הופעת הממלכה הארמנית

בתקופת האימפריה האחמנית זוכים הארמנים לעצמאות כממלכת חסות. הפרסים מרחיבים את המסחר, יוצרים תרבות עירונית, ומפיצים אותה ואת הדת שלהם. תחת השושלת האחמנית שולטים הפרסים “מהודו ועד כוש” וזה כולל את עֵבר הקווקז. הפרסים סללו דרכים שיחברו את חלקי האימפריה הגדולה. הדרך החשובה ביותר קישרה את  מרכז האימפריה, עם אזורי מערב טורקיה ועברה דרך עֵבר הקווקז. היא נקראה הדרך המלכותית וחיברה את פרספוליס (שושן) עם אנקרה וסרדיס. לאורכה היו אכסניות ותחנות דואר והיא הייתה בטוחה לחלוטין. ארמניה הייתה באמצע הדרך, שאורכה הוא 3,000 ק”מ, כשבכל עשרים ק”מ יש תחנה.

שושלת המלכים הראשונה של ארמניה נקראת האורטונידים (Ortonid), והיא שולטת מ-585 ועד 190 לפנה”ס. הם עלו לשלטון בתמיכת המדים, והיו קשורים לבית המלוכה האחמני. משמעות השם שלהם בפרסית עתיקה היא “גיבור גדול”.

האורטונידים קידמו את דת זרתוסטרא. המקדש המרכזי שלהם היה מוקדש לאנאהיטה בארמוויר, והם העבירו את הבירה של ארמניה מאזור ימת ואן בתורכיה, צפונה, לעמק של אררט.

ארמניה מוצאת עצמה בלב רשת דרכים המחברת את מרכז אסיה לים התיכון, והדבר זירז את המעבר לכלכלת כסף, הקמת ערים גדולות וחלחול של התרבות היוונית. בערים התפתח מעמד בורגנים ואמנים, החלה תופעה של עבדות, והמכונה האדמיניסטרטיבית השתכללה. הקרקע הייתה בשלה לגיחת מדינה ארמנית חדשה ומודרנית לזמנה. האוריינטציה של עֵבר הקווקז היא דרומה ומזרחה, לתרבות פרס, גם כשההלניות מכה שורש במזרח. יש השפעות אדריכליות, תרבותיות ומחשבתיות הלניות, אבל הלב נשאר בפרס.

התקופה הפרסית טובה עבור הקווקז ומביאה לשלום, שלטון יציב, רווחה ושגשוג שנמשכים לאחר כיבושיו של אלכסנדר מוקדון, המשאיר את ממלכות כארתלי (איבריה), קולכיס וארמניה על כנם. הסחר המתפתח בעולם הפרסי וההלני והקשר של עֵבר הקווקז לים ולדרכי המשי תורמים להתפתחות הלאומית והתרבות.

עצמאות וגדוּלה

בסוף המאה ה-3 לפנה”ס נכבשה ארמניה על ידי אנטיוכוס השלישי הגדול, (אביו של אנטיוכוס הרשע מחג החנוכה). כתוצאה מכך עולה לשלטון בארמניה שושלת חדשה שמחליפה את השושלת האורונטידית, והיא שושלת ארתשסית (Artaxiad dynasty)[1] (190 לפנה”ס עד 12 לספירה).

אלא שאנטיוכוס השלישי מפסיד לרומאים בקרב אפמאה (Apamea). הראשונים שזכו בעצמאות מלאה כתוצאה מכך הם הפרתים, ומייד אחר כך הארמנים, שכרתו ברית עם הרומאים. המלכים הארמנים החדשים משתלטים על כל הרמה הארמנית ומביאים את ארמניה לתור זהב. הם מקדמים אחידות בשפה ובמורשת התרבותית, ומחזקים את הזהות הלאומית דתית. ארמניה מגיחה כאחת הממלכות החזקות, המאורגנות והמשפיעות במזרח התיכון. מאה שנה לאחר מכן היא מגיעה לשיא תחת הנהגתו של טיגראנס הגדול (95 לפנה”ס), שמגיע בכיבושיו עד דמשק ומהווה יריב שקול לרומאים.

טיגראנס הגדול (Tigranes the Great, 95–55 לפנה”ס). מביא את גבולות ארמניה עד לים התיכון במערב, דמשק בדרום, הים השחור וגאורגיה בצפון והים הכספי במזרח. הוא בונה ערים חדשות וגדולות, בניסיון לבסס אוכלוסייה עירונית, כמו למשל בטיגרנדס בנגורנו קרבאך, או טיגרנוקרטה (Tigranocerta) בצפון עיראק. יש אומרים שהוא הביא יהודים מיהודה בכדי לאכלס את הערים החדשות, לקדם את המסחר, ואולי גם כחיילים. לימים התפתחו מהם חלק ממשפחות האצולה של ארמניה, כגון משפחת בגרטי, וכן יהדות פרס, מכיוון שאותם יהודים הועברו לפרס שלוש מאות שנה מאוחר יותר על ידי שליטי האימפריה הסאסאנית.

טיגראנס מצליח לנצח את הפרתים, לכבוש את הממלכות השכנות ולהקים ממלכה מהים התיכון ועד לים הכספי. הוא נקרא מלך המלכים של המזרח. יש לו צבא שכירים יווני וברית אסטרטגית עם מיטרידאטס מלך פונטו. אלא שאי אפשר היה לעמוד בפני הרומאים לאורך זמן. הם כובשים את בירתו בהתקפת פתע, ומנהלים נגדו מלחמה עיקשת ברמות ארמניה. מי שמנצח את המערכה באופן סופי הוא פומפיוס, שמכניע את טיגראנס והופך את ארמניה לממלכה וסאלית.

מזמן זה והלאה ארמניה נמצאת בין הרומאים לפרתים (המתחזקים), המתחילים ביניהם מאבק מר. המאבק מביא לחיסול השושלת הארטשסית (Artaxiad) ולעלייתה של שושלת חדשה שנתמכת על ידי הפרתים, וקשורה איתם בקשרי משפחה, הלא היא השושלת הארשקית ((Arsacid. האוריינטציה של ארמניה, במיוחד של האליטות שבה, משתנה מאוריינטציה הלנית, לאוריינטציה פרסית מזדאית (הדת של זרתוסטרא).

השושלת הארשקית (Arsacid Dynasty, (428–54 לספירה) נוסדה על ידי האח של מייסד האימפריה הפרתית וולוגסס הראשון, ולכן הייתה לה נטייה לזרתוסטרא מצד אחד, ובתחילת הדרך גם לפרס, עד שזו הפכה לסאסאנית (במאה ה-3 לספירה), דבר שהביא לאנטגוניזם בין שתי שושלות המלוכה – הארמנית ארשקית והפרסית סאסאנית. המלך הראשון בשושלת הארשקית הוא טירידאטס הראשון שהיה כוהן מאג של זרתוסטרא. הוא הוכר גם על ידי הרומאים, ובנה מחדש את ארטשאט כמרכז שלטוני ודתי.

השלטון החדש השתמש בארמית במקום יוונית, הקים מקדשי אש, הפיץ את הספרים הקדושים של האווסטה. האצולה הארמנית החלה לחקות את דרכי האצולה הפרסית, וכך החל השלטון על מחוזות מסוימים לעבור בירושה. משפחות כמו זו של הבגרטידים (Bagratids), שטענו למוצא מדוד ושלמה עלו לגדולה, תפקידם המסורתי היה להיות ראשי חיל הפרשים ומכתירי המלכים.

הקיסר הרומאי טריאנוס מנסה וכמעט מצליח לחסל את האימפריה הפרתית. הקיסר שבא אחריו, אדריאנוס, מחליט לכרות איתה שלום, ובתמורה הוא מקבל השפעה בארמניה. אדריאנוס מעלה לשלטון מלך בשם וולרש הראשון (Valarash), שבונה בירה חדשה בשם ואראשאפאט (Vagharshapat), שנודעת לימים בשם אצ’מיאדזין.

במאה השלישית מתהפכת הקערה. בפרס יש מרד שמעלה לשלטון שושלת פרסית חדשה בשם הסאסאנים, שטוענת לקשר לאחמנידים הקדומים והופכת את דת זרתוסטרא לדת מדינה. השושלת החדשה מחדשת את כוחם של הפרסים ויוצרת מדינה יציבה ופורחת, שבירתה היא קטסיפון (Ctesiphon). זה הזמן שבו יהודים רבים מהגרים מארץ ישראל ומחוזות אחרים של האימפריה הרומית לבבל, הנשלטת על ידי הפרסים ויש בה שלטון נאור ומוצלח. המלך הגדול שאפּוּר הראשון מצליח לנצח את הרומאים ב-260 לספירה ולשבות את הקיסר וולריאן.

בזמן זה מתפתחת העוינות בין פרס שנשלטת על ידי שושלת הקשורה לאחמנידים לבין ארמניה, שנשלטת על ידי שושלת הקשורה לפרתים השנואים, מדכאי האיראנים לשעבר. הארמנים עוברים לצד הרומאי, וזה מסביר בצורה אחרת את ההתנצרות שלהם, למול הלהט הדתי הסאסאני. ארמניה שומרת על עצמאות מסוימת עד תחילת המאה החמישית לספירה.

הופעת הממלכה הגיאורגית

במאה ה-3 לפנה”ס זוכה כארתלי לעצמאות והופכת לממלכה משפיעה וחשובה. קולכיס, לעומת זאת, נחלשת והופכת להיות גרורה של כארתלי (איבריה) ולאחר מכן של פונטוס השכנה.

במאה ה-1 לפנה”ס כובשים הרומאים את גאורגיה והופכים את קולכיס לפרובינציה רומאית, בעוד שכארתליה שבמזרח נשארת מדינה חופשיה, אבל תחת חסותם. במאה ה-3 זוכה קולכיס לעצמאות ונקראת ממלכת לַזיכָּה (Lazica) או אגריסי, בעוד שכארתלי הופכת להיות מדינה וסאלית של האימפריה הסאסאנית שמחליפה את האימפריה הפרתית ויוצרת ממלכה פרסית ריכוזית חזקה השואפת להתפשט. עֵבר הקווקז הופך להיות מוקד במאבק בין הרומאים לפרסים. בשנת 300 לספירה הרומאים מנצחים את הפרסים ומחזירים לכארתלי את עצמאותה. קצת לאחר מכן עולה לשלטון שושלת ממוצא פרסי בשם שושלת צ’וסרואיד (Chosroid dynasty). המלך הראשון של השושלת – מיריאן, הוא זה שהופך את גאורגיה לנוצרית בהשפעתה של נינו הקדושה.

אלוהויות נשיות בעֵבר הקווקז

בניגוד למה שנוטים לחשוב, האמונה המונותאיסטית, באלוהים אחד, הייתה קדומה יותר לריבוי האלים והאלות והתקיימה כבר בפרהיסטוריה, רק שזה לא היה אל זכר, אלא אמונה באלה אם הגדולה. לאלה זו היו פנים רבות, והיא שלטה על תחומים רבים, אבל היא הייתה אחת, והאיכות שלה ברמה הגבוהה הייתה מופשטת. עם התקדמות ההיסטוריה, המצאת הכתב ופיתוח מגוון צורות מורכבות יותר ויותר של פולחן דתי, החלו להופיע אלות מובדלות ושונות, הן בתרבויות שונות, והן בתוך אותה תרבות עצמה, כשכל אלוהות שולטת על תחום אחר בחיים.

במילים אחרות, אם האלה הגדול בתקופה הפרהיסטורית הייתה אחראית על הלידה וגם על המוות, על מלאכות הבית וגם על האהבה, הופיעה בצורת ציפור אבל גם בצורת נחש, הרי שבתקופות ההיסטוריות המאוחרות יותר יש לנו אלה הקשורה לציד, ואחת הקשורה לחוכמה, אלה של הבית ואלה של אהבה. פנתיאון מורכב של אלים, המתפתח בד בבד עם הסתעפות (אפשר לקרוא לזה “הסתבכות”), המחשבה והספרות הדתית, הפולחן, מעמד הכהונה והמקדשים.

ואלו הן כמה מהאלות העיקריות המופיעות בעבר הקווקז בתקופות ההיסטוריות:

אנאהיטה (Anahita)

אנאהיטה הייתה אחת האלוהויות העיקריות בתרבות הפרסית, אך גם בעֵבר הקווקז, בדגש על ארמניה, שם היא נקראה אנאהיט (Anahit), והיא הייתה בעצם אלת המדינה הארמנית. דמותה הושפעה ממקורות מסופוטמיים ובהמשך גם יווניים. בפרס היא הייתה קשורה למים, לנהר הקוסמי הנובע מההר הקוסמי, שהוא מקור כל המים בעולם. לכן היא קשורה לבריאה הראשונית והמתחדשת של העולם, מי החיים, הידע והרפואה.

בעֵבר הקווקז (בעיקר ארמניה) ההקשר שלה הוא יותר בכיוון של השמש. היא מיוצגת על ידי ראש אישה מברונזה מצופה עלי זהב וקשורה לידע ולריפוי. היא הבת של אהורא מזדא, האל הטוב של האור. היא האם הגדולה, נותנת החסד, מגדלת הפרי ותומכת הלידה.

הארמנים והפרתים[2] העריצו את האש והמים. הקשר של האלה למים הביא לכך שהמאמינים בה סגדו לנהרות ולמקורות מים ולא הפליגו בים, כדי לא לזהם אותו. הקשר שלה לאש מתבטא באש קדושה שהודלקה לכבודה במבנים מקודשים.

המקדשים המרכזיים שלה בארמניה היו בארמוויר, ארטשאט וארתקסטה. היא הייתה אלת הקציר והמים הגואים בנהרות, אלת הטוהר, הפריון, הריפוי והחוכמה. אנאהיטה נחשבה לאם כל ידע והפכה למגינת הארמנים. פולחנה נחגג בימי השוויון באביב ובסתיו בעזרת ריקודים ושירים. המקדש המפורסם ביותר שלה היה בארזינג’אן (Erzincan, כיום בטורקיה), שם הוקם פסל זהב לכבודה.

סיבל (Cybele)

סיבל הייתה האלה-אֵם של הפריגים, המופיעה כקיבּלה הפריגית, ישובה על כס מלכות עם שני אריות אבן, בידה האחת תוף מרים ובשנייה היא מלטפת את האריה. אלא שהפולחן שלה עתיק מאוד ומתחיל כבר בפרהיסטוריה. בארמניה ישנו אתר בן 5,000 שנה בו שוכן מתחם מקודש לאלה אם בשם אגראק (Agarak), שבו עבדו את סיבל. אין כמותו בשום מקום אחר חוץ מפריגיה.[3]

סיבל היא אלה מסתורית שפולחנה נעשה לצלילי מוזיקה פראית, יין וריקודים. הכוהנים שלה היו סריסים. היא מתווכת בין הידוע ללא ידוע, בין החיים למוות, בין העיר לטבע, בין המתורבת לבין הפראי. סיבל היא אלת ההר והאבן (ההר הקדוש לה היה הר אידה ליד טרויה, והאבן – אבן שחורה שהובאה במאה ה-2 לפנה”ס לרומא), מסמלת בכך את הקשר של האלוהות הנשית להרים.[4]

המשמעות של האבן בימי קדם הייתה נצחיות, והיא התקשרה למוות מכיוון שהזכירה לקדמונים את העצמות שנשארות לאחר רקבון הגופה. הנשיות הקדושה הייתה קשורה הן ללידה והן למוות ולכן גם לאבנים. דמויות של אלוהויות קדומות הופיעו בתור עצם או אבן המסמלת מוות ומאפשרת לידה מחדש לתוך העולם הרוחני.

אִינָנָה (Inanna)

אִינָנָה היא האלה הקדומה יותר של שוּמר, שחידשה את הצמחייה וסייעה בהולדת בעלי חיים ובני אדם. דומוזי בעלה היה התגלמות כוחות היצירה של האביב, ובמיתוסים מסוימים הוא דמות הרועה – מעין קַין בַּבלי. נישואיה סימלו את התחדשות החיים באביב. החזרה על נישואים אלה התרחשה דרך קבע בטקס הנישואים המקודשים, שבו המלך קיים יחסי מין עם הכוהנת ובכך הבטיח את פריון הארץ ואת שגשוגה.

במיתוס השוּמרי הקדום אִינָנָה יורדת לשאול בכדי להחליף את אחותה ארשכּיגל (Ereshkigal). בדרך היא נאלצת לעבור דרך שבעה שערים, ובכל אחד מהם היא מסירה מעליה פריט אחד של לבוש או תכשיט,[5] עד שלבסוף היא נותרת עירומה ומשוללת כל כוח, שכן המלבושים הם שסימלו את כוחותיה. היא מתייצבת בפני אחותה האלה ארשכיגל, שליטת העולם התחתון, ומנסה לגזול ממנה את כס מלכותה, אך היא נדונה למוות וגופתה נתלית על מסמר הקבוע בקיר.

לפני שהיא יורדת לעולם התחתון היא מצווה על הווזיר שלה, נינשובור, לפנות לשלושה אלים ולבקש מהם עזרה אם לא תחזור, והוא אכן עושה זאת, הוא פונה אל האל אנכי (אל החוכמה והמים המתוקים), אשר יוצר מן הלכלוך שתחת ציפורניו שני יצורים חסרי מין ונותן להם את צמח החיים ואת מימי החיים. אֵלֶה מגיעים אל אִינָנָה ומחזירים אותה לחיים, אך היא מורשית לצאת מהשאול רק בתנאי שתשאיר אחריה תחליף לעצמה.

שאיננה עולה מהשאול היא מוצאת שבעלה “חגג” את זמן היעדרה, ולכן היא מציעה אותו בתור תחליף. אלא שאחותו של דומוזי מרחמת עליו, וכך נקבע סידור שחצי שנה דומוזי צריך לבלות מתחת לאדמה, עונש על כך שהוא “התפרפר” בזמן שאשתו לא הייתה בסביבה. וחצי שנה הוא מורשה לעלות על פני האדמה, להתאחד עם איננה, וזה מסומל על ידי התחדשות הצמחייה לאחר החורף וחגיגות האביב.

אִינָנָה היא הדוגמא המפורשת היחידה בספרות מסופוטמיה למותה של אלוהות ולחזרתה לחיים.

האלה הקדומה של ארמניה לפני זמן האימפריה הפרסית הייתה ננה (Nana), שנקראה גם נני (Nani) או נן (Nan). משמעות השם היא אימא או סבתא. היא הייתה אלת החוכמה והמעלה, לידת הרוח וכלת הנצחיות. יש בדמותה קווי דמיון לאִינָנָה השוּמרית. במקדשים העתיקים שלה היו קדשות שקיימו את טקס הנישואין המקודשים (מין מקודש).

עשתר (או עשתורת) (Ishtar)

עשתר היא המקבילה האכדית (אפשר לומר השמית, מכיוון שהיא מופיעה גם בקרב העמים השמיים האחרים) לאִינָנָה השוּמרית, אבל תכונותיה מדגישות צד אחר של הנשיות הקדושה, והוא החושניות. בעֵבר הקווקז היא זוהתה עם אסטגיק (Astghik) אלת האהבה וההנאות. כשמסתכלים על האלוהות הבבלית עשתר, או עשתורת הכנענית, יש תחושה של מסתוריות הקשורה להתבוננות בשמים ובמיוחד בכוכב נוגה. עשתר היא אלוהות השמיים, כמו האלוהויות הנשיות המצריות, אך בדרך אחרת, יותר כחולה, יותר מסתורית.

משהו במראה של כוכב נוגה בלילה, באור הבהיר שהוא מקרין על האופק לאחר הזריחה והשקיעה, מייצג את המסתורין של עשתר. פעם נוגה מופיעה בערב ופעם בבוקר – יש לה מראה כפול, היא קשורה לעולם התחתון, למסתרי האדמה. המסלול שלה בשמיים הוא הדבר הייחודי לה – כל שמונה שנים כוכב נוגה מתווה פנטגרם בשמיים.

דאלי (Dali)

דאלי היא אלת הציד של אזורי הקווקז הגבוה, המקבילה של דיאנה היוונית. הציד נחשב בימי קדם לטקס חניכה שמפעיל את האינטואיציה באדם. בכדי לצוד חיות צריך ללמוד ערכים כגון סבלנות, התמדה, אולם מעבר לכך, יש לדעת איך להתקשר לכוחות הטבע, לאנרגיות של הטבע, להרגיש ולהגיב. החשיבות של דאלי מבחינת המיתולוגיה של ארץ קולכיס הקדומה והגאורגים היא, בין השאר, שהיא אימו של הגיבור אמירני, המקבילה הקווקזית של פרומתיאוס – מביא התרבות והאש לבני האדם.

אלוהויות גבריות בעֵבר הקווקז

הרבה מהאלוהיות של עבר הקווקז הגיעו ממקורות חיצוניים. בין אם זה תרבויות מסופוטמיה המתקדמות והסמוכות ובמיוחד שומר, ובין אם זה התרבויות ההודו ארופאיות של הפרסים והחתים. האלוהויות מזוהות עם כוחות טבע ובמיוחד גרמי שמים, בין אם זה השמש והירח, או הכוכבים.

צריך לזכור שהדת הקדומה הייתה סוג של אנימיזם, שבו קיימת אמונה במשכן רוחות בכל דבר טבעי, בעץ, אבן, מעיין וכן הלאה. החלקים המרשימים והמעוררים השראה ביותר של הטבע הם גרמי השמיים – שמש ירח וכוכבים, תופעות מזג האוויר, והכוח של היסודות כגון מים, אש סלע, מתכת. האלוהיות נתפשו ככוחות שמאחורי הופעות הטבע, אותם תופעות שהקדמונים לא ידעו להסביר לעצמם, החל מליקוי חמה, המשך בגאות, וכלה בירידת הגשם.

גם במקרה זה של האלוהיות הגבריות, בדומה למקרה האלוהיות הנשיות, בתקופה הפרהיסטורית הייתה כנראה תפישה כוללת של כוח אחד שעומד מאחורי מגוון התופעות, מעין מונותאיזם קדום שהאמין במה שאפשר לקרוא לו אולי “הכוח של הטבע”. מספר חוקרים עמדו על הדמיון בפולחן הפרהיסטורי במקומות שונים ברחבי העולם (המגליתים זה דוגמא טובה) וטענו לדת פרהיסטורית כוללת שבמרכזה עומד ה”אל המקורנן”[6] (הוא נקרא בשם זה מכיוון שאחד הביטויים שלו הוא חריטה וציור של קרניים בכל מקום). ביטוי אחר של אותו עיקרון מאחד הוא העיגול, שמתבטא דרך השמש והירח, מעין סדר קוסמי שלפיו מתנהל העולם.

להלן כמה מהאלים העיקריים המופיעים בעבר הקווקז בתקופות ההיסטוריות:

ארמזי (Armazi)

ארמזי היה האל הראשי של ממלכת כארתלי. יש אומרים שהוא גלגול של אל ירח חיתי ויש אומרים שהוא גלגול של האל הפרסי אהורא מזדא – עיקרון האור המתבטא דרך השמש. האל הופיע דרך פסל שהקים המלך האיברי פרנוואז הראשון במאה ה-3 על גבעה ליד הבירה מצחתה. הוא קידם את פולחנו כאל מדינה והתושבים נצטוו לעלות לרגל לפסל זה.

חלדי (Khaldi)

חלדי היה האל הראשי של ממלכת אוררטו, שהיווה שלישייה ביחד עם אנאהיט וארמזד. הוא נראה קצת כמו האנונקי השוּמריים, אדם עם כנפיים מעל אריה. חלדי היה אֵל מלחמה. יש אומרים שהוא היה קשור לשמש ולמקומות גבוהים. אשתו הייתה אלה האמנות והפריון ארוּבָּני (Arubani). באתר טיישבייני ליד ירוואן יש מקדש לכבודו.

ארמזד (Aramazd)

ארמזד הוא הגרסה הקווקזית ארמנית של אהורא מזדא הפרסי. זהו אל האור הנלחם ביחד עם ששת כוחות הטוב בכוחות החושך

טיר (Tir)

טיר הוא אל ארמני חשוב, שעל שמו קרויים כמה מהמלכים הארמניים בשם טירידאטס. הוא זוהה עם הכוכב סיריוס, שהוא הכוכב הבהיר ביותר בשמיים. הוא היה אל החלומות והנבואות, מביא הגשם לאדמה, מגן האמנויות והאותיות. הוא היה המתעד של מעשי ארמזד, והוא זה שרושם מתי אדם מת. לימים הוא זוהה עם אפולו והרמס.

אצל הארמנים והגאורגים הייתה חשיבות גדולה לנבואה ולניחוש. אחת מדרכי הנבואה הייתה להאזין לרשרוש עלי עץ הדולב שהיה קדוש לטיר, אולי מפני גודלו ואריכות ימיו. עד היום יש בעֵבר הקווקז חורשות של עצי דולב עתיקים מקודשים, חלקם בני אלפיים שנה.

מיתרה (Mithra)

מיתרה הוא נציגו אל אהורא מזדא בארץ, מוביל המאבק כנגד כוחות הרוע, גדול היצורים הנבראים. בכתבים העתיקים מופיע אל בשם וורונה מיתרה. וורונה זו התנועה של הספירות השמיימיות, בעוד שמיתרה קשור לזריחת השמש, ולימים זוהה עם השמש עצמה, אולי בהשפעת אפולו היווני או שמש הבבלי. אל בשם מיתרה מופיע גם במסורת ההודית. ביוגה מברכים את זריחת השמש ומזהים אותה עם מיתרה, אומרים: אום מיתרה ננמה.

בתקופה ההלנית התפתח אמונה שמיתרה נולד מזרעו של זרתוסטרא והאלה אנאהיטה (ביום הקצר בשנה). הוא היה אל הפרתים ועזר להם להשתחרר מהיוונים ולהתמודד עם הצבא הרומאי, אלא שהרומאים אימצו אותו בדמותו של מיתרס והחלו פולחן סודי הקשור לדמותו, שהתקיים מהמאה ה-1 לפנה”ס ועד המאה ה-4 לספירה. החל מהמאה ה-1 לספירה מתפתחת מסורת חניכה הקשורה למיתרה, במרכזה הרג המפלצת הקדומה, (השור) המסמלת את התוהו, ומחלקי גופה ודמה יצירת עולם חדש וסדר של בריאה.

התבליט העיקרי המייצג את המסתורין של מיתרס הוא של גבר ערום במצנפת פריגית הגוחן-יושב מעל שור הבר, אוחז בנחיריו ומרים את ראשו ביד אחת וטובח אותו בסכינו ביד השנייה, וזאת לאחר שניצח אותו וגרר אותו למערה שלו. הוא מפנה ראשו כלפי סול – ייצוג השמש שנמצא מצד אחד של התבליט, ואילו בצדו השני נראה הירח, משני צדדיו שתי דמויות קטנות יותר עם מצנפות פריגיות האוחזות לפידים, אחד מופנה כלפי מטה והשני כלפי מעלה. מזנב השור או מפצעו יוצאות שלוש שיבולים. לעתים קרן שמש יוצאת מסול ומפלחת את חלל המערה עד למיתרה. לעתים כל הסצנה תחומה בגלגל אסטרולוגי. יש תבליטים, בהם רואים סצנות נוספות, כמו סעודה טקסית של חלקי השור לאחר שבותר. או את מיתרס הנולד מסלע.

ארמניה שלפני ההתנצרות, היא מקום פולחן של מיתרה בדמות האל מיהר. המלכים מהשושלות הארתשסית והארשקית היו כוהנים למיתרה. הפולחן שלו נקשר למערכת הפילוסופית של המזדאיזם (דת זרתוסטרא).

מיהר (Mihr)

מיהר הוא הגרסה הקווקזית ארמנית של מיתרה הפרסי. זהו האל של האור (מקביל לאהורא מזדא ולעתים מזוהה אתו או בשירותו) הנלחם בתוהו. מיתרה מזוהה מצד אחד עם אל השמש המסופוטמי, ומצד שני – עם אפולו היווני. הוא מעין מלאך, כוח של אור, שנלחם לצד אהורא מזדא את מלחמת הטוב ברע. כמה ממלכי ארמניה נקראו על שמו של מיהר והיו כוהנים בפולחן שלו. הם הקימו מקדשים רבים לכבודו, שהמפורסם ביותר בהם הוא המקדש בגרני, לא רחוק מירוואן.

[1] שושלת שעלתה בעקבות הכיבושים וההתערבות של אנטיוכוס הגדול השלישי.
[2] מייסד השושלת הפרתית קיבל את הכתר והגלימה שלו מאנאהיטה. ישנן תמונות בהן רואים את אנאהיטה שופכת מים מכד, כמו בקלף 17 בטארות.
[3] זה מחזק את התיאוריה בדבר קיומו של קשר בין הפריגים לארמנים הקדומים.
[4] במרחב השֵמי של המזרח התיכון הייתה אלה קדומה בשם בעלת שקשורה למקום ובמיוחד להרים בולטים, ומכאן בעלת כרמל, או בעלת חרמון.
[5] לפי זכריה סיטשין, אלה בגדי אסטרונאוטים.
[6] לפי מחקריה וכתביה של הארכיאולוגית מרגרט מארי (Margaret Murray)