קדימות ארמניה וגיאורגיה

להלן כמה מילים על ארמניה וגיאורגיה בתקופות ההיסטוריות הקדומות. מקורותיהם הקדומים, הממלכות שהתפתחו בתוכם, גיאוגרפיה מקודשת ומיתולוגיה.

ארמניה

המילה “אר” באחת המשמעויות שלה היא “אל”, ומכאן המילים “אררט”, “ארמניה”, ועוד. ואכן, תוואי הנוף הבולט הוא הר אררט, שממנו התפזרו בני אדם על פני כל הארץ לאחר המבול.

הארמנים הם גזע נפרד, ארמנואידי, בעלי גולגולת רחבה, מבנה גוף גדול ואף גדול. הם מייחסים את מוצאם לגיבור מיתולוגי בשם הייק, וקוראים לעצמם אנשי הייק ולארצם הייקסטן. גיבור זה מרד בטיטאן בשם בל (שהקים את מגדל בבל), ויצא עם שלוש מאות מאנשיו לרמות הפוריות והקרות שמצפון למסופוטמיה. הוא נלחם בבל שרדף אחריו והרג אותו (ירה חץ בליבו), הקים יישובים בעמק שנקרא העמק של הייק, או העמק של ארמניה, וזאת הייתה תחילתה של האומה הארמנית. מסורת נוספת מספרת על גמר בן יפת, שהיה אביו של ארמנך שעל שמו קרויה ארמניה.

ארמניה היא ארץ עשירה בממצאים פרהיסטוריים, כגון מעגל האבנים בזורַטס קארר וציורי סלע, הנעל והחצאית העתיקים ביותר בעולם (העשויים עור) מלפני 6,000 שנה התגלו במערות בארמניה, וכך גם שרידים לגידול יין. התרבות הראשונה המוכרת מלפני 8,000 שנה נקראה תרבות שולאוורי-שומוּ (Shulaveri-Shomu culture) והיא התפשטה על פני ארמניה, גאורגיה ואזרבייג’ן.

אלא שהארמנית היא שפה הודו-אירופאית, וכנראה שהארמנים הגיעו לרמות הקווקז בכמה גלי נדידות במשך האלף השלישי והשני לפנה”ס והתגבשו לידי ממלכות ראשונות באלף השני לפנה”ס. הממלכה הידועה הראשונה היא ממלכת נארי, המוזכרת בכתבים אשוריים מהמאה ה-13 לפנה”ס. כיום יש תיאוריה הטוענת שמקור ההודו-אירופאים הקדומים הוא בקווקז, והיא נתמכת על ידי בדיקות גנטיות. אם תיאוריה זו נכונה, הרי שמקור הארמנים הוא עתיק הרבה יותר, בדיוק כפי שטוענים האגדות והסיפור התנכ”י. כך או כך, אזכורים ראשונים של התיישבות ארמנים בארמניה יש לנו בתקופת החיתים במאה ה-14 לפנה”ס, ובתקופה האשורית המוקדמת – במאה ה-12 לפנה”ס.

במאה ה-10 לפנה”ס מופיעה ממלכה חזקה ומאורגנת ברמות עֵבר הקווקז (כולל חלקים מגאורגיה) בשם אוררטו, הטוענת להמשך של ממלכת ניירי. הארמנים רואים באוררטו את הממלכה הראשונה הרשמית שלהם. ממלכת ארמניה עצמה, שהוקמה במאה ה-6 לפנה”ס, היא היורשת של ממלכת אוררטו.

גיאורגיה

השפה הגאורגית היא שפה דרום קווקזית מקורית ואינה שפה הודו אירופאית, כמו הארמנית, עובדה המעידה על קדמות העם הגאורגי וייחודו, ועל כך שהוא אכלס את הקווקז עוד לפני הפלישות ההודו אירופאיות. בהתחלה הייתה כנראה ישות גיאורגית אחת, ורק באלף השני לפנה”ס התחילה השפה הגאורגית המקורית להתפתח לדיאלקטים שונים לפי אזורי מגורים.

הגאורגים הפכו להיות חקלאים ומגדלי חיות כבר בפרהיסטוריה (נמצאו יישובים קדומים בני 9,000 שנה ויותר). כל גאורגי שמכבד את עצמו יהיה מוכן להישבע שבגאורגיה התחילו את גידול הגפן וייצור היין לפני כ-8,000 שנה. האזורים שבהם בויתו מיני הדגן היו הרמות והעמקים של נהרות הקורה והאראס, שהחלק הצפוני שלהם נמצא בגאורגיה.

עם תחילת ההיסטוריה, באלף הרביעי לפנה”ס, מופיעה בגאורגיה ובארמניה תרבות בשם קורה ארטק (Kura Artak) שהתפתחה לתרבות הטריאלטי (Trialeti Culture). בתקופת הברונזה התיכונה התפתחה התרבות הקולכית (Colchaian Culture). ההופעה של האכדים וההתפשטות שלהם ממסופוטמיה, ואולי סיבות אחרות, הביאו לירידה של התרבויות הפרהיסטוריות והיעלמותן, כמו במקומות אחרים בעולם. האלף השני לפנה”ס הוא תקופה של שינוי ומשבר, שייתכן ונובע מהגעת אנשים מסוג חדש מהערבות, או במילים אחרות, מפלישת ההודו-אירופאים.

גאורגיה מתארגנת מחדש בסוף האלף השני לפנה”ס, שנחשב לתחילת תקופת הברזל. בזמן זה נעלמות האימפריות החיתית וזו של מיתני. מצרים ובבל נחלשות, והכוחות החדשים הם אשור ואוררטו מדרום. באופן כללי צריך לציין בהקשר זה שגאורגיה היא אחד המקומות הראשונים בעולם שבהם החלו להפיק נחושת, לייצר מתכות כגון ברונזה, לייצר ולהשתמש בברזל. איגוד השבטים הגאורגי הראשון נקרא דיאוקי (Diaukhi).[1] האיגוד השני היה קולכיס, שנוצרה במאה ה-13 לפנה”ס ונודעה גם בשם איה (Aia). בתקופה זו מופיעות ערים ומעין מדינות, כגון אלבניה הקווקזית, קולכיס וכארתלי (איבריה הקווקזית)[2].

גיאוגרפיה מקודשת

ישנה תיאוריה בשם “גאיה”, הטוענת שכדור הארץ הוא יצור חי ואינטליגנטי בקנה מידה ענק, המעודד יצירת חיים אורגניים בכדי שיפעלו עבורו וישנו את הסביבה.[3] אם אכן הכדור שלנו הוא בעל חיים ענקי, הרי שלחלקים שונים שבו יש תפקיד, ובנוסף על כך הוא מרושת בקווי אנרגיה, מעין מרידיאנים, ומכאן יסודות התפישָׂה של הגיאוגרפיה המקודשת.

הרי עֵבר הקווקז והרי הקווקז הגבוה הם רכסים גבוהים וארוכים מאוד (1,100 ק”מ), שנמצאים על השדרה המרכזית של הרי כדור הארץ, המחברת על ציר מזרח-מערב את ההימלאיה והאלפים (ובדרך עוברת את הרי פמיר, הינדו קוש, אלבורז, הקווקז, הרי הפונטוס והבלקן). הם נמצאים בלב שדרה זו ובנקודה אסטרטגית המחברת בין מזרח ומערב, המזרח התיכון מדרום והערבות האירואסייתיות מצפון.

הלב של גאורגיה הוא שני עמקי נהרות הנמצאים בין הקווקז הגבוה ורכס עֵבר הקווקז. האחד זורם מהקווקז הגבוה דרומה ומערבה אל הים השחור – נהר הריוני, והשני מהקווקז הנמוך צפונה ומזרח אל הים הכספי – נהר הקורה. לאורך נהר הריוני ובאגם הניקוז שלו נמצא את האתרים החשובים והמקודשים ביותר של מערב גאורגיה, שבעבר נקרא אזור קולכיס, ולאורך האגן העליון של נהר הקורה והיובלים שלו נמצא את האתרים החשובים והמקודשים ביותר של מזרח גאורגיה, שבעבר נקראה כארתלי או איבריה.

נהר הריוני מתחיל (מלמטה) בעיר פותי, שבעבר הייתה בה המושבה היוונית פאסיס, שהיא השער לקולכיס, ממשיך דרך היישוב העתיק וואני אל כותאיסי – ומשם פונה צפונה, אל ההר הקדוש קוומלי ואל אזורי הקווקז הגבוה.

נהר הקורה יוצא מצפון מערב טורקיה, עובר בקניון המתחתר בקווקז הנמוך, שלאורכו יש אתרים חשובים כגון עיר המערות ורדזיה, ויוצא לשפלה שבה נמצאים האתרים הפרהיסטוריים החשובים ביותר בגאורגיה – קרגליאני, אופליסציחה, גורי – ומגיע למצחתה, הבירה העתיקה של כארתלי, שם מתחבר אליו נהר האווארי המתחיל סמוך להר הקדוש קזבק. הנהר ממשיך דרך טביליסי בדרכו למחוזות המזרחיים של גאורגיה ואזרבייג’ן.

מדרום לגיאורגיה נמצאת ארמניה, הלב שלה כיום הוא רמה גבוהה התחומה בדרום בעמק של נהר האראס, ומשתפלת בצפון כלפי העמק של נהר הקורה בגיאורגיה, בתוך הרמה נמצא רכס הרי עֵבר הקווקז, התרוממויות של הרי געש כבויים גבוהים (כגון הר ארגץ) ואגם גבוה בשם סוואן.

ארמניה ההיסטורית השתרעה על פני שטח הרבה יותר גדול, שבמרכזו היה משולש בין ימת סוואן בארמניה, ימת ואן בטורקיה היום וימת אורמיה באיראן כיום. אלה הן שלוש ימות פנימיות גדולות וגבוהות, וניתן לומר כי הן החזיקו את האנרגיה של הארץ.

למים יש חשיבות רבה מבחינה אנרגטית. הרמות של ארמניה הגדולה היו מקור הנהרות שהשקו את מסופוטמיה, ובמיוחד הפרת. מערכת הנהר של הקורה והאראס מתחברת אל האגם הגדול ביותר בכדור הארץ, הים הכספי – שארית ים עתיק פנימי, שגם הים השחור (שאליו זורם הנהר האחר של גאורגיה – הריוני) היה חלק ממנו בעבר.[4] במילים אחרות, עמקי והרי עֵבר הקווקז הם כמו ארץ נפרדת, עולם בפני עצמו, אבל מחובר דרך מערכת הנהרות שלו למערך של ימים פנימיים שהוא הלב של היבשת האירואסייתית.

אוּרַרטוּ (Urartu)

במאה ה-9 לפנה”ס הוקמה באזורי ארמניה ממלכה גדולה שנקראה אוררטו. תושבי הממלכה נלחמו באשורים והקימו מערך ערים ומבצרים ברחבי ארמניה. תחילתה של ירוואן היא במבצר אוררטו עתיק מהזמן הזה, בו גם התחילו קשרים בין אוררטו לממלכה הישראלית יהודית.

המייסד של השושלת המלכותית האוררטית הוא המלך ארמה. בארמנית המילה אר מייצגת אדם חזק, מלך, גיבור, ומכאן מקור השם ארמניה. המלך ארמה היה דמות היסטורית באמצע המאה ה-9 לפנה”ס. הוא היה הראשון שנקרא מלך המלכים.

לפי אחת האגדות תחילתה של ממלכת אוררטו בסיפור אהבה: המלכה סמירמיס מאשור התאהבה בנסיך הארמני ארה היפה, ולכן פלשה לארמניה עם צבאה, אלא שארה היפה לא אהב אותה והעדיף למות מאשר להינשא לה. היא עזבה את עמק נהר האראס ופנתה דרומה, ואז הגיעה לחופי אגם מלח גדול, הלא הוא אגם ואן. שם ראתה גבעה סלעית ולרגליה מישור נאה מושקה במעיינות, והחליטה להקים במקום עיר, הלא היא ואן, וזו הייתה תחילתה של ארמניה ההיסטורית, ממלכת אוררטו.

אנשי אוררטו היו כנראה שבטים הודו-אירופאיים שאכלסו את הרמות הגבוהות של ארמניה והתערבבו עם האוכלוסייה המקומית. הם היו קרובים לפריגים (מאסיה הקטנה), ואולי גם ללידים (עם נוסף מאותו אזור), ועסקו בייצור ברזל אותו שיווקו למסופוטמיה. הם עבדו את האל הראשי חלדי. בכדי למנוע את כיבוש ארצם והריסתה על ידי האשורים והאימפריות של העולם העתיק, הם התארגנו למעין ישות מדינית כוללת במאה ה-9 לפנה”ס. המלך הגדול הראשון היה ארגישטי. הוא אימץ את כתב היתדות, חפר תעלות השקיה במישור אררט[5] והקים רשת של מצודות, ששתיים מהן – ארבוני וקמיר בלר – נמצאות בפרברי ירוואן. הוא הביא לארץ סדר, רווחה ושגשוג. הוא גם הקים צבא של קבע ומערכות ממשל וכלכלה מסודרות.

הממלכה התפשטה והתחזקה והיוותה יריב ראוי לאשור ולאחר מכן לבבל, שומרת על עצמאותה. הנביא ירמיהו מזכיר את ממלכת אוררטו כעונש לבבל. העיר ואן שוכנת בסך הכול במרחק של מאתיים ק”מ מנינווה. היו השפעות הדדיות בין שתי הממלכות.

האל הראשי של האוררטים היה חלדי, לאשתו קראו ארובני, ועל שמה נקראת המצודה ליד ירוואן. מתחתיו נמצא אל הרעם והסערות תיישבה (Teisheba) ועל שמו נקרא יישוב עתיק הסמוך לירוואן, אחריהם אל השמש שיווני (Shivni) ואל הירח שלדארי (Sheldari) המקבילים של שמש וסין המסופוטמיים. האלה של היבולים והפריון נקראה קוארה (Kuera).

האוררטים העריצו את עץ החיים. עצים וצמחים נחשבו אצלם קדושים כמו אצל החיתים והגאורגים, וסימלו נצחיות. אחד הסמלים שלהם היה עץ מיתולוגי קדוש שניתן לראותו במטבעות ובעבודות אמנות.

בחפירות של האתרים האוררטים ליד יֶרֶוָואן נמצאו קסדות ברונזה שמזכירות את הכובע הפריגי, פסלי ברונזה של האל, מגינים עם תמונות של סוסים, מחסנים עם כדים, בתים, ארמונות ומקדשים. האוררטים היו רוכבים מעולים.

קולכיס (Colchis)

קולכיס היא ממלכה קדומה שהתקיימה במערב גאורגיה, שלבה הוא העמק של נהר הריוני המגיע אל הים השחור, ממלכת קולכיס האגדית שכנה בחלק המערבי של האזורים הנמוכים בין רכס הקווקז הגבוה מצפון לבין הרי עֵבר הקווקז מדרום. ככל שמתקרבים אל חופי הים השחור, העמק מתרחב לכדי שפלה פורייה וחמה יחסית. בימי קדם האזור התגבש לכדי ממלכה עם זהות מוגדרת ותרבות עירונית.

הרודטוס טען שהקולכים קשורים למצרים, וביחד עם האתיופים והמצרים הם הראשונים שנהגו לָמוּל את ילדיהם. לפי דבריו, המלך המצרי ססוסטריס (המזוהה עם סנוסרת השלישי מתקופת מצרים התיכונה – המאה ה-18 לפנה”ס) הגיע במסעותיו לקולכיס, ולמעשה הקולכים הם גזע מצרי השונה מכל העמים שמסביב לו. זה מתקשר לתיאוריה של פלינדרס פיטרי (Flinders Petrie) על מקור הגזע השושלתי המצרי בקווקז[6].

לפי המיתולוגיה היוונית קולכיס הייתה ארץ המוצא של האמזונות, וכן ארצם של המכשפות, מדיאה (אשתו של יאסון) היא מארץ זו וגם הקטה (אלת המכשפות שצורתה צפרדע). זה מצביע על כך שקולכיס הייתה מקום של הנשיות המקודשת. המלך האגדי הראשון של קולכיס נקרא אאטי. הוא היה בנו של אל השמש הליוס, והקשר שלו לתורת השמש הגבוהה מתבטא בגיזת הזהב, אותה הוא תלה על עץ בחורשה המקודשת של האל מארס. כל גיבורי יוון יוצאים במסע הארגונאוטים בהנהגת יאסון למצוא גיזה זו.

אאטי בנה על גדות נהר הריוני, במקום שבו הוא יוצא מההרים, בירה שנקראת איה, עיר שהופכת לימים לכּוּתָאיסי. שם הנהר בזמנים עברו היה “פאסיס” והוא מופיע כבר בחיבור התיאוגוניה של הסיודוס מהמאה ה-8 לפנה”ס.

כך או כך, כבר לקראת סוף האלף השני לפנה”ס יש בקולכיס תרבות מפותחת, הקשורה כנראה לחיתים באנטוליה. הממלכה מתמחה בעיבוד ברזל ומתכות ומקיימת חקלאות מתקדמת.

במאה ה-8 לפנה”ס אותה ממלכה הופכת להיות ישות עצמאית, הנמצאת בקשרי גומלין עם ממלכת אוררטו הארמנית, עם הממלכה האשורית בדרום, עם השבטים הנודדים של הסקיתים והקימרים מצפון, וכנראה שגם עם היוונים.

קולכיס סבלה מפלישות של קימרים וסקיתים (שהיו הראשונים לביית את הסוס לצרכי לחימה), נוודים מהערבות האירואסייתיות שמצפון לקווקז הגבוה, אך חידשה את כוחה במאה ה-6 לפנה”ס. בסופו של דבר, כורש הגדול הדף את הסקיתים מצפון להרי הקווקז והשקט בא אל הארץ.

האזכור הראשון של קולכיס בשמה הוא בכתביו של קסנופון, גנרל יווני שעבר דרכה עם צבא במאה ה-5 לפנה”ס. השלטון הפרסי על הקווקז לא היה מלא. קולכיס הייתה מדינת חסות עצמאית שהיא חלק מהאימפריה הפרסית. החל מהמאה ה-6 לפנה”ס היא הפכה לחשובה בגלל עליית חשיבותן של דרכי הסחר שעברו דרכה. המושבות היווניות שנוסדו בחוף תרמו לסחר זה.

במאה ה-4 לפנה”ס עם היחלשותה של האימפריה הפרסית ולאחר הכיבושים של אלכסנדר מוקדון (שלא הגיע באופן אישי לקווקז) הפכה קולכיס לעצמאית, אך חולשתה המובנית מביאה לכך שהיא הופכת לתחום השפעה של ממלכת כארתלי הגאורגית במאה ה-3 לפנה”ס ושל ממלכת פונטוס הסמוכה במאה ה-1 לפנה”ס. ישנה ברית של פונטוס עם ארמניה, הכוללת כנראה גם את קולכיס, שמטרתה מאבק מול הרומאים, אלא שהמאבק מסתיים בתבוסה וכיבוש רומאי.[7]

יאסון והארגונאוטים (Jason and the Argonauts)

סיפור מסעותיו של יאסון והארגונאוטים בחיפושם אחר גיזת הזהב נכתב על ידי אפולוניוס מרודוס[8] במאה ה-3 לפנה”ס. זהו אחד האפוסים הבודדים ששרד בשלמותו מהתקופה העתיקה. הוא מבוסס על גרסאות מוקדמות יותר שהיו קיימות לפני זמנו של הומרוס (המסע מופיע באודיסאה).

זהו המסע המוקדם והמפורסם ביותר של הגיבורים היווניים, שכלל את אורפיאוס, תזאוס, הרקולס, ועוד. המסע הונהג על ידי יאסון ונקרא על שמו. הוא היה גיבור מיתולוגי, שחוּנך על ידי הקנטאור כיירון והיה חונכם של תזאוס והרקולס.

גיזת הזהב השתייכה לאייל מוזהב שנשלח על ידי הרמס לילד וילדה של מלך יווני שאשתו החורגת רצתה להקריבם, לילד קראו פריקסוס ולילדה הלה. הם עלו על האייל הפלאי והוא טס לקולכיס בגאורגיה, כשבדרך הילדה נפלה לים ליד איסטנבול, ועל שמה קרויים המיצרים “הלספונטוס”. האייל ידע לדבר ונהיה חברו הטוב ביותר של הילד, שמצא מקלט בחצרו של המלך אאטי מקולכיס. כשהאייל הזדקן הוא ביקש מהילד (שגדל בינתיים) להקריב אותו לזאוס. וכך הקריב פריקסוס את האייל ותלה את הגיזה המוזהבת שלו על עץ שעליו שמר דרקון (הסיפור מזכיר במקצת את אגדת הדבקון הקדוש ברומא העתיקה). גיזת הזהב מסמלת את החוכמה השמשית הגבוהה.

יאסון נשלח להביא את גיזת הזהב כדי להוכיח את כשירותו לשלוט על האזור שליד הר הקנטאורים פיילון במרכז יוון והעיר וולס (וליקוס). הוא גייס חמישים גיבורים ובנה ספינה מעצי אלון הגדלים במרכז הנבואי דודוני בצפון יוון (לעצים עצמם יוחסה יכולת נבואה). הם יצאו לדרך והתנסו בהרפתקאות רבות, כולל חניכה באי סמותראקי. זה היה המסע המופלא ביותר של גיבורי העולם העתיק.

במהלך המסע יאסון זכה לעזרה מהאלות אתנה והרה. כשהגיע לקולכיס הוא זכה לעזרתה של הנסיכה מדיאה, שלימים הפכה להיות אשתו. במהלך הרפתקאותיהם הם נעזרו במכשפה בשם קירקה (דודה של מדיאה). יש כאן חיבור עם מסורת הנשיות הקדושה והמאגיה, שמסתיימת רע מאוד, בקרע בין יאסון והעם היווני למדיאה.

מדיאה (Medea)

בארץ קולכיס ובאזורים של הים השחור ומיצרי הדרדנלים היה מעמד חשוב למכשפות כמייצגות את הדת הקדומה. קולכיס נחשבה לארץ המוצא של האמזונות, הנשים הלוחמות, ולמקום האלוהות הנשית. אחת מכוהנות האלה ומי שנחשבה כבעלת כוחות כישוף ונבואה משל עצמה הייתה מדיאה – הבת של המלך אאטי. היא הייתה נכדתה של הקטה – אלוהות המכשפות, ובת אחות של המכשפה קירקה (אולי אחותו של המלך אאטי).

מדיאה התאהבה ביאסון, עזרה לו להשיג את גיזת הזהב ובדרך לבצע שלוש משימות בלתי אפשריות: לחרוש שדה עם שוורים נושפי אש, לזרוע שיני דרקון בתלמים שהפכו ללוחמים, ולהתגבר על הדרקון שלעולם לא ישן ששמר על הגיזה. ולאחר שהוא השיג את הגיזה היא עזרה לו להימלט מקולכיס ליוון. המשמעות של חרישת שדה וזריעתו בדת האלה הקדומה הוא חזרה על האקט המיני, המחבר בין הנשי והגברי. יאסון צריך היה את החיבור הזה בכדי להשיג את החוכמה השמשית הגבוהה שהגיזה מסמלת. במילים אחרות, החיבור בינו לבין מדיאה אפשר לו להשיג את גיזת הזהב.

מדאה הייתה כוהנת לאֵלָה בגאורגיה ורצתה לייבא את האמונה הזו ליוון, כשהיא מגיעה לקורינתוס שביוון כאשתו של יאסון היא מקימה את כת הנשים של וליקוס. אלא שהדבר מעורר התנגדות. בינה לבין תושבי קורינתוס החל מאבק שהסתיים בניצחונם של המתנגדים, השחרת דמותה של מדיאה והרג צאצאיה[9].

כארתלי (איבֶּריה) (Kartli)

הממלכה הגאורגית העתיקה הראשונה התקיימה במערב גאורגיה באגן הניקוז והעמקים של נהר הריוני ואזורי חוף הים השחור ונקראה קולכיס. הממלכה הגאורגית העתיקה השנייה התקיימה במזרח גאורגיה, באגן הניקוז של נהר הקורה ובעמקים שבהם הוא זורם בין הרי הקווקז הגבוה והרי עֵבר הקווקז. שמה של ממלכה זו היה כארתלי (וגם איבֶּריה), ובשם זה מכונה אזור מרכז גאורגיה עד היום! הגאורגים רואים עצמם כממשיכים של ממלכה זו וקוראים לעצמם כרתוולים! השם נלקח משמו של אבי האומה הגאורגית כרתלוס – נכדו של נוח.

במאות ה-6–4 לפנה”ס מהגר שבט המושקי החתי מאנטוליה למזרח גאורגיה ומביא אתו את האלים החיתיים ארמזי – אל הירח, וזדן – אלת הפוריות. הם יוצרים ברית עם שבטים מקומיים, מתגבשים לכדי ישות פוליטית נבדלת (זהו זמן של שלטון פרסי אחמני), ומקימים את הבירה שלהם במצחתה. לאחר ניצחונות אלכסנדר מוקדון על הפרסים, בסוף המאה ה-4 לפנה”ס הם זוכים לעצמאות בהנהגת המלך פרנוואז הראשון (Parnavaz) ונוצרת ממלכה גדלה המתפשטת ומגיעה עד הים השחור ומשפיעה על קולכיס. במאה ה-3 לפנה”ס, כארתלי היא הממלכה החשובה בגאורגיה וקולכיס מתפוררת לנסיכויות. פרנוואז בונה את המדינה לפי מודל האדמיניסטרציה הפרסית, מקדם את פולחן ארמזי, ממציא או מפתח כתב קדום, ובונה מקומות יישוב ומצודות.

במאות ה-3–1 לפנה”ס כארתלי עצמאית בהנהגת שושלת מלכים בני פרנוואז. בסוף התקופה עולה לשלטון שושלת מלכים ארמנית, בד בבד עם הכיבוש הרומאי, וכארתלי הופכת להיות מדינת חסות. באופן כללי, היחסים עם הרומאים טובים והשגשוג נמשך. בפרס הסמוכה שורר שלטון פרתי סקיתי, שמסתפק בהשפעה חלקית על ארמניה ואין לו שאיפות טריטוריאליות לגבי שאר הקווקז.

[1] אוררטו וקולכיס כבשו והרסו את דיאוקי במאה ה-8 לפנה”ס.
[2] בניגוד לאיבריה בספרד, אין קשר בין שני המקומות למרות הדמיון בשם
[3] הרחבתי על נושא זה בספרים אחרים כגון “סוּפים במרכז אסיה” סדרת טיולי תרבות ורוח, הוצאת פראג.
[4] המליחות של הים השחור היא 2% ושל הים הכספי 1.2%, כלומר נמוכה מזו של הימים אחרים. גם למלח יש חשיבות מבחינה אנרגטית.
[5] האוררטים היו ידועים ביכולות בניית תעלות השקיה גדולות שבחלקן משתמשים עד היום, כולל תעלות השקיה תת-קרקעיות כמו אלה שבאיראן, המגיעות למרחקים גדולים. המלך רוסה (Rusa) בנה תעלה גדולה באזור אצ’מיאדזין.
[6] ראו ספר “הפלא השביעי” בסדרת טיולי תרבות ורוח, הוצאת פראג.
[7] ממלכת פונטוס נוצרה במאה ה-4 לפנה”ס והשתלטה על חופו הדרומי של הים השחור, ממזרח לאנטוליה וקפדוקיה. ב-104 לפנה”ס המלך מיטרידאטס השישי מספח את קולכיס לממלכתו. הוא יוצר ברית עם טיגרן השני הגדול מארמניה. טיגרן נושא לאישה את בתו של מיטרידאטס והם נאבקים יחדיו בהתפשטות הרומאית. לאחר יותר מ-20 שנות מלחמה, מצליח פומפיוס לנצח ולהשתלט על עבר הקווקז ב-66 לפנה”ס. מיטרידאטס בורח לקולכיס ומשם לחצי האי קרים.
[8] אפולוניוס מרודוס היה מנהל הספרייה באלכסנדריה, משורר ותלמידו של משורר גדול אחר בשם קאלימכוס מקיריניאה.
[9] אחד משלושת הטרגיקנים היוונים הגדולים – אוריפידס כתב מחזה בשם “מדיאה”, שמשחיר את דמותה.