עלייה לרגל מהותה וחשיבותה

המאמר שלפניכם נכתב במסגרת הספר על דרך הדקל – נתיב העלייה לרגל מעכו לירושלים.

לפני שמנסים להבין עליות לרגל ספציפיות, כגון זו לירושלים, ראוי לומר כמה מילים כלליות על משמעות העלייה לרגל וייעודה. מהות הרעיון של עלייה לרגל היא שבסופו של המסע יש דבר ששווה לעשות בשבילו את המאמץ. מעין גביע קדוש. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא העלייה לרגל של היהודים לבית המקדש בזמן קיומו, שמטרתה הייתה הגעה לבית המקדש ואפשרות לגעת (להתחכך) בקדושה ולהיות מועשר על ידה, לקבל השראה. באותו האופן צריך להבין שגם לעולי הרגל של “דרך הדקל” באופן ספציפי, ולעולי רגל באופן כללי יש מטרה, אמונה ברעיון שיש משהו שמחכה להם בסוף הדרך, והוא לא רק מקום פיזי כמו למשל אבן הכעבה במכה, אלא דבר-מה מעבר לכך. והשאלה הנשאלת כשניגשים לנושא העלייה לרגל צריכה להיות קודם כול וראשית דבר: מהו הדבר הזה?

זו נקודה שאותה מפספסים רוב החוקרים האקדמיים והכותבים על נושא העלייה לרגל. קשה להם לקבל את הרעיון שיש דבר כלשהו בסוף הדרך שיכול לשנות מציאות. מבחינתם העולם הוא “שטוח” ואין הבדל בחוויה בין להיות במקום כזה או אחר. לכן קראתי לאחד מספריי הקודמים שעוסק בבית המקדש “לגעת בקדושה”. אני מאמין שמטרת העלייה לרגל היא לחוות את המישור האחר, המקודש, הנצחי והמשמעותי, במקום זה השגרתי, היומיומי והסתמי. והיעד הפיזי, המקום הקדוש, הוא רק אמצעי לכך.

בכדי שזה יקרה אדם צריך לעבור שינוי, היטהרות, שבזכותם יהיה מוכן לחיבור עם החלקים הגבוהים שבתוכו ולמפגש עם הקדושה. התהליך הזה קורה במסגרת העלייה לרגל, והדוגמא הטובה ביותר לכך היא העלייה לרגל היהודית לירושלים, שבסופה התקיימו טקסי טהרה והתכווננות לפני הכניסה לבית המקדש. חלק גדול מההיטהרות והשינוי מושג בזכות המאמץ והמעשה של העלייה לרגל עצמה. אפשר להתבונן על תהליך העלייה לרגל כמעין מסע גיבור, שאותו מתאר גוז’ף קמפבל בספרים שלו. כמו במסע הגיבור של קמפבל, גם מסע העלייה לרגל כרוך בהתגברות על מכשולים, והוא דומה להרפתקה שאליה יוצא הגיבור, שבמהלכה יש משברים והתגברות עליהם, ובסופה יש חזרה הביתה עטורת תהילה וניצחון.

העלייה לרגל מוסיפה למסע הגיבור מימד דתי קדושתי. אם המודל הארכיטיפי של קמפבל מתאר חפץ מיוחד, תובנה, או כוח קסום שבו הגיבור זוכה עם תחילת הדרך שעוזר לו להשיג את מטרותיו, הרי שמבחינת מסע עולי הרגל זהו הרליק (שריד) הקדוש. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור מביא לגיבור חוכמת חיים וניסיון שאותו אפשר לממש בשני העולמות, הרי שמבחינת העולה לרגל הוא זוכה בחוכמה דתית וחוויה דתית מיסטית. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור קשור בחציית סף, הרי שזה מה שקורה ברגע שעולי הרגל עלו על הספינות שלקחו אותם לארץ ישראל. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור נעזר בחונך, הרי שמבחינת העלייה לרגל אלו הם הכמרים ומנהיגי דת שהנהיגו את השיירות. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור קשור באיחוד עם העיקרון הנשי, הרי שמבחינת מסע עולי הרגל זה נקשר לדמותה של מריה.

אפשר להרחיב על ארכיטיפ מסע הגיבור שגילה קמפבל והקשר שלו לתהליך מסע העלייה לרגל, אלא שתקצר היריעה במסגרת ספר זה, ולכן הזכרתי רק בקצרה את הנושא וההשלכות (השוואות) שלו. אפשר גם להרחיב במשמעות הפנימית, פסיכולוגית, רוחנית של העלייה לרגל. אני בחרתי לגשת לכך מתוך המסע עצמו, המסלול, האתרים, רוח התקופה והאנשים שקשורים ל”דרך הדקל”. כשמתוך שלל העובדות ההיסטוריות והגיאוגרפיות תצוץ לעיתים משמעות עמוקה ורוחנית וגם כזו הקשורה למסע הגיבור, שהוא בעצם המסע שכל אחד מאתנו עובר בחיים בהתמודדות מול אתגרי המציאות שמחוצה לנו.

עלייה לרגל כמעשה טבעי לאדם

החיים הם מסע, ולכן ספרי הרפתקאות הם כל כך פופולריים, ובאופן כללי סיפור טוב צריך שיהיו לו התחלה, אמצע וסוף, וכך גם מסע ליעד כלשהו. בתקופה הפרהיסטורית אנשים נעו ממקום למקום, והמעבר של נופים וסביבות הפך להיות מרכיב נפשי חיוני בתת מודע שלנו. לכן אני תמיד טוען כי טיולים הם בריאות נפשית, והנפש צריכה להיות מוזנת ב”ויטמינים” של החשיפה למראות, צלילים וחוויות שונים, הרגשה והפריה של מקומות חדשים. אלא שהמסע מעולם לא היה סתמי, האדם הפרהיסטורי יצא אל מקומות קדושים מיוחדים על פני האדמה, אל הר קדוש, סלע קדוש, מקום אופייני לעריכת טקסים, מסע הנדודים על פני האדמה היה מסע מקודש.

ארכיטיפ המסע קיים בתת מודע של האדם מכיוון שבמשך כל זמן קיומנו, מלבד 10,000 השנים האחרונות, היינו ציידים לקטים שנעים במסע מקודש על פני האדמה, מאזור מחייה כזה לאחר. מחקרים הראו שהמסע הזה לא היה רק פיזי אלא כלל גם ביקור במקומות קדושים, כפי שקיים כיום בקרב חברות של ציידים לקטים, כגון האבוריג’ינים באוסטרליה או הבושמנים באפריקה. האדם הוא סוג החי היחיד המסוגל להתרגש מהנוף ולהתפעל מיופיו של הטבע. כשאבות אבותינו עמדו על הצוק במדבר יהודה בזמן הזריחה הם הרגישו התפעמות, רוממות, יראה ופליאה בדיוק כמונו, את כל אותם רגשות דתיים גבוהים שגורמים לנו להרגיש שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר ושיש משמעות לחיים.

מרגע הופעת האדם הנבון בעולם הוא התחיל לעשות מסעות עלייה לרגל למקומות קדושים שבהם התאפשר לו להרגיש את הרגשות המיוחדים הללו. עם תחילת ההיסטוריה המקומות הללו הפכו למקדשים, אבל ארכיטיפ המסע נשאר אותו הדבר, והוא כלל את ההיחשפות לנופים וסביבות שונות שמאפשרים הזנה אנרגטית (רשמים) של האדם והגעה למקומות מיוחדים שבהם יש אפשרות להפעלת רגשות גבוהים והתחברות אל הקדושה.

הר כרכום שבנגב, לדוגמא, היה אתר עלייה לרגל כבר בפרהיסטוריה (ולכן יש בו מקדש מלפני 30,000 שנה), וכך גם מקומות רבים אחרים ברחבי העולם, כגון מעגל האבנים של סטונהנג’ באנגליה או רוג’ום הירי בישראל. אנשים הגיעו למקומות אלה בכדי לעבור מימדים, לתקשר עם עולם המתים, לחוש את הקדושה והנסתר. אלו היו מקומות שנחשבו כשערים אל השמיים ומסתרי האדמה. מקומות שבהם היו זריחות מיוחדות, אוריינטציה אל כוכבים, מרכיב נופי יוצא דופן, מערך מיוחד של סלעים וכן הלאה.

המיתולוגיות הקדומות ביותר בעולם מספרות לנו על מסע של גיבור כזה או אחר במטרה להשיג חיי נצח. בשומר לדוגמא זהו גלגמש, שבמהלך מסעו הגיע למקומות מיוחדים, חלקם בעולם הזה וחלקם בממלכות קסומות שמחוץ להישג ידם של האנשים הרגילים. הגיבור עובר מעין חניכה וחוזר לעולם עם הידע שהוא צבר. ביוון אלו המסעות של אודיסאוס, ובימי הביניים אלו המסעות של האבירים בעקבות הגביע הקדוש. אפשר לומר שגם היציאה של בני ישראל ממצרים וההגעה למעמד הר סיני הן מעין מסע כזה.

התפישה המרחבית שלנו היא הסתכלות קדימה תוך כדי חלוקת העולם לשניים – ימין ושמאל, הרגליים שלנו בנויות כך שיצעדו קדימה ולכן כפות הרגליים פונות קדימה, האדם נולד בכדי ללכת קדימה בחיפוש אחר מזון. האדם יכול ללכת בסיבובים, ובדרכים צדדיות, אבל בכל רגע נתון הוא מתקדם למקום כלשהו, וכשם שיש חיפוש אחר מזון פיזי, כך ההליכה קדימה מסמלת חיפוש גם אחר מזון רוחני. בנוסף לכך, בסוף כל יום יש צורך במנוחה ולינה (שבה יש מעבר למימד אחר דרך חלומות), ולכן הצייד הנווד, או עולה הרגל לצורך העניין, חייב להגיע למערה (או המלון) שבה יש אפשרות בטוחה למנוחה, וזה משתלב עם הארכיטיפ של “מסע אל הקדושה”.

מסע ממקום כלשהו למקום אחר הוא אנלוגיה מאד פוטנטית לגבי תהליכי החיים, מכיוון שהזמן הוא קו ישר, המתחיל בעבר ומתקדם כלפי העתיד, ומרגע שחלף אין שום כוח בעולם שיכול להחזיר אותו למקומו, ולכן מושגי הזמן התערבבו עם מושגי המרחב, והזמן עצמו נתפש כמסע מלידה ועד מוות, קו ישר ורציף של התקדמות לנקודה כלשהי. זו תפישה ארכיטיפית חזקה מאוד במוח האנושי שלנו, שאוהב לערבב בין תחומים וליצור תמונת עולם מסודרת והרמונית.

וכאן אנחנו מגיעים לארכיטיפ נוסף של מסע הקשור לזמן, והוא מסע השמש בשמיים. לאדם הקדמון לא היה שעון וגם לא לוח שנה, הוא פעל בעיקר בשעות שבהן היה אור, והן התחילו עם הופעת השמש בצד אחד של השמיים והסתיימו עם ההיעלמות שלה בצד השני. כל עוד השמש התקדמה על פני השמיים אפשר היה לעשות דברים, לצוד, לעבוד, ללכת ממקום למקום, וברגע שהיא נחה ממסעה גם האדם היה צריך לנוח, לשנות פאזה, לעצור. כלומר כל עוד השמש הלכה בשמיים, האדם הלך על פני הארץ. אמנם אפשר היה להמשיך לעיתים ללכת גם בלילה, אבל ההקבלה נדמה לי שברורה. אתאר זאת בצורה הציורית הבאה: נניח שאני עולה לרגל לירושלים, הזמן שבו אני יכול ללכת במסלול העלייה לרגל הוא מהזמן שהשמש מופיעה במזרח ומתחילה במסע שלה על פני השמיים, עד לזמן שבו היא שוקעת במערב, וכל עוד השמש “הולכת” בשמיים אני הולך על פני האדמה.

במילים אחרות, מסע העלייה לרגל, ההליכה במשך היום, מסונכרן עם הרגלי האדם הפרהיסטורי, מסע השמש בשמיים, הרצון להגיע למקום כלשהו ותהליכי החיים, ולכן הוא תהליך כה עוצמתי. גם הכוכבים נעים בשמיים, ובמיוחד כוכבי הלכת שמשנים את מיקומם ולכן הם נקראו “הנודדים”.

ויש כאן עניין נוסף שהוזכר גם קודם לכן, מי שעושה את המסע צריך להגיע בסופו למקום שבו יש אוכל והגנה מפני איתני הטבע וחיות טרף, מקום שבו הוא יוכל לישון בבטחה. המסע הוא תמיד אל מקום השינה והאכילה, ולכן הוא כרוך בתחושה של הגעה בסופו, רווחה וסיפוק. מסיבה זו מסע הוא תהליך של היטהרות, התקדשות, התפתחות והתקדמות לא רק במובן הפיזי של המילה, זהו ארכיטיפ הנובע מהתחושה של הגעה למקום רצוי לאחר המאמץ של הדרך.

תיאורטיקנים של מדעי הדתות, ובמיוחד מירצ’ה אליאדה (Mircea Eliade)[1], טענו שהמסע, כל מסע, הוא בעצם רצון להגיע הביתה, שהמקום הבטוח האמיתי, המזין והמספק היחידי היה בקשר עם הקדושה (המזכיר את המצב שלנו לפני הלידה). ואכן, כשאנחנו הולכים בדרך ומגיעים לאכסניה כלשהי הרצון הוא להרגיש בבית. אבל זה לא רק בית פיזי: יש באדם משהו שכל הזמן שואף להגיע אל המקום הקדוש והזמן הקדוש, כמו בציור המפורסם של מיכאלאנג’לו על בריאת האדם, שבו האדם נראה נוגע-לא-נוגע באלוהות. לפעמים בכדי לגעת באלוהות צריך לצאת לדרך, והתהליך חשוב כמו המטרה, התקווה, התשוקה. הציפייה להגיע היא לא בהכרח שלילית אלא מביאה לכך שנפגוש את ההקרנה שלנו ברגע שנגיע, וזה עוזר לנו לפגוש את עצמנו. ההבדל בין האדם לחיה הוא שהחיה הולכת ממקום למקום, והאדם הולך ויודע שהוא הולך, הוא מדמיין את המקום שהוא הולך אליו, ובמובן הזה הוא נמצא בו עוד לפני שהגיע, ופוגש את עצמו כשהוא מגיע אליו.

המסע הוא מודעות מסוג אחר, שנעזרת ברצף המקומות ומשרעת (רצף) הזמן, והוא מאפשר לנו לפתח מודעות חדשה בתוכנו. עצם היציאה לדרך וההגעה הן כשלעצמן תהליכים עוצמתיים מאוד המפעילים ארכיטיפים עמוקים בתת מודע שלנו. המודעות הזו נעזרת בכוונה של המסע, ועלייה לרגל למקום קדוש מבחינה זו היא הכוונה העוצמתית ביותר, במיוחד כשמתווספות לה כוונות אישיות כגון מציאת תשובה לשאלות, או כפרה על חטא, וכן הלאה.

גם תחושת הזמן שלנו היא אחרת כשאנחנו הולכים ממקום למקום, או אפילו נוסעים ממקום למקום, ואפשר לראות זאת בטיולים שבהם כל יום (ובמיוחד הימים הראשונים) נדמה כמו שבוע ושבוע נדמה כמו חודש. זה מעיד על כך שבמהלך מסע על פני מקומות שונים אנחנו נמצאים במעין מודעות אחרת. הוכחה לכך היא יומני מסע, ואני בטוח שאם אי פעם מישהו יתעמק בהם מההיבט הפסיכולוגי הוא יגלה שבזמן מסע עולות באדם מחשבות ותובנות שהוא לא מגיע אליהן בחיי היומיום.

עלייה לרגל מבחינת המחקר

למרות כל מה שנכתב עד כה, הרי שלפי מילון אוקספורד – אדם הנוסע למקום קדוש כמעשה של חסידות דתית מבצע עלייה לרגל. וישנם סוגים שונים של עלייה לרגל: עלייה לרגל כחובה, עלייה לרגל כהבטחה, עלייה לרגל לצורך נדר, בקשת משאלה, עלייה לרגל ככפרת חטאים (בנצרות), עלייה לרגל בכדי להיראות לפני הקדוש (יהדות), ועוד. במילים אחרות, ההגדרה המקובלת של עלייה לרגל ממקמת אותה בתחומים של הדת שאינם רלוונטיים לאדם החילוני. היא מקטלגת את העלייה לרגל כחלק מהחובות הדתיות, ולא מרחיבה לגביה כארכיטיפ ודבר טבעי ומעשיר לאדם.

ויחד עם זאת, ישנם כמה אנתרופולוגים וסוציולוגים שחקרו את נושא העלייה לרגל יותר לעומק, כשהידוע ביניהם הוא ויקטור טרנר, אחד האנתרופולוגים המשפיעים והחשובים ביותר במאה ה-20. טרנר הציע שהעלייה לרגל בימי הביניים הייתה תהליך חברתי שהיה חיוני לקיום המערך החברתי, הדתי והתרבותי של אירופה. ה”קומוניטס” (אחווה) שנוצר בעליות לרגל נתן משמעות וכוח לחברה הדתית פיאודלית. זאת הייתה מעין חוויה מחברת, כמו השירות בצבא בחברה הישראלית, שאפשרה שחרור לחצים, התחברות למכנה משותף גבוה, מקום לערוג ולהתייחס אליו.

טרנר טבע את המונחים “לימינליות” ו”קומוניטס” שצויינו קודם לכן בהקשר של עלייה לרגל: קומוניטס זה סוג אחר של קשר בין אנשים, אירוע ספונטני, מיידי, מוחשי, בניגוד לצורה המובנית של חברה הנשלטת על ידי נורמות ממוסדות. אלא שהקומוניטס קיים רק לצד מבנה חברתי ולא יכול להתקיים בפני עצמו, כי אז אי אפשר לנהל חברה. התוצר של קומוניטס הוא אמנות וסמלים, שלהם יש פוטנטיות של יצירה ושינוי. הקומוניטס מחבר את החברה לכוח החיים, ומהווה מעין אמצע בלתי נראה של נביעה ושל הוויה.

הקומוניטס נחשב קדוש. הוא ממס את הנורמות ומביא לחוויה ישירה, ולאפשרות של התפתחות הפוטנציאל הלא ממומש של האדם. הדרך היא תהליך של שוויון, ירידה למטה, התנתקות מכבלים. במהלך החיים יש מעבר מתחלף בין קומוניטס לחברה מובנית, ולפעמים כמה מעברים בו זמנית, כשאחד נובע מהשני ותלוי בו.[2] חיי חברה הם סוג של תהליך דיאלקטי שמעורבות בו התנסויות עוקבות של גבוה ונמוך, קומוניטס ומבנה, הומוגניות ושוני, שוויון ואי-שוויון. המעבר ממעמד נמוך למעמד גבוה יותר עובר דרך היעדר מעמד, זהו תהליך של קטבים מנוגדים ועם זאת מכוננים זה את זה ובלתי ניתנים להפרדה. הקומוניטס נותן את הגושפנקה לקיום חברה מופרדת, מכיוון שהוא הבסיס הלא נראה, המוסרי והשוויוני, שמאחורי הופעת ההבדלים.

טרנר טען כי ביומיום אנו חיים בסדר חברתי מסוים וצוברים מתחים, ואז באים לטקס שבו נוצרת תחושה של אחווה ושותפות, ובעקבות כך אנחנו יכולים לחזור לשגרה צייתנים ושלווים יותר. וכך הקומוניטס תורם לסדר החברתי. זה מה שקרה במסגרת העליות לרגל של ימי הביניים, וזה אפשר לחברה הפיאודלית להתקיים בשלווה יחסית במשך מאות שנים.

טרנר נשען במידה מסוימת על עבודתו של אנתרופולוג בן זמנו שקדם לו במעט, ארנולד ואן גנפ (1873-1957), שטבע את המושג “טקס מעבר”, ועסק בטקסי חניכה והבנה של המצב הלימינלי (קצה). ואן גנפ חשב ששינוי בסטטוס קשור פעמים רבות לשינוי מרחבי, הוא גזר בין מעברים טריטוריאליים ובמיוחד בין מעבר סף סמלי כלשהו כגון דלת, לבין מעברים חברתיים ותרבותיים. הוא הסביר זאת במונחים של מעבר מאזור ניטרלי וחשוף לאזור מוגן, כשבדרך יש מעין טקס קבלה מחוץ לשער, טקס על המפתן שנקרא לימינלי, וטקס לאחר הכניסה. הטקסים יכולים להיות גם מתן תעודה אקדמית, או נישואין, ובלבד שיסמלו את המעבר. טרנר פיתח את המחשבה הזו וטען באופן כללי שתהליך העלייה לרגל הוא מעין טקס מועצם.

ואן גנפ  הגדיר “טקסי מעבר” כטקסים המלווים כל שינוי במקום, במצב, במיקום חברתי ובגיל. טרנר אימץ את הדגם של ואן גנפ ופיתח אותו, והסביר כי כל טקסי המעבר (או “התמורה”) מאופיינים בשלושה שלבים:
ניתוק – התנהגות סמלית המציינת את ניתוקם של הפרט או של הקבוצה מן העמדה המוגדרת במבנה החברתי אשר הייתה מנת חלקם בעבר, או ניתוקם מהמצב החברתי או משניהם יחד.
לימינליות (עמידה על הסף, שוליים) – למושא הטקס יש מאפיינים מטושטשים; הוא עובר דרך שדה תרבותי שקיימים בו רק מעט ממאפייני התנאים התרבותיים (מצב) בעבר או בעתיד, אם בכלל.
התחברות / התאחדות מחדש – המעבר מגיע לידי השלמה. מושא הטקס, אדם יחיד או קבוצה, שב להיות במצב יציב יחסית ועל כן יש לו זכויות וחובות ביחס לאחרים, שהן בעלות אופי “מבני” לחלוטין. מצפים ממנו לנהוג בהתאם לנורמות מקובלות מסוימות, ובהתאם לאמות מוסר המחייבות אנשים בעלי מיקום חברתי במערכת של מיקומים חברתיים שכאלה.

המודל הזה מתאים מאין כמוהו לתהליך העלייה לרגל, שבו יש ניתוק מאורח החיים הרגיל, שהות באזור לא מוכר (לימינלי) שבו קיים הקומוניטס, ולאחר מכן התחברות חדשה כשהאדם מגיע למקום הקדוש ולאחר מכן חוזר הביתה. ולכן טרנר משתמש בעליות לרגל כדוגמא המרכזית לתיאוריה שלו. לפי דבריו, המאפיינים של לימינליות מעורפלים בהכרח. לא ניתן למקם את המצב הזה והאנשים הנתונים בו על פי רשת המיון הממקמת בדרך כלל מצבים ומיקומים חברתיים במרחב התרבותי. הם אינם כאן ואינם שם, אלא בין לבין המיקומים החברתיים שקבעו החוק, המנהג, המסורת והטקס. תכונותיהן הבלתי מוגדרות מתגלות במגוון רחב של סמלים. התופעות הלימינליות מאפשרות מזיגה של שפלות-רוח וקדושה, הומוגניות ואחווה. במצב הלימינלי מוצג בפנינו “רגע בתוך הזמן ומחוצה לו”. כלומר רגע בתוך המבנה החברתי של החולין ומחוצה לו, המגלה לרגע קשר מסוג אחר, מהותי וקדוש בין בני אדם. סוג של חברה שוויונית ובסיסית שנקראת קומוניטס.

לפי טרנר, כפי שאני מבין אותו, אתר עלייה לרגל מהווה מעין סף לימינלי, בזמן ומחוצה לו, שבו המאמין מקווה לחוות את הקדושה, העל טבעי, ולעבור שינוי פנימי ברוח ובאישיות. הוא משתתף בפעילויות סמליות וניצב לפני מערכת סמלים. המסע אל המקום הקדוש מקבל אופי של טקס חניכה, מתפתח סביבו מיתוס ובמהלכו מתעוררות תחושות ותשוקות עמוקות הרבה יותר מהמסע עצמו. לעיתים זה מתקשר למצבים לימינליים בחיים, ובמיוחד מוות ומעבר אל העולם שמעבר.

בנוסף לטרנר, נמצא בתחום מדעי הדתות התייחסויות נוספות ומעניינות לנושא העלייה לרגל. לפי אליאדה העלייה לרגל היא למקומות קדושים – אתרים שבהם הייתה תיאופניה, התגלות של כוח עליון, האדם מחפש תמיד את המקום הקדוש והזמן הקדוש שדרכם הנומן, המישור האחר, הופיע ומופיע בעולם, מתוך תקווה שכשהוא יגיע לשם יתאפשר לו תהליך התקשרות והתקדשות. הרעיון האפלטוני של היזכרות בקיום קודם הוא חלק מהעלייה לרגל, וזה מתבטא בשיבה אל מיתוס האל, הקדוש, וחשיבה עליו בזמן המסע.

אלפונס דופרונט (Alphonse Dupront)[3] מתאר ספיריטואליזציה של חיי עולה הרגל, כתוצאה ממעבר בשטח לא מוכר שהופך אותו זר לעצמו ולאחרים. זה מאפשר התנקות והתנתקות מהיומיומי והסתמי ותהליך של ריפוי עוצמתי המוביל לישועת נשמתו של עולה הרגל, ובריאת יקום חדש.[4]

עלייה לרגל כיום

ירושלים היא המקום הקדוש ביותר בעולם לשלושת הדתות המונותאיסטיות[5]. ואם נתייחס למטרת העלייה לרגל לירושלים בשלושת הדתות, הרי שלכל אחת מהן הייתה וישנה מטרה מוצהרת אחרת: אצל היהודים המטרה הייתה להיראות לפני האלוהים (שלוש פעמים בשנה “יראה לי כל זכורך”), ואחרי חורבן המקדש לזכור אותו ולהחיש את הגאולה. אצל המוסלמים, להתקרב לסודות המסע הלילי של מוחמד ולזכות בברכת התפילה המוסלמית במקום הזה. ואצל הנוצרים, להתחבר לדמותו של ישוע, להיטהר, להיטען, למות ולקום לתחייה מחדש. ויחד עם זאת העלייה לרגל לירושלים בשלושתן נקשרה לאותם נושאים: גאולה, מעבר מימדים, תפילה, טיהור והיטענות, מוות ותחייה.

כשהתפתחו מסורות העלייה לרגל בשלושת הדתות, זה הביא למיליונים רבים של אנשים שעשו את דרכם ברגל לירושלים וחוו את התהליכים של העלייה לרגל בצורה הרבה יותר עמוקה מאשר כיום, מכיוון שהיא לקחה הרבה יותר זמן מאשר היום והייתה קשורה במאמץ ואף בסיכון. אבל זה מה שאפשר לתהליכים פנימיים וחיצוניים להתרחש, ואז אפשר היה להתייחס למושגים כגון קומוניטס או לימינליות והסיכוי לחוות חוויה מיסטית היה גדול הרבה יותר. כיום המאמינים מגיעים במכוניות ואוטובוסים וחולפים על פני האתרים בחטף. בודדים יוצאים למסע רגלי, ונדמה שבעקבות כך הצטמצמו האפשרויות לחוות תהליך אישי במהלך העלייה לרגל למקומות הקדושים.

זה נכון שאנשים מדווחים על חוויות רגשיות עמוקות בביקור במקומות הקדושים, אך כמו שהראיתי בספריי האחרים (במיוחד על בית המקדש), לא כל מה שנקרא “חוויה דתית” הוא אכן כזה. מלומדים במהלך מאה השנים האחרונות ניסו להגדיר את טיב החוויה הדתית, והדבר הראשון שהם הגיעו אליו הוא התחושה שאדם הוא חלק מרשת, מארג של סיבות, איזו עוצמה גדולה ממנו ואין סופית, אותה תחושה שמרגישים על הצוק במדבר יהודה בזמן הזריחה. סוג החוויה הזה פחות זמין כיום באופן כללי לעולה הרגל, בין אם הוא יהודי, מוסלמי או נוצרי, בחלקו מפני שהחוויה של הקדושה הייתה תוצר סופי של תהליך ממושך, ולצערנו אין כיום תהליך כזה לפני ההגעה לירושלים, ועד כמה שזה יישמע מוזר, זה היה אחד הדברים שהפך אותה לקדושה.

הערות

[1] גדול חוקרי הדת של המאה ה-20 (1907-1986).

[2]  הבעיה של הקומוניטס היא כאשר יש מתח עם החברה, שבמקומות רבים מנסה להגדיר את המתח, להפוך את התהליך ליותר פונקציונאלי, כי אחרת הוא מאוד מסוכן. הקומוניטס יכול להיות ספונטני ויכול לקרות, אבל יש גבול – קומוניטס נורמטיבי. טרנר מייחס את הקומוניטס לתחום החסד ומצד שני יש את המבנה, ושם שולט החוק. המבנה החברתי דואג גם להגביל את הקומוניטס ואז נוצר מצב שטרנר קורא לו “קומוניטס נורמטיבי” – עדיין נשלט בחוק, אבל גם תוסס, הנוזל מבעבע בתוך “סיר” מוגדר והחברה מנסה להפנות את הסיר ואומרת שצריך אותו, רק שלא יגלוש מעבר לגבולותיו…

[3] היסטוריון ואנתרופולוג צרפתי (1905-1990)

[4]  Dupront, A. (1973). Pèlerinages et lieux sacrés. Mélanges F. Braudel. Toulouse: Privat.

[5] מספרים לנו שירושלים היא רק שלישית בקדושתה באסאלם לאחר מכה ומדינה, אבל זה לא לגמרי מדויק, מפני שאלו שלושה פנים של אותו הדבר, לכל אחד משלושת האתרים יש חשיבות אחרת והם משלימים זה את זה. מכה היא אמנם מקום העלייה לרגל, אבל ירושלים היא מקום המסע השמימי של מוחמד, שבו אדם מסיים מסע מסוג אחד – אופקי, ועובר למסע מסוג אחר – אנכי, וזה נקרא באסלאם “אל אסראא’ ואלמעהראג'”, אבל על כך בספר אחר.