באנגליה נמצאים כמה ממעגלי האבנים המופלאים והמסתוריים בעולם. במאמר שלפניכם תוכלו לקרוא על הגדולים והחשובים שביניהם.

טיול אל מעגלי האבנים של אנגליה 1-9.7.22 – לפרטים

אֵייוובּרי (Avebury)

ג'ון אוברי (John Aubrey) גילה את מעגל האבנים באֵייוובּרי בשנת 1648 והוא קרוי על שמו. שבעים שנה מאוחר יותר ביקר במקום דוקטור ויליאם סטוקלי (William Stukeley), שהיה בונה חופשי ואחד המלומדים של המסורת האזוטרית העתיקה. סטוקלי גילה את הסימבוליזם של אֵייוובּרי, וראה באתר מונומנט של אמונה עתיקה, דת אוניברסלית, שבזמנים פרהיסטוריים קדומים ולא ידועים שלטה בעולם, וממנה נבעו המסורות של הפיתגוראים, הגנוסטיים, האלכימאים, הקבלה, ועוד. הגילוי של אֵייוובּרי בנוסף לסטונהנג' חיזק בקרב הבריטים את תחושת העתיקוּת והבכירוּת ונתן להם משהו להתייחס אליו בסדר גודל של הפירמידות.

אתר אֵייוובּרי הוא מתחם מורכב, שלוקח לפחות חצי יום לגלות את כולו ומומלץ להקדיש לו ולסביבתו עד יום שלם. ישנם לפחות חמישה אתרים שונים, שמהווים יחדיו את המכלול של אֵייוובּרי, והם: מעגל האבנים (מומלץ לבקר במוזיאון של אֵייוובּרי שנמצא בתוך מעגל האבנים), גבעת ווינדמיל, גבעת סילבֶּרי, תל הקבורה הארוך של מערב קנט, והשדרה המזרחית. בנוסף על כך, לא רחוק משם נמצא דולמן בשם Devil's Den. ליד אֵייוובּרי נמצאים תעלת השייט היפה של קנט ואייבון, והעיירה מרלבורו (Marlborough). זהו המרכז של תופעת מעגלי החיטה שמופיעים דרך פלא כל קיץ, מעגלים מסתוריים בשדות חיטה בעלי צורות גיאומטריות מורכבות, שטוענים כי הם נוצָרים על ידי עב"מים.

המיקום הגיאוגרפי של אֵייוובּרי ביחס לבריטניה הוא מרכזי מכמה בחינות. ראשית דבר, מבחינת המרחק היא נמצאת בדיוק באמצע קו האנרגיה העיקרי של אנגליה – קו סנט מיכאל, המחבר את אי סנט מייקל, גלסטונברי וחוף דורסט (Dorset). שנית, אֵייוובּרי נמצאת על הדרך העתיקה בין באת' ללונדון, באמצע הדרך בין מזרח אנגליה למערבה, וסמוך לתעלת קנט ואייבון ((Kennet and Avon Canal המחברת את בריסטול עם לונדון, נהרות אייבון (Avon), קנט והתמזה. התעלה נחפרה בראשית המאה ה-18 והיא כיום אתר תיירות פופולרי (למעשה, אזור אֵייוובּרי הוא ההתחלה של נהר הקנט, שהוא יובל מרכזי של התמזה). שלישית, אֵייוובּרי נמצאת על קו צפון-דרום המחבר את מעגלי האבנים של לונג מג בצפון אנגליה (סטונהנג' של הצפון) עם סטונהנג' בדרום ואתרים נוספים כגון סולסברי. מכל זה אנו למדים שאם מתייחסים אל האי הבריטי כולו כאל אורגניזם חי אחד, הרי שלאֵייוובּרי יש בו תפקיד מרכזי.

אתר אֵייוובּרי הוא המתחם המגליתי הגדול ביותר בבריטניה ואחד העתיקים שבהם, דוגמא למתחם שהתפתח לאורך השנים ומצויים בו כל המרכיבים של דת המגליתים: מעגל אבנים, סוללה, דרכי תהלוכות, תל קבר ארוך (רוגם), גבעה מלאכותית ועוד.

מעגל האבנים הענק של אֵייוובּרי תחום בתעלה וסוללת עפר עגולה. הקוטר של הסוללה הוא 347 מטר (בדומה למתחם בגבעת ווינדמיל הסמוכה, שהקוטר שלו 364 מטר). ההיקף של הסוללה הוא יותר מ-1,000 מטרים והיא הוקמה כנראה כבר ב-3000 לפנה"ס. יש בה ארבעה פתחים כלפי רוחות השמיים. בתוך הסוללה יש מעגל אבנים בקוטר 331 מטר, האבנים הועמדו לאחר שהסוללה והמתחם היו מוכנים, וייתכן שלפני כן היו מוטות עץ במקומן. במעגל היו 98 אבנים בגובה ממוצע של 4 מטר ובמשקל ממוצע של 40 טון.

בתוך המעגל הגדול יש שני עיגולי משנה: הצפוני בקוטר 98 מטר, רק מעט אבנים ממנו שרדו, באמצעו היה עיגול אבנים קטן יותר ובתוכו מקבץ של שלוש אבני ענק שנקרא באנגלית Cove, ואין לכך תרגום מדויק בעברית – זהו מעין כוך. הקוטר של המעגל הדרומי הוא 108 מטר, בתוכו היה עיגול אבנים קטן יותר ובמרכזו אבן מנהיר גבוהה (כמו אובליסק) בגובה 5.5 מטר. שני המעגלים סימלו כנראה את השמש והירח, בתוכם התנהלו ריקודים ונוגנה מוזיקה שכנראה הדהדה בעזרת האבנים.

המעגל של אֵייוובּרי נמצא בתוך מעין שקע טבעי, עמק, שמעצים את תחושת ההכלה והנפרדות של העיגול, בימי קדם סביר להניח שמחוץ לסוללות העפר הגבוהות היה יער ובתוך האזור המקודש היה שטח פתוח, מה שהוסיף לתחושה כי זהו "האזור הקדוש". המיקום של האתר נבחר בקפידה. האגדות אומרות שבתוך האזור הקדוש אין נחשים, ואם יביאו לשם נחש הוא ימות.

מהמעגל הגדול יוצאות לשני הצדדים דרכי תהלוכות ארוכות התחומות בשורות אבנים. השדרה המזרחית קיימת בחלקה הגדול, והיא עוברת בין זוגות אבנים גבוהות. זהו החלק האנרגטי ביותר של המקום. ההולכים בדרך המזרחית מגלים תוך כדי הליכה את גבעת סילבֶּרי ואת תל הקבורה הארוך של מערב קנט. לפי הארכיאולוגים זה מכוון.[1]

ויליאם סטוקלי הציע שהמתחם הכללי הוא בצורת הסמל העתיק של נחש ועיגול מכונף (או דרקון), והוא מסמל את האיחוד של הניגודים. הנחש (והשדרה המזרחית) מסתיים במעגל אבנים כשניים וחצי קילומטרים מאֵייוובּרי, שם ישנו מתחם מקודש שנקרא The Sanctuary על אזור גבוה, שממנו תצפיות לכל האתרים שבסביבה. בעבר היה שם מעגל אבנים בקוטר 40 מטר עם 42 אבנים ומעגל מוטות עץ (האבנים הושמדו במהלך במאה ה-18 ורק שרטוטים של סטוקלי וחפירות ארכיאולוגיות העידו על קיומן). באזור המעגל ישנם הרבה רוגמים כגון זה של מערב קנט, מזרח קנט ואחרים.

אֵייוובּרי מזוהה כיום במידה רבה עם אלכסנדר קיילר (Alexander Keiller), שחי ופעל בה בשנות ה-30 של המאה ה-20. הוא היה ארכיאולוג חובב ומיסטיקן, אך גם אדם בעל אמצעים. כך הוא רכש חלק גדול מהשטחים של האתר, קיים בהם חפירות עצמאיות ושיקם אותם, תוך שהוא מקים את האבנים ומסמן את מקום אלה החסרות. את הממצאים שמצא בחפירות ארגן אלכסנדר במוזיאון הקרוי על שמו, שנמצא במקום, ובסופו של דבר תרם את המוזיאון, את כל האדמות שברשותו ואת אחוזתו הפרטית לקרן המורשת הלאומית האנגלית (National Trust).

מדרום לאֵייוובּרי עצמה נמצאת גבעה מלאכותית ענקית בשם סילבֶּרי, מדרום לה – הרוגם הארוך של מערב קנט, ומצפון לאֵייוובּרי נמצא מתחם ווינדמיל. אלכסנדר תום הציע שהמתחם של אֵייוובּרי בכללותו משקף את מערכת הכוכבים של דנב – הברבור, ושהשתמשו בבניית האתר ביארד מגליתי.

גבעת סילבֶּרי (Silbury Hill)

גבעת סילבֶּרי היא חלק ממתחם אֵייוובּרי, התל המלאכותי הגדול באירופה – משהו מטורף בסדר גודל של הפירמידות, שנבנה לפני כ-5,000 שנה (בזמן הקמתן). בלב הגבעה תל קטן ועתיק יותר, המורכב משכבות של גיר, אבן צור, חצץ, עשב וחימר.[2] מסביב לגרעין הגבעה הונחו שורות של אבני גיר מסותתות, בלוקים של אבן חצובה וביניהם חצץ. כיום הגבעה נראית כמו תל עפר טבעי, אך בעבר היא נראתה כמו פירמידה לבנה עגולה עם שבע מדרגות הנוצצת בשמש. מייד או זמן קצר לאחר הקמתה כוסתה הגבעה באדמה וקיבלה את צורתה הנוכחית. קוטר הגבעה כיום 167 מטר, גובהה 40 מטר, ובראשה משטח שקוטרו 30 מטר.

מרתק לציין שגבעת סילבֶּרי נבנתה באותו הזמן שבו נבנתה פירמידת המדרגות של ג'וסר. שתיהן נבנו מאבן גיר לבנה ולשתיהם מדרגות – לגבעת סילבֶּרי שבע ולפירמידה של ג'וסר שש. גובה גבעת סילבֶּרי הינו שני שליש מזה של פירמידת ג'וסר. בנוסף על כך, גבעת סילבֶּרי מזכירה את מבני הזיגוראתים (מבני מקדש פירמידאליים) בבבל, בעלי שבע המדרגות, שנבנו בזמן בנייתה של גבעת סילבֶּרי. שניים מהמפורסמים שבהם – המקדש הלבן באורוק שבשוּמֶר וזיגוראת העיר אור – הם באותו הגובה כמו גבעת סילבֶּרי, ובראשם היו מקדשים לבנים שנצצו בשמש.

גבעת סילבֶּרי נמצאת כ-1.5 ק"מ ממעגל האבנים של אֵייוובּרי, סמוך לקצה השדרה המזרחית, במרחק 400 מטר ממעיינות שהם ההתחלה של נהר קנט, ובמרחק קצת יותר גדול מהרוגם המאורך של מערב קנט.

הרוגם הארוך של מערב קנט (West Kennet Long Barrow)

זהו אחד החלקים המופלאים של קומפלקס אֵייוובּרי – רוגם (תל עפר מלאכותי ארוך שבתוכו חללים) שאורכו 100 מטר! ורוחבו 20 מטרים. בלב הרוגם ישנו פרוזדור ארוך וצר הבנוי מאבני ענק, שבסופו חמישה חדרים בצורת צלב כפול, היוצרים ביניהם צורת משולש שווה שוקיים מדויק, שגובהו כפול מרחבו. תחילת הפרוזדור במעין רחבה חצי עגולה, המגודרת בכמה אבני ענק. ייתכן שבעבר היו עליהם חרותות.

הרוגם הוא המבנה העתיק ביותר באֵייוובּרי ואחד העתיקים בבריטניה. הוא נבנה בשני שלבים – הראשון ב-3600 לפנה"ס והשני במשך כמה מאות שנים לאחר מכן. בתוכו נמצאו 46 שלדים של אנשים בגילאים שונים מזמן הקמתו של הרוגם, אבל לרוב הגולגולת וחלק מהעצמות הגדולות היו מופרדות מהגוף, וכנראה הוציאו והכניסו אותן לצרכי פולחן. מי היו האנשים הללו? האם הקימו את הרוגם לכבודם?

יש אומרים שהרוגם נבנה בכדי לסמל את המעבר מחברה מבוססת לקט וציד לחברה מבוססת חקלאות, וכי הוא מסמל מעין רחם של אימא אדמה, המולידה את החיטה וגם את האדם מחדש לאחר המוות.

הרוגם מכוון על ציר מזרח מערב, ציר זריחת השמש, ויש לכך כנראה משמעות ואולי הצליחו להכניס קרני אור פנימה בדרך כלשהי. הארת החלל החשוך סימלה הפריה של האדמה ולידה חדשה, כפי שמופיע לאחר מכן במעגל האבנים הסמוך של אֵייוובּרי, הנמצא כשני קילומטר מצפון מערב.

סמוך לרוגם הארוך של מערב קנט (כקילומטר וחצי דרום מזרחה) ישנו מונומנט דומה והוא הרוגם של מזרח קנט. גבעת סילבֶּרי נמצאת כ-400 מטר צפונה ממנו. כאלף שנה לאחר הקמת הרוגם הופיעה בבריטניה תרבות ביקר. אנשיה של תרבות זו מילאו מסיבה כלשהי את המסדרונות בעפר שבו מעורבים חרסים ועצמות, הפולחן במקום נפסק, ובמקום זאת התחילו כנראה להשתמש במעגלי האבנים.

מתחם ווינדמיל (Windmill)

זוהי גבעה הנמצאת כ-2 קילומטר צפון מערבה ממעגל האבנים של אֵייוובּרי, שהיא מהחלקים העתיקים יותר של הקומפלקס (האזור) המקודש. כאלף שנה לפני שהוקם מעגל האבנים המפורסם הוקמה סוללה מסביב לגבעה בקוטר של 364 מטר (בדומה לגודל הסוללה החיצונית באֵייוובּרי) ומסביב לה חפיר, בו הוטמנו עצמות אדם וקרמיקה. הגבעה הייתה מקום מפגש מקודש לתרבות פרהיסטורית קדומה שנקראה על שם הגבעה – תרבות ווינדמיל. הסוללה החיצונית והחפיר עוצבו לראשונה ב-3800 לפנה"ס, וב-3300 לפנה"ס נוספו עוד שני חפירים פנימיים, וכן כמה תלי קבורה עגולים בתוך המעגל.

מתחם מארדן (Marden Henge) והגבעות של ווסט ווד (West Wood)

אֵייוובּרי וסטונהנג' נמצאים על ציר צפון דרום, שבאמצעו, ליד הכפר מארדן, נמצא מתחם מקודש שהוא גדול פי 10 מסטונהנג' ואפילו יותר מאֵייוובּרי – מתחם מארדן, הנקרא גם Hatfield Earthworks. כיום לא ניתן להבחין בו בבירור, אך בעבר הייתה במקום סוללה בגובה 3 מטרים שהקיפה מתחם מקודש בגודל 40 הקטר ובקוטר לא סימטרי של 500 מטר, הגובל בחלקו בנהר האייבון (Avon), ובמרכזו מבנה אבן מסתורי שבו דלקה אש. ייתכן והמבנה היה מעין "סווט לודג'" לטקסים שמאניים, או מקום שבו ניסו לייצר מתכות באמצעי קסם.

הסוללה הייתה רחבה מאוד ולה שני פתחים, בצפון ובמזרח, בתוכה הייתה גבעה מלאכותית גדולה בקוטר 70 מטר ובגובה 20 מטר. מדרום לנהר היה מתחם מקודש עגול נוסף מוקף סוללה בקוטר 100 מטר ובו נמצאו שרידי אבנים ומוטות עץ עומדים (מעין אובליסקים).

מצפון למארדן וסמוך לאֵייוובּרי (כמה ק"מ מדרום מזרח) נמצא אזור של גבעות ליד הכפר לוקרידג' (Lockeridge) שנקרא ווסט וודס (West Woods). באזור מיוער ולא גדול זה ישנו מקבץ ייחודי של אבני סרסן (סוג של אבן חול מוקשה) טבעיות גדולות, המעוצבות בצורת בלוקים טבעיים שברובם או חלקם מנותקים מהקרקע. אבני סרסן מופיעות תמיד בצורה של בלוקים מנותקים מהקרקע ולכן נחשבו כמקודשות. מדענים הוכיחו שהאבנים של מעגלי האבנים אֵייוובּרי וסטונהנג' הסמוכים, השוקלות עשרות טונות, הן אבני סרסן שהובאו מאזור ווסט ווד, מרחק 23 ק"מ מסטונהנג' ו-5 ק"מ מאֵייוובּרי.

עבור הקדמונים, הימצאות של אבני ענק גדולות מנותקות מהקרקע ומקובצות, שונות מהאבן הסלע הטבעי בסביבה (שהוא גיר), סימלה נוכחות של אלוהויות. האבנים נתפשו כסוג של בני אדם שקפאו, או כמכילות ישויות. (בדומה למקבצי אבנים יוצאי דופן במקומות אחרים באנגליה, כמו צ'יזרינג, או בעולם כגון בגליק טאש (Beglik Tash) בבולגריה). מן האזור המקודש של ווסט וודס נלקחו האבנים (ישויות) וסודרו בצורות מקודשות במקומות שהיו מרכזי חקלאות מסביב, כגון אֵייוובּרי או סטונהנג', בצורה שתביא ברכה לאדמה. המקור המשותף של האבנים מראה על הקשר בין אתרי אֵייוובּרי וסטונהנג', שנמצאים על ציר צפון דרום במרחק של 28 ק"מ זה מזה. ראשית דבר נבנו אֵייוובּרי והמתחמים המקודשים במזרח ומערב קנט הקרובים לווסט ווד, ולאחר מכן ובמקביל נבנו מתחם מארדן המקודש מדרום לווסט ווד ומתחם סטונהנג', שהוא הדרומי ביותר, ולימים גם גבעת סארום, דרומה משם על אותו הציר.

המדענים מאמינים שהאבנים של סטונהנג' הובאו מווסט וודס דרך מתחם מארדן, ויש תיאוריה הטוענת ששם עיצבו אותן, ושזה היה מעין בית מלאכה מקודש.

סטונהנג' (Stonehenge)

לפי ג'ון מישל, סטונהנג' היה האתר המרכזי של הדרואידים, מדובר במחשב מדויק של מתמטיקה ואסטרונומיה, מקום לטקסים, שטופח ושומר, בניגוד לשאר מעגלי האבנים ואתרי הטבע שנזנחו עם הגעת ההודו-אירופאים לבריטניה באלף השני לפנה"ס והמעבר מתרבות מטריארכלית קדומה לתרבות פטריארכלית. באופן כללי הקלטים החלו לעבוד את החורשות המקודשות, הבארות והמעיינות, במקום את מעגלי האבנים, הרוגמים והדולמנים, אבל אתר סטונהנג' היה היוצא מן הכלל, והוא המשיך להיות פעיל לפחות עד אלף לפנה"ס.

לפי המחקר הארכיאולוגי האתר של סטונהנג' נבנה בשלבים וכלל מלבד האבנים הגדולות גם עבודות עפר בקנה מידה עצום, שהן השלב הראשון שנעשה בשנים 3200 עד 2700 לפנה"ס. בתחילה נחפר חפיר עגול ענק, שהכיל בתוכו מתחם מקודש ובו מוטות עץ עומדים והיה הרבה יותר גדול מזה שמופיע כיום.

בין השנים 2700 ל-2200 לפנה"ס נחפרו 56 בורות במעגל בתוך השטח המקודש שמוקף על ידי החפיר. איש לא יודע מדוע נחפרו בורות אלה. אחת ההשערות אומרת שזה היה מחשב לניבוי ליקוי ירח. מאוחר יותר הם שימשו לאחסון אפר מתים.

רק בשנת 2200 לפנה"ס הובאו האבנים הראשונות לסטונהנג', כאלף שנה לאחר התחלת השימוש באתר. האבנים הראשונות היו אבנים כחולות במשקל טונות בודדות שהובאו מהרי פרסלי בויילס,[3] הנמצאים כ-320 ק"מ מזרחית לסטונהנג'. הן סודרו בשני עיגולים בתוך החפיר העגול.

בין השנים 2000 ל-1600 לפנה"ס הובאו האבנים הגדולות שבמעגל החיצוני. הן אלה שבולטות כיום בנוף האתר, מתנשאות לגובה של ארבעה מטרים, משקלן עשרות טונות והן קבורות כמטר וחצי באדמה. הן הובאו ממרחק 23 ק"מ מאזור ווסט ווד הסמוך לאֵייוובּרי. ישנן 30 אבנים גדולות עומדות, ומעליהן 30 אבני חיבור שטוחות, שיוצרות ביחד מעגל מושלם ומרשים.

לאחר השלמת המעגל הגדול נוספו אבנים גדולות עוד יותר במרכז, בחמש קבוצות של שלוש. זהו מעין חצי מעגל פנימי המורכב משערים. מסביב לו מעגל של אבנים כחולות שהועברו כנראה מגבולות השטח המקודש למרכז. זה היה השלב האחרון בבניית האתר. כיום נותר רק חצי מן האבנים עומדות.

אתר סטונהנג' מורכב מכמה עיגולים אחד בתוך השני. בחוץ יש חפיר ושרידים של סוללה (בקוטר 110 מטר), וכן 56 בורות מכוסים (Pits) שיש להם חשיבות אסטרונומית. בעבר היה גובה הסוללה שני מטרים והיה בה פתח כלפי צפון מזרח, אל מקום זריחת השמש ביום הארוך בשנה. לימים מיקמו שני אבני סרסן גדולות, שדרך הפתח שביניהן זרחה השמש ביום הארוך בשנה. מהחוץ פנימה יש מעגל גדול ומדויק בקוטר 33 מטר של אבנים עומדות מחוברות, ובו 30 אבני סרסן המחוברות ביניהן ב-30 לוחות אבן. בפנים יש מעגל של 60 אבנים כחולות קטנות יחסית, ובתום מעגל זה ישנו מערך של חמישה שערים, טריטלונים,[4] הבנויים משני אבני ענק ועליהן אבן שטוחה מחברת (אחד מהם גבוה יותר, בגובה 7 מטר מעל פני האדמה ו-3 מטר מתחתיה). המערך פתוח כלפי מזרח בצורת האות U. ישנם שני שערים בצפון, שני שערים בדרום ושער במערב (בדומה לסידור החדרים ברוגם של מערב קנט). בתוך פנים חצי העיגול של השערים ישנה מעין פרסה של 19 אבנים כחולות פתוחה כלפי מזרח, ובלב המתחם אבן חול שטוחה ירקרקה גדולה (באורך 5 מטרים), שנקראת אבן המזבח, אך כנראה עמדה בלב המעגל.

ג'ון מישל טוען שיחידת המדידה שהשתמשו בה בסטונהנג' היא מה שנקרא "מוט מגליתי", או מוט מקודש (Sacred Rod). זאת יחידת מדידה שגם ניוטון הגיע אליה במחקריו, הנובעת מרדיוס כדור הארץ בקוטב (הכדור פחוס במקצת). המוט המקודש שווה לחלק השישה-מיליון של הרדיוס, כלומר 1.0594 מטר. מידה זו מופיעה ברוחב האבנים הגדולות במעגל החיצוני של סטונהנג'. ישנם 30 אבנים, הקוטר של המעגל הפנימי שהן יוצרות הוא 28 מוטות קדושים, ואילו הקוטר של המעגל החיצוני שהן יוצרות הוא 30 מוטות קדושים. במילים אחרות, המעגל של האבנים הגדולות הוא מאוד מדויק ומשקף את מידות כדור הארץ.

המוט המקודש דומה במידותיו – אך לא זהה – לחצי ממוט המדידה המגליתי שגילה אלכסנדר תום. זה מראה שעקרונות הבנייה של המונומנטים המגליתים הקדומים האחרים שונים במהותם מעקרונות הבנייה של סטונהנג', אשר שייכים כנראה למערכת אמונות אחרת ומעט מאוחרת יותר. אתר סטונהנג' נבנה על ידי תרבות שונה, או הוא שימש לתפקיד אחר מכל שאר המגליתים, ולכן הדיוק בסיתות ומיקום האבנים שבו, בניגוד לשימוש באבנים גולמיות כמו למשל באתר אֵייוובּרי הסמוך.

לפי מישל, ההיקף של אמצע מעגל האבנים המושלם החיצון בסטונהנג' הוא 316.8 רגל, שזה החלק המאה של 6 מילין.[5] זאת מידה שמופיעה בחזון יוחנן של ירושלים החדשה בברית החדשה, והיא קשורה לאידיאל של עיר קדושה.

היקף העיגול של האבנים המחוברות שווה במידותיו לריבוע שתוחם את מעגל האבנים הכחולות הקטנות שבפנים המעגל. אם נעמיד בתוך ריבוע זה מגן דויד, הרי שהעיגול שייווצר בתוך ההקסגרם שבתוכו נותן את המידות של חצי מעגל האבנים הקטנות הכחולות שבלב מערך מעגל האבנים. במילים אחרות, המעגלים מהדהדים ומשקפים זה את זה דרך יחסים גיאומטריים ומתמטיים, והם משקפים גם את מידות כדור הארץ.

אחד המאפיינים הברורים של מעגל האבנים בסטונהנג' הוא כיווני השמיים שמופיעים בו. לפי ג'רלד הוקינס (Gerald Hawkins) בספרו Stonehenge Decoded, המעגל הוא מצפה אסטרונומי משוכלל[6] המתייחס לירח והשמש. הוקינס טוען שהשמש זורחת ושוקעת בארבע נקודות קצה הקשורות ליום הארוך והקצר בשנה. הירח, לעומת זאת, במהלך 18.6 שנים מגיע פעמיים לנקודת זריחה מקסימלית צפונית, פעמיים לנקודת שקיעה מקסימלית צפונית, פעמיים לנקודת זריחה מקסימלית דרומית, ופעמיים לנקודת שקיעה מקסימלית דרומית, כך שישנם שמונה כיוונים הקשורים לירח וארבעה כיוונים הקשורים לשמש. כשמסתכלים מתוך המעגל דרך אבני העמודים שבטריטלונים ובהמשך דרך אבני העמודים של חלק מהמעגל החיצון השלם, כלומר, דרך שני פתחים בטריטלון ובמעגל החיצון, נראות באופק נקודות בולטות בהרים ובהן תלים מלאכותיים, המציינים את נקודות הזריחה והשקיעה של השמש והירח ב-12 הכיוונים המיוחדים.

כמו אֵייוובּרי, סטונהנג' נמצא בלב קערה ומתייחס לסביבתו בצורה מדויקת. למעשה, חלק מהסביבה עוצבה כך שתתאים לתפקיד סטונהנג' כמצפה כוכבים מדויק. הוקינס מרחיב בנושא זה ומסתמך על 56 הבורות הסמויים שבהם הונחו בעבר מוטות עץ.

זאת ועוד, הסוללה המקיפה את המעגל בנויה כך שיש בה פתח המכוון אל זריחת השמש ביום הארוך בשנה. אבן גדולה שמוקמה מחוץ למעגל שנקראת אבן השמש, או אבן העקב (heel stone) מטילה צל לתוכו בזמן הזריחה של היום הארוך בשנה. בעבר הייתה לידה אבן גדולה נוספת, וקרן שמש שעברה בפתח שבין שתי האבנים נכנסה לתוך המעגל והפרתה אותו. זה סימל את החיבור של הזכרי עם הנקבי.

לפי רוב התיאוריות המקובלות כיום, אתר סטונהנג' שימש כמקדש שמש ופריון, מקום לחגוג את עונות השנה ולקיים טקסים שהיו קשורים למוזיקה (כולל שימוש באבנים כסוג של קסילופון) ולריקוד, אשר ייתכן והתקיימו במהלכם טקסי נישואין מקודשים (סקס פולחני).

לפי ג'ון מישל, סטונהנג' הוא מקדש של זימון אנרגיות, כמו כל מקדש אחר בעולם העתיק. לפי העיקרון המאגי הראשון של "דומה מושך דומה", לכל אנרגיה יש צורה, צבע, מספר, צליל ומערך, וזה הבסיס לאדריכלות המקודשת. סטונהנג' נועד לזמן אנרגיות של ירח ושמש, שהם שני העקרונות הגדולים של הטבע – הזכרי והנקבי. זה היה מקדש אוניברסלי כמו המקדשים בירושלים וכרנך, שכל עוד התקיים העשיר את ההרמוניה והשפע בעולם. ההרס שלו הביא להתדרדרות של הארץ ולשכחת המסורות הישנות והטובות. לפי תפישתו של מישל, המקדש הוא דיאגרמה של ירושלים השמיימית, בדיוק כמו המתחם של הגביע הקדוש בגלסטונברי.

לפי מקורות אלטרנטיביים, סטונהנג' היה מקום מִנחת לצלחות מעופפות, שניווטו לפי קווים מגנטיים, ומכאן הכוונון לגרמי השמיים וכדור הארץ. בגבעות הסמוכות ישנם סמלים גדולים, שרטוטים גדולים (עשרות מטרים של אדמה שנחשפה ומגלה את סלע הגיר שמתחתיה) של סוסים, וסמוך לחוף שרטוט של אדם פרהיסטורי בשם סרן אבאס (Cerne Abbas). סימנים אלה[7] היו פרסומות לצלחות המעופפות, או במילים אחרות, הם טסו לכיוון אנגליה וראו על צלע הגבעה את דמות האדם הפרהיסטורי, שכיוונה אותם לסטונהנג'.

יש המרחיבים ואומרים[8] שלאחר הסחר המוצלח הראשוני הגיעו צלחות אחרות של סוחרים שרצו לחטוף בני אדם לצורך עבדות במקומות אחרים בגלקסיה. בני האדם נלחמו בהם בעזרת פעמונים. אחד הלוחמים הגדולים ביותר היה ארתור פנדרגון. צלצול הפעמון לא אפשר לצלחת המעופפת לנחות כי הוא שבר את השדות המגנטיים. תיאוריה מוזרה לכאורה זו מתכתבת עם ניסויים שערך לאחרונה פול דוורו בסטונהנג', אשר הראו שלאבנים הכחולות יש תכונות אקוסטיות וכי הן שימשו כמעין קסילופון ענק שעליו ניגנו בימים מיוחדים בשנה. באופן כללי, אתר סטונהנג' היה מקום של מוזיקה וריקוד, וכך הוא עד היום. האם התדרים עזרו לצלחות המעופפות לנחות או גירשו אותן? לעולם לא נדע זאת…

לפי ג'פרי ממונמות', האיש שהעלה על כתב לראשונה את אגדות המלך ארתור במאה ה-12, מי שבנה את מעגל האבנים של סטונהנג' הוא הקוסם מרלין, והאבנים – בעלות תכונות הריפוי הובאו על ידי ענקים מאפריקה.

סטונהנג' התגלתה מחדש במאה ה-17 ואומצה על ידי אנשי התחייה הדרואידית ובראשם ויליאם סטוקלי. מאז ועד היום הפך האתר למקום הטקסים של התנועות הניאו-דרואידיות והניאו-פגאניות. אלא שבתקופת הבנייה הראשונית של סטונהנג' (3200 לפנה"ס), לא היו קלטים ודרואידים בבריטניה והאתר אוכלס על ידי אנשים מתרבות ביקר Beaker Culture)), שלא הרבה ידוע עליה, ורק הרבה יותר מאוחר הגיעו הקלטים והדרואידים. לקראת שנת 1600 לפנה"ס כבר הייתה נוכחות של כהונה דרואידית בבריטניה. מה שאפיין אותה זה ידע אסטרונומי, גיאומטרי ומתמטי. ייתכן שהדרואידים הם אלה שעיצבו את האתר באופן סופי, או שאולי הידע היה קיים כבר בתרבויות הקדומות יותר, ואולי הגיע ממקומות אחרים?

בשורה התחתונה, כמו במקרה של הפירמידות במצרים או שאר פלאי העולם העתיק, רב הנסתר על הגלוי בקשר לסטונהנג'. מי הקים את האתר המופלא? לשם מה? איך הביאו את האבנים הכחולות ממרחקים כה גדולים ולשם מה? איך הביאו את אבני הסרסן הענקיות? מה היה הבסיס למדידה ומהי התוכנית או האדריכלות המקודשת של המקום?

צריך להביא בחשבון שסטונהנג' אינו מתחם הקיים בפני עצמו, אלא מהווה חלק ממערך המגליתים של דרום אנגליה. לא רחוק ממעגל האבנים של סטונהנג' ישנו מתחם מקודש גדול ועתיק של מארדן, מוקף סוללה, ובאופן כללי באזור יש הרבה רוגמים של קבורה. לפי חלק מהארכיאולוגים סטונהנג' היה אתר מקודש כבר לפני 10,000 שנה, מקום קבורה או הטמנה של אפר מתים, חיבור בין שמיים וארץ. יש הטוענים שסטונהנג' היה מרכז ריפוי. כיום יש במקום מרכז מבקרים יפה ובו מוזיאון מרשים עם מודלים של המעגל כשהיה שלם, וכן שחזור בגודל אמיתי של כפר מלפני 5,000 שנה, והדגמה של אופן הרמתן והזזתן של האבנים הגדולות.

מעגל האבנים סטנטון דרו (Stanton Drew)

זהו מעגל האבנים השני בגודלו בבריטניה (לאחר אֵייוובּרי) ואחד הגדולים בעולם, הנקרא סטנטון דרו. הוא נמצא על ציר מזרח מערב מאֵייוובּרי ומתחם מארדן, ולאורכו נמצאת העיר באת' ובהמשכו קתדרלת ועיר הקודש קנטרברי. זהו אתר מגליתי מורכב שבתוכו מעגל אבנים גדול יותר מזה של סטונהנג'.

קוטר מעגל האבנים הגדול בסטנטון דרו הוא 113 מטר, כשליש מהקוטר של מעגל האבנים הגדול באֵייוובּרי ופי שלושה מגודלו של מעגל האבנים העומדות הגדול בסטונהנג', אבל זהה לקוטר של סטונהנג' בשלב השני של בנייתו, כלומר כשהיה רק חפיר וסוללה (לפני שהונחו האבנים). המעגל הגדול מוקף בחפיר, כששני מעגלים קטנים יותר נמצאים לידו. בנוסף על כך, בסמוך אליהם ישנן שלוש אבנים גדולות הנקראות "כוך" (Cove) והן עתיקות יותר באלף שנה מהמעגלים, שהם לפחות בני 5,000 שנה. במעגל האבנים של סטנטון דרו היו 30 אבנים כמו סטונהנג', וייתכן שהוא היה מעין אב-טיפוס של סטונהנג', ניסיון מוקדם ליצירת מערך אסטרונומי על פני האדמה. כמו בסטונהנג' נמצאו בתוכו בורות שנועדו להיות בסיס למוטות עץ עומדים.

לפי ג'ון ווד המבוגר (John Wood), האיש שתכנן ובנה את באת' (Bath) במאה ה-18 והיה חבר בבונים החופשיים ומסדרי הדרואידים החדשים, בסטנטון דרו הייתה אוניברסיטה דרואידית. הוא הציע שהיחסים במעגלים מבטאים מערכת כוכבים פיתגוראית. שלושת המעגלים מבטאים את מעגלי השמש, ירח וכדור הארץ, המעגל הגדול הוא כדור הארץ, המעגל הרחוק הוא השמש, המעגל הקטן הקרוב אל הגדול הוא הירח, כמה אבנים בודדות במתחם מייצגות את חמש הפלנטות: מרקורי, וֶנוס, מרס, יופיטר וסטורן. הסיבה שקוראים ליחסים "פיתגוראים" היא שפיתגורס (בתקופה מאוחרת יותר) עסק בשבע הפלנטות שנראות נעות בשמיים (שמש, ירח, מרקורי, וֶנוס, מרס, יופיטר וסטורן) ובקשר שלהם לצורה, צבע וצליל – מה שנקרא המוזיקה של הספֵרות.

כשמתבוננים בשמיים בעין לא מזוינת רואים את שבעת גרמי השמיים הללו נעים על רקע הכוכבים הקבועים. בימי קדם נהגו לייחס לכל אחד מהם אחד משבעת הצלילים בסולם המוזיקלי ואחד משבעת הצבעים בקשת. זה היה אחד הביטויים של סדר ביקום, שמתבטא הן במקרוקוסמוס – העולם, והן במיקרוקוסמוס – האדם. בשביל הקדמונים זה לא היה מובן מאליו שאנחנו קולטים את העולם דרך מסננת של שבע בשני החושים העיקריים שלנו – ראייה ושמיעה – והם ראו בכך תכנון אלוהי. את החשיבות של המספר שבע ניתן למצוא במקומות שונים בעולם כבר בפרהיסטוריה, ובמיוחד בהקשר של תצפיות שמיים. הטענה שהמגליתים בבריטניה הם בעצם מפה של השמיים, מקבלת לפי הפרשנות של ג'ון ווד חיזוק בסטנטון דרו. בנוסף אליו חקרו את המעגלים גם ויליאם סטוקלי וג'ון אֵייוובּרי והגיעו למסקנות שונות. צריך לציין בהזדמנות זו שגם המוטיב של עיגול קשור לשמיים, מכיוון שהירח והשמש הם עגולים ונעים במסלולים עגולים על פני הרקיע, כשהם יוצרים את עונות השנה והמחזורים, ולכן עיגול על פני האדמה הוא הרבה פעמים ייצוג של שמש או ירח.

מעגלי האבנים של סטנטון דרו נמצאים ליד כפר קטן כשחלק מהמעגלים ובמיוחד הכוך (Cove) נמצא בתוך הכפר. אלה הן האבנים הגדולות, העתיקות והמרשימות ביותר בקומפלקס. הן נמצאות בחצר של הפאב המקומי (מומלץ להיכנס ולראות). אבני הכוך שונות מבחינה מינרלית מאלה של המעגלים, ומתחת להן יש שרידים של רוגם ארוך שהוא אלף שנה קדום יותר, כלומר לפני 7,000 שנה! – אחד העתיקים בבריטניה.

שדרת אבנים יוצאת מהמעגל הגדול לכיוון צפון מזרח לנהר. מצפון לנהר נמצאת אבן עומדת גדולה (כנראה חלק מזוג אבנים), שנמצאת על קו המחבר בין מרכז המעגל הדרומי לבין מרכז המעגל הגדול.

לפי האגדה המקומית, כל המערך של מעגלי האבנים מייצג חתונה שהופרעה במזימת השטן: האבנים המסודרות במעגל הם רקדנים שקפאו. האבנים בדרך התהלוכות המובילה אל המעגל הגדול מהנהר הן הנגנים, ושלוש האבנים שיוצרות את החדר (Cove) הם החתן, הכלה והכומר השיכור.

מעגל האבנים של סטנטון דרו נתן לג'ון ווד השראה לתכנן שכונות עגולות הקיימות עד היום בעיר באת' (Bath) הסמוכה. לאבנים גוון אדום המזכיר את סיפורי קמלוט והאבן בחרב. ליד סטנטון דרו נמצא הכפר קאמליי (Cameley) ומסיבה זו יש הטוענים שהוא מקומה של קמלוט האגדית.

מעגלי אבנים בוסקאוון-און (Boscawen-Ûn Circle) והנערות העליזות (The Merry Maidens)

מעגל האבנים בוסקאוון-און שוכן באזור קצה האדמה, מרחק מספר קילומטרים ממן-אן-טול, כשבמרחק כמה קילומטרים משם נמצא מעגל הנערות העליזות. כל אזור קצה אנגליה עמוס במעגלי אבנים ואתרים מגליתים. המעגל של בוסקאוון הוא אליפסה שבצד הפחוס קוטרה 22 מטר, בדיוק כמו הקוטר של מעגל בוסקדנאן מצפון, ובצדה הארוך קוטרה 25 מטר, בדומה לקוטר מעגל הנערות העליזות בדרום. זה מראה על הקשר בין שלושת המעגלים הללו, הנמצאים על קו אחד.

בלב מעגל האבנים בבוסקאוון-און יש אבן מרכזית גבוהה (2.7 מטר) ומסביב לה 19 אבנים, בהן אבן אחת עשויה קוורץ, שנמצאת שם לא במקרה. גם במעגל הנערות העליזות יש 19 אבנים. השימוש במספרים ובמידות איננו מקרי. המספר 19 קשור למחזורים של השמש והירח שמסונכרנים כל 19 שנה. במילים אחרות, אם נולדת ב-11.10 א' בחשוון, אזי כל 19 שנה התאריך העברי הקשור למחזור הירח והתאריך הלועזי יהיו אותו הדבר.

על אחת האבנים במעגל בוסקאוון יש ציור של רגל שמוארת בזריחה של היום הארוך בשנה, וניתן לראות גם ציור של גרזן. באופן כללי, רגל יכולה לסמל שזהו אתר עלייה לרגל. גרזן, ובמיוחד גרזן כפול, שימש כסמל של האל בתרבויות פרהיסטוריות אחרות.המעגל עצמו מכוון ליום הקצר בשנה. יש הטוענים שכאן היה בית ספר לבארדים (משוררים דרואידים), כפי שמופיע בשירים וולשים עתיקים. זה היה אחד משלושת ה-"Gorsedds", מקומות מפגש לבארדים ולוחשי לחשים. ליד המעגל נמצא רוגם עם כדים.

בסמוך למעגל של הנערות העליזות כשלוש מאות מטר ממנו עומדות בשדה שתי אבני ענק המרוחקות 90 מטר אחת מהשנייה ומגיעות לגובה של קרוב ל-5 מטרים. המעניין הוא שהאבנים נראות כמעין קונגלומרט, כמו בטון יצוק ולא אבן חלקה, וזאת בדומה לאתרים מגליתים עתיקים בויילס.

מעגלי האבנים לונג מג (Long Meg Stone circle) באזור האגמים צפון אנגליה

זהו מתחם המורכב מכמה אתרים בדומה לאֵייוובּרי, ויש בו מעגלי אבנים ורוגמים, ולכן הוא מכונה "אֵייוובּרי של הצפון".

מעגל האבנים הגדול הוא בקוטר 100 מטר, בדומה במקצת למעגל האבנים של סטנטון דרו, והוא השישי בגודלו בבריטניה (יש 1,300 מעגלי אבנים באיים הבריטיים ובריטני). מחוץ למעגל יש אבן חול אדומה גבוהה שנקראת לונג מג, ועליה חרותות של ספירלות, עיגולים וסמלים. לא רחוק משם יש מעגל אבנים קטן נוסף שנקרא מג הקטנה (Little Meg), ובסביבה יש מעגלי אבנים ומבנים מגליתים נוספים,

כמה ק"מ מדרום מערב למעגל האבנים של לונג מג נמצאים מתחמי סוללות מאיבורו הנג' (Mayburgh Henge) והמלך ארתור (King Arthur's Round Table – ראו בהמשך). מדובר במערך פרהיסטורי נוסף שבמרכזו סוללות ענק גבוהות (עד 7 מטר) היוצרות מתחם מקודש מעוגל בקוטר 117 מטר (מזכיר את סטונהנג' בגודלו). בניגוד למקומות אחרים שבהם הסוללות מורכבות מאדמה, במאיבורו הסוללות נבנו מאבנים שנאספו מהסביבה, ויש בתוכם לפי ההשערה כ-20,000 טונות של אבנים. בלב העיגול אבן עומדת גדולה, וכנראה שהיו בו אבנים עומדות נוספות בעבָר.

מעגל אבנים יפה נוסף באזור האגמים של צפון אנגליה הוא מעגל קאסלריג (Castlerigg stone circle).

[1] בימי קדם מקדשים תוכננו כך שהם יתגלו לעולי הרגל המבקרים בהם בהדרגה, ככל שמתקרבים אליהם יותר. כך היה בפרתנון באתונה, במקדש חתשפסות במצרים ועוד.
[2] חימר מבודד מבחינה אנרגטית וגם מבחינת מים.
[3] אבנים כאלה הובאו גם למונומנטים מגליתיים אחרים, וכנראה שהייתה להן חשיבות מיוחדת. לפי פאול דוורוקס הן משמיעות צלילים כשנוקשים עליהן.
[4] על כמה מאבני הטריטלונים התגלו חרוטות של פגיון וגרזנים פרהיסטוריים בסגנון מיקיני (מה שמוכיח קשר לתרבות המיקינית).
[5] יחס מייל לקילומטר הוא 1.609344.
[6] יש חוקרים אשר חולקים על התיאוריות שלו.
[7] לפי המחקר, הם מאוחרים לתקופות הפרהיסטוריות וייתכן שחלקם אף נחפרו במאות ה-16­–17.
[8] מופיע בכתבי האימן של ר. ארמין. קבוצה רוחנית שהתיישבה ביישוב מעלה צביה שבגליל
[9] כפי שאני מראה בספר "איטליה המקודשת" בסדרה זו,  בפרק "הקשר הנורמני".