המסדר הספווי 

המסדר הספווי נוסד בארדביל, באזרבייג'ן האיראנית, בידי שייח' ספי אל־דין. במאות ה־15–16 הצטרפו אליו שבטים טורקמנים מאזרבייג'ן ומאנטוליה, שנקראו קיזילבאש — "אדומי הראש". הקיזילבאש העריצו את עלי ואת שנים־עשר האימאמים, אך שילבו זאת במיסטיקה סופית, נאמנות למורה הרוחני ומנהגים טורקמניים. הם העלו את שאה אסמאעיל הספווי לשלטון ב־1501. אסמאעיל כתב שירה דתית באזרית בשם העט חטאאי, ושיריו מושרים עד היום בטקסים אלוויים בטורקיה. המרחב הספווי־קיזילבאשי של אנטוליה, אזרבייג'ן ואיראן הוא שהוליד במידה רבה את הקהילה הקיזילבאשית־אלווית באימפריה העות'מאנית. 

לאחר שהספווים בהנהגת שהא איסמעיל הקימו מדינה, הם הפכו בהדרגה את השיעה התריסרית־ג'עפרית לדת ממוסדת. חכמי דת מלבנון, עיראק ובחריין הובאו כדי לבסס הלכה שיעית אורתודוקסית. כך התפתחה באזרבייג'ן ובאיראן שיעה של מסגדים, אנשי הלכה, תפילות יומיות ומערכת של חיקוי סמכות דתית. 

לעומת זאת, הקיזילבאש שנותרו באנטוליה העות'מאנית נרדפו ונאלצו להתארגן בקהילות סגורות. מהם התפתחה האלוויות הטורקית. אצל האלווים: הטקס המרכזי הוא ג'ם ולא בהכרח תפילת המסגד; גברים ונשים משתתפים יחד; מתקיים ריקוד פולחני הנקרא סמאח; ההנהגה היא בידי דדה — זקן או מנהיג רוחני — ולא בידי איתוללה; הדגש הוא על עלי, שנים־עשר האימאמים, שירה, מוזיקה ופירוש אזוטרי, יותר מאשר על קיום ההלכה הג'עפרית במובנה המקובל. 

חלק מהזרם של האלוויות הטורקית הוא המסדר הסופי הבקטשי, הבקטשייה והאלוויות קרובות מאוד אך אינן זהות. הבקטשייה היא מסדר סופי בעל חניכה, היררכיה של באבא ודדה ומרכזים שנקראו טקה. היא אימצה מרכיבים קיזילבאשיים ושיעיים, ובהם הערצת עלי ושנים־עשר האימאמים. גם באזרבייג'ן התקיימו בעבר מרכזים בקטשיים. המחקר מציין את טקת באבא סאמיט, וכן נוכחות בקטשית היסטורית באראן, שירוואן, קרבאך ונחצ'יבאן.  

מהקמת הממלכה האיראנית הספווית יש קשרים והשפעות הדדיות בין הספווים לקיזילבאז, האלוויות ובקטשים, אולם מן המאה ה־17 התחזקה באזרבייג'ן השיעה ההלכתית הג'עפרית, בעוד כוחם של הזרם האלווי, תנועת הקיזילבאז והמסדרים הבקטשיים ושל מסורות סופיות אחרות נחלש. 

ספי א דין 

שייח' ספי אל־דין אִסְחָאק אַרְדַבִּילִי (شیخ صفی‌الدین اسحاق اردبیلی; 1252–1334) היה מורה סופי חשוב שחי בארדביל, בצפון־מערב איראן של ימינו. הוא היה מייסדו־מארגנו של המסדר הסַפַוִוי ונחשב לאב הקדמון הרוחני והשושלתי של בית המלוכה הספווי. 

הוא נולד באזור ארדביל בתקופה שבה איראן הייתה נתונה לשלטון האילח'אנים המונגולים. אביו, אמין אל־דין ג'בראיל, מתואר כאדם אדוק שהתפרנס גם מעבודת אדמה. כבר במסורת הקדומה מסופר שספי נטה לפרישות, תפילה והתבודדות. בסביבות גיל עשרים החל לחפש מורה רוחני. הוא נסע לשיראז כדי לפגוש את השייח' הסוּהרַוַרדי נג'יב אל־דין בֻּזְעֻ'ש, אך הגיע לאחר מותו. לבסוף הופנה אל השייח' זאהד גילאני, שישב באזור גילאן שעל חוף הים הכספי. 

בסביבות שנות ה־1270–1280 הוא הגיע אל גילאני והפך לתלמידו הקרוב ביותר למשך כעשרים וחמש שנה. הקשר ביניהם התחזק גם באמצעות נישואין: ספי נשא את בתו של זאהד, ביבי פאטמה. לקראת מותו ב־1301 מינה זאהד את חתנו ליורשו, אף שהמינוי עורר התנגדות בקרב כמה מבני משפחתו ותלמידיו. כמורה הוא שלח אותו לפעול באזורים שונים. ספי אל־דין ביסס את המרכז שלו בארדביל. הדרך שנוצרה סביבו נקראה על שמו: זאהדיה → ספווייה. 

ספי אל־דין למעשה ירש את המסדר הזאהדי של מורו ולא הקים תנועה יש מאין. אולם הוא העביר את מרכז הכובד לארדביל, ארגן מחדש את קהילת התלמידים והעניק לה אופי מוסדי יציב. בהדרגה היא נעשתה מזוהה עמו ונודעה בשם סַפַוִויַּה – המסדר של ספי. בארדביל התפתח סביבו ח'אנקאה או טקה: מקום מגורים, תפילה, לימוד, אירוח וחלוקת מזון. 

המסדר משך תלמידים לא רק מן הסביבה הקרובה, אלא מאזורים שונים באיראן, באנטוליה ובקווקז. לצדו התקיימה מערכת של נציגים אזוריים שקיימו קשר עם המרכז בארדביל. כך נבנתה רשת חברתית שצאצאיו יכלו, מאות שנים אחר כך, לגייס למטרות צבאיות ופוליטיות. 

תורתו של ספי אל־דין השתייכה לעולם הסוּפיוּת הקלאסית. במרכזה עמדו: דִ'כּר – זכירת האל באמצעות אמירת שמותיו, פסוקים ותפילות; סַמַאע – האזנה רוחנית לשירה או מוזיקה, שלעתים לוותה בתנועה ובהתלהבות אקסטטית; התבודדות ופרישות – צמצום צרכים גופניים וריכוז בתפילה; ציות למדריך הרוחני – התלמיד אמור היה לקבל את הדרכת השייח' בדרך לטיהור הנפש; שירות והכנסת אורחים – האכלת עניים, נוסעים ודרווישים הייתה חלק חשוב מפעילות המסדר; טיהור מוסרי – מאבק בגאווה, בחמדנות, בכעס ובהיקשרות לעולם החומרי. ספר המסורת המרכזי עליו, צַפְוַת אל־צַפא, מקדיש מקום נרחב לדִ'כּר ולסמאע. 

המסדר הספווי הקדום היה סוני, גם אם טיפח – כמו מסדרים סופיים רבים – אהבה עמוקה לעלי בן אבי טאלב ולמשפחת הנביא. במושגים של התקופה, אהבה לעלי ולאהל אל־בית לא הפכה אדם בהכרח לשיעי תריסרי. רק בדורות המאוחרים עברה המשפחה הספווית לכיוון שיעי מובהק. תחת ג'ונייד וחיידר במאה ה־15 היא קיבלה אופי משיחי ולוחמני, וב־1501 הפך שאה אסמאעיל את השיעה התריסרית לדת המדינה. 

ספי אל־דין לא היה שליט, אך הייתה לו סמכות חברתית נרחבת. אצילים ופקידים אילח'אניים ביקשו את ברכתו והעניקו למוסדותיו מתנות, אדמות ומזון. קשר חשוב במיוחד התקיים עם רשיד אל־דין פצ'ל־אללה המדאני, הווזיר וההיסטוריון הגדול של התקופה. 

התרומות שימשו להחזקת המטבח, לאירוח נוסעים ודרווישים ולתמיכה בעניים. השילוב בין כריזמה דתית, מוסדות רווחה ורשת תלמידים הפך את ארדביל למוקד בעל השפעה שחרגה בהרבה ממעמדו של מנזר מקומי. כוחו היה רוחני. בני התקופה האמינו שברכתו מועילה, שתפילתו מתקבלת ושהקרבה אליו מעניקה לגיטימציה דתית. צאצאיו היו אלה שהמירו בהדרגה את הסמכות הרוחנית הזאת בכוח פוליטי וצבאי. 

המסורת המוקדמת של המשפחה קשרה את אבותיו של ספי אל־דין למוצא כורדי, ובפרט לדמות בשם פירוז שאה זרין־כֻּלאה. במהדורות מאוחרות של כתבי המסדר שונה אילן היוחסין, והספווים הוצגו כסַיִּדים – צאצאי הנביא דרך האימאם השביעי מוסא אל־כאט'ם. הייחוס העלווי שירת היטב את השושלת לאחר שהפכה לבית מלוכה שיעי. 

יחד עם זאת, ספי אל־דין עצמו חי בחבל אזרבייג'ן ההיסטורי, כתב ופעל בתוך תרבות ספרותית פרסית, ומשפחתו נקשרה במסורת מוקדמת למוצא כורדי. כמה בתי שיר המיוחסים לו נכתבו בפרסית וב"אזרית עתיקה" – שפה איראנית צפון־מערבית שדוברה באזור לפני התפשטות הטורקית האזרית המודרנית. 

ספי אל־דין מת בארדביל בשנת 1334, בגיל 82 לערך. הוא נקבר במתחם המסדר בארדביל. סביב קברו התפתח במשך מאות שנים מכלול אדריכלי הכולל חצרות, מסגד, אולמות תפילה, ספרייה, מטבחים, בתי הארחה וקברי בני השושלת. גם שאה אסמאעיל הראשון נקבר שם. 

אחד המבנים המזוהים ביותר במתחם הוא מגדל הקבר הגלילי המכונה "אללה־אללה", בשל העיטור החוזר של שם האל. חלק גדול מן המתחם המפואר שרואים כיום נבנה ושופץ אחרי ימיו של ספי אל־דין, במיוחד בתקופה הספווית. 

התכנון המאוחר של המתחם העניק משמעות סמלית למסלול הצליין: שבעה חלקים ייצגו את שבעת שלבי הדרך הסופית, ושמונה שערים את שמונה התכונות או העמדות המיסטיות. אונסק"ו הגדיר את המקום כאחד המכלולים החשובים ביותר של אדריכלות סופית וספווית. 

רוב הידיעות המפורטות על ספי אל־דין באות מן הספר צַפְוַת אל־צַפא, שחיבר אבן בַּזַּאז בערך בשנת 1358, כעשרים וארבע שנים לאחר מותו. המחבר היה תלמידו של בנו של ספי, ולכן היה קרוב יחסית למסורת החיה של המסדר. 

עם זאת, זו אינה ביוגרפיה ביקורתית במובן המודרני אלא הגיוגרפיה – ספר שבח של קדוש. הוא כולל חלומות, ריפויים, נבואות, ידיעת מחשבות ומעשי פלא. סיפורים אלה חשובים להבנת האופן שבו חסידיו ראו אותו, אך אינם בהכרח דיווחים היסטוריים שניתן לאמת. 

נוסף על כך, הספר נערך מחדש בתקופה הספווית. קטעים שהתאימו פחות לזהות השיעית והמלכותית המאוחרת שונו או הושמטו, ואילן היוחסין עובד כדי להציג את המשפחה כצאצאי האימאמים. 

בנו, צדר אל־דין מוסא, ירש את הנהגת המסדר ופעל להרחבת מתחם הקבר והח'אנקאה. בתקופתו של ספי אל־דין זה היה מסדר סופי סוני ומוסד של חסידות, אירוח ורווחה. בתקופתו של צדר אל־דין הרשת התרחבה והתחזקה האהדה לעלי וצאצאיו, וכך גם בתקופת חואג'ה עלי ואבראהים, היורשים. אבל רק בתקופת ההנהגה של ג'ונייד וחיידר היה שינוי של המסדר לתנועה שיעית משיחית ולוחמת. 

שייח' ג'ונייד 

ג'ונייד היה בנו של שייח' אבראהים ונינו של ספי אל־דין. לאחר מות אביו, בערך ב־1447, הוא ביקש לקבל את הנהגת המסדר הספווי בארדביל. אולם דודו, שייח' ג'עפר, החזיק בשליטה המעשית במתחם הקבר ובמוסדות המסדר. המאבק המשפחתי השתלב במאבק בין שתי קונפדרציות טורקמניות: קארה קויונלו — "הכבשה השחורה", ששלטה באזרבייג'ן ובארדביל; אק קויונלו — "הכבשה הלבנה", שמרכזה היה בדיארבקיר. 

ג'האן שאה, שליט הקארה קויונלו, תמך בשייח' ג'עפר ודרש מג'ונייד לעזוב את ארדביל. הכרוניקות הספוויות המאוחרות ניסו לטשטש את הסכסוך המשפחתי והציגו ירושה חלקה, אבל המחקר משחזר מאבק ממשי בין שני ענפי המשפחה. ג'ונייד גורש מארדביל, בערך ב־1448, ונדד באנטוליה ובצפון סוריה, הרי הטאורוס, קסטמונו ומרכזי שבטים טורקמניים אחרים. וזאת הייתה נקודת מפנה בחייו. 

בחברות הטורקמניות של מזרח אנטוליה התקיימה דתיות שלא התאימה תמיד לחלוקה הפשוטה בין סונה לשיעה. היא כללה: הערצה עמוקה לעלי ולאהל אל־בית; מסורות סופיות עממיות; ציפיות משיחיות; הערצת שייח'ים כבעלי כוחות על־טבעיים; מסורות של לוחמי־ספר ו"גאזים"; יסודות שיתפתחו גם במסורת העלווית־בקטשית. 

ג'ונייד הקים מערכת של ח'ליפים — נציגים שגייסו תלמידים, העבירו הוראות ואספו תמיכה. בדרך זו עבר מרכז הכובד של המסדר מן האוכלוסייה העירונית והחקלאית של ארדביל אל שבטים טורקמניים באנטוליה ובסוריה. 

ג'ונייד היה המנהיג הספווי הראשון שהשתמש בתואר סולטאן. בכך טען לא רק לסמכות רוחנית אלא גם לזכות לשלוט. במסורת הסופית השייח' היה מורשד — מדריך רוחני; אצל ג'ונייד החלה להתגבש התפיסה שהמורשד רשאי להיות גם מלך ומפקד צבאי. המסר שלו נעשה עלווי ומשיחי יותר. הוא הדגיש את העוול שנעשה לעלי ולמשפחת הנביא ואת הצורך להשיב את השלטון הראוי לצאצאיהם. נוצרו סביבו סיפורי גבורה, ה"ג'ונייד־נאמה", שנמסרו בעל־פה באנטוליה ובאזרבייג'ן. 

ההיסטוריון הסוני פצ'ל־אללה ח'ונג'י, שהיה עוין לספווים, טען שחלק מחסידיו ראו בג'ונייד התגלמות אלוהית. אין לקבל כלשונו כל פרט בדיווח הפולמוסי, אך מקורות נוספים מאשרים שהמסדר אימץ בתקופה זו תפיסות קיצוניות של קדושת המנהיג. ג'ונייד מצא לבסוף חסות אצל אוזון חסן, מנהיג האק קויונלו ויריבו של ג'האן שאה. בסביבות 1456 נשא ג'ונייד את אחותו של אוזון חסן, חדיג'ה בגום. כך הפך הקשר בין המסדר הסופי לבית האק קויונלו לברית נישואין ושלטון. הברית העניקה לג'ונייד בסיס בטוח, ואילו אוזון חסן קיבל תמיכה של רשת דתית שהגיעה אל שבטי אנטוליה. 

ב־1456 תקפו ג'ונייד וחסידיו את אזור טרבזון הביזנטית. מסעות אלה הוצגו כע'זא — מלחמת קודש נגד נוצרים — אך היו גם אמצעי להשגת שלל, לגיוס לוחמים ולבניית מעמד פוליטי. ב־1460 יצא ג'ונייד למסע אל שירוואן ודאגסטן. שליט שירוואן, ח'לילאללה הראשון, ראה בו סכנה. צבאו הביס את הספווים, וג'ונייד נהרג בקרב בטברסראן ב־12 במרס 1460. מי שהחליף אותו בראשות המסדר והמשיך את דרכו היה שייח' חיידר. 

שייח' חיידר 

חיידר נולד באמיד, היא דיארבקיר של ימינו, ביוני או ביולי 1459. הוא היה כבן שמונה חודשים כאשר אביו ג'ונייד נהרג. אמו, חדיג'ה בגום, הייתה אחותו של אוזון חסן. חיידר גדל אפוא בתוך החצר האק־קויונלואית והיה בעת ובעונה אחת יורש הכריזמה הספווית ואחיינו של השליט הטורקמני החזק. ככל הנראה קיבל את ההנהגה המעשית של הפלג שתמך באק קויונלו רק בסביבות 1471–1472, כשהיה בן כחמש־עשרה. לאחר מות שייח' ג'עפר איחד בהדרגה את ענפי המסדר בארדביל. 

חיידר נשא את בתו של אוזון חסן, עלמשאה בגום, הנקראת במקורות גם חלימה בגום. אמה הייתה דספינה חאתון, נסיכה יוונית־נוצרית מטרבזון ובתו של הקיסר יוחנן הרביעי קומננוס. מכאן ששאה אסמאעיל, בנם של חיידר ועלמשאה, היה: נכדו של אוזון חסן מצד אמו; נינו של קיסר טרבזון; נכדו של ג'ונייד מצד אביו; צאצא ישיר של שייח' ספי אל־דין. הייחוס המשולב העניק לו בעתיד לגיטימציה גם בקרב הספווים וגם בעולם הפוליטי של האק קויונלו. 

מקורות קדומים מתארים את חיידר כאומן שהתמחה בייצור חרבות, חניתות, שריונות ומגינים. המקור העוין ח'ונג'י טען שהוא ייצר ואגר אלפי כלי נשק בארדביל. גם אם המספר מוגזם, ברור שבימיו חדלה הח'אנקאה להיות רק מרכז פולחן והפכה גם למרכז התארגנות צבאית. חיידר חיזק את הבריתות עם מנהיגים בטאלש, בשירוואן ובדאגסטן, ארגן את חסידיו ביחידות לוחמות והכין ציוד למסעות מלחמה. 

החידוש הסמלי החשוב ביותר שלו היה תאג'־י חיידרי, "כתר חיידר": כובע אדום גבוה המחולק לשנים־עשר חלקים, כנגד שנים־עשר האימאמים. סביבו נכרך טורבן לבן. בגלל הכובע נקראו החסידים בטורקית קִיזִילְבָּאש — "אדומי הראש". בתחילה היה זה כנראה כינוי לעג של יריביהם, אך החסידים אימצו אותו בגאווה. 

שנים־עשר החלקים מעידים שהסמליות התריסרית כבר הייתה ברורה בתקופת חיידר. אולם אמונתם של הקיזילבאש עדיין לא הייתה זהה לשיעה התריסרית המשפטית של חכמי נג'ף, חִלה או ג'בל עאמל. זו הייתה דתיות משיחית־סופית שבה השייח' נתפס כהתגלות של אור אלוהי, כמדריך מושלם וכדמות כמעט על־אנושית. 

חיידר ערך כמה מסעות נגד יישובים בדאגסטן ובקווקז הצפוני. בתעמולה הספווית הם הוצגו כמלחמות נגד "כופרים" צ'רקסים. למעשה, היו אלה גם מסעות שוד, השגת שבויים, אימון צבאי וגיבוש הקיזילבאש. הכרונולוגיה של המסעות הראשונים אינה ודאית; המקורות מציעים תאריכים שונים בשנות ה־1470 וה־1480. מקור ארמני בן הזמן מתאר גם פגיעה באוכלוסייה מוסלמית ונוצרית מקומית, ומספק אחת העדויות הקדומות ביותר לכובעים האדומים של הקיזילבאש. 

אחרי מות אוזון חסן ב־1478 התערערה הברית עם האק קויונלו. בנו ויורשו יעקוב חשש מכוחו הצבאי של חיידר. במסעו האחרון, ב־1488, חבר יעקוב לפרוח יסאר, שליט שירוואן. הכוחות המשותפים הקיפו את חיידר בטברסראן, ליד דרבנט, והוא נהרג ב־9 ביולי 1488. ראשו נכרת ונשלח לתבריז; בימי אסמאעיל הועברו שרידיו לקבורה במתחם הספווי בארדביל. 

חיידר השאיר אחריו כוח צבאי מאורגן, סמלים משותפים, מערכת ח'ליפים ונאמנות שבטית עמוקה. בלעדיהם לא היה בנו שאה אסמאעיל מסוגל לכבוש את איראן.

שאה אסמאעיל הראשון 

אסמאעיל נולד בארדביל ב־17 ביולי 1487. אביו נהרג כשהיה בן פחות משנה. לאחר מות חיידר ירש הבן הבכור, סולטאן עלי, את הנהגת המסדר. ב־1491 נכלאו סולטאן עלי, אבראהים, אסמאעיל ואמם במבצר אסתח'ר שבפארס. ב־1493 שחרר אותם רסתם אק קויונלו כדי להשתמש בלוחמי הקיזילבאש נגד יריביו. לאחר שניצל את כוחם, ניסה לחסל אותם. 

סולטאן עלי נהרג ב־1494. לפי המסורת הספווית, הוא מינה קודם למותו את אסמאעיל ליורש. הילד הוברח לגילאן, לחסותו של השליט המקומי קאר־כיא מירזא, שהנהיג ממלכה שדגלה בשיעה זיידית. הוא שהה שם כחמש שנים, קיבל חינוך דתי וספרותי ושמר על קשר עם הקיזילבאש באמצעות מערכת השליחים והח'ליפים. 

ב־1499, בהיותו כבן שתים־עשרה, יצא אסמאעיל ממקום מחבואו. הח'ליפים הזעיקו את חסידי המשפחה מאנטוליה, אזרבייג'ן והקווקז. ב־1500 התאספו סביבו בארזינג'אן כ־7,000 לוחמים משבטי אוסטאג'לו, רומלו, תכלו, ד'ו אל־קדר, אפשאר, קאג'אר וורסאק. 

בעיניהם הוא לא היה רק נסיך צעיר, אלא: השייח' של המסדר; מורשד־י כאמל — המדריך המושלם; יורשו של עלי; נוקם דמם של ג'ונייד וחיידר; דמות משיחית הנתונה להגנה אלוהית. הציות אליו התבסס על היחס הסופי בין מוריד למורשד, אך התרחב לציות צבאי מוחלט. חלק מחסידיו האמינו שהוא חסין מפגיעה או שהוא התגלות אלוהית. אסמאעיל עצמו טיפח במידה מסוימת תפיסות אלו בשירתו ובתעמולתו. 

אסמאעיל פתח במסע נגד שירוואן כדי לנקום את מות אביו וסבו. הוא הביס והרג את פרוח יסאר. לאחר מכן פנה נגד אלוונד אק קויונלו והביס אותו בקרב שרור ב־1501, אף שצבאו היה קטן בהרבה. הוא נכנס לתבריז והוכתר לשאה, בהיותו בן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה. בכך נוסדה המדינה הספווית. בתוך פחות מעשור הוא כבש את פארס, עיראק־י עג'ם, יזד, מאזנדראן, גורגאן, דיארבקיר, ח'וזסתאן, לורסתאן, כורדסתאן ובגדאד. ב־1510 הביס ליד מרו את מוחמד שייבאני ח'אן, מנהיג האוזבקים, והשתלט על ח'וראסאן. 

לאחר כניסתו לתבריז הכריז אסמאעיל על השיעה האימאמית התריסרית כדת המדינה. היה זה מהלך מהפכני, משום שרוב אוכלוסיית איראן הייתה באותה עת סונית. ההכרזה נבעה משילוב של גורמים: אמונתם העלווית־משיחית של הקיזילבאש; הצורך ליצור אידאולוגיה מאחדת; רצון להבדיל את המדינה מן האימפריה העות'מאנית הסונית במערב ומהאוזבקים הסונים במזרח; הצדקת שלטון המשפחה כצאצאי האימאמים. 

ההחדרה הראשונית הייתה אלימה. בתבריז הונהג נוסח תפילה שיעי תחת איום, והאוכלוסייה נדרשה לקלל בפומבי את שלושת הח'ליפים הראשונים. בערים שונות הוצאו להורג נכבדים סונים, נהרסו קברים ומסגדים ומסדרים סופיים סוניים דוכאו. עם זאת, הפיכת איראן לחברה שיעית לא הושלמה בימיו; זה היה תהליך שנמשך במשך המאה ה־16 ואף לאחריה. 

דתיותו המוקדמת של אסמאעיל לא הייתה שיעה תריסרית אורתודוקסית במובנה המאוחר. היא שילבה: סופיות; תפיסות ע'ולאת — האדרת יתר של עלי והאימאמים; משיחיות; רעיונות חורופיים על משמעות מיסטית של אותיות ומספרים; אמונה במעמדו העל־אנושי של השאה. 

באיראן כמעט לא היו אז די חכמי הלכה שיעים כדי לבנות מערכת משפט וחינוך תריסרית. משום כך הוזמנו בהדרגה חכמים מעיראק, בחריין וג'בל עאמל שבלבנון. עלי אל־כרכי מלבנון הגיע אל אסמאעיל כבר ב־1504, אך המיסוד המקיף של השיעה המשפטית התרחש בעיקר בימי בנו, שאה תהמאספ. תפקיד החכמים היה גם לרסן ולתקנן את אמונתם האקסטטית של הקיזילבאש. 

אסמאעיל כתב שירה בשם העט ח'טאאי. רוב יצירתו ששרדה היא בטורקית אזרית, ומעט מאוד בפרסית. שיריו שילבו אהבה לעלי, דבקות במורשד, יסודות סופיים ומוטיבים משיחיים. השירים הועברו במשך דורות בקרב עלווים ובקטשים באנטוליה, וחלקם מושרים עד היום בטקסי ג'ם. עם זאת, המחקר מבחין בין שירים אותנטיים של אסמאעיל לבין יצירות מאוחרות שחוברו בחוגים עלוויים־בקטשיים ויוחסו לח'טאאי. 

המדינה החדשה נשענה על שתי קבוצות: הקיזילבאש הטורקמנים — הצבא, ראשי השבטים ומושלי המחוזות; הפקידות הפרסית — סופרים, אנשי כספים, וזירים ומשפטנים שניהלו את המנגנון הממלכתי. 

אסמאעיל ניסה לאזן בין "אנשי החרב" הטורקמנים ל"אנשי העט" הפרסים. הוא מינה כמה פקידים פרסים לתפקיד הווכיל, משנה השאה, כדי לצמצם את כוח האמירים הקיזילבאשים. הניסיון הצליח רק חלקית: כמה מן הפקידים נהרגו או הודחו בידי הקיזילבאש, והמתח בין שתי הקבוצות נעשה בעיה מרכזית של המדינה הספווית. בסופו של דבר אסמאעיל יצא נגד הקיזילבאש שהעלו אותו לשלטון. 

העימות עם העות'מאנים היה כמעט בלתי נמנע. הספווים גייסו תומכים בקרב נתינים טורקמנים של הסולטאן העות'מאני, והעות'מאנים ראו בכך איום דתי, צבאי וטריטוריאלי. ב־23 באוגוסט 1514 נלחמו אסמאעיל והסולטאן סלים הראשון בצ'לדיראן. לצבא העות'מאני היו יניצ'רים, רובים וארטילריה יעילה; הקיזילבאש הסתמכו בעיקר על פרשים ועל לחימה מטווח קרוב. הספווים הובסו קשות. 

העות'מאנים כבשו את תבריז, אך נסוגו כעבור ימים אחדים בשל קשיי אספקה והתנגדות בתוך צבאם. למרות שהמדינה הספווית שרדה, היא איבדה חלקים מדיארבקיר וממזרח אנטוליה. ההשפעה הפסיכולוגית הייתה עמוקה. תבוסתו של מי שנתפס כבלתי מנוצח ערערה את האמונה בחסינותו האלוהית. לפי המקורות, אסמאעיל שקע באבל, לבש שחורים והפחית את מעורבותו האישית במסעות צבאיים. צ'לדיראן סימן את תחילת המעבר מתנועה משיחית־שבטית למדינה שבה השאה נזקק יותר למוסדות, לפקידות ולצבא מאורגן. 

אסמאעיל מת ב־23 במאי 1524, בגיל 36, ונקבר במתחם שייח' ספי אל־דין בארדביל. בנו בן העשר, תהמאספ הראשון, ירש אותו. 

ברפובליקה של אזרבייג'ן שאה אסמאעיל הראשון נתפס בדרך כלל כגיבור לאומי מרכזי — שאה אסמאעיל ח'טאי — ולא רק כשליט איראני. עם זאת, הדימוי הציבורי שלו שונה במידה ניכרת מן התמונה העולה מן המחקר ההיסטורי. אסמאעיל הוא מייסד המדינה הספווית, המוגדרת לעיתים כ"מדינה אזרבייג'נית"; מי שאיחד את "אזרבייג'ן הצפונית והדרומית"; מייסד מדינה ריכוזית חזקה שבירתה תבריז; מצביא צעיר ומבריק; משורר גדול בשפה האזרית; דמות מכוננת בתולדות הממלכתיות האזרבייג'נית. 

זהותו מונצחת בבאקו בשמות של: רובע ח'טאי; תחנת המטרו שאה אסמאעיל ח'טאי; שדרות ורחובות; בתי ספר ומוסדות תרבות; פסל גדול שהוקם בבאקו ב־1993 והועבר לפארק מחודש ב־2019. 

חשיבותו התרבותית אינה פחותה מחשיבותו הפוליטית. הוא כתב בשם העט ח'טאי, ורוב שירתו ששרדה היא בטורקית אזרית קדומה. הוא נחשב לאחד ממניחי היסודות של הספרות האזרית הקלאסית, לצד נסימי ופוזולי. בספרות האזרית הוא מוצג כדמות המחברת בין: החרב והעט; השלטון והשירה; זהות טורקית ומורשת איראנית; סופיות, אהבת עלי וממלכתיות. 

גם עלילות עממיות, רומנים, מחזות ואופרות עוסקים בו. במחקר על הרומן ההיסטורי האזרי נמצא שבדרך כלל הוא מוצג לא כדמות כיתתית־שיעית, אלא כסמל של אחדות לאומית. 

בזיכרון הציבורי הרשמי של אזרבייג'ן החילונית מדגישים פחות את: האמונה הקיזילבאשית במעמדו הכמעט אלוהי; המשיחיות הספווית; ההמרה הכפויה של אוכלוסיות סוניות; רדיפת חכמים ומסדרים סוניים. במקום זאת מודגשים האחדות המדינית, כוחו הצבאי ותרומתו לשפה האזרית. אצל אזרים שיעים דתיים הוא עשוי להיחשב גם מי שביסס את הזהות השיעית של אזרבייג'ן; אבל פולחנו הסופי־קיזילבאשי הקדום אינו חלק מרכזי מן האסלאם השיעי הממוסד במדינה כיום. 

אותה דמות משמשת שתי מסורות לאומיות: באזרבייג'ן — אסמאעיל הוא מלך אזרי, משורר טורקי ומאחד אזרבייג'ן; באיראן — הוא מייסד מחדש של המדינה האיראנית המאוחדת ומי שהעניק לה זהות שיעית מובחנת. מבחינה היסטורית, שתי המדינות מנכסות חלק אמיתי ממורשתו, אך שתיהן גם מתאימות אותו לזהויות לאומיות שנוצרו מאות שנים לאחר מותו. דמותו האמיתית הייתה מורכבת יותר: שליט איראן ממוצא ספווי, מנהיג קיזילבאשי, בן לאזור אזרבייג'ן, משורר טורקי ויורש של מסורת מלוכה פרסית. 

שירים של שהא האתי (שהא איסמעיל)

אם תוכל להבדיל ביניהם, תגיד

אם האמת כלואה בסוד

אם אתה יכול לגלות אותו, תגיד.

ראה, יש אמונה ויש כפירה

אם אתה יכול להבדיל ביניהם, תגיד

שערי גן העדן פתוחים.

אתה יכול לראות שהם עשויים מיהלום ואבני אודם

הגשר שמביא אותך לשם דק כשערה

אם אתה יכול לעבור אותו, תגיד

החיים שלנו הם חיים של מלאכים

והגופים שלנו טהורים מכל טהור

מה שאני שותה זה דמו של האריה

אם גם אתה יכול לשתות אותו, תגיד

שמעתי לעצתו של מורי

למדתי שיעורים רבים מהשייח' שלי

לאחר מכן פרשתי כנפיי והמראתי

אם אתה יכול לעוף איתי, תגיד

אני הוורד בגן

אני הזמיר באסיפה הקדושה

אני המפתח ל40 דלתות

אם אתה יכול לפתוח אותם תגיד

שהא האתאי מסופק במה שהוא יודע

ערפל מיסטי מכסה את ההרים הגבוהים

הנה התנ"ך והנה הקוראן

אם אתה יכול להבדיל ביניהם תגיד.

זאת הסיבה שבאתי.

הבה ונאמר זאת בנשימה אחת

(איך נוכל להגיד זאת פשוט יותר)

הבה ונצלול לתוך אוקיינוס האהבה.

לצלול לתוך האוקיינוס הזה

בשביל זה באתי.

התקרבתי למורה הרוחני שלי

דבר לא נשאר מליבי

אני עש, הוא להבה

להישרף בשמש הזו

בשביל זה באתי.

אני המשרת הצנוע ביותר של האדון

לא אחד עם דם גאוותני בוורידיו.

אני הזמיר באסיפת האוהבים

לשיר במתיקות לכולם

בשביל זה באתי.

בקציר האהבה עברתי דיש מלא

סוננתי ואז הפכתי לבצק

נכנסתי לתוך תבנית הבישול על להבה גבוהה

להאכיל ולהזין את האסיפה הזו

בשביל זה באתי.

שהא האתאי אומר את הדברים הללו ממהותו הפנימית

אין סתירה במה שהוא אומר.

אם דבר חסר אזי מהותו הפנימית אשמה בכך

להישפט בבתי הדין שלכם מרצוני

בשביל זה באתי.