בוגומילים בבלקן בולגריה, מקדוניה ובוסניה

הזרם הכופר

במשך כל ההיסטוריה הנוצרית היו תנועות מיסטיות שפירשו אחרת את הסיפור הנוצרי, ואף היו בידיהן כתבים נוספים לאלה המופיעים בברית החדשה. בבולגריה הן זכו לעדנה החל מהמאה ה-10 ועד למאה ה-14, עם התפשטות הכפירה הבוגומילית. המסורת החלה מוקדם מאד, אולי אף בחייו של ישו עצמו, אשר נחשב למורה רוחני מואר, שהעביר את הידע הסודי לחוג סגור של תלמידים. בנוסף לבשורות המוכרות, היו עד למאה ה-4 בשורות נוספות, כמו זו של תומא, המתחילה במילים “אלו דברי הסוד שלימד ישו החי, מי אשר ידע אותם לא יטעם מוות”.

התנועה המיסטית הנוצרית טענה לאפשרות של ידיעה בלתי אמצעית של האל, שאותה לימד ישוע, ולכן נקראה בשם “גנוסטיקה” (ידיעה). היא הייתה המשך טבעי של זרמים מיסטיים ביהדות כגון האיסיים, הדת הפרסית, המיסטריות והכתות של העולם הקלאסי העתיק, ותורות המאגיה והנאופלטוניזם שרווחו במצרים ואלכסנדריה במאות ה-1–3 לספירה. לאחרונה התגלה ארכיב של קהילה גנוסטית במצרים בשם נאג’ חמדי, השופך אור חדש על היקפה, עומקה ותפוצתה של תנועה זו. שהיוותה לרגעים איום ממשי על בכורתה של הנצרות ה”רגילה”. לתנועה הגנוסטית היו כתבים רוחניים רבים, שבהם מוצגת התפישה הבסיסית של הגנוסטיקה, והיא חלוקה דואלית לגוף ורוח. הטרמינולוגיה יכולה להשתנות, אך חלוקה בסיסית זו היא בבסיס ההבנה של האדם. הגוף שלנו נמצא כרגע כאן, אך המחשבות שלנו יכולות להיות במקום אחר. דואליות היא המוטיב הבסיסי בחיים, דיאלקטיקה שגורמת לנו לנוע ולהבין. אי אפשר להבין דבר אלא אם כן יש שתי נקודות מבט שונות להשוואה, דבר הבא לידי ביטוי אף במילה “להבין”, ששורשה הוא בינה, שהיא בין הדברים.

הגנוסטיים ראו בדואליות מקור להכרה דתית. ידיעה אמיתית מושגת על ידי חיבור בלתי אמצעי לאמת של הדברים. הידיעה פירושה הכרה אמיתית של עולמנו ושל האופן שבו הוא בנוי. ידיעה זו נשענת על כך שהעולם הוא שילוב של שני עולמות שמקורם בשני כוחות מנוגדים. שני העולמות הם עולם החומר ועולם הרוח, ושני הכוחות הם הכוח הטוב, הקשור לעולם הרוח, שמקורו באלוהים, והכוח הרע, הקשור לעולם החומר, שמקורו בשטן.

הגנוסטיים האמינו שתחילה נוצר עולם הרוח, כעולם טהור ומושלם שהיה חלק מהאלוהים. לאחר מכן, בעקבות תאונה קוסמית כלשהי, נולד עולם החומר, שנוצר על ידי כוח שמרד באלוהים ומנוגד לו, הוא השטן. ואז קרה תהליך הפוך: לתוך עולם רע זה, עולם החומר, חדר כוח אלוהי, הכוח הטוב, דרך האדם, והוא נמצא בתוכו. הדבר קרה כשהשטן ניסה לברוא את האדם ולא הצליח להפיח נשמה באפו, ולכן הוא קרא לעזרה את אלוהים, שנשף רוח חיים באפו ועל ידי כך הכניס אור לעולם. רק אלה שיודעים את עצמם, הגנוסטיים, מצליחים להתחבר אל הנשמה שלהם, ומכאן גם אל האור האלוהי. בבוא היום, ייגאל עולם החומר על ידי אותו כוח רוחי שנמצא בתוכו, והכוחות הטובים יחזרו לשלוט בעולם, שיעבור למצב רוחני ויגיע לאיחוד מחודש עם האלוהים, הפעם בזכות ולא בחסד.

התפישה הגנוסטית הופיעה במספר דתות בעולם עוד לפני הופעת הנצרות. אלא שהגנוסטיקה הנוצרית האמינה שהרגע שבו כוח הטוב, הרוחני, ניצוץ האור, בא לחיות באדם, קשור להופעתו של ישוע בעולם. ישוע הוא דמות האור האלוהית, ארכיטיפ האדם בעולם הרוחי, ולכן הוא נקרא “בן האדם” בכתבי הברית החדשה, האלפא – ההתחלה, והאומגה – הסוף. הופעתו של ישו בעולם גרמה להופעת עולם האור והטוב בתוך ממלכות החושך, החומר והרוע. כניסת טבע ישו לתוכנו מתרחשת בזמן הלידה השנייה, עת אנו מצטרפים לקהילה הנוצרית הגנוסטית, דרך טקס ההסמכה.

לאחר הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית, וגיבוש הדוֹגמה הנוצרית על ידי ועידות הכנסייה בהנהגת הקיסרים, הוצאו התנועות הגנוסטיות מחוץ לחוק והגנוסטיים נרדפו ככופרים, אלא שעד אז הספיקה תורתם לחלחל לתוך מוסד הנזירות הנוצרית ולהופיע בסיני, במדבריות סוריה ובמצרים, וכן במקומות מרוחקים כגון אתיופיה, ארמניה וגיאורגיה. קבוצות שונות המשיכו להתקיים מחוץ למעגל ההשפעה של הקיסרות והנצרות האורתודוקסית וגם באופן חשאי בתוכה, וכך אנו מוצאים את הפאוליקאנים בסוריה וארמניה במאה ה-7 לספירה, מניכאים בדרום עיראק הקיימים עד היום, ו”מאמצים” (שטענו שישו היה בן מאומץ של אלוהים, ולא בן טבעי) באזור החסות של אנטיוכיה במאה ה-3 לספירה.

בימי הביניים הופיעו הגנוסטיים מחדש ובגדול על מפת הנצרות העולמית דרך שתי תנועות אדירות שכבשו לבבות רבים. בבלקן זו הייתה התנועה הבוגומילית שהתחילה בבולגריה ומקדוניה ומצאה לבסוף בית בבוסניה; ובאירופה הייתה זו תנועת הקתרים, שנבעה מהבוגומיליות ומצאה בית בדרום צרפת. שתי התנועות נרדפו על ידי הממסד, ובסופו של דבר הושמדו ונעלמו.

הופעת הבוגומילים בבלקן

הבוגומילים היו תנועה עממית כופרת ששילבה מיסטיקה נוצרית עם רעיונות של שוויון, חופש ואחווה מתוך אהבה, כרצון לתיקון חברתי ואישי. הם הופיעו באימפריה הבולגרית בתחילת המאה ה-10 והתפשטו כאש בשדה קוצים, משפיעים על אירופה כולה במאות השנים שלאחר מכן, עד שלבסוף דוכאו והושמדו על ידי הכנסייה. הבוגומילים הביאו להופעת התנועה הקתרית בצרפת, ורעיונותיהם נכנסו לפולקלור הבלקני ולמסורת התיאוזיס כפי שמופיעה בהר אתוס במאה ה-13 לספירה, כמו גם להתחדשות של האחווה הלבנה במאה ה-20.

הבוגומילים דחו כל דבר שלא מגיע מהנפש, הדרכה פנימית, מעין ברית לא כתובה. הם דחו את הארגון החברתי, קצת כמו בתקופת השופטים – איש הישר בעיניו יעשה. הם דחו כל צורה של אוטוריטה: כנסייה, מדינה, היררכיה, סירבו לשלם מיסים, לעבוד כאריסים או לשרת בצבא. מפני אמונתם שהעולם הנראה הוא יצירת הרע, הם נמנעו מכנסיות ומוסדות, דחו כל ריטואל, וקידמו רק את הטהור והרוחני, הנזירי והפנימי.

בתחילה זאת הייתה מגמה שקרובה לנזירות, הכוללת בוז לעבודה והסתמכות על האל שיספק את מחסורם. אלא שעם הזמן השתנתה התפישה, והם עודדו עבודה יצרנית והשתתפו בה כולם ביחד. יש עדויות על חיי הקהילה שלהם. הבוגומיליות התפשטה בקרב קהילות חקלאיות אוטוקרטיות שלקחו את הנוצרים הראשונים כדוגמא לקהילה שיתופית קדושה.

במקומות שבהם היו קהילות בוגומיליות משמעותיות, כמו למשל במקדוניה או בפלובדיב בבולגריה, הם יצרו ארגון דמוקרטי שהונהג על ידי הזקנים והמושלמים. המנהיגים נקראו שליחים. אבל לא היה להם כנראה ארגון כנסייתי היררכי כולל, ולא היה אפיפיור בוגומילי, כפי שחלק מהחוקרים נטה לחשוב.

לכל קהילה היו שנים עשר שליחים שהיו מעין מועצה עליונה. המושלמים היו נבחרים שתפשו עצמם כנוצרים אמיתיים, יושבי גן העדן, ילדי הרוח – הם נקראו תיאודוקוס, נושאי אל, שם הדומה למריה. המושלמים נמנעו במידת האפשר מנישואין, ומכל מה שמזהם שקשור לעולם הפיזי, כמו יין ובשר. היו להם איסורים על שתיית יין ואכילת בשר. עץ הדעת הוא הגפן שהשטן שתל בגן העדן.

נישואין לא היו סקרמנט. לפי תפישתם, ביום הדין אנשים יישפטו על ידי אלוהים ולא על ידי ישוע, והיין והלחם בטקס האוכריסטיה לא ממש הופכים לבשרו ודמו של ישוע, אלא הם אלגוריה לכתבים ולשליחים. הם התייחסו לצלב, לפולחן האיקונות ולקדושים כאל עבודת אלילים. לפי אמונתם, לפני הצליבה עזבה דמות האור של ישוע את גופו ועברה הלאה. מה שנצלב זה רק הגוף הפיזי, ולכן אין חשיבות לצליבה.

הבוגומילים האמינו שלאלוהים היו שני בנים: למבוגר קראו שטנאל ולצעיר מיכאל. המבוגר מרד נגד אביו ונהיה לרוח הרע. לאחר נפילתו הוא יצר את השמיים והארץ וניסה לשווא ליצור אדם. לבסוף נאלץ לפנות לאלוהים בבקשת עזרה ביצירת רוח האדם. ומכאן שבתוך עולם הרוע הפיזי קיים ניצוץ של אור אלוהי הקשור לרוח האדם.

הצעיר מיכאל נהיה התגלמות הטוב והאור, ולקח על עצמו את תפקיד העזרה לאלוהים לאחר המרד של אחיו המבוגר, הוא נלחם מלחמה תמידית בשָׂטָנאל ויכול לו, ואת המלחמה הזאת ניתן לראות בציורים שעל קירות הכנסיות בבלקן.

לאחר שנוצר הורשה אדם לעבוד את האדמה בתנאי שימכור עצמו לבעל האדמה, הוא שָׂטָנאל. או-אז נשלח מיכאל לעולם בצורת רוח הקודש והופיע דרך דמותו של ישוע, שנבחר על ידי אלוהים אחרי הטבילה. רוח הקודש (מיכאל) הופיע בצורת יונה ונכנס בישוע. ישוע קיבל את הכוח לשבור את הברית שכבלה את האדם לשטנאל והוחזקה בלוח חימר. המלאך מיכאל בצורת ישוע ניצח את שטנאל ושיחרר ממנו את טרפו. אך השטן היה לשטן חדש ויצר את הצליבה ואת הכנסייה האורתודוקסית.

הבוגומילים היו בקונפליקט עם הממסד, המדינה והכנסייה, למרות שבתקופות מסוימות היו שליטים שהתחשבו בהם ואף תמכו בהם, בגלל הדואליות שלהם והאמונה שמקור העולם הארצי הוא השטן, כולל הכנסייה והשלטון החילוני.

השטן נמצא בתוך האדם, בגופו, כבר מלידה, וצריך להוציא אותו בעזרת הסגפנות והדת. לפי מספר גרסאות שלהם ישו לא נולד למרים, אלא היא מצאה אותו במערה, הוא היה אשליה של גוף ואימץ צורה פיזית להשלים משימתו, שהיא לכבול את השטן ולזרוק אותו לשאול, להשאיר לבני אדם תורה וידע דרכו יוכלו להגיע לגאולה.

הם טבלו על ידי משיחת ידיים ורוח קודש, ולא במים, והתנגדו ליוחנן המטביל. בכדי לשחרר את הנפש משלטון השטן צריך תקופות של עבודה, סיגוף, תפילה, צום, ווידוי.

הם התפללו את תפילת האדון – אבינו ששמיים, שהיא התפילה היחידה שלהם, והיו חוזרים שוב ושוב על תפילה זו. הבוגומילים התפללו מספר תפילות קבוע בזמן הקבוע, ארבע פעמים ביום וארבע בלילה, משתחווים תוך כדי המילים “אבינו שבשמים”, בלי לעשות סימן של צלב. יום ראשון היה יום של תפילה וצום. התפילה התנהלה בבתים ולא בכנסיות, שנחשבו למקום השטן. בנוסף לתפילה זו היו להם כנראה תפילות נוספות משל עצמם.

מעבר לתפילה, לימוד התורה, ושאיפה לחיי טהרה, קוסמס מתאר תרגולת שבה הם פותחים את חמש הדלתות, שהן חמשת החושים, וסוגרים את הדלתות הפיזיות של הבתים, כשהם משיגים בדרך זו ריכוז בתפילה. הדבר מזכיר מדיטציות של המזרח.

הטקסים נעשו גם על ידי נשים, שיכלו להיות מושלמות כמו הגברים, ואף המורים היו משני המינים. אפילו הווידוי היה יכול להיות בין המינים. הן גברים הן נשים ניהלו חיי פרישות.

התנועה התחילה כסינתזה של רעיונות פאוליקנים, מסליאנים (כתות גנוסטיות שפרחו בארמניה ואסיה הקטנה החל מהמאה ה-6 לספירה), ורצון לרפורמה בכנסייה הבולגרית האורתודוקסית. מורה בשם “בוגומיל” (פירוש השם: אוהב האל) שהטיף לנצרות של שוויון, חופש, ואחווה דרך אהבה, מופיע ב-930 ותורתו זכתה לפופולאריות רבה. התנועה שייסד פרחה בתקופת השיא של האימפריה הבולגרית, ולאחר זמנו של סימיון הראשון והתפשטה לביזנטיון, סרביה, בוסניה וקרואטיה. היא דיברה בעיקר לאיכרים המנוצלים והעניים, והאליטות האינטלקטואליות שהיו בעד שוויון חברתי ברוח האוונגליון.

סימיון הראשון הרחיב את האימפריה הבולגרית בתחילת המאה העשירית על חשבון האימפריה הביזנטית. הוא יישב ברחבי ממלכתו ארמנים וסורים שגורשו מארמניה על ידי הביזנטיים עקב אמונתם הפאוליקנית והמסליאנית. הגולים מארמניה ומסוריה הפיצו את אמונתם בארץ החדשה. במקביל לכך ברחבי הממלכה החל תהליך ניצור כפוי של האוכלוסייה, שבחלקה נשארה פגאנית. ההמונים הפגאניים התנגדו לניצור ואימצו את המטיפים הזרים.

בזמן הצאר פטר (במאה ה-10) החל תהליך של פאודליזציה בבולגריה, שכלל הכפפת האיכרים העצמאיים עד כה לאדונים חזקים ולכנסייה. ההתפתחות של לטיפונדות (אחוזות אדמה הנשלטות על ידי אצילים) גדולות הביאה לעוינות של האוכלוסייה כלפי השלטון. הצאר פטר עודד את הנצרות הביזנטית, דבר שהביא להתרחקות האוכלוסייה מהכנסייה הממוסדת. הקושי הכללי הביא למרידות והכפירה הבוגומילית התפשטה. הוא כותב לכנסייה הביזנטית בבקשה לעצה ומקבל תשובה מהמלומד והנזיר Theophlact בשנת 950. בתשובה זו מפורטות האמונות של הבוגומילים, ולימים הפכה התשובה למסמך חשוב לצורך הכרת תורתם.

לפי אובלנסקי, לבוגומילים הייתה הצלחה רבה בקרב תנועת הנזירות העממית הבולגרית ובמנזרים. מאפייניה של תנועת הנזירות באותה תקופה דומים מאד לאלה שלהם – התכחשות לעולם הזה ותפילה מתמדת, הסתמכות על כתבי הקודש וסגפנות – ותאמו את עיקרי אמונתם. רבים מהנזירים היו בורים ולא הבחינו בין הנצרות האורתודוקסית לכופרת. הם ראו במושלמים של הבוגומילים אנשי דוגמא ובתורתם אמת, והצטרפו לשורותיהם. כנראה שהמלכים הבולגרים האחרונים הגדולים סמואל ובנו (במאה ה-11) אהדו אותם, וזה מסביר באופן אחר את המאבק האכזר בינם לבין הביזנטיים.

לאחר כיבוש בולגריה על ידי הקיסר הביזנטי בסיליוס השני ב-1018 (“קוטל הבולגרים”) עוברים אצילים בולגרים רבים לגור בקונסטנטינופול ומביאים איתם את האמונה הבוגומילית, שם היא עוברת תהליכי עידון, העמקה והתפתחות, מוצאת את דרכה למקומות אחרים בעולם ובהם דרום צרפת, איטליה, רוסיה, סרביה ובוסניה, ולאחר מכן חוזרת לבולגריה בצורתה המתקדמת.

במאה ה-12 נוצרים שני זרמים עיקריים של הבוגומיליות. האחד הוא ה”דראגוביצים” (על שם כפר בדרום מקדוניה) שדוגלים בדואליזם קיצוני שלפיו השטן הוא ישות עצמאית, והשני הוא הזרם ה”בולגרי”, הממשיך במסורת של דואליזם מתון, ולפיו השטן כפוף לאל. לקראת סוף המאה ה-12, התנועה הבוגומילית מפתחת כללים וטקסים המדגישים את ההבדל בינה לבין הנצרות. קהילות חדשות נוסדות באסיה הקטנה, דלמטיה, ביזנטיון. הבוגומיליות גדלה ומשפיעה עד כדי כך שהיא מהווה איום על הממסד הכנסייתי והשלטון, דבר המביא לסדרה של רדיפות.[1]

בתחילת תקופת האימפריה הבולגרית השנייה, מתחזקת התנועה הבוגומילית ומתפשטת, אך עם הופעת מסורת התיאוזיס (Theosis) וההסיכייה (Hesychia) של הר אתוס במאה ה-13, תש כוחם והמשיכה אליהם נחלשה, מספריהם התדלדלו, ועם הופעת העותומאניים רבים מהם מתאסלמים. יש טענה שהאסלום של קבוצת ה- pomakבהרי רודופי נבע מסיבה זו (הם היו קודם לכן בוגומילים, כך לפחות לפי הגרסה שלהם).

לבוגומילים הייתה ספרות משל עצמם בסלאבית. המוטיב החוזר בספרים הוא העולם כמקום מאבק בין טוב ורע, השטן הוא השולט בעולם הנראה, קוסמולוגיה דואליסטית אשר מופיעה במיקרוקוסמוס – האדם, ובמקרוקוסמוס – היקום, ואשר מובילה למאבק פנימי. הספרים מראים על קשר של הבוגומילים לפולקלור סלאבי. הם אימצו את התרבות הסלאבית, השפיעו והושפעו על ידי האמונה העממית.

לפי חוקר הדתות מירצ’ה אליאדה, תפישות של הבוגומילים נותרו בדרום מזרח אירופה וממשיכות להשפיע שם, וזאת בשני דרכים: האחת – דרך הכתבים האפוקריפיים שיוחסו לכומר הבוגומילי ירמיה, הנקראים עד היום. והשנייה – דרך הפולקלור העממי, נושאים שקנו אחיזה ביקום הרוחני של המוני העם. לדוגמא: בסיפורי העם מופיע אל רדום ועייף, כפי שמופיע בספרים הבוגומילים. זאת פרשנות עממית של האל המסתתר. לעומת זאת, השטן שולט על פני האדמה עד להופעתו של ישו או דמות אור אחרת (מוטיב המופיע בסיפורים של דנוב).

בספר ששימש את הבוגומילים בשם “סיפורם של אדם וחווה” מסופר על חוזה שנחתם בין אדם ושטן, שעל פיו האדם שייך לשטן עד להופעתו של ישו הנוצרי. ואכן בציורי הכנסיות בבלקן מופיעים בני אדם נשלטים על ידי שדים בכל מעשי חייהם, ומנגד מלאכים וישו בראשם, המציעים תרופות למחלה וישועה.

הבוגומילים לפי האחווה הלבנה

בעידן החדש התחילו לצוץ תנועות שטענו לקשר ישיר או עקיף לגנוסטיקה הקדומה, שנרדפה והושמדה על ידי הממסד הנוצרי. בבולגריה בתחילת המאה ה-20, נוסדה “אחוות האחים הלבנים” על ידי פטר דנוב, שטען להמשך ישיר מהבוגומילים, אם זה בצורת גלגול שלהם או יישום תורתם. לפי הסבריו, לצאר סימיון הראשון היו שלושה בנים: מי שנהיה לימים יורשו – הצאר בוריס, מי שנהיה מייסד הנזירות הבולגרית – הקדוש רילסקי, ובן שלישי בשם בויאנה. בויאנה היה הבכור ונועד להיות מלך, הוא נשלח לאקדמיית מגנאורה (Magnaura) בביזנטיון, שם פגשו אותו אנשים מפרס שהחליטו שהוא מתאים ללימוד תורת הסוד. הם חנכו אותו במאגיה ומיסטיקה פרסית. כשהוא חזר לבולגריה הוא התחיל את התנועה הבוגומילית. העוזר שלו היה קצין גבוה בצבא שנקרא “בוגומיל”, ועל שמו נקראה התנועה. בסופו של דבר הוא נעצר בעוון כפירה ונכלא בביזנטיון. בויאנה הקוסם הוא המייסד האמיתי של התנועה הבוגומילית. אלא שיש לבוגומיליות הקשר רחב יותר:

דנוב הסביר שהיו שלושה זרמים של בתי ספר אזוטריים, שבשם כולל נקראים בוגומילים (Lorimer, 2015). הראשון היה הרמטיזם – התחיל במצרים ועבר לתראקיה דרך פרס, מופיע בתורתו של אורפיאוס שחי בהרי רודופי, משם עבר לפיתגורס ולבית הספר של אפלטון. שני מורים אלה לימדו טיהור של הנפש וגלגול נשמות, בית ספר זה הופיע בפירנצה בזמן פיקו דה מירנדלה ופרח בקיימברידג’ במאה ה-17. המאסטר הנוצרי ניאו-פלטוני האחרון היה Dean Inge of St. Paul.

בית הספר (זרם) השני היה זה של האיסיים – שפעלו במדבר יהודה לפני אלפיים שנה.

הזרם השלישי היה הבוגומילים בבלקן – הם נקראו אהובי האלוהים ופעלו בזמנו של הצאר בוריס.[2]

כיום, מי שממשיך את דרכם זו “האחווה הלבנה”. דנוב אמר: “מי שרוצה ללמוד על חיי הבוגומילים, שיראה את חיי האחווה שלנו.”

לפי דנוב, ההופעה של הבוגומיליות (וגם האחווה הלבנה) בבולגריה קשורה לכך שהבולגרים הם העם ראשון באירופה שהתפלל בשפתו. זה היה עם תרבותי ומשכיל שידע לאתגר את הדוֹגמה הכנסייתית ולבקר אותה, בעל מחשבה ביקורתית, וזה הוביל לבוגומיליות.

דנוב טען שהטעות של הבוגומילים הייתה מלחמתם ברוע. לא צריך להילחם ברע אלא להתעלם ממנו, אחרת אתה נותן לו כוח. האחווה הלבנה הם בוגומילים שחזרו לעולם הזה, אך הפעם הם לא ירדפו. הם יפיצו אהבה שתקרא לאהבה, וידעו להכיל גם את המתנגדים להם.

דנוב מתאר פן לא מוכר של חיי הבוגומילים. לדבריו הייתה להם רשת מחתרתית, הם נפגשו ביערות ובהרים בלילות, המושלמים גרו במערות נשמרות על ידי צעירים, ויצאו להפיץ את המילה, הם חיו בקהילות שבהם העבודה הייתה ערך ועזרו לחלשים, העשירים עבדו עם העניים. הם היו צמחונים. התפילה שלהם הייתה אבינו שבשמיים. ההטבלה שלהם הייתה הטבלה של רוח שנעשית על ידי הסמכה של ידיים. ההסמכה ברוח הקודש של הבוגומילים היא התנועה שנעשית בסוף הריקוד הפניאוריתמי, כשהידיים יורדות על הראש ונאמרת התפילה “לוואי ושלום אלוהים יהיה…”.

הבוגומיליות באה על רקע הדיכוי של החברה הפיאודלית. האמונה התפשטה בכל רחבי אירופה ומילאה את היבשת באחוות מיסטיות, ובסופו של דבר היא הביאה את הרנסאנס. באותה צורה, האחווה הלבנה של היום תביא את התרבות החדשה ותשחרר את הרוח האנושית מכבלי החומריות.

התמונה שדנוב מצייר היא חברה אידיאלית של שוויון, תמיכה הדדית ואנשים טהורים וקדושים, וזה שונה מהמקורות שיש בידנו שנכתבו, כאמור, על ידי המתנגדים. ייתכן שהיו בידי דנוב מקורות ייחודיים אחרים שאפשרו לו לצייר תמונה שכזאת. דנוב טען שהיה מקור של ידע קדום שממנו למדו הבוגומילים, בית ספר של מסתורין שהתקיים בבלקן תחת השם “אורפיזם”. מעבר לכך, דנוב טוען למעבר של ידע שלא בדרך ישירה ועקיפה, אלא באמצעות הרוח והעולמות הלא נראים. אחד מעיקרי אמונות האחווה הוא קיומם של גלגולים קודמים, ובהזדמנויות שונות שמעתי טענות שהם למעשה גלגול נשמות של הבוגומילים. הנפש מיטהרת ומתגלגלת בכדי להגיע לזמן הזה, שבו תתרחש חזרתו המחודשת של ישוע ותחילתו של עידן חדש.

[1] הבוגומילים מתפשטים לסרביה במאה ה-12, אך סטפן נמאניה (Stefan Namaje), המלך הראשון של שושלת נמאניה ההיסטורית, שנחשב לקדוש, רודף ושורף אותם, ובעקבות כך רבים מהגרים לבוסניה, שם הם יוצרים קשר עם הכנסייה הבוסנית העצמאית, שמאמצת את תורתם. לימים היו אלה האנשים שהתאסלמו. בביזנטיון נרדפים הבוגומילים על ידי הביזנטיים החל מהמאה ה-12, מנהיגיהם מוצאים להורג והנותרים בורחים ונעלמים מעל פני השטח.
[2] לדברי דנוב, “שלושת הענפים של האחווה הלבנה הצטרפו לאחווה הלבנה העולמית בבולגריה: תחילה במצרים, פרס ובבל, לאחר מכן בפלסטין, ושלישית – הבוגומילים בבולגריה. שלושת הענפים הללו של האחווה הלבנה נובעים מהמרכז של האחווה העולמי שמושבה הוא במערכת השמש, והרוח הגבוהה שלה היא ישו הנוצרי, הוא ראש האחווה הלבנה.”