הדרואידים (Druids)

הדרואידים היו מעמד הכהונה של הקלטים, הם שמרו על הדת, ההיסטוריה, החוקים, הלימוד והמדע של הקלטים. הם היו חכמים, אנשים עם כישרונות מיוחדים, שנדדו בין היישובים והכפרים, לא כבולים למקום, ולמעשה החזיקו את החברה – אגודות כוהנים רבות עוצמה, ששמרו על המסורות הקדושות בקפידה רבה.

הראשון שמשתמש במילה דרואיד הוא יוליוס קיסר. לפי פרשנות אחת, מקור השם דרואיד הוא מהמילה הקלטית Derwos, שמשמעותה "אמת". לפי הסבר אחר, מקור השם הוא מצירוף המילים הקלטיות "Dru" שפירושו עץ (בעיקר אלון) ו-"Wid", שמשמעותו לדעת. כך, באופן מילולי הדרואידים הם אלה "אשר יודעים את חוכמת עץ האלון". באירית המודרנית המושג Druadh קיבל משמעות של מכשף.

הדרואידים נחשבו לאנשי פלאים. לפי האגדות הם ידעו להזיז אבנים בכוח המחשבה, לשנות צורה, להתנבא, ובנוסף לכך הם היו אסטרונומים, מתמטיקאים ומרפאים, שהכירו את חוקי הטבע ואת המציאות שמאחורי המציאות. הם עסקו בגיאומטריה ומוזיקה מקודשת, מספרים וקריסטלים. אנשי העולם העתיק חשבו שהם למדו את הידע שלהם ממוארים כגון פיתגורס או זלמוקסיס, או לחילופין, שהם אלה שלימדו אותם.

בכדי להיות דרואיד, אדם היה צריך לעבור חניכה ולימוד של עשרים שנה. מה שאנו יודעים לבטח הוא שלא הייתה להם שפה כתובה במובן הרגיל, ושהם זכרו את הלימוד בעל-פה. במילים אחרות, הם עשו מאמץ גדול להביא לפעולה יוצאת דופן של המוח מבחינת זכירה. הוסיפו לכך מתמטיקה, אסטרונומיה, מוזיקה וסוג מיוחד של כתב סמלים מופשט, התייחסות לעולם הטבע וכניסה למסתורין שלו – כל הדברים הללו יחדיו הצליחו להפעיל חלקים רדומים במוח הקשורים לטלקינזיס, טלפתיה, קלרוויינטיות ועוד. ואכן, כותבי העולם הקלאסי העידו שלדרואידים היו יכולות בלתי רגילות, כמו למשל היכולת להתרומם באוויר, להקים מתים, לשלוט במזג האוויר, לנדוד כשהם לא נראים, ולעבור דרך מחסומי הזמן, ועוד. היכולות הללו, הקשורות להפעלה של מרכזים רדומים במוח, מסבירות את הקדוּשה שהקלטים ייחסו לגולגולות, ומזכירות את יכולותיהם של הרישים ההודים.

הייחוד של בית הספר הרוחני של הדרואידים היה התייחסות לטבע והשימוש בכוחות הטבע בכדי להתקדם רוחנית. מבחינת הדרואידים, אדם הוא מיקרוקוסמוס של המקרוקוסמוס, וברגע שהתדרים מסונכרנים, האדם חווה את הטבע והיקום באופן העמוק ביותר. אלא שיש בטבע גם כוחות שמפעילים אותו, כגון השמש והכוכבים, ויש לאדם אפשרות להתחבר לכוחות אלה, ואז הוא מעין אדם על, הנמצא מעל לחוקי הטבע. זאת הייתה משמעות המאגיה שלהם.

מבחינה חיצונית, הדרואידים קישרו בין האנשים הקלטים לאלים הרבים, ניהלו את טקסי הדת, ובנוסף על כך פעלו בתחומים בקהילה כגון משפט, ייעוץ למלך, הוראה, פילוסופיה ומדע. הייתה להם סמכות שיפוטית, שיש אומרים שעלתה על זו של המנהיגים, והאגדות אומרות שהם יכלו לעצור מלחמות.

השלב הראשון בתהליך החניכה הדרואידית כלל ניסיון שיכול לגרום לפחד רב, שבו החניך היה במעין עולם אבוד הנמשל לחושך החיצוני של החלל. ניסיון זה התרחש בחדר או במערה חשוכים, תת-קרקעיים וסגורים. אלה שעמדו בניסיון נולדו לחיים חדשים. המשך החניכה כלל מספר שלבי ביניים (ונמשך עשרים שנה), שאחד מהם היה ללמוד כיצד להיות משורר חורז – "בארד" (Bard). כל דרואיד היה גם בארד, אך לא כל בארד היה דרואיד. בתוך הדרואידים היו אנשים (ובעיקר נשים) שהתמחו בנבואה ונקראו אוֹוָאטים (Ovates). בסוף הדרך הפך הדרואיד לשמאן, כוהן, משורר, פילוסוף, שופט ונביא.

הכותבים הקלאסיים משווים אותם לברהמינים ההודים, הפיתגוראים, והאסטרונומים הבבלים, וטוענים שהייתה להם הבנה של הטבע, אילו צמחים יהרגו ואילו ירפאו, וכן ידע של לחשים ומאגיה. הם היו פילוסופים ותיאולוגים אשר חוקרים דברים נשגבים ונסתרים. יוליוס קיסר, שבילה זמן רב בקרב הקלטים בגאליה, כותב שהם יודעים את גודל האדמה והיקום, את תנועת הכוכבים בשמיים ואת טבעם של הדברים. היו להם כוח וסמכות על פני האלים הנצחיים, הם לימדו את נצחיות הנפש וגלגולים. הוא טען שהדרואידיות התחילה בבריטניה וכי שם מקור הפילוסופיה שלהם. אלא שהקלטים הגיעו לבריטניה רק באלף השני לפנה"ס. אם מקור הרוחניות של הדרואידים הוא מבריטניה, משמע שמקור זה אינו קשור לקלטים, אלא למקור קדום יותר. לפיכך, יש מסורות רוחניות הקושרות את החוכמה הדרואידית לאטלנטיס, מה גם שמעגלי האבנים והשרידים המגליתים המרשימים בבריטניה קדומים הרבה יותר מן הזמן שבו הופיעה בה התרבות הקלטית.

טליאסין (Taliesin)

הבארד החשוב ביותר במסורת הקלטית הוא דמות אגדית בשם טליאסין, וסיפור שהיה כך היה: האלה קֶרידווֶן (ראו בהמשך) רצתה ליצור אליקסיר (שיקוי) של חוכמה ויופי עבור בנה המכוער, ואספה לשם כך חומרים שונים למרקחה. העוזר שלה היה אדם צעיר בשם גוויון ((Gwion, שתפקידו היה לערבב את התערובת בקדרה.

בשיקוי מעין זה רק שלוש הטיפות הראשונות הן יעילות והשאר לא. בשלב מסוים החל גוויון להשתעמם במשימתו ודעתו הוסחה. הוא התרשל בבחישה, ונתז רותח בן שלוש טיפות נחת על אצבעו. גוויון הכאוב מיהר להכניס את אצבעו שנכוותה אל תוך פיו, ומיד נעשה חכם ויפה, ובעל יכולת שינוי צורה.

מבועת מהשלכות מעשהו, ברח גוויון מזעמה של קרידוון והפך את עצמו לארנב, אבל קרידוון רדפה אחריו ושינתה את צורתה לכלב. גוויון רץ כחץ לנהר, קפץ למים ושינה את דמותו לדג, אך קרידוון שינתה את דמותה ללוטרה והמשיכה לדלוק אחריו במהירות גם במים. גוויון השתנה לציפור והמריא לשמיים, אך קרידוון הפכה לנץ והמשיכה לרדוף אחריו. לבסוף, גוויון הפך את עצמו לגרגר תירס בתחתית ערמת גרגרים, שם חשב שלא יימצֵא. תוכניתו לא צלחה. קרידוון הפכה את עצמה לתרנגולת – ובלעה אותו.

כשחזרה לדמותה הרגילה, הבינה קרידוון שהיא בהריון ושגוויון הוא העובר המתפתח בבטנה. היא החליטה להרוג אותו, אך כאשר נולד התינוק, יופיו וחן תנועותיו מנעו מבעדה לבצע את תוכניתה המקורית, ולכן הכניסה אותו לתוך שק גדול מעור והשליכה אותו לים, לגורלו. השק נתפס במלכודת הסלמון השנתית והוצג בפני הנסיך אלפין, שנודע אז בכינויו "הנסיך חסר המזל". מרגע שהוצא מהשק והונף על גבי אוכפו של הנסיך, החל התינוק לדבר ולדקלם, ולשורר על גדולתו של הנסיך ועל האופן בו יביס את אויביו. לא זו אף זו, התינוק המשיך בדברי נבואה ותחזיות, עד שגורלו של הנסיך אלפין השתנה לטובה.

לתינוק קראו טליאסין, ופירוש השם הוא "מצח זוהר". הוא גדל בחצר המלוכה והפך למשורר הלאומי, הבארד הראשי של בריטניה, ראש מסדר הבארדים של הדרואידים. שיריו, מעשיו ונבואותיו מהווים חלק עיקרי של המיתולוגיה הוולשית, והם עוררו בוולשים השראה רבה בצאתם לקרבות על עצמאותם.

המשוררים הבארדיים (Bards)

חלק מלימוד של כוהן דרואידי כלל להיות משורר – בארד. אפשר היה ללמוד זאת גם כנושא בפני עצמו (ללמוד להיות בארד בלבד), השירה נתפשה כפתח לעולמות הלא נראים, בדיוק כמו שירת הקנה[1] האתיופית או ההייקו היפני. תוכנית הלימודים של בארד אירי כללה: צורות חרוזים, חיבור, חזרה על סיפורים, לימוד דקדוק, אוגהם (כתב עצים – ראו בהמשך), פילוסופיה וחוק – כל זאת במשך שבע שנים, ושבע שנים נוספות שהוקדשו ללימודים יותר ספציפיים.

תפקידו של הבארד היה לדעת בעל-פה את ההיסטוריה של העם, הארץ, והגזע. להחזיק את המהות של האומה ולספר על כך לאנשים ולמלך. הוא מזכיר שבועות שנשבעו, קרבות שנוצחו, אירועים יוצאי דופן, את הקשר של השבט לקדושה של האדמה, הרים ומעיינות, נהרות וגבעות, וכן את פולחן החיים הנסתרים שבטבע, חיות ואת פולחן האבות. מהמסורת הבארדית נשארו לנו כתבים עתיקים בויילס ובאירלנד, הראשונים בהם מן המאה ה-12, אך הם מסתמכים על מקורות בני מאות שנים.

כשהרומאים כבשו את בריטניה, הם הרשו לבארדים להמשיך במסורת שלהם, אבל נלחמו מלחמת חורמה בדרואידים. הסיבה הייתה שהדרואידים נתפשו כאיום והבארדים לא. לכן, חלק גדול מהחוכמה הדרואידית הוחבא בתוך השירים והסיפורים של הבארדים, ונמצא שם עד היום. בתי הספר הבארדיים המשיכו להתקיים באירלנד עד המאה ה-17!

החגים  של הקלטים והדרואידים

לוח השנה הקלטי מורכב משמונה ימי ציון – חגים – כשהמועד החשוב ביותר הוא יום השוויון האביבי, המתקיים ב-21 במרץ, והמועדים האחרים הם היום הארוך בשנה, היום הקצר בשנה, יום השוויון הסתווי, וארבעה ימי בין-הזמנים, חגי אמצע, "חוצי-רבעים". ימים אלה נחגגו על ידי טקסים ועלייה לרגל למקומות קדושים בטבע.

בתקופות הפגאניות הקדומות, שניים מתוך תאריכי וחגי בין הזמנים היו חשובים ביותר, והם חג האביב שהתקיים בתחילת מאי, בין יום השוויון ליום הארוך בשנה, ונקרא בלטיין, וחג הסתיו שהתקיים בתחילת נובמבר, בין יום השוויון ליום הקצר בשנה, ונקרא סמהיין. חג אחד היה קשור ללידה – בלטיין, והשני למוות – סמהיין. תאריכים אלה היו חשובים במיוחד מבחינת העדרים. תחילת מאי היה הזמן שבו העדרים יצאו להרים ולמקומות הגבוהים והקרים, ותחילת נובמבר הזמן שבו הם חזרו למכלאות.[1]

בנוסף לשני החגים החשובים הללו, היו עוד שני חגי אמצע, והם אימולק, שנחגג בתחילת פברואר והיה גם תקופה של פסטיבלים, בין היום הקצר בשנה ליום השוויון האביבי, ולונאסה, שנחגג בתחילת אוגוסט והיה גם תקופה של חתונות, בין היום הארוך בשנה ליום השוויון הסתווי.

בנוסף ל"ימי האמצע", הקלטים חגגו גם את הימים הסולאריים עצמם – היום הארוך בשנה, היום הקצר וימי השוויון – וייחסו להם משמעות רבה. אם ימי האמצע הם שיא העונות, הביטוי של העונה בכדור הארץ – למשל, בתחילת אוגוסט הכי חם, ובתחילת פברואר הכי קר – הרי שהימים הסולאריים הם האנרגיה של העונה הנכנסת לכדור הארץ, זמן שבו יש אוריינטציה מיוחדת לשמש בשמיים ולשביל החלב.

במילים אחרות, הקלטים חיו את מחזורי הטבע, וחשוב היה להם להתחבר אליהם פיזית ואנרגטית. החיים הדתיים והחברתיים סונכרנו והותאמו אל מחזורי הצמחים, בעלי החיים, העונות בכדור הארץ, מסלולי השמש, הירח והכוכבים. להלן כמה שורות על שמונת המועדים הקדושים של הקלטים וכוהניהם הדרואידים.

סמהיין (Samhain) – חג האמצע הסתווי, שנחגג ביום האחד בנובמבר (1.11), אך התאריך המדויק של האמצע הוא החמישה בנובמבר (5.11). הקלטים האמינו שבתקופה זו הופכים הצעיפים שבין העולמות דקים במיוחד, וזה זמן טוב לתקשורת עם המתים. זה היה חג שבו הדליקו מדורות.

בלטיין (Beltane) – חג האמצע האביבי, שנחגג באחד במאי (1.5), למרות שהתאריך העתיק יותר היה כנראה השמונה במאי (8.5). יודעים זאת לפי כיוונים של מונומנטים עתיקים כמו גלסטונברי. חג זה היה קשור להדלקת מדורות מסורתית ולטקסים של קפיצה מעל אש. זה היה זמן שבו בירכו את הפתחים, זמן של התחלות שמצריכות הגנה. העדרים יצאו אל ההרים (והמליטו), הטל שירד בזמן הזה נאסף והיה בעל תכונות מיוחדות, הטבע היה חגיגי ופורח.

אימבולק (Imbolc) – חג האמצע החורפי, שנחגג באחד בפברואר (1.2), למרות שהיום האמיתי הוא סביב הארבעה בפברואר (4.2). זה היה חג שנקשר עם פסטיבלי המסכות של חורף, חג שבו מגרשים רוחות רעות והשפעות שליליות של העבר ומכינים את הקרקע לברכות של העתיד. במסורת הקלטית הוא נקשר עם בריגיט הקדושה, שמבקרת בבתים ומברכת את האנשים, ובכדי לכבד אותה היו יוצאים לבארות ומקדשים מים מיוחדים. כמובן שכל חג היה הזדמנות לשתייה, מוזיקה, ריקוד והדלקת מדורות.

לונאסה (Lughnasadh) – חג האמצע הקיצי, שנחגג באחד באוגוסט (1.8), למרות שהתאריך האמיתי הוא השישה באוגוסט (6.8). זה היה חג הקציר והזמן שבו אופים את הלחם. הקיץ היה בשיאו, והחג היה קשור לאל השמש לוג, המשלים את מסע הגיבור. בזמן זה היו מקיימים פסטיבלים של מוזיקה וריקוד, תחרויות ספורט וירידים, עולים לרגל לראשי הרים או מקומות קדושים, וגם עוסקים בחיזור בין המינים. זה היה זמן של חתונות.

יול (Yule) – זה היה השם של היום הקצר בשנה, שנחגג ב-21 בדצמבר. בזמן זה ניתן היה לראות בשמיים את "הצייד הפראי" – קבוצה של ישויות על טבעיות, נשמות של מתים או יצורים מהעולם התחתון, בהובלת מלך העולם התחתון גווין אפ נוד (Gwyn ap Nudd) במסע רדיפה אחר משהו לא ברור. מה שכן היה ברור הוא, שמי שרואה מחזה זה הוא בצרות. לעיתים כל החבורה המבהילה הזו רודפת אחר שדים שרוצים להזיק לבני אדם, במטרה לכלוא אותם בשאול. המסורת הקלטית מתכתבת עם המסורת הנוצרית, שרואה את הזמן בין חג המולד (25.12) לבין האפיפניה (חג הטבילה, 6.1) כזמן מסוכן.

יול נחשב לזמן שבו נולד מחדש האל המקורנן, העיקרון המארגן של הטבע.

ליתה (Litha) – היום הארוך בשנה, שנחגג ב-21.6. זהו זמן של תקשורת בין כדור הארץ והיקום, חיבור של שמיים וארץ – זמן בו האור מגיע לשיאו, עובדה המתבטאת בפעילות מוגברת של הצמחייה. יש לזכור שהחברה הקלטית הייתה מאוד קשורה ליער, וכך גם הדת שלה. ביום זה היו מתאספים בקרחות יער ובמעגלי אבנים, והמעגל סימל את השמש. הרבה מונומנטים פרהיסטוריים וקלטיים קשורים ליום זה.

מאבון (Mabon) – זהו יום השוויון הסתווי, החל ב-21 בספטמבר. זה היה זמן האסיף של הפירות, המקביל לחג האסיף אצלנו ולראש השנה העברית. היה זה זמן של מדידה, שקילה וחשבון נפש, כשהסתיו כבר מורגש באוויר והקיץ מגיע אל סופו. החג קרוי על שם אל הפריון הוולשי. יש אומרים שזה היה יום המתאים במיוחד לייצור חפצי כשף, כדוגמת שרביט ומטה.

אוסטארה (Ostara) – זהו יום השוויון האביבי, החל ב-21 במרס. זהו זמן של התחלות, שבו הצמחים מניצים מתרדמת החורף. זה היה יום חג של הדלקת מדורות, שסימלו התנקות מהחורף לקראת האביב, וגם התחלת המחזור האסטרולוגי והשנה החדשה. בהרבה תרבויות בימי קדם נקשר יום זה לאלוהויות נשיות.

דרואידים מודרניים (Neo-Druids)

התרבות הקלטית הקלאסית נעלמה מבריטניה בתקופת הרומאים, ומויילס ואירלנד – עם הגעתה והתבססותה של הנצרות במאות ה-5–6 לספירה, המרכז הדרואידי באנגלסי נכבש ונהרס בשנת 70 לספירה ובתי הספר הרוחניים נעלמו, אלא שב-300 שנה האחרונות יש ניסיונות לשחזר את האמונה והדרך הרוחנית העתיקה. הדרואידיות למעשה מומצאת מחדש כדת מבוססת טבע ומאגיה שנקראת "ניאו-דרואידיות". בשנים האחרונות יש מספר זרמים של תנועות עידן חדש הדומות לניאו-דרואידיות, כגון ניאו-פגאניות וכישוף, אולם אלה חדשים יותר.

התנועה הדרואידית החדשה התחילה על ידי ג'ון אוברי, האדם שגילה את מעגל האבן באֵייוובּרי וחוקר עתיקות ידוע כבר במאה ה-17. הוא האמין שמעגלי האבן קשורים אל הדרואידים והיה כנראה חבר במסדר דרואידי סודי ועתיק שנקרא "החורשה של הר אמאוס". התלמיד שלו – ג'ון טולנד, קרא לאסיפת דרואידים מכל רחבי האיים הבריטים וייסד את מסדר הדרואידים העתיק ביותר שעדיין קיים, "חורשת האם", שנוסד בשנת 1717, ביום השוויון.

הדמות החשובה הבאה מבחינת הדרואידיות הוא ויליאם סטוקלי. בנוסף להיותו ממשיך דרכו של אוברי מבחינת חקירת וגילוי מעגלי האבנים, הוא היה היורש של טולנד בהנהגת המסדר הדרואידי. אותם אנשים האמינו שהדרואידיות העתיקה נשלחה על ידי אלוהים לאדמה בכדי להכין את הקרקע להופעת ישוע והנצרות. הדרואידיות, לפי טענתם, התרכזה בפולחן אל אחד, מונותיאיסטי, שיוצג על ידי עקרון האור, המגולם בשמש.

ב-1834 המסדר של חורשת האם התפצל למסדר המאוחד העתיק של הדרואידים, והמסדר העתיק של הדרואידים. כיום ישנם מספר זרמים ניאו-דרואידיים, אך ההבדלים ביניהם פעוטים. הרעיון המרכזי הוא לעסוק באהבה, בריפוי, ולמרבה הצער גם בברכות ובהטלת קללות. לפי הערכה, במערב אירופה ואנגליה במיוחד יש כ-12,000 ניאו-דרואידים[2].

מה זה אומר להיות דרואיד?

הדבר הראשון בדרואידיות הוא בניית מזבח, מקום מקודש, היכול להיות בבית או בגינה, שמוקדש לאלוהות או לכוח זה או אחר. העניין הוא לגדור מקום וזמן מקודש, להתייחס אליו, לחוש אותו, לקדש אותו, לתפוש אותו כמתנתו של האלוהים לנו, כשההתייחסות שלנו, ההתפעמות שלנו, היא המתנה בחזרה. הגידור מאפשר לנו לעשות זאת.

המקום המקודש הוא פעמים רבות מעגל (ברוח מעגלי האבנים העתיקים, כגון סטונהנג'). המעגל יכול להיות מצויר בשמיים, בעננים, בעצים, על האדמה. המעגל הוא אזור של שלווה ושל הרמוניה, קודש הנבדל מהחוץ. סביב המעגל יש בדרך כלל תנועה נגד כיוון השעון או עם כיוון השעון. המעגל הוא השמיים ותנועת הכוכבים והשמש והירח בשמיים.

המעגל נטען, מקוּדש, בעזרת פולחנים, קטורת, מים מקודשים, צלילים, אש. הוא מכיל את ארבעת האלמנטים, ארבעת הכיוונים, ועל ידי כך מייצג את הארץ, ויחד עם זאת, הצורה שלו מזכירה את השמש והירח. המעגל מכנס את האדם פנימה ולא נותר לו אלא לפנות כלפי מעלה – לשמיים.

רוב המעגלים בעבודה הדרואידית בבריטניה עובדים עם ארבעת היסודות באותם מקומות: אדמה בצפון, אוויר במזרח, אש בדרום, ומים במערב.

בנוסף למעגל, המסורת של הניאו-דרואידיות היא לבנות (ליצור) מקום מקודש נוסף, והוא החורשה הפנימית, שלעיתים נעזרת בחורשה חיצונית.

החורשה הפנימית והחיצונית:

חורשה היא סמל למשכן האלים, בימי קדם היא הוקדשה לדבקון הקדוש, סוג של מטפס שהוא מצב ביניים בין עץ לצמח. החורשה היא כמו עולם קסום בפני עצמו, השונה מהעולם שלנו. בנוסף לחורשה החיצונית ישנה גם חורשה פנימית, המופיעה באגדות שונות, והיא נמצאת בעולם מציאות אחר.

הכוהנים הדרואידים ניסו להתחבר למהות העצים, לתרגם את חוכמתם. יחד עם זאת, בימי קדם עצים לא נחשבו תמיד לחברותיים, וחלק מהעבודה היה לרַצות את רוח העצים. עצים יכלו לגרום לחוסר מנוחה, כפי שבא לידי ביטוי בסרט ובספר הנפלאים "שר הטבעות". עצים הם כמו שלוחות של האדמה, חיים עתיקים, שמתקיימים שנים רבות יותר מבני האדם. העצים ראו הרבה יותר מאיתנו, יודעים הרבה יותר מאיתנו, והם מאגר של זיכרון וחוכמה.

ביער היו מקומות חשוכים מפחידים שנחשבו לקדושים, כמו גם מעיינות, בארות ובריכות, הקלטים הניחו בהם דמויות מגולפות מעץ. הדמויות היו מופשטות בדרך כלל והתמזגו עם ייצוגים של פאלוס, איברי גוף אחרים, ולעיתים היו אלה פרצופים בלבד, מגולפים מעץ או מפוסלים באבן.

חלק מאזורים פתוחים ביער (קרחות יער) נחשבו מקודשים ונקראו נמטון (Nemeton). לרוב היו אלה מקומות שמסביבם היו עצי אלון. בנמטונים התקיימו הלימודים של החניכים הצעירים שהתחנכו להיות דרואידים.

הקלטים היו אנשי היער, והיה להם יחס מיוחד לעצים. היו שמונה עצים שנחשבו לאצילים, והם לבנה, אלמון, ערבה, אלון, בן חוזרר, אגוז לוז, תפוח, מילה, ובנוסף אליהם שמונה עצים פשוטים, ושמונה עצים שרכים. כל אחד מהעצים היה אות בשפה העתיקה, שנקראה אוגהם.

אוגהם (Ogham)

אוגהם היא סוג של שפה קלטית עתיקה, שבה 25 אותיות המסודרות בקבוצות של חמש. האותיות מורכבות מחריטות על עץ, כאשר הדבר החשוב הוא מספר הקווים, כיוונם ואורכם, וכן סוג העץ. ישנה מחלוקת לגבי מקור הכתב. יש הטוענים שהכתב פותח במאה ה-6 לפנה"ס כפיתוח של סימני ידיים, וכי האותיות מבוססות על אותיות יווניות, ויש הטוענים שהוא מאוחר יותר וקשור להופעת הרומאים בבריטניה (לפי טענה זו ייתכן שהכתב פותח כאמצעי תקשורת סודי של הדרואידים כנגד הרומאים). מבחינה היסטורית אותיות האוגהם מופיעות לראשונה באירלנד ובויילס במאה ה-4 לספירה, אך ברור שהן מבוססות על כתב עתיק יותר.

בתחילה כתבו את אותיות האוגהם רק על לוחות עץ, ואז סוג העץ משנה את המשמעות, ולכן לא מצאו כתבים קדומים מאוד (מכיוון שהעץ נרקב). הייתה זו מעין כתיבה מאגית, שהתבססה גם על מספרים (כזכור, הדרואידים נחשבו לאלה שהעבירו את הידע הרוחני והמתמטי לפיתגורס).

אותיות האוגהם שימשו בעיקר לציון שמות או מקומות. כמעט ולא משתמשים בחמש האותיות האחרונות, אלא בעיקר בעשרים הראשונות. עם השנים, הידע על משמעות אותיות האוגהם הראשונית אבד, וכיום מכירים את הכתב, אך לא את משמעותו העתיקה. בימי הביניים המוקדמים השתמשו באותיות האוגהם בכדי לכתוב את האירית הקדומה וחרתו אותן על אבנים, וכך הכתב שרד.

אגדות מסתוריות עתיקות

לפי האגדות, המופיעות לראשונה בספרו של ג'פרי ממונמות' מהמאה ה-12 "ההיסטוריה של מלכי בריטניה",[1] הרי שבאלף הראשון לפנה"ס (זמנם של הקלטים) הייתה בבריטניה ממלכה עתיקה שמקורותיה בפליטי טרויה ומלחמות היוונים. נכד של אניאס נסיך טרויה בשם ברוטוס, שנולד בעיר אלבה לונגה שבאיטליה (לשם הגיעו הפליטים לאחר המלחמה), נאלץ לעזוב את ארצו ונדד לצרפת, שם ייסד את העיר טור (Tours). משם הוא המשיך לבריטניה והקים את "טרויה החדשה" באתרה של לונדון (שנקראה בתחילה Trinovatum). הוא הוליד שושלת של מלכים, מילא את הארץ בצאצאיו, כתב חוקים לאנשים ושלט בצדק. לאחר מותו הארץ חולקה בין שלושת בניו ששלטו על ויילס, סקוטלנד ואנגליה בנפרד. האי הבריטי נקרא "בריטניה" על שמו. כל זה קרה במאה ה-11 לפנה"ס.

ברוטוס והטרויאנים האחרים שנלווים אליו מונחים בדרכם על ידי האלה דיאנה. בריטניה באותה תקופה מאוכלסת על ידי ענקים ונקראת אלביניון. הטרויאנים נלחמים בהם ומנצחים אותם. ענק אחד נמצא על האי סנט מייקל, תחילתו של קו האנרגיה העיקרי של אנגליה. גם הוא מנוצח ונעלם. מנהיג אחד של הטרויאנים נקרא קוריניאוס (Corineus) והוא מתיישב בקורנוול שנקראת על שמו. לענק הגדול ביותר קוראים (איך לא?) גואמגוט. קוריניאוס נאבק בו וזורק אותו מהצוקים אל מותו.

בלדוד היא המלך העשירי בשושלת הטרויאנית של ברוטוס. משמעות השם היא "אדון הזאב". הוא נשלח על ידי אביו ללמוד באתונה וחזר עם ארבעה פילוסופים בכדי לייסד אוניברסיטה בלינקונשייר, אלא שצרעת שכביכול לקה בה גרמה לגירושו מהארמון, והוא התקיים כרועה חזירים לא רחוק מבאת'. כאשר שם לב שהחזירים טובלים במים החמים ונרפאים ממחלות העור שלהם, עשה כך גם הוא (מעניין לציין שמבין החיות, עורו של החזיר דומה ביותר לעור האדם). לפי האגדה, הוא ייסד את העיר באת' באמצעי קסם והקדיש אותה למינרווה אתנה. הפסל שלו צופה עד היום על המעיינות החמים בלב העיר.

בלדוד היה קוסם שעסק במאגיה. הוא ייצר לעצמו כנפים דוגמת איקרוס וניסה לעוף ללונדון, אלא ששם התנפץ על קיר ומת. הוא נקבר ב"טרויה החדשה" (הלא היא לונדון). לבן שלו קראו ליר – והוא מופיע במחזהו של שייקספיר בתור "המלך ליר". ג'ון ווד המבוגר, מתכנן העיר באת' במאה ה-18 וחבר באגודות הדרואידים, הציע לזהות את בלדוד עם קוסם בשם אוואריס, הקשור לארצות הצפון האגדיות ההיפרבוריאניות.

אוואריס הוא דמות אגדית שגילתה את העולם במעוף על חצו של אפולו. לפי אפלטון הוא קשור לתראקים, ולפי מקורות אחרים הוא סקיתי שהיה מצוי באומנויות הנבואה – אולם ג'ון ווד חשב שהוא בריטי. כך או כך, מדובר בדמות אגדית שהגיעה מארצות רחוקות, אך כובדה על ידי היוונים. רוב הכותבים היוונים טענו שהוא הגיע מהיפרבוריאה. פאוסניוס (היסטוריון יווני) טוען שהוא טיהר את ספרטה והקים בה מקדש לפרספונה – אלת השאול.

המשך הסיפור כפי שמופיע בספר מהמאה ה-12 – "ההיסטוריה של מלכי בריטניה" – הוא שבמאה ה-5 לפנה"ס שלט בבריטניה מלך אגדי בשם מולמאטיוס (Molmutius) שכתב קובץ חוקים, וקבע שמקומות קדושים יהיו מעין ערי מקלט. ולבסוף, אחד המלכים האחרונים בשושלת הטרויאנית של ברוטוס היה המלך לוד. הוא בנה בלונדון טירה בשנת 70 לפנה"ס ומכאן השם לונדון, הטירה של לוד.

הגעת הרומאים לבריטניה

החל מהמאה ה-2 לפנה"ס מגיעים לבריטניה פליטים מגאליה הקלטית, הבורחים מהרומאים ומביאים איתם תרבות קלטית מורכבת ומתקדמת יותר, ומעט שונה מזו האנגלית. אלא שבשנת 43 לספירה נכבשת בריטניה על ידי הרומאים ומתחיל פרק חדש בתולדותיה.

התושבים המקומיים של בריטניה (הבריטונים) חיו בשלווה יחסית, עד שהגיעו הרומאים וכבשו אותם. ואז התחיל מאבק קשה של הכובשים מול האליטות הדתיות-חברתיות של הבריטונים – במיוחד מעמד הכהונה הדרואידי, שמצא מקלט באי אנגלסי בצפון ויילס אשר נכבש רק בשנת 70 לספירה.

בסופו של דבר, הבריטונים התמזגו בממלכה הבריטית רומאית, הנשים שלהם נישאו לשליטים הרומאים, ונוצר מעמד שליט חדש שחי בערים והוא שילוב של בריטונים מקומיים, מתיישבים רומאים, ואנשים מכל רחבי האימפריה. בריטניה הייתה חלק מעולם גדול ורחב, בעלת מאפייני תרבות דומים לכל מקום אחר באימפריה, אך עם גוון מקומי, שהחשוב ביותר שבו היה השימוש בשפה הקלטית העתיקה.

[1] ראו ספר "מסתרי ארון הברית באתיופיה" בסדרת טיולי תרבות ורוח, הוצאת פראג, 2019.
[1] במסורת הנוצרית החגים הללו נשמרו בדמותם של חג סנט ג'ורג' באביב, וציון יומו של סנט דמיטרי, או ליל כל הקדושים (Halloween).
[2] בנוסף לאלו שמגדירים עצמם כדרואידים, ישנה תנועה של מכשפות ומכשפים שנקראת וִויקה (ראו בהמשך) ותנועות שונות המגדירות עצמן כניאו-פגאניות ומתייחסות למסתרי האדמה והטבע.

[1] זהו ספר שבו נזכרים לראשונה סיפורי השולחן העגול והמלך ארתור. ג'פרי טוען שמקורותיו הם ספר עתיק יותר שהגיע אליו מחברו וולטר מאוקספורד. רוב החוקרים רואים בספר המצאה ספרותית ותו לא, אלא שהאנגלים במשך הדורות ראו אותו כמכיל עובדות היסטוריות אמיתיות.