הגעת הבקטשים לבלקן

לפי האגדה, מי שהביא את הבקטשיות לאלבניה הוא סרי סלטיק מהמאה ה-14, תלמידו הישיר של חאג'י בקטש. הוא היה רועה כבשים בכפר קטן בקפדוקיה. כשהקדוש פנה אליו וציווה עליו ללכת לבלקן כשליחו. הוא אמר "מה יהיה על הכבשים שלי? מי יטפל בהן?". אבל שום דבר לא עזר והוא יצא לדרך עוד באותו היום, כשהוא טס באוויר ממקום למקום על גבי עורה של כבשתו החביבה, שאותה שחטו לכבוד המאורע…

ראשית דבר הוא טס לאגם אוכריד וקידש שלוש מקומות לאורך חופיו, אחד בעיר אוכריד עצמה ושניים משני צדי האגם. ולמה שלושה? פשוט מאוד: מוחמד, עלי, אללה, השילוש הקדוש של הבקטישים. לאחר מכן הגיע לאתר בלאגאי, המקום הקדוש ביותר למוסלמים בבוסניה, המשיך לקרויה, מצודתו של סקנדרבג האגדי, שאחת מהטקות הראשיות של הבקטשים נמצאת על ההר מעליה, והגיע לבסוף לקורפו, שם נקבר, כשבדרך הוא מבקר בעוד שלושה מקומות ושוחט דרקון.

אלא שלפי אגדות קדומות יותר, מי שהביא את האִסלאם לאלבניה ויחד איתו את הבקטשיות – או יותר נכון, את הדרך המיסטית – הוא עבאס עלי, אחיהם למחצה של חסן וחוסיין ומחזיק הדגל בקרב של כרבלא. ראשו הותז מעליו בקרב, מה שלא הפריע לו לרכב על סוס עד להר תומור באלבניה, מחזיק את ראשו בידו, ולתקוע בראש ההר את הדגל, מסמל בכך את הגעת דת האמת לארץ החדשה. האתר הפך למוקד עלייה לרגל והמקום הקדוש ביותר לעדה זו.

מבחינה היסטורית כנראה שהבקטשים הגיעו לבלקן בתקופתו של מהמט השני, 1451–1481, ביחד עם החיילים היניצ'רים. השליח הראשון היה אדם בשם קזים בָּאבָּא, והמרכזים הראשונים במחנות הצבא כמו אלבסן. הנוסע מהמאה ה-17 אווליה צלבי, מספר על טקות של אבדלים באלבניה, שהוא שם אחר לבקטישים. בקרויה יש טקה של באבא בשם מורתזה בָּאבָּא בה מצויים קברים עם כובע – 'תק' בקטשי מ-1728.

הרבה מתפוצתם של הבקטשים בדרום אלבניה קשור לעלי פאשה, ששלט על מחוז אפירוס בשנים 1790–1822, כולל בדרום אלבניה. למעשה, הוא היה שליט עצמאי כמו דהאר אל עומאר (מקבילו הישראלי). אביו של עלי פאשה היה דרוויש, הוא האמין בדרווישים. מסופר שדרוויש בקטשי ניבא את הצלחתו. הוא נתן לו טבעת ששימשה אותו עד יום מותו, ולכן תמך בבקטישים. בסוף ימיו הוא היה כנראה חבר במסדר הבקטשי, ואולי גם בכמה מסדרים אחרים (באסלאם אפשר להיות חבר בכמה מסדרים בו-זמנית), והפך את בירתו יואנינה בצפון יוון למרכז של דרווישים.

קצת לאחר מכן, בתחילת המאה ה-19, סר חינם של היניצ'רים והבקטשים בעיני השלטונות העותומאניים. ב-1826 הסולטאן מהמט השני מחליט להיפטר מהחיילים היניצ'רים והורג בהם במה שהבקטישים מכנים "השואה של הבקטישים", לאחר פירוק החַיִל הוא פונה לפגוע במסדר עצמו ובמאמיניו. הוא נשבע לערוף 70,000 ראשים, וכשאין מספיק – הוא עורף ראשים של מצבות. חלק מהבָּאבּים בורחים לאלבניה. ב-1860 הבקטשים מוּצאים מחוץ לחוק בטורקיה, אך באלבניה הם יכולים להתקיים ללא מפריע.

רדיפות נוספות מתרחשות בזמנו של אתא טורק בתחילת המאה ה-20, והן מביאות לכך שהבקטשים מעבירים את מרכזם לאלבניה, ב-1922 הבָּאבּים האלבניים מנתקים את הקשר עם הבקטש הגדול, שמעביר את מקום מושבו מאיסטנבול לאנקרה, והם יוצרים מסדר עצמאי. שמרכזיו בטיראנה וקורצ'ה. היום המרכז העולמי הרשמי נמצא בטיראנה, ויש כמה מאות אלפי מאמינים מפוזרים באלבניה, טורקיה ושאר מדינות הבלקן, ובמיוחד בקרב האוכלוסייה האלבנית בקוסובו ובמקדוניה.

בגלל הרדיפות שמהם סבלו, וגם בגלל אופי הדת ומסורת החניכה, הטקסים הבקטשיים נשארו סודיים וסגורים לקהל הרחב. יחד עם זאת, לאחרונה הם החלו לפתוח את עצמם לציבור ולגלות יותר ממסורתם וטקסיהם. בשנות ה-30 של המאה ה-20 התפרסם ספר של אנגלי בשם ג'ון קינגסלי (John Kingsely), הנחשב למקור החיצוני הטוב ביותר לאמונתם ומקומותיהם בבלקן, והוא נקרא "מסדר הדרווישים הבקטשיים" (The Bektashi order of Dervishes).

לבקטישים בדרום אלבניה תפקיד מרכזי בתנועה הלאומית האלבנית. בשנת 1880 התרחש מאבק בדרום אלבניה בין היוונים שניסו להשתלט על הארץ לבין האוכלוסייה המקומית, שנאבקה כביכול למען השלטון הטורקי, אך למעשה נאבקה למען עצמאותה. מי שהנהיג את המאבק היו האחים פרשרי שהיו בקטשים, ולימים המלך זוג (המלך והשליט האלבני הראשון) הושפע רבות מהם.

תחת השלטון הקומוניסטי הבקטשים נרדפו וחלק מהבאבים הוצאו להורג או הפכו למשת"פים. בארצות הברית, לעומת זאת, נוצרה קהילה גדולה גדולה של בקטשים (בארצות הברית יש פזורה אלבנית גדולה ומשפיעה), והיא עוזרת כיום לבנות את הטקות מחדש.

העדה הבקטשית באלבניה מונה כ-10% מהאוכלוסייה,[1] בעיקר בדרום אלבניה ובעיר קרויה. בכל מקום ישנם מרכזים ("טקות") בקטשיים, ביניהם כמה גדולים במיוחד בוולורה, קרויה, בראט, ג'ירוקסטרה, ובפסגת הר תומור, שהוא הר קדוש ומהווה אתר עלייה לרגל והילולה שנתית. הבקטשים מוכרים כאחת מארבע העדות הדתיות הגדולות של אלבניה, ויש אזורים שבהם הם מהווים רוב.

דפים בקטישיים

המסדר הבקטשי הוא ענף של הזרם הסופי, בעל מאפיינים מיסטיים ושיעים, העוסק במטאפיזיקה ולא מקיים את המצוות. זהו המסדר הנפוץ ביותר באלבניה שלו מרכזים רבים , מעין מקדשים שנבנו בכדי לקיים את הטקסים שבמסגרתם גם שותים אלכוהול ורוקדים נשים וגברים יחדיו. במאמר שלפניכם תקראו על עיקרי האמונה של הבקטשים, המאפיינים של המקדשים שלהם, ומקומות מיוחדים באלבניה וקוסובו

ישנו פַּמפְלֶט של עיקרי האמונה הבקטישית שהופץ לראשונה באלבניה בסוף המאה ה-19, ואף כיום הוא נפוץ מאוד. וכך הוא אומר (בתרגום חופשי מאנגלית):

הבקטישי מאמין באדון העליון ובקדושים האמיתיים, מוחמד עלי, חדיג'ה, פטימה, חסן וחוסיין. ב-12 האימאמים שהם עלי, חסן, חוסיין, זאין אל אבידין, מוחמד בקיר, זפר צדיק, מוסה קייזם, עלי ריזה, מוחמד טקי, עלי נקי, חסן אשקרי, מוחמד מהדי. האב של כולם הוא עלי והאימא היא פטימה. הם מאמינים בקדושים מפני שהם מאמינים בטוב וסוגדים לו.

הם מחשיבים כמייסד הראשון שלהם את זפר צדיק, והקדוש והפטרון שלהם הוא חאג'י בקטשי וולי, שהוא צאצא של אותה משפחה. כל אלה אמרו "עשה טוב והִמנע מרע" – באִמרה הזאת הבקטשי מאמין. אמת וצדק, אינטליגנציה וחוכמה, וכל התכונות הטובות הללו הם עליונים.

האמונה של הבקטשי היא דרך רחבה המוארת על ידי חוכמה, אחווה, חברות, אהבה, אנושיות, וכל התכונות הטובות. בצד אחד שלה פרחים של ידע, בצד אחר פרחים של אמת. בלי ידע ובלי אמת אף אדם לא יכול להפוך לבקטישי.

לבקטשי היקום הוא האלוהים, אך בעולם הזה האדם הוא מייצגו של האלוהים. האלוהים האמיתי, עם המלאכים וגן העדן וכל שהוא טוב, נמצא בתכונותיו הטובות של האדם. בתכונותיו הרעות נמצא השטן וכל שהוא שטני, ולכן הם אוהבים ונוהגים בטוב ונמנעים מרע.

כל הדברים הם באדם, כן, גם האלוהים האמיתי, מפני שכשהוא רצה להגשים את עצמו, הוא יצר אדם בדמותו. הבקטשי מאמין שהאדם לא מת אלא משתנה ונהפך שונה, ותמיד בנוכחותו של אלוהים, מפני שהאב נחבא לילדיו. זה שעושה טוב מוצא טוב, זה שעושה רע מוצא רע. זה שעושה פשעים נגד האנושות מזהה עצמו עם חיות הטרף.

הדרך של הבקטשי פתוחה ורחבה, היא הדרך של חוכמה וטוב לכל שיש להם אינטליגנציה. האדם לא כבול, אלא חופשי בכל המובנים, והוא בעל תשובה לכל פעולותיו.

לאדם יש מוח שמנתח, יֶדע שעל פיו לבחור, נפש שמכירה, לב שמבדיל, ומצפון ששוקל את מעשיו. וכך יש לו את כל שהכרחי, ואין הוא צריך עזרה מבחוץ, מפני שהאדון נתן לו בעצמו את כל הדברים שהוא צריך.

כמו הגבר, כך גם האישה, אחד בסוגם ולא נפרדים…"

מרכזים בקטשים באלבניה

באלבניה יש כיום מעל 300 אתרים קדושים לסוּפים: טקות, טורבות (קברי צדיקים) ומקומות מפגש, שכמעט חצי מהם קשורים למסדר הבקטשי, שהוא הדומיננטי באלבניה ומוכר כדת נפרדת. ההיווצרות של הזהות האלבנית החדשה, החל מסוף המאה ה-19, קשורה בטבורה לרעיונות (ואנשים) של המסדר הבקטשי, שהוא אחד המעניינים והמיסטיים מבין המסדרים הסוּפיים, ולחיפוש שלו אחר ארץ מולדת, אותה מצא באלבניה.

ב-30 השנים מאז התפוררות הקומוניזם נבנו מחדש בתי התפילה של הבקטשים, שנקראים "טקות" או "מיידן", אשר נפוצים בעיקר בדרום אלבניה ומהווים תחליף למסגדים. ביקור בהם מעורר סקרנות והשראה, ומהווה סוג שונה של טיול וחוויה. ניתן לראות אותם במקומות בולטים בנוף בהרים ובערים.

הר תומור (Tomor)

הר תומור הוא האתר הקדוש ביותר לבקטשים באלבניה, בולט על סביבותיו ונראה מכל מקום בדרום אלבניה, מעין אולימפוס מקומי המתנשא לגובה של קרוב ל-2,500 מטר. ההר היה קדוש מני קדם והשם מייצג כנראה אלוהות אילירית קדומה. לפי הפולקלור, תומורי הוא ענק עם זקן לבן, השומר על העיר בראט שלרגליו. הקדושה של ההר עברה לנוצרים שעולים אליו ביום העלייה לשמיים של מריה (15.8) ולבקטשים שמאמינים בקדושתו של עבאס עלי, אחיו של חוסיין, שנהרג בקרב של כרבלא, ולאחר מכן הגיע לאלבניה (כשראשו שנערף בידו) והניף את דגל האִסלאם האמיתי על ראש ההר הגבוה ביותר בארץ החדשה. על הפסגה הקירחת של הר תומור מתנוסס לו מבנה עגול, העומד על סיפה של תהום בת מאות מטרים, בתוכו קברו של עבאס עלי. זהו אתר עלייה לרגל, בו מתרחשת כל שנה ב-20–25 באוגוסט הילולה של עשרות אלפי אנשים.

במדרגה האחרונה לפני העלייה לפסגה נמצאת טקה ענקית צבועה בירוק, מקום מושבם של כל האנשים החשובים בעת ההילולה באוגוסט. בפנים אולם קבלת פנים, אולם קהל, חדרי אירוח, תמונות של ביקורים במקום, מטבח לעולי הרגל, וכל מה שצריך בטקה. ניתן להגיע אל הטקה בדרך סלולה היוצאת מבראט (שעה וחצי נסיעה) ממדרגה אחרונה זו עולה דרך עפר תלולה, דרך צמחייה אלפינית כרקוצית, שיבולים, ואף שלוגיות שנראות פה ושם, אל הפסגה. קצת לפני הטקה יש קפלה קטנה לצד הדרך בה ניתן לראות את עקב רגל סוסו של עבאס עלי טבוע בסלע.

לרגלי הר תומור נמצא קניון נהר האוסומי המרשים, שבחלקו הנהר מתחתר לאורך יותר מ-20 קילומטרים בין קירות סלע תלולים. זהו מקום אידיאלי לרפטינג וטיולי מים.

עבאס עלי (Abas Ali)

עבאס עלי הוא אחיו למחצה של אימאם חוסיין, אחד משני הנכדים של מוחמד, שמקובל על ידי השיעים כיורשו הרוחני. חוסיין מת מות קדושים בקרב של כרבלא. עלי (אביו) ומוחמד ידעו מראש על הגורל המר הצפוי לו, ולכן ביקשו מאלוהים להוליד אח מאישה נוספת, שיהיה לו לעזר, וזהו עבאס עלי. עבאס הוא חלק מהמשפחה הקדושה. מספרים שהוא פתח את עיניו לראשונה רק כשחוסיין החזיק אותו בידיו, ושתמיד ראה עצמו כעוזר לו והיה נכון להקריב חייו למענו. הוא היה נושא הדגל בקרב של כרבלא. תפקידו היה להביא מים למשפחה שגוועה בצמא, והוא עשה זאת תוך כדי כך שאיננו שותה בעצמו. במסגרת משימה זו נפל על תפקידו. האויב התעלל בגופתו וראשו הוסר מעליו, אבל הדבר לא הפריע לו להגיע, בלי ראש (או בעצם עם הראש ביד) להר הגבוה ביותר באלבניה ושם להניף את הדגל של כרבלא, דגל האמונה הנכונה.

מותו היה סיפור גבורה ועצב. הוא יצא להביא מים לביתו של חוסיין הקטנה, הצליח להגיע לנהר הפרת, אך לא לחזור. הוא מילא נאד מים ונשא אותו חזרה מבלי להילחם, מכיוון שחוסיין אמר לו שהם בכרבלא לא בכדי להילחם, אלא להקריב את עצמם למען האמונה. השיעים מאמינים שאם היה נלחם היה מנצח.

בכל מקרה, בדרך חזרה האויב גבר עליו. בתחילה חתכו לו יד אחת, הוא המשיך קדימה מחזיק את נאד המים ביד השנייה, כשהצליחו לחתוך מאחור גם את ידו השנייה, הוא סחב את המים בשיניים. האויב המטיר עליו חיצים, ואחד מהם ביקע את נאד המים. מיואש חזר עבאס אחורה אל מול הנהר והאויב, ברד חיצים ניתך עליו והוא נפגע ונפל מסוסו על פניו. רק אז נפל הדגל שבו אחז. חוסיין בא לנחם אותו ברגעיו האחרונים. בקשתו האחרונה של עבאס הייתה לראות את פני חוסיין. בקשתו האחרונה של חוסיין הייתה שיקרא לו, ולו פעם אחת, בשם אח, ולא בשם אדון. עבאס מת בקוראו, "הו חוסיין, הו אחי, הו אימאם שלי."

הוא נקבר במקום שבו נפל מסוסו, ונבנה מסגד גדול ומקדש לכבודו, שמשמש מקום עלייה לרגל למיליוני שיעים. אפילו הנהר שינה מהלכו, זרם אל עבאס, וכעת הוא מקיף את מקום הקבר. אלא שלאלבנים יש גרסה משלהם לגבי מה קרה לאחר הקרב, ובזמן כלשהו התפתחה המסורת שהוא קבור על פסגת הר תומור. אולי זה קשור לעובדה שעבאס הוא הפטרון של הגאזי, החיילים שחוזרים בהצלחה מן הקרב, וזאת מפני הקרבות הרבים שבהם חזר בהצלחה, ובמיוחד בקרב של סיפין, שם הצטיין.

פרמט (Permet)

מעבר לרכס ההרים הסוגר את עמק ג'ירוקסטרה מצפון מזרח, נמצא עמק נוסף ובו כמה אתרים נפלאים שנקרא העמק של פרמט. דרום אלבניה מאופיינת ברכסי הרים מחודדים וביניהם עמקים פוריים. פרמט היא עיר קטנה שנמצאת על גדות נהר הוויוסה, הידועה בממתקים שלה, ביין ובראקי. הדבר הבולט ביותר בפרמט הוא סלע ענק שנמצא בתוך הנהר, וההרים הענקיים שמתנשאים משני צדי העמק.

שלושה רבעים מהאוכלוסייה של פרמט הם בקטישים. בחלק העליון של העיר יש טקה שייסד בקטש בָּאבָּא לפני כ-100 שנה, הוא קבור ליד חאג'י בָּאבָּא מחורסן שמת לפני 350 שנה.

לא רחוק ממנה יש מעיינות חמים בשם Benja, וקניונים עם מים זורמים. בפתח הקניון עם המעיינות יש גשר עותומאני יפהפה בשם Kadiut Bridge.

על ההרים הצופים לפרמט, בדרך לקניון האוסומי, בראש הר, נמצאת אחת הטקות היפות ביותר של הבקטשים, שנקראת Teqja E Baba Aliut. זהו מקום ביקור ועלייה לרגל בלב ארץ הבקטשים. יש שם מבנים חדשים וגרם מדרגות המטפס לקבר בראש הר עם נוף נפלא, וניתן להגיע לשם בדרך עפר טובה, מרחק עשרים דקות נסיעה מפרמט.

פראשרי (Frashëri)

מעבר להרים וליערות שליד פרמט, בלב ההרים, משתרע העמק הקטן והקסום של פראשרי, מכאן יצאו בסוף המאה ה-19 שלושה אחים שהנהיגו את התנועה הלאומית האלבנית. אחד היה איש שלטון, שני איש חינוך ושלישי משורר.

תחיית הלאומנות האלבנית הייתה כרוכה בכמה קשיים: לא הייתה שפה משותפת דומה, וגם לא היו לה אותיות כתיבה מוסכמות. אפשר היה לכתוב את האלבנית בערבית, לטינית יוונית, והיו גם כמה דיאלקטים. הארץ הייתה מחולקת למחוזות ודתות שונים. אח פראשרי אחד, סמי פראשרי, לקח על עצמו את המשימה של החייאת השפה ומציאת כתב מוסכם על הכול. הוא ייסד באיסטנבול את החברה לדפוס של כתבים אלבניים השייכת לכל הדתות. מהגרים אלבניים בארצות אחרות תמכו בחברה. אח אחר, נעים פראשרי, היה משורר אלבני ידוע וכתב ספרים באלבנית. הוא היה אחראי על הוצאת ספרים ובהם ספרי לימוד וחינוך. אח שלישי הנהיג את התנועה. שלושתם גדלו על ערכי ההומניזם הבקטשי. ביתם משמש כיום מוזיאון לשימור מורשתם ולשחזור החיים באותה תקופה.

ליד הכפר נמצאת הטקה של פראשרי בנוף נפלא. נמצא בה הקבר של שייח' נסיבי, שהיה בן זמנו של עלי פאשה. לפי האגדות הוא עלה לרגל לכפר חאג'י בקטש ושם הדלת של קבר מייסד המסדר נפתחה לפניו בעצמה, ואז הוא אמר: זה הגורל שלי (נסיבי), ומאז הוא נקרא שייח' נסיבי. הוא ניבא לעלי פאשה את גורלו ואת הייעוד הגדול שלו, וזה הביא לתמיכת השליט בבקטשים.

וְלוֹרָה (Vlore)

מההרים תיקח אותנו הדרך לריוויירה האלבנית – רצועת חוף נפלאה באורך 100 ק"מ, שבה ההרים נושקים לים. בצד הדרומי של שוכנת סרַנד'ה שעליה נכתב במסלול "תרבויות עתיקות", ואילו בצד הצפוני נמצאת העיר ולורה, אחת משתי ערי הנמל העיקריות של אלבניה, עיר הממוקמת בחוף מפרץ טבעי גדול, משהו בסגנון סן פרנציסקו, אבל באלבניה.

ולורה היא המקום הקרוב ביותר לברי שבאיטליה, מהצד השני של הים האדריאטי. היא נוסדה על ידי היוונים במאה ה-6 לפני הספירה ונקראה אוואלון. ביחד עם דורס ואפולניה (פייר של היום) היא הייתה אחת משלוש מושבות יווניות בחוף של אלבניה.

במאה ה-4 לספירה נודעה ולורה בשם אאולונה. הייתה שם דיוקנסיה נוצרית. בימי הביניים הנמל התחבר עם המצודה של קנינה, שנמצאת כמה קילומטרים משם בכיוון דרום מזרח. במאה ה-15 כבשו אותה הטורקים שהקימו מצודה ומסגד שתוכננו על ידי סינאן.[1] הרעיון היה שאלבניה תהיה גשר לכיבוש של איטליה, אך דבר זה נמנע על ידי המרידות של סקנדרבג. במאה ה16 הייתה שם קהילה יהודית חשובה.

איסמעיל קמלי הכריז על עצמאות אלבניה מעל המרפסת בוולורה ב-1912. היא הייתה הבירה הראשונה של אלבניה. לאחר שהסרבים, מונטנגרים והיוונים כבשו חלקים גדולים מיושבים באלבנים במלחמת הבלקן הראשונה, האלבנים הכריזו על עצמאותם בתמיכת האמריקאים בחלק שנשאר, אולם ולורה נכבשה על ידי האיטלקית כבר כבר ב-1914, במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1920 התרחשה התקוממות עממית נגד האיטלקים והם גורשו מוולורה, אך שבו אליה ב-1939. במלחמת העולם השנייה היה בה בסיס ימי של הנאצים, ואחרי המלחמה – של הרוסים.

כיום היא עיר נמל שוקקת במונחים אלבניים, ועיר נופש נעימה ושקטה במונחים שלנו. מדרום לוולורה לאורך כשלושים קילומטר, לחופי מפרץ וְלורה, יש מפרצונים קטנים ובהם מלונות וחופים פרטיים. המים כאן צלולים מאוד והסלעים והעצים מגיעים עד למים.

כדאי לראות בוולורה את כיכר העצמאות ובה פסל עצמאות אלבניה, וכן את המרכז הבקטשי החדש והמפואר.

הטקה הבקטשית צבועה ירוק ונראית מכל מקום בוולורה. היא נמצאת על בגבעה השולטת על העיר, פעם כל האזור היה שייך להם, וחלק ממאבקם כיום הוא להשיב לעצמם את הרכוש הזה. כמעט בכל עיר גדולה בדרום אלבניה יש טקה ששולטת על העיר. לטקה שתי קומות, ובקומה השנייה היה מיידן (חדר פגישות דתי בקטשי) גדול ומסורתי.

ליד הטקה מסעדה גדולה הצופה אל הנוף, ומהתצפית שבמרפסת ניתן לראות את כל העיר והמפרץ.

מרכז עולמי בטיראנה (Tirana)

המרכז העולמי של המסדר הבקטשי נמצא בבירת אלבניה טיראנה. זוהי עיר חדשה יחסית, הממוקמת בדרומו של עמק החוף הגדול ביותר, שמתמשך מטיראנה צפונה עד לשקודרה שעל חופי אגם שקודרה. טיראנה מתפשטת היום לגבעות שלרגלי ההרים, שם הייתה מצודה בימי הביניים, אלא שטיראנה איננה עיר עתיקה כמו שאר ערי אלבניה, ונוסדה כעיר חשובה רק לפני מאתיים שנה על ידי שליט מקומי טורקי, שרצה לבנות תחנת מסחר במרחק מה מדורס. עם הכרזת עצמאות אלבניה הייתה הבירה הראשונה בוולורה (1912), ולאחר מכן בדורס, אולם בשנות ה-20 הבכורה עברה לטיראנה, וכיום זהו כרך שוקק, שמהווה את מרכז העסקים והחיים האלבניים. יש בעיר כ-600,000 איש, וביחד עם דורס וקרויה הסמוכות – יותר ממיליון.

מרכזה של טיראנה היא כיכר גדולה, כיכר העצמאות, שמסביב לו מבני ציבור כגון המוזיאון והתיאטרון. חלק גדול מהמבנים בטיראנה נבנו על ידי האיטלקים ששלטו בארץ בשנות ה-30 וה-40, והם בעלי חזות ניאו-קלאסית. מן הכיכר המרכזית יוצאת שדרה גדולה דרומה, שלאורכה ניתן למצוא את מבני האוניברסיטה ומבני ממשל שונים, ולא רחוק משם נמצא השוק.

האתרים העיקריים בעיר הם המונומנט של סקנדרבג בכיכר העצמאות, מסגד אטהם ביי, המסגד הוותיק של העיר שידוע בציוריו היפים, מגדל השעון, הפארק המרכזי, התיאטרון הלאומי והמוזיאון הלאומי.

במוזיאון הלאומי של אלבניה ניתן לראות שרידים חשובים מהתקופות השונות בהיסטוריה של אלבניה, החל מהממלכות האיליריות וכלה בתקופה העותומאנית. כדאי לראות את החדר שמוקדש לזכר קורבנות השלטון הקומוניסטי. במשך יותר מ-40 שנה שלט באלבניה רודן מטורף בשם אנוואר הודג'ה, שניסה ליישם כאן קומוניזם בסגנון צפון קוריאה. הרבה אנשים הוצאו להורג, נכלאו ועונו, וחדר הזיכרון מספר את סיפורם.

בגבעה הצופה אל העיר ממערב נמצא המרכז העולמי של המסדר הבקטשי. בתוך המתחם המגודר ישנם כמה בניינים והראשי שביניהם הוא בית מפואר, שבליבו אולם מעוגל גדול וסוריאליסטי מעט. הנכנס נתקל בשני פסלי ענק של עלי וחאג'י בקטש, הצופים עליו ממרום גובהם. לידם יש תצוגת מוזיאון של חפצי דרווישים ושל תמונות המשפחה הקדושה והדדות השונים. (בָּאבא הוא שם של מקביל לכומר או נזיר במסדר הבקטשי, ואילו דדה הוא כינוי לראש המסדר). מן האולם נפתחה דלת אל חדר פגישות ובו תמונות מופלאות.

בתמונה אחת נראה איש מוזר, מזוקן, לבוש כדרוויש, וסביבו חיות יער רבות שנראה היה שסרות למרותו. האיש הזה הוא קויגקוז עבדל, אחד המשוררים הידועים של הבקטשים. החיות מייצגות את הנפס שלו, החלקים החייתים בתוכו, שעליהם הוא מצליח להשתלט. אבל יש כאן סיפור נוסף על הקשר שבין כל הדברים: קויגקוז היה צייד שירה חץ בצבי ששוטט ביער, הצבי נמלט לטקה בקטשית סמוכה, וקויגקוז דפק על דלת הטקה שאותה פתח ראש המנזר.

"מה אתה מחפש?" שאל אותו הבאבא.

"את הצבי שיריתי בו חץ," ענה קויגקוז.

"אתה מתכוון לחץ הזה?" אמר הבאבא והסיט את כנף מעילו, מגלה חץ שתקוע בליבו.

קויגקוז נפל מתעלף, וכשהתעורר הצטרף למנזר והפך לאחד המשוררים האהובים והמכובדים ביותר בין הבקטשים – לימים הוקמה טקה חשובה וגדולה על שמו בקהיר.

שאר התמונות הם של המשפחה הקדושה, עלי, חוסיין, האימאמים. בתמונה אחת רואים חמישה אנשים: מוחמד עלי, פטמה, חסן וחוסיין. יש גם תמונות קשות של סצנות מהקרב של כרבלא: אישה בלונדינית רוכנת לפני סוס פצוע שחזר לאוהל ללא רוכבו. מרחוק נראה צבא פרשים מתקרב. התמונה משדרת עצב גדול. הסיפור שמאחוריה הוא, שאשתו של חוסיין שאלה אותו מה יהיה עליה אם משהו יקרה לו והם יפסידו בקרב. חוסיין אמר לה שהסוס שלו יבוא ויחלץ אותה לפני שיבואו הרוצחים והאנסים. האישה שבתמונה מרכינה ראשה בעצב, אבל לא על עצמה. הסוס כמו אומר לה שהאימאם של הדור, בעלה, אהובה, איננו כבר, ויש רגע של עצב שנמשך לנצח, רגע לפני המנוסה הגדולה שתבוא אחר כך. נדמה כאילו מישהו עוצר לרגע את תמונת סרט הקרב. (צריך לזכור שתמונות ופסלים הם איסור חמור באסלאם).

בנוסף לטקה של הבקטשים יש בטיראנה מרכז גדול של התנועה האחמדית (סוג של סוּפיוּת הודית) שמרכזו מסגד גדול, הנקרא Baitul Awwal Mosque. וכן מרכזים אסלאמים וסוּפיים נוספים. בלב טיראנה יש טקה עתיקה של המסדר הקאדרי שנקראת Sheh Dyrri, שהיא מונומנט תרבות אלבני.

קרויה (Kruje)

כחצי שעה נסיעה מטיראנה, צופה עליה מלמעלה, נמצאת הבירה העתיקה של אלבניה קרויה. בדרך אליה, למרגלות ההרים הגבוהים, ישנה קפלה שם נראית טביעת רגלו של סרי סלטיק בסלע. זהו קדוש אגדי שהגיע לאלבניה במאה ה-13, נע באורח פלא על גבי עור כבש מעופף. סרי סלטיק היה רועה כבשים בקפדוקיה שבטורקיה, תלמידו הישיר של חאג'י בקטש, שנשלח על ידו להביא את בשורת הבקטשיות לארצות הבלקן. הוא ייסד שבע טקות – מרכזים בקטשיים – בכל רחבי הבלקן, נלחם והרג דרקון שבהר שמעל קרויה. ואכן, מעל העיר מתנוססת טקה ענקית על ראש ההר, הנראית למרחקים.

קרויה היא רובה ככולה בקטישית, מקום עלייה לרגל. בשפלה שלרגלי העיר ישנה טקה ומקום קברו של בָּאבָּא שימימי. שליחו של עלי פאשה שליט אפירוס ודרום אלבניה שהיה בקטשי בעצמו. בָּאבָּא שימימי הגיע לקרויה לפני מאתיים שנה והחל מסע מאורגן של ביקטוש האוכלוסייה. בדרום אלבניה הייתה לבקטשים הצלחה גדולה, ומזמנו של עלי פאשה והלאה הם מהווים אחוז ניכר מהאוכלוסייה. בצפון אלבניה הם הצליחו פחות, ולו רק בגלל שהצפון היה בשליטת הפאשות משקודרה – משפחה אחרת.

עלי פאשה הפך להיות בקטשי בזכות בָּאבָּא שימימי, ואך טבעי היה לכן שישלח אותו למשימה הקשה ביותר של ביקטוש הצפון. הבָּאבָּא הגיע לקרויה ומשך אחריו את כל תושבי העיר, שעד היום שומרים לו אמונים. השליט שראה זאת בעין עקומה התנקש בחייו, ומאז בָּאבָּא שימימי קבור לרגלי העיר ומקום קברו נהיה אתר עלייה לרגל. ליד הקבר יש עוד הרבה קברים אחרים, ומה שמעניין במיוחד זה עץ ברוש ענק שגזעו מתפצל ונראה כמו הרבה קרשים מחוברים. לפי האגדה, כ-100 שנה ויותר לפני בָּאבָּא שמימי, הגיע למקום בָּאבָּא קדוש אחר, בָּאבָּא איסמעיל, ותקע קרש באדמה, מקרש זה צמח הברוש הפלאי, שמזכיר בגזעו את מקורו – הקרש… תקיעת הקרש באדמה וצמיחת העץ סימלו את השתרשות הדת הבקטישית בארץ החדשה.

ליד הקברים יש טקה עם חדר אירוח מרשים, תמונות של כל הקדושים: עלי, חסן, חוסיין, פטימה, הדדה (ראש המסדר) ראשד ברדי. מרשים אף יותר הוא החדר שבקומה השנייה – חדר הפגישות של הבקטישים, עם עורות הכבש המכסים את מקומות הישיבה, האח הקישוטית, הצבע הירוק העז והתמונות על הקיר. החדר הענק נפתח אל מרפסת.

גם במצודת קרויה הנישאה יש טקה בקטשית קטנה, או יותר נכון טורבה – מקום קבר קדושים. בקצה הדרום מערבי של המצודה, ליד ה"זית של סקנדרבג" ישנו מבנה מתומן יפה ובו קברי קדושים. בעבר קראו למבנה 'חורסן הקטנה', והוא נבנה בסוף המאה ה-18.

מקרויה נמשיך לאורך מישור החוף אל הבירה של צפון אלבניה – שקודרה.

הקבר של בלים סולטאן בשקודרה (Shkoder)

קצת לפני שקודרה, מדרום, נמצאת מצודת רוזפה, השולטת על מפגש הנהרות דרינה ובונה והגשרים שעליהם (קִראו על המצודה במסלול תרבויות עתיקות). מתברר שקבר קטן אחרי הגשר שעל הדרינה הוא קברו של לא אחר מאשר בלים סולטאן, המייסד האמיתי של המסדר הבקטישי ומתחיל מסורת הנזירות שלו במאה ה-15. וסיפור שהיה כך קרה:

יום אחד עבר דרוויש נודד, איש קדוש, ליד ביתה של אמו שגרה באיסטנבול. כשביקשה ממנו ברכה בכדי שיִיפתח רחמה ותוכל להוליד ילדים, הוא הכניס לפיה אצבע עם דבש. תשעה חודשים מאוחר יותר נולד הילד, שנקרא לכן בלים סולטאן – סולטאן הדבש. אפשר להאמין לסיפור ואפשר גם לא, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח. בלים סולטאן ייסד וארגן מחדש את המסדר הבקטישי, והחל מסורת של נזירות ומנזרים שהם תופעה ייחודית באסלאם. זאת ועוד: בלים סולטאן הפך את הסולטאן באיזיט השני לבקטשי, וזאת אחת הסיבות לכך שהוא הזמין למלכותו את היהודים מגורשי ספרד.

לפי בָּאבָּא מונדי (ראש המסדר כיום), כל האזור שמסביב לקבר היה בעבר טקה (מרכז) של הבקטישים, כולל הכנסייה היפה שלידו. הסולטאן מהמט השני רדף את אנשי המסדר, טבח בהם, והחרים את רכושם, במה שנקרא השואה הבקטישית ב-1826. הוא החרים את הטקה הזאת, ביחד עם זאת שהייתה למעלה בתוככי המבצר, והפך חלק ממנה לכנסייה. המסדר הבקטשי זוהה לפני זמנו עם החיילים היניצ'רים, ובכל מקום שהייתה מצודה של חיילים היו מרכזים של פולחן בקטשי. במצודה עצמה נמצאה הטקה של החיילים, ומתחתיה הייתה טקה להמוני העם. כיום נשאר רק הקבר, והבָּאבָּא עושה מאמצים להחזיר לידי המסדר את רכושו ואדמותיו האבודים ולהשיב את ימיו כקדם.

לפי העיתונאי סטפן שוורץ, הטקה שליד הגשר שייכת למסדר החלוותיה. ישנן הרבה טקות שלהם באלבניה וקוסובו. ליד הגשר ישנה טקה נוספת של נשים, שנוסדה על ידי שייח' קזים עלי סולטאן. בעיר עצמה יש מספר מסגדים גדולים ומוסדות אסלאמיים סוּניים.

מרכז בקטשי בג'קובה (Gjakova) קוסובו

כשעה נסיעה מפריזרן נמצאת העיירה ג'קובה, בה נמצא אחד השווקים העותומאניים המשומרים והיפים בעולם, וגם הפתעה: קהילה של יהודים שבתאים – מוסלמים המקיימים את היהדות בסתר ומאמינים באלוהותו של שבתאי צבי (משיח השקר בן המאה ה-17). אפשר לאכול בשוק מרק מקומי מיוחד ובו עין של עגל, המוגש רק בשעות הבוקר. העיר סבלה קשות במלחמת קוסובו, מעל אלף מאזרחיה נהרגו וחלק גדול מהעיר נהרס ונשרף. כיום היא עוברת שיקום ושיפוץ.

ג'קובה הייתה עיר מסחר חשובה בתקופה העותומאנית ואחת הערים המרכזיות בבלקן, ליד הבזאר הוקם מסגד עתיק גדול וסמוך אליו טקה – מרכז של בקטשים. הבקטשים מהווים כאחוז או שניים מהאוכלוסייה האלבנית של קוסובו. מרכזם החשוב נמצא בג'קובה. בטקה ההיסטורית ששימשה במהלך הדורות כמרכז אינטלקטואלי של לימוד לכל האזור הייתה ספרייה עתיקה ובה גם כתבים יהודים של קבלה ומיסטיקה, אך היא נשרפה על ידי הסרבים במלחמת קוסובו, בעת שהעיר הוחרבה. כיום הוקמה הטקה מחדש בסגנון הישן ובצורה מהודרת. בָּאבָּא מומין, האחראי על הבניין, הוא בעל קשרים טובים עם גורמים אינטלקטואליים ברחבי העולם, ומנסה להחיות את מסורת הלימוד ולחדש את הספרייה. הוא משתף פעולה עם עיתונאי יהודי אמריקאי בשם סטיבן שוורץ, שמגיע לג'קובה פעמיים בשנה ואף מלמד במקום קבלה.

טקה יפה נוספת ליד השוק נקראת Masjid Tekke ונבנתה על ידי שייח' בשם אמיני במאה ה-18, שכנראה היה קשור לכמה מסדרים.

ליד ג'קובה נמצא מרכז סוּפי של מסדר החלוותיה בהרי ג'וניק (Junik), שם הייתה ספרייה גדולה וחשובה שנהרסה גם היא. השייח' של המקום, Xhafer, בונה מרכז סוּפי חדש שיהיה הגדול מסוגו בבלקן עם ספריה, שתתחרה בספריית הבקטשים הסמוכה.

מסלול טיול בעקבות המסדר הבקטשי

המסלול מתחיל באתרים של המסדר הבקטשי בדרום אלבניה, ובראש ובראשונה הר תומור, ההר הקדוש. המרכז העולמי של המסדר נמצא כיום בטיראנה והם מתייחסים ל-10% מאוכלוסיית אלבניה, עם מספרים מועטים יותר בקוסובו, ונוכחות סמלית בבוסניה ובסביבתה. בדרום אלבניה ניתן למצוא כמעט בכל מקום טקות של הבקטשים, מבנים מרהיבים כמו החלוות של הדרוזים, הנמצאים מחוץ ליישובים ולידם, בהם בדרך כלל יש קבר קדוש והם משמשים כמקום מפגש דתי, מקומות לפיקניק והקרבת קורבנות לעולים לרגל, אכסניה, ומגורי דרווישים נזירים המטפחים ושומרים על המקום.

לאחר מכן אנחנו ממשיכים לבראט, שם היה מרכז היסטורי של מסדר החלוותיה בו ייתכן והתארח שבתאי צבי; ומשם תיקח אותנו הדרך למצודת קרויה, שהיא המרכז הבקטשי של הצפון, ולשקודרה, בה שוכנות טקות מסתוריות. מאלבניה יש דרך מהירה לקוסובו, שהיא כיום ארץ אלבנית מוסלמית עצמאית. המסדרים הסוּפיים הם מרכיב מרכזי בהוויה הקוסוברית, נסיים במרכז הבקטשי בג'קובה.

[1] האדריכל של הצבא העותומאני, בנה גם את חומות ירושלים.