מסורת המסע הלילי

מסורת המסע הלילי של מוחמד, היא חיבור של שני פסוקים בקוראן: פרשת המסע הלילי אל המסגד הקיצון (סורה 17, פסוק 1): "ישתבח שמו אשר מסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין". ופסוקים המופיעים בפרשת הכוכב (סורה 53, פסוקים 18-13): "הן ראהו כבר בפעם אחרת, אצל הלוטוס אשר בקצה המרום. שם הוא גן המסתור. כאשר כיסה את הלוטוס אשר כיסה, לא סר המבט ולא חרג, ואז ראה כמה מאותות ריבונו הגדולים". מסורת המסע הלילי מופיעה לראשונה בביוגרפיה הקדומה של הנביא מאת של מוחמד אבן אסחאק באמצע המאה השמינית, אולם יש בסיס להנחה כי המסורת קדומה יותר והתקיימה כבר בזמן בניית כיפת הסלע. רבים מהמבנים על רחבת הר הבית, כגון כיפת יוסף וכיפת גבריאל, קשורים למסורת זו, וכנראה במידה רבה גם כיפת הסלע עצמה וכמובן מסגד אל־אקצא.

המסע הלילי מסמל השלמה של מסע אחד – אופקי, והתחלה של מסע אחר – אנכי, מה שמכונה באסלאם אלאסראא' ואלמעראג' – המסע האופקי המוביל למסע האנכי. מוחמד מגיע לירושלים במסע מיסטי לילי לצורך חוויה רוחנית של הקדושה ומפגש יחיד מסוגו עם האלוהים. מטעם זה הפכה ירושלים למרכז של אסלאם מיסטי, מקום שבו לראשונה הגיעו המיסטיקנים הסופים לדרגת הכיליון והתחייה באל, ובערבית – פנאא (فناء) ובקאא (بقاء). הראשון המזוהה עם תהליך זה הוא הקדוש ביסטמי (البِسطامِي) מהמאה התשיעית.

 

מבחינה פנומנולוגית יש בסיפור מעבר של ממדים, של מישורים, מה שאליאדה מכנה ציר העולם, מפגש בין ממדים. נוסף על כך, במסע הלילי יש ממד של קדושה בעצם פעולת הכניעה המושלמת לאלוהים ("אסלאם"/ إسلام), כפי שמציין ויליאם ג'יימס בספר "החוויה הדתית לסוגיה": "הרגשה כי יש קשר של המשך ידידותי בין אותו כוח אידיאלי ובין חיינו אנו, וכניעה מרצון לשלטונו", ובעקבותיה באה חוויה רוחנית: "התרוממות רוח עצומה וחירות רבה בשעה שנמוגים גבולות האנוכיות המצומצמת והכלואה".

המסע הלילי מחבר את מכה ואת ירושלים. בזמן שעמדו במישור ערפאת עמדו גם בירושלים, שתי הערים ממוזגות. באסלאם אין הפרדה ואין דיכוטומיה כי הכל אחד הוא. אמנם מכה היא מרכז העולם, היא הציר הקדוש שסביבו סובב הכל, אולם אי אפשר להבין את האסלאם בלי קדושתה של ירושלים, המהווה קשר וגשר למה שקדם לו ולמה שיבוא אחריו. ירושלים משלימה את מכה.
מוחמד התפלל עם כל שאר הנביאים בכיפת הסלע, במערה שמתחת לסלע, או לפי מסורות אחרות באולם הארבעים. שם הוא ראה את מאלכ, שוער, אוצר, גיהינום.

המוסלמים אימצו את האמונה היהודית והנוצרית על ראשית העולם וסופו בהקשר של הר הבית. הם גם קיבלו את המסורות על אבן השתייה אך התאימו אותן לדתם ולתרבותם. ירושלים היא מקום הייסוד של העולם וגם של סופו; ביום הדין יוצבו ברחבת הר הבית המאזניים, סלע הכעבה יבוא אל אבן השתייה, גשר צר יוצב משם אל גן העדן, הסלע יהפוך לפתח לגן העדן (ובסמוך יש גם פתח לגיהינום), המלאכים יתייצבו שורות־שורות, המתים יגיעו לרחבת הר הבית וישוע יופיע מחדש כמשיח (לפי האסלאם המוקדם ישוע הוא המשיח ולא מוחמד). ירושלים מסמלת בעבור המוסלמי המאמין את המסע הלילי – החוויה המיסטית האולטימטיבית – מעבר בין מישור החיים היומיומי הרגיל להופעת הקדושה.

כיפת הסלע

עם כיבוש ירושלים על ידי המוסלמים בונה החליף עומאר בהר הבית מסגד צנוע מעץ במקום מסגד אל אקצא של היום או בסביבתו. המסגד הראשון היה צנוע ביותר, בדומה למסגד שהקים מוחמד במדינה. מכיוון שהנביא אמר שמסגד חייב להיות צנוע, בדומה לאוהל המשכן של משה, משום שאחרית הימים קרובה לבוא. ולכן המסגד המקורי היה בנוי מלוחות עץ ולמעשה נראה כמו חצר פתוחה, אלא שמסגד זה חרב ואיננו יודעים את מיקומו.

לאחר 50 שנה מחליט החליף האומאיי עבד אל מלכ לבנות מבנה מפואר, הוא נעזר לצורך כך במומר יהודי בשם כעב אלאחבאר ומאז ובמשך מאתיים השנים שלאחר מכן יש מעורבות יהודית בבניין ואחזקת כיפת הסלע, דבר ללא תקדים בהיסטוריה המוסלמית. כותב מוגיר א דין: שמשי יהודים שהיו פטורים ממס גולגולת, שלכתחילה היה מספרם עשרה ואחרי כן עלה לעשרים לניקיון המסגד וטיהורו", "קבוצת שמשים יהודים העושים את הזכוכית והמנורות והגביעים והמנורות הגדולות ודברים אחרים".

היהודים ראו כנראה בבניית כיפת הסלע "סימן של אתחלתא דגאולה". ויש אומרים שהיו מעורבים בתכנון הבניין, וניתנה להם הזכות להתפלל במקום ולהקים בית תפילה ומדרש משלהם, אפשר על יסודות קדומים שגילו, אלא שהישמעאלים גירשו אותם מהמקום והם נאלצו להעתיק את בית תפילה למקום אחר, מוצנע יותר בהר הבית. ברם, בתקופת החליף אל מאמון במחצית הראשונה של המאה התשיעית נמנע מהם גם דבר זה, והם גורשו לגמרי מחצר הר הבית . בציורים יהודיים מצויר לפעמים בית המקדש בדמות כיפת הסלע.
כותב כעב אלאחבאר "התבשרי ירושלים והיא בית המקדש והסלע, ויש קוראים לה ההיכל, אני אשלח אליך את עבדי עבד אל מלכ והוא יבנה אותך ויקשטך. ואני אשיב לירושלים את שלטונה כבראשונה, ואכתיר אותה בזהב ובכסף ובפנינים. ואשלח אליך את ברואי ואציב על הסלע את כס כבודי ואני הוא האלוהים הריבון ודוד מלך בני ישראל."

בשנת 684 האימפריה המוסלמית הייתה שסועה במאבקים פנימיים. הערים מכה ומדינה התקוממו נגד שלטונם החוקי של החאליפים מבית אומיה והכריזו על עבדאללה איבן זוביר כמנהיגם. כותר ההיסטוריון יעקובי: "ואז עבד אל מלכ אסר על אנשי סוריה לעלות למכה וזאת מכיוון שאיבן זוביר היה מאלץ את עולי הרגל להישבע לו אמונים… אך העם באו אליו בטרוניות כיצד מעז הוא למנוע מהם לעלות לרגל לבית האלוהים, ועבד אל מאלק השיב להם: "האם לא נאמר על ידי שליח אללה (מוחמד) כי על האדם לעלות לרגל לשלושה מקומות: למסגד במכה, למסגד מדינה, והמסגד בירושלים. וסלע זה שעליו הניח הנביא את כף רגלו יהיה לכם תחת הכעבה. ואז בנה עבד אל מאלק כיפה מעל לסלע ותלה שם וילונות והעם נהג להקיף את הסלע ונוהג זה נמשך כל ימי החאליפים".

אין עוד מבנה במרחב המוסלמי כמו כיפת הסלע, לא היה לפניו ולא אחריו. לפי מרים רוזן־איילון, המבנה הוא תוצר ייחודי של הזמן – היווצרותה של דת חדשה, המקום – ירושלים (שהמסורות הנוצריות והיהודיות הקשורות אליו), והאדם שבנה את הבניין – השליט האומאיי עבד אל־מלכ. המבנה מבטא את תפיסות גן העדן והתחייה, שחלקן שאולות ממבנה כנסיית הקבר הסמוך. "כיפת הסלע בפרט ומתחם הר הבית בכלל באו לסמל את טבור העולם, אומפאלוס, היכן שעץ החיים גדל, האקסיס מונדי של העולם. התוכנית של הקומפלקס משקפת השפעות קדם־ אסלאמיות, אבל בעיקר את התפיסות ואת האמונות הקשורות לגן העדן, ליום הדין ולתחייה, שעברו מהנצרות ומהיהדות לאסלאם. הסלע הוא המרכז של המתחם, כשם שהסלע היה המרכז של כנסיית הקבר".

עם זאת, יש להתייחס אל הכיפה כחלק ממערך גדול יותר, הכולל את כל הרחבה ואף את הארמונות האומיים הסמוכים, פרי תכנונו של עבד אל־מלכ בסוף המאה השביעית. לפי רוזן־איילון, כל אחד מהמבנים על הרחבה קשור למרכיב מסוים ויכול להיות מובן רק באמצעות ניתוח המשמעות והפרשנות של האיקונוגרפיה שלו, שכן בין המרכיבים השונים מתקיימים יחסים דרמטיים.

רבים ממאפייני הקדושה (לפי מדע הדתות) מופיעים בכיפת הסלע: יש בה הבדלה בין קודש לחול וסדר המשקף את הבריאה, אין ספק שהיא יוצאת דופן, הסלע שבמרכזה הוא אומפאלוס – ציר העולם, היא מתייחסת לסביבתה ומכוונת להרים מסביב, נמצאת על מעין הר קדוש, יש בה מורכבות וייעוד, גובה וחלל, שמים וארץ, היא שיקוף של השמים על פני האדמה (כיפה), יש בה משחק יפה של צבעים, כל המים של העולם נובעים מהסלע שבתוכה (לפי האגדה), הכיפה היא מעבר בין ממדים, יש בה מערה בסלע, היא בקצה המסע הלילי המחבר בין אופקי ואנכי, ומכאן שבין זכרי ונקבי – שמים וארץ, המעשה הזה קידש אותה, הכניס בה מאנה, ולכן היא קשורה לזמן הקדוש, יש בה עיגול, אמנות וגיאומטריה, יופי וקדושה.

כיפת הסלע נמצאת על רחבה מלאכותית גדולה של הר הבית, שעליה מתנשא מתחם מוגבה ועליו המבנה ומבני עזר נוספים. אל הרחבה המוגבהת עולים בשמונה גרמי מדרגות, שכל אחד מהם מסתיים בקשתות חופשיות. יש משמעות לכיוונים ולמספרים של הקשתות, וכן למספרים ולכיוונים של המדרגות, כחלק מהמערך הכללי של המתחם. הן יוצרות מעין גדר בלתי נראית שהשפעתה חזקה יותר מאשר גדר בנויה, המרכיבים האדריכליים של המתחם יוצרים דירוג של קדושה החל בהרחבה עצמה, עבור ברחבה הפנימית, המשך בשני האמבולטוריים (המסדרונות והקשתות) בתוך המבנה עצמו, וכלה בסלע ובכיפה שמעליו, שהם לב העניין.

מדרום לכיפת הסלע ניצב מסגד אל־אקצא. לפי רוזן־איילון, בנייתו קשורה לתכנון הכללי של המתחם ומתייחסת לכיפה, לפי המודל המקורי של כנסיית הקבר – מבנה עגול מקודש ובזיליקה, או המודל של בית המקדש והבזיליקה של הורדוס. אולם יש כאן עיקרון עמוק יותר והוא הדואליות של עיגול וקו ישר – מבנה עגול שמתבטא בכיפה ומבנה מלבני שהוא המסגד. זאת ועוד, כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא נמצאים על הציר צפון־דרום, שעליו ניצב גם גרם מדרגות המוביל לרחבה העליונה, לקשתות, לשער הכפול בחומה הדרומית ולמבני הארמונות האומיים.

באופן כללי יש במערך של הר הבית שני צירים המחברים בין המונומנטים המרכזיים, האחד צפון־דרום והאחר מזרח־מערב .בציר מזרח־מערב ניצבים גרם המדרגות המערבי העיקרי, גרם המדרגות המזרחי וחמש הקשתות שבסופו, שהן ייחודיות במספרן (חמש – אין כאלה בשום מקום אחר) וכיפת השלשלת. בציר צפון דרום ניצבים כיפת הסלע ומסגד אל אקצא אולם יש כאן משהו שהחוקרים לא העמיקו בו: מסגד אל־אקצא ניצב מדרום לכיפת הסלע, והמתפללים בו מפנים את גבם אל כיפת הסלע ופניהם צופים לכיוון מכה. אילו הקימו את המסגד מצפון לכיפת הסלע, הייתה התפילה מחברת בין כיפת הסלע לכעבה. זו הייתה ההצעה של כעב אל־אחבאר (كعب الأحبار‎), היהודי שייעץ לעבד אל־מלכ בנושאי הבנייה, וזו גם מסורת נפוצה באדריכלות המוסלמית המאוחרת יותר – חיבור של שתי הקיבלות.יש לדבר הזה משמעות.[1]

לכיפת הסלע יש זיקה לנוף, היא נמצאת במרכז נקודות החיתוך של קווי הראייה מפסגות ההרים שסביבה.[2] המבנה המתומן נבנה בהתאמה לפסגות ולנקודות התצפית הסובבות אותו. בהתאמה לכך ניצבות גם הקשתות והמדרגות, שאף להן נועד תפקיד דומה. מרחב הראייה מכיפת הסלע ואל כיפת הסלע הוא גדול במיוחד וכולל חלק גדול מהעיר. כיפת הסלע דומיננטית בנופה של העיר ומהווה את נקודת המרכז העיקרית בתמונה הנפרשת לעיני המסתכל, ציר העולם בנוף המיוחד של ירושלים, נקודת השקט בתוך הרעש שמסביב.

זאת ועוד, ברגע שעולים לרחבה המוגבהת נגלה נוף ההרים מסביב להר הבית, שהוא בצורת עיגול. הנוף לא נגלה במלואו מהרחבה התחתונה, אלא רק מזו העליונה, והוא נותן תחושה של אמפיתיאטרון. יש כאן עיגול טופוגרפי וגיאוגרפי הפתוח כלפי מזרח – הר הזיתים, ההר הגבוה באזור, המקום שממנו יבוא המשיח ותתחיל הגאולה לפי המסורת המוסלמית, מקום יום הדין. יש כאן חיבור של עיגול עם קו ישר, כמו בגלגל רפאים, דרמה קוסמית של זריחה המשתקפת בצבעים (כחול וזהב) ובמבנה של הבניין.

לפי בנט, כיפת הסלע נבנתה כמקדש ולא כמסגד, ונשאלת השאלה מדוע? התשובה שהוא נותן היא שהבניין הוא ארכיטיפ למסע הרוחני ומודל למיסטיקה האסלאמית. המבנה המתומן מסמל את השלב הראשון במסע הרוחני, הכיפה מסמלת את השמים והריבוע או הסלע, במקרה זה, את הארץ – הארצי. הזהב הוא צבע של ידע, היודע הוא לא אחר מאשר הנודע. החיבור הוא האדם השלם, ולכן הבניין נהיה מודל לקברים – מאוזוליאום. הריבוע של הבניין הופך לאוקטגון ולאחר מכן לכיפה, וכך מסמל את השלבים בדרך הרוחנית. המתומן הוא סמל של האסלאם המיסטי ברחבי העולם. מוחמד עולה השמימה דרך שבעת הרקיעים, פוגש את אלוהים ברקיע השמיני ומקבל ממנו את סודות התפילה. לפי הקוראן, כיסא הכבוד של אלוהים נישא על ידי שמונה מלאכים. שמונה מסמל את מה שמעל הטבע, בעוד ששבע מסמל את הסדר הטבעי של הדברים .

לפי רוזן־איילון, יש בכיפת הסלע פורמולה אדריכלית, שימוש שיטתי של יחידה ספציפית, תוכנית קישוטית, תפיסה מורכבת ומתוחכמת, קונטקסט איקונוגרפי כולל. פנים המבנה כולה כוסה במגוון של טכניקות קישוטיות, אבל אלו מתייחסות אחת לשנייה ולבניין. מבחינת המידות הארכיטקטוניות והפרופורציות הגיאומטריות, כיפת הסלע היא מבנה כמעט מושלם, המשלב עיגול ומתומן המתייחסים זה לזה. המעגל של הכיפה שמעל אבן השתייה משתקף במבנה המתומן, שמידותיו נוצרו מהמשכם של שני הריבועים התוחמים את הכיפה (אם סוגרים את עיגול הכיפה בשני ריבועים נוצר כוכב אברהם. אם נמשיך את הקווים שלו נקבל כוכב מתומן, שהוא הבסיס של המתומן). גובהה של הכיפה מעל האדמה שווה לקוטרה.

הכיפה עצמה הושפעה כנראה מכיפתה של כנסיית הקבר, והיא נמצאת בציר מזרח־מערב ממנה. באותה התקופה הפרשנות של כנסיית הקבר הייתה קשורה יותר לתחייה – נותן חיים, מביא חיים, מקור החיים והתחייה, מעיין החיים. מונחים אלו מתבטאים באדריכלות, באמנות ובאגדות של כיפת הסלע.

מעניין לציין שקוטר מבנה כיפת הסלע הוא בדיוק כקוטר מבנה כנסיית הקבר. הסיבה לכך היא שכיפת הסלע נבנתה כמשקל נגד לכנסיית הקבר, כך לפחות לפי כמה מהמקורות. אומר אל מוקדאסי (985) "… באותה מידה ברור הדבר כיצד החליף אבד אל מאלק בראותו את פארה של כיפת הקוממה (כנסיית הקבר) ויופייה, היה נחוש בהחלטתו את אשר עליו לעשות לבל יביך הדבר את לב המוסלמים. ועל כן בנה את כיפת הסלע אותה ניתן לראות במקום עד ימינו אלה."

המספר שמונה מתקשר במסורת הנוצרית לתחייתו של ישוע ביום השמיני של השבוע הקדוש. מסיבה זו רבות מן הכנסיות הקדומות ארץ־ישראל נבנו בצורת אוקטגון. השימוש באוקטגון בכיפת הסלע מתכתב עם מבנים נוצריים קדומים הקשורים למוטיב התחייה (כמו כנסיית הקתיסמה ליד רמת רחל או הכנסייה בקיסריה שיש אומרים שנתנו את השראתם למבנה כיפת הסלע). הריבוע של אבן הכעבה במכה מסמל את האדמה וסביבו יש עיגול של הקפות המסמל את השלמות. המתומן בירושלים, שהוא הצעד הראשון החוצה מהקביעות של הריבוע, מכיל בתוכו עיגול של שלמות.

הכיפה, שהייתה נפוצה בתקופה במאה השביעית בסוריה ובארץ־ישראל, נבחרה למבנה העל המתאים ביותר מפני שהחלל והמרחב שהיא יוצרת מעל הסלע מביעים יראה וקדושה, ומפני שהמשטח הרחב והבלתי שגרתי שלה משמש כר לקישוטים ולעיטורים העולים ביופיים על יתר חלקי המבנה. העיגול שהיא יוצרת מהדהד במעגלים נוספים בין העמודים במסדרונות המקיפים אותה, המשמשים להקפות.

לפי בנט, הכיפה היא חסד שמימי היורד על המאמינים. העיגול, הכיפה, קשור לתווחיד (توحيد), האמונה בייחודו של האל, שהיא כה מהותית לאסלאם. הכיפה היא הרמוניה, החלל הגדול שהיא יוצרת מסמל נצחיות, בתוכו יש קליגרפיה של פסוקים מהקוראן, המסמלים את הירידה של הקוראן בליל אל־קדר, ההתגלות כחסד אלוהי. הכיפה מסמלת את השמים והסלע מסמל את האדמה. המבנה הוא ציר העולם, הוא חיבור בין המישורים.

בתוך המבנה עצמו ישנן סימטריה והרמוניה; זה מתחיל בארבע כניסות המכוונות לארבע רוחות השמים, כשלכל כיוון יש משמעות ומיתולוגיה הקשורה אליו. מול כל כניסה ישנם גרם מדרגות וקשתות. כיום הכניסה היא ממערב אך בעבר היא הייתה מצפון, ונהגו להקיף את הבניין נגד כיוון השעון. בכל אחד מהקירות ישנם שבעה מפרצים, בחמישה מהם פרוצים חלונות המכניסים פנימה אור צבעוני. בפנים ישנם שני אמבולטורים, מסדרונות, המשמשים להקפות ומלאי התייחסות לבניין.

מתחת לכיפה סלע גדול שבתחתיתו מערה. אל המערה מוליכות מדרגות, בתקרתה פתח, ברצפתה כוכב מושחר שמכסה על באר הרוחות. כאן הפתח לשאול. בדרום־מערב הסלע עקבות רגלו של מוחמד שעלה השמימה. על הסלע ציונים המוקדשים לאברהם, לאליהו, לנביא אל־ח'ד֗ר (الخضر), למלאך גבריאל ולדוד. נוסף על כך, המבנה מבטא קשר בין האסלאם והדתות שקדמו לו, וכן מחבר את האסלאם עם המיתוס של בריאת העולם ושל יום הדין הנוצרי והיהודי. הוא מהווה את ציר העולם, מקום מעבר בין תווך של סלע לאוויר, מתחת לאדמה אל מה שמעליה. ועם זאת, אף על פי שהוא מרכז יש בו סיפור של שוליים – המסע הלילי אל המסגד הקיצון – ותהליך מעבר מהמסע האופקי אל האנכי.

לפי רוזן איילון, מהותו של המבנה מתגלה דרך העיטורים שלו – הכתובות, הפסיפסים, לוחות השיש – והקשר ביניהם. המבנה הוא הרמוני ויפה, ועונה בכך על אחד ממאפייני הקדושה של וילאם ג'יימס: "היסט המרכז הרגשי אל תחום הרגשות ההרמוניים והחיבה, מהלא אל הכן". המוטיבים העיקריים בעיטורי המבנה הם צמחים, בייחוד עצים, ועליהם אבני חן. ישנה התאמה בין עיטורי הצמחים בשיש המגולף, בפסיפסים ובלוחות השיש המנוסר, וכן בין צבעי העמודים והאור החודר דרך החלונות הצבעוניים. הכל יחד יוצר תחושה של גן עדן, תחושה שמתחזקת באמצעות סמלים שהיו מובנים למאמינים בתקופה ההיא. אחד מהם הוא סלים עם פרחים, המייצגים את המעשים הטובים של האדם ושאיתם הוא ניצב לפני אלוהים ביום הדין. העץ עם אבני החן מסמל את עץ החיים בגן העדן, שבנצרות מתבטא בצלב. עיטורים נוספים הם כנפיים המייצגות מלאכים, כתרים המייצגים מלאכים, רוזטות ומגילות צמחים היוצאות מאמפורות המשובצות באבנים טובות. היה זה סמל נוצרי של התחדשות המצוי באמנות הנוצרית המוקדמת. לפיכך המוטיבים בפסיפסים של כיפת הסלע הם התחדשות ותחייה מצד אחד וגן העדן מהצד האחר. הפסיפסים הורכבו כך שינצנצו בזהב אמיתי, ובכך הם מייצגים תכשיטים אמיתיים.

ישנו דבר אחד שהחוקרים לא התעמקו בו. צבעיה המקוריים של כיפת הסלע הושאלו מהמסורת הפרסית הקדומה ויש להם משמעות – כחול וצהוב מסמלים את השמש בשמים, את העליון שבשבעת הרקיעים המזוהים עם שבעת גרמי השמים, הנראים בעין בלתי מזוינת והנעים על רקע הכוכבים הקבועים (השמש, הירח, כוכב, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי). הראשי שבהם, זה שמזיז את כל המערכת, הוא השמש, המסמלת גם את הלוגוס האלוהי. וכך, הכיפה מסמלת את העלייה השמימה דרך שבעת הרקיעים. זאת ועוד, הכחול באסלאם מסמל את הנצחיות והזהב – את הידע. כיום הצבע הכחול על קירות המבנה נובע מאריחי הקרמיקה המצפים אותו, אבל בזמן הקמתו היו אלו פסיפסים מרהיבים, שרק חלק קטן מהם נותר על כנו. צבעה המקורי של הכיפה היה זהוב.

חלונות צבעוניים מחדירים פנימה אור בגוונים של כחול, ירוק וצהוב, הצבעים העיקריים בבניין וגם מחוצה לו, המשרים אווירה מיסטית. בפנים הכיפה נעשה שימוש רב בירוק ובאדום בצד הכחול והצהוב. ארבעה צבעים אלו יחדיו הם בעלי משמעות באסלאם המיסטי. כחול וצהוב הם צבעי השמש, ירוק הוא זה צבע הצמחייה והאסלאם, חיבור של שניהם.

חלק חשוב במערך העיטורי הוא הכתובות הקליגרפיות של פסוקים מהקוראן. לפי רוזן איילון, תוכן הפסוקים מאיר את משמעותו של העיטור. מלאכים נזכרים בהם שלוש פעמים, וכן מוות ותחייה – אלוהים ממית ומחיה, ישוע (אולם כנגד התפיסה הנוצרית שהוא בן אלוהים) וגן העדן. אין אזכור למסע הלילי.

רודולף אוטו טען כי המומנט של מסתורין נורא נמצא מסביב לכנסיות ולבתי כנסת, ואין ספק שהוא נמצא גם בכיפת הסלע. זאת נוסף על רגש הנשגבות והוד המלכות שמעורר המבנה הזה. כיפת הסלע עונה כמעט על כל מאפייני הקדושה המופיעים במדעי הדתות, ואין ספק כי היא עוררה ועודנה מעוררת בקרב המבקרים בה חוויות של קדושה, כפי שהן מופיעות ביומנים של עולי רגל לאורך הדורות. הבניין היה כה חשוב עד ששימש מודל לחיקויים באירופה בימי הביניים. מסדר הטמפלָרים כינה את המקום מקדש האדון, אימץ אותו לסמל ושילב אותו בחותמו, וכן הקים בו את מפקדתו.

העיקרון המארגן הפיזי של כיפת הסלע הוא הכיפה והסלע שנמצא תחתיה, ועליו טביעת כף רגלו של מוחמד שעלה השמימה. המבנה בנוי בצורה רדיאלית סביבו, הבניינים ברחבה מתייחסים לכיפה שמעליו, וההרים מסביב מתייחסים לכיפה. הכיפה והסלע הם ציר עולם קלאסי המחבר בין מישורים ובין ממדים – מערה (מתחת לסלע), עולם ושמים (הכיפה בצורתה ובצבעיה מזכירה שמים, המבנה המתומן – את עולם החומר), אך גם העולם הזה וגן עדן – חומר ורוח. יתרה מזו, הסלע הוא גם מקום בריאת העולם, מקור המים שהם חיים אך גם מקום המשפט ויום הדין. למעשה, הסלע הוא טבור העולם.

אולם ישנו עיקרון מארגן נוסף במבנה והוא האמנות והאדריכלות הנפלאה שלו. המאפיין הבולט של הקדושה במקרה זה הוא היופי וההרמוניה. מהותה של כיפת הסלע היא חיבור עם מצב גן העדן, היא נבנתה כך שתעורר במבקר תחושת קדושה ותעודד את הרגש הדתי הגבוה. כיפת הסלע היא גם מקום מעבר בין ממדים – בין עולם החיים ועולם המתים, בין עולם העתיד ועולם העבר. עם זאת, מה שמתרחש כיום בכיפת הסלע, וזה נכון גם לגבי הכותל ובמידה מסוימת גם לגבי כנסיית הקבר, זהו רידוד של התחושה הדתית והעברתה למישור הרגשות הנמוכים והחומר, דבר המתבטא בלאומיות ובקיצוניות.

כיפת הסלע היא מבנה כמעט מושלם מבחינת המידות המקודשות והגיאומטריה האזוטרית עד כדי כך שיש האומרים שהיא היא המקדש שאליו מתייחסים הבונים החופשיים, ושדוד ושלמה של הבונים החופשיים הם אבו דאוד וסלמן מאדריכלי המקדש של עבד אל מלכ. ראשית דבר הקיפו דאוד וסלמן את הסלע ב12 עמודים ו4 אומנות התומכות בכיפה, מסביב למעגל פנימי זה יש מעגל נוסף של 16 עמודים ו8 אומנות התומכות במתומן הנמצא מתחת לכיפה ומתרומם כלפיה, ומסביב למעגל הזה יש מעגל נוסף שהוא קירות הבניין המתומן ובהם 4 פתחים כלפי 4 רוחות השמיים. שלושה המעגלים מסמלים את שלבי היווצרות העולם, ואת מפת העולם כפי שהיא נתפסה אז: במרכז יש את אבן השתייה וירושלים, וסביב לה את היבשה ומסביב לה את האוקיינוס – הים. זאת בדומה למסורת היהודית הממשילה את העולם וירושלים במרכזה לאישון שבעין אדם, את החלק הכהה – האיריס לשאר העולם ואת החלק הלבן לאוקיינוס.

גם בתוך מבנה כיפת הסלע פרופורציות מקודשות רבות, כמו למשל: רוחב המסדרון החיצוני הראשון, זה של האוקטגון, הוא שליש מקוטר מעגל הכיפה. קוטר מעגל הכיפה הוא כגובה המקום שממנו מתחילה הכיפה להתעגל, הכיפה נשענת על גבי עמודים בממדים שאינם עולים על העיגול הקטן ביותר שניתן לחוג מסביב לסלע. גובה העמודים המרכזיים הוא בדיוק שליש מגובה מרום הכיפה (ארבעים מטרים). גובה הכיפה הוא ריבוע (חזקה) של הכיפה וכן הלאה.

הפרופורציות המיוחדות משרות למקום אוירה של קדושה מיוחדת, "פרופורציות מיוחדות אלו מרשימות את המבקר באופן לא מודע, שכן הנן חלק חשוב מן ההוויה הקוסמית והיא קיימת הלכה למעשה בטבע.. אך בעוד בטבע היא סמויה, כאן היא נראית לעין, וכדבר כה יסודי בחיינו היא תופסת אל כל ישותנו מבלי שנדע להסביר את מקורה".

שפע הקשתות והעמודים, וסידורם המיוחד כאן, נותנים אשליית עמוק ומרחב העולים לאין שיעור על הגודל האמיתי של המבנה. "הטבעת המרכזית של התמיכות הוסטה בכשלוש מעלות בשעת הבניה, כדי להגדיל את מרחב הראיה, ועל ידי כך ניתן להבחין בו זמנית לא רק בעמודים הקרובים אלא אף באלו המרוחקים ביותר". חלונות צבעוניים מכניסים פנימה אור מיסטי בגוונים של כחול ירוק וצהוב,

כיפת הסלע נתפשת על ידי המוסלמים כהמשכו של מקדש שלמה, בקוראן יש אזכורים מפורשים של בית המקדש, הנקרא גם מסגד (פרשת בני ישראל), וכן אזכורים מרומזים לכל מיני מוטיבים הקשורים לכיפת הסלע, כמו למשל הסלע (פרשת המערה יח', סג), הארץ המבורכת (פרשת השולחן, ה', כא), (פרשת הנביאים כא, עא), העלייה לשמים (פרשת הכוכב נג', א-יז). דוד ושלמה (פרשת האות צ).

שלמה לפי המסורת המוסלמית קשור לצד הצפוני של כיפת הסלע ולגן העדן, הוא שולט על השדים ועל העולם שמעבר, "אז העמדנו לרשותו את הרוח למהר בפקודתו בקלות לכל אשר יצווה ואת השטנים והשדים שיעבדנו לו כבונים וצוללים, בעוד שאחרים שלא נשמעו לו אסרנו באזיקים ואמרנו לו: זוהי מתנתו לך וממנה תוכל להעניק, או לא להעניק, לאחרים כפי שתרצה ללא הגבלה". בשורת האות צ'. 35. יש כמה בניינים מצפון לכיפה הקשורים אליו: כיפת הרוחות (אולי), כיפת אל חידר (שם כלא שלמה את השדים), כיסא שלמה (שם ישב שלמה מתבונן בשדים גם לאחר שמת), כיפת שלמה (שם נשא שלמה את תפילתו המפורסמת לאחר חנוכת המקדש).

השער הצפוני של כיפת הסלע נקרא שער גן העדן, המקום נחשב כמוביל לגן עדן ואף הייתה שם בעבר מרצפת שחורה שהערבים טענו שהיא מכסה על פתח המוביל לגן עדן, המרצפת נקראה "בלטת אל גינה – אריח גן עדן, עליה היה מסמרים בצורת צלב. היא נחשבה גם כמכסה על קברו של שלמה המלך. בעבר נהגו להיכנס לכיפת הסלע מהצפון (כיום הדלת סגורה, ואולי בעקבות זאת גם סגורים, לצערנו, שערי גן עדן במקום) ולהקיף את הסלע מימין לשמאל, כנגד כיוון השעון. כיום הכניסה הראשית היא ממערב. השער הצפוני נקרא גם שער השופר, מכיוון ששם יתקע המלאך בשופר לבשר את יום הדין. מעל הדלת כתובת: "כל היראים את אללה … יובלו אל גן העדן". ממול לפתח, במרחק צעדים אחדים ממנו, דרגש הפונה דרומה ובו שבע גומחות תפילה, שלפי המוסלמים משוייכים לשבעה הרקיעים.

דוד קשור לצד המזרחי של כיפת הסלע ולמשפט שיקרה שם ביום הדין. "ונתנו לו את החכמה ואת כשרון ההבחנה והשיפוט בדין ודברים של יריבים" בשורת האות צ'. 20. "אחר כך אמרנו לו: דויד, עשינוך ממלא מקומנו בארץ ולכן שפוט בצדק בין האנשים…" בשורת האות צ'. 25.

השער בצד המזרחי של הכיפה נקרא שער דוד מלך ונחשב כקרוב לגיהינום, מה שמלמד אותנו שלעיתים הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות (גן עדן). המסורת העברית אומרת: מסכת עירובין 19: "שלושה פתחים יש לגיהינום, אחד במידבר, אחד בים ואחד בירושלים". ביום הדין יופיע המלאך רפאל (כל אחד מארבעת המלאכים העיקריים קשור לאחת מארבע רוחות השמיים) ויקבץ את המאמינים בעמק יהושפט שממול. דוד לפי המסורת המוסלמית קשור למשפט. ובשער זה הוא ישב לשפוט את העם, במשקוף הפורטיקו של השער ניתן לראות שרידים מן הפסיפס המקורי שכיסה בעבר את המבנה כלפי חוץ. וכן משמאל לו יש כתובת המנציחה את פעלו של אל מאמון לשיפוץ המסגד.

אחד העוזרים והאנשים המקורבים לעבד אל מלכ היה חליד בן יזיד הראשון (Khalid ibn Yazid), שנחשב לאלכימאי המוסלמי הראשון, הוא נועד להיות חליף, אבל קיבל בהשלמה את מעבר התפקיד לענף אחר של המשפחה והשקיע את זמנו ומרצו בלימוד תורת הסוד, וגם מונה לתפקידים רבים, ובהם המושל של אזור חומס ומפקד הצבא. הוא היה פעיל בזמן בניית כיפת הסלע, ויכול להיות שאחראי לידע לשימש בבניית הבניין המופלא (הוא היה בן 24 בזמן הבנייה).
באגדות הוא נקרא המלך כאליד, הוא אסף את מלומדי מצרים כדי שיתרגמו את הספרים היווניים והקופטים על האלכימיה לערבית. ביניהם היו אנשים מהדור שלפני הכיבוש הערבי. לפי האגדה נזיר בשם מריון לימד אותו והביא לו ספרים שתורגמו לספר הראשון בערבית על אלכימיה, אחד משמות הספר זהThe Epistle of the Wise Monk Maryanos to the Prince Khālid ibn Yazīd אך לרוב הוא נקרא: The Book of the Composition of Alchemy

מבנים ברחבת הר הבית

בנוסף לכיפת הסלע ומסגד אל אקצא יש ברחבת הר הבית אתרים יפים רבים, שנבנו במהלך 1200 שנות שלטון מוסלמי בירושלים, חלקם בתקופות קדומות החל מהערבית הקדומה והמשך בצלבנית, ומספר אתרים חשובים במיוחד בזמן השלטון הממלוכי (מאות 13-16). מחוץ לקהיר שבמצרים, במערב הר הבית יש את הדוגמאות היפות ביותר של אדריכלות ממלוכית (שליטי מצרים במאות 13-16)

מבנים קדומים

זית הנביא מוחמד

ליד המדרגות המובילות לרחבת כיפת הסלע מדרום ישנו זית מקודש הקשור לפסוק האור בקוראן.

עמוד מוחמד

114 מטר דרומה לשער הרחמים יש עמוד אבן הבולט כמטר מהחומה. המקום נקרא "ציראט" שפירושו מקום הערצה וסגידה. לפי המסורת ביום הדין יתאספו כל בני האדם בעמק יהושפט ומעמוד זה ימתח חבל דק בכיוון הר הזיתים. בסמוך לעמוד ישב בדין ישוע בן מרים, ואילו על הר הזיתים ישב מוחמד.  בין שני המקומות ימתח חבל דק כשערה וחד כחרב, והצדיקים באורח פלא ובעזרת מלאכים יעברו בו, ואילו החוטאים יפלו לגיהינום. רעיון זה של "הגשר" באחרית הימים מקורו בדת הפרסית…

כיפת הרוחות

כ50 מטר צפונית מערבית לכיפת הסלע נמצאת כיפה קטנה נשענת על עמודים דקים מעל סלע. זה הוא מבנה צלבני הדומה למבנים דומים על הר הזיתים. יש אומרים שהסלע שמתחת לכיפת הרוחות הוא אבן השתייה, ולא זה שמתחת לכיפת הסלע. כיפת הרוחות נמצאת על הציר המחבר את שער הרחמים עם הגולגותא מצד אחד והר הזיתים מהצד השני, שהוא ציר מדויק מזרח מערב. לפי האגדה המוסלמית שלמה המלך נעזר ברוחות לבנות את כיפת הסלע ולאחר מכן נעל אותם בחדר סמוך למקום.

כיפת גבריאל

סמוך מאד לכיפת הסלע עצמה, מצד צפון מערב, יש מבנה כיפה קטן נוסף נשען על עמודים דקים (כנראה צלבניים, שנקרא כיפת פאטמה, כיפת גבריאל, או מחראב הנביא. על רצפתו אבן מעוגלת בצורת אגן המשמשת כמחרב, לפי המסורת כאן ניצב גבריאל בזמן עליית מוחמד לשמיים ונתן לו את ברכתו, מעבר לכך לא ידוע הרבה על המקום.

כיפת השלשלת

זהו מבנה קדום הסמוך לכיפת הסלע ממזרח לה, כנראה מזמן בנייתה בסוף המאה ה7. הוא מורכב משני מעגלים של שש ואחת עשר עמודים. העמודים מסודרים כך שמכל מקום ניתן לראות את כולם. לא יודעים בדיוק למה המבנה שימש. יש אומרים שזה היה דגם לבניית כיפת הסלע, אך מספר הצלעות שונה… יש אומרים שזה היה מקום אכסון האוצרות שנועדו לבניית כיפת הסלע. הכנסה של שבע שנות מס ממצרים, אך הבניין אין לו קירות… לפי המסורת המוסלמית כאן היה מקום המשפט של דוד המלך ומכאן השם "כיפת השלשלת", דוד המלך שפט את העם בעזרת שלשלת פלא שהשתלשלה מתקרת המבנה. החשיבות של ההקשר הזה היא שדוד גם ישפוט את מעשי בני האדם באותו המקום ובאותה דרך ביום הדין.

לדעת החוקר שיר, הקשרו של המבנה הנוכחי למקום המשפט איננו מקרי, שכן הוא ניצב במקום שער ניקנור, ובסמוך לו הייתה לשכת הגזית, מקום מושב בית הדין בתקופת בית שני. אין זה מן הנמנע, על כן, כי המסורת המוסלמית, על אף אופייה האגדתי המובהק, שואבת את מקורותיה מעובדות היסטוריות מוחשיות.

הקשתות ברחבת הר הבית

כיפת הסלע נמצאת על רחבה מוגבהת מפני רחבת הר הבית. יש מספר גרמי מדרגות העולות לרחבה מכמה כיוונים, ומספר מערכות של קשתות שלכאורה אין שום סיבה להימצאותם כלפי אותם כיוונים. הקשתות מכונים בפי המוסלמים "המאזניים". לפי אמונתם ביום הדין יתלו מאזניים בראש קשתות אלו וגורל נפשות המאמינים ישקל לשבט או לחסד. בהתחלה היו רק שש מערכות קשתות או ארבע, הקשורות כנראה לפתחים של כיפת הסלע ולכיווני השמיים. כיום יש שמונה

מבנים ממלוכים

סביל קאיתביי

זהו מתקן לטהרה הנמצא מעל בור מים ונבנה בצורת מאוזוליאום מהתקופה הממלוכית, יש לו כיפה המעוטרת ערבסקות בעלי עושר גיאומטרי רב שהיא היחידה מסוגה מחוץ לקהיר.

מדרסת אשרפייה

זהו היהלום השלישי בהר הבית, לאחר כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, בית ספר להלכה בעל כניסה וחזיתות נפלאות, יחידות מסוגם. קאיתביי היה שליט חזק שגילה עניין רב בנושאי דת ומדע וחי בהתנזרות מהבלי העולם. הוא ביקר בירושלים בשנת 1480 ואז ניתנה לו במתנה מדרסת אשרפייה. היא לא הייתה לפי טעמו והוא הורה להורסה ולהקים במקומה מדרסה אחרת שתהיה גדולה ונאה ביותר, כסגנון המדרסות שהוא הכיר במצרים. הוא הביא צוות בנאים ובראשותם ארכיטקט קופטי שבנו את הבניין מחדש. מפעל הבנייה מונצח בכתובת לצדי שער הכניסה "הבניין של מדרסה מבורכת זו הוקם במצוות האימאם הנעלה אמיר המאמינים סולטאן מלכ אל אשרף אבו נאסר (יזכה לניצחון אדיר). בשנת 1482". בבניין בולטים עיטורי סגנון האבלק. הוא מורכב משתי קומות, בקומה ראשונה אולם רחב ידיים, ובקומה שנייה חדרי מגורים, שירותים, חצרות וחדרי לימוד. חלקה הקדמי של הקומה העליונה הרוס. זוהי המדרסה היחידה הבנויה בהר הבית ממש.

מזרקת הכוס

זהו מתקן טהרה – מזרקה דמוית גביע בין כיפת הסלע למסגד אל אקצא המזכירה כוס ענקית, היא נבנתה על ידי האמיר הממלוכי תנכז, שבנה בירושלים בין השאר גם את מבנה התנכזיה שמחוץ לשער השלשלת (ששימש כמקום משפט) וכן את שוק הכותנה (ביציאה מהר הבית מערבה). יש אומרים שהכוס נהייתה לסמלו, ולכן על המדרסות והחנקות (מרכזים של סופים) שהוא בנה הכוס מופיעה.

צריחי הר הבית

בהר הבית יש כמה מסגדים עם צריחים בולטים בצפון ובדרום הרחבה מהתקופה הממלוכית. בצפון מערב נבנה את מסגד העוונאמה במאה ה13 ונקרא על שם משפחת עוונאמה מצאצאי שייח' עאנם אבן עלי שהיה ממונה על מדרסת צלאחיה (שהייתה בכנסיית סנטה אנה). במגדל ארבע קומות שכל אחת שונה מהאחרת.

בדרום מערב הרחבה, ליד שער השלשלת, יש צריח שנבנה על ידי תנכז. זהו הצריח החשוב ביותר בהר הבית. ממנו קוראים לתפילה.
בצפון מזרח הרחבה ליד שער השבטים יש צריח שנבנה בתקופה הממלוכית, במאה ה14, ולמרות זאת הוא עגול, זו דוגמא ייחודית.

אנחנו למדים שרוב צריחי הר הבית נבנו לאחר התקופה הצלבנית, כשם שנבנו גם הצריחים שמעל כנסיית הקבר, אולי בכדי לסמל את ניצחון האסלאם, ולבטל השפעת הכנסייה שהייתה במקום.

כיפת הדקדוק

מבנה נוסף שנבנה לאחר הניצחון על הצלבנים, הוא כיפת הדקדוק, על ידי האיובי אל מלכ אל מועטם עיסא (האיובים קדמו לממלוכים) בראשית המאה ה13. בעבר ראו במקום מדרסה הקשורה ללימוד הדקדוק הערבי ומכאן השם. המיוחד בבניין הקטן יחסית הוא העמודים שבכניסה, שנקראים מעי האלוהים, אלו עמודים מפותלים שיש המקשרים אותם לבועז ויכין, הם מזכירים את העמודים בכנסיית סנט קלייר בסקוטלנד. כיום יושב שם השייח הממונה על הר הבית.

דוכן הקיץ וכיפת יוסף

בעלייה להר הבית ממסגד אל אקצא יש דוכן יפה שמעליו נאמרו תפילות לבוא הגשם. המדרגות והמעקות הם מתקופת בורהאן א דין הממלוכי במאה ה14, המבנה בכללותו קדום יותר וכנראה נבנה על ידי האיובים, העמודים והקשת הם שרידים צלבניים. 11 מטר מערבה לדוכן יש כיפה על עמודים שנקראת כיפת יוסף, כאן פגש מוחמד ביוסף לפני עלייתו לשמיים. המבנה מתוארך מזמן צלאח א דין – סוף המאה ה12.

[1] ישנו ציר צפון־דרום נוסף הקשור למרכז הגיאוגרפי של הרחבה ומחבר בין המחרב של עֻמר הנמצא בדרום־מזרח מסגד אל־אקצא וכיפת השלשלת. במילים אחרות, כיפת השלשלת היא במרכז הגיאוגרפי, המרחבי, של הרחבה, והיא מהווה מעין אומפאלוס (שם, עמ' 27), דבר המסביר את קיומה ואת מהותה. רוזן־איילון שוללת את ההסבר כי כיפת השלשלת היא בית אוצרות או מודל של כיפת הסלע.
[2] כיפת הסלע נמצאת במרכז נקודות החיתוך של הקו שבין הר הצופים לאבו תור, שבין הר הזיתים לגבעת רחביה, שבין אוכף הר המשחה והכיפה של אבו דיס לבין רוממה, שבין ארמון הנציב לגבעה הצרפתית וגבעת התחמושת.