עמי מסופוטמיה העתיקים והסביבה

מסופוטמיה היא ערש התרבות האנושית, מקומם של ממלכות עתיקות שמהם הגיע אברהם אבינו, אלא שבזמן אברהם כבר הייתה להם היסטוריה ארוכה ומפוארת. המאמר מספר בעיקר על בבל ואשור, וקצת על עמים נוספים בסביבה

במקום אחר תוכלו לקרוא מאמר מקיף על הדת והתרבות של ערי שומר העתיקות

המלך הבבלי

המלכים בבבל לא היו אלוהיים כמו במצרים, אבל הם כן היו מקודשים ושולטים בחסד האלים, והיה להם תפקיד מרכזי בטקס הדתי.

המלך גילם את דמותו של האל מרדוך ונלחם בקינגו – מנהיג כוחות הכאוס ובן זוגה של תיאמת על ידי קרבנות וטקסים, הטקסים הביאו להחזרת הסדר הקוסמי ותחיית הטבע.

בנוסף למלך היה תפקיד מרכזי לכוהן הגדול ולשליט של העיר שנקרא Ensi. בזמנים עתיקים האנסי היה גם מלך כוהן, אבל אחר כך התפקידים התפצלו , המלך בכל מקרה הוא מלך כוהן, מייצג האלים, ראש גוף של פקידים, מועצה, ששולט על כל תחומי החיים.

השנה החדשה נחגגה בטקס של 11 ימים שהביא לחידוש העולם והממלכה.

ביום החמישי של חגיגות ראש השנה המלך הובא על ידי הכוהנים ומוקם לפני הפסל של מרדוך, הוא הושאר שם לבדו, הכוהן נכנס והוריד ממנו את סמלי המלכות, הוא הושכב על שרפרף לנפי האל, הכוכהן הכה את המלך על לחיו, משך באוזנו, והביא אותו לכרוע לפני מרדוך, המלך הקריא הודאה שבה הוא מצהיר על חפותו מכל מעשים שפוגעים בבל, הכוהן ענה בברכות מהאל והבטחות להצלחה ושגשוג, המלך קם וקיבל מחדש את הגלימה וסמלי המלכות מידי הכוהן שהכה אותו שוב בחוכמה על לחיו, ואז חיכו לסימן אם המכה הביאה לדמעה האל היה מרוצה, אם לא אז מרדוך כועס ויהיו אסונות

לאחר מכן היה טקס שנקרא “קביעת הגורלות” הקובע את השגשוג של השנה החדשה, והטקס של הנישואים המקודשים שקרה בקפלה על ראש הזיגוראת, שבו המלך ייצג את האל והכוהנת הגבוה את האלה, ואז הייתה תהלוכה לאורך הדרך המקודשת מהאסגילו לבית הפסטיבלים מחוץ לעיר, המלך לקח את ידו של מרדוך והוביל את השיירה. בשלב כלשהו היה קרב בין מרדוך לדרקון הכאוס, (באשור זה היה האל האשור שתפש את מקומו של מרדוך, וייתכן והייתה תחרות בין המלך לבין אריה).

שדים

התרבות הבבלית פוחדת מאד מהשדים של העולם התחתון, כוחות הרוע, בניגוד לשלווה, הסדר והקביעות של הצפות הנילוס במצרים, ההצפות של הפרת והחידקל יכולות להיות כאוטיות, וזה הביא לסיפורים על המבול ופחד מהלא נודע. האלה של העולם התחתון הייתה ארשיכל, והשמים קראו לה אללטו.

האלים

השלישייה של האלים הראשית היא אנו אל השמיים, אנליל אל האדמה, ואנכי או אאה אל המים. האלים היו מיוצגים על ידי פסלים של דמויות אנוש, בניגוד למצרים שם היה ערבוב של אדם עם חיה.

אנו הוא בנם של אפסו ותיאמת (שאחר כך מרדוך נלחם בה), מקום מושבו ברקעי השלישי הוא מלך ואב האלים ולכן אין יצוג שלו, אבל הסמל שלו הוא מקדש ועליו כיפה אלוהים עם קרניים. המספר הקדוש שלו הוא 60 והחלק שבשמיים הקשור אליו הוא מישור המשווה, בתחילת הזמן הייתה לו בת זוג שנקראה אנטו אבל היא התפוגגה ובמקומה הופיעה איננה או עשתר כאלה המשלימה, כך באורכו מקום מושבו. מהחיבור בין אנו ואנטו נולדו האנונקי, ושבעה שדים רעים שנקראים אסאקי Assaki. בטקסים לכבודו היו משתמשים בתוף מיוחד, החיה הקדושה לו היא השור השמימי, הוא אל של מלכים ונסיכים שנקראים האהובים של אנו, ולא של פשוטי העם.

אנליל עוזר בבריאת האדם, אך גם מביא עליו מבול בזעמו, הוא השומר של “לוחות הגורל”, וזה נותן לו כוח על הגורל של כל הדברים, במחשבה הבבלית אפשר היה לקבוע את הגורל של דבר כלשהו, חי או דומם, על ידי קביעת מקומו בסדר של הדברים הנבראים, כלומר על ידי קריאה בשמו ומציאת מקומו האמיתי.

המספר הקדוש של אנליל הוא חמישים, החלק בשמיים שקשור אליו נמצא 12 מעלות מעל מישור המשווה, הסמל האסטרולוגי המיוחד של זה מערך הפליאדות, שבו יש שבעה כוכבים.

אנכי הוא אל המים וזה שמביא תרבות לבני אדם, מקום משכנו הוא בתוהו הקדום שממנו נברא העולם, הוא אדון החוכמה, המקור של הידע המאגי ומדריך בני האדם בכל האמניות והאומנויות ההכרחיות לחיים אנושיים. הוא גילה לאדם את הסודות של הכתיבה, אדריכלות וחקלאות, הוא מי החיים שמרחיקים את בני האדם מהמחלות והתקפות השדים, הוא אדון הלחשים והרפואה. הוא האבא של מרדוך – האל הבבלי החשוב ביותר. המספר הקדוש שלו הוא 40, החלק בשמיים שקשור אליו נמצא 12 מעלות מתחת למשווה, הכוכבים הקשורים אליו הם דגים ודליי, הסמל שלו הוא ראש טלה, ויצור מיתולוגי עם גוף דג וראש עז

הדד הוא אל הסערה והרעם, שביחד עם שמש וסין מהווה את שלישיית האלים השנייה של בבל, הוא נקרא רשף בכנען ומזכיר קצת את יהוה, המספר המקודש שלו הוא שש, והסמל שלו זה הברק אותו הוא מחזיק ביד אחת, בעוד שביד השנייה הוא מחזיק גרזן, החיה הקדושה שלו היא השור

סין הוא אל צמחיה ואחראי על פיריון הבקר, המספר הקדוש שלו הוא 30, הסמל הוא חרמש הירח, והזקן שלו עשוי מאבן הלפיז לזולי. הוא מופיע רכוב על שור מכונף

שמש הוא המשמר של האמת והצדק בחיי הקהילה, הוא מופיע על הסטלה של חוקי חמורבי נותן את החוקים למלך, הוא גם זה שאחראי על הנבואות והפרשנויות, המספר הקדוש שלו הוא 20. והסמל הוא דיסק השמש המכונף.

עשתר ותמוז

עשתר היא אלת האהבה והפיריון ומיוצגת על ידי הקדשות שעסקו בזנות פולחנית, ומצד שני היא אלת המלחמה, במיוחד באשור, וברשותה קשת, הכוכבים שלה הם וונוס וסיריוס, המספר הקדוש שלה הוא 15, הסמל שלה כוכב מתומן או עם שישה עשר קצוות. לרוב היא רוכבת הוא מלווה על ידי אריה, היא מזוהה גם עם הדרקון, המקדש המרכזי שלה היה באורכו, שם היא הייתה גם האלה אם. היא הפכה לבת זוגתו של אנו ומגלמת התכונות של כל האלוהויות הנשיות.

אחד החלקים היפים ביותר של הדת הבבלית זה הקינות של עשתר על מות אהובה ובעלה תמוז (למרות שלפי המיתוס השומרי זה היה אשמתה).

השבי של תמוז בעולם התחתון גורמת לחורבן בעולם שלמעלה, הוא נשבה על ידי הכוחות הדמונים, לפני כן הוא הרועה של עמו, המפלה שלו מביאה לכך שהוא יבטא את צערו על אדמתו ועירו במילים, והמילים הללו יש להם כוח מאגי שגורם לבצורות, צרות, סערות ומחלות שמביאים חורבן לארץ, המילים הללו מביאות סבל גם עליו עצמו, סבל שלא יפסק עד שהאל יחזור בו ממילתו, אלא שתמוז ישן שינה מאגית וצריך להעיר אותו על ידי הקינות. מייד לאחר שהוא מתעורר הוא משמיע קול רועם של שור בר, והמזל שלו ושל האדמה מתהפך לטובה.

בעקבות השבי של תמוז הרגשות הטבעיים הטובים בין בני אדם נפגעים, האם לא דואגת יותר לילדיה והאב לצאצאיו, הכס הקדוש מורחק מהמקדש והכוהנים שנותנים את עצת הנבואה נעלמים

הקינות מתארות את ההרס של המקדש והעזבון של הארץ על תושביה ותוצרתה בעקבות ההתקפה של כוחות העולם התחתון, השדים הנוראים, הקינות מתארות את מצבו המצער של האל השבוי הכבול בעולם התותון ונמצא תחת לחש שגורם לו לשינה לא מודעת, וזה מביא לקמילת הצמחיה, חום שורף, הקינות מתארות את צערה של עשתר על אובדן בעלה, צערה של אם על אובדן ילדה, פרה על אובדן העגלה, עז על אובדן הגדי, וכבשה על אובדן הטלה.

עשתר מחליטה לרדת לעולם התחתון ולחלץ את בעלה. היא מכינה את עצמה למשימה בהתקשטות מאגית, מבשת את עצמה בריח ארזים, לובשת בגדים זוהרים, שמה איפור, ועוטרת כתר שלו.

תמוז זועק מהעולם התחתון להכין עבורו סעודה טקסית ומנחות, ויש תהלוכה טקסית של המלכים האלוהיים שמביאים מתנות, ואז מגיעה עשתר ואומרת “מונחית על ידי הנבואה, אני באה אליך”, וקוראת לתמוז בתאריו, ומצהירה שהיא באה מקושטת כמו ארז כדי לשמח את ליבו של ילדה, אהובה, שעבר את הנהר. ואז מגיע שיר הניצחון שמכריז שתמוז שוחרר מכלאו, האלים מתאחדים בטקס הנישואים המקודשים בחדר הכלולות.

העמוד הקדוש הוא סמל של עשתר, או אלוהיות נשיות אחרות, הוא נקשר בתרבות הבבלית לארז, למרות שעמוד וארז יכול ליצג הן אלוהות זכרית והן אלוהות נקבית, ההפלה וההקמה של העמוד סימלה את המוות והתחייה של תמוז, הפולחן הזה עבר גם לכנענים שנהגו להעמיד על עמוד פסלון של האלה אם שהוכן כך שאפשר יהיה להלביש אותו על ראש העמוד (זה קשור לפולחן האשרות המופיע בתנ”ך, והתקיים גם בקרב בני ישראל ברוב ימי בית ראשון).

הארז נתפש על ידי הבבלים כעץ קדוש והוא מופיע גם בסיפור של גלגמש שמגיע להר הקדוש (לבנון), הוא מסמל את הקינה של עשתר על מות אהובה ובעלה תמוז, ומכאן החשיבות של הארזים בבניין בית המקדש בירושלים.

מרדוך

המקדש של מרדוך בבבל נקרא אסגילה (Esagila) – הבית שמרים את ראשו. זה היה מתחם מרובע ענק מוקף חומות, שבצד צפון שלו הייתה זיגוראת שנקרא מגדל בבל, ובצד הדרומי מקדש למרדוך וכל האלים (היו 55 קפלות), ביניהם אנכי אל החוכמה ואביו של מרדוך. פסל מרדוך היה מזהב טהור וגך גם כסאו ושולחנו, חלק מהטקסים היה פרישת חופה מבד שעליה ייצוגים של הכוכבים בזהב, שנקראה “חופת השמיים”.

האל של הבבלים היה מרדוך, בנו של אנכי, שיורש את תפקידו ומקומו בעולם, משתף איתו פעולה בלחש וקסם ונלחם במפלצת תיאמת בכדי להציל את האלים והעולם. האל של האשורים המחליף אותו בתפקיד זה הוא אשור (ויש שחיפשו קשר לאוסיריס במצרים), הוא נחשב גם לאל מלחמה, הסמל שלו היה שמש מכונפת מעל אל שיורה חץ מקשת.

החברה הבבלית

החברה הבבלית התחלה לשלוש: האריסטוקרטיה שבה היו חברים האצילים, לוחמים, פקידים ממשלתיים, חיילים, האנשים החופשיים שהיו הסוחרים, אמנים, חקלאים, ולבסוף העבדים, החוקים לגבי כל קבוצה היו שונים.

בחפירות של המאה האחרונה בערים האשוריות והבבליות נמצאו ספריות עשירות שמאפשרות לנו הבנה של הדת והתרבות שלהם. הכתבים מתחלקים לארבעה סוגים: מיתוסים – ומיוחד המיתוס של הבריאה שנקרא בפסטיבל השנה החדשה, מיתוסים נוספים היו על גלגמש, אדאפה, הירידה של עשתר לשאול, ועוד. קינות – יש מספר רב של קינות, תפילות ומזמורים שהושרו על ידי הכוהנים בפסטיבלים והטקסים של השנה, ובמיוחד השנה החדשה. טקסטים נבואיים – אחד התפקידים של הכוהנים הבבלים היה פרשנות של אותות, בעיקר בעולם הטבעי, הם תיעדו אותם בליווי פרשנות. ולחשים וכתבים מאגיים

מגדל ומקדש בבל

בשומר האנשים החופשיים הקדישו חלק מזמנם לעבודות למען המקדש,

במקדשים היה חצר מרכזי וחדר שבו נישה ועליה במה לפסל האל. הפולחן כלל כמה סוגים של קורבנות שנועדו להחלפה, הרגעה וטיהור, ואפשר להקביל אותם לקורבנות העולה, קליל ואשם, הם קשורים להתפתחות הטקסים של מות האל. ובנוסף לכך מנחות ומתנות הקשורים לתפישה של האל כאדון האדמה. הכוכבים היו חלק חשוב מאד מהפולחן הבבלי

במקדש שעל הזיגוראת היו עושים את טקס הנישואים המקודשים

המילה השומרית למקדש הייתה היגל ומכאן באה המילה העברית “היכל”.

מתחת לזיגוראת היה חדר שנקרא גיגונו (Gigunu) שלא ברורה מטרתו, הזיגוראת לא הייתה קבר מלכותי ולא מקדש, היא הייתה מקום משכן האלים, קשר בין שמיים וארץ, וכנראה שלשבעה הקומות של הזיגוראת בבבל היה קשר לשבע הפלנטות, או מרכיב אסטרונומי אחר.

במקדש אסגילה היה אגם קטן בשם “אבזו” שהיה קום מושבו של אנכי, אביו של מרדוך, האגם היה מקור כל המים בעולם. לפי האמונה הבבלית המקדש נברא ביחד עם העולם, אורך הצלע הארוכה של המתחם הייתה 200 מטר. בתוכו הייתה חצר גדולה 40 X 70 שמתוכה נכנסו לחצר קטנה 40X 25 ומשם למבנה מקדש שכלל חדר המתנה וחדר שבתוכו פסל האל. המקדש נחרב על ידי הפרסים אבל שוקם על ידי אלכסנדר

האל הוא בעל האדמה והכוהנים מנהלים את האחוזה שלו עבורו, האנשים הם השוכרים תמורת דמי שכירות.

כוהנים

יש כוהנים שנקראים קאלו (Kalu) והם אחראים על המוזיקה במקדש, להפיס את ליבם של האלים הגדולים על ידי שירת מזמורים ותפילות בליווי כלים מוזיקאליים, הכלי החשוב ביותר היה התוף (Lilissu drum), היה להם תפקיד חשוב בטקסי השנה החדשה

קבוצה של כוהנים טיפלה בהיבט ההגנה מרוחות רעות, התפקיד שלהם היה להגן על אנשים מכוחות הרוע על ידי קיום טקסים וחזרה על נוסחאות, הם נקראו Ashipu. הם הגנו גם ממחלות שנגרמות על ידי הרוחות.

קבוצה של כוהנים שנקראו Baru עסקה בנבואה ופירוש חלומות, היא יעצה למלך, שמרה על לוח השנה וצפתה בירח החדש ותנועות הכוכבים, היו ימים עם מזל וכאלו בלי.

גם נשים היו חלק מצוות המקדשים ושירתו ככוהנות, התפקיד החשוב ביותר היה זנות פולחנית בפסטיבלים הגדולים, הן נקראו קדישטו Qadishtu כמו קדשות.

הכהונה עברה לרוב בירושה, אבל לימד בן, זה אומר שהם לא היו נזירים, חלק מהטקסים היה סגור לזרים ונעשה רק במעגל הסגור של הכוהנים, החניכה לכהונה הייתה ארוכה ומקיפה, לימוד הכתב הי המסובך ולקח הרבה זמן, המוזיקאים עברו קורס של שלוש שנים, והדרגות הגבוהות הצריכו תקופות ארוכות נוספות של לימוד ואימון.

הכוהנים לבשו בד לבן, למרות בתחילת התרבות השומרית הם ביצעו את תפקידם ערומים, במקרים מסוימים הם לבשו בד אדום, לעיתים הם לבשו מסכות חיות בזמן טקסים מגנים, האלים אכלו את המנחות שנתנו להם, אבל למעשה היו אלו הכוהנים שנזנו מהמנחות של המקדש.

לכוהנים הותר להיכנס למקדש, מקבול היה שכוהן מילא כמה תפקידים, מספר הכוהנים במקדש היה תלוי בעושר של העיר ובחשיבות שלו, בערים הגדולות היו מאות ואלפי כוהנים במקדשים, הם התערבו בענייני חצר המלוכה, במיוחד בזמנים של חולשה, היו מקרים שכוהנים הפכו למלכים, ויחד עם זאת היו אלו המלכים שמינו את הכוהנים הגדולים, והם בדרך כלל בחרו קרובי משפחה

הטקסים

לפי מיתוס הבריאה הבבלי אדם נוצר לשרת את האלים, האלים אהבו לאכול ולשתות, מוזיקה וריקוד, והיה צריך להלביש ולרחוק אותם, לבשם ולנגן להם, להוציא אותם לטיול. הפסלים של האלים נחשבו לחיים, לאחר שעשו את הפסל הוא עבר ריטואל שנודע בשם “שטיפת הפה” שבמהלכו הוכנסו בו חיים.

סדר היום במקדש התחיל ברחצה, לבוש, האכלה של פסלי האלים, לפני האלים הושמו שולחנות עם פרחים , אוכל ושתייה, קטורת ומים טהורים, האוכל היה לחם ועוגות, ובשרים שהוקרבו מסוגים שונים

חגיגות השנה החדשה 11 ימים ראשונים של ניסן, במהלך החגיגות האפוס של הבריאה (אנומה אליש) נקרא פעמיים, והייתה מעין חזרה דרמטית על המאורעות עם כוונה מאגית, מאבק בין מרדוך לתיאמת שבמהלכו האל מנוצח, נרצח ושוב מת בהר כלשהו שהוא כנראה הזיגוראת, ואז מחזירים אותו לחיים בעזרת טקסים מאגים שבהם מתחילה החזרה השנייה על האפוס.

בבבל הזמן של הירח החסר נחשב למסוכן ונקרא בובבולום (Bubbulum), תקופה מסוכנת שבה תפילות, צום וטקסים. חיכו לירח החדש והופעתו הייתה סיבה לטקס. בלוח השנה האשורי הימים 7, 14, 21, ו28 בחודש היו חסרי מזל, והיום ה29 מסוכן.

הנבואה והתבוננות באותות הייתה חלק מרכז מהדת, התנהגות ציפורים, כבד חיות שהוקרבו, מצב הכוכבים, מצב חיצים שמפילים על הרצפה (כמו המשחק דוק), כל אלו פורשו על יכי כוהני הבארו (Baru).

דת וחיי יום יום

אסור היה לעסוק במאגיה, באשור העונש היה מוות, כמו בישראל

אנשים פחדו מרוחות של מתים שלא נקברו כיאות או מתו באופן לא טבעי

אא (אנכי) עוזר לבני אדם, אנליל ואנו נגדם

ריפוי נעשה דרך תחליף, לעיתים זה תחליף פסלון

לשדים היה שמות כדי שאפשר יהיה לשלוט בהם

קשר מאגי עוזר לאישה הרה

המדבר מסמל את העולם התחתון, ולכן יוצאים אליו

בזמן הקמת בית טמנו ביסודות קמעות, פסלונים, שמות, אמרו לחשים

הבבלים והאשורים האמינו שאפשר לחזות ולשלוט בעתיד, כל המ שקורה ביקום הוא חלק מרשת של פעולה ותגובה, ואפשר להבין את התוואי לפי צפייה במאורעות, ולו הפעוטים ביותר. במיוחד צפייה בתנועות הכוכבים, מכיוון שהמאורעות על פני האדמה משקפים את מהלך המאורעות בשמיים.

לפי פרופסור Thorkild Jacobsen’s “החברה האנשוית הייתה עבור המסופוטמי רק חלק מחברה אוניברסלית גדולה יותר. היקום המסופוטמי – מפני שלא הורכב מחומר מת, ומפני שכל אבן, כל עץ, כל דבר שבו נתפש כישות עם רצון ואופי משל עצמה – היה באופן דומה מבוסס על סמכות: כל חבריו צייתו, גם הם, מרצון ובאופן אוטומטי לחוקים שגרמו להם לפעול כפי שהם צריכים לפעול, לחוקים אלו אנו קוראים חוקי הטבע” (עמ 46).

הרצון של האלים עיצב את מהלך המאורעות, אבל הוא לא היה קבוע, ולכן אפשר היה על ידי תפילות ומנחות לשנות את רצונם, בנוסף על כך על ידי צפייה ברצף המאורעות אפשר למצוא מעין סדר בקשר ביניהם וזה מאפשר לחזות את העתיד.

יחזקאל כא, 26 – כִּי-עָמַד מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-אֵם הַדֶּרֶךְ, בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים–לִקְסָם-קָסֶם:  קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד. בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלִַם

בבל חיו בשיא 200.000 איש.

ניבוי

שלושה היבטים: חיזיון, החלטה ואות. השיטה היא טבעית או מכאנית, טבעי זה חלומות ואותות, אירועים אסטרונומיים ואטמוספרים. מכני זה צורות שמן על מים, קרבי חיות שהועלו קורבן, ובמיוחד בחינת כבד, חצי דוק, הגרלות, אורים ותומים היו סוג של הגרלה.

היה חדר מיוחד במקדש לחלומות, כוהן מיוחד חלם למען השואל, היה ספרי פרשנות של חלומות. לידה הייתה סימן וגם צורת התינוק, גם צורה של אדם הייתה אות, במיוחד הפרצוף. התנהגות של חיות הייתה אות, במיוחד הסוסים של המלך. מעוף ציפורים היה סימן. יד ימין הייתה סימן טוב ויד שמאל מזל רע/

לפי הבבלים הלב היה מקום מושב האינטליגנציה והכבד והקרביים מקום הרגשות

ספר האסטרולוגיה הקדום ביותר הוא כבר משומר ונקרא “מתי שאנו (האל) ואנליל”. הזיגוראת היה מצפה כוכבים, וגם במקדשים היה חדר מיוחד לאסטרולוגים שנקרא “הבית של ההתבוננות”, בו הם ראו את הירח. אי אפשר לנבא את שלבי הירח בדיוק מתמטי וכלן היה צריך לצפות את היעלמותו ולידתו. אם הירח והשמש נראים ביחד בשמיים זה אות. ליקוי ירח הוא אות רע. גם ליקוי שמש הוא אות, וכך גם הצבע שלה בזריחה ובשקיעה. בזריחה ובשקיעה של וונוס היו הרבה אותות, יופיטר היה כוכבו של מרדוך, ונקרא גם נבירו (זיכריה סישטין מתייחס לשם הזה בתיאור הכוכב ה12 ממנו הגיעו האנונקי). הוא היה מקור אותות טובים, וכך גם סאטורן.

הכוכבים השפיעו על הלידה והעתיד של האדם, על כל מצב בחיים, הכינו הורוסקופ בלידה.

גם לתופעות מזג האוויר ובמיוחד לברקים ורעמים הייתה פרשנות. וכך גם לקשת

האלים והשלטון המוסרי

לחוקי חמורבי יש פן מוסרי: “לפרסם צדק בארץ, לאבד את הרע והמזיק, למנוע את שיעבוד החלש לחזק”

האשורולוג Wolfram von Soden מציע שהיה מוטיב דתי בשאיפה של המלכים האשורים לכבוש את העולם ולשעבד אותו לאל אשור.

במזמורים והקינות הבבליים מוצאים תפישה של חטא כפגיעה מוסרית, לדוגמא חוסר כנות או חוסר רחמים, ויחד עם זאת חטא הוא גם לא לעשות את רצון האלים, לטעות בטקסים, וקשה להבדיל בין שני הסוגים של החטא. יש גמול על התנהגות מוסרית, אבל הוא בעולם הזה.

בתפישה הדתית של הבבלים אין התייחסות לעולם הבא, וזה משונה מפני שבמצרים הסמוכה זה היה העיקר. אין גמול בעולם הבא, המוות הוא ירידה למחוזות חושך, הנצח הוא של האלים בלבד. תפישה פסימית. יש גם בעיה של צדק בעולם מכיוון שצדיק ורע לו רשע וטוב לו, ויש ספר שנקרא איוב הבבלי. יש סתירה מובנית בין האופי המוסרי של האלים ובין הצורך לענות על רצונותיהם ולקיים את הטקסים עבורם, והסתירה הזו מעולם לא נפתרה, הבבלים לא התקדמו אל עבר החוויה הדתית

מי שעשה זאת היה אברהם

אשור

כמו בבל, שכנתה מדרום, אשור ידעה עליות ומורדות, העם האשורי הוא ערבוב של יסודות שֵמיים עם אכדים, שוּמרים ותושבים מקומיים. חבל הארץ הקשה (כורדיסטן של היום) הפך את התושבים ללוחמים טובים וקשוחים. התרבות האשורית דומה במידה רבה לתרבות הבבלית, וטוענת להמשכיות של תרבות שוּמר ואכד.

ערי המדינה באזור התאגדו לממלכה עצמאית בסוף האלף השלישי לפנה”ס והקימו מבנים פוליטיים חדשים שנוטים לדמוקרטיה. הממלכה התקיימה כמאתיים שנה והתבססה על מסחר, עד שהגיע זמן המלחמות ואז היא נכבשה על ידי האמורים והבבלים, ולבסוף על ידי החורים. במאה ה-14 האשורים זוכים לעצמאות חדשה ומקימים ממלכה גדולה שמתקיימת עם רגעים של משבר ותוהו עד למאה ה-7, עת היא נכבשת ראשית על ידי מלכי בבל ולאחר מכן על ידי מדי. האירועים הללו מתוארים בתנ”ך.

ההפיכה של אשור לאימפריה המשתלטת על שטחים גדולים קשורה לתחילתו של עידן המלחמות, הקשור לתחילת עידן הברזל בסוף האלף השני לפנה”ס. השימוש בכלי נשק חדשים וקטלניים יותר, העשויים ממתכת חזקה יותר, הלך בד בבד עם פלישות עמים, שימוש בסוס לצרכי מלחמה, ובעיקר שינוי מנטליות שהפך את העולם למקום הרבה יותר אכזרי. במאות ה-8–7 לפנה”ס הופכת אשור לאימפריה אדירה, עם מכונה צבאית משומנת שמשתלטת על כל המזרח התיכון. האשורים מפתחים מסורת אכזרית של הגליית עמים כבושים מארצם, וכך נעלמים עשרת השבטים האבודים. בסופו של דבר, מרידה של הבבלים והמדים מביאה לנפילת אשור ותפיסת מקומה על ידי בבל בסוף המאה ה-7 לפנה”ס. עושרה של אשור התבסס במידה רבה על פיתוח דרכי הסחר.

חוקר הארצות ואיש האשכולות הצרפתי פול אמיל בוטה (Paul Emile Botta)[3] גילה כתובת של סרגון השני (המלך שהגלה את שבטי ישראל) ליד מוסול, ובחפירה התגלה ארמונו ובירתו חורשבד. עשרה מילין דרומה משם התגלתה עשרות שנים מאוחר יותר נינווה, בירת מלכי אשור האחרונים. ליד נינווה התגלתה נמרוד – הבירה של אשור במאות ה-14–8 לפנה”ס, עיר עם פירמידות (זיגוראתים) ואובליסקים. בין נינווה לנמרוד התגלתה לימים העיר אשור, הבירה הקדומה של האשורים והמרכז הדתי שלהם.

האל של האשורים הוא “אשור”. משמעות שמו היא “רואה כול” והוא היה אל כל השמיים. הסמל שלו הוא אדם מזוקן, בעל כנפיים וזנב ציפור, החובש כובע (מזכיר את האנונקי השוּמריים), שמרים את ידיו אל השמש. הוא נשוי לאדמה השלמה.

הסמל של הקשר בין האל לעם האשורי היה דיסק שמש שלעתים הוכנס בתוכו לוחם שביטא את האופי הלוחמני של העם הזה. לפי המיתולוגיה שלהם, האל אשור והאל “קשור” הורגים את המפלצת הקדומה תאומת ויוצרים מחלקיה את היקום.

החורים וממלכת מיתני

ההיסטוריה והסיפור של החורים מראה שבאזורי דרום הקווקז המשיכו להתקיים עמים קדומים גם לאחר הפלישות הגדולות של השמים וההודו-אירופאים, בדיוק כפי שבספרד המשיכו להתקיים הבסקים. התושבים החורים של עבר הקווקז עברו לצפון עירק וסוריה של היום, שם הקימו ממלכות במאות ה-25–13 לפנה”ס, שהידועה בהן היא ממלכת מיתני המופיעה בתנ”ך. ממלכה זו התקיימה במאות ה-16–13 לפנה”ס והייתה אחת החזקות במזרח התיכון. היא נלחמה באשורים, בחיתים ובמצרים, עד שאלה – בשילוב פלישה של גויי הים – הכריעו אותה.

לפי ההיסטוריה המקובלת, מקורם של החורים הוא בקווקז, הם התפשטו ממעוזיהם בהרי ארמניה ועֵבר הקווקז אל כל רחבי המזרח התיכון והגיעו עד אדוֹם. השפה שלהם לא דומה לשמית או להודו-אירופאית, אבל יש בה הרבה מילים דומות לארמנית או גאורגית. הם אימצו כתב יתדות בסגנון ייחודי להם והשפיעו מאוד מבחינת מחשבה דתית על החיתים מצד אחד, ולימים גם על ממלכת אוררטו.

לפי זכריה סיטשין, מקור אחד של העם הקדום הארמני הוא בממלכה החורית, ממלכה עתיקה המופיעה בספרות התנ”כית. לגרסתו הם היו עם שחי בין השוּמרים באלף השלישי לפנה”ס. החורים אימצו את הדת, המנהגים והשפה של השוּמרים ועסקו במלאכת הבגדים והבדים שבהם שוּמר נודעה. לאחר מכן הם עברו לצפון עיראק, לדרום טורקיה ולחרן, שאולי קשורה לאברהם, והקימו ממלכה אדירה. אולם במאה ה-13, בעקבות לחץ מבחוץ, הם נסוגו אל אזור אגם ואן והקימו את ממלכת אוררטו – אררט. לארצם הם קראו ממלכת אנו.

הפרסים והמדים

באזורי פרס של היום, ובמיוחד בהרי הזגרוס והרמה האיראנית, התיישבו שני עמים הודו-אירופאיים שלימים כרתו ביניהם ברית והפכו לישות אחת – הפרסים והמדים. המדים היו שבטים של רוכבים לוחמים (נוודים) שהתיישבו בצפון מערב איראן, וצפון מזרח מסופוטמיה, בסוף האלף השני לפנה”ס. הם הקימו מעין אימפריה שטווח השפעתה הגיע עד אפגניסטן בצפון מזרח וטורקיה במערב, ונאבקו בהצלחה בניסיונות ההתפשטות של האשורים והבבלים. הם היו מאורגנים בשבטים ובעלי שפה דומה לפרסית – מדית.

המיוחד בהם היה הדת שלהם, היה להם מעמד של כהונה שנקרא מאגים[5], מעין שבט של כוהנים שגר בעיר קדושה בשם ראגה (Rhaga), היכן ששוכנת היום טהרן, והם אימצו סוג מוקדם של דת זרתוסטרא ומיתרה, פולחן שמש ואור, ומאבק של טוב ורע.

הפרסים היו שבטים בעלי תרבות דומה למדים אלא שהם היו חקלאים (ולא נוודים) שהתיישבו ברמה האיראנית ובהרי הזגרוס, הם הביאו אתם מטען רוחני עתיק הקשור למקור של ההודו-אירופאים. לפרסים היו כתבים קדומים שנקראו אווסטה (Avesta), שהם כמו ה”וודות” של ההודים. בכתבי הקודש מופיעה תפישָׂה של מאבק בין אור וחושך, טוהר וטומאה, ככוח שמניע את העולם,[6] ובהמשך שלהם התפתחה אחת מהאסכולות המחשבתיות הגדולות ביותר שנוצרו אי פעם בעולם. לפרסים יש נביא קדום בשם זרתוסטרא המייסד דת חדשה, ולימים הם הופכים להיות הגורם המשפיע ביותר במזרח התיכון.

במאה ה-6 לפנה”ס מקימים הפרסים ביחד עם המדים אימפריה אדירה, שנשלטת על ידי שושלת הנקראת אחמנידים. המילה אחמנידים מקורה בקיצור של “אחם אניש” – איש חכם. הסמל של המלכים הוא כדור עם כנפיים המרחף בשמיים.

[1] מזכיר את המאע’ת המצרי.
[2] את הסדר מנסה להפריע נחש גדול שרוצה להחזיר את העולם לתוהו
[3] שהיה גם שגריר צרפת בירושלים באמצע המאה ה-19.
[4] בעקבות מגפה שפרצה כתוצאה מהבאת שבויים מצריים לחתותש.
[5] הכותבים היוונים מתייחסים למאגים, והם מופיעים גם בברית החדשה – מזוהים עם שלושת החכמים הבאים מן המזרח לברך את ישוע התינוק ולהביא מתנות – זהב, מור ולבונה (לפי המקורות העתיקים המאגים ידעו אלכימיה, מאגיה ואת תורת עולמות הנסתר, המתנות מבטאות את המדעים הללו: זהב קשור לאלכימיה, לבונה למאגיה, ומור לתורת הנסתר).
[6] אחת הבעיות העיקריות בפילוסופיה של הדת היא “קיום הרוע”. אם אלוהים הוא כל יכול, כיצד הוא מרשה לרוע להתקיים בעולם? ואם אין זה באחריותו, אזי אין הוא כל יכול. הפילוסופיה הפרסית מזדאית (מלשון אהורא מזדא – עיקרון הטוב), פותרת את הבעיה בכך שהעולם נשלט על ידי שתי רשויות, טוב ורע, שמאבק תמידי ניטש ביניהם.