יותר מ2000 שנה לפני שהשבטים הישראלים פלשו לישראל, הייתה כאן כבר תרבות מפותחת עם ערים, אדמיניסטרציה ותרבות.
לכנענים היה פנתיאון של שבעים אלים שבראשו עמד האל שקראו לו: “אל”. (כן, אנחנו גנבנו להם את השם). האלים היו פרסוניפיקציה של כוחות טבע, אנרגיות, אלוהות יכול היה להיות אל של כל דבר, וגם של השמים, ומכאן הביטוי: אל עליון.
למעשה “אל” הוא השם לחלק האנרגטי של דברים, בכל דבר יש גם פיזי וגם אנרגטי, ולמהות האנרגטית קראו אל, אלא שהיה לאותו חלק גם פן נשי שנקרא אשרה. העיקרון הראשון שמתחוור בכניסה לעולם האנרגיות הוא עיקרון הדואליות, זה כמו פלוס ומינוס בחשמל, ולכן האלים מופיעים בזוגות תמיד, וכשם שיש אל לכל דבר כך גם יש אשרה לכל דבר. בהמשך ההיסטוריה הכנענית האל הפך להיות בעל, והאישה בעלת. לכל מקום היה את הבעל (אל)  וה”בעלת” (אלה) שלו: אנו מכירים את בעל חצור, בעל מגידו, בעל חרמון, ועוד. ומהצד השני אנחנו מכירים את בעלת מגידו, בעלת כרך, בעלת גבל, וכו…

אם יש שני כוחות שלפיהם מחולק הכול, אזי המסתורין הגדול הוא ההתחברות ביניהם, המשיכה והפירוד, יחסי הגומלין. ומכאן שהטקס הכנעני החשוב ביותר היה טקס הנישואים המקודשים בין הגבר והאישה, או במילים אחרות מין פולחני.
החיבור בין הזכרי והנקבי נתפש כחיבור בין השמיים והארץ, המין הפולחני נתפש כגשם היורד מהשמיים ובועל את האדמה, ומכאן הקישור של האל בעל לגשם.
טקס הנישואין המקודשים פעל לפי העיקרון המאגי של הקולן (דברים דומים משפיעים על דברים דומים להם), המין הפולחני גרם לגשם לרדת בעתו והביא פריון לארץ.

טבעה הכפול של האלוהות מודגם בסיפור כנעני עתיק על האל “אל” שהלך על שפת הים בבגד תחתון בלבד וצד את תשומת לבם של שתי אלות, עתירת ורחמיי, שילדו לו את שחר ושלם, אלוהי הזריחה והשקיעה, המזרח והמערב. רק לאחר מכן אל התמסד ונשא לאישה את אשרה שהולידה לו את שאר האלים. בין השאר היא הולידה תאומים: את עשתר ועשתורת. אלא שעשתר היה חדל אישים, ולמשפחה הגיע אל חדש, בן חדש, שריף חדש במקומותינו, הלא הוא בעל, בתחילה הייתה אשרה חשדנית לגבי קבלתו, ורק לאחר שהבטיח שלא יפגע בילדיה קיבלה אותו.

עשתר ועשתורת הפכו לאלוהי הזריחה והשקיעה (במקום שחר ושלם), אלא שכשעשתר נעלם (לתוך השקיעה) קיבלה עשתורת את הזיהוי הכפול וזוהתה עם כוכב הזריחה והשקיעה – וונוס.
טבע כפול יש גם לשני משרתיה של אשרה – אם האלים, קודש ואמרר, שהם דייגים הדגים בעזרת רשתות.

אשרה הייתה האם הגדולה, אלוהות נשית, היא מופיעה בצורת אישה גדולה עם שדיים חשופות, לעיתים אוחזת ילד. אשרה הייתה קשורה לפיריון ולבריאה, בנוסף על כך היא הייתה אלוהות הים, יש לה טבע מורכב וכפול. אשרה קשורה בטבורה למספר שבע, דרכו היא בוראת את העולם, ואכן היא נקראת אם שבעים האלים. המספר שבע קשור לשמיים מכיוון שיש שבעה כוכבים שרואים אותם בעין לא מזוינת נעים בשמיים על פני הכוכבים הקבועים, וכן שבעה צבעים בקשת. ומכאן התקבל שיש שבע ספירות בשמיים ושבעה מדורים בשאול התת קרקעי, שהרי אשרה היא אלת האדמה, והאדמה צריכה להיות שיקוף של השמיים.
המקום שבו רואים שהאדמה היא השיקוף של השמיים הוא עצים, מערכת השורשים שלהם היא שיקוף של מערכת הענפים והעלים שלהם. עצים נהיו קדושים לאשרה. הקדמונים היו מקימים מזבחות לאשרה ונוטעים לידם עצים מיוחדים שנהפכו לעצים קדושים, את המין הפולחני היו מקיימים מתחת להם.

הפולחן הכנעני

הפולחן הכנעני הקדום מופיע בתחילה במקומות אופיינים בטבע, שהם מעין מקדשי טבע: האחד זה מתחת עצים, השני זה בראשי הרים, השלישי קשור למערכים של אבנים עומדות.
עם תחילת בניין הערים וההיסטוריה, וכבר לפני כן התחילו לבנות מקשים. בקודש הקודשים במקדשים היו אבנים עומדות שסימלו את האל, אבן שוכבת או רחבה סימלה את האלוהות נשית, אבן צרה וארוכה אלוהות גברית.
אבן סימלה את ההתגבשות הראשונית של היקום, נקודת ההיווצרות של הבריאה. כך היה במצרים – אבן הבן בן בהליופוליס, וכך גם אבן השתייה בירושלים.

המקדש הכנעני סימל מקום היוצרות הבריאה, מקום שבו נוצר קוסמוס – סדר, מול התוהו. במקדש התרחשה דרמה מיתית תמידית  של מלחמה בין האלים הטובים שרוצים לאפשר תרבות לבני אדם ובראשם אל, אשרה, בעל, ענת ועשתורת, ובין כוחות התוהו בראשות האלים ים ומות.

במקדש היו מביאים ביכורים ומקריבים קורבנות, ולעיתים גם מקריבים ילדים. הרעיון הוא לתת חזרה מהפרי של הזיווג בין הזכרי לנקבי, בכדי לגרום לעוד ממנו. במסגרת זו היו מבשלים גדי בחלב אימו, לברך את האימהות שיתנו עוד גדיים.

חלק מעבודת המקדש היה התנבאות. האלים גילו עצמם דרך נביאים, נביאות, דרך חלומות, אנשים היו נכנסים לטראנס ומעבירים את דברי האל.

המקדש הכנעני הוא חלק ממערכת המקדשים במזרח הים התיכון שהושפעה בעיקר מסגנון מקדשי מצרים, אך גם מזו המסופוטמית.

האלים הכנעניים

מירצה אליאדה, גדול חוקרי הדתות של המאה ה20, בספרו “תולדות האמונות והדתות” כותב על הפנתאון הכנעני. ראשית הוא מתייחס תחילה ל”אל”: שנקרא חזק, פר, אבי האלים ובני האדם, מלך, אב השנים. הוא קדוש, רחמן, חכם מאד. על אסטלה מן המאה ה14 הוא מתואר ישוב על כס מלכות, רב הוד, מזוקן, לבוש גלימה ארוכה, ועל ראשו כתר עם קרניים. זה הוא אל – ראש האלים.
אלא שלעיתים קרובות האל הבורא הופך לאל נעדר או מסתתר, והוא מתרחק יותר ויותר מן הבריאה שלו. לפעמים החלפתו נובעת מסכסוך בין דורות אלוהיים או בין הנציגים שלהם. בכנען הופך אל לאל מסתתר ואת תפקידו בעולם תופש בנו בעל.

בעל הוא האל היחיד אשר אף כי נמנה בין בניו של אל, נקרא בשם בן דגן, אל זה, ששמו קשור לתבואת החיטה, נערץ באלף השלישי באזור העילי והתיכון של הפרת. כך או כך לדגן אין שום תפקיד בטקסטים המיתולוגיים של אוגרית, שם בעל הוא הגיבור הראשי. שם העצם בעל היה לשמו הפרטי. היה לו גם שם משל עצמו, חאדו או חדד. הוא מכונה רוכב העננים, נסיך, אדון הארץ, אחד משמותיו הוא אליאן, הריבון, החזק, הוא המקור והעיקרון של הפוריות אך הוא גם לוחם, ואחותו אשתו ענת היא בו זמנית אלת האהבה ואלת המלחמה.
לאחר שסילק את אל מכס מלכותו בהר ספן, בעל מכריח את אל למצוא מקלט בסוף העולם, במוצא הנהרות בקרקעית התהומות. מקום שיהיה משכנו מאז ואילך. אל מקונן ותובע את עזרת משפחתו. ים הוא הראשון ששומע אותו.

ים מתואר כאל ודמון בעת ובעונה אחת, הוא הבן האהוב על אל, וכאל הוא זוכה לקורבנות ככל יתר חברי הפנתיאון. מצד שני הוא מפלצת מעמקים, דרקון בעל שבעה ראשים, נסיך ים, עיקרון והתגלות של המעמקים, המשמעות המיתולוגית של המאבק מורכבת ביותר, מצד אחד ברמה העונתית והחקלאית, ניצחונו של בעל מסמל את ניצחון הגשם על מי המעמקים. מחזור הגשם המיצג את הנורמה הקוסמית, בא במקום העקרות הכבירה של חושך על פני המים וקטסטרופות של מבול.

ענת עורכת נשף לכבוד בעל על מנת לחגוג את נצחונו על הדרקון. זמן מה לאחר מכן, האלה סוגרת את דלתות הארמון ובהתקף של זעם רצחני היא מתחילה להרוג את השומרים, החיילים , הזקנים. הדם מגיע עד ברכיה, והיא שמה על מותניה כחגורה את הראשים והידיים של הקורבנות. הדבר הוא בעל משמעות רבה. לטבח זה הקבלות במצרים (האלה סחמת) ובעיקר במיתולוגיה ובאיקונוגרפיה של האלה הודית דורגה. מעשי טבח וקניבליזם מאפיינים את אלות הפוריות הארכאיות.

בעל נעתר להזמנה לרדת לשאול, אולם לפני רדתו אל עולם המתים, הוא מזדווג עם עגלה ומוליד בן. בעל מלביש את הילד בבגדו ומפקיד את הילד בידי אל. נראה כאילו ברגע של סכנה קיצונית, בעל שב אל צורתו הראשונית, צורת הפר הקוסמי, ובו בזמן הוא מוודא שיהיה לו יורש, במקרה שלא יחזור עוד אל פני האדמה.
בירידה זו אל השאול אנחנו יכולים לעמוד על הרצון להעניק לבעל תכונות נוספות. הוא האלוף, האל שניצח את התוהו האקווטי, ועל כן הוא האל שברא את הטבע, שברא את היקום, הוא אל הסערה והפוריות החקלאית, אל לנו לשכוח שהוא בנו של דגן, אך הוא גם מלך האלים, הנחוש בדעתו להרחיב את שלטונו על העולם, לרבות עולם המתים.

אלוהיות כנעניות

אלוהות בימי קדם היא התוצר האנרגטי של קולקטיב עם, או חברה המדברת אותה שפה ושותפה לאותם מנהגים. העם הכנעני שהיה תוצר של מיזוג שבטים השמים שהתיישבו בחלק המזרחי של הקשת הפורייה לפני 4000 שנה והתושבים הקדומים (פרהיסטוריים) של ישראל, הוציא מתוכו פולחן של מספר אלים ואלות. האלים בימי קדם היו ערוכים במשפחות והושפעו מהמבנה החברתי. בחברות של חקלאות זעירה שבם האישה הייתה דומיננטית – חברות מטריאכליות, האלוהות העיקרית הייתה אישה, בחברות נוודים האלוהות העיקרית הייתה גבר. בפנתאון הכנעני בולטות שלוש אלות: אשרה, עשתורת וענת.
הספר הטוב בנושא זה הוא של רפאל פתאי Raphael patai. The Hebrew goddess. Wayne state university press.detroit 1968

בעלת

בנוסף לשלוש האלות, האלה הראשית של הלבנט בתקופות קדומות נקראה “בעלת”, אלא שבעלת זו זוהתה עם המקום ששם היא נעבדה, ונקראה, לכן, בעלת צור, או בעלת מגידו. מכאן שכל מקום היה לו את הבעלת שלו, מכאן שאלוהות זו נקשרה עם אנרגיות אדמה, ומהבעלת זה עבר לבעל, כל בעל היה קשור למקום שבו הוא נעבד, והיה את בעל חצור, בעל צידון, כשהבעל הראשי הוא בעל הדד.
אם הבעלת קשורה למקום, הרי שזו אנרגיה שקשורה לאדמה, לכדור הארץ, ולכן היא אנרגיה מקומית, השונה ממקום למקום. תכונתה הראשונית של האלוהות הנשית הכנענית, אם כן, היא הקשר לאנרגיות האדמה ותרבות האלה הקדומה (פרהיסטורית).

האשרה העברית

אשרה היא אשתו של אל הכנעני, האם הגדולה, בוראת האלים, האזכור הראשון שלה הוא במאה ה18 לפני הספירה בתקופת חמורבי, שם היא נקראת אשרתום, והיא אשתו של האל השומרי אכדי – אנו. שמזכיר במקצת את אל הכנעני בהיותו אל השמיים. היא נודעה גם בדרום ערב בשם אתארת, ומופיעה גם במכתבי עמארנה. אשרה זוהתה כאלה של כמה ערים ידועות כגון צור וצידון, וכנראה גם אילת. וזאת משום הקשר שלה עם הים.

אנחנו יודעים הרבה על הפולחן שלה ומהותה דרך הכתבים שהתגלו בחפירות באוגרית, עיר כנענית בצפון סוריה, שם דיברו שפה דומה לעברית. באוגרית התגלו ממצאים מהמאות ה13-14 לפנה”ס ובכלל זה הספרייה ששפכה אור על האמונות של ימי קדם. אשרה נקראת אלת הים, בעוד שהממלכה של בעלה – אל היא השמיים. המשרתים שלה הם קדש ואמרור, הנקראים הדייגים של הגברת אשרה של הים. היא מולידה ומגדלת את כל האלים, ואף מניקה מלכים נבחרים. היא מנבאת ומדריכה, במגידו נמצאה כתובת המתייחסת ל”חכם של האשרה” שדרכו היא מדברת. אשרה עוזרת בהולדת ילדים, תפילות נישאו אליה. היא זוהתה עם צמחייה ועצים, והפסלים שלה הוצבו על עמודי עץ גדולים.

האשרה מופיעה רבות בתנ”ך, הפולחן שלה היה נפוץ בישראל, הייצוג שלה היה על ידי דמות נשית בצורת קונוס מתרחב בתחתיתו ועליו שדיים גדולות ובולטות הנתמכות על ידי ידיים, מעל הגוף ראש ולו לעיתים תסרוקת גלית מאוזנת, ולעיתים כובעים מסוגים שונים. כנראה שהגוף הגלילי היה מוצב בתוך גומחה או עמוד מעץ, או בתוך האדמה. הרבה אשרות היו עשויות מעץ ואלו לא שרדו, נשארו אלו שעשויות מחומר בלבד. המילה אשרה בתנ”ך מתייחסת הן לאלה והן לפסלים שלה
פסלי אשרה התגלו ביישובים יהודים וישראלים. ויש לגביה אף התייחסויות בכתבים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות:

בכונתילת ערגוד – לא רחוק מקדש ברנע, נמצאה כתובת עברית: “”תבורך על ידי יהוה ואשרתו..”. כתובת נוספת מ800 לפני הספירה “בירכתי אותך על ידי יהוה שמרן ואשרתו”..
בחרבת אל קום, ליד חברון, נמצאה כתובת: “יבורך אוריה על ידי יהוה ואשרתו..”
בעקבות ממצאים אלו הציעו חוקרי תנ”ך פשרנות אחרת לפסוק מהושע 14.9: “אני עניתי ואשורנו”, לקרוא: אני ענתו ואשרתו – שתי האלות העיקריות של ארץ ישראל
כל הכתובות הללו מראות על קיום פולחן ואמונה באלוהות נשית – אשרה, ביהדות הקדומה.

האישה שקידמה את פולחן האשרה בישראל הייתה איזבל, על שולחנה סעדו ארבע מאות נביאי ונביאות אשרה וארבע מאות וחמישים נביאי בעל, אותם אלו שפגשו את אליהו בהר כרמל. אליהו נלחם בנביאי הבעל ומנצח אותם, אך לא מתעמת עם נביאי האשרה, נראה שאלו לא מפריעים לו, מכיוון שפולחן האשרה נחשב כמשלים את זה של יהוה אלוהי ישראל, בעוד שזה של הבעל מתחרה.

באותה תקופה שולטת בממלכת יהודה עתליה – הבת של איזבל והיא מקדמת את פולחן הבעל והאשרה, גם מנשה שמחליף אותה ממשיך בכך. למעשה פולחן האשרה לא נפסק בישראל עד הגלות והחורבן, ואילו ביהודה הוא המשיך עד לזמן הרפורמות של יאשיהו.

שתי האלות הנוספות לאשרה הם עשתורת וענת, אלא שלא ברור האם אלו אלות נפרדות או כינויים שונים של אותה אלה, במקורות המצריים שמעתיקים את אלי כנען, שתי האלות נפרדות, אך ייתכן שבמקור הן היו אותה אלה, מכיוון שהנוהג של הכנענים היה לקרוא לאל בשתי שמות, וזאת לצורכי חריזה, השירים היו מורכבים משתי שורות המתייחסות לאל בשמות שונים. לדוגמא: פניתי אל אלוהים בצר לי, יהוה ענה לתפילתי, וכיוצא בזה[6]. אלא שהמחקר באופן כללי מתייחס אל עשתורת וענת כשתי אלות נפרדות, וכך הן גם מופיעות בייצוגים שלהם.
האל בעל הוא למעשה כינוי של האל האד שמשמעו אדנות. ומכאן גם אדוני אלוהים. ולכן גם הפנייה לעשתורת היא ברבים: עשתרות

עשתורת

במסופוטמיה היא נקראה “עשתר”, וזה היה השם השני שלה גם בכנעןץ כשמסתכלים על פסלוני האלוהות עשתר או עשתורת הכנענית יש תחושה של מסתורין הקשורה להתבוננות בשמים ובמיוחד בכוכב נוגה. עשתר היא אלוהות השמים, כמו האלוהיות הנשיות המצריות, אך בדרך אחרת, יותר כחולה, יותר מסתורית, הצבע הקשור אליה הוא כחול. עשתר מזוהה עם כוכב נוגה, משהו במראה של נוגה בלילה, באור הבהיר שהוא מקרין על האופק לאחר הזריחה והשקיעה, מלמד על המסתורין של עשתר, פעם נוגה מופיעה בערב ופעם בבוקר, יש לה מראה כפול, השפעה כפולה, היא קשורה לעולם התחתון, למסתרי האדמה ולעולם העליון, לשמיים. נוגה פעם מופיע בערב ובבוקר, והקדמונים יכלו רק להסיק מכך שבזמן שהיא לא מופיעה היא נמצאת במעמקי האדמה. ויחד עם זאת כשהיא נמצאת היא מלכת השמיים, הכוכב הכי בוער בשמיים. התנהגותה של נוגה כשל אישה, אוהבת, אהובה.

בנוסף לבהירות והאופי הכפול של הופעת הכוכב נוגה – עשרת בשמיים, הרי שהוא מתווה מסלול של מחומש (פנטגרם) בשמיים כל שמונה שנים.

האלות הכנעניות אומצו על ידי השושלת ה18 המצרית שהייתה קשורה להיקסוס – עמים כנעניים שהיגרו למצרים באלף השני לפנה”ס והשתלטו עליה לתקופה קצרה ממרכזיהם שבצפון מזרח הדלתא. רעמסס השלישי קורא לעשתורת וענת המגינות שלו, והם נחשבות לגבירות השמיים, ביחד עם אלה כנענית נוספת בשם קדש. במואב עשתורת היא בת הזוג של כמוש, האל המואבי הראשי. בצידון עשתורת מחליפה את האשרה כאלוהות הראשית, תהליך המגיעה לסופו רק במאה ה4 לפנה”ס. בסוריה עשתורת הופכת לאלת הריפוי ונקראת “עשתר”.

המילה עשתורת משמעה רחם, או זה שבא מהרחם, העיר עשתורות הייתה בירתו של עוג מלך הבשן, ולאחר מכן עיר מקלט של כוהנים, העיר נקראה עשתרות קרניים, וגרו בה הרפאים (ענקים). לעיתים העשתורת מופיעה בפיסול כשקרניים לראשה, וזה מזכיר את האלה המצרית חתחור.

בתבניות יציקה (היוצרות פסלים) מופיעה העשתורת כנערה רזה וחטובה הפורשת שני ידיה לצדדים ואוחזת בכל אחת מהן צמח פפירוס, מקל או נחש. לעיתים הדמות שלה מופיעה כתבליט על לוחות חומר. למרות שהיא מוזכרת רק תשע פעמים בתנ”ך הרי שפסלונים ותבליטים רבים של האלה התגלו בישובים יהודים וכנענים, לא ברור אם הפסלונים מייצגים את האלה עצמה, או את הקדשות שעסקו בפולחן שלה. כשהפלשתים מנצחים את שאול הם מביאים גופתו למקדש עשתרות בבית שאן, ומכאן שעשתורת הייתה עבורם גם אלת מלחמה.

ענת

משמעות השם באוגרית (כנענית עתיקה) היא האישה החשובה, ענת הייתה אלת האהבה והמלחמה, בתולה מצד אחד ומלאת תאווה מהצד השני, כועסת, אכזרית ועם זאת אוהבת. ענת היא בתו של אל ואשרה, דומה מאד לאיננה השומרית ואישתר האכדית. לפי הכתובים שנמצאו ענת מתעברת אך לא נכנסת להיריון, נשארת בתולה ויחד עם זה נותנת פרי. היא נקראת העלמה ענת. האהוב שלה הוא האל בעל. הוא שוכב איתה שבעים ושבע פעמים, היא הופכת לדמות פרה לצורך העניין, וכך נולד שור פראי. במצרים ענת הופכת להיות אשתו של סת. יש המקבילים אותה לאלה איזיס הקוסמת.

יחד עם זאת שלא כמו עשתר האכדית, המקדישה את רוב מרצה וזמנה להרפתקאות אהבים, ענת מקדישה את מירב מרצה וזמנה למלחמות. היא צמאת דם, אלימה ומזכירה במקצת את סחמת המצרית (שהייתה שליחתו של אל השמש רע וטבחה בבני אדם כעונש על חטאיהם). הלב שלה מתמלא שמחה מדם ואקשן.

ענת לא מוזכרת בתנ”ך בשמה וכנראה שזיהו אותה עם עשתורת. באזור שבט נפתלי יש עיר שנקראת בית ענת, וגם ישוב בשם ענתות צפון לירושלים, שהיה עיר כהנים. ענת נקראת מלכת השמיים, באוגרית ומזכירה בזאת את מריה. הגולים למצרים בימי ירמיהו מצרים מתלוננים על ריחוקם ממלכת השמיים, חושבים שחטאו לה, עושים לריצויה.

לפי התנ”ך, ביהודה היו סוגדי ענת נפגשים בערים, מדליקים אש, והנשים היו עושות עוגות מיוחדת למלכת השמיים ונוסכות נסכים, מקטרות קטורת. ממצאים ארכיאולוגים חדשים מציעים שהיה שימוש בתבניות ליצירת עוגות עשתורת – ענת, מסורת שהייתה נפוצה גם במסגרת פולחן האלה ארטמיס ביוון.

נישואים מקודשים במסופוטמיה ובכנען

זה היה הטקס הדתי העיקרי של תרבויות שומר, אכד, בבל, אבל קיימו אותו בכל רחבי המזרח התיכון, ובכלל זה בארץ ישראל הפגאנית. במשך אלפיים שנה זה היה הטקס המרכזי של התרבות הפגאנית, עד לבוא היהודים.

שירי האהבה היו מבוצעים ביצוע מוסיקלי במהלך הטקס או מדוקלמים בפי מקהלה.
מנהגי נישואיי הקודש היו: טקסי רחיצה וסיכה, התקשטות הכלה, הכנת חדר המשכב ומיטת הכלולות, כניסתו של החתן לבית הכלה, כאקט שמסמל את הנישואין, הבאת מתנות, ולבסוף ההתייחדות בין האוהבים והמשתה.

האלה נקראה במסופוטמיה איננה, ובכנען עשתר. היא הייתה אלת הפריון, חידשה את הצמחייה וסייעה בהולדת בעלי חיים ובני אדם. דומוזי נקרא בכנען תמוז והוא היה התגלמות כוחות היצירה של האביב, ובמיתוסים מסוימים דמות הרועה – כעין קין בבלי, נישואיו של דומוזי לאיננה סימלו את התחדשות החיים בתחילת השנה – אביב וחוללו אותה. אירוע זה התממש דרך קבע בטקס הנישואים המקודשים שהתקיים בערים שונות, ובו מילא המלך את תפקיד דומוזי, או תמוז, קיים יחסי מין עם האלה, ובכך הבטיח את פריון הארץ ואת שגשוגה. לאחר מכן הנשים היו מבכות את מות תמוז.

חוזרים אל האלה

לפני התרבות הכנענית שמית פגאנית, בתקופות פרהיסטוריות, הייתה תרבות אחרת שקשורה לאדמה בארץ, תרבות מטריאכלית, פסלים של האלה נמצאו כבר מלפני 60.000 שנה, בברכת רם למשל (מוצג במוזיאון רוקפלר).

כחלק מהטרנד של העידן החדש, מתגברת הערגה לחזור אל הזמנים שבהם האלוהות הייתה נשית והחברה הייתה מטריאכלית. אך מה זה אומר: אלוהות נשית? ובמה חברה מטריאכלית שונה מחברה פטריאכלית?
מבחינה טכנית הרי שבחברה מטריאכלית לאישה תפקיד מרכזי יותר מהגבר, והיא מאפיינת חברות קדומות המבוססות על חקלאות זעירה. בחברה פטריאכלית לגבר תפקיד מרכזי יותר מהאישה, וזה מאפיין חברות נוודים. דבר זה בא לידי ביטוי בדמויות האלוהיות של החברות השונות, המשקפות את המבנה החברתי שלהן. אלא שיש הבדלים מהותיים באופי בין חברה מטריאכלית לפטריאכלית.

אלוהות נשית קשורה לחמלה, כזו היא האלה היוונית וונוס/אפרודיטה, כזו גם ארכשיגל הבבלית. חמלה זה לא בדיוק רחמים, אלא היכולת לחוש אמפטיה, הזדהות. שזה תפקידה של כל אם.
לנשיות פנים רבות: לעיתים זאת דמות החולמת, האישה הרגישה והעדינה, המחפשת את האיזון המושלם ברגשות. לעיתים זו דמות הנביאה, המחוברת לעולמות רוחניים וחיה אותם, דמות הנזירה הקורנת בתפילה, בשתיקה, במאבק הפנימי.  לעיתים זו דמות הלוחמת, האמיצה, החכמה, המנהיגה. לעיתים זאת דמות החוכמה, לעיתים דמות האם הגדולה.
ריבוי הפנים של נשיות מופיעה בדמות האלות השונות שהופיעו במהלך ההיסטוריה, כשכל אחת מהן מייצגת פן אחר של הנשיות הקדושה. חתחור המצרית או דמטר היוונית מייצגת את דמות אימא אדמה. דיאנה אלת הירח את הרגישות והאינסטינקט, אתנה אלת החוכמה את דמות המנהיגה והמדריכה, וונוס אלת האהבה את דמות האישה אוהבת החיים. אכן אלה בכל אישה.

תפילות לאלוהות הנשית

מבלי לשים לב לכך, ההתייחסות שלנו לאלוהים היא גברית, למרות שיהיו כאלו שיגידו שאלוהים הוא לא גבר ולא אישה, הרי שאפילו באופן תת מודע אנחנו מתייחסים לאלוהים כגבר, וזאת על ידי שימוש בלשון זכרית בשפה.
בכדי להמחיש ולהדגים נושא הזה, בחרתי שלוש תפילות שהן שלוש התפילות העיקריות בנצרות, אסלאם והיהדות, ותרמתי אותן לנוסח נשי. מה שיוצא נשמע משונה ומאיר בפרספקטיבה אחרת לגמרי את הדעות הקדומות שלנו לגבי אופיו ומינו של אלוהים. רוצה לומר שהתייחסות לאלוהות בתור נשית נותנת לאותם תפילות ממד אחר, מעניין ומרתק.

נתחיל בתפילה הראשית של הנצרות, הלא היא תפילת אבינו שבשמיים, שישוע מלמד את התלמידים בדרשת ההר. נוסח התפילה המקורי: “אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, יעשה רצונך כאשר בשמים גם בארץ. את לחם חוקנו תן לנו היום, ומחל לנו על חובותינו, כאשר מחלנו גם אנחנו לחייבנו, ואל תביאנו לידי ניסיון כי אם תחלצנו מן הרע, כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים, אמן.”
ועתה בנוסח הנשי: “אימנו שבשנים. יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך כאשר בשמים גם בארץ. את לחם חוקנו תני לנו היום, ומחלי לנו על חובותינו, כאשר מחלנו גם אנחנו לחייבותנו, ואל תביאי אותנו לידי ניסיון, כי אם תחלצי אותנו מן הרע, כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים, אמן.”
צריך לזכור שהניקוד נותן משמעות שונה להרבה מילים בהקשר של זכר ונקבה.

נמשיך בתפילה הראשית של המוסלמים, הלא היא סורת פתיחה, הסורה הראשונה של הקוראן:
נוסח התפילה המקורי: “בשם אללה הרחמן והרחום. השבח לאללה ריבון העולמים, הרחמן האהוב, מלך יום הדין. אותך נעבוד ובך נעזר, הנחנו בדרך הישר, בדרכם של אלה אשר נטית להם חסד, לא בדרכם של הזעומים ולא של התועים.”
ועתה בנוסח הנשי: נוסח זה מחליפה האלה “אלת” את “אללה”. לערבים הקדומים היו כמה אלות, שתיים מהן נקראו אלת ועוזת: “בשם אלת הרחומה והרחמנית. השבח לאלת ריבונת העולמות, הרחומה והאהובה, מלכת יום הדין. אותך נעבוד, ובך נעזר. הנחי אותנו בדרך הישר. בדרכן של אלו אשר נטית להם חסד, לא בדרכם של הזועמות ולא של התועות.”

ועתה ליהדות. אין ספק שהתפילה העיקרית ביהדות היא תפילת שמע ישראל. להלן הנוסח הרשמי, כפי שהוא מופיע בספר דברים פרק ו’: נוסח התפילה המקורי: “שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד, ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך, ושיננתם לבניך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ושעריך.”
ועתה בנוסח הנשי: “שמעי ישראלה הגבירה אלוהותנו הגבירה אחת (אדון מתרגם לגבירה), ואהבת את הגבירה אלוהויך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על ליבך, ושיננתם לבנותיך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עינך וכתבתן על מזוזות ביתך ובשעריך