו המאמין מקווה לחוות את הקדושה, העל טבעי. לעבור שינוי פנימי ברוח ובאישיות, הוא משתתף בפעילויות סמליות וניצב לפני מערכת סמלים. המסע נעשה מסע מיתי המעורר תחושות ותשוקות.
העלייה לרגל נעשית מתוך בחירה אישית, אך יש בה ממד חברתי. דורקהיים הראה שבחברות דתיות בהם יש אחריות אישית מבלי תמיכה חברתית יש יותר התאבדויות. במצבים לימנלים כמו צבא או עלייה לרגל נוצרת אחווה חברתית וקשרים שלעיתים נשארים כל החיים.
הרעיון האפלטוני של אנמזיס, היזכרות בקיום קודם, היא חלק מהעלייה לרגל, חוזרים על מיתוס של האל, הקדוש, חושבים עליו בזמן המסע.
העליות לרגל למרות האופי הלא רגיל שלהם , מחזקות את הרגיל בדתות ונתמכות על ידו.
מרכזי עלייה לרגל הם מקומות קדושים. לפי מירצ’ה איליאדה זה קשור לאתרים שבהם הייתה תיאופנייה, התגלות של כוח עליון, וזה מביא לעלייה לרגל שהיא תהליך התקשרות לקדושה.
וויקטור טרנר והקומוניטס
וויקטור טרנר (1920-1983) הוא אחד האנתרופולוגים המשפיעים ביותר, פיתח את הגישה ההומניסטית למחקר, עסק בעליות לרגל נוצריות, שבטים פרימיטיביים, וטקסים באופן כללי, בין המושגים החשובים שפיתח: למינליות וקומוניוטס.
סיכום דבריו
ארנולד ואן גנפ הגדיר “טקסי מעבר” כטקסים המלווים כל שינוי במקום, במצב, במיקום חברתי ובגיל . בחיבור “קומוניטס ולימינליות” הרחיב ויקטור טרנר את הדגם של ואן גנפ .כל טקסי המעבר (או “התמורה”) מאופיינים בשלושה שלבים:
ניתוק – התנהגות סמלית המציינת את ניתוקם של הפרט או של הקבוצה מן העמדה המוגדרת במבנה החברתי אשר הייתה מנת חלקם בעבר, או ניתוקם מהמצב החברתי או משניהם יחד.
לימינליות (עמידה על הסף, שוליים) – למושא הטקס יש מאפיינים מטושטשים; הוא עובר דרך שדה תרבותי שקיימים בו רק מעט ממאפייני התנאים התרבותיים (מצב) בעבר או בעתיד, אם בכלל.
התחברות / התאחדות מחדש – המעבר מגיע לידי השלמה. מושא הטקס, אדם יחיד או קבוצה, שב להיות במצב יציב יחסית ועל כן יש לו זכויות וחובות ביחס לאחרים, שהן בעלות אופי “מבני” לחלוטין. מצפים ממנו לנהוג בהתאם לנורמות מקובלות מסוימות ובהתאם לאמות מוסר המחייבות אנשים בעלי מיקום חברתי במערכת של מיקומים חברתיים שכאלה.
לימינליות:
על פי טרנר המאפיינים של לימינליות מעורפלים בהכרח. את מצב זה ואנשים אלה לא ניתן למקם ע”פ רשת המיון הממקמת בד”כ מצבים ומיקומים חברתיים במרחב התרבותי. הם אינם כאן ואינם שם, אלא בין לבין המיקומים החברתיים שקבעו החוק, המנהג, המסורת והטקס. תכונותיהן הבלתי מוגדרות מתגלות במגוון רחב של סמלים.
ישויות לימינליות עשויות להיות מיוצגות בדרכים רבות: כמי שאין בבעלותן דבר, אין להן כל מעמד, רכוש, סימני דרגה, לבוש חולין המצביע על מעמד או על תפקיד, מיקום במערכת שארים – בקיצור אין להן דבר העשוי להבדילן משאר החניכים או הנחנכים. הבדלי חולין של דרגה וסטטוס נעלמים כלא היו או שהם עוברים האחדה. התנהגותן על פי רוב סבילה או כנועה, עליהן לציית לנותני הפקודות שלהן ללא סייג ולקבל עונשים שרירותיים ללא תלונה. בינם לבין עצמם החניכים נוטים לפתח אחווה ושוויון עזים.
הישויות הלימינליות מצטמצמות ונכתשות לכדי מצב אחיד שממנו יעוצבו מחדש ויזכו לכוחות נוספים שיאפשרו להן להתמודד עם התחנה החדשה בחייהן. בטקסי חניכה שתקופת הבידוד בהם היא ארוכה, כגון טקסי מילה בהרבה חברות שבטיות או כניסה לחברות סודיות, יש לעתים תכופות שפע של סמלים לימינאליים.
הישויות הלימינאליות נמצאות במצב ביניים, ולכן הם מתקשרות למוות, חזרה לרחם, אי נראות, חוסך, דו מיניות, מדבר, ליקוי ירח. הם מתנהגות בצניעות, ענווה, שפלות, הנמכת ראש, ציות. ביטול עצמי. ומפתחות יחסי אחווה
התופעות הלימינאליות מאפשרות מזיגה של שפלות-רוח וקדושה, הומוגניות ואחווה. מוצג בפנינו “רגע בתוך הזמן ומחוצה לו”, כלומר רגע בתוך המבנה החברתי של החולין ומחוצה לו, המגלה לרגע קשר מסוג אחר, מהותי וקדוש בין בני אדם. סוג של חברה שוויונית ובסיסית שנקראת קומוניטס.
קומוניטס:
קומוניטס זה סוג אחר של קשר בין אנשים, מרטין בובר מגדיש זאת טוב (1961) “קהילה היא ההוויה של מעבר לזה לצד זה (או למעלה ולמטה) אלא אחד עם האחר של הרבה אנשים. והמון זה, למרות שהוא נע כלפי מטרה אחת, ובכל זאת חווה בכל מקום פנייה אל, דינמיקה של התייצבות למול, האחרים, צורה זורמת מהאני לאתה. קהילה היא היכן שקהילה קורית.
הקומוניטס זה אירוע ספונטני, מיידי, מוחשי, בניגוד לצורה המובנית של חברה הנשלטת על ידי נורמות ממוסדות. אלא שהקומוניטס קיימים רק לצד מבנה חברתי.
התוצר של קומוניטס זה אמנות וסמלים, יש להם פוטנטיות של יצירה ושינוי. מחבר את החברה לכוח החיים, ומהווה מעין אמצע בלתי נראה של נביעה של הוויה.
הקומוניטס נחשב קדוש. הוא ממס את הנורמות ומביא לחוויה ישירה, אפשרות התפתחות הפוטנציאל הלא ממומש של האדם. הדרך היא תהליך של שוויון, ירידה למטה, התפשטות מכבלים. אלא שזה לא נובע רק מצרכים ביולוגים, אלא כושרים אנושיים כגון מחשבה, רצון. התפישה של קשר בין אנשים היא לא אינסטינקט עדר, אלא מופע של כוליות האדם. לימינליות, מרגינליות ונחיתות מבנית הם התנאים שיצרים מיתוסים, סמלים, טקסים, מערכות פילוסופיות ויצירות אמנות. זה יוצר תבניות שמביאות להגדרה מחדש של המציאות ויחסי אדם חברה, טבע ותרבות. הם מביאים אדם לפעולה ומחשבה והנעה. דרך טקסי המעבר אנשים עוברים ממבנה חברתי אל קומוניטס, ואף חברה לא יכולה לתפקד בלי הדיאלקטיקה הזו.
הקומוניטס מתחלף עם מבנה החברה ה”מובנה”, במהלך החיים יש מעבר מתחלף בין קומוניטס לחברה מובנית, ולפעמים כמה מעברים בו זמנית. אחד נובע מהשני ותלוי בו. מצבים ומעברים.
הלימינליות נותנת את הגושפנקה לקיום חברה מופרדת, מכיוון שהיא הבסיס הלא נראה, המוסרי והשוויוני, שמאחורי הופעת ההבדלים. הגבוה לא יכול להיות כזה מבלי קיום הנמוך. ולא יכול להיות בעצמו גבוה בלי לחוות את נמוך.
ישנם שני דגמים עיקריים ליחסי הגומלין בין בני אדם, דגמים חלופיים ומנוגדים:
הדגם החברתי הראשון הוא מערכת מובנית, רבת הבדלים ולעתים קרובות היררכית של מיקומים פוליטיים-חוקיים-כלכליים שלרשותה סוגי אבחון רבים המבחינים בין בני אדם ע”פ מושגים של “יותר” או “פחות”. הדגם החברתי השני צץ בבירור בתקופה הלימינלית ונקרא קומוניטס, כלומר קהילה בלתי מובנית או מובנית באופן בסיסי, נטולת דיפרנציאציה באופן יחסי, או אפילו אחווה של פרטים שווים בדרגתם המצייתים יחדיו לסמכותם הכללית של זקני הטקס.
לכל מעמד חברתי יש מאפיינים מקודשים כלשהם. מרכיב “מקודש” זה מושג ע”י בעלי המעמד בטקסי המעבר אשר דרכם השתנה מיקומם החברתי.
משהו מן הקדושה הטמונה בכניעות ובהיעדר צורה ארעיים אלה עובר הלאה וממתן את גאוותו של מי שיש לו עמדה או משרה בכירים יותר. למעשה הלימינליות מלמדת כי הגבוה איננו יכול להיות גבוה ללא קיומו של הנמוך, ועליו לחוות על בשרו מה פירוש להיות נמוך.
ניתן לראות את ההבדלים בין שתי השיטות בהשוואה בין שיטתו החברתית של לוי שטראוס, לבין זו הלימינלית
חיי חברה
חיי חברה הם סוג של תהליך דיאלקטי שמעורבות בו התנסויות עוקבות של גבוה ונמוך, קומוניטס ומבנה, הומוגניות ושוני, שוויון ואי-שוויון. המעבר ממעמד נמוך למעמד גבוה יותר עובר דרך היעדר מעמד, זהו תהליך של קטבים מנוגדים ואם זאת מכוננים זה את זה ובלתי ניתנים להפרדה.
טרנר טוען שהמצבים הלימנליים נמצאים כמעט בכל חברה, היכולה להתקיים רק במתח בין מבנה לאנטי מבנה, אחרת חידושים לא יתכנו. המבנה הוא דבר שמחניק. טרנר אומר שיש מאבק כאשר הלימינליות מושכת את האדם בגלל שהוא רוצה להגיע לתוך הלימינליות כדי להגיע ליחסים אמיתיים יותר, בסיסיים יותר, להיותו אדם. כי האדם הוא קודם כל אדם ורק לאחר מכן חבר בחברה וכפוף למבנה. הדברים אינם סטטיים אלא דינמיים. לימינליות תמיד מאיימת לפרוץ, תמיד בגדר של אתגר לחיי היומיום בתוך המבנה. צריך טקסים וצריך זמן לימינאלי, כי רק אז זה הופך האדם לשלם. ראייה זו איננה פונקציונאלית כי היא איננה מעמידה את החברה בראש הפירמידה.
הבעיה של הקומוניטס היא כאשר יש מתח עם החברה, החברה בהרבה מקומות מנסה להגדיר את המתח, להפוך את התהליך ליותר פונקציונאלי, כי אחרת הוא מאוד מסוכן. הקומוניטס יכול להיות ספונטני ויכול לקרות, אבל יש גבול- קומוניטס נורמטיבי. טרנר מייחס את הקומוניטס לתחום החסד ומצד שני יש את המבנה ושם שולט החוק, המבנה החברתי דואג גם להגביל את הקומוניטס ואז נוצר מצד שטרנר קורא לו “קומוניטס נורמטיבי”- עדיין נשלט בחוק, אבל עדיין תוסס, הנוזל מבעבע בתוך “סיר” מוגדר והחברה מנסה להפנות את הסיר ואומרת שצריך אותו, רק שלא יגלוש מעבר…
אחד המלכודות של קומוניטס הוא שלאורך זמן הם צריכים סמכות מוחלטת, מנהיג דתי, דיקטטור, גורו, הם לא יכולים להתקיים כפי שהם מכיוון שצריך לענות לצרכים הארגוניים והחומריים. עודף קומוניטס מוביל בהכרח למבנה נוקשה וחזק יותר וזה בהמשך מביא למהפכה וקומוניטס חדשים. קומוניטס וארגון יחד מהווים את המצב האנושי של אדם ביחד לחברו.
ביומיום אנו חיים בסדר מסוים, צריך לעשות כך וכך ונהיים מתחים ואז באים לטקס שמלווה את היחיד או את הקבוצה, קורים שם דברים, נוצרת תחושה של אחווה ושותפות ואז חוזרים צייתנים יותר, ובעצם חוזרים לתלם וזוהי גישתו של טרנר, וכך בעצם זה תורם לסדר החברתי.
ראו הצעות לטיולים בנושאי אמנות ורוחניות נוצרית בארץ ובעולם:
