מרגרט מארי, האימא של המכשפות

מרגרט מארי (Margaret Murray) נולדה ב-1863 במשפחה אנגלית הודית והייתה בקיאה בתרבות הודו, מצרים, והתרבות הקלטית העתיקה. היא הייתה האישה הראשונה שמונתה כמרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטאות אנגליה, פמיניסטית מובהקת ומכשפה. מארי הייתה מומחית בפולקלור וראש החברה לפולקלור האנגלית בשנים האחרונות של חייה (1954–1963). היא נפטרה ב-1963 בגיל 101. ספרה האחרון נקרא "מאה השנים הראשונות".

מרגרט מארי התחילה את הקריירה שלה כעוזרת לפלינדרס פיטרי (Flinders Petrie, 1853–1942), אבי הארכיאולוגיה, שחפר במצרים וישראל, האיש שפיתח את שיטות ועקרונות הארכיאולוגיה המודרנית (עקרונות השכבות – סטרטיגרפיה, כרונולוגיה לפי טיפוסי חרסים). במסגרת העבודה שלה עם פיטרי הם חקרו את בית הקברות בסקרה וגילו קברים חשובים, מצאו את האוסיריון במצרים ועוד. כמו כן היא הייתה חלק מצוות האוניברסיטה של לונדון UCL, משם קיבלה תואר דוקטור.

במלחמת העולם הראשונה החלה ההתעניינות שלה בכישוף בהקשר היסטורי ועכשווי, וכתוצאה מכך היא החלה לפתח מושגים כגון "הדת הקדומה" או "האל המקורנן". ההנחה המרכזית שלה היא שבפרהיסטוריה היה אל אוניברסלי שנקראה האל המקורנן (Horned God). בכל העולם הייתה מעין דת קדומה, שאחד הביטויים שלה הוא הערצה של קרניים בתרבויות שונות, החל מהרי פמיר במרכז אסיה וכלה ביישוב הפרהיסטורי וינצ'ה שעל הדנובה. הקרניים ייצגו את כוח הטבע במופעו הזכרי, שהתקיים במקביל לכוח הטבע במופעו הנשי – האם הגדולה.[1]

בזמן המלחמה היא חלתה ונשלחה להבראה בגלסטונברי, שם החלה לפתח התעניינות במסורות של המקום (שנחשב לאי אבלון) ובאגדות הארתוריאניות, ובעקבות כך חיברה את ספרה Egyptian Elements in the Grail Romance.

בתור חופרת עצמאית היא חפרה במלטה ומצאה שם אתרים מגליתים חשובים ומקדשי אלה. לאחר מכן היא חפרה באיים מיורקה ומנורקה (ליד מיורקה) בספרד, שם גילתה תרבויות פרהיסטוריות לא ידועות שהותירו אחריהן אתרים מגליתים נפלאים. בין לבין, היא המשיכה בהתעניינות שלה בפולקלור ובכישוף, ויצרה קשר עם דמויות רוחניות מובילות באנגליה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, כגון דיון פורצ'ן (Dion Fortune).

מרגרט מארי הרצתה במוסדות אקדמיים באנגליה וברחבי העולם והתחילה לכתוב ספרים על תיאוריות הכישוף שלה, היה לה קשר לישראל: היא בילתה כאן שתי עונות חפירות והשתתפה בחפירות של תל עג'ול (ליד עזה) ב-1935 ביחד עם פיטרי, ובפטרה ב-1937 באופן עצמאי (ואף פרסמה ספר על המקום). מעניין לציין, שיחד איתה חפר בתל עג'ול (כמתנדב) גם ג'רלד גרדנר, מייסד תנועת הוויקה.

בסוף שנות ה-30 היא פרשה מעבודה פעילה בארכיאולוגיה והקדישה את שלושים השנים הבאות לחקר הפולקלור הבריטי ולנושאים שעניינו אותה כמו מצרים. בגיל 91 מונתה כראש אגודת הפולקלור הבריטי. היא כתבה את הערך "כישוף" באנציקלופדיה הבריטית והשפיעה רבות על תפישתנו את העולם הזה.

במהלך המחצית השנייה של חייה הארוכים, מארי התמקדה בהוכחת ומחקר היפותזת הכישוף שלה, שגובשה כבר בשנות ה-30. לפי תפישתה, רדיפת המכשפות בימי הביניים הייתה ניסיון להכחיד אמונה פגאנית קדומה ששרדה – הדת הישנה, שבמרכזה האמונה באלוהים בעל הקרניים.

היא הסתמכה על משפטי מכשפות מהמאה ה-17 וטענה שעד לימי הביניים נשמרה הדת הקדומה באירופה על ידי תת-קבוצות במקומות נידחים וגם באזורים הכפריים, כשבמרכזה פולחני פוריות. מארי הסתמכה על העדויות במשפטי המכשפות, באופן שמעורר כיום התנגדות בקהילה האקדמית. אחת הטענות המרכזיות נגדה הייתה שהיא מביאה ציטוטים ממשפטים באופן סלקטיבי, ושההודאות בהם לא משקפות שום דבר אמיתי. אלא שאני חושב, שבהתייחסות שלה לכישוף באירופה היא מסתמכת על נושא המאגיה במצרים, אליו נחשפה מן הסתם באופן מעמיק. כמו כן, כנראה שהושפעה ממחקריו של האנתרופולוג ג'יימס פרייזר (James George Frazer), כפי שמופיעים בספר ענף הזהב (The Golden Bough).

ב-1933 היא פרסמה את הספר "אלוהים של המכשפות" (The God of the Witches) המיועד לקהל הרחב, בו היא מפתחת את מוטיב "הדת הישנה". בנוסף על כך, היא המשיכה לפרסם ספרים כגון "שירה דתית מצרית קדומה", או "היופי שמצרים הייתה", וכן וספרים בנושאי כישוף כגון "כתות הכישוף במערב אירופה" (Witch-Cult in Western Europe).

בכתביה על כישוף היא מבדילה בין כישוף טקסי, שזה הדת העתיקה של אירופה, ובין כישוף מעשי, שממנו צריך להימנע ואין לו ערך. אלא שלפי טענות של מסדרי המכשפות המודרניים, היא הייתה ראש ארגון המכשפות האנגלי, וגם עסקה בכישוף מעשי.

כנראה שאחד העוזרים שלה בארגון המכשפות האנגלי היה ג'רלד גרדנר, מייסד תנועת הוויקה, שנשען בטקסים שפיתח על התיאורים ותיאוריות הכישוף המופיעות בספריה. לדוגמא, הנושא של 13 מכשפות בתא, כפי שקיים בתנועת הוויקה שהוא הקים, מתבסס ומופיע לראשונה בספרים של מרגרט מארי, ואין לו סימוכין במקומות אחרים. כך, האל המקורנן הופך להיות אחד משני האלים העיקריים בוויקה.

מרגרט מארי הייתה אישה מלאה בניגודים – מצד אחד חוקרת מבריקה וקפדנית, ומצד שני עוסקת בנסתר ובכישוף, בעלת תיאוריות שרבים מתייחסים אליהן כמלאות בפנטזיות ובמחשבה לא בּשֵלה. למרות זאת בחרתי להביא את התיאוריות של מארי במלאותן, וכל אחד ישפוט אותן בעצמו.

הדת הקדומה והאל המקורנן

לפי מרגרט מארי, הדת הקדומה[2] הייתה משותפת לכל המין האנושי והתקיימה עוד מהתקופה הפליאוליתית (תקופת האבן הקדומה) כשאדם גר במערות ונחשב לפרימיטיבי. האל המקורנן היה הדמות המרכזית בפנתיאון הפגאני והוא מופיע בציורי קיר במערות כבר בתקופה זו, אלא שדת קדומה זו נעלמת בתקופה הניאוליתית (המהפכה החקלאית), עם עליית אלוהויות הצמחייה ובמיוחד האלה-אֵם, והיא חוזרת בתקופת הברונזה בשוּמֶר ובמצרים.

בשוּמֶר האל נקבע לפי מספר הקרניים שלו, כשהגבוה ביותר יש לו שבע קרניים, ולכן בחזון יוחנן לשטן יש שבע קרניים (הנוצרים הפכו את האל המקורנן לשטן). לאל השוּמֶרי אנקידו היו שתי קרניים. בטבלת נרמר (הלוח המצרי הקדום ביותר) מופיעה אישה עם קרניים. האל המצרי אָמון הוא אל מקורנן, עטוף בעור טלה, עם קרניים מסולסלות שמופיעות גם על ראשם של האלים חנום ואוסיריס. גם להופעה של שיווה בהודו יש קרניים, וגם למינוטאור ולאל פאן ביוון יש קרניים. האל המקורנן ברומא הוא קרנונוס, שהיה האל הקלטי הראשי של גאליה.

במילים אחרות, במהלך ההיסטוריה עד להופעת הנצרות יש לנו היבטים שונים של האל המקורנן המתגשמים באלוהויות שונות. בנוסף על כך, ובמיוחד בקרב העמים הקלטים, הדת הקדומה ממשיכה להתקיים באופייה העממי בקרב הכפריים, גם לאחר הגעת והתבססות הנצרות.

הטענה של מרגרט מארי היא שהתושבים המקוריים של בריטניה עברו ל-Moors, למקומות הגבוהים ולא מיושבים שנחשדו כמכושפים, ושם מצאו מקלט. הכובשים השונים כגון הוויקינגים הביאו איתם אמונות דומות, כך שהפגאניות שרדה בבריטניה עד המאה ה-13 ורק אז נחלשה והחלה התקפה על התנועה. במאה ה-14 החלו משפטים ראשונים של מכשפות, שהיו בעצם כוהנות של הדת הקדומה. במאה ה-15 החל מצוד נגדן שהתמיד והתעצם לתוך המאות ה-16 וה-17. מיליוני נשים (וגם גברים) שילמו בחייהם.

לפי מרגרט מארי, הפיות היו עם ניאוליתי שהמשיך להתקיים במקומות הגבוהים והנידחים בבריטניה. לפי התיאורים של ימי הביניים, הפיות היו קצת יותר קטנות מבני אדם, חיו בטבע, וייתכן ושיקפו גזע קדום. הן ידעו להתחבא ולהיעלם. האגדות על פיות מוכיחות את המשך קיום צאצאי האדם הפליאוליתי (הפרהיסטורי) עד למאה ה-16, זמן שבו הם התערבבו באוכלוסייה ונהיו חלק ממנה, כמו שהצוענים מתערבבים באוכלוסייה של היום.

זה מזכיר את הסיפור של האירים על אנשי הטואתה דה דאנן (Tuatha de Dannan, אנשי הפיות הקדומים של אירלנד), שנעלמו – ירדו מתחת לאדמה. לפי הסיפורים אנשים אלה היו מוזיקאים, משוררים ובנאים, קוסמים ומכשפים, מגדלי סוסים.

השמות – פק, רובין, המופיעים אצל שייקספיר ככינוי של פיות – הם שמות של האל הישן, השטן, וכך גם רובין הוד. הפיות היו בגודל אנוש עד למחזה חלום ליל קיץ של שייקספיר, שבו הוא מקטין אותם לגודל ננסי.

הכנסייה הפכה את האל המקורנן, האל המרכזי של הדת הקדומה, לשטן. הוא מוזכר לראשונה בהקשר זה רק במאה ה-13. עד המאה ה-13 הרבה מן האוכלוסייה נשארה פגאנית. הניצחון הסופי של הכנסייה (שקרה רק במאה ה-17) גרם לכך שהרבה מהמכשפות עברו לאמריקה ומתקיימות שם עד היום.

לדת הקדומה הייתה כהונה שהורכבה בעיקר מנשים. בחברות קדומות הכהונה הייתה בעיקר נשית. כך גם היה במצרים בתחילתה, אלא שבתקופות מאוחרות יותר הן נשארו רק בתפקיד זמרות במקדשים. חלק מטקסי הדת הקדומים היו ריקודים ושירה שבהם הנשים הצטיינו. בציורי מערות מהתקופה הפליאוליתית, כגון מערת קוגול בצפון מזרח ספרד, יש ציור שבו נראות תשע נשים רוקדות מסביב לדמות זכר.

הדת הקדומה הייתה קשורה ל"מכשפות", היו טקסי כניסה אליה לתינוקות וגם למבוגרים. התינוקות הוצגו לפני "האל החי" והוקדשו לו בזמן הטקסים הגדולים – הסבאת. טקסי כניסה של בוגרים היו יותר דרמטיים. היה צריך לוותר על הדת הישנה, הנצרות, לשים עצמך בידי האל המקורנן (שטן), להיטבל ולהישבע אמונים, לנשק את הגרנד מאסטר.

בדרך כלל סימנו את המצטרף בכתף השמאלית, וחתמו על חוזה עם האל המקורנן (השטן) מרצון חופשי, תוך כדי שימוש בסמלים כגון מעגל או צלב, ולעיתים פנטגרם. לעיתים חתמו עם דם. החוזה היה לכל החיים ונתן כוח לכשף בתמורה למסירת הנפש לשירות האל (מזכיר את פאוסט של גתה), אך לעיתים חתמו רק חוזה זמני לשבע או תשע שנים, ובסוף התקופה הקריבו קורבן.

במהלך המפגשים הכלליים הגדולים שנקראו סבאת (שבת הגדולה) התקיימה ארוחה שנאכלה בשמחה, עם יין ובשר. כולם הביאו אוכל או שהעשירים שילמו, לאחר מכן התקיימו ריקודי מעגל וריקודי תהלוכות בעקבות מנהיג, כמו גם ריקודי פריון, במיוחד בבלטיין וסמהין (מאי ונובמבר). מדי פעם התקיימו במסגרת המפגשים אסיפות של כל הקהילה.

ריקודי המעגל היו דרך לתקשר עם הפיות, נשים רקדו עם כובעים מחודדים, לעיתים לבדן. הריקוד לווה במוזיקת חליל, חמת חלילים, או כלים אחרים. לעיתים הופיע אדם עם מסכה המנגן בחליל (בדומה לסאטירים היוונים). הרבה פעמים האל המקורנן או הכוהן שלו מופיעים עם מסכה, לעיתים הם לבושים בלבוש עורות חיות. זה מזכיר את פסטיבלי המסכות וגירוש רוחות הרוע בסוף החורף, המתקיימים עד היום באירופה ובמיוחד בבלקן. לפי מרגרט מארי, זהו שריד לדת הקדומה.

מכשפות

לפי מרגרט מארי, הכהונה הנשית של הדת הקדומה נשמרה באירופה על ידי "מכשפות". הן היו מאורגנות בתאים שנקראו Coven – קבוצה של נשים וגברים שהיו בקשר קרוב עם האל המקורנן. הם נפגשו וקיימו טקסים שהונחו על ידי ה"אדון הגדול" (Grand Master), שהיה נציג ה"אלוהים" ולימד אותם מה להגיד בתפילות, נתן עצות והיה קרוב לליבם.

בכדי לקיים את הטקסים של האל המקורנן, המכשפה הייתה צריכה לעבור שלושה מבחנים, שהראשון בהם היה להתקבל לחברת השטן לאחר שהוזמנה על ידו. (השלבים השני והשלישי לא מפורטים על ידי מארי). בתאים היו 13 אנשים, 12 תלמידים ונציג האל. בכל כפר היה תא. נציג האל המקורנן (האדון הגדול) היה גבר או אישה. מעל התאים היה ארגון גג שבראשו כמה "אדונים גדולים" בכירים, שניצחו על המפגשים האזוריים גדולים בסבאת (שבת הגדולה).

למכשפות היו שני סוגי מפגשים – האחד רק לתאים שנקרא אֶסבּאט (Esbat) והשני לכל הקהילה שנקרא סבאת (Sabbath) (ששמו מזכיר את השבת היהודית). התאים נפגשו באופן קבוע כל שבוע במפגשי האסבאט, שבהם עסקו בענייני פרנסה יומיים, ריפוי, דיווח על השבוע שהיה, וגם הגדת עתידות. לעיתים היה מוצג קמע או טקס חדש, ובחלק מהמפגשים היו חגיגות דתיות ששילבו ריקודים מקודשים וארוחה משותפת. הם נפגשו לרוב בטבע, לא רחוק מהכפר ובזמן הלילה. בתוך התאים של מכשפות התקיימה מערכת של גמול ועונש, כולל עונש פיזי, ובזמן הרדיפות – אפילו הוצאה להורג בחניקה.

המפגשים הגדולים (סבאת) התקיימו בזמן החגים הקלטיים האמצעיים (באמצע בין הימים הסולאריים). לפי מרגרט מארי, תאריכי החגים – 1.2, 1.5, 1.8 ו-1.11 – קשורים לעונות הרבייה של החיות, כיוון שמקור הדת הקדומה הוא הזמן שבו היינו ציידים לקטים. המפגשים הגדולים התקיימו בטבע, התחילו ב-9–10 בלילה והמשיכו עד קריאת התרנגול.

לכל מכשפה הייתה חיה, סוג של מכר ביתי – ישות קרובה (Familiar) בדמות רוח או חיה שבעזרתה היא כישפה (הכלב, העורב והחתול היו פופולריים, אבל זה יכול היה להיות גם עכבר או צפרדע). האדון הגדול ציוות חיה לכל חבר בתא ונתן מילות קסם שבהן ניתן להשתמש עם אותה חיה. המכר הביתי היה תמיד חיה קטנה שהייתה שייכת למכשפה וחיה בביתה. זו הייתה רוח אחות שהוזנה בדרך מסוימת, כולל קצת מדם המכשפה עצמה, ומילאה את פקודות המכשפה. ניתן לה שם והיא הייתה שימושית במעשי המאגיה. בנוסף על כך, לכל למכשפה היה צבע שבו השתמשה.

בנוסף לחיה – המכר הביתי – לכל מכשפה היה גם מכר אלוהי, חיה שלרוב הייתה חיה גדולה, כגון סוס או צבי, או ציפור גדולה כגון עורב או יונה. המכר האלוהי עזר בתרגולות נבואה, כגון לצפות את התנהגותו או תנועתו ולפי זה לנבא. (אם לא נמצאה חיה שיכלה לשמש כמכר אלוהי, אזי אפשר היה לגלות את הסימנים דרך עננים).

לכל מכשפה היה כמובן גם מטאטא. לפי מרגרט מארי, המטאטא הוא סמל של אישה מכיוון שהוא כלי בית. מטאטא מחוץ לדלת הראה שהאישה לא בבית. הטיסה על המטאטא הייתה רק לצורך הגעה לטקסים ושימש במקום סוס לרכיבה. לעיתים המטאטא שימש לרכיבה ולא לטיסה. מרחו משחה על המקל שבה היו חומרים נרקוטיים, וזה עזר לחוויה.

חלק חשוב בדת המכשפות היה הוקרה לאדון הגדול, שבה בלט הצבע השחור. לעיתים יוצג האדון הגדול על ידי עז שחורה וכיבדו אותו בעזרת נר עם להבה גדולה. לעיתים הייתה זו תמונה שחורה שאותה נישקו. נרות השעווה נדלקו מאש שהופיעה בין קרני האדון הגדול (השטן הוא מקור האור). שרו לו תפילות ומזמורים. האל נכח עם המאמינים, ראו אותו, דיברו איתו.

מבין חפצי המאגיה, הכי חשובה הייתה הקדרה. לעיתים שפכו את תכולתה והאדים הביאו את השפעתה לעולם, ולעיתים התיזו את הנוזל שבתוכה. לפי מרגרט מארי, יש הבדל בין מאגיה לדת. במאגיה אדם שולט בכוחות, ואילו בדת הוא נכנע למשהו גדול ממנו. המכשפות ידעו לקרוא לגשם ולסערות, לשנות את מזג האוויר. היו להן מילות קסם והן יכלו להפוך עצמן לחיה. למאגיה היה תפקיד חשוב גם בחקלאות.

אלא שהייתה גם מאגיה שחורה: יצירת דמויות שעווה בכדי לפגוע באויבים הייתה אמנות המכשפה.[3] היו שמים את השעווה באש, היא נמסה וכך נחלש גם האדם שפּוּסַל בה.

החל מהמאה ה-15 מתחיל ציד מכשפות בכל רחבי אירופה. טוענים כנגדם שהן הקריבו ילדים, ובמיוחד שהקריבו ואכלו בשר ילדים שלא דיברו, בכדי שזה יעזור להן לא לגלות את הסודות בעינויים הנוראים שהם עברו. לפי מארי, הקורבן הגדול ביותר בדת המכשפות היה של האל עצמו, שהוקרב כל כמה שנים, כפי שמתאר פרייזר בספרו "ענף הזהב". מוטיב זה מופיע גם בתרבות ההינדית. לעיתים האל הוחלף בפושע שנידון למוות או בחיה. לעיתים הייתה זו עז שהאפר שלה נאסף למטרות מאגיה.

אש נחשבה מטהרת, ולכן המכשפות ביקשו להישרף כצורת ההוצאה להורג הרצויה להן. רבות מן המכשפות נשרפו כי הוריהן היו מכשפים – אמנות הכישוף עברה במשפחה. בגיל מצוות הילד נשבע אמונים לאל המקורנן וקיבל כתובת קעקע או צלקת לזיהוי.

מרגרט מארי טענה שארבעה מהאנשים הבולטים באירופה במאה ה-12 היו למעשה אדונים גדולים של כת המכשפות שהוצאו להורג כקורבן, והם: ויליאם רופוס המלך האנגלי, תומס בקט הקדוש של אנגליה, ז'אן דארק (Jeanne d'Arc) מצילת צרפת, וז'יל דה רֶה (Gilles de Rais), הגנרל הצרפתי.

ויליאם רופוס היה למעשה המלך הנורמני הראשון שהתקבל על ידי האוכלוסייה המקומית האנגלית ונתמך על ידה. הוא נהרג מחץ תועה שננעץ בליבו בזמן ציד ביער ב-2.8.1100 (יום חג לונאסה הקלטי – שיא הקיץ) לאחר 14 שנות מאבק[4] ושלטון.

תומס בקט היה ארכיבישוף קנטרברי בזמן הנרי השני, בעלה של אלינור מאקוויטניה. מותו של בקט מושווה לזה של ישוע. לפי מרגרט מארי הוא היה מלך תחליף, כמו בטקסים של קורבן המלך הפגאני. לאחר מותו, שרידי גופתו חוללו ניסים.

ז'אן דארק הועלתה על המוקד כמכשפה.

ז'יל דה רה היה אלכימאי, מצביא בצבא הצרפתי, שכתב מחזה מסתורין על מותה של ז'אן דארק, אסף את ספריה, עסק בתורת הנסתר, ובסופו של דבר נשפט על כפירה ורצח ילדים, לפי מרגרט מארי הוא היה מלך תחליף, כמו בטקסים של קורבן המלך הפגאני, ולכן רצה במותו והודה בהאשמות מופרכות.

ג'רלד גרדנר ודת הוויקה (Wicca)

ג'רלד גרדנר (Gerald Gardner, 1884–1964) הוא האיש שהתחיל את תנועת הוויקה, שחידשה את מסורת הכישוף והדת הקדומה – ארכיאולוג חובב ומאג, שהקים ביחד עם ססיל ויליאמסון את מוזיאון המכשפות באי מאן (Isle of Man), וגר שם בערוב ימיו.

גרדנר גדל בתור ילד בארצות זרות – ראשית בפורטוגל ולאחר מכן בציילון ומלזיה, שם נחשף לכישוף המקומי והחלה התעניינותו בארכיאולוגיה. עם בגרותו הצטרף למסדר הרוזנקרויצרי  (צלב הוורד – מסדר נוצרי מיסטי) ובסוף שנות ה-30 נחשף (לפי דבריו) לקבוצה סודית של מכשפות שנפגשה ביער ונקראה New Forest Coven. בעקבות זאת הוא הפך למכשף בעצמו, בימים שבהם עיסוק בכישוף נחשב עדיין לעבירה על החוק באנגליה.

הוא היה מעורב בחפירות בארץ ישראל עם מרגרט מארי, ולאחר מכן עם ג'יימס לסלי סטרקי (James Leslie Starkey) שחפר בלכיש,[5] ומשזה נרצח, העביר את מרכז הפעילות לקפריסין, שם הייתה לו התגלות של חיים קודמים, שבעקבותיה כתב את הספר A Goddess Arrives, ובו עקרונות פולחן האֵלָה. (צריך לזכור שקפריסין היא האי של וֶנוס, מקום הולדת האלה).

בתור ארכיאולוג חובב הוא חפר גם באנגליה והתחבר עם אלכסנדר קיילר מאֵייוובּרי

עד תחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הכישוף היה אסור (כאמור) לפי החוק באנגליה, אלא שגרדנר ואשתו הקימו תא של מכשפות שהתקיים בסתר כבר בשנות ה-40, והתבסס במידה רבה על התיאוריות של מרגרט מארי. עם ביטול האיסור הארכאי ב-1951, החל גרדנר את תנועת הכישוף המודרני "וויקה", שצברה פופולריות בעקבות פרסום ספרים שכתב, כגון The Meaning of Witchcraft ו-Witchcraft Today, בהם טען, בין השאר, שהטמפלרים עסקו במאגיה, שהפיות היו גזע פיגמי שחי במקביל לתרבות הנורמטיבית, ועוד טענות רבות המבוססות על ספריה של מרגרט מארי, שכנראה תמכה בו מאחורי הקלעים. היא נתנה לתנועת הוויקה את הגיבוי האינטלקטואלי ואף כתבה הקדמה לאחד מספריו של גרדנר.

בתחילת דרכה היו לתנועת הכישוף המודרני הרבה זרמים ושיטות, אך עם הזמן הלכה והתבססה תורתו של גרדנר והפכה למעין דת ממוסדת עם טקסים וספרים. ברחבי העולם הוקמו תאים של כישוף, והתנועה התפשטה וצברה פופולריות, במיוחד עם תחילת מהפכת ההיפים בשנות ה-60 ולאחר מכן.

מוזיאון המכשפות בבוסקאסל (Boscastle – Witch Museum)

כ-10 ק"מ מצפון לטינטג'ל נמצא מפרץ ציורי ובו כפר דייגים קטן ויפה. ליד הנמל נמצא מוזיאון הכישוף החשוב בבריטניה שהוקם על ידי המאג ססיל ויליאמסון (Cecil Williamson)[1] ביחד עם ג'רלד גרדנר, מייסד תנועה הוויקה.

המוזיאון הוקם תחילה באי מאן (Isle of Man), ולאחר שעבר הרבה תהפוכות עבר לבוסקאסל ב-1960. ב-1995 הוא נמכר ליזם פרטי שהקים אגודה של מכשפות ומכשפים בכדי לתמוך בו. במוזיאון יש ארבעה חלקים לפי נושאים: וויקה, בנאות חופשית, כישוף עממי וכישוף טקסי. ניתן לראות בו את העיסוק של המכשפות ברפואה עממית ובקמעות, את הסאגה של משפטי המכשפות הנוראיים והרדיפה שלהן וכן את העיסוק במאגיה שחורה. בחדר המרכזי ישנה דמות של האל המקורנן, אדם תיש עם קרניים שהכנסייה קראה לו השטן, אך למעשה הוא היה הבחור הטוב, האל הקדמון של הטבע. מסביב יש סמלים של כישוף, כגון קמעות ופנטגרם הפוך שייצג את האל תיש. בכניסה לחדר יש שרידי מומיה של מכשפה שעלתה למוקד לפני 200 שנה. בקיצור, אם אתם מתעניינים במכשפות ובכישוף, בתורותיהם של מרגרט מארי וג'רלד גרדנר, בדת הוויקה וברפואה עממית – זה המקום בשבילכם.

המלך ג'יימס צד מכשפות

לאחר המלכה אליזבת עולה לשלטון ג'יימס הראשון (שלט בין השנים 1603–1625), שהוא המלך הראשון שמאחד תחת שלטונו את אנגליה, ויילס וסקוטלנד. בזמנו של המלך ג'יימס נמשכים תור הזהב והרנסנס האנגלי, התנ"ך מתורגם באופן רשמי לאנגלית, ומושבה אנגלית ראשונה מוקמת בארצות הברית – וירג'יניה.

אלא שאליה וקוץ בה, עד לתקופתו הייתה אנגליה ליברלית יחסית בקשר למכשפות ולא עסקה בציד מכשפות – אובססיה ששטפה את אירופה החל מהמאה ה-16. ג'יימס התעניין בדמונולוגיה ובציד מכשפות עוד לפני שהיה מלך והשתתף באופן פעיל במשפטים ובעינויים שלהן. וכך, כשהוא עולה לשלטון מתחילה רדיפה ממסדית של שרידי הדת הפגאנית – פרק אפל בהיסטוריה האנגלית, אותו ניתן לראות במוזיאון המכשפות בבוסקאסל שבקורנוול. רק בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 מתבטלים החוקים האחרונים נגד המכשפות ומתרחשת תחייה של התנועה הפגאנית.

המסדר ההרמטי של שחר הזהב (Hermetic Order of the Golden Dawn)

מסדר זה לא קשור ישירות לתנועת הוויקה ומסורת הכישוף, ובכל זאת כמה מהמכשפים הגדולים ביותר במאה ה20 יצאו משורותיו, ולכן בחרתי להרחיב עלין

המסדר הגדול והמשפיע ביותר באירופה מבחינת התורה האזוטרית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היה מסדר שחר הזהב. הוא התחיל כחברה הרמטית על ידי אנשים החברים בענף האנגלי של התיאוסופיה בלונדון בהנהגת אנה קינגפורד (Anna B. Kingford), שלא היו מרוצים מהכיוון המזרחי של התנועה ורצו אזוטריקה מערבית, קבלה והרמטיציזם. הצטרף אליהם אדם בשם סמואל מת'רס ((Samuel Liddel Mathers שכתב את הספר Kabbala Unveiled והיה חבר בבונים החופשיים, וכן ווסטקוט ((Wynn Westcott, שהיה קשור לאנשי מסדר צלב הוורד.
כשאנה קינגפורד מתה ב-1888, שני הנותרים – ווסטקוט ומת'רס – הקימו את מקדש איסיס אורניה ואת מסדר שחר הזהב, שהיה דומה במקצת למסדר צלב הוורד, אך קיבל גם נשים.
המסדר החדש משך רבים מחסידי התיאוסופיה (וכנגדו ייסדה בלבצקי את "בתי הקסם" – חוגים אזוטריים סגורים). רבים הצטרפו אליו כגון המשורר ייטס. ווסטקוט טען שמאסטר צלב ורד מסתורי כתב לו הרשאה לפתוח את המסדר החדש, אלא שמת'רס טען לזיוף. לעומת זאת הוא עצמו זכה להדרכה ממורים סודיים בפריז וממשיך את המסתורין של מצרים, יוון, ומסופוטמיה. הוא נהיה מנהיג יחיד ב-1897 וארגן מחדש את המסדר דרך שורה של טקסים, ספרות והרצאות, שבמהותם קשורים לדרך רוחנית של הבאת האדם לעצמי הגבוה שלו, תוך טיהור וחיזוק הנפש, פיתוח איכויות והתחברות לארכיטיפ האדם השמימי, בהתבסס על מדעי האזוטריקה המערבית.
המסדר תרגל מדיטציה ואת טקסי הפנטגרם הקטן לטיהור ההילה. הוא לימד ידע תיאורטי וחילק דרגות (דרגה 4 – פילוסוף, 5 – מארגן, 6 – חניך ו-7 – היירופנט (כוהן)). ווסטקוט, שפרש בינתיים ממסדר שחר הזהב, שימש כגשר לחברה התיאוסופית. שתי החברות פעלו יחדיו כשחברים רבים שייכים לשתיהן, מטרותיהם דומות ויש הסכם שיתוף פעולה ביניהן.
הגרעין הפנימי של מסדר שחר הזהב הוקם ב-1892 ואליו הורשו להיכנס רק אנשים במעמד הרביעי – פילוסוף. הוא עסק בדרך פרקטית לחניכה רוחנית, במסגרתו היה חדר מיוחד (מעין קבר של רוזנקרויץ – מייסד מסדר הוורד) שבתוכו אנשים עברו שינוי. בגרעין הפנימי עסקו בחוויות על-חושיות, מראות, ספרים נסתרים, ידע בלתי אמצעי (גנוסטי). עברו דרך הספֵירות השונות. יצרו קשר עם המלאך השומר, וחוו את האני הגבוה, כשכל אחד מוצא את התאום – המלאך שלו. האדם הקים מחדש את הגוף הרוחני שלו.
המסדר טען לידע מאגי של חנוך ושל המסורת מצרית, הכולל אסטרולוגיה, טארות, גאומנטיה, עץ החיים, בניית אלמנטים, סינתזה של המקרוקוסמוס והמיקרוקוסמוס. הסמלים של הלימוד הגבוה היו פנטגרם והקסגרם (מחומש ומגן דויד).
מת'רס מת ב-1918. לפני מותו הוא הסתכסך עם אליסטר קראולי (Aleister Crowley) שפרש מהמסדר ופרסם מעט מן הסודות הפנימיים בחפיסת הטארות שלו. קלפי הטארות של וויט, שהיה ממשיך של מת'רס – הקרויים Rider-Waite tarot deck – הם הנפוצים ביותר כיום ומקורם במסדר שחר הזהב.

קראו מאמרים על כישוף

[1] מרגרט מארי מחייה את התפישה הסינקרטית של הדת הקדומה ומראה את הדרך למריה גימבוטאס, שתבוא מאוחר יותר.
[2] סיכומים מתוך הספר "האל של המכשפות", מרגרט מארי.
[3] דמויות שעווה מופיעות במצרים כבר לפני 4,000 שנה.
[4] הארכיבישוף של קנטרברי ויריבו היה אנסלם הקדוש. היה קשר בין משרת המלך והארכיבישוף.
[5] במסגרת החפירות הוא התעניין במיוחד בפסלוני עשתורת שנמצאו במקדש ביחד עם ייצוג האלוהות היהודית.

[1] הוא היה ראש התוכנית של הצבא הבריטי ליצור יחידה מכשפים נגד היטלר.