הקתרים והתורה הקתרית
מבוא
מקור השם "קתרים" לא ברור, וייתכן שהוא הודבק לתנועה על ידי מתנגדיה. הקתרים קראו לעצמם "הנוצרים הטובים", אבל יש גם גרסאות הטוענות שהמילה קתרים נובעת מהמילה היוונית katharoi שממנה באה גם המילה "קתרזיס". זהו השלב הראשון מבין השלושה בתהליך הדרך הרוחנית: ראשית יש התנקות (קתרזיס), שנית התחברות לאור (אילומינטי), ולאחר מכן מצב של מודעות והארה רוחנית – מצב אחדות, שמיוצג על ידי השלמות, ולכן יש דירוג בשמות של תנועות רוחניות בימי הביניים: יש את הקתרים, יש את האילומינטי, ויש את המוארים.
הקתרים, בדומה לתנועות גנוסטיות אחרות כגון הבוגומילים בבולגריה, טענו לקיומם של שני עולמות: האחד הוא עולם החומר, שהוא תוצאה של תאונה – בריאה של אלוהות משנית (דמיורג), ולכן, לפי חלק מהזרמים שלהם, שלילי; והשני הוא עולם רוחני, הקשור לאלוהים האמיתי, ולכן הוא עולם של טוב. באדם יש את שני החלקים, והוא צריך להתאמץ להתחבר לאדם הרוחני שבו ולהילחם בחולשות ובתשוקות, עד לזמן הגאולה, שאז יבוא תיקון העולמות ועולם החומר ייכחד.
מטרת הקתרים הייתה ידיעה בלתי אמצעית של האל והפיכה לדמות ישוע על ידי יישום תורתו האמיתית, ולא זו שהוצגה ועוותה על ידי הכנסייה, ובזה הם המשיכו את מסורת הגנוסיס הקדומה כפי שהתקיימה במצרים, ארמניה, בתנועות כמו הפאוליקנים, מניכאים ועוד. בנוסף לכך הם הושפעו מאוד מהבוגומילים בבלקן ולעיתים גם זוהו איתם – ראו מאמר על הבוגומילים.
הקתרים דגלו בחיי טוהר ויצאו כנגד שחיתות הכנסייה. הם הונהגו על ידי חבורות של "טהורים", שחיו חיי פרישות. היו סוגים שונים של קתרים, והם השתלבו באוכלוסייה הכללית. בדרך כלל חיו בבתים של מאמינים בתוך הערים והכפרים, כשהם חלק מרשת של מטיפים קתרים נודדים, וסמכות כנסייתית קתרית עם טקסים משלה.
הקתרים לא האמינו בסקרמנטים של הכנסייה, בצלב ובלחם הקודש. הם תיעבו את הרעיון שאפשר לאכול את בשרו ולשתות את דמו של ישוע, וכיוון שתפסו אותו כרוחני, לא האמינו בצליבה ובסבל שלו. אחד הטקסים היחידים שהם קיימו היה ההטבלה, אך לא על ידי מים אלא על ידי סמיכת ידיים, שמעבירה את רוח הקודש (הטבלה ברוח – אש). יש לציין בהקשר זה שכמעט כל המקורות שלנו על הקתרים הם ממתנגדיהם – אנשי הכנסייה, ולכן יש לקחת אותם בערבון מוגבל.
בצלב הקתרי ארבע הזרועות מתחלקות לשמונה והופכות לשתים-עשרה. זה היה גם הסמל של רוזנות טולוז. הם האמינו בגלגול נשמות, ואכן, התגלגלו גם בדור הזה. נשים היו שוות לגברים ויכלו להיות "מושלמות". הקתרים האמינו שמריה מגדלנה הגיעה לצרפת ולימדה בפירנאים, וכי הייתה מורה – ולכן גם נשים יכולות להיות כמרים ולקיים את טקס ההטבלה/ההסמכה.
לאחרונה יש לקתרים עדנה, והרבה אנשים בצרפת ובעולם מתרפקים על מורשתם. אנטונין גדל (Antonin Gadal) היה החוקר החשוב ביותר של הקתרים במאה ה־20. הוא גדל באזור הפירנאים ומצא מערות הקשורות בהם. לפי דבריו, המושלמים בילו שלוש שנים במערות אלו ועברו תהליך חניכה וטרנספורמציה, המקביל לסיפור חייו של ישוע בברית החדשה – טרנספיגורציה, מוות ולידה מחדש. לאחר מכן יצאו להטיף את הבשורה בכפרים – זו המשמעות האמיתית של הגביע הקדוש. הקתרים המשיכו מסורות רוחניות עתיקות של האיסיים, הרמטיציזם ורוחניות מצרית עתיקה.
כך או כך, התנועה הקתרית הייתה האיום הגדול ביותר על הכנסייה הקתולית במאה ה־13. היא התפשטה בחבל לנגדוק הצרפתי, באזורי פיימונטה ואגם ז'נבה, ובחלקים נוספים מאירופה. כנגד הקתרים בדרום צרפת יצא מסע הצלב האלביגנזי. מעניין לציין שבאזורים אלו שלטה שושלת ויזיגותית, שנטתה לאריאניות, ואחד מאנשיה היה רמון מסן־ג'יל – המפקד החשוב ביותר של מסע הצלב הראשון. הנין שלו, רמון השישי, רוזן טולוז, היה התומך והמגן העיקרי של הקתרים.
ניתן לראות בקתרים תנועה של התחדשות נוצרית על רקע ימי הביניים, ששאבה ממקורות גנוסטיים, התפשטה בכל רחבי אירופה, ספגה השפעות בלקניות של הבוגומילים, והגיעה לשיא בדרום צרפת בסוף המאה ה־12, תחילת המאה ה־13. הם הציעו גוף מאורגן אלטרנטיבי לכנסייה, וזה היה אחד מסודות כוחם.
הנוצרים הטובים
עמוד השדרה של התנועה הקתרית היה מעמד ה"נוצרים הטובים", אנשים שלקחו על עצמם שבועות ושליחות, נשים וגברים כאחד, גברים טובים ונשים טובות, ברוח הנצרות המקורית. הם ראו את עצמם כקהילה הנוצרית הראשונית ואת הכנסייה כסטייה מעקרונות הטוב והאור.
הנוצרים הטובים קיבלו את הסקרמנט הקתרי היחיד והוא הקונסולמנט (consolament) משיחה עם ידיים וספר הקודש (ברית חדשה בלבד). זאת הייתה הפעולה שהעבירה את רוח הקודש ללוקחי הנדרים, חזרה על ירידת רוח הקודש בפנטקוסט. לקונסולמנט היו מספר תפקידים: הטבלה רוחנית שניתנת לאלו שרוצים להצטרף לכנסייה, שניתנת אחרי תקופת לימוד והכנה; סקרמנט של חזרה ותשובה וכפרה, שמשחררת אדם מחטאיו; סקרמנט של הסמכה לכניסה לחיים הדתיים של הנוצרים הטובים, שניתן לאנשים והנשים הטובים והטובות ונתן להם הרשאה ללמד ולהטיף ולמלא תפקידים דתיים, וגם להעביר את רוח הקודש הלאה. הקונסולמנט שימש גם להסמיך בעלי תפקידים כגון בישופים, ובנוסף לכך זה היה סקרמנט של ישועה שניתן לפני המוות, שחותם את הנישואין המיסטיים בין הנשמה לרוח. זו הייתה משיחה למתים ולגוססים שהבטיחה מעבר מוצלח לחיים שלאחר המוות.
כל מאמין שרצה לקבל קונסולמנט שיאפשר לו להצטרף לנוצרים הטובים היה חייב להיות חניך למשך שנה לפחות באחד מהבתים של האנשים הטובים אם הוא היה גבר, או הנשים הטובות אם הוא היה אישה. בסוף החניכות, שבמסגרתה הוא השתתף בחיים הקהילתיים וקיבל הדרכה דתית, הוא קיבל את המסורת של התחינה (תפילה) הדתית Holy Orison, טקס שבו ניתנה לו הזכות להגיד את תפילת אבינו שבשמיים, התפילה הקתרית הבסיסית. למאמין פשוט אסור היה להתפלל את תפילת אבינו שבשמיים, וגם לא לפנות לאלוהים ישירות, אלא רק בעזרת אחד מהנוצרים הטובים. ולכן, כשהם פגשו נוצרים טובים הם בירכו אותם באופן דתי, כרעו ברך שלוש פעמים, ובכל פעם ביקשו ברכה ותיווך עבורם, כשנוסח הפעם השלישית הוא: "נוצרים טובים, התפללו לאלוהים עבורי, שהוא יהפוך אותי לנוצרי טוב ויוביל אותי לסוף טוב".
מתוך הנוצרים הטובים נבחרו בישופים, כשלכל בישוף שני עוזרים filius major ו־filius minor כשמת הבישוף החליף אותו העוזר הגדול, והעוזר הקטן נהיה לגדול, כשבמקומו נבחר עוזר חדש נוסף מבין הנוצרים הטובים. בזמנים הטובים רק להם הייתה הזכות לתת את הקונסולמנט, להעביר את הברכה הרוחנית. לפני קבלת הקונסולמנט לווה המועמד לבישוף מהבית שבו עבר חניכה על ידי האחראי או הזקן. הטקס נערך לפני קהל של מועמדים ונוצרים טובים. לפני קבלת הקונסולמנט המועמד הבטיח לקיים את עקרונות הבשורה ואת חוקת הצדק והאמת. התקנון דרש משטר של דיאטה סגפנית קשוחה: בלי בשר, ביצים, חלב או מוצרי חלב וגבינה. במשך השבוע אפשר היה לאכול דגים, שמן, לחם, פירות וירקות, חוץ מימי שני, רביעי ושישי, שהיו ימי צום שבהם מותר היה לאכול רק לחם ומים. שלוש תקופות של 40 ימי צום לפני פסח, פנטקוסט וכריסטמס התקיימו במהלך השנה. בתקופות אלו הנוצרים הטובים יכלו לאכול מעט פירות וירקות, חוץ מלחם ומים, פרט לשבועות הראשונים והאחרונים של הצום, ולשלושה ימי השבוע. הארוחות התקיימו במשותף והנוצרים הטובים ניהלו את טקס התפילה על הלחם הקדוש, כזיכרון לסעודה האחרונה. המבוגר או האחראי בקהילה בירך את הלחם ואז חילק אותו בין הנוכחים, אלא שבניגוד לנוצרים האחרים הקתרים לא האמינו שהלחם הופך לבשרו של ישוע; הוא היה אך סמל למן הקדוש שניתן לבני ישראל במדבר מן השמיים. את הלחם צריך לחלק ולהפיץ כמו שמפיצים את הבשורה.
הנוצרים הטובים שמרו על צניעות מרבית. אסור היה עליהם כל מגע עם אדם מהמין השני, עד לרמה של סירוב לשבת ליד מישהו מהמין השני. זאת הייתה דרישה מהותית של דרך הצדק והאמת. עקרונות נוספים היו שהמאמין יחיה מעבודת כפיו, לעולם לא יישבע ולא יקלל, לא ישקר, לא ישפוט, לא יגנוב או יהרוג, אפילו לא חיה. ולכן המאמינים חיו בקרב מאמינים נוספים בקהילה, אמרו את התפילות הטקסיות, ובמיוחד תפילות אבינו שבשמיים, סגידה והכרת תודה כמה פעמים ביום, בשעות קבועות ביום ובלילה. ולבסוף המאמין נשבע לעולם לא לעזוב את המסדר, גם במחיר של מות קדושים. לאחר שהמועמד לקח על עצמו את כל המחויבויות הללו הוא הוסמך על ידי הנחת ידיים על ראשו ועל ספר הקודש והפך לנוצרי טוב. הטקס הסתיים עם נשיקת השלום (caretas) שהייתה דרך נוספת להעביר את רוח הקודש. מי שהפר את התקנון נענש בכך שהקונסולמנט שלו בוטל, והיה צריך לבקש מחילה וחרטה ולהתחיל את התהליך מהתחלה.
בנוסף לבישוף ולתפקידי הדת הקבועים היו דיאקונים ששימשו כמטיפים נודדים ונדדו בין הכפרים והעיירות כשבידיהם ספר הקודש. נקבעה להם טריטוריה שבה הטיפו לדרך האמת. הם עברו בין בתים דתיים קתריים, קהילות קטנות שהיו מפוזרות בין הכפרים והערים. בזמנים מסוימים הם גם העניקו את הקונסולמנט. הם נהגו לבקר קהילות אחת לשבוע, לשמוע וידויים, לקיים פגישות חרטה והדרכה. הנוצרים הטובים היו מטיפים טובים. מנזר ללא גבולות, הבית שלהם היה פתוח לכל, וכל מי שרצה יכול היה לבוא ולשמוע שיעורי דת והטפות, להתחלק בלחם ולשהות במקום. האנשים הטובים היו חופשיים לנדוד בדרכים, בדרך כלל בזוגות, כשהברית החדשה בחגורתם, תומכת את דבריהם.
השאלה שהקתרים ניסו לענות עליה היא מה מקור הרוע בעולם. בברית החדשה כתוב: "כֵּן כָּל עֵץ טוֹב עוֹשֶׂה פְּרִי טוֹב וְהָעֵץ הַנִּשְׁחָת עוֹשֶׂה פְּרִי רַע. עֵץ טוֹב אֵינֶנּוּ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת פְּרִי רַע וְעֵץ נִשְׁחָת אֵינֶנּוּ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת פְּרִי טוֹב" (מתי ז' 17–18). אם העולם הזה הוא רע, או יש בו רוע, עולם שבו יש סבל, אכזריות, אלימות, חוסר צדק ומוות, אזי מי שעשה אותו איננו יכול להיות האלוהים, מכיוון שאלוהים עושה רק פירות טובים, ומכאן שיש ישות בוראת אלוהית שנייה שהיא ישות רעה, וזהו יהוה, האל הבורא, הדמיורג, של הברית הישנה. לעומת זאת הממלכה של האלוהים איננה מהעולם הזה, כפי שישוע אומר ביוחנן י"ח 36: "מלכותי איננה מהעולם הזה…". ממלכת אלוהים היא ממלכת רוח של אור רוחני.
היו שני סוגים של דואליזם. אחד מתון ומדורג שטען שהעולם הזה נוצר על ידי מלאכים נופלים. לוציפר, נושא האור, שמרד באלוהים, ועל ידי כך יצר את הרוע. הוא גורש ממלכת האלוהים, הפך לדמיורג וברא את העולם הגשמי והיצורים מתוך ארבעת היסודות האלוהיים. הוא הלביש את המלאכים הנופלים בגופות בני אדם, ועל ידי כך בני אדם קיבלו נפש שמיימית, אבל הוא לא ידע או יכול היה להשלים את מלאכת הבריאה וקרא לאלוהים לעזרה. זה שלח שני מלאכים לעזור לו. לוציפר כלא אותם, אחד בגופה של חווה והשני בגופו של אדם, ואלו הן הנפשות הראשוניות שהתרבו במקביל לגופות (הנשמה של הילד נוצרת מהנשמה של ההורים). וכך בכל אדם יש בתוכו אדם טוב, ניצוץ מהאלוהות, ובכל אישה יש אישה טובה, אך הם מכוסים על ידי החטא הקדמון של לוציפר והמלאכים הנופלים.
בדואליזם הקיצוני הדמיורג הוא ישות אלוהית נפרדת לחלוטין, ולא מלאך נופל. הוא הבורא של היסודות, המקור של העולם החומרי והרוע. הדואליזם הקיצוני פותח על ידי John of Lugio הבישוף של Desenzano בספר "הספר של שני העקרונות" ב־1230. ישנם שני עקרונות נוגדים ועצמאיים כמקור הבריאה: הטוב, שהוא העיקרון של ההוויה והנצח, והרע, שהוא העיקרון של הזמני ואי־ההוויה, של הריקנות. בזמנים קדומים התוצר של העיקרון הרע, השטן, הדרקון של האפוקליפסה, ניסה להתקיף את ממלכת הטוב, אך הוא נוצח על ידי רב־המלאכים מיכאל ונזרק לאדמה עם צבאותיו. אלא שהוא הצליח לטאטא חלק מהשמיים בזנבו ולהפיל שליש מכוכבי השמיים יחד איתו.
הקתרים טענו ששליש מהנשמות השמיימיות נזרקו לכדור הארץ, משאירות מאחוריהן בשמיים את הגופים המוארים שלהן ואת רוח הקודש שלהן. כלואות על ידי השטן בגלימת עור, הן מושארות בגלות על ידי הכוח העצום של הריקנות, נצחיות אבל לא מודעות למקורן האלוהי. במותו של הכלא שלהן הן מתגלגלות בגוף חדש. האב, שלא שכח וזנח אותן, שלח את בנו ישוע לגאול אותן. ישוע לבש דמות אנושית והזכיר להן את מקורן דרך תלמודו, העיר אותן והזכיר להן את ביתן. דרך ההטבלה הוא הוריד עליהן את רוח הקודש, הכוליות של כל הרוחות השמימיות, כדי שמרגע שהנפשות והרוחות יתאחדו הן יוכלו להשיג את ממלכתו של האב ולהיכנס שוב לגופיהן המוארים.
וכך, בדומה לישוע ולשליחים, הנוצרים הטובים הקתרים מעירים את הנשמות על ידי הטפת הבשורה. כתבי הקודש שלהם כללו רק את הברית החדשה. הם טבלו ברוח הקודש ובאש (מתי ג' 11), והם הצילו נפשות על ידי שבירת מעגל ההתגלגלות מחדש. התיאולוגיה שלהם לא כללה את האוכריסטיה. נכון שישוע סבל כמו שהם סבלו, אבל הגוף שלו היה רק אשליה, לא מציאות פיזית, מכיוון שהבן היה לא חומרי, כמו האב בממלכתו. הם לא האמינו ביום הדין ולא בגיהינום, אבל הם חיכו ליום שבו הנפשות השמימיות, טובות ושוות בפני עצמן, יחזרו לממלכה הנצחית, והעולם החולף החומרי הזה, האצלה של עיקרון הרוע, ייעלם.
סיכום הספר של שתי העקרונות
זהו הספר הפילוסופי הקתרי החשוב ביותר, The Book of the Two Principles הוא נשען על פסוקים מהברית החדשה והישנה כדי להוכיח את התפיסות הקתריות ביחס לאלוהות, ובונה מבנה חדש של פרשנות המבוסס על חלקים מהברית החדשה. המבנה הוא גם מבנה פילוסופי בעל הוכחות רציונליות כביכול, בהתבסס על הפסוקים ועל ההיגיון. בספר שבעה חלקים.
בחלק הראשון המחבר מעלה את הטענה שיש שתי רשויות, שני עקרונות בעולם. הוא טוען שקיום הרוע בעולם מוכיח זאת, וכי האל הוא כול־יודע וכול־יכול, כולו אור, ולכן לא יכול היה לברוא את הרוע, וכי הטענות על נפילת מלאכים אינן עומדות במבחן הלוגיקה. כמו כן הוא טוען שאין באמת בחירה חופשית שמצדיקה את קיום הרוע, מכיוון שאלוהים יודע את הכול מראש. אלוהים הוא אמת, צדק ואור, ואילו עיקרון הרע הוא מקור החומר, החטא, השקר והמוות. הרצון לעשות טוב הוא מתנת האל.
בחלק השני של הספר הוא מדבר על הבריאה וטוען שאלוהים הוא לא זה שברא את כל הבריאה, אלא הייתה מעורבות של העיקרון השני. מה שאלוהים ברא הוא כל מה ששייך לעולם הטוב. הוא ברא את היסודות במובן הרוחני שלהם. הבריאה לא יכולה להיות יש מאין, אלא יש מיש, אור מאור, האצלה של אורות.
החלק השלישי מתייחס לכוליות, התפיסה של האוניברסליות הכוללת הכול. כשכתוב "הכול נהיה בדברו", אין הכוונה שהוא ברא את הכול, אלא אפשר את הכול. יש בריאה שהיא בגדר קבלה, אבל זה לא אומר שהאל ברא אותה, אלא העיקרון השני. גם בעיקרון השני יש כוליות, אך היא מטבע אחר.
בחלק הרביעי המחבר נוגע בתפיסות הקתריות: החלוקה בין האל הטוב לעיקרון הרע, העולם הזה איננו ביתו האמיתי של האדם, הנשמות מקורן בעולם האל הטוב, ישוע בא לעולם לגאול אותן, הישועה משמעה חזרה לעולמות האור, לגוף האור של האדם בשמיים. הגוף הפיזי נוצר על ידי כוח הרע. החלק החמישי הוא פולמוס נגד כיתה קתרית אחרת, שדגלה בדואליזם מתון (מדורג), בניגוד לדואליזם הקיצוני של המחבר.
החלק השישי של הספר נוגע בעניין הרצון וטוען שאין רצון חופשי. הרצון לטוב מקורו באל הטוב והרצון לרע באל הרע. אדם אינו בוחר בין טוב לרע, אלא נמשך לעולם זה או אחר, והישועה היא מתנת חסד. החלק השביעי נוגע לרדיפות הנוצרים. הוא מביא ציטוטים מהברית החדשה על רדיפות השליחים והנוצרים הראשונים, התייחסות ישוע לרדיפות, ונובע מכך שהקתרים ממשיכים את דרכם ולכן סובלים רדיפות, אלא שהגמול הוא בשמיים. זה חלק מהמאבק הקוסמי בין שני העקרונות. כיצד יכול להיות שמי שמתיימר להיות נוצרי רודף, מענה והורג אחרים? הם לא נוצרים באמת, אלא זאבים בתחפושת כבשים.
מקורות
https://www.gnosis.org/library/cathtx.htm
המומחה הגדול ביותר כיום במחקר של הקתרים הוא Malcolm barber שכתב עליהם שני ספרים חשובים
