חשיבותה של ירושלים לאסלאם

שלושת הערים הקדושות ביותר למוסלמים הם מכה, מדינה וירושלים, כל מוסלמי מאמין מחויב לעלות למכה פעם בחייו ומתפלל לכיוונה, בדיוק כשם שהיהודים מתפללים לכיוון ירושלים, אלא שבשנתיים הראשונות לקיום מצוות התפילה התפללו המוסלמים לכיוון ירושלים, וזאת מכיוון שכאן קיבל מוחמד את סודות התפילה, לכאן הוא הגיע במסע הלילי, עלה דרך שבעה הרקיעים לפגוש את האלוהים, והביא את הבשורה למאמינים. זאת הייתה החוויה המיסטית החשובה והגדולה ביותר של חייו, במשך עשרים ושתיים שנה קיבל מוחמד התגלויות מהמלאך גבריאל, ואילו במקרה ירושלים היה לו בפעם הראשונה, מפגש ישיר עם האלוהים.  ישנם מסורות נוספות על הגרסה הרשמית לגבי מה שקרה לירושלים במסע הלילי הנמצאות בקרב התנועה המיסטית האיסלאמית שנקראת סופים. אנשים שונים במהלך ההיסטוריה ניסו לחקות את המסע הזה שנתפש כאלגוריה למסע רוחני של אדם ונקרא “אל איסרא אל מהרג”. המסע האופקי המוביל למסע האנכי

המוסלמים בהנהגת החליף עומאר כבשו את ירושלים בתחילת המאה השביעית וצירפו אותה לחליפות המוסלמית הגדולה שנשלטה באותה תקופה מדמשק, השליטים האומאיים של דמשק פיארו ובנו את ירושלים, עבד אל מלכ בנה את כיפת הסלע רק חמישים שנה לאחר מות מוחמד, מתוך כוונה להפוך את ירושלים למרכז שלטוני ודתי שיתחרה בזה של מכה שהייתה בידי יריביו.  עם החלפת השושלת האומאית בשושלת העבאסית שהתמקמה בבגדד, ירד מעמדה של ירושלים ועם הזמן היא עברה לשלטון הפטימים השיעים ממצרים, כך מצאו אותה הצלבנים, אלא שהמלחמות הביאו לחיזוק מעמדה וכשהעיר שוחררה על ידי צלאח א דין הוקם מחדש השלטון המוסלמי וירושלים נהייתה עיר של מלומדים ומיסטיקנים, האימפריה האיובית הוחלפה על ידי הממלוכית ולאחריה האימפריה העותומאנית, ששלטה בירושלים במשך ארבע מאות שנה מ1517 ועד מלחמת העולם הראשונה.

צריך להבין שללא ירושלים האסלאם היא דת מדבר ללא ההיבט האוניברסלי החשוב לדת עולמית. כשמוחמד בא לירושלים הוא פוגש כאן את כל נביאי התורה הגדולים, משה, ישוע והמלאך גבריאל ומקבל מהם ברכה. ירושלים אמנם לא מוזכרת בקוראן, אך לאחר פסוק המסע הלילי בסורת המסע הלילי הפסוקים הבאים מדברים על בית המקדש בירושלים וסמיכותם מצביעה על זיהוי המסגד הקיצון עם ירושלים. הקוראן הועלה על כתב עשרים שנה לאחר מוחמד על ידי אנשים שזכרו אותו והיו מחבריו. כך שיש יסוד לטענה שכבר מתחילת האסלאם זוהתה ירושלים עם המסגד הקיצון והייתה קדושה למוסלמים. צריך גם להבין שזה לא נכון להסתכל על ירושלים כשלישית בקדושתה לאסלאם, העניין של ראשון או שני איננו קיים בתרבות המוסלמית כפי שהוא קיים במערב, והקדושה של ירושלים היא היבט אחר של אותה קדושה כמו זו של מכה או מדינה.

האסלאם התחיל באחד האזורים הנידחים והמדבריים בעולם, לב חצי האי הערב, מקום שבו חיו שבטים נודדים כימים ימימה, רחוק ממרכזי התרבות , ללא השכלה, בשולי ההיסטוריה האנושית והחיפוש אחר משמעות. והנה ממקום זה יצאה אחת התנועות הדתיות ששינתה את פני העולם.
המעבר של האסלאם מאירוע מקומי שולי לדת אוניברסאלית הנמצאת בלב התרבות, המדע, וההתקדמות האנושית (המוסלמים היו התרבות התקדמת והנאורה בעולם בימי הביניים), קשור לאדם – מוחמד, ולמקום – שעד כמה שישמע מוזר איננו מכה ומדינה, הנמצאים במדבר, אלא ירושלים. ירושלים היא נקודת המפגש של האסלאם עם התרבות האנושית, המקום שבו עבר מקל מרוץ השליחים מהנצרות והיהדות אל הדת החדשה. אלא שזה לא רק ירושלים במובן הצר שלה, אלא כל ארץ ישראל שנקראת בקוראן הארץ המבורכת.
בישראל אירעו שני דברים: ראשית דבר מוחמד נפגש במסע הלילי עם כל הנביאים, אברהם, יצחק ויעקב, אך גם משה ואהרון, ישוע ויוחנן, שועייב וקידר, דיבר עם המלאך גבריאל, ועלה דרך שבעה הרקיעים בכדי לפגוש את אלוהים שבשמיים. במילים אחרות התרחש חיבור בין מוחמד להמשכיות של הרוחניות האנושית והוא נהיה האדם החדש.
הדבר השני שקרה הוא שהדתות והתרבויות המאובנות והמסואבות שהתקיימו מאות שנים: הנצרות, הפרסים והיהדות. קיבלו אנרגיה וחיות חדשה מעם חדש ונמרץ, שאולי לא היה מתורבת, אבל היו לו איכויות אנושיות הכרחיות כגון כבוד, נאמנות, אומץ, יושר. הוא העם הערבי, שהפך להיות הממשיך של מסעם להתפתחות והתקדמות.

דומה הדבר לכיבוש האימפריה הרומאית על ידי השבטים הגרמניים וההתנצרות שלהם. מנקודת מבט אחת זה היה אסון של נפילת התרבות לידי הברברים. מנקודת מבט אחרת לאותם ברברים היו איכויות אנושיות שהרומאים איבדו מזמן, התיישבותם בשטחי האימפריה הרומאית והתנצרותם הביאה בתחילה להרס ושבר, אבל בסופו של דבר ובפרספקטיבה של מאות שנים, הכניסה חיים לנצרות ולתרבות והביאה להתפתחות אירופה החדשה.

ההגעה של מוחמד לירושלים וישראל (הארץ המבורכת) הייתה הרגע שבו הפך האסלאם מדת ובשורה מקומית לדת מובילה אוניברסאלית הממשיכה ומובילה את מסורת הדתות הגדולות והרוחניות המערבית (בהבדל לזו של המזרח – סין והודו). ומכאן גם חשיבותה של ירושלים באסלאם והמקום המיוחד שלה, השונה מזה של מכה ומדינה. אין ספק שישראל בכלל וירושלים בפרט הם לב התרבות המערבית, המקום שממנו יצאו הדתות הגדולות ובו התרחש מעבר בין מזרח למערב, מצרים ואירופה, העבר והעתיד. המיקום של ישראל ליד הים מחבר אותה עם אירופה מצד אחד, מדבריות ערב והמזרח התיכון מהצד השני. התחושה, האנרגיה והתרבות של ארץ ישראל במשך הדורות הייתה שילוב או מפגש של מזרח ומערב, הודו אירופאים ושמים.

אי אפשר לו לאסלאם, מבחינה רוחנית (אני לא נכנס לוויכוח הפוליטי והפיזי) מבלי ירושלים וארץ ישראל, מבלי החיבור למה שהיה, לנביאים של התנ”ך והברית החדשה, לדתות האחרות, להיסטוריה והתרבות האנושית. אם אין לו את זה הרי שהוא דת שולית שהגיחה ממדבריות ערב ותחזור אליהם, אם יש לו את זה הרי שזאת דת אוניברסאלית[1] שנועדה להתפשט בכל העולם.

זאת ועוד, אלף ומאתיים שנות שלטון מוסלמי בירושלים הם פרק זמן ארוך ומפואר שבמהלכו קודשה הארץ וטופחה, היו כאן קדושים, משוררים, מיסטיקנים וחכמים, נבנו מוסדות דת ובתי תפילה, מרכזים של סופים וארמונות שליטים. כך שאי אפשר כיום להפריד את הארץ מהמורשת המוסלמית שלה, בדיוק כמו שאי אפשר להפריד אותה מהמורשת היהודית והנוצרית. אין זה סוד שיש כיום סכסוך לאומי על האדמה, אבל זה לא סכסוך דתי ולא צריך להפוך אותו לכזה. ישראל היא ארץ שלוש הדתות, או שמא נאמר ארבע או חמש, אם מביאים בחשבון גם את הדתות הבהאית והדרוזים.

אתרים סופים מוסלמים בעיר העתיקה

מסגד עומאר

בניגוד למה שחושבים, מסגד עומאר המקורי נמצא ליד כנסיית הקבר, והוא לא מבנה כיפת הסלע על הר הבית, וגם לא מסגד אל אקצא (שהם שני המבנים העיקריים), זהו מסגד קטן וצנוע אבל הוא הראשון שהמוסלמים הקימו ומאחוריו יש סיפור יפה: שנתיים צר הצבא המוסלמי על ירושלים ולא הצליח לכובשה, לבסוף הסכים הפטריארך סופרוניוס להיכנע, אך רק לחליף עומאר בכבודו ובעצמו. עומאר נכנס לירושלים לבוש אדרת גמלים ורכוב על גמל, כאחד מפשוטי העם, החיילים שלו לחצו עליו לרכב על סוס, אך כשהוא ניסה זאת הרגיש “שזה הופך אותו לאדם אחר לגמרי” וחשש ש”אגדל יותר מדי בעיני עצמי, והשינוי לא יהיה לטובתי”. עומאר היה ידוע בתור אדם צנוע שחשש תמיד שהוא לא עושה את תפקידו כיאות ולא יהיה מי שיעיר לו על כך.

לאחר הכניעה לוקח אותו הפטריארך סופרוניוס לסיור בעיר ובראש ובראשונה לראות את כנסיית הקבר, המקום הקדוש ביותר בעיר ואחד הבניינים המפוארים בעולם. הפטריארך מציע לו בדרך לבוש מהוגן של פשתן, ועומאר לא מוכן לוותר על בגדיו הבלויים. בזמן הביקור בכנסיית הקבר מגיע זמן התפילה המוסלמי, עומאר מבקש את סליחת המארח ויוצא החוצה להתפלל. כשהוא חוזר שואל אותו הפטריארך מדוע יצא החוצה? עומאר עונה שהוא חושש שהמוסלמים יקדשו את המקום שבו התפלל החליף לראשונה לאחר כיבוש העיר, ואם מקום זה יהיה בתוככי הכנסייה זה ייהפך לסלע מחלוקת בין המוסלמים לנוצרים, ולכן הוא יצא החוצה. ואכן, במקום שבו עומאר התפלל, מחוץ לכנסיית הקבר, הוקם מסגד לציין אירוע זה, מסגד הנקרא “עומארייה” או מסגד עומאר הקטן. המסגד קיים עד היום ליד כנסיית הקבר, אלא שזה לא המסגד הקדום שבנה עומאר, אלא מסגד שנבנה בתקופה הממלוכית על חורבות מבנה צלבני, כנראה בית החולים של ההוספיטלרים. מקום המסגד הישן איננו ידוע. ניתן להיכנס למסגד ולראות את הקשתות הצלבניות המרשימות.

ארמון הגבירה טונשוק בירושלים – הדרווישים הקלנדרים.

במאה ה11 מתחילה במרכז אסיה תנועה של דרווישים שנקראו קלנדרים, שהם למעשה במידה מסוימת המשך של מסורת הבבות הטורקמנים מלפני האסלאם. אלו היו אנשים שפרשו מהבלי העולם הזה, חי כנזירים, נודדים בדרכים, וחלקם נחשבו כבעלי כוחות מיוחדים. הם היו המשך של השמאנים של השבטים התורכיים פגאניים. בזו להבלי העולם והכניעו עצמם לרצון האל, לאהבתו, כפי שעשו ההינדים והבודהיסטים שהיו נפוצים באזור מרכז אסיה באותה תקופה. חלק מהדרווישים בזו לדת הממוסדת ולמוסדותיה וראו את הצביעות הטבועה בהם. הם היו אנשי קצה, מיסטיקנים מורדים בחברה. במאות 12-14 הם מתגבשים לישי מסדרים ומתחילים לעלות לרגל למקומות הקדושים לאסלאם ובהם ארץ ישראל.

וכך, במאה ה14 אנחנו מוצאים את המרכז של הסופים הקלנדרים בבית הקברות בממילא. אלא שאז מגיעה לעיר גברת עשירה בשם טונשוק והיא בונה להם מרכז מפואר ברחוב מעלה חלדיה, ומול המרכז ניתן לראות את קברה. היא מגיעה לעיר בשנת 1391 ונפטרת בה בשנת1398 . הבניין נבנה לפי מיטב המסורת הממלוכית: בנייה בגוונים אדמדמים, תשליבים גיאומטריים (ערבסקות), שילוב של אבנים לבנות, שחורת ואדומות (סגנון האבלק), נטיפים בצורת מוקרנס, תגליפי ציפורים ופרחים מעל השערים ופסוקים נבחרים מן הקוראן.

לימים שיפצה והוסיפה על המבנה רעייתו של הסולטן סולימן המפואר שקראו לה: חאצקי סולטאנה. היא הפכה אותו לאחד המתחמים הגדולים בירושלים. סולימן המפואר היה השליט העותומאני החשוב ביותר ששלט מעל 60 שנה ותקופתו (המאה ה16) היא תור הזהב של האימפריה העותומאנית. הוא זה שבנה את חומות ירושלים, שיפץ את כיפת הסלע ועטה אותה באריחים צבעונים שנעשו ברמה הכי גבוהה. ומתברר שגם אשתו לא טמנה ידה בצלחת. במאה ה19 הפך המבנה מזאוויה של סופים למרכז השלטון העותומאני בעיר העתיקה, וכיום הוא משמש כבית ספר מקצועי ובית יתומים מוסלמי.

בניין המחכמה בירושלים, והגביע של תנכיז.

תנכיז היה אחד הבנאים החשובים בירושלים ששרידי מפעליו מפארים את העיר עד היום, הוא היה אמיר ממלוכי ששלט על סוריה וישראל שנים רבות בתקופתו של הסולטן הממלוכי מחמד בן קלאון (תחילת המאה ה14). הגיאוגרף המוסלמי אל עומרי אומר עליו: “הוא החזיר את ירושלים למדרגת עיר, תחת אשר הייתה לפנים מקום מוזנח ונשכח.

הממלוכים היו קסטה צבאית ששלטה במצרים מתקופת צלאח א דין והאיובים, (סוף המאה ה12), ועד לתקופת נפוליון, תחילת המאה ה19. אלו היו נערים פגאניים או נוצרים, שהובאו מהקווקז, מרכז אסיה, הבלקן, נחטפו ממשפחותיהם או נמכרו על ידי משפחות עניות, והובאו למצרים להתחנך בפנימיות צבאיות. משגדלו קיבלו על עצמם את תפקידי האדמיניסטרציה והצבא ברחבי הממלכה. הם חונכו לדבקות דתית, וזה מסביר את השקעתם הרבה במבנים בירושלים. בנוסף לכך מתברר לאחרונה שהתקופה הממלוכית הייתה תקופת פריחה של ארץ ישראל. הממלוכים החליפו את האיובים בשלטון במצרים באמצע המאה ה13, הם הצליחו לעצור את המונגולים בקרב עין חרוד. לאחר מכן פנו לגירוש הצלבנים והשתלטו על אימפריה אדירה שכללה את מצרים, חלקים מצפון אפריקה, ישראל, סוריה, ועוד, סוד כוחם הצבאי היה יכולתם במלחמת פרשים. סוד כוחם הרוחני היה החינוך הדתי שהם קיבלו בפנימיות הצבאיות שלהם.

הממלוכים קיבלו תפקידים בכירים בממלכה, ומן הסתם היחסים ביניהם לבין השליט באותה תקופה היו יחסים של אחווה ולא של מלך ומשרתים, מכיוון שהם גדלו ביחד, ואכלו מאותו המסטינג, כמו שאומרים כיום בצבא. תנכיז, היה המושל של סוריה וישראל, הוא בנה את הכוס – מתקן הטהרה, בהר הבית, ואימץ אותו כסמלו, אולי סמל לטהרה הרוחנית שבה חפץ? את הסמל הזה ניתן למצוא בכניסה למבנה הגדול שהוא הקים ביציאה משער השלשלת. ביום נקרא המקום מחכמה תנכזיה, מכיוון שבתקופה העותומאנית זה היה מקום המשפט של ירושלים, בעבר זה היה מדרסה, אולם כנראה שבתחילתו, כך לפי מקורות מוקדמים, זה היה חנקה, מרכז של סופים.

ממערב להר הבית הוקמו מרכזים רבים של סופים – חנקות, חלקם לפי ארצות מוצא, חלקם לפי שיוך למסדר. בניין התנכזיה הוא אחד מהם, הוא שולט בתצפית על רחבת הכותל, ולכן יש בו כיום בסיס של משמר הגבול. סביב החצר המרכזית ישנם ארבעה אולמות הערוכים בתבנית צלב, תכנית אופיינית במדרסות גדולות בערים מוסלמיות בימי הביניים המאוחרים.
ליד המחכמה יש סביל יפה מהתקופה העותומאנית שבו משולב גלגל רוזטה ממבנים עתיקים יותר, וקצת מעבר לפינה קברה של גברת תורכיה – חאתון תורכאן שנקברה בשנת 1352, ועל חזיתו גילופים גיאומטריים יפהפיים באבן.

ספריית חאלדייה

בניין יפה הנמצא ברחוב השלשלת פינת רחוב הכותל. השם מסגיר את הזיקה למשפחת אל חאלדי, שלה שייכת הספריה.  המבנה נבנה במאה ה13 ושמו המקורי ברכה חאן שכן בתוכו שלוש מצבות ותחתן קבורים אדם בשם ברכה חאן ושני בניו. בשנות הארבעים של המאה ה13 גייס שליט מצרים א צאלח איוב לצבאו גדודים של חואריזמים, הם שמו קץ לשלטון הצלבנים בירושלים בשנת 1244. מאוחר יותר נשא הסולטאן הממלוכי ביברס לאישה את בתו של אחד המפקדים החואריזמים, ובנם הקבור כאן הוא ברכה חאן. הכתובת העליונה מעל החלון המרכזי, ששורתה האחרונה היא בשפה הפרסית, מעניינת במיוחד:
“בשם אללה הרחום והחנון… אלוהינו, תן לנו את אשר הובטחנו על ידי שלוחיך, ואל תקל בנו ביום התקומה כי אתה לא תפר הבטחתך… זוהי אחוזת הקבר של העבד הנזקק לרחמי אללה וסליחתו ברכה חאן, יאיר אללה את קברו, מת ביום שישי בראשית חדש מחרם שנת ארבע וארבעים ושש מאות, יסלח לו אללה לו ולהוריו.. טהורים יצאנו מהתוהו וטמאים נהיינו. שקטים נכנסנו לעולם וחרדים נהיינו. נעשינו מהאדמה השחורה מאש ומים, ואחר כך חזרנו אל האדמה”.

המשמעות של טהורים יצאנו וטמאים נהיינו קשורה לתורה הסופית האומרת שהאדם נולד עם איבר רוחני בתוכו (הלב) שהוא לוח חלק (ראי) המסוגל לשקף את המציאות הרוחנית, אך בגלל תשוקות החיים הראי מכוסה בלכלוך. בנוסף על כך באדם יש שלוש נפשות, הנפש הגבוהה נקראת הנפש השקטה.

משרדי הווקף בירושלים.

כשממשיכים מרחוב הגיא ימינה לרחוב שער הברזל מגיעים למקבץ זוואיות (חנקות) ומדרסות בכניסה לשער הברזל. ראשית יש את מדרסת אל ארעוניה שנבנתה ביוזמת ראעון אל כאמל במאה ה14, הוא היה גולה לירושלים, פקיד חשוב באימפריה, מושל העיר חלב לשעבר, ובכניסה נוכל לראות את הרנכ – הסמל האישי שלו, שהוא מעוין. בשנות השלושים נקבר כאן מחמד עלי ג’נאח, מנהיג הליגה המוסלמית בהודו וב1948 עבד אל קאדר חוסייני. כיום המקום משמש למגורים. מימין למדרסה הזו יש מדרסה אחרת: מדרסת אל מזהריה שנבנתה בסוף המאה ה15 על ידי אבו בכר אבן מזהר שהיה פקיד חשוב בקהיר. ממול יוצאת סמטה אל רחבת הכותל הקטן, ליד השער עצמו יש את משרדי הווקף המוסלמי, ומעבר לשער את קברו של עבדאללה מלך ירדן.

מקאם ראבעה אל אדוויה – משוררת האהבה

ראבעה אל אדוויה חיה ופעלה בעיראק במאה ה8 והתחילה את דרך האהבה באסלאם. על שמה קרוי הרחוב הראשי של הר הזיתים, יש לה מקאם ליד כנסיית העלייה.

ראבעה נולדה למשפחה ענייה והוריה נפטרו בצעירותה. היא נמכרה לעבדות, אך שוחררה על ידי אדונה שהתעורר יום אחד באמצע הלילה וגילה את רביע מתפללת בדבקות כשהיא מרחפת באוויר, ומנורה פלאית זוהרת מאירה מעל ראשה. את שארית חייה בילתה ראבעה בהתרכזות באלוהים. היא התפללה ועשתה מדיטציה וכן פיתחה תרגולים רוחניים משל עצמה. היא גרה לבדה, ניהלה את ביתה בעצמה והדריכה את אלו שבאו אליה, לאחר שהתפרסמה כאישה צדיקה. היא תמיד הייתה פתוחה לעזור לאנשים שרצו להתאחד עם האלוהים. הייתה פתוחה גם ליופי של הבריאה. היא נהגה להתבודד בהרים ולפי האגדות אף חיה לא ברחה ממנה. כל החיות: הצבאים, האיילים, והציפורים היו באים להסתכל עליה בתפילתה ולרקוד סביבה.

ראבעה נחשבה ל”מריה” השנייה, המבשרת של האהבה המיסטית בסופיזם. עד היום, כשרוצים להחמיא למישהי בדרך הסופית, אומרים עליה שהיא “ראבעה נוספת”. ראבעה אהבה את האלוהים ואת האלוהים בלבד. כל רצונה היה להיות אחד אתו ועם רצונו. היא הייתה מתפללת כל הזמן, יומם ולילה. וישנה רק שעות מעטות. אחת מהאמרות המפורסמות שלה אומרת: “אלוהים, אני עובדת אותך לא מפחד הגיהינום או מפחד האש שלך ולא מתוך רצון להיכנס לגן העדן שלך, אלא מתוך אהבתי לך”.

בלילה על הגג נהגה להתפלל: אדוני, הכוכבים נוצצים ועיני בני האדם סגורים, ומלכים סגרו את דלתם, וכל אוהב לבדו עם אהובתו. וכאן אני לבדי אתך. היא הייתה נשארת ערה כל הלילה עד השחר, ואז נרדמת לזמן קצר ומתעוררת בבהלה, שמע לא אמרה את שבחו מספיק. אהבתה לאלוהים כה מילאה אותה עד שלא היה בהל מקום לאהוב או לשנוא כל דבר אחר. כשנשאלה: מה זאת אהבה? ענתה: אהבה באה מהנצח וחוזרת לנצח.

הקבר הרשמי של ראבעה נמצא בבצרה בעיראק. אבל בהר הזיתים בירושלים יש קבר נוסף (מקאם) הקרוי על שמה, זהו חדר תת קרקעי מתחת למקום העלייה לשמיים של ישוע, כנראה מימי בית שני, ובו אבנים גדולים ומרשימות, ומבנה מאוזוליאום, הקבר שלה מזוהה גם עם קברה של חולדה הנביאה ושל הנזירה פלגיה. שלוש נשים משלוש עדות בקבר אחד!

צריך לזכור שהר הזיתים מקודש באסלאם, ממנו תתחיל הגאולה, תחיית המתים ומאורעות יום הדין. ישנו פסוק בקוראן האומר: “הנה הם על פני הארץ” פרשנים ניסו לזהות את “על פני הארץ” וזיהו את המקום עם הר הזיתים. הר הזיתים נזכר כהר מקודש הן בפרשנות הקוראן והן בחדית.

מסגד ומקאם סלמן הפרסי בהר הזיתים

ברחוב סלמן הפרסי המסתעף מהרחוב הראשי של הר הזיתים נמצא מקאם לכבודו של סלמן הפרסי, אחד מהמוסלמים הקדומים החשובים ביותר, ומעביר שלשלת הידע הרוחני ממוחמד לפי מסורת המסדר הנקשבנדי. סלמן קדוש גם לעלאווים הסורים ולכתות מיסטיות אסלאמיות נוספות.

הוא היה אדם פרסי שנולד למשפחת אצולה שהייתה עובדת את אש זרתוסתרא – הדת השלטת בפרס באותה תקופה. אביו רצה שיהיה משרת האש הקדושה במקדש של זרתוסתרא. סלמן נכנס לשם ולא הצליח להדליק את האש. אביו כעס והוא ברח משם. בדרכו עבר על פני מנזר ונכנס. המנזר מצא חן בעיניו והוא הפך להיות נזיר נוצרי. סלמן היה ביחסים טובים עם אב הבית, ולפני שנפטר, שאל אותו מה כדאי לו לעשות עם חייו.
אמר לו אב הבית: “לך אל אדם זה וזה בסוריה”.
הלך סלמן לאותו אדם מסוריה, אך גם אותו אדם הלך למות. שאל סלמן גם אותו לאן עליו ללכת.
אמר לו אותו אדם: “כאן לא נשארו אנשים טובים. ימים אלו הם ימים שבהם יופיע נביא במכה. לך לשם ומצא אותו. סלמן שם פעמיו למכה. בדרך תפשו אותו סוחרי עבדים ומכרו אותו כעבד במכה. אבו בכר שיחרר אותו והוא נהיה אחד מחבריו הקרובים של הנביא.

סלמן מסמל אצל הסופים את הצניעות והטוהר. הוא היה מהראשונים שלבשו את בגד הצמר. היה עני מאד ולא התעסק בכלל במסחר ובענייניי דיומא, אלא כל ימיו עבד את האל. כשביקשו ממנו עזרה, תמיד נענה לבקשה. הוא יעץ למוחמד לחפור את השוחה בקרב השוחה (קרב שבו המוסלמים שבמדינה נלחמו בצבא של מכה שהתנגדה אז למוחמד), עצה שבזכותה המוסלמים ניצחו בקרב. הסופים מדגישים בספרותם את מעשיו ודיבוריו ומנסים לחקות את אורח החיים שלו

לסלמן היה גם תפקיד חשוב במסעות הכיבוש המוסלמים, במיוחד בקרב בני פרס. הוא הסתובב בכל רחבי המזרח התיכון, הקבר הרשמי שלו נמצא בעיראק אבל יש לו נקודות ציון (מקאם) בארץ, אחד מהם בהר הזיתים בירושלים (עוד אחד ביצהר).

המרכז הנקשבנדי בוויא דולורוזה

בדרך הייסורים של ישוע בעיר העתיקה – הוויאה דולורוזה, אל מול מנזר ecce homo- הנה האיש, נמצאת הזוויא, המרכז, של המסדר הנקשבנדי בישראל. גרם מדרגות צר מוביל אותנו לתוך חצר קסומה, אחת מהעולמות הנסתרים של העיר העתיקה שבירושלים. המרכז הוא הבית של משפחת בוכרי. בליבו חדר גדול שנדמה כאילו הובא לכאן על מרבד קסמים מאוזבקיסטן: שטיחים, רהיטים, תמונות ובדים מאוזבקיסטן. המשפחה הגיעה לירושלים בתחילת המאה ה17.

למסדר הנקשבנדי מספר שלוחות בעולם, אחת מהם בראשותו של שייך בשם ניזמי, הגר בצפון קפריסין, הוא נחשב לאחרון בשושלת של 40 מורים רוחניים מתקופתו של מוחמד ועד ימינו. שושלת הנקראת שלשלת הזהב. לשייח ניזמי יש עוזר וממשיך בשם השייך חקאני שגר בארצות הברית. אחד מתלמידיו של השייך ניזמי היה שייח’ בוכרי מירושלים ז”ל. שהפעיל את המרכז הנקשבנדי עד שנות האלפיים, כיום הבן שלו ממשיך את דרכו.

בבית יש אוסף נדיר של כתבי יד ישנים הקשורים לתורה הסופית ולתולדות העדה. בחצר הבית קבורים אבות המשפחה.

אתרים סופים מוסלמים נוספים בירושלים

בירושלים יש אתרים מוסלמים רבים ויפים שלצערנו קשה לבקר בהם כיום בגלל המצב הפוליטי, ורובם אינו מוכר לקהל הישראלי. בהקשר של הזרם הסופי כדאי לציין את המקומות הבאים:

ברחוב החנקה לא רחוק מכנסיית הקבר יש את אל חנקה אל צלאחיה, מרכז של דרווישים שהוקם על ידי צלאח א דין במקום מושב הפטריארך הקתולי צלבני לשעבר. כיום זהו מבנה דת מוסלמי שבחצרו גרים כמה משפחות, יש שם אולמות צלבניים גדולים ויפים.

ברובע המוסלמי יש שרידים של מרכז לשעבר של הדרווישים המחוללים וכן מקאם לכבוד הקדוש בוסטמי

מצפון לעיר העתיקה ישנו מסגד ומקאם לכבודו של הנסיך הפרסי והמסיטיקה איברהים איבן אדהם

ישנם מרכזים סופים רבים בירושלים השייכים לעדות השונות ולמסדרים השונים, כמו למשל לעדה האפגנית, חלק מהסופים קשורים לווקף של הר הבית.

[1] האיש שמיטיב לגעת בצד האוניברסאלי של האסלאם, בהקשר לשאר הדתות, הפילוסופיות והרוחניות העולמית, הוא איבן עראבי, חותם הקדושים, שחי ופעל באזורים של ישראל רבתי (כולל סוריה) במאה ה13. בספרו המונומנטאלי “חותמות התבונה” הוא מקדיש פרק לכל אחד מעשרים ושבעה הנביאים השונים של התנ”ך, הברית החדשה והקוראן,  המבטאים יחדיו את הלוגוס שקשור לדמות ה”אדם השלם”. אלו נביאים המייצגים תרבויות וזמנים שונים, מאדם ועד מוחמד. דרך שת נוח, אברהם, ישו, יוחנן, שועיב ועוד