מגוון הדתות של הודו

מחקר הדתות לא יכול להיות שלם מבלי התייחסות להודו, למעשה תחילתו של מחקר הדתות והתפתחותו דרך אנשים כגון מקס מולר או מירצ'ה איליאדה נובעת מההשוואה שהתבקשה בין דתות ואמונות הודו שהתגלו למערב ובין הדתות המערביות.
ההשוואה בין התרבות ההודית והאירופאית הביאה למסקנה שיש לשניהם מקור משותף, הלא הוא ההודו אירופאיות, והיו ניסיונות למצוא את האמונות הבסיסיות של אותו מקור משותף, בבחינת שבטים נודדים מגדלי בקר שהגיעו להודו ולאירופה מארץ מוצא משותפת אי שם בהרי אסיה או בערבותיה ולהם בסיס אמונה משותף שנעשו ניסיונות, בעיקר על ידי מירצ'ה איליאדה, לשחזר את המבנים שלו, הנובעים מארכיטיפים בסיסיים של האדם באשר הוא אדם, אך יש להם את הגוון המיוחד שלהם.

היסטוריה ההודית – רקע לטיול בדגש רוחני

ראשיתה של הדת ההודית בפולחנים וודים, עד היום בחתונה, לידה מוות, יש  את הפולחן וצריך ברהמין, בנדיט שמוסמך לעשות את הטקסים הללו. זה התחיל בחברה שסוגדת לאלים שהביאו איתם נוודים רועי צאן ובקר, נלחמים אחד בשני, שבטים שמגיעים כנראה ממרכז אסיה, בעי שפות הינדו אירופאיות.
החברה הזאת במשך אלף שנים הולכת ומתקדמת מאזור דלהי לאורך עמק הגנגס, לצפון ומרכז הודו, הם מקימים שש שערה מדינות גדולות הסוחרות אחת עם השנייה. עם ההתפתחות נוצרים מבנים פוליטיים יותר מורכבים והטקסים הוודים כבר לא ממלאים אותו תפקיד, מתחילה תמורה בקרב הברהמינים והקשטריה שכבר לא מסופקים עם קיום המצוות כמו שהם, מתחילה תנועת הסניאסים, הפרושים. אם היה לנו עד עכשיו רק מלך וכהן נוצר לנו מעמד שלישי של פרוש. יש לנו מלך, כהן ועכשיו גם פרוש, המלך קשור לכהן, הוא מעביר לו את המטען הרע של תוצאות השליטה וזה נפטר ממנו. הכהן לוקח על עצמו את המטען השלילי של המלך, כל טקס יש פטרון שהוא המלך, שזוכה לשירות מהכהן. אז מי יותר טהור? הכהן הופך להיות לטמא בגלל שהוא לוקח את החטאים מהמלך, ויוצא מכך שרק הפרושים הם הטהורים האמיתיים, ביניהם הנסיך מדרום נפאל הידוע בתור הבודהא ההיסטורי.

הפרושים מחפשים הארה, לצאת ממעגל החיים והמוות, ליצור מוקשה, שחרור. בגלל שהפרישות כל כך דומיננטית, המלכים מגיבים אליה. המלכים לוקחים את שכבת הברהמינים שכותבת ספרות פרשנית על הלכות הברהמינים ומביאים בספרים את האידיאל הבסיסי של התרבות ההודית שנקרא varna המשמעות צבע או תפקיד, ארבע הוורנות, הקסטות, ומוסיפים לו את ashrama וdarma, החוק לפי שלבים ומעמדות. אם אני מלך אני צריך לעבור שלבים, כנ"ל לגבי כהן, כנ"ל לגבי לוחם. השלבים הם: לימוד, חיי משפחה, פרישות קבע, פרישות נוודית.

בגיל 50-75 אדם יוצא למצב של שוכן יערות, הוא הולך לאשרם של לימודים רוחניים מחוץ לעיר, חי שם עם אשתו, זה קורה בנכד הראשון או בשערה הלבנה הראשונה, לאחר התקופה הזו של כמה שנים ביער, הוא עובר לנוודות טוטלית, סנייסטה של ממש, לא נשארים באותו מקום יותר משלושה ימים, האישור היחיד שיש הוא בחודשי המונסון להישאר שלושה חודשים באותו מקום.
הברהמינים לקחו תופעה שמאיימת על הסדר הקיים, והכניסו אותה בתוך סדר חדש. הכולל את הסדר הישן. הפרושים הפסיקו להוות איום, גם בגלל שהיו קבוצות שונות ולא מאוחדות. הדבר היחיד שאיים על השלטון והדת היה הבודהיזם, הגאיניזם, והחילוניות.

הינדואיזם

במגוון האמונות ההודיות, או מה שנקרא באופן כללי הינדואיזם, ישנם חלקים, שרידים, של אמונה ופולחן האלה אם הקדומה, חלקם עתיקים יותר וקיימים עוד מתחילת התרבות, וחלקם התפתחו במהלך הדורות לכדי כת נפרדת שנקראת "שקטי", משמעותו המילולית זה כוח, שם נרדף לאלה. זהו מעין זרם אמונה בתוך הנהר הכללי ששוטף כל דבר הודי. הדרך של השקטי היא עוצמה, אנרגיה, הופעה נשית של העולם המטאפיזי, לעיתים שקטי קשורה לפרווטי, אשתו של ברהמה, או לקאלי. היא קשורה לכל השלושה, שיווה, וישנו וברהמה, היא הבוראת, האנרגיה הקיימת ביקום, וההכחדה שלו.

בנוסף על כך ישנם חלקים פילוסופים עמוקים קדומים של מונותאיזם ומטפיזיקה, מיסטיקה והתייחסות לאדם כאל דמות היקום, מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס, האדם נקרא פורושה, מעין דמות אדם קדמון לכל קדומים של הקבלה, והביטוי שלו כמייצג את מבנה היקום בא לידי ביטוי אפילו בנושאים ומדעים כגון אדריכלות – סטפטה וודה. באופן כללי הדת בהודו היא מגוון רב של דברים, החל מהתנהגות אתית, המשך בדבקות "בהקטי", המשך בפולחן אלה, המשך בתרגולים פיזיים – יוגה, המשך במטפיזיקה – אנרגיות, החל מטקסים עממיים ומאגיה שחורה וכלה בשאיפה להארה.

עמוק בתוך סבך האמונה קיימת המחשבה שהדת הגיעה ממקומות גבוהים יותר, אולי מהשמש או מהשמיים, יצורים שמימיים, אנשים שהם יותר מאנשים החיים לנצח וקיימים עד היום בהימליה, לדוגמא, הביאו בשורה לבני האדם, הייתה תקופה של נאורות ורוחניות, ואילו כיום אנחנו בעידן הקאלי, ירידה והפחתה של כל מה שקיים, שטחיות ובלבול. האמונה הזו מזכירה סברות המופיעות בחוגים אנתרופוסופיים ותיאוסופים בדבר מאסטרים נאורים שהביאו את הדת והתרבות המקורית להודו. בבחינת תרבות מתקדמת ששורשיה אולי באגן טארים, מושבה של אטלנטיס, שקשורה לישויות מחוץ לכדור הארץ. וזה קשור לדברים כמו הפעלת העין השלישית, צ'קרות ומרכזי אנרגיה, קונדליני, יוגה ברמות המתקדמות ועוד.

היסטוריה הינדואיזם

התקופה הקלאסית מ1500 ועד 500 לפנה"ס
הכתבים העתיקים של ההינדואיזם הם הוודות
החלוקה לקסטות, מופיע לראשונה ב1300 לפנה"ס בוודה הכי חשובה הריג וודה. החברה נחלקת לארבעה חלקים: ברהמינים, קשטריאה, ואישיה, שודרה.
כל הטקסטים של הוודות מופיעים בארבע וודות הנוגעות בנושאי הפולחן, מתחם מקודש ואיך להקים אותו.

בוודות מופיעה תפישה של אדם קדום שהוא מקיף את היקום כולו. העולם כולו ועוד עשר אצבעות. הוא הוקרב על ידי האלים, מראשו נוסד מעמד הברהמינים, מזרועותיו מעמד הקשטריה, מירכיו מעמד הוואיש, ומרגליו מעמד השודרה.
ישנם שלושה אלים: שיווה, ווישנו ושקטי, ווישנו זה רמה, קרישנה בודהה, מופיע בעשרה גלגולים שונים.

הברהמות והאופנישאדות, הם כתבים עתיקים שבאים אחר כך ובהם חלקים של מיתוסים, היסטוריה, הם מופיעים בכדי לבאר את הפולחן והוודות.  המימסה, תפוקה ספרותית גדולה, מה הם הוודות? איך אפשר לפרש אותם? איך מוכיחים את העליונות שלהם על פני תפישות אחרות?
Purusha sutra  מסה דתית הלימודים של מישהו מספר משהו, תוספת לתוך הריג וודה ובה מתואר מעשה בריאת העולם.

הדרך של הוונדטה

ישנם שש דרכים בהודו שמסתמכות על הוודות, כגון יוגה, וודנטה, ויש שש דרכים הדוחות את הוודות כגון בודהיזם. ישנם שש וודות, דרכי מדע רשמיות ועוד ארבע נוספות כגון סטפטה וודה – אדריכלות, וודה של דרמה ריקוד ומוזיקה, ועוד

הדרך של הוודנטה עוצבה במאה ה8 לספירה על ידי אדי שנקרה שעיצב אותה מסתמך על פרשנות של כתבים עתיקים, הדרך של הוודנטה נשענת על הוודות העתיקות, בעיקרון לפי סוומי קאשי ישנה שלושה שלבים בלימוד הידע: שלב אחד הידע עצמו, שלב שני מדיטציות ותרגול, עקרונות, שלב שלישי הרהור, התחברות למרכיב האלוהי
המורה שלו לימד אותו שלושה עיקרים של הוודנטנה:
1. יש מציאות אלוהית
2. ישנו העולם הזה
3. האדם הוא שיקוף של המציאות האלוהית
הוא קולגה של סוומי קותי שחי באוטרקאש כבר 24 שנים. והגיע למנזר בגיל 14, נחשב על ידו כגדול בתורה. שניהם מלמדים בכל מיני דרכים ומקומות. לפי סוומי קותי העיקר של הלימוד הוא עיקרון האחדות. לפי סוומי קאשי הקשה ביותר הוא להיות אדם פשוט, וכן צריך ללמוד מגוון של דברים ולא להיות "מומחה", ויחד עם זאת לאחר שלומדים את המגוון, אזי מוצאים את הנתיב זרימה הטבעי.
התלמידים קמים כל יום ב4.30, אוכלים שני ארוחות ביום, ולומדים את הספרים הקדושים.

דרכים מחוץ למסגרת של ההינדואיזם

בודהיזם

הודו היא הארץ שבה התחיל הבודהיזם, בזמן הקיסר אשוקה זאת הייתה דת המדינה, לפני אלפיים שנה, אבל בסופו של דבר ההינדואיזם ניצח בקרב על נשמתה של הודו, מתוך הטענה שבבודהיזם אין אלוהים ואין נשמה. ישנם כמה אתרים בודהיסטיים בהודו ושרידים של תפארת העבר, כמו כן הדלאי למה, ראש הבודהיזם הטיבטי מנהיג קהילה גולה בצפון המדינה.

ג'ייניזם – במקביל לבודהה

לפי האמונה הג'יינית הגיעו לעולם עשרים וארבע אווטרים, אחד אחר השני, שרבים מהם חיו זמן רב, וזה אומר שהמוקדם ביותר חי לפני שנים רבות, הם עשו מדיטציות, הגיעו להארה, לימדו בני אדם את דרך הטוהר ורוחניות, כשהאחרון שבהם חי בזמן שמקביל לבודהה ולמעשה מיסד את הדת החדשה, אלא שהאמונה הודרך היו קיימים מני קדם.
עשרים וארבע המוארים נקראים סוללי הדרך, הם מעבירים את המאמינים על פני נהר הקרמה וגלגולי הנשמות. האחרון שבהם נקרא בשם ג'יינה – כובש יצרו, למרבה ההפתעה הוא היה הבן השני של הבודהא הגדול. מבחינת הג'יינים, עשרים וארבע המוארים הם האלוהים, ואין הם עובדים את אלוהים מחוץ לכך. האל הוא תכונות בלתי משתנות של הנשמה הטהורה, היקום הוא נצחי.

הג'יינים לא פוגעים באף חי, מקיימים צמחונות אדוקה, כולל ביצים וחלב. העיקרון החשוב ביותר שלהם הוא "אי אלימות" אעימשה, פעולות החיים יוצרים שינויים בקרמה, המטרה היא שחרור – מוקשה, וזה מושג על ידי חשיבה נכונה, התנהגות נכונה, אמונה נכונה. יש בעולם חלק רוחני בעל תודעה וחלק מת חסר תודעה, הרוחני כלוא בחומרי, התורה הג'יינית היא במידה רבה גנוסטית. העולם הוא סבל ורוחניות והתכחשות לחומר זאת הדרך היחידה להימלט ממנו.
אימו של מהטמה גנדי הייתה ג'יינית, והדת השפיעה על רבים מעקרונותיו. הג'ייניזם מאד קשור להינדואיזם מצד אחד, מקיים חלק מהחגים, ולתפישה הבודהיסטית מהצד השני. הנזירים הג'יינים ממלאים חמש עקרונות: אי אלימות, אמירת אמת גם אם זה לא נוח, לא לגנוב, איפוק מיני, ואי קבלת מתנות. במקדשים הגיינים אין קיבוץ נדבות.

מקדש ברנקור

המקדש הג'ייני היפה ביותר, יצירת אמנות של ממש, נמצא ברנקור, אמצע הדרך בין אודיפור לגדפור ברגסטאן, המקדש הוא סימפוניה בשיש, יצירה מופלאה של פיסול, עיטור, אסתטיקה, אמנות ואדריכלות מקודשת, בכניסה את המקדש על התקרה מפוסלת מנדלה ובה המילה אום, סימן למדיטציה שדרכה מתחברים אל הקדוש. קיום המילה מקדש את המקום ומפיח בו חיים. המקדש בנוי בפרופורציה מושלמת ולפי כיווני הרוחות, למספר ארבע חשיבות רבה בג'ייניזם. יש בו אלפי עמודים מעוטרים ומפוסלים, עשרים וארבע כיפות, מנדלות נהדרות, ופסלים כמותם אין בשום מקום אחר בעולם. פשוט תענוג. הוא נבנה במאה ה16 על ידי שליט שנטה לג'ייניות עשיר, ויש בו אפילו הקדשה של אכבר, השליט המוגולי הגדול ביותר של הודו, שתמך בג'ייניזם ושאב ממנו חלק מרעיונותיו

סיקיזם

מייסד הדת גורו נאנק חי ופעל בתחילת המאה ה16. נאנק היה מורה מואר וגם מתקן חברתי שטייל בכל העולם, לפי המסורת הוא הגיע לבגדד, מכה, ירושלים, וכמובן למקומות שונים בהודו, עד שנות החמישים של חייו היה מטייל בלתי נלאה, הוא כתב חרוזים שלימים הפכו לספר הקדוש ביותר של הסיקים. אחריו היו עשרה גורואים נוספים, כשהאחרון שביניהם, גורו גובינד סינג הוא החשוב ביותר, פעל במאה ה17 וייסד את קסטת הלוחמים למען הדת שלהם חמישה חפצים: מסרק, שיער ארוך, פגיון, שרוול וצמיד מתכת עגול. לאחר מותו הוא קבע את הספר "אדי גראנת" כגורו ה11, והוא נקרא מאז "גורו גראנת סהיב".
הספר נשמר במקדש הזהב בארמיצר, שהוא המקום הקדוש ביותר בעולם לסיקים.

גורו גובינד סינג התבודד במשך כמה שנים במקום נפלא שנקרא המקונד, לחופי אגם בגובה מעל 4000 מטר ומוקף פסגות מושלגות. יש כיום מקדש שהוא השני בחשיבותו לסיקים, לאחר מקדש הזהב בארמיצר, ניתן להגיע לשם בהליקופטר או ברגל.

אצל הסיקים אין הבדלי קסטות ויש מעמד משופר לאישה. הם מדגישים את האל היחיד חסר הצורה.
הסיקים לחמו במוסלמים והקימו ממלכה בפנג'ב, ועד היום הם הרוב בארץ זו. הם צמחונים, וכיום דת המדינה היא צמחונות ואין לאכול בשר בפומבי.
הסיקים נפגשים במקדשים משלהם, ומדגישים חיים בעולם, נשיאה בעול המשפחה, צבירת רכוש ונדבה, וחזרה על שם האל, מעין זיכר של הסופים.

האסלאם בהודו

האסלאם מגיע להודו כבר במאה ה8, על ידי רועים וסוחרים, יש כיבושים גדולים של מחמוד מגזני מאפגניסטן במאה ה11 בהודו, ולאחריו יש התיישבות של קבע ב1197 מייסדים לוחמים מוסלמים את סולטנות דלהי, חמש שושלות היושבות בדלהי ושולטות על צפון הודו. הם מוחלפים על ידי השושלת המוגולית במאה ה16. האסלאם לובש הרבה צורות בכל מיני מקומות. השליטים מגיעים ממקום שבו לסופיזם יש מקום של כבוד. המוגולים מאמצים את המסדר הצ'יסטי. המגיע להודו בראשית המאה ה16. אחד מהשייח'ים הצ'יסטים מנבא לסולטאן אכבר שיהיו לו שני בנים, וכתוצאה מכך המלך מאמץ את המסדר.

שייחים שמגיעים מבחוץ מקימים "אשרם" מתחתנים, הצ'יסטים הם משפחה אחת גדולה שהמרכז שלה באג'מה.

יש כמות גדולה מאד של מוסלמים בהודו, תחת המוגולים יש התפשטות מסיבית לאורך תת היבשת וספציפית לבנגלדש, מפתחים את האזור הזה, הייתה בו אוכלוסייה הינדית שבטית, אבל כיון שהם מגיעים יחד עם מורים סופים וטכנולוגיה מפותחת רבים עוברים לאסלאם. ייתכן שהיו שם הרבה אסורים במגע ואלו רצו לעבור לאסלאם. הבנגלדשים מאמצים את האנשים הקדושים והקדמה והאסלאם הופך לרוב.  Richard hokins הוא שפיתח את התיאוריה הזו.
הבנגלים היו הפקידות של הבריטים, הם אימצו את התרבות והשפה והגיעו עם הבריטים לכל מקום ממרכזם בכלכותה.

משני צדי ההר

רכס ארוולי במערב הודו, רג'סטאן, נחשב לאחד העתיקים בעולם. ההרים עצמם לא מתנשאים לגובה רב, רק כמה מאות מטרים, אולי אלף, אבל הם משוננים מאד ומכוסים ביערות שיטה וצמחים ערבתיים עציים אחרים, שמקנים להם מראה דרמטי וירוק. שילוב של סוונה וג'ונגל. כמו בהרבה מקומות בהודו יש בהם קופים ובעלי חיים נוספים. משני צדי הרכס, מרחק 15 ק"מ אחד מהשני, נמצאים שני מרכזים דתיים חשובים, באג'מר נמצא אחד המקומות החשובים ביותר למוסלמים בהודו, ובפושקר מהצד השני של הרכס, אחד המקומות הקדושים ביותר להינדים, למרות המרחק הקצר ההרגשה היא כמו להיות בשני עולמות שונים, וביחד עם זאת שניהם זה הודו עם הלכלוך, פרות ברחובות, צפירות ושווקים.

פושקאר היא מקום מקדש ברהמה החשוב ולזמן מה גם היחיד בהודו, שמעליו מקדש פרוורטי אשתו, על הר בצורת פירמידה. זהו מקדש עתיק מהמאה ה14 שקודש על ידי סרי שנקרה המחדש של ההינדואיזם ומייסד דרך הוונדטה במאה ה8 לספירה.

תנועות סגפנים הינדים

תנועת הסגפנים ההינדים מהווה תשובה למיסטיקה המוסלמית והופכת להיות סופר חשובה בהודו במאה ה16-17. הם נקראים ramanandim ופותחים את שורותיהם לכל אחד, מקבלים אישור להסתובב עם צבאותיהם בכל הודו, מפתחים חיים של תושבות קבע במקדשים, יש לנו זרם של יושבי מקדשים שעוסקים בסיגוף. ויש שלנו זרם של ביארגי, צבאות נודדים של הרמננדים, המקבילים למופעים שונים של וישנו. במקביל לזה יש לנו את העולם של שיווה. הסגפן האולטימטיבי, האל שמחוץ לחברה. הם נקראים נגות – נגה בבה, יש להם כלי נשק למכביר ומסודרים בעשר עד שתים עשרה תנועות לפי Mathew Clarke, brill

באלף השני יש עליה של זרם בהקטי, יחסים אישים עם האל ללא תיווך של ברהמינים במקדשים, וגם תנועות סגפניות שונות, שהופך נדבך מרכזי בחיים הפוליטיים והחברתיים של הודו. בכל עיר יש מרכז של סגפנים. חברה ששולטת במקורות ממון וחיים מסביב. הם מתארגנים בקבוצות כמו קסטות, שבעבר נלחמו אחת בשנייה. בזמן המלך אכבר מתרחש קרב גדול מצפון לדלהי בין בבות שונים. כל אחד ממחנה אחר. המלחמה היא על שליטה במקדשים וצבאות. בתנועה הסגפנית אין הבאת ילדים לעולם, זהו מקום של פרושים, פרישות צניעות ובלי חיי מין על בסיס מורה ושושלת, באיזה שלב הם נישאים ומגדלים משפחות, בתמיכת בבות שיוויסטים, במאה ה17.

במדינת kulu התנועות של הסגפנים נתנו למדינה כוח, הם הגיעו לאזור והפכו להיות בשירותו של המלך, מעין חיילים שכירים, התיישבו, ואז אפשר היה לפתח מדינה יותר מרוכזת, כל המלכים המקומיים מכפיפים עצמם לאל הנבחר. זה מה שקורה במנדי, בקולה, במאה ה16-17 המלכים מאמצים תנועות מהמישורים, נותנים את הממלכה לאלים הללו, ובתמורה מקבלים תמיכה מהסגפנים, בעיקר בעמקים הגדולים או במקומות שהם על דרך מסחר ראשית.

הבריטים בהודו

באמצע המאה ה19 הבריטים כובשים את כל הודו. הבריטים מביאים איתם מערכת חוק מפוארת, הם מאמצים מסורות מקומיות. ב1871 הם מקיימים את הישיבה הגדולה שבה מגיע נציג של משפחת המלוכה לדלהי ומקימים שם מסדר ענק לכל המלכים והנתינים של הודו. קבלת פנים שעורכת כשבוע. הם יוצרים מסורת חדשה שמראה שהריבון האנגלי מחליף את הקיסר המוגולי. ב1857 הם עושים זאת בשם הקיסר המוגולי, תואר שבמשך 50-100 שנה לפני כן היה חסר משמעות. לקיסר המוגולי יש משמעות תרבותית כמו לקיסר רומא.

הבריטים מקימים מועצה מייעצת chamber of princes וקונים את השליטים בכל מיני כיבודים Princely  state נסיכויות. המלחמות הופכות למלחמות על נייר, תביעות בבתי המשפט על סדר הישיבה וכו.

על הקשר בין התפתחות העניין בבודהיזם במאה ה20 והתנועה התיאוסופית

התיאוסופיה היא דת החוכמה. תורה המשלבת בין כל הדתות ומסבירה אותם כמתייחסות לפנימיות חיי אדם. לכל דת חלק מהאמת, וכולן ניסיונות של ההיררכיה הרוחנית לעזור לבני אדם להתפתח. המאסטרים החבויים נגלים בזמן הזה והדריכו את מייסדת האגודה – מדאם בלבצקי.
האגודה התיאוסופית נוסדה ב1875 כדי לקדם את ההבנה של מקור משותף לכל הדתות ואחווה בין בני אדם. במסגרת הפעילות הם העבירו את המרכז להודו והיו אחראים במידה רבה לתחיית העניין בדתות המזרח, ובמיוחד בבודהיזם וההינדואיזם בצורותיהם האזוטריות
הגישה שאין דת שהיא נעלה מהאמת, ושלכל הדתות בסיס אחד של חכמה אלוהית משותפת, הייתה רווחה באלכסנדריה במאה ה3 לספירה, בבית הספר של תחות. התיאוספיה רק מחדשת אותה מעודדת מחקר השוואתי של דתות במטרה לגלות את החוקים הנסתרים שמאחורי עולם התופעות ואת החלקים הנסתרים שבאדם.

הספר החשוב ביותר בתנועה התיאוסופית הוא "התורה הסודית" שכתבה מדאם בלבצקי בסוף חייה.
המנהל של החברה התיאוסופית היה הקולונל הנרי סטיל אולקוט, גיבור מלחמת האזרחים, הוא חבר לאדאם בלבצקי בניו יורק ונהיה נשיא האגודה, בהיותו מארגן מוכשר ודמות ציבורית ידועה תרם רבות לביסוס מעמד הארגון.
בשנת 1879 עברה האגודה התיאוסופית להודו. אוקולט נהיה לימים בודהיסט נלהב, תרגם את הכתבים הבודהיסטים וכתב את עיקרי הבודהיזם לפי תלמודו ותפישתו. כתבים אלו השפיעו מאד על אישים במערב, אך גם במזרח.
אני בזננט החליפה את קולונל אולקוט כנשיאת החברה מ1907 ועד 1933. היא פעלה רבות למען הודו, ו"גילתה" את קרישנה מורטי.
לחברה התיאוסופית עד היום מרכז עולמי, מעין כפר, באיידר דרום הודו.

הפעילות של התנועה התיאוסופית בציילון

קולונל אולקוט הגיע לציילון ב1880 ויצר את החברה התיאוסופית הבודהיסטית, הוא התקבל כגיבור ובן ברית במערכה המקומית נגד המיסיונרים הנוצרים, ולימים אף נחגג יום בואו. אולקוט היה זה שהמציא את הדגל הבודהיסטי, שהוא סמל התנועה הבינלאומית הבודהיסטית עד היום. הוא חיבר קטכיזם בודהיסטי, ניסח את ארבע עשרה עקרונות האמונה הבודהיסטית, להם הסכימו נציגים מיפן, בורמה, סרי לנקה ובנגלה דש, בפגישה באיידר מדרס ב1891 (גם המונגולים הבודהיסטים קיבלו כמעט את כל העקרונות הללו).
הוא שכנע את הממשלה להכריז על Vesak כחג ציבורי כללי המתחרה בכריסטמס (שרים בו שירים המבוססים שירי כריסטמס). הוא ייסד רשת של בתי ספר בודהיסטים שהתחרו באלו של המיסיון (עד שהגיע האופציה היחידה לרכוש השכלה מערבית הייתה בבתי ספר של המיסיון). הוא השפיע בכיוון יצירת בתי ספר בודהיסטים של יום ראשון, אגודות נשים צעירות וגברים צעירים בודהיסטים, שהגיעו לכל כפר והביאו איתם ספרים והשכלה.

אולקוט השפיע מאד על אדם שנודע לימים כ anagarika dharmapala שהנהיג את הרנסנס והרפורמה הבודהיסטית בציילון (מגן האמונה הבודהיסטית). שמו האמיתי היה don david hevavitarna  הוא מת בשנת 1933
אנגריקה הוא מושג המתייחס לאדם המקדיש עצמו לחברה, חי בלי משפחה אך בתוך העולם, מחליף את הנזיר המסורתי. אנגריקה היה אדם צעיר בן 16 שפגש את אולקוט  ב1880, כשהיה בן 20 שכנע את אולקוט לקבל אותו כחניך בדרך התיאוסופית. הם נסעו יחדיו למדאם בלבצקי באיידר. שם הוא למד ביחד אתה, אך היא שכנעה אותו ללמוד במקום זאת בודהיזם ופאלי – שפת הכתבים. כשחזר לסרילנקה לאחר שנה נהיה מנהל החברה התיאוסופית בודהיסטית ועבד בה עד 1890. עורך ומייצר את העיתון שלה, אך לבסוף נפרדה דרכו מזו של מאולקוט ב1900, הרבה לאחר מותה של מדאם בלבצקי ועשרים שנה לאחר שהתחיל את דרכו באגודה.

במשך שבע עשרה שנה מ1889 ועד 1906 הסתובב אנגריקה בעולם כנציג החברה התיאוסופית, מרצה על בודהיזם בכינוסים של דתות. הוא הגיע לשיקגו ב1893 וייסד שם את האגודה הבודהיסטית הבינלאומית. בהודו הוא ייסד את maha Bodhi society  שמטרתה הייתה לרכוש את אתר ההארה של הבודה – העץ הקדוש, וגם לשלוח מיסיונרים בודהיסטים של בודהיזם סינהאלי לכל העולם.

ב1906 הוגלה אנגריקה לכלכותה והתחיל להיות מעורב בנושאים לאומיים דתיים, מייסד עיתון משל עצמו – הבודהיסט הסינהלי, הוא החל לצאת כנגד האגודה התיאוסופית הבודהיסטית. אנגריקה היה ממנהיגי התחייה הבודהיסטית בהודו, ממנהיגי הלאומיות הסינהלית הלא אלימה, הראשון שלימד את הדהרמה בשלוש יבשות.

במחקר דמויות מפתח נוספות ברנסנס הבודהיסטי וההינדוהיסטי בהודו וציילון בתחילת המאה ה20 מוצאים הקשרים דומים לתנועה התיאוסופית ולזרמי המחשבה המערביים. הדת הבודהיסטית של היום איננה הדת המסורתית שהתקיימה עד סוף המאה ה19, מושגים כמו
"הבודהיזם הוא לא דת" הם חדשים, והמעבר מדגש על עולם הנזירים לדגש על מורים מוארים שמסתובבים בכל העולם ולהם קהל חסידים גדול הוא פועל יוצא של השפעת התנועה התיאוסופית.

המחקר המרתק הזה נמצא בספר על רפורמה בודהיסטית בציילון

Buddhism transformed. Religious change in sri lanka. Richard gombrich and cananath obeyesekere. Princeton university press 1988

עקרונות אוניברסליים בתרבות ההודית

ישנם כמה חוקים אוניברסליים המופיעים בדתות השונות של הודו: הינדואיזם, בודהיזם, יוגה, אלו הם עקרונות הקשורים למספרים.

עיקרון הדואליות

יש שני זרמים בבודהיזם: ההיניאנה – המרכבה הקטנה. המהיאיאנה – המרכבה הגדולה.
שני אפוסים הודים גדולים: הראמאינה והמהאבארטה. בתוך המהאבארטה ישנו קטע הנקרא הבגווטגיתה, זה הכתב ההודי החשוב והקדוש ביותר, כמו דרשת ההר אצל הנוצרים.

ציטוטים מהבגווטגיתה בהקשר של עיקרון הדואליות:
-האמיתות של דרך הידע אמרתי לך, הקשב עכשיו לאמיתות הפעולה. שני אלו יחד יכולים לשבור את כבלי הקרמה". – שני דרכים.
-בזמן לידתו של אדם, ארגונה, שני דרכים מוצעות: בשביל ההוגה – יוגה של ידע, בשביל הפעיל – יוגה של פעולה.
-פעילות וויתור שניהם משחררים
-שני סוגי טבע: "אדמה, מים, אש, אוויר, אתר, מוח, אינטלקט, ואגואיזם, אלו עושים את הטבע, זה הטבע התחתון. אבל שונה מזה הוא הטבע העליון, עקרון החיים המחזיק את שני העולמות. שני אלו הם החיים, הם בשליטתי, אני הלידה והפירוק של היקום.
-חום וקור, כאב והנאה, מקורם במגע חושי, ארגונה. הם מתחילים והם נגמרים, הם קיימים בינתיים, אתה חייב ללמוד להשלים איתם.

עקרון הדואליות קשור לעולם החושי וכובל את האדם.
-כי המוות בטוח לזה שנולד, ולזה שמת הלידה בטוחה.
-משחק הדו פרצופיות של גועל ושמחה משליך את כל האנשים לתוך אשליה.
-יש עולם נראה ועולם לא נראה, מציאות ואשליה, ברהמן ומיה. העולם נמצא במצב של מעבר ריתמי ביניהם, נשימה. "כשיומו של הברהמן מתחיל, כל הצורות מתפתחות מהבלתי נראה. כשהלילה מתחיל, הם מתווספות אל הבלתי נראה.
-פרקטירי ופורושה פירושם הוא השדה ויודע השדה: הגוף הוא השדה, האדם השולט בו נקרא יודע השדה. מעל שניהם יש את הידיעה.

האיכויות של השדה הם אלו: האלמנטים, אגואיזם, אינטלקט, הלא נראה, מאה ואחת החושים, תאווה, כעס, הנאה וכאב, אינטליגנציה, סבלנות, וכולם יחד. יודע השדה מורכב מהדברים הבאים: בדידות, חוסר גאווה, אהימסה, כבוד, שלווה, צניעות, שליטה עצמית, יציבות, וויתור על תענוגות חושיים ביחד עם העדר אגואיזם, הרהור על חסרונות הלידה, גיל ומוות, מחלה וצער, אי התקשרות אפילו לבן זוג, אישה ובית, אחידות באמונה בי, עליה לרגל למקומות שקטים, אי נחת עם קהל, התמדה במאבק רוחני, מודעות לסוף הידע. ההיפך מכל זה הוא בורות.

שני סוגי אנשים יש בעולם: הנעלים והאנטי נעלים (השטניים). לידה נאצלת מובילה למוקשה, לידה אנטי נעלה מובילה לכבלים. האנטי אלוהיים מבלבלים את מה שצריך לעשות עם מה שלא צריך לעשות, אין להם מילה, לא התנהגות טובה ולא אמת..

עיקרון השילוש בתרבות ההודית

-כניסה לזרם: צריך לפרוק את שלושת הכבלים: את האמונה באני קבוע, את הספק, את האמונה בנוהג מוסרי.
-חוזר בתשובה פעם אחת: שפרק מעליו את שלושת הכבלים והחליש מוסרותיהן של התאווה , השנאה, והסכלות. עתיד להיוולד בעולם עוד פעם.
-חוזר בתשובה מתמיד: פרק כבלים נוספים, אי לכך ייוולד בעולם טוב יותר.
-אראהאטי: השליך מעליו את הכבלים כולם, רואה את הדברים כהווייתם ממש, בנירוונה.

חוק הארבע בתרבות ההודית

-ארבע מעמדות בחברה הוודית:
הברהמינים: העוסקים בקודש, הכוהנים למיניהם, מעמד רוחני עליון. הברהמינים מצווים להיות בעלי שליטה במוח, סבלנות, יושר, ידע, ואמונה בלאחר המוות.
הקסטאריים: הלוחמים והשליטים, מעמד עליון מינהלי, הם מצווים להיות בעלי אומץ, גבורה, ותחבולנות, חוסר פחד, נדיבות, וידע איך לשלוט.
הואישיה: המון העם, עובדי האדמה, מצווים לעסוק בעבודת האדמה, גידול בקר ומסחר.- השודה: כת הנחותים, המשרתים, מצווים לעסוק בשרות.
-ישנם ארבע וודות.
-ארבעה שלבים בהתקדמות של נזיר אל האמת:

-ארבעה שלבים בחייו של הינדואיסט:
חיי תלמיד: גדליה והתפתחות.
חיי בעל בית: התעסקות בענייני העולם הזה, גידול ילדים ומשפחה.
חיים ביער: חיים בבקתה שביער בפרישות ובצניעות.
הנזרות מהעולם: נדודים.