תופעה ושמה מכתש

המכתשים בנגב הם תופעת טבע גיאולוגית ייחודית שאין כמותה בכל העולם, שלא זה המקום להרחיב עליה, מה שחשוב לעניינו הוא שהם יוצרים נוף של עיגול צוקים נפלא, שבוודאי שהשאיר רושם של הוד וקדושה על הקדמונים, כפי שהוא משאיר עלינו כיום, ולכן הוקמו בהם מקומות קדושים בימי קדם כבר בתקופה הפרהיסטורית, זמן תרבות האלה, זמן שבו בני אדם הרגישו וחיו את הקשר עם האדמה. העיגול הוא ארכיטיפ של קדושה הקיים בתת מודע שלנו, המחבר (מרכז) אותנו עם עצמנו ומכוון כלפי מעלה אל האלוהים, וכך קודשו עיגולים בכל התרבויות והדתות עוד מזמן מעגלי האבנים העתיקים בפרהיסטוריה, ואפילו קודם לכן.

המכתשים הם לא רק עיגול, אלא בנוסף על כך יש להם צורה יוצאת דופן שאין כמותה בשום מקום אחר בעולם, ומכיוון שיוצא הדופן הוא מרכיב מרכזי בתפישת הקדושה שלנו, זה הביא להתייחסות אל המכתשים כמקומות מיוחדים, שונים מהרגיל, שבהם יש הופעה של קדושה, הופעה של מישור אחר ונצחי השונה מהיומיומי והשגרתי. וכך נמצא בתוך המכתשים או בהרים שלידם אתרים מעניינים מאד, שרובם כמעט ולא מוכר לקהל המטיילים הישראלי. ראשון והחשוב מביניהם הוא קומפלקס המקדשים ברמת סהרונים במכתש רמון.

מקדשים ברמת סהרונים

באלף ה-6 לפנה"ס מושלם ביות הכבשים והעזים, מתפתחת תרבות של מרעה במדבר, ובמקביל לכך יש הופעה ראשונה של מקדשים כגון מקדש הנמרות, והמקדשים בעין סהרונים. בקצה המזרחי של מכתש רמון, ברמת סהרונים, מתחת לנופו הנפלא של הר ארדון ובסמוך לנחל נקרות וגבעה בולטת שנקראת "גבעת חרוט", התגלה אחד מהמתחמים המקודשים הגדולים והמרשימים בארץ, מסוף זמן תרבות האלה.

לפי הארכיאולוגים שחקרו את המקום,[1] יש ברמת סהרונים ארבעה מקדשים בעלי צורה דומה שנבנו זה אחר זה, והם מורכבים מחצר מלבנית גדולה באורך 20-22 מטר המתוחמת בלוחות אבן גיר שנכרו בסביבה, וחצר מרובעת סמוכה בגודל 8 מטר, המתוחמת באבני קונגלומרט בעלי צורה לא סדורה. צמד המקדשים מזכיר את המתחמים הרודדים, באופן שבו חלק אחד שבו, המלבני, ייצג כנראה את האלוהות הזכרית, וחלק אחר שבו, המרובע, ייצג כנראה את האלוהות הנשית.

החלקים המלבניים מורכבים מקיר צפון-מזרחי גדול שמורכב משתי שורות של לוחות אבן שהתרוממו לגובה 1.5 מטר וביניהם היה מרווח של 20-40 ס"מ, והם הושלמו לחצר על ידי קירות נמוכים יותר בעלי שורה אחת. הקיר הגבוה היה בוודאי מרשים ביותר, במיוחד לאור העובדה שהוא כוון כלפי שקיעת השמש ביום הארוך בשנה, שאז הוא לכד את קרניה בין שתי השורות של הלוחות. מעניין לציין שגם בצד המערבי של מצפה רמון הוקמו מגליתים כגון קו K (ראו בהמשך), המכוונים לשקיעת השמש ביום הארוך בשנה.

המקדשים משקפים גם הרים במכתש, שלושה מהמקדשים מכוונים כך שהשמש השוקעת ביום הארוך בשנה תשקע בין שתי גבעות סמוכות, ומעל גבעה בולטת שחורה הנקראת "גבעת געש" בתוך המכתש, אבל קצת יותר רחוק. המקדש הרביעי מכוון אל שקיעת השמש, אבל לא כלפי גבעת געש. המקדשים משקפים את הגיאולוגיה, הם ממוקמים בנקודת מעבר בין אדמת וסלעי חול צהובים לאלו האדומים, ונדמה כאילו יש התייחסות לצבעים, למרקם האדמה והסלע, ואכן כ-200 מטר צפונה מהם נמצא מחצבה עתיקה של אבני שחיקה, ויש במקום מגוון סלעים ודייקים גיאולוגיים יוצא דופן.

המקדשים לא קיימים בפני עצמם, אלא הם חלק ממתחם מקודש. אחד מהם נמצא בעמק מישורי, ושלושה בבמת הר המוגבהת כמה מטרים מעל המישור ובסמוך אליו. בהמשך קו השקיעה ביום הארוך בשנה כלפי מזרח, על הבמה המוגבהת ובדרך כלל בקצה שלה, יש מעין שורה גלית של 14 רוגמים (טומולוסים) ענקיים שהתנשאו לגובה של 2-3 מטר וקוטר של 5-6 מטר בממוצע. בתוך כל רוגם יש חדר קבורה ובו נערמו עצמות מפורקות של מספר אינדיבידואלים והוא כוסה בלוחות אבן. הטומולוסים נבנו מלוחות אבן גדולים שבהיקף יש לוחות עומדים, והם מזכירים טומולוסים דומים ברחבי הנגב וסיני.

חלק מהטומולוסים מכוונים כך שאם מחברים ביניהם הם מצביעים לכיוון נקודות בולטות בסביבה כגון גבעת החרוט, או כיוונים אסטרונומיים כגון שקיעת השמש ביום הארוך בשנה. מדרום לבמת הרוגמים יש עמק (בו נמצא מקדש 1), ומדרום לו, מרחק כ-50-100 מטר, יש במה מוגבהת בצד השני של העמק ובקצה שורה גלית של 16 טומולוסים נוספים, ובסך הכל יש בכל המתחם 30 טומולוסים ענקיים, שבכל אחד מהם נקברו כמה בני אדם. מכיוון שהמתחם כולו – המקדשים, שורת הרוגמים הצפונית ושורת הרוגמים הדרומית – מכוון כלפי שקיעת השמש ביום הארוך בשנה, ייתכן שלמספרים 14, 16 ו-30 יש משמעות אסטרונומית הקשורה למדידה של הזמן ומחזורי הירח.

חלקים מהמקדשים של רמת סהרונים נחפרו בשנים האחרונות וגם כמה מהטומולוסים. בדומה לרוג'ום הירי – גלגל האבנים הענק ברמת הגולן (ראו בהמשך), לא נמצאו בחפירות ממצאים, ובנוסף לכך התגלה שכל האזור שמסביב למקדשים עד טווח של 2 ק"מ לא היה מיושב ואפילו לא התגלו בו מחנות זמניים, וזה מתיישב עם התפישה של מקום קדוש כטאבו, נקי מנוכחות אנושית, שהייתה רווחה בזמן תרבות האלה. כנראה שהאתר היה מקום כינוס של טקסים עונתיים, ובמיוחד ביום הארוך בשנה, אבל לאחר הביקור במקום הוא נוקה מכל מה שהיה בו והושאר לאלים (או לאלה).

המקדשים של רמת סהרונים נמצאים סמוך לחניון רמת סהרונים וקל יחסית להגיע אליהם, אלא שהם לא מרשימים במיוחד. מה שכן מרשים הם הטומולוסים הנפלאים הנשקפים מעל הגבעות שמסביב. ראוי לציין שחלקם עשויים מאבנים צהובות וחלקם מאבנים לבנות. מהחניה יש שבילי עלייה קלים אל הבמות שמשני צדדי העמק, הנוף הוא נפלא והתחושה היא של שהייה בעולם אחר, קסום. אל רמת סהרונים מגיעים דרך פארק הצבעים של מכתש רמון, שגם הוא מרשים מבחינת האתרים, הצבעים והנופים שבו.

הר רמון וקו  K

בצדו הדרום-מערבי של מכתש רמון, לא רחוק מבורות לוץ, נמצאת פסגת הר רמון, שהוא ההר הגבוה בנגב (1,040 מטר). גובהו לא מורגש כשמגיעים אליו, מכיוון שהוא לא מתרומם בתלילות מעל סביבתו, אלא עולה בהדרגה תוך כדי השתלבות בסביבה. רק כשנמצאים בפסגת ההר מתגלים המתלולים שבצדו השני ונחשף גובהו הרב. הנוף הנשקף לכל עבר הוא באמת מדהים. מצד אחד נראה מכתש רמון, ומצד שני, בואכה סיני, נראית מרחוק הפסגה העגולה של ג'בל הילאל, המזמינה את המטייל להגיע אליה (יש הטוענים שזהו הר סיני).

על הפסגה המוארכת של הר רמון יש מקבץ של רגמים עגולים מושלמים, עם פלטות אבן גדולות בהיקף העיגול שלהם, ומעין חלל קבר במרכזם (שנפתח כלפי מעלה). כבר מרחוק נראים הרוגמים על רקע קו הרקיע של שלוחת הפסגה. וכשמתקרבים מופתעים מהכמות והאיכות שלהם. קרוב אליהם נמצא מעין משטח אבני סלע, ספק טבעי ספק מלאכותי, כעין רחבה של טקסים ופולחנים. ומהפסגה יוצא קו K המסתורי, חומת אבנים באורך 5 ק"מ, כלפי מקום שקיעת השמש, מעל הר רומם, ביום הארוך בשנה.

במילים אחרות, יש על פסגת הר רמון מתחם מקודש בעל כמה מרכיבים המתייחס אל סביבתו הקרובה והרחוקה, יש בו רוגמים ושרידי מבנים נוספים שייתכן כי היו מקדשים או חדרי שהייה במקום, משטחי סלע שהיו מקומות פולחן, וחומות מסתוריות המחברות מקום זה עם הרים ומתחמים מקודשים אחרים בסביבה. לפי חלק מהארכיאולוגים המתחם והרוגמים הם מתקופת הברונזה התיכונה, כלומר מלפני 4,000 שנה. אבל חוקרים אחרים מייחסים את תופעת הרוגמים בנגב לתקופה קדומה הרבה יותר, תחילת ההיסטוריה, לפני 5,000 שנה, וסוף זמן תרבות האלה (התקופה הכלקוליתית) לפני 6,000 שנה.

הרוגמים של הר רמון דומים בצורתם לרוגמים של רמת סהרונים הנמצאים מהצד השני של מכתש רמון. קו K בהר רמון מכוון כלפי השקיעה של השמש ביום הארוך בשנה, בדיוק כמו המקדשים ברמת סהרונים מהצד השני של המכתש. הדמיון בין שני האתרים והקשר שלהם למכתש מצביעים על כך שהם חלק מאותה רשת של אתרים שנועדה לחבר בין עולם המתים לחיים, ולהעצים את אנרגיות האדמה לפי התפישה של הקדמונים. קשה לקבל את האפשרות שאין קשר בין שני האתרים, שהרי המכתש הוא יחידה גיאוגרפית בולטת אחת והם מתייחסים אליו, ומכיוון שהאתר ברמת סהרונים תוארך בצורה מדויקת לאלף ה-6 לפנה"ס, סביר להניח שגם האתר בהר רמון נבנה (לפחות בחלקו) כבר בזמן הזה.

כשהולכים לאורך קיר האבנים של קו K, אפשר (לדעתי) להרגיש אותו גם כשהוא נעלם מתחת לאדמה. חומת האבנים הנמוכה נראית שלמה מרחוק, ואפילו ניתן להבחין בה ב-Google Earth, אבל  כשמתקרבים אפשר להתבלבל ולחשוב שזה סתם צבר אבנים. מבט מדוקדק יותר יראה שאין אבנים רבות בסביבה, ושלעיתים הן מסודרות כך שברור שמישהו בנה, ואולי גם סיתת אותן. ישנם קטעים שבהם הקו נעלם (נהרס עם השנים) ורק נוכחותו מורגשת, אבל הוא מתחדש לאחר זמן.

יגאל גרנות, מגלה הכיוון של קו K, טוען שבנוסף לשקיעת השמש ביום הארוך בשנה, הרוגמים על פסגת הר רמון מכוונים כלפי זריחת השמש ביום הקצר בשנה, ושהמקום כולו היה אתר מקודש שתפקד כמצפה אסטרונומי ולוח שנה. מבחינת קווי אנרגיה מעניין לציין שאם ממשיכים את קו K לכיוון דרום-מזרח הוא מגיע ישירות לפטרה והר אהרון. קל לדמיין את הקדמונים מקדשים את השמש מראש הר רמון, ועוקבים אחר קרני השמש האחרונות המנצנצות לאורך קו K ביום הארוך בשנה.

סמוך לפסגת הר רמון יש מגרש חניה שאליו ניתן להגיע בדרך עפר, לידו יש שילוט עם מפה המסביר על קו K והאתר על ההר, ומשם יוצא שביל אל בין הרוגמים והשרידים שעל הפסגה הסמוכה.

בורות לוץ

באזור הגבוה ביותר בנגב, על גדות מכתש רמון, לא רחוק מהר רמון, ישנו מערך של וואדיות לא עמוקים שבהם טרסות עתיקות המאפשרות עיבוד חקלאי וביניהם עשרים בורות מים ענקיים שנבנו כנראה לפני 3000 שנה. נמצאו שם גם שרידים של בית ישראלי המאשרים תיארוך זה. מערך הוואדיות מתנקז על הר בצורת פירמידה שלא רחוק ממנו יש עץ אלה אטלנטית גדול ומיוחד.
בוואדיות יש טרסות של אבנים ואדמה שלא ברור מקורה, שהרי ההרים מסביב הם סלעיים. גם לא ברור איך האלות הגיעו לשם, שהרי אין יערות מסביב, ואחד ההצעות היא שתרבות הטרסות וגם העצים הם שריד לימים עברו שבהם הנגב היה יותר גשום (אלא שימים אלו היו לפני 10.000 שנה).

הסברה הרווחת היא שבורות המים הם מהתקופה הישראלית, הם לא נועדו להשקיה אלא לשתייה של צאן ובני אדם. מדוע היה צריך כל כך הרבה בורות? מי שתה את כל המים הללו? מפתה לחשוב שהיו אלו הישראלים בזמן הנדודים שלהם במדבר. ייתכן והיה באזור מרכז פולחני, או שהוא היה תחנה בדרכי שיירות.
בסיור שערכתי באזור ראיתי שהרבה מן הבורות מתייחסות מבחינת הנוף להר הפירמידה הסמוך. הרים בצורות מסוימות נחשבו קדושים בתרבויות ימי קדם, מעין טיפולוגיה של הקדושה, בסרביה יש הר טרפזי בצורת פירמידה שנחשב לקדוש על ידי אנשים קדמונים שגרו מולו, ולכן הם בנו את כל הבתים שלהם בצורת ההר – טרפז. המשולש הוא מעין ארכיטיפ של קדושה בתת מודע שלנו, והר הפירמידה מושך את תשומת הלב, למרות שאפילו אין לו שם בימינו. התחושה באזור בורות לוץ היא מיוחדת, כאילו אתה בעולם משל עצמך, אמפיתיאטרון פנימי של החיים, לא רוצים לצאת מהבקעה ששם הטרסות והבוסתנים.

המכתש הגדול.

למרות שלא גילו בהם בינתיים שרידי אדם ומקומות פולחן (עד כמה שידוע לי), הרי שהמכתש הגדול והקטן הם מקומות מיוחדים ומקודשים לפי הבנתי, מירוחם נוסעים לתצפית על המכתש הגדול. ממול לנו מזדקרים השכבות הנטויות של דרום המכתש. מימין לנו, מדרום, חצי פרסה עם הרים גבוהים יחסית בפינותיה. משמאל לנו חצי פרסה יותר עגולה שבה רואים בברור את הצוקים ואת השכוב שלהם. ומתחתנו את מחשופי אבן החול, המחצבה המכערת את הנוף, הגבעות העגולות של מרבדי הצור והבזלת, ושבילים וערוצי נחלים ביניהם.

מהמכתש הגדול אנחנו מקבלים לראשונה מושג על מרחבי הנגב… רכס חתירה משתרע מימיננו ומשמאלנו, רכס עבדת משתרע באופק, בין שניהם מרומזת הבקעה הענקית וההרוסה היום בחלקה של נחל צין. הרי אדום נראים באופק הרחוק ומתחתיהם הערבה. המדבר נשקף סביב סביב… גלים של הרים ושל אופק מהביל…
תצפית מהמכתש הגדול משמעה פתיחה של המרחב, תחושה של רחבות. אין עוד תצפית נוף שנותנת את התפישה של הרכסים והגליות שלהם יותר מאשר במכתש הזה.

הנוף במכתש הגדול מזכיר במידה מסוימת משור משונן, נוף ירחי, את הנוף של קפדוקיה, ולכן גם ההרגשה שהוא נראה כמקוטע. אני בטוח גם שייתכן שיש בו מכרות של כסף או של מינרלים אחרים. ניתן לעלות על הצלעות המשוננות שלו מדרום. יש בתוכו גבעות של אבן חול בכל מיני צבעים שהילדים אוהבים לשחק בהם ולעשות מהם בקבוקים צבעוניים. ובנקודת הניקוז שלו מתחתר נחל, הלא הוא נחל חתירה, ויוצא בעמק מרשים, שנראה כמו עמק צר בהרי אפגניסטן, הנחל יוצא אל מישור שנקרא מישר ימין, שממנו מתחיל מסלול טיולים יפה של קניון נחל חתירה ובתחילתו נמצא מצד ירקעם ומעיין עין ירקעם.

המכתשים הם תופעה של אבן גיר, אך בתוכם מתגלים מרבצים של אבני חול, וזאת ההזדמנות לנסות ולעמוד על ההבדלים בין שני סוגי האבנים הללו:
לכל אבן יש איכות אנרגטית משלה. אין דומה הרגשה בבית עשוי מאבני בזלת, למשל, לבית העשוי מאבני גיר. הקדמונים ידעו זאת והשתמשו, לכן, בסוגי אבנים שונות בבניין חלקים שונים של מקדשים, או סוגים שונים של מקדשים. במצרים, למשל, אבן גרניט סמלה את יסוד האש ולכן תמיד נמצא אותה בקודש הקודשים, או באובליסקים, זה לא רק בגלל החוזק שלה אלא זה בגלל התכונות הסמליות, או אם תרצו האנרגטיות, שלה. עד היום, בכנסיות, למשל, יש לנו שימוש באבן שיש לצרכי המזבח.  ובכן, מה ההבדל אם כן בין אבן חול לאבן גיר?

אבן גיר שהתה זמן רב מתחת לים ולכן תכונתה היא תכונה של מים, תכונה של רגש. אבן חול היא אבן שנוצרה ברובה על היבשה, ולכן תכונתה היא תכונתה של היבשה, יש בה חום של החול, חום של האדמה, גם באבן גרניט יש חום, אך זהו חום של אש, חום של פלדה. אבן חול היא רכה הרבה יותר, קולטת את האדם לתוכה, מכיוון שמעפר – חול באת ואל עפר – חול תשוב

הר ירוחם – אתר מקודש

לא רחוק מהמכתש הגדול נמצא הר ירוחם, העלייה הקצרה והבטוחה אליו היא מאגם ירוחם, חוצים את הסכר ומתחילים לטפס, בראש ההר שרידי ישוב עתיק, וממנו נראה שדה רוגמים לכיוון דרום, שבשל תעתוע אופטי מתקרב אל הצופה, הנוף מרתק ומזכיר (להבדיל) את מאצ'ו פיצו, ואכן בשדה הקברים ישנם רגמים עגולים מאבני ענק, ובתוכם מעין חדרי חניכה קטנים או קבורה. לשם הגיעו אנשים שרצו לקבל מקדושתו של ההר בעל הצורה המיוחדת (פירמידה) ממש כמו הר הפירמידה שליד הר רמון.

בחפירות במקום נמצאו מטילי נחושת, גומחות ספלולים, בניינים המחוברים ביניהם, כבשן, צלמיות בעלי חיים עם קרניים, בנו רוטנברג הציע שזה הור ההר, מכיוון שהיה מיושב ומקודש במשך דורות רבים, נמצאו בו שתי שכבות ישוב, הקדומה עם חומה ומבנים מרובעים, ומעליה ישוב עם בתים עגולים. בדרך אל ההר ולרגלי אתר הקבורה המקודש, ישנו עמק בו צומחת החלמונית. הישוב מתוארך לתקופת הברונזה, אבל כנראה שהרוגמים שמתקרבים אל הצופה הם מהתקופה הכלקוליתית, האשליה האופטית נגרמת על ידי שילוב של אבנים גדולות שטוחות לבנות ואבנים יותר כהות, כמו מעבר חציה

הר ערקוב

אחד מההרים הקדושים המרשימים בנגב נמצא מול הגן הלאומי עבדת, מעל בורות רמליה – בורות מים נבטים.
זהו הר שולחן בצורת שלוחה ארוכה וצרה שעליו יש מקבצים של טומולוסים – רגמים עגולים, ציורי סלע, קירות מסתוריים, וקוי תיחום. הטומולוסים מסודרים על קו הרכס כך שמרחוק זה נראה כמו אופק ועליו נקודות בולטות, באופן שמזכיר אופק ועליו זריחה של כוכבים, ולכן התופעה הזו נקראת האופק הכפול ומזכירה – מרמזת לנו על זריחת הכוכבים או מייצגת את שביל החלב. ניתן למצוא את המערכים של אופק כפול ברמת סהרונים בנגב, בהר רמון, הסמוכים, ומהצד השני גם ליד רוגום הירי ברמת הגולן. בניגוד למה שאפשר היה לצפות הטומולוסים לא מקובצים יחדיו, מה שהיה נוח יותר מבחינת בית קברות, אלא מפוזרים על פני כל השלוחה על מרחק של כמה ק"מ. ולכן יש להניח שהיה להם תפקיד נוסף להיותם מקום קבורה, ומעבר לכך המתים נחשבו כנראה כקשר וגשר עם העולמות הנסתרים ובכלל זה האנרגיות של האדמה והכוכבים.

בנוסף לטומולוסים במרכז ההר ניתן לראות שני קירות עבים באורך 20 מטר שאין להם תפקיד פונקציונלי והם מזכירים במקצת את הקירות העבים במקדשים ברמת סהרונים. הקיר הראשון ממערב הוא בעל אוריינטציה מדוייקת של מזרח מערב, הוא מתחיל ומסתיים באחת, וכמה מטר ממערב לו יש מתקן דמוי אמבטיה, אולי מתקן פולחני, בסמוך לטומולוס גדול, כמה מטר מזרחה לו מתחיל הקיר השני שהוא בעל אוריינטציה של 30 מעלות בערך לדרום מזרח, כלומר כלפי זריחת השמש ביום בארוך בשנה. גם הוא מסתיים באחת, ומדרום מזרח לו צמד טומולוסים גדול. נראה כי הקירות קשורים לפולחן שהיה נערך במקום בימים הסולארים, ימי השוויון והימי ההיפוך של הקיץ והחורף, האתר היה מקום עלייה לרגל וכינוס שנתי, דבר שמרומז על ידי ציורי כפות הרגליים שנמצאים במקום על הסלעים עם כיסוי הפטינה, בהר ערקוב ניתן למצוא את אחד הריכוזים המרשימים של ציורי סלע בנגב והוא צופה על מישור נחל צין מצד אחד, כשמאחוריהם הפסגות המשוננות של הר הנגב, והעמקים עם הטרסות של הנבטים החבויות בין ההרים מהצד השני

הר ערקוב נמצא מול הגן הלאומי והעיר הנבטית של עבדת, כשהמקדשים של עבדת צופים אליו. בירידה ממנו, באפיק נחל צין ניתן למצוא שני בורות מים גדולים שחפרו הנבטים הנקראים בורות רמליה, וכן מערות נזירים בצלע הנחל הלבנה והגירית מצוקית.

נבטים

השם נבטים פירושו: חופרי הבורות. הנבטים היו ידועים בתור חוצבים מומחים, שידעו לחפור בורות במדבר שישמשו אותם בתור בורות מים. בצורה זו הם היו יותר חופשיים לנוע ממקום למקום, ובעזרת יכולת תנועה זו הם הפכו לסוחרי העולם העתיק, אלו שמובילים שיירות דרך המדבריות.

דרך החציבה של הנבטים הייתה לחפור בור עם פתח קטן בראשו שהולך ומתרחב כלפי מטה בצורת פעמון. צורת החציבה שלהם הייתה אלכסונית, ואת הבור הם היו מטייחים במידה ורצו לשמור בו מים. בצורה זו הבורות לא היו נראים כלפי חוץ ואפשר היה להסתיר אותם.

הנבטים התפרסמו על ידי בירתם פטרה, בה יש יצירות אדריכלות מדהימות חצובות בסלע, כמו החזנה בכניסה לסיק, החציבה נתאפשרה הודות לסלע המקומי שהוא אבן חול, סלע שהוא רך וקל לחציבה. הנבטים נחשבו לחוצבים ובנאים מומחים, ואפילו הורדוס הגדול, שהוא ממוצא אדומי, ואולי אפילו ממראשה, נעזר בהם בכדי לבנות את בית מקדשו.

החל מסוף התקופה החשמונאית הנגב הופך להיות נבטי, ומתחיל להיות מיושב בישוב של קבע. המלך עבדת כובש את הנגב מידי החשמונאים ומקים שם עיר על שמו. הנבטים שולטים על כל המרחב עד עזה. הנבטים מאמצים את התרבות ההלנית שנפוצה במזרח מאז כיבושיו של אלכסנדר מוקדון. והופכים להיות האימפריה הכלכלית הגדולה ביותר של עולם זה, המבוססת על הסחר בבשמים, קטורת ותבלינים.

ראו מאמרים על הנבטים באתר זה

ממשית

היא התחילה כעיר מסחר שנבנתה כחלק מהמאמץ הנבטי הכללי במאה ה1 לפנה"ס, אך מהר מאד התברר שאין די במסחר כדי לקיים עיר בסדר גודל של כמה אלפי תושבים, מיקומה של העיר היה חשוב לנבטים, כי היא הייתה העיר היחידה באזור המזרחי של הנגב, ולכן היה צריך לחזק אותה על ידי יצירת מקורות תעסוקה מלאכותיים. זה נעשה על ידי ייסוד בית ספר לאדריכלות נבטי שהתקיים במשך מאות שנים. במסגרת הבית ספר למדו תלמידים את סודות הבניה ומשם נשלחו אומנים לכל רחבי הנגב, ירדן והמזרח התיכון. הדבר המרתק הוא שהתלמידים בבית הספר השתמשו בעיר כשדה ניסויים למדע שלהם, הם בנו בניינים ומוסדות ציבור בצורה שלא נבנתה קודם לכן בנגב, כשהם מעיזים לנסות דברים חדשים ולהשקיע בבניין בניינים מופלאים, גם אם הם בתים פרטיים….
הסקרנות הנבטית , התעוזה, הרצון ליישם כל דבר באופן מעשי, באים לידי ביטוי בבנייה של העיר ממשית.

לאחר שהמסחר הנבטי מופסק, במאה הראשונה לספירה, עוברים תושבי ממשית לגידול סוסים כמקצוע עיקרי, אך גם כאן אין זה מספיק לפרנסת העיר, ועדיין בית ספר לאדריכלות ממלא תפקיד מרכזי בפרנסה, מכיוון שנוסף לאדריכלים יש צורך גם בבנאים. הנבטים בונים אורוות מופלאות והמקום נהיה מקום מושב של עשירים. עם המשבר הכלכלי של האימפריה הרומית במאה ה3 מפסיקים להשקיע בסוסים להיפודרומים, ומקצוע גידול הסוסים סופג מכה אנושה. ממשית מתאוששת רק בימי דיוקליאטינוס שמחזיר את הסדר לדרכים ומשכן בממשית יחידת צבא שתשמור על הגבולות, אבל בינתיים תושבי העיר עוברים לזמן מה מגידול סוסים לגידול חזירים. דיוקליטיאנוס בונה את מערכת הסכרים האדירה על נחל ממשית, משפץ אותה, והמים מועלים בחמורים לבריכת האגירה המרכזית של העיר.

עד המאה ה3 הנבטים ממשיכים במסחר ובחיים כרגיל, למרות הכיבוש הרומי כביכול, במאה ה3 יש משבר כלכלי וכתוצאה ממנו הסחר פוסק, אך ענפים כלכליים אחרים ממשיכים. במאה ה4 לספירה פרובינציה ערביה הופכת לפלשתינה השלישית, ומתחיל שגשוג מחודש הנמשך לתוך התקופה הביזנטית.

עבדת

בעקבות הניצחון על החשמונאים מקים המלך עובדת הראשון עיר לאלים באמצע דרך הבשמים המקשרת בין פטרה לנמל עזה, והיא הופכת לעיר החשובה במרכז הנגב. עובדת הוא המלך היחיד הנבטי שנהפך לאל וביקש להיקבר בעיר עצמה, ייתכן שאת העיר מתחיל לבנות ארטס השלישי – אוהב היוונים, שבא אחרי עבדת הראשון ומתחיל למעשה את הבנייה הנבטית ואת הבנייה של פטרה.

עבדת היא עיר שבשיאה גרים בה יותר מ3000 איש, ומשתכנים לידה עוד 3000 אנשי צבא. התכנון הנבטי מייסד אותה על מקורות הכנסה מגוונים. המקור הראשון הוא השירותים לשיירות, אך לא רק במנוחה ובאכסנייה, אלא גם בשירותי בנקאות, המקדש משמש כבנק ראשי, במקום שאנשי השיירות יסחבו את הכסף איתם, הם לוקחים אותו מאוצר המקדש לאחר שהופקד קודם לכן שם על ידי נציגי החברה. מתחת לעיר יש ענף של גידול גמלים לרכיבה וללוחמה. יש ענף של גידול צאן ובקר שרועה בסביבה ואף מפעל שימורי בשר, הצאן שנשחט עובר תהליך המלחה בעזרת מלחים מים המלח ונמכר כשימורים לכל רחבי המזרח הקרוב. יש ענף של גידול ואימון סוסים לרכיבה וללוחמה. ואפילו יש ענף של ייצור כלי חרס, פעילות שהנבטים מאמצים לעצמם בתחילת המאה ה1 לפני הספירה ומצטיינים בה במיוחד, ואין זה פלא, מתברר שבבית היוצר של הכלים שנתגלה בעיר התגלו כלים מאנגליה, הולנד, גאליה, איטליה, הים השחור, ועוד. מתברר שהיוצר הנבטי היה אדם סקרן במיוחד ורצה ללמוד איך עושים זאת אחרים ולעשות את זה טוב יותר, וזה היה סוד ההצטיינות של הנבטים, את מלאכת יצירת הכלים העדינים בעובי קליפת ביצה הם למדו כנראה בסין, וכך הם יצרו קדרות שלא היה שני לה בכל העולם העתיק ושהיה לה ביקוש גדול.
ענף כלכלי נוסף שנהפך עם הזמן לחשוב ביותר הוא החקלאות. הנבטים מצליחים להשביח באזור עבדת 7000 דונם לגידול חקלאות, בעזרת טכניקות של נגר מים וסכרים הם מביאים לחלקות הללו מים בכמות של 500 מילימטר בשנה שמאפשרים גידול זיתים, ענבים, ואפילו חיטה. היין שלהם מתפרסם ברחבי העולם העתיק כולו וכדים שלו מתגלים ברומא ובספרד. החקלאות מאפשרת להם להתקיים לאחר שמסחר השיירות מופסק בגלל ההתערבות הרומית.
בעבדת התגלו עד כה ארבע גתות משוכללות לייצור יין ומתקן אחד לייבוש ענבים ופירות אחרים. הגתות מעידות על כך שבעת ובעונה אחת דרכו מספר זנים של ענבים ויצרו סוגים שונים של יין. האקלים של עובדת התאים במיוחד לייצור יין יבש שהיה אהוב במיוחד על אנשים שמוצאם באירופה, כמו החיילים הרומים ששירתו בארץ. בעיר גם היה לפחות יקב אחד שמוקם בחלק הפנימי של מערה

הערות

[1]  Rosen, S. A., Avni, Y., Bocquentin, F., & Porat, N. (2007). Investigations at Ramat Saharonim: a desert Neolithic sacred precinct in the Central Negev. Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 346(1), 1-27.