הופעת האנגלוסקסים

בסוף המאה ה-4 לספירה מתחילים הרומאים לנטוש את בריטניה ולהוציא משם את הצבא, ולמעשה מפקירים את התושבים לחסדי השבטים הגרמאניים שפלשו אז לכל רחבי אירופה, נודדים ממקום מושבם המקורי במזרח ומרכז אירופה מערבה, כתוצאה מלחץ עליהם מצדם של הפרשים ההוּנים (פדרציית שבטים מונגולים שפלשו לאירופה) ומן הרצון לכבוש אדמות חדשות ופוריות ולהתיישב בהן.

הקיסר הרומי תיאודוסיוס, שצריך להתמודד עם פלישות צבאיות בהיקף ניכר ללב האימפריה (כולל איטליה), מוציא את רוב הכוחות הרומאיים מבריטניה ונותן למקומיים סמכויות וכוח לנהל את חייהם בעצמם.[1] בתחילת המאה ה-5, עם פלישת הוויזיגותים לאיטליה, מושלם התהליך והקיסר הונוריוס מודיע לבריטים שהוא לא יכול לשלוח כוחות לעזרתם, וזאת בזמן שהם נתונים לפלישות של שבטים גרמאניים שנקראים אנגלוסקסיים.

השבטים הגרמאניים מנצחים את שרידי חיל המצב הבריטי, שנעזר בכוחות מקומיים, ומשתלטים על מזרח אנגליה. אלא שאז, לפי האגדות, קם לבריטים מושיע בדמותו של המלך ארתור המצליח לאחד אותם, להדוף את הפולשים, ולהביא את בריטניה לשעתה היפה ביותר.[2] בקרב היסטורי בשם הקרב של באדון (Battle of Badon), הבריטונים מצליחים לנצח את הפולשים האנגלוסקסים ולעצור את התפשטותם. ישנם היסטוריונים התומכים בגרסת האגדה וטוענים שייתכן והיה באותה תקופה מלך או מנהיג בשם ארתור שהצליח לעצור את התקדמות השבטים הגרמאניים.

כך או כך, ההתקדמות של האנגלוסקסים מתחדשת בסוף המאה ה-5 ונמשכת עד סוף המאה ה-6. הם משתלטים על רוב שטחי האי ודוחקים את התושבים הבריטונים המקוריים לאזורי המזרח הנידחים של ויילס[3] וקורנוול שנשארים עצמאיים, או לארצות סמוכות כגון אירלנד, סקוטלנד וחצי האי ברטאן בצרפת. בסופו של דבר, האנגלוסקסים מתמזגים עם התושבים המקומיים ומקימים ממלכות חדשות. נוצר עם חדש שמדבר שפה חדשה, הלא היא האנגלית.

התנצרות אנגליה הסקסונית

השבטים הגרמאניים האנגלוסקסיים פולשים לאנגליה החל מסוף המאה ה-4 לספירה ומשתלטים עליה לחלוטין (אבל לא על ויילס) עד למאה ה-6, מתמזגים עם התושבים המקומיים ויוצרים ישויות מדיניות פגאניות חדשות. אוגוסטין הקדוש מקנטרברי הוא האיש שנשלח להביא את הנצרות לאנגליה החדשה, כחלק ממה שנקרא “המיסיון הגרגוריאני”. הוא היה נזיר בנדיקטיני, ראש מנזר ברומא, עד שהאפיפיור גרגוריוס הגדול בחר בו להביא את הבשורה לעמים הגרמאניים החדשים שהתיישבו באנגליה. הוא נשלח ביחד עם מספר עוזרים לחצרו של המלך אתלברט (Æthelberht) מקנט, ששלט על ממלכה מקומית ונשא באותה תקופה אישה נוצרייה, נסיכה פרנקית מצרפת בשם ברטה, ונטה חסד לנצרות.

קנטרברי הייתה הבירה של קנט המזרחית. אוגוסטין הקים בה מושב בישוף (לימים ארכיבישוף), ייסד בית ספר לכמרים מקומיים, והפך אותה למרכז להפצת הנצרות ברחבי האי. הוא ייסד מנזר שקרוי על שמו, מת ונקבר במקום. יורשיו בתפקיד ראש הכנסייה האנגלית המשיכו את מאמציו ועבודתו, אנגליה באותה תקופה הייתה מורכבת מהרבה ממלכות קטנות, הנצרות מצאה דרך אל ליבם של השליטים וההמונים, הנזירים נחשבו לאנשים קדושים והחלה מסורת של בניית מנזרים ששירתו את החברה.

עם תחילת פלישות הוויקינגים וההרס שבא בעקבות כך בסוף המאה ה-8, האנגלים כבר היו נוצרים, והמאבק נגדם נתפש כמאבק של הנצרות למול הפגאניות, של האור מול חושך. המלך אלפרד הגדול (849–899) מצליח להדוף את הוויקינגים מווסקס ומחלקים גדולים של אנגליה ולקדם חזון של אנגליה מאוחדת נוצרית, שיכולה לעמוד מול כל איום מבחוץ. הוא נוצרי אדוק שעלה לרגל לרומא ומכיר את הממלכות הקרולינגיות (גרמניה וצרפת לאחר זמנו של קרל הגדול) ביבשת. אלפרד מנסה ליצור חצר כדוגמת המלך האגדי קרל הגדול, ששלט כמה עשרות שנים לפניו, חצר שתהיה מרכז של השכלה נוצרית, והוא מתחיל במפעל של חינוך ויצירה ספרותית המבוססת על תרגומים.

לאחר תקופתו של אלפרד אפשר להגיד שאנגליה מופיעה על במת ההיסטוריה, והיא חלק מהעולם האירופאי המתפתח של ימי הביניים. במהלך המאה ה-10 יש לנו למעשה תור זהב אנגלוסקסי. המלך אתלסטאן מצליח לאחד את אנגליה כולה תחת שלטונו, כובש את יורק מידי הוויקינגים ומקדם את בניין הערים. בזמן זה עולה קרנם של המנזרים (ובמיוחד גלסטונברי) ומופיע קדוש חשוב בשם דאנסטן, שהוא למעשה הכוח הרוחני מאחורי כמה מהמלכים של שושלת ווסקס.

הקדוש דאנסטן (Dunstan)

דאנסטן (909–988) הגיע למשרה הגבוהה ביותר בנצרות האנגלית – ארכיבישוף של קנטרברי – והיה האיש שעיצב את טקסי ההכתרה של מלכי אנגליה, פיתח את הנצרות האנגלית, ובמקביל לכך נחשב על ידי חסידי העידן החדש כמאג וכמנהיג הנסתר של הדרואידים בסוף האלף הראשון לספירה.

הוא נולד בגלסטונברי ונודע כקליגרף ומפרזל סוסים (הוא זה שהפך את פרסת הסוס לסימן למזל טוב). המלך אתלסטאן הפך אותו ליועצו והוא עלה לגדולה, אך בסופו של דבר עזב את חצרו וחי כנזיר בבקתה שהקים בגלסטונברי. הוא עסק בצורפות, בנגינה ובקליגרפיה, והיה מנהיג לקהילה כריזמטית שנתנה השראה לימים לרפורמה בכנסייה האנגלית. עם עלייתו לשלטון של המלך אדמונד הראשון הוא הפך ליועצו (והביא לכך שבסופו של דבר שאדמונד ייקבר בגלסטונברי), ובתמיכתו של המלך מונה כאחראי על מנזר גלסטונברי שאותו שיקם.

דאנסטן נחשף לרפורמות של קלוּני בזמן ששהה בארצות השפלה בשנת 957. לאחר מכן הפך ליועצו הקרוב של המלך אדגר “השלֵו” (שגם הוא נקבר בגלסטונברי), תחת שלטונו הוא נהיה הבישוף של ווסטר (Worcester) ובו זמנית הבישוף של לונדון, ולבסוף בשנת 960 מונה כארכיבישוף של קנטרברי – ראש הנצרות האנגלית. מכאן והלאה שקד דאנסטן על רפורמות בכנסייה, שמירת נדר הנזירות, איסור הסימוניה (מכירת משרות בכסף) ועידוד הלימוד.

את עשר השנים האחרונות של חייו בילה בהוראה בקנטרברי ובתמיכה במתן עזרה לעניים.

לפי חסידי העידן החדש בגלסטונברי דאנסטן היה ראש המסדר של הדרואידים, שהמשיכו להתקיים בסתר תחת השלטון הנוצרי. זאת הסיבה שבגללה הוא הואשם בכישוף בתחילת דרכו, והתפרסם בכך שהוא ידע להתעמת עם השטן ולנצח אותו. הוא היה מומחה לאותיות ותמונות ולגירוש שדים, והפך לקדוש החשוב ביותר באנגליה בתקופתו ובמשך שנים רבות לאחר מכן.

הקדוש ווּלפסטן מווסטר (Wulfstan of Worcester)

בתחילת המאה ה-11 פולשים הדנים לאנגליה ושליטים מטעמם עולים לשלטון, וכך, תחילת המאה עומדת בסימן מלחמות והכיבוש הדני. בשנים 1042–1066 עולה לשלטון אדוארד המודה (Edward the Confessor), המלך הסכסוני האחרון, שנחשב לירא שמיים והפך לקדוש אנגלי. אחריו כובשים את אנגליה הנורמנים ומתחילה תקופה חדשה. בכל התקופה הזאת יש דבר יציב אחד בלבד, והוא נוכחותו של הקדוש וולפסטן.

וולפסטן (1008–1095) היה הבישוף הסקסוני היחיד שהורשה להמשיך בתפקידו לאחר הכיבוש הנורמני. בזמנו של אדוארד המודה הוא היה הבישוף של ווסטר (Worcester) שבנה את הקתדרלה במקום וזו שבגלוסטר הסמוכה, והקים מספר מנזרים גדולים במערב אנגליה. הוא נודע בדאגה שלו לצאן מרעיתו, והתנגד לסחר העבדים שהתרכז בנמל בריסטול. וולפסטן היה איש תפילה ודבקות שתמך ברפורמות בכנסייה וסירב לרשת את משרת הארכיבישוף של קנטרברי, כשהוא מעדיף לשמור על עצמאותו במערב האי, להתרחק מפוליטיקה ולדאוג לאנשים הפשוטים. מסיבה זו ואולי אחרת, הנורמנים השאירו אותו בתפקידו והוא ניצל את מעמדו כדי לנסות לגשר ולקשר בין אנגליה הישנה לבין השלטון החדש.

במילים אחרות, וולפסטן עזר להכיל את הכיבוש הנורמני, לחבר אותו למורשת האנגלוסקסית ולהטמיעו בתרבות המקומית. הוא שמר על יחסים טובים עם אנשי הדת הנורמניים שהגיעו מצרפת, ובמיוחד עם אדם בעל שיעור קומה בשם לנפרנק (Lanfranc). לימים היה בין האנשים שקידשו את אנסלם הקדוש, ממציא הטיעון האונטולוגי לקיומו של אלוהים, מייסד הסכולסטיקה ואחד הפילוסופים והתיאולוגים החשובים של ימי הביניים, שהיה גם הארכיבישוף של קנטרברי – ראש הכנסייה האנגלית. מזמן זה ואילך, אנגליה, דרך האליטה השלטת הנורמנית, מעורבת בענייניה ותרבותה של אירופה ובמיוחד של צרפת.

הכיבוש הנורמני

הנורמנים (Normans) הם עם ותרבות שנוצרו בצפון צרפת החל מסוף המאה ה-9 כתוצאה משילוב בין ויקינגים, פלֶמים-בלגים ויסודות צרפתיים, קלטיים ופרנקיים. זה קרה אחרי היחלשותן של הממלכות הקרולינגיות והיה משב רוח מרענן לאירופה המסתיידת. לאחר היווצרות הממלכה הנורמנית בצפון צרפת, החלו הנורמנים להתפשט למקומות חדשים ולהקים ישויות פוליטיות נוספות במקומות שונים באירופה.

בשנת 911 מקבלים הנורמנים ממלך צרפת את אזור הסן התחתי ומתיישבים בו (בתמורה להגנה על הממלכה). עד היום קרוי חבל ארץ זה “נורמנדי”. בשלב זה הם מתנצרים. הנורמנים הם לוחמים טובים ומשכירים עצמם לכל המבקש. היו קבוצות וצבאות שונים של נורמנים. אחד ממלכיהם – וילהלם הכובש – משתלט על אנגליה בעקבות קרב הייסטינגס ב-1066, ולאחר מכן הם מרחיבים את כיבושיהם והשפעתם לסקוטלנד, ויילס ואירלנד. קצת לפני כן, קבוצה אחרת משתלטת על אמאלפי ב-1040 ויוצרת ממלכה עצמאית בדרום איטליה. במהלך אותה מאה הם משתלטים על רוב דרום איטליה, פולשים לבלקן ויוצאים למסעי הצלב לישראל.[1] רבים מהצלבנים היו נורמנים.

במילים אחרות, הנורמנים מקימים נסיכויות פיאודליות בצפון צרפת, דרום איטליה, אנגליה והמזרח התיכון. אין הם ישות אחת, אלא קבוצות שונות שלעיתים נאבקות ביניהן.

הנורמנים הצטיינו בספנות, ניווט, מפות, אדריכלות[2] ובאדיקותם הדתית. הם פיתחו רשת של דרכי עלייה לרגל למקומות קדושים, כגון מון-סן-מישל בצרפת והר סן מיקלה בפיימונטה. האנרגיה הדתית, הפוליטית, הצבאית, האדריכלית והכלכלית שלהם השפיעה רבות על אירופה ולמעשה הובילה אותה לתקופה חדשה. ניתן לומר, שהנורמנים היו הכוח המוביל באירופה במאות ה-11–12 ועזרו ביצירת אירופה חדשה.

לפי ויליאם ממאלמסברי (William of Malmesbury, היסטוריון אנגלי חשוב מהמאה ה-12), הכיבוש הנורמני היה תוכנית אלוהית לשפר את המוסר של האנגלים. ואכן בעקבותיו העבדות באנגליה בוטלה. בעקבות הכיבוש יכלה תנועת הרפורמה הציסטריאנית להגיע לאנגליה מצרפת ולהכות בה שורש. אנגליה נפתחה ליבשת שבה החלו קורים דברים חשובים. המאה ה-11 היא מאה טובה לאירופה, בה נבנות מחדש הערים, מתפתח סגנון בנייה חדש – הסגנון הרומנסקי (ואחר כך הגותי), המסחר מתפתח, יש יותר עושר, השיטות החקלאיות מתקדמות, מתפתח מעמד בורגני, ונעשות רפורמות בכנסייה. זאת ועוד, ישנם ניצנים של רוחניות חדשה, לימוד ומדע, שיפרחו במאה ה-12, והפילוסופיה חוזרת לאירופה. הנורמנים הם הגשר שדרכו צרפת ואיטליה מגיעות לאנגליה.

לפי ויליאם ממאלמסברי, ממלאי התפקידים בכנסייה לא מילאו את תפקידה הרוחני כיאות לפני הכיבוש הנורמני וראו במשרה תפקיד ארצי לקידום מעמדם. הנורמנים הביאו איתם מוסריות מתקדמת וזה התבטא (בין השאר) בשיער קצר וגילוח הזקן. הם תמכו בדת והעלו אותה על נס. ההיסטוריה היא מסע מברבריזם לתרבות, והנורמנים הם שלב התקדמות בדרך. הקדוש שהיה מקובל על ידם היה דאנסטן, ואיש הדת שהם ראו בו דוגמא ואפשרות לחיבור עם האוכלוסייה המקומית היה ווּלפסטן מווסטר.

יחד עם זאת, הכיבוש יצר הבדלי מעמדות באנגליה בין “אצולה” לפשוטי העם, והביא לניכור בין השכבות החברתיות, שנמשך עד לסוף המאה ה-19 ואף מעבר לכך.

דרכי עולי הרגל

בימי הביניים מתפתחת תרבות עלייה לרגל למקומות קדושים שדרכה יש גם העברה של ידע, רעיונות, מחשבות וחידושים. היו שלוש דרכים חשובות של עלייה לרגל: האחת לסנטיאגו בספרד, השנייה לירושלים, והשלישית והחשובה ביותר – לרומא. כמו כן, היו תחנות יציאה לעליות לרגל במקומות שונים באירופה ובאנגליה. העלייה לרגל הייתה סוג של טקס מעבר, אקט של אחדות חברתית, תהליך אישי של חזרה בתשובה וכפרה על חטאים. העלייה לרגל יצרה את מה שהסוציולוג המפורסם ויקטור טרנר קרא לו “קומוּניטַס”, אחווה בין-מעמדית ובינלאומית.

העולים לרגל לסנטיאגו לקחו איתם צדף, העולים לרגל לרומא – מפתח, והעולים לרגל לירושלים לקחו צלב. יש כאלה ששילבו בין העלייה לרגל לרומא ולירושלים. הדרכים העיקריות של העלייה לרגל לרומא היו מצפון אירופה אל דרומה. רשת של דרכים הובילה אל העיר הקדושה מצרפת, מגרמניה ומאנגליה. הדרך החשובה ביותר נקראה “וִיָה פרנסיגֶנה” (Via Francigena) והיא הובילה מקנטרברי באנגליה דרך צפון מערב צרפת, שוויץ (אגם ז’נבה), צפון איטליה (מחוזות לומברדיה וטוסקנה) אל רומא.

בדרך מקנטרברי לרומא היו 80 תחנות, עולה הרגל עשה בממוצע 20 ק”מ ביום וישן בעיקר במנזרים שלאורך הדרך. התנועה של מנזרי קלוּני תמכה בתופעת העלייה לרגל והכריזה על עולי הרגל כמוגנים. מסדרים כגון ההוספיטלרים והטמפלרים עזרו להם, והרשויות התייחסו לתופעה כאל חלק חשוב מהמרקם החברתי ומחיי הנוצרי הנכונים. הם נהגו לשלוח לעלייה לרגל חוטאים כעונש כפרה על מעשיהם, ומנגד, המעמדות הגבוהים ראו זאת לעצמם כחובה ואתגר לעשות את המסע. זה היה מעין כור היתוך של חברת ימי הביניים, כשם שהצבא הוא בימינו כור היתוך עבור החברה הישראלית.

הכיבוש הנורמני מעלה את אנגליה על רשת דרכי עולי הרגל, המנזרים והקדוּשה של אירופה הקתולית. הוא יוצר מסלולי עלייה לרגל ויעדים בתוך אנגליה עצמה, כגון מנזר גלסטונברי בקורונוול או קנטרברי וסנט אולבנס בקנט, ואפילו קתדרלת סנט דייוויד במערב ויילס. וכך כותב צ’וסר במאה ה-14 את יצירת המופת “סיפורי קנטרברי” על עלייה לרגל של קבוצת צליינים מלונדון לקנטרברי.

קנטרברי (Canterbury)

האתר הנוצרי החשוב ביותר באנגליה כיום וגם בזמנים רבים בעבר הוא קנטרברי, מקום מושב הארכיבישוף ראש הכנסייה האנגליקנית (מעין וָתיקן של אנגליה). העיר נמצאת כ-90 ק”מ דרום מזרח מלונדון, במחוז קנט, לא רחוק מהחוף והנמלים על חופי תעלת למאנש. הקדוש סנט אוגוסטין הגיע לאנגליה בסוף המאה ה-6 במצוות האפיפיור גרגורי הגדול בכדי לנצר את האנגלוסקסים, בארץ שהייתה פעם נוצרית (בזמן הרומאים) ואיבדה את דתה. הוא הגיע לקנטרברי שהייתה בירת ממלכת קנט, שם הייתה מלכה אוהדת את הנצרות, והפך לבישוף הראשון, ולימים הארכיבישוף של הארץ; כך שבקנטרברי נוסדה הנצרות האנגלית – היא הייתה המרכז שלה ובה יושב ראש הכנסייה האנגלית (האנגליקנית) מאז ועד היום.

סנט אוגוסטין הקים את הקתדרלה של קנטרברי וכן מנזר מחוץ לעיר, שבו הוא קבור. בסוף המאה ה-10 מקים הארכיבישוף דאנסטן מחדש את המנזר, אלא שהוא נהרס ברפורמציה וכיום הוא בחורבות. הקתדרלה שופצה כמה פעמים במהלך הדורות, בסוף המאה ה-11 בונה אנסלם הקדוש את הקריפטה הקיימת עד היום ובה סמלים קלטים מסתוריים על העמודים, ובסוף המאה ה-12 נבנים חלקים מהקתדרלה הגותית הגדולה, אך עיקר הבנייה נעשה במאה ה-15. הקתדרלה מצטיינת בחלונות הזכוכית היפים והמעניינים שלה. בליבה נמצאת קפלת השילוש – שם נמצא מקדשו של תומס בקט.

תומס בקט היה איש העולם הגדול, יועץ למלכים המצוי בסבכי הפוליטיקה ומאבקי הכוח, ובנוסף לכך מלומד מעמיק בתחומי התיאולוגיה והדת. בשנת 1162 הוא מונה לארכיבישוף מתוך שיקול תועלתי של המלך הנרי השני (בעלה של אלינור מאקוויטינה), ומתוך כוונה שיעשה את דברו. אלא שבקט לא שיתף פעולה עם האינטריגות של המלך ובחר בקו פעולה חסוד ועצמאי, תוך שהוא מנסה לקדם את עצמאות הכנסייה ורפורמות בסגנון קלוּני. הוא נכנס למאבק מר עם המלך, במהלכו נאלץ לגלות לצרפת לחצרה של מרי משמפיין, הוא היה מקורב מאוד לשתי המלכות, מרי ואלינור וילדיהן, ואף חינך את חלקם (כמו למשל את ריצ’רד לב הארי) באופן אישי. בקט היה אינטלקטואל המקורב לחוגי הרפורמה בכנסייה וחצרות החוגים הספרותיים של אירופה.

ב-1170 נרצח תומס בקט על ידי שליחי המלך הנרי השני בתוך הקתדרלה של קנטרברי בזמן התפילה, אירוע שעורר זעזוע עמוק בעם האנגלי ובעולם. הוא הוכרז כקדוש על ידי האפיפיור, נקבר בקתדרלה והחל לבצע ניסים רבים לאחר מותו. מקום קברו הפך לאתר העלייה לרגל החשוב ביותר באנגליה. דרכי עולי הרגל הובילו מווינצ’סטר, לונדון וסנט אולבנס אל קנטרברי, שממנה יצאה דרך עולי הרגל אל רומא (80 תחנות במרחק ממוצע של 20 ק”מ אחת מהשנייה), שנקראה וִיָה פרנסיגֶנה

יורק (York)

יורק הייתה הבירה ההיסטורית של צפון אנגליה ומקום מושב ארכיבישוף, שנייה בחשיבותה מבחינת הנצרות רק לקנטרברי. יורק ממוקמת סמוך לחוף במקום מפגש נהרות. לפי האגדה היא נוסדה על ידי המלך השישי בשושלת האגדית של ברוטוס הטרויאני במאה ה-9 לפנה”ס. אלא שהיו אלה הרומאים שבנו אותה כעיר מבוצרת ומקום מושב צבא. על בסיס התכנון הרומאי נבנתה עיר בימי הביניים. המלך אתלסטאן כובש את יורק מידי הוויקינגים במאה ה-10. יש טענות שהוא היה קשור לאגודות בנאים אזוטריות (המופיעות בספרים של הבונים החופשיים), ושהוא בנה מחדש את העיר על בסיס תכנון מקודש נוצרי, המתבסס על התכנון המקודש של בניית עיר רומאית, ואולי גם על תכנון מקודש של הקלטים ותרבויות שקדמו להם.

ואכן, ביורק יש עקבות ברורים של תכנון מקודש, המתבטא בקווי חיבור בין אתרים: אם מחברים את המגדל המרכזי בקתדרלה עם המגדל הפנימי הבולט של המצודה – מגדל קליפורד (שני מקומות ששולטים על קו הרקיע העתיק של יורק), הרי שלאורך קו זה ממוקמות כמה מהכנסיות העתיקות ביורק,[1] ובהמשך שלו נמצא המקום שהיה המרכז של הטמפלרים בשדה סנט ג’ורג’. מצפון לקתדרלה על אותו הקו נמצאת הקפלה של הארכיבישוף.

את הכיוונון של כל האתרים ניתן לראות בתצפית מהמגדל, וקשה להניח שזה במקרה. הקו מתחיל במקום מפגש הנהרות הפוס (Fose) והאוז (Ouse), ולכן יש להניח שהוא היה קו אנרגיה פרהיסטורי קדום ושמתחת לכנסיות ולקתדרלות ישנם אתרים פגאניים עתיקים.

ואכן, קתדרלת יורק שנבנתה לראשונה במאה ה-7 לספירה, במקום שבו התנצר לראשונה המלך של הצפון אדווין, בנויה על בסיס מקדש רומאי לאלה דיאנה.[2] הקתדרלה עצמה נבנתה בסגנון גותי במאות ה-13–14, וחלקים ממנה שופצו לאחר מכן, היא מתייחדת בחלונות צבעוניים יפים מסוגם, השוברים את האור ומערבבים אותו במקום רק להעביר אותו. מפורסמים במיוחד הם החלונות בחדר האסיפות, וחלונות בתוך הבניין אשר נקראים “חמש האחיות”.

בהזדמנות זו, כדאי להזכיר שכל האזור מצפון ליורק בואכה סקוטלנד היה מקום של מנזרים גדולים וחשובים, בעיקר ציסטריאניים, שקידמו את החקלאות והתעשייה הזעירה בעמקים של צפון אנגליה, מקומות שלווים ומבודדים המאפשרים חיי דת, הגות ועבודה.

[1] מתקופתו מתחילה התיישבות של בריטונים בצרפת, שלימים מתרכזת בחצי האי ברטאן.
[2] כנראה שבסוף המאה ה-5 התרחש קרב המכונה קרב באדון (Battle of Badon), שבו הבריטונים הצליחו לנצח את הפולשים האנגלוסקסיים ולעצור את התפשטותם.
[3] ויילס נשארת עצמאית במשך מאות השנים שלאחר מכן, ועד היום זהו מעוז האוכלוסייה הברטונית המקורית, שמשמרת את השפה העתיקה ועל כך גאוותה.

[1] הם ניסו לכבוש שטחים גם מהאימפריה הביזנטית, ובמיוחד ביוון, אך ניסיונם כשל.
[2] הם בונים מבצרים וטירות, ולימים נבנות בשטחיהם חלק מהכנסיות הגותיות.

[1] ביניהן: All Saints Church, Samson Church, St. Mary’s Church
[2] בדיוק כפי שכנסיית הקבר בירושלים בנויה על בסיס מקדש לדיאנה רומאי, והתכנון המקודש של ירושלים הנוצרית עוקב אחר התכנון המקודש של איליה קפיטולינה – ירושלים הרומאית.