המסדר החילוותי
זהו אחד המסדרים הגדולים בעולם הסופי שיש לו נציגות גם בארץ, הוא קשור למכללה האסלאמית בבקעה אל גרבייה, הסיפור שלו מתחיל בצפון מזרח איראן ובאזרביגאן במאות 14-15. בחסות השליטים של ממלכה שהתקיימה באזורי אזרבייגן של היום שמרכזה היה בשאמחי ובאקו, מרכז של תרבות שהתקיים באופן עצמאי במאות 9-16.
איברהים זאהד גילאני
מסדר הח'לוותיה וגם מסדר הספווייה, שממנה צמחה לימים השושלת הספווית של איראן, יצאו מסביבה סופית משותפת הקשורה לאבראהים זאהד גילאני. ענף אחד התפתח דרך ספי א־דין ארדבילי לספווייה; ענף אחר, דרך עומר אל־ח'לוותי, לח'לוותיה.
אבראהים זאהד גילאני , Ibrāhīm Zāhid Gīlānī נולד באזור גילאן, מדרום־מערב לים הכספי. הכינוי זאהד פירושו בערבית "סגפן", או אדם המקדיש עצמו לחיי פרישות ועבודת האל. הוא למד בגילאן ובשיראז והשתייך, מבחינת השרשרת הסופית, למסורת הקשורה לסוהרוורדיה, אחד המסדרים החשובים של הסופיות המוקדמת.
זאהד גילאני שם דגש חזק על ח'לווה – התבודדות, צום, מעט שינה, זיכר ומשמעת עצמית. לפי המסורות הביוגרפיות, הוא היה נכנס פעמיים בשנה לארבעין, ארבעים ימי התבודדות ותרגול רוחני. אחד החידושים שיוחסו לו היה סידור מסלול רוחני המבוסס על שמות האל. הוא השתמש בשנים־עשר שמות, שהחשובים בהם הם שבעת השמות:
lā ilāha illā Allāh – Allāh – Hū – Ḥaqq – Ḥayy – Qayyūm – Qahhār
שבעת השמות הללו הפכו מאוחר יותר ליסוד חשוב מאוד בשיטת הח'לוותיה.
מעניין שגם מבחינה חברתית מיוחסת לו אידיאה סופית טיפוסית: השייח' ותלמידיו עבדו בעצמם בשדות ולא רצו להתפרנס רק מתרומות. המקורות מספרים שזאהד עבד יחד עם מורו והיה מביא את התוצרת למכירה בשוק. התלמיד החשוב שלו ויורשו הרוחני, וגם חתנו לימים, היה צעיר מארדביל בשם ספי א־דין אסחאק ארדבילי Ṣafī al-Dīn Ardabīlī לאחר מותו של זאהד הוא הקים מרכז בארדביל ושושלת של שייח'ים ממשפחת ספווי.
מצאצאיו של ספי א־דין היו ג'ונייד, חיידר ולבסוף שאה אסמאעיל הראשון, שהקים ב־1501 את המדינה הספווית והפך את השיעה התריסרית לדת המדינה באיראן. לכן זאהד גילאני הוא, בעקיפין, אחד האנשים שנמצאים בראשית השרשרת שהובילה להקמת איראן הספווית, אף שהוא עצמו לא היה מנהיג פוליטי ולא היה שיעי ספווי במובן המאוחר. יתר על כן, מאחר שספי א־דין נשא את בתו, זאהד היה גם אב קדמון ביולוגי של השושלת הספווית, ולא רק אב רוחני שלה.
לחצו לקישור – מאמר על הספווים.
אבל לזאהד היה תלמיד חשוב נוסף, אחי מוחמד ח'לוותי. מן הענף הזה יצא מאוחר יותר עומר אל־ח'לוותי, שעל שמו נקרא מסדר הח'לוותיה, ואחד הממשיכים של השושלת הרוחנית הוא יחיא שירוואני.
זאהד עצמו לא נשאר רק בגילאן. מן המקורות עולה שהוא נסע ופעל בארדביל, מראגה, מזרח אזרבייג'ן ושירוואן. החל בערך מ־1280 שמו כבר היה מוכר בשירוואן ובאזורים רחבים סביב הים הכספי. לפי המסורת, אפילו השירוואנשאה אחסיתן נעשה מתלמידיו והקים עבורו זאוויה.
המאוזוליאום המיוחס לו נמצא ב־Sheikhanvar ליד Lahijan שבמחוז גילאן, בתוך נוף ירוק למרגלות הרי אלבורז. המבנה המוכר כיום, בעל הכיפה המחודדת המכוסה באריחים טורקיזיים, מאוחר מתקופתו ונחשב למבנה מהתקופה הספווית.
עומר אל ח'לוותי
מייסד המסדר, עומר אל־ח'לוותי (מת בערך 1397–1398), נולד באזור גילאן, מדרום־מערב לים הכספי. הוא היה בעל שורשים משירוואן ופעל בהמשך גם בתבריז, תלמידו וממשיך דרכו של איברהים זאהד גילאני. לפי המסורת, הוא קיבל את הכינוי אל־ח'לוותי בגלל נטייתו להתבודד לתקופות ארוכות לצורך תפילה, צום, זיכר והתגברות על הנפש.
אחד המאפיינים המרכזיים של הדרך היה אפוא ריטריט של התבודדות, לעיתים במסגרת של ארבעים יום – ארבעין. אבל הח'לוותיה לא הייתה רק מסורת של נזירים מתבודדים. היא פיתחה מערכת מסודרת מאוד של חינוך רוחני, זיכר, תפילות, הדרכה על ידי שייח' והתקדמות בשלבים של טיהור הנפש. שיטה מרכזית הייתה עבודה עם שבעה שמות אלוהיים: לא אילאה אלא אללה, אללה, הוּ, חק, חי, קיום, קהאר. הם הותאמו לשבעה שלבים או מצבים של הנפש, מן נפס אל־אמארה – הנפש הנשלטת בידי הדחפים – ועד לנפש השלמה. בהמשך, ענפים שונים של המסדר הרחיבו את מספר השמות ואת השיטות.
הזיכר יכול היה להיות אישי ושקט, אבל גם קבוצתי וקולי, לעיתים עם מוזיקה, תוף, נאי ותנועה מעגלית שנקראה devran. מבחינה זו הח'לוותיה שונה מן הנקשבנדיה, למשל, שבה במסורות רבות היה דגש חזק יותר על זיכר שקט.
מהח'לוותיה צמחו מאוחר יותר ענפים כגון רושנייה, ג'מאלייה, אחמדייה, שמסייה, ובהמשך גם סונבולייה, גולשנייה, שאבאנייה וג'ראחייה.
יחיא שירוואני
סייד יחיא שירוואני אל־באכּווי — Seyyid Yahyā al-Shirwānī al-Bākūwī / Seyid Yəhya Bakuvi — נולד בשמאחי שבשירוואן, כנראה בסוף המאה ה־14 או בראשית המאה ה־15, ומת בבאקו סביב 1463–1464. הכינוי שירוואני מציין את מוצאו משירוואן, ובאכּווי את הקשר העמוק שלו לבאקו.
יחיא היה האיש שהפך את מסדר הח'לוותיה ממסורת אזורית למסדר סופי בעל השפעה עצומה. לכן במקורות הח'לוותיים הוא מכונה המייסד השני, Pīr-i Sānī. מורו היה שייח' צדר א־דין אל־ח'לוותי/שירוואני. לאחר תקופת לימוד והכשרה סופית נעשה יחיא לשייח' עצמאי ועבר לבאקו. באמצעות תלמידיו ושליחיו — ח'ליפים — התפשטה הח'לוותיה משירוואן אל אנטוליה, ומשם, בתקופה העות'מאנית, אל הבלקן, מצרים ואזורים נוספים.
השם Khalwatiyya קשור ל־khalwa — התבודדות רוחנית. אצל יחיא התרגול כלל התבודדות, דִ'כּר — זכירת האל, משמעת תחת הדרכת שייח' ועבודה הדרגתית על הנפש והלב. בחיבוריו הוא מתאר שלבים שונים של נפש, לב, רוח ותודעה, ואת הדרך שבה הסאלכּ — ההולך בדרך הסופית — מתקדם לעבר ידיעת האל. בין החיבורים המיוחסים לו נמצאים Kashf al-Qulūb — גילוי הלבבות, Asrār al-Ṭālibīn — סודות המבקשים, ו־Shifāʾ/Shafā al-Asrār — רפואת/טיהור הסודות.
אחד הטקסטים החשובים ביותר שחיבר יחיא הוא Wird al-Sattār — וִרד א־סתאר, אוסף תפילות וזיכר. הוא נשאר טקסט מרכזי בענפים רבים של הח'לוותיה מאות שנים לאחר מותו. מקורות מאוחרים של המסדר עדיין מתארים את הוִרד של יחיא כמרכיב בסיסי בפרקטיקה.
יחיא פעל בתקופת שירוואנשאה ח'לילאללה הראשון (Khalilullah I, 1417–1465) הוא היה קשור לחצר המלכות ונחשב מלומד חשוב של החצר. בחלק מן המסורות אף נאמר שח'לילאללה עצמו היה תלמיד או תומך שלו. זו גם הסיבה שקברו נמצא בתוך מתחם ארמון השירוואנשאהים עצמו.
המאוזוליאום נמצא בחצר האמצעית/התחתונה של ארמון השירוואנשאהים באיצ'רי שהר. הוא מכונה גם Dervish Tomb — קבר הדרוויש. המבנה מתומן ומכוסה בגג אבן חרוטי־פירמידלי; הקבר עצמו נמצא בקריפטה שמתחת לחדר העליון. בסמוך לקבר נמצאים שרידי מסגד קיי־קובאד — Key Qubad Mosque
ארץ ושמה שירוואן
שירוואן הייתה חבל ארץ לאורך החוף המערבי של הים הכספי, בערך באזור שמאחי–באקו–קובה, ולעיתים שליטיה שלטו גם צפונה לעבר דרבנט. המרכז הקדום היה שמאחי, ואילו באקו נעשתה מרכז חשוב במיוחד בתקופה המאוחרת.
שירוואנשאה אינו שם של אדם אלא תואר: "השאה של שירוואן". בשם זה מכנים כמה שושלות ששלטו באזור שירוואן במזרח הקווקז במשך קרוב לשבע מאות שנה, בערך מן המאה ה־9 ועד הכיבוש הספווי הסופי ב־1538.
השירוואנשאהים הקדומים של התקופה האסלאמית היו במקור משפחה ערבית. בסוף המאה ה־8 מינה הח'ליף העבאסי הארון א־רשיד את המצביא הערבי יזיד בן מזיד לשליט באזור, ומצאצאיו נוצרה שושלת השירוואנשאהים.
אבל המשפחה עברה תהליך מהיר של פרסיזציה. החל מן המאה ה־11 השליטים נשאו שמות איראניים כמו מנוצ'הר, קובאד ופרידון, ואף טענו למוצא ממלכי איראן הקדומה. תרבות החצר הייתה במידה רבה פרסית. לכן לא נכון לתאר את השירוואנשאהים הקדומים פשוט כ"טורקים אזרים" במובן הלאומי המודרני.
שירוואן הייתה מדינה קטנה יחסית שנמצאה בנקודה אסטרטגית קשה מאוד. היא הייתה צריכה לתמרן בין הח'ליפות העבאסית; הסלג'וקים; ממלכת גאורגיה; המונגולים והאילח'אנים; אורדת הזהב; טימור והטימורים; קארה קויונלו ואק קויונלו; ולבסוף הספווים.
לעיתים הייתה עצמאית ולפעמים מדינת חסות ששילמה מס לשליט חזק יותר. זו אחת הסיבות המרשימות לכך שהשושלת שרדה זמן רב כל כך. במאה ה־12, למשל, היו השירוואנשאהים תקופה מסוימת תחת השפעה גאורגית חזקה, ובמאה ה־13 שרדו תחת שלטון מונגולי.
בסוף המאה ה־14 הסתיימה השושלת הקדומה ועלתה שושלת חדשה, המכונה בדרך כלל הדרבנדית. המייסד היה אבראהים הראשון, ששלט בערך 1382–1417/18. הוא הצליח לשרוד את הפלישות של טימור באמצעות הכרה בעליונותו של טימור, ולאחר מות טימור הרחיב מחדש את עצמאותה של שירוואן.
המאה ה־15 הייתה תקופת פריחה יחסית של המדינה, ובתקופה זו נבנו מבנים חשובים בשמאחי ובבאקו. השליט החשוב ביותר להבנת מה שרואים היום בבאקו הוא בנו של אבראהים, ח'לילאללה הראשון – Khalilullah I ששלט בערך 1418–1465. בתקופתו נעשתה באקו מרכז מלכותי משמעותי, ונבנה עיקר מתחם ארמון השירוואנשאהים הנראה היום בעיר העתיקה. המתחם כולל את הארמון; הדיוואן־חאנה; מסגד הארמון; המאוזוליאום של משפחת השאה; בית המרחץ; קברו של סייד יחיא בקווי; שרידי מסגד קי־קובאד.
תרבות ושירה
נקודה מעניינת במיוחד היא שהתרבות של השירוואנשאהים הייתה במידה רבה פרסית־איראנית, בעוד שהאוכלוסייה באזור עברה לאורך מאות השנים תהליך של טורקיזציה לשונית. לכן שירוואן של המאה ה־15 היא חוליית מעבר חשובה מאוד בין העולם האיראני של ימי הביניים לבין התרבות האזרית שהתפתחה באזור בתקופות המאוחרות יותר.
התרבות של השירוואנשאהים הייתה עשירה במיוחד, בעיקר במאות ה־12–15. היא שילבה תרבות חצר פרסית, מסורת אסלאמית סונית, סופיות, קשרים עם העולם הקווקזי הנוצרי, ובהמשך גם זרמים מיסטיים רדיקליים. המרכזים העיקריים היו שמאחי, ובתקופה המאוחרת גם באקו.
המחקר אף מדבר על אסכולה ספרותית של צפון־מערב איראן והקווקז, המכונה לעיתים "האסכולה האזרבייג'נית" של השירה הפרסית. היא התאפיינה בשפה מורכבת מאוד, בדימויים אינטלקטואליים ובשימוש רב במונחים מתחומי הערבית, המדעים, האסטרונומיה, הרפואה והתיאולוגיה.
הדמות החשובה ביותר היא ח'אקאני שירוואני – Khāqāni Shirvani (בערך 1127–סוף המאה ה־12), מן המשוררים הגדולים של הפרסית הקלאסית. הוא חי רוב חייו בשמאחי והיה קשור לחצרם של השירוואנשאהים מנוצ'הר ואחסיתן. אפילו שמו הספרותי, ח'אקאני, נגזר מן התואר ח'אקאן, שבו השתמשו שליטי שירוואן.
ח'אקאני הוא משורר קשה ומלומד מאוד. בשיריו מופיעים אסטרונומיה, רפואה, פילוסופיה, סיפורי מקרא, נצרות, קוראן ומיסטיקה. הדבר מתאים לסביבה הרב־תרבותית של שירוואן: אמו הייתה נוצרייה נסטוריאנית שהתאסלמה.
יצירתו הידועה Toḥfat al-ʿErāqayn – מתנת שתי העיראק – היא יותר מסיפור מסע. היא עוסקת בעלייה לרגל, במכה ובמדינה, ביחס שבין חיי החצר לבין חיי הרוח ובשאלה האם משורר צריך לבזבז את כישרונו על שבחי מלכים או להפנות אותו אל האל והנביא. השמש עצמה הופכת ביצירה לסמל כמעט מיסטי.
לצדו פעל פלאכי שירוואני, משורר חצר של מנוצ'הר. גם הוא נכלא בשלב מסוים בידי השליט. ח'אקאני כתב עליו קינה לאחר מותו. מורהו של ח'אקאני היה אבו אל־עלא גנג'ווי, שהיה משורר בכיר בחצר השירוואנשאה. המקורות מכנים אותו ustād al-shuʿarāʾ מורה המשוררים.
יצירה מעניינת מאוד להבנת התרבות היא Nozhat al-Majāles, שחיבר במאה ה־13 ג'מאל א־דין ח'ליל שירוואני. זהו אוסף עצום של כ־4,000 רובאעיאת – מרובעים – מאת כ־300 משוררים. הוא הוקדש לשירוואנשאה פריבורז השלישי.
חשיבותו רבה משום שהוא משמר שירה של עשרות משוררים מהקווקז, שירוואן, גנג'ה ואזורים סמוכים, שיצירותיהם אבדו. יש בו גם שירים המיוחסים לעומר ח'יאם, ניזאמי, מיסטיקנים וחכמים שונים. הוא מראה עד כמה השפה והתרבות הפרסית היו עמוקות באזור, גם בקרב אנשים שלא היו בהכרח פרסים מבחינה אתנית.
המשורר הלאומי ניזאמי
ניזאמי גנג'ווי הוא המשורר הנחשב למשורר הלאומי של אזרבייג'ן, שחי בגנג'ה בערך בשנים 1141–1209 וכתב בפרסית. הוא הקדים את רומי בדור, ויצירתו חדורה רעיונות מיסטיים וסופיים. הוא כתב את מחסן הסודות, ליילה ומג'נון, ח'וסרו ושירין ויצירות נוספות. אין עדות אמינה שהשתייך למסדר סופי מוגדר.
אף שלא היה משורר חצר קבוע של השירוואנשאהים, הוא קשור אליהם באופן ישיר. בסביבות 1188 ביקש ממנו השירוואנשאה אחסיתן הראשון לחבר את הסיפור של ליילה ומג'נון בפרסית. ניזאמי נענה לבקשה והקדיש לו את היצירה.
אצל ניזאמי אהבת ליילה ומג'נון אינה רק אהבה רומנטית. היצירה כוללת רעיונות של סגפנות, ארעיות העולם ואהבה שניתן לפרשה גם כאהבה רוחנית ומיסטית.
החורופיה וניסמי
החורופיה, Ḥurūfiyya, הייתה תנועה מיסטית אזוטרית שבנתה מערכת שלמה סביב האותיות והמספרים. פצ'ל־אללה אסתראבאדי האמין שהאותיות של האלפבית הפרסי־ערבי הן מפתחות להבנת המבנה האלוהי של המציאות, ושגוף האדם – במיוחד הפנים – משקף את הסדר האלוהי. פצ'ל־אללה בילה חלק משמעותי משנותיו האחרונות בבאקו, והספר המרכזי שלו, Jāvdān-nāma – "ספר הנצח", מזכיר את באקו במפורש. הוא נעצר לאחר שיצא מבאקו, נכלא במבצר אלינג'ה ליד נחצ'יבאן והוצא להורג בשנת 1394 בצו הקשור לבנו של טימור, מיראנשאה.
מי שהמשיך להפיץ את תורתו היה תלמידו הקרוב, המשורר נסימי, Imadaddin Nasimi, שהוצא להורג בסופו של דבר על ידי הממלוכים בחלב. אצל נסימי מופיעה תפיסה מיסטית נועזת מאוד: האדם אינו רק יצור שצריך להגיע לאל; האדם עצמו הוא מקום ההתגלות האלוהית. פני האדם, האותיות, הדיבור והגוף מקבלים משמעות קוסמית.
נסימי נחשב באזרבייג'ן לאחד המשוררים הלאומיים והקלאסיים המרכזיים, ולאחד ממייסדי המסורת הספרותית האזרית. אין לבלבל אותו עם המשורר האלווי קול נסימי מן המאה ה־17, שהעריץ אותו וממשיך את דרכו, אך שירתו שונה. ראו הספר לריב עם אלוהים – סוג של שירת עם הנקרא dedim–dedi koşma או mürâca'a – שיר הבנוי כדיאלוג של "אמרתי… היא אמרה…".
השירוואנשאהים מול הספווים
במאה ה־15 החל מסדר סופי אחר, הספווייה מארדביל, להפוך לתנועה צבאית־דתית. השייח' ג'ונייד הספווי פלש לשירוואן בשנת 1460 ונהרג בקרב נגד כוחות השירוואנשאהים. בנו, חיידר, ניסה שוב ב־1488, וגם הוא נהרג בשטח שירוואן. נכדו של ג'ונייד, שאה אסמאעיל הראשון, לא שכח זאת.
בשנת 1500 הוא פלש לשירוואן, הביס והרג את השירוואנשאה פרוח' יסאר, בנו של ח'לילאללה. לאחר מכן נכבשה גם באקו. השירוואנשאהים נשארו עוד כמה עשורים כשליטים כפופים לספווים, עד שב־1538 ביטל שאה תהמאספ הראשון סופית את הממלכה והפך את שירוואן למחוז של האימפריה הספווית.
השירוואנשאהים של המאות ה־14–15 היו מוסלמים סונים, אף שהיו קשורים עמוק למסורות סופיות שהעניקו מקום חשוב לעלי ולאהל אל־בית. לעומתם, הספווים עברו במהלך המאה ה־15 תהליך של רדיקליזציה דתית, ובתקופת שאה אסמאעיל הפכו את השיעה התריסרית לבסיס המדינה. לכן המאבק בין השירוואנשאהים לספווים לא היה רק מאבק טריטוריאלי; בהמשך הוא קיבל גם ממד דתי משמעותי.
מקורות
Memmedli, N. (2024). Poetical and gnostic features of Seyid Yahya’s Persian works. Eurasian Journal of Religious Studies, 39(3), 100–108
Mitchell, Colin, 'The Safavids' (30 Oct. 2019), in John Barton (ed.), Oxford Research Encyclopedia of Religion (New York, NY, online edn, Oxford Academic, 1 Oct. 2014 – ),
Wiktor-Mach, D. (2017). Religious revival and secularism in post-Soviet Azerbaijan. De Gruyter.
אתרי אינטרנט
https://2021-2025.state.gov/reports/2023-report-on-international-religious-freedom/azerbaijan/?safe=1
https://caucasus-muslims.org/en
https://www.bibiheybet.com/en/article/bibiheybat-holy-shrine
