גלסטונברי (Glastonbury)
יוסף הרמתי היה דודו של ישוע וממשיך דרכו. לאחר חורבן הבית וירושלים בשנת 70 לספירה הוא הגיע לגלסטונברי דרך דרום צרפת, נוחת על חוף קורנוול, מביא איתו שני בקבוקים ואת הגביע הקדוש (הגביע שבו השתמש ישוע בסעודה האחרונה, ושאליו נאספו דמו והמים שיצאו מגופו הצלוב), שהפך להיות מהותו של ישוע. הבקבוקים תוארו בצבעי אדום ולבן כמכילים את הדם והמים הקדושים.
כשיוסף וחבורתו הגיעו לאי של אבלון בסוף דצמבר הם היו מותשים, ולכן ניתן לגבעה הראשונה שעליה הם נחתו השם "גבעת העייפים". יוסף תקע את מקלו באדמה וזה הצמיח באופן נסי שורשים ועלים והפך לעץ לתפארת, עץ שניתן לראותו עד היום ומסמל את השתרשות הנצרות בארץ החדשה (בענפיו משתמשים בטקסי ההכתרה של מלכי אנגליה).
בחלק המזרחי של גבעת העייפים היה לפי האגדות מקום טירתו של המלך הדייג, השומר הפצוע של הגביע הקדוש, שהוא במידה רבה התחליף הנוצרי לשומר הסיר הקלטי – ברן, (יש אומרים שהטירה הייתה במקומות אחרים).
כך או כך, יוסף נשאר באבלון (לרגלי גבעת הטור) ובנה שם מקש וזרדים את הכנסייה הראשונה בעולם. לאחר מכן הוא החביא את הגביע הקדוש במערה בגבעת הגביע הסמוכה וקבר את שני הבקבוקים באדמה, ואז קרה פלא נוסף: שני מעיינות החלו לנבוע בין גבעת הגביע לגבעת הטור – אחד צבע מימיו אדום וכל מה שהוא נוגע בו הופך לאדום, והשני צבע מימיו לבן וכל מה שהוא נוגע בו הופך ללבן. לכל בר דעת היה ברור שאלה הדם והמים שיצאו מצדי גופו של ישוע בזמן הצליבה, נאספו בגביע הקדוש ובבקבוקים, וזורמים עתה מן הגביע הקבור במעמקי הגבעה ומן הבקבוקים. הודות לכך ייחסו למעיינות תכונות פלא ומרפא, ומקום קבורת הגביע הפך להיות המקום הקדוש ביותר באנגליה.
לימים הוקם מנזר במקום שבו יוסף הקים את כנסייתו – שהייתה בעצם הכנסייה הראשונה בעולם. המקום הפך להיות מקום העלייה לרגל החשוב ביותר באנגליה, וכך היה עד לרפורמציה במאה ה-16.
כיום העיירה גלסטונברי היא בירת העידן החדש של אנגליה, מרכזה של תנועת הוויקה ופולחן האלה, מרכז התנועות הניאו-פגאניות והניאו-דרואידיות, מרכז של נצרות מתחדשת ורוחנית, ואפילו מקום של זרמים רוחניים מהמזרח כגון סוּפיוּת ובודהיזם.
במסגרת ביקור בגלסטונברי יש מספר אתרים ש"חובה" לראותם, וכדאי לבלות במקום וסביבותיו לפחות כמה ימים. האתר הבולט ביותר והראשון שכדאי לבקר בו בכדי לקבל מושג על עוצמת המקום הוא גבעת הטור. ליד גבעת הטור נמצאת גבעת הגביע, ובין שתי הגבעות נמצאים המעיין האדום בתוך גן הגביע היפה, והמעיין הלבן בתוך מערה מקודשת שממנה הוא נובע. מתחת וממערב לגבעת הטור נמצאת העיירה ושרידי המנזר העתיק, שזהו האתר הבא שכדאי לבקר בו.
בתוך העיירה יש מבחר של חנויות כישוף, מרכזי עידן חדש, מטפלים ומרפאים, כנסייה מהמאה ה-15 וכמה מקדשים ובתים של כוהנות האלה. בצד הדרום מערבי של העיירה נמצאת קפלת סנט מרגרט ולידה גבעת ההלך העייף ובאר שנקראת באר הכלה, בעיקרון האזור המערבי המוביל לעיירה סטריט (Street) הסמוכה, המזוהה עם אתרים נשיים.
לפי המסדר החדש של הדרואידים בגלסטונברי נולדו שלוש דתות גדולות: הדרואידיות, הווִיקה והנצרות. במאה ה-16, ד"ר ג'ון די (John Dee), האסטרולוג של המלכה אליזבת, עליו נכתב לעיל, ואדוארד קלי גילו את מתאר גלגל המזלות, הזודיאק, בשדות שמסביב לגלסטונברי, הממוקמת בתוך מעין שקע טבעי. כמה קילומטרים מצפון-מערב לגלסטונברי, על גבול הגבעות הסוגרות על העמק, נמצאת עיר הקתדרלה וֶלס (Wells), שבה אתרים נוצריים נפלאים.
אתר גלסטונברי נמצא על קו האנרגיה העיקרי של אנגליה – קו המלאך מיכאל, שהזווית שלו 27.2 צפון מזרח. זוהי גם הזווית של גבעת הטור והזריחה ב-1.5 וב-2.8 שהם חגים דרואידיים, הנחגגים ברוב הדר בגלסטונברי החדשה.
סיפור של סנט קולן
בספר "החיים של סנט קולן" (St Collen) מסופר על קדוש וולשי שהגיע לגלסטונברי במאה ה-7, בעקבות הקמת מנזר קדום במקום על ידי סנט פטריק. הנזירים חיו בבידוד בבקתות או במערות על גבעת הטור, ואותו סנט קולן שכן ליד המעיין הלבן שלרגלי הגבעה. יום אחד הוא שמע שני איכרים מדברים על הטירה של גווין, מלך השדים. הם אמרו שהיא מוחבאת בתוך גבעת הטור ושמלך השדים מקדם בברכה אנשים הבאים לבקר בטירתו, אלא ששם קורים דברים מוזרים, אדם יכול להיכנס לטירה למה שנראה לו כלילה אחד, ולא לחזור במשך שנים רבות, אם יחזור בכלל.
הקדוש התייחס אל הדברים כאמונות תפלות ואמר לעצמו שזו עבודתו של השטן. אלא שלא עבר יום ושליח הופיע בפתח בקתתו. זה לא היה ממש אדם אך נראה כאדם, והוא הביא עמו הזמנה מגווין מלך השדים לביקור בטירתו. הקדוש סירב, אך למחרת קרה אותו דבר, וכשההזמנה הגיעה בפעם השלישית קולן ידע שעליו ללכת. הוא מילא בקבוק במים קדושים ויצא לדרך. סנט קולן עבר דרך ערפל מוזר והגיע לפסגת הטור, שם הוא מצא כניסה נסתרת לתוך טירה תת-קרקעית. זו הייתה הטירה היפה ביותר שראה במהלך חייו, והיו בה אורחים מוזרים ביותר: מוזיקאים, סוסים, נערות, ועוד. סנט קולן נלקח לאולם גדול שם הייתה כירה ענקית, מוזיקה מתנגנת ופיות בלבוש מהודר ונהנות מעצמן. כל הפיות היו לבושות בצבעי אדום ולבן. בקצה האולם ישב גאווין על כיסא זהב, הוא בירך את סנט קולן ושאל אותו אם הוא רוצה לאכול, אך הקדוש ידע את הסכנה שבאכילת מזון פיות וסירב באומרו: "אינני אוכל את עליו של עץ".
גווין התרגז ושאל: "מה הבעיה? האם ראית אוכל כה משובח בעבר?"
קולן ענה: "למרות שהאוכל והלבוש משובחים, אדום הוא הצבע של האש, ולבן הוא הצבע של קרה ושלג".
סנט קולון הוציא את הבקבוק של המים הקדושים והתיז אותם סביב. לאט, לאט נעלמו גאווין, הפיות והטירה אל תוך הערפל, לבסוף הוא נשאר לבדו על ראש גבעת הטור שסביבו רק הרוח והדשא.
אי התפוח – והשער לארץ המתים
רשמים מביקור בגלסטונברי – חורף 2002.
חמש שעות נסיעה בצד השמאלי של הכביש, וחמש דקות בצד הימני, שכמעט ועלו לי ביוקר, זה הזמן שלקח לי להגיע מלונדון לגלסטונברי. זאת הייתה פעם ראשונה שנהגתי באנגליה, נחתתי בהיתרו בערב, ובמקום לישון בלונדון העדפתי לנסוע לכיוון השני.
גלסטונברי נמצאת במערב אנגליה, פעם המקום היה אי וקראו לו האי אבלון, אוול פירושו בוולשית: אפל, כלומר תפוח. האי אבלון פירושו אי התפוח. ומדוע תפוח?
ראשית מפני שגדלים שם עצי תפוחים, לא הרבה אמנם, אבל יש אחד או שניים שהם חשובים מאוד במסורת הנוצרית, ועל כך בהמשך. ושנית, מפני שתפוח הינו פרי גן העדן, הפרי של העולם האחר, ואבלון הרי הייתה תמיד, ויש אומרים עדיין, השער לעולם האחר, לעולם של המתים, לגן העדן, ולכן – אי התפוח.
בימי הקלטים נחשב האי אבלון כשער לעולם המתים, אליו היו הולכות הנשמות. ואני… עדיין לא הייתי מת (למרות שחמש דקות הנסיעה בצד ימין כמעט והביאו אותי לשם), ונשמה הייתה לי עדיין, וכך היינו נוסעים אני ונשמתי (שכאמור כמעט שפרחה לה בדרך לשם) באוטו שכור לאי התפוח.
האי אבלון-גלסטונברי מורכב ממספר גבעות הממוקמות בתוך מישור נמוך שטוח. לפני אלפיים שנה ישנם עדויות לכך שהמישור היה ים, או אגם ובתוכו אי. כמו איים אחרים במערב (איונה בסקוטלנד למשל) נחשב אי התפוח לאי קדוש עוד מקדמא דנא, מקום בו שוקעת השמש ולכן שער לעולם המתים. האי הוא בעל מבנה טופוגרפי-גיאולוגי מיוחד. בחלק אחד מתרוממת בתלילות גבעה זקורה שנקראת ה"טור". תורו של מי? השד יודע… ואכן מתחת לגבעה היה ארמונו של מלך השדים הקלטי – גווין אפ נוד – "לבן, זוהר בהיר". על ראש הגבעה לא עומדת פרה דווקא… – אלא מגדל המוקדש לקדוש האגדי הנוצרי סנט מיכאל, הקדוש שמנצח את החושך – הדרקון – ומביא את האור; הקדוש שלכבודו מדליקים מדורות. ואכן, מאז ימי קדם היו מדליקים מדורות על הגבעה. הקדמונים (איש אינו יודע מי) חצבו בגבעה שבע מדרגות ענק – טרסות – המחוברות ביניהן פה ושם ויוצרות מען מבוך ענק, הגדול ביותר בעולם (גובה הגבעה 140 מטרים). מדי פעם, בחגים דרואידיים, מגיעים כל "משוגעי" אנגליה, כל אלה המחשיבים עצמם לפגאנים, שמאנים, דרואידים, וכו'… ומדליקים מדורות על הטרסות סביב (מהלך המבוך כשלוש שעות).
ליד גבעת הטור המזדקרת בתלילות, זכרית קמעה, מצויה גבעה אחרת, מעוגלת, נמוכה, רכה, נשית קמעה. גבעת זאת נקראת גבעת הגביע – ומדוע? מפני ששם, במבוכיה הנסתרים, קבור לא מלך השדים, אלא הגביע הקדוש, גביעו של ישוע בכבודו ובעצמו. מכל המקומות שבעולם הגיע הגביע דווקא לשם, וזו הסיבה לכך שהמקום הפך לקדוש ביותר באנגליה, נבנה לידו מנזר מרשים והוא שימש כאתר עלייה לרגל החשוב באנגליה עד לרפורמציה במאה ה-16.
גלסטונברי היא שער לעולם הרוחני. מסיבה זו היא נהפכה לבירת העידן החדש של אנגליה. ברחובה הראשי ישנן עשרות חנויות המוכרות ספרים על הילינג, אסטרולוגיה, העצמי הגבוה, תרבויות עתיקות, דרכים להארה, קריסטלים, קטורות, פעמונים טיבטיים, ומה לא?… מאות מרפאים, הילרים, מורים רוחניים, מחפשי דרך, מדיומים, מתַקשרים, וסתם משוגעים, התקבצו ובאו אליה. יש החיים שם ויש העולים לשם לרגל מדי שנה. אפילו המלך ארתור יצא סוף סוף מקברו והוא מסתובב ברחובות, בשר ודם, ומכריז שמלכות שמיים הגיעה (יש משוגע אחד בגלסטונברי הטוען שהוא המלך ארתור). בקיצור: שמח. ולדבר השמח הזה הייתי עושה פעמיי, במכונית שכורה, בצד שמאל של הכביש, שמשום מה האנגלים בוחרים לנסוע דווקא בו.
ישנתי במלון לרגלי הטור, והטור אכן מרשים הוא. מוקדם, מוקדם בבוקר, ירדתי במדרגות החורקות של בית ההארחה, ומכיוון שהייתי ב"גולני" עשיתי את דרכי ישר (דוך) אל ראש הגבעה, לא מתחשב לא בגדר, לא בשביל ולא בטרסה, וכמובן שלא במבוך המופלא שכל אלו היוו. כך הלא עשה אלכסנדר מוקדון כשבא להתיר את הקשר הגורקי. תמיד טוב להיתלות באילנות גבוהים, רק שעל הטור לא היו שום אילנות להיתלות בהם, וכך מצאתי את עצמי מחליק על הדשא הרטוב שעל המדרונות והטרסות התלולות ומתגלגל במורד הגבעה. שרוט וחבול עשיתי דרכי אל השביל העולה אל הגבעה, שסירבה להיכנע להתקפותיי.
באמצע הדרך אל ראש הגבעה, לצדי השביל, ישנה אבן ענק – סלע – שהקראת "האבן החיה". מדוע? מפני שאם נשענים עליה מוקדם, מוקדם בבוקר, כשאין איש מסביב, היא יוצרת איתך תקשורת ומדברת אל האני הגבוה שלך (כך לפחות אמר לי אדם שהכרתי). מכיוון שאני די גבוה, והשעה הייתה שעת בוקר מוקדמת ולא היה איש מסביב (מי המשוגע שיצא ביום חורף גשום בחמש בבוקר?), החלטתי לנסות את העניין. עצמתי את עיניי, מנסה להעצים את התחושה. שקט מתוח השתרר מסביב, ואז העצמי הגבוה דיבר אלי – הייתה זו אשתי בפלאפון, מבקשת להכניס את האוטו למוסך…
לאחר שנפטרתי מהעצמי הגבוה הזה, נתפניתי לעצמי הגבוה האחר, שוב עוצם את עיניי, מנסה להעצים את התחושה. המראה מסביב היה באמת מרשים (אף שעיניי היו עצומות), ערפל כיסה את המישור מסביב וגבעת הטור והגבעות שמסביבה נראו באמת כמו אי. הרגשתי משהוא מזדחל במורד הגב שלי – היו אלה טיפות הגשם האנגלי המעצבן שחדרו לחולצה. ולמרות זאת הרגשתי שאני שמח, שמח שאני חי, שמח שיש לי תחושה, שמח על האוויר, על המים ועל הגשם, על הדשא והעצים שמסביב, על כך שאני כאן באנגליה במקום המופלא הזה, על כך שאני חי ונושם. לפתע הכול התחבר לי – החיים שלי עד כה, הרגע, הכול נראה חסר דאגה, שלֵו, מובן, נצחי. לפתע הבנתי שאולי באמת אבלון היא השער לעולם הבא, לעולם הנסתר, ושבמשך כל חיינו ישנו צעיף כלשהו המסתיר אותנו מעולם האמת, ושרק לפעמים הוא מוסר (לרוב הוא מוסתר).
נראה שאבלון הוא אחד המקומות על פני האדמה שבו הצעיף הזה דק יותר, אפשר לראות דרכו, להסיר אותו (ומה שעוזר לכך זה הקֶשר לכוחות הטבע). כנראה שהאבן בכל זאת דיברה אליי, או שהייתה זו פשוט השעה המוקדמת בחוץ, בטבע, בערפילים, בזריחה. לא משנה מה הסיבה, העיקר שהרגע נשאר איתי. הרגשתי מחובר לעשרות אלפי ומיליוני בני האדם שהיו כאן לפני, לא משנה אם היה זה מלך, משוגע או נזיר דווקא. לכולם היו רגשות, לכולם היו חיים והיה עליהם להתמודד עם קשיים, כולם היו חלק מהטבע וגם משהו גדול יותר, החיפוש אחר משמעות במהלך הדורות.
כשהגעתי לראש הגבעה נשבה רוח, תפסתי מחסה בין קירות המגדל, שאפתי לתוכי עוד מעט מאוויר הפסגות, הרוח והדשא הרטוב, וירדתי בחזרה למטה.
מנזר גלסטונברי (Glastonbury Abbey)
מנזר גלסטונברי היה הקומפלקס הדתי ומקום העלייה לרגל הנוצרי החשוב ביותר באנגליה[1] עד המאה ה-16. אלא שהמקום נהרס בזמן הרפורמציה, ננטש ונשכח, עד שבתחילת המאה ה-20 הייתה לו עדנה בעקבות גילויו מחדש, חפירתו ושיקומו על ידי הארכיאולוג הרוחני בליי בונד, שהקדיש את חייו לקידום רעיון חשיבות המנזר, מיוחדותו והקשר שלו למסורות הנוצריות הקדומות והארתוריאניות. כיום זהו אתר מורשת רשמי ומוכר, שיש בו מוזיאון, שחזור של השרידים העתיקים וחלק מהבניינים המקוריים, ניסיון להחזיר למקום את החיים של פעם בעזרת שחקנים מחופשים, וכן פארקים רחבים עם פינות קסם.
לפי המסורת, יוסף הרמתי הקים כאן את הכנסייה הראשונה בעולם וקבר בגבעה הסמוכה את הגביע הקדוש. יוסף הקים מנזר עם 12 נזירים שהיוו מעין שולחן עגול ראשוני של 12 בקתות מסודרות מסביב לבקתה – מבנה עגול מרכזי. מסיבה זו הגיעו למקום במהלך המאות שלאחר מכן קדושים רבים כגון סנט פטריק, וגם דמויות היסטוריות, שהידוע ביותר מבניהן הוא המלך ארתור, שגם קבור במקום. וסיפור שהיה כך היה:
יום בהיר אחד, בסוף המאה ה-12, חפרו הנזירים בחצר המנזר בכדי להכין ערוגות גזר, או מכל סיבה אחרת. והנה, הפלא ופלא… הם מצאו קבר עתיק ובו שלט "כאן קבור המלך ארתור" ולידו שלט של אישה בלונדינית, שזוהתה כגְווִינֶבִיר היפה (היא כבר לא הייתה כל כך יפה כשמצאו אותה). זה קרה מעט אחרי פרסומן של אגדות המלך ארתור והשולחן העגול ברחבי בריטניה. מציאת הקבר קיבעה את הקישור של גלסטונברי וגבעת הטור עם האי אבלון, שאליו נלקח ארתור לאחר הקרב האחרון בסוף ימיו בכדי להתרפא, פצוע וזב דם, והביא עוד פרסום ועושר למנזר.
המנזר ההיסטורי נבנה בתחילה במאה ה-7 על ידי קנטוויין (Centwine) מלך וֶסֵקְס (Wessex). בסוף מלכותו הוא נהיה לנזיר ופרש למנזר. הוא עלה לגדולה בימי דאנסטן (Dunstan) עליו נכתב לעיל, שהיה ראש המנזר במאה ה-10, בישוף בלונדון וארכיבישוף של קנטרברי. הוא קידם את המנזר והפך אותו למרכז עלייה לרגל, וללב החיים הנזיריים המתחדשים באנגליה והרפורמות שהוא ניסה לקדם. בעקבות כך נקברו כמה ממלכי אנגליה במקום ובמאה ה-11 הוכתר בו מלך בשם אדמנוד איירונסייד.
במאה ה-12 בנתה המלכה אלינור מאקוויטניה את קפלת מרים, שיש האומרים כי בתוכה ישנן מידות מקודשות, המבטאות את מבנה העולמות האלוהיים וסודות הישות הנקבית (השכינה) ושיקוף של מערך מבני 12 הבקתות הראשון שהקים יוסף הרמתי.[2] למרות שהקפלה נהרסה ברובה, הרי שגם כיום זהו המבנה המרשים במתחם, ויש בו פיסול מעניין מעל הפתחים. בהמשך לבניית הקפלה החלה להיבנות קתדרלה ענקית שבניינה נמשך עד המאה ה-14 והיא הטמיעה לתוכה את המבנים הישנים. בשנים אלו פרח המנזר והתפתח והיווה מוקד עלייה לרגל ופולחן, אך כאמור, כל זה הגיע לסיום במאה ה-16 בזמן מלכותו של הנרי השמיני שהרס את המנזר ותלה את ראשיו על המגדל שבגבעת הטור.
במוזיאון בכניסה למנזר ניתן לראות ממצאים מהמקום ואת החיים כפי שהיו פעם. בין שרידי המנזר בולט מבנה המטבח שנשמר בשלמותו. בסמוך לקתדרלה ניתן לראות את ציון קברם של המלך ארתור וגְווִינֶבִיר.
בליי בונד (Frederick Bligh Bond)
פרדריק בליי בונד (1864–1945) היה איש אשכולות, ארכיאולוג, אדריכל, מתַקשר, אבל יותר מכול – האיש שעורר את הרוח של גלסטונברי מתרדמתה.
ב-1907 רכשה הכנסייה של אנגליה את חורבות הקתדרלה העתיקה (שנהרסה ברפורמציה של המאה ה-16) והחלה בחפירות במקום. האיש שמונה לאחראי היה בונד, ארכיאולוג ואדריכל מבטיח, שנחשב למומחה לאדריכלות כנסיות עתיקות ותכנן מספר מבני ציבור מרשימים באזור. עם תחילת העבודה הוא התחיל לקבל מסרים שהנחו אותו היכן לחפור, ותמיד חפר במקום שנאמר לו לחפור בו, כשהוא מוצא את מה שחיפש בדרך נס. הוא עבד על תקשורים בקבוצה שנקראה "החבורה של אבלון" (The Company of Avalon). המסרים התקבלו בכתיבה אוטומטית והוא פרסם את סיפור המעשה בספר בשם "שער הזיכרון (The Gates of Remembrance), שפורסם ב-1918 ועורר מהומה גדולה. לפי דבריו, הנזירים מימי העבר הנחו אותו היכן לחפור. השפה הייתה ארכאית ובה תיאורים של החיים וההיסטוריה של המקום.
בונד למד והאמין בגימטריה וגיאומטריה מקודשת ופרסם על נושאים אלה ספרים בהם טען שאדריכלות כנסיות בימי הביניים שואבת מהמסורת הגנוסטית הקדומה (זרם נוצרי מיסטי מהמאות ה-2–3 לספירה) וממידות מקודשות שמבטאות את מבנה העולמות האלוהיים. בבסיס אדריכלות הקתדרלות מודולים של ריבועים גיאומטריים. הוא טען שהקתדרלה בגלסנטוברי מבוססת על פרופורציות מקודשות שנלקחו מסודות גיאומטריים המבוססים על גימַטרייה של הפסוקים בכתבים הקופטים גנוסטים הקדומים ובברית החדשה. בונד היה חבר בבונים החופשיים, בחברה התיאוסופית, במסדר צלב הוורד ועוד.
שלוש שנים לאחר פרסום הספר "שער הזיכרון" הוא פוטר מעבודתו בגלסטונברי והפך להיות העורך הראשי של הרבעון "מדע התופעות העל-חושיות" (על טבעיות), זאת בהמשך להיותו חבר באגודה הבריטית למחקר על-חושי. ב-1926 הוא עבר לארצות הברית, שם היה קשור במשך עשר שנים לאגודה האמריקאית למחקר על-חושי. הספר האחרון שלו פורסם ב-1934 ונקרא "סוד חיי הנצח" (The Secret of Immortality).
בליי בונד לא היה היחיד שעסק בתקשורים בגלסטונברי. סר צ'ארלס מרסטון (Sir Charles Marston) היה ראש האגודה הפילוסופית הבריטית, האמין בכוחות על טבעיים, תרגל כתיבה אוטומטית (תקשור) במיוחד בגלסטונברי, והיה חבר במסדר האבירים של סנט ג'ון. הוא האמין שיש קשר בין הישראלים לבריטים, ודגל בתיאוריה פופולרית בזמנו, שטענה כי המקור של הבריטים הוא עשרת השבטים האבודים. מרסטון קיבל מסרים בגלסטונברי, והם כיוונו אותו להשקיע את מרצו וכספו בישראל. הוא הפך להיות אחד המממנים העיקריים של החפירות הארכיאולוגיות בארץ ישראל בתקופת המנדט, ובין השאר באתרים של תל עג'ול, יריחו ולכיש. מרסטון התעניין במיוחד בהתפתחות הכתב העברי.[3]
גם מייסדי היישוב פינדהורן בסקוטלנד, היישוב הרוחני הוותיק והגדול ביותר בבריטניה, קיבלו את השראתם ומסרים לגבי דרכם בגלסטונברי. זה קרה דרך תקשורים על גבעת הטור, ובהם נאמר להם שמשימתם היא לגדל ירקות במפרץ חולי בצפון סקוטלנד ועל ידי כך לחדש את הקשר בין בני אדם לרוחות הטבע ולהביא להקמתו של יישוב רוחני.
גן הגביע (Chalice Garden)
בעמק שבין גבעת הגביע לגבעת הטור נמצא גן נפלא ובליבו מעיין הנובע מים אדומים. לפי האגדות, זה נגרם בשל דמו של ישוע הנמצא בבקבוק ובגביע הקדוש שהביא יוסף הרמתי מישראל, הקבורים מתחת לאדמה במקום. המים נחשבים לקדושים ומרפאים והם צובעים באדום את התעלות והבריכות שבתוכן הם זורמים. בגן פינות למדיטציה ותפילה, בריכות ומפלים קטנים. מקור המים היא באר ועליה מכסה עם עיטור הווסיקה פיסקיס (Vesica piscis), המסמל את הגביע הקדוש.[4]
מייסד גַן הגביע הוא ולסלי טיודור פול (Wellesley Tudor Pole, 1884–1968), מיסטיקן שהתפרסם בכך שקבע ביחד עם צ'רצ'יל דקה דומיה לזכר הנופלים במלחמת העולם השנייה, כל יום בתשע בערב. אלא שתרומתו העיקרית של ולסלי טיודור פול הייתה בכך שהוא האיש שהביא את בשורת הדת הבהאית לאנגליה. הוא יצא למזרח התיכון לחפש את הגביע הקדוש, אך בדרכו פגש בטורקיה את עבד אל-בהאא' (בנו של בהאא אללה – מייסד הדת הבהאית שקבור בעכו) ונהיה תלמידו.
הבהאים רואים בגן אמצעי לתקשר עם אלוהים ולכן ולסלי פול טיפח את גן הגביע בגלסטונברי ב-1959 ברוח הגנים הבהאים בישראל וכמקום משכן לגביע הקדוש, אותו האמין שמצא בבאר בריגיט שבגבעת בֶּקֶרי הסמוכה, וסיפור שהיה כך היה:
וֶלסלי פול טיפח גם את גבעת הכלות (Bride's Mound) ליד גבעת בקרי (Beckery) בצד המערבי של גלסטונברי, מקום שם נמצאת באר הכלה שנקראת גם באר בריגיט. זהו האזור הקרוב לביצות, מקום שם הייתה גבירת האגם, שהפך להיות מזוהה עם בריגיט הקדושה, מריה מגדלנה והאלוהות (אנרגיה)
וכאן קרה מקרה מוזר: וֶלסלי פול זכה לחזיון שבו נאמר לו שחפץ יקר קבור בבאר, היכול להתגלות רק אם עלמות צעירות, טהורות בליבן, ילכו לבאר בזמן הזריחה. קרה המקרה – כמו שתמיד קורה בסיפור טוב – שלולסלי פול היו שתי חברות צעירות שהתאימו לתיאור והן האחיות קנט וקריסטין אלן. הן הלכו לבאר בריגיט בשעה המיועדת וחיפשו במים, וכשכמעט והתייאשו מחיפושיהן, נתקלה רגל של אחת מהן בחפץ קשה בבוץ שבתחתית הבאר. כשניקו את הבוץ מצאו קערת זכוכית כחולה מקושטת. התברר שאדם אחר בשם ג'ון גודצ'יילד הודרך לשים את הקערה בבאר כמה עשרות שנים קודם, אלא שאותו איש מצא את הקערה באיטליה והאמין שהיא מרכיב בחשוב בביאתו המחודשת של ישוע. אותו אדם היה קשור לעבודה עם האלה הקלטית בריגיט.
קבוצה של מומחים שהוזמנה לחקור את הקערה הגיעה למסקנה המפתיעה, שהקערה היא מתקופתו של ישוע. העיתונות כמובן שעטה על המציאה, וכך גם האגודות האזוטריות שקידשו אותה מאז. בסופו של דבר וֶלסלי פול הקים את גני הגביע בגלסטונברי ואכסן את הקערה בתוכם, כשהיא משמשת את אגודת באר הגביע עד היום לטקסים ומטרות רוחניות.
המעיין הלבן
ממול לגן הגביע לרגלי גבעת הטור ישנו בניין על צלע ההר ובתוכו חדר תת-קרקעי גדול בו נובע המעיין הלבן. המקום הוכשר כמקדש פגאני, יש בו בריכת טבילה המוארת בנרות, סוכות מזרדים לישיבה ולמדיטציה, פסלונים וקריסטלים. המים נובעים מהקירות, יוצאים בתעלה וצובעים כל מה שהם נוגעים בו בלבן.
הסיבה לצבע האדום במעיין האדום הסמוך היא כנראה מרבּצי ברזל הנמצאים באדמה, ואילו הסיבה לצבע הלבן במעיין הלבן הנמצא כמה מטרים משם היא כנראה סלעי גיר הנמצאים באדמה. קִרבתם של שני המעיינות השונים זה לזה היא תופעה גיאולוגית מדהימה שנתפשה בימי קדם כנס והוכחה לקיומו של הגביע הקדוש, המכיל דם ומים מתחת לאדמה. במסורת הקלטית, שני הצבעים הללו נקשרו עם עולם המתים, והאמונה הייתה שיש מבוך של מנהרות מתחת לגבעת הטור, המוביל אל מקום זה. בימי הביניים נכנסה קבוצה של שלושים נזירים למבוך. לאחר כמה שעות יצאו משם רק שלושה מהם כשהם לוקים בנפשם, ובעקבות כך נחסם הפתח למנהרות. הקיום של המעיין הלבן והמינרלים שהוא משקיע מעיד על קיומן של אותן מנהרות, שהרי מים ממוססים סלע גיר ויוצרים מערות (כגון מערות נטיפים), וזה כנראה מה שקורה מתחת לאדמה.
קפלת מריה מגדלנה
הרחוב המערבי של גלסטונברי נקרא על שם מריה מגדלנה. לאנשי העידן החדש בגלסטונברי אין ספק שהיא הייתה בת זוגו של ישוע ומייצגת את המיניות הנשית. היא הייתה אישה שישוע טיהר משבעה חטאים, תלמידתו הקרובה, ולפי "הבשורה על פי מריה מגדלנה", ספר גנוסטי מהמאה ה-2 לפנה"ס, הוא נהג לנשק אותה על פיה ולגלות לה את סודות הדרך הרוחנית. הנשיקה על הפה נחשבה בימי קדם דרך להעברת ה"פנאומה" – הרוחניות – ממורה למורה שבא אחריו.
ברחוב זה ניתן למצוא כנסייה המוקדשת למריה אימו של ישוע, את בית האלות (שעליו נכתב בחלק על אבלון), קפלה עתיקה וגנים המוקדשים לקדושה מרגרט ולמריה מגדלנה, ועוד. (באופן כללי כל האזור המערבי של גלסטונברי נקשר לאנרגיות נשיות). הקפלה והגנים למריה מגדלנה וסנט מרגרט נבנו במאה ה-11 על ידי המלכה הסקסונית האחרונה של אנגליה, מרגרט, שברחה לסקוטלנד לאחר פלישת הנורמנים.
המלכה מרגרט שמרה את המסורת הנוצרית קלטית הקדומה שבמסגרתה יש חשיבות גדולה לקדושה סנט בריגיט המזוהה עם מריה מגדלנה. היא הקימה בגלסטונברי את הגנים והקפלה לכבודן, שהיו חלק ממתחם טיפול בחולים ועולי רגל. המקום שנבחר היה לרגלי גבעת בקרי (Beckery), היכן שבעבר הייתה בו קפלה קדומה למריה מגדלנה.
לפי האגדות, המלך ארתור הודרך בחלום לבקר בקפלה של מריה מגדלנה בגלסטונברי בזמן הזריחה. הוא הגיע לקפלה אבל לא יכול היה להיכנס, מפני ששתי חרבות נוצצות חסמו את דרכו, ארתור נפל על ברכיו והחרבות נפרדו. לאחר שנכנס לקפלה הבחין בכומר המקיים מיסה בעזרת אם האלוהים המבורכת הנושאת את בנה בזרועותיה. כאשר הכומר ביקש את מתנת רוח הקודש – גופו ודמו של ישו – האם הגישה את הילד כקורבן, ולמרות זאת הוא נשאר ללא פגע.
בסיום המיסה הרימה מריה צלב מקריסטל מאת המזבח ונתנה אותו לארתור.[5] כתוצאה מכך הפסיק ארתור להשתמש במגן המראה שלושה אריות אדומים על רקע כסף (או לפי דיווח אחר: דרקון לבן ודרקון אדום) והחליף אותו במגן שמראה את הבתולה שמעל זרועה הימנית ילד ובידו צלב. החלפת המגן הביאה להצלחתו במלחמות עם הסקסונים.
אגדה זו מופיעה בצורה קצת שונה ברומן צרפתי אנונימי מוקדם בשם פרלסואוס. שם יש מהומה בממלכתו של ארתור, הוא נודד דרך ארץ לא נושבת שנוצרה על ידי כישלונותיו. ולבסוף מגיע לקפלה קטנה באי אבלון וזוכה בחזיון של הבתולה המציעה את בנה כקורבן. האפיזודה מלווה על ידי אש מסתורית. ארתור רואה את הגביע, עובר תהפוכות ושינויים רבים עד שלבסוף הוא נהיה לגביע הקודש. באותו הזמן שומר הגביע, המלך הדייג, שוכב פצוע קשה בטירתו. כתוצאה ממה שקורה המלך נרפא, מזלו של ארתור ושמחתו חוזרים אליו, ובעזרת המגן חדש שקיבל הוא מצליח לנצח את הסקסונים בקרב בהר בדון.
פרשנים רבים של אגדות המלך ארתור מנסים להצביע על הסיבות שהביאו להתמוטטות השולחן העגול. אחת הסיבות המרכזיות נתפשת כאי יכולתו של ארתור להתאחד עם מלכתו, גְווִינֶבִיר. לא רק שהיא מפלרטטת עם לנסלוט, אלא שהיא גם נחטפת תכופות. בכמה מהאגדות החוטף שלה הוא שד בשם מלווס, הלוקח את הגבירה אל המבוכים התת-קרקעיים של גבעת הטור, עולמו של גווין אפ נוד – מלך השדים.
הסיפור של חטיפת גוויניבר מסמל את השלטון שמתרחק מארתור. החיפוש של אבירי השולחן העגול הוא, במידה רבה, חיפוש של פתרון לבעיה זו. המלך הדייג מייצג את מצבו של ארתור: הגביע נמצא ברשותו, אך יש לו גם פצע במפשעה (הנגרם על ידי חנית הגורל), אשר מונע ממנו לשלוט, ולכן הוא מבלה את זמנו בדייג חסר תוחלת על האגם. המלך הדייג לא מסוגל להיכנס לממלכה של היסוד הנשי, הוא לא מסוגל לממש איחוד עם החלק החסר שלו בכדי להגיע לעצמי השלם. במקרה של ארתור, משמעות הדבר היא אי היכולת לממש את הנישואים הקדושים של המלך עם המלכה, הארץ עם הריבונות.
כתוצאה מדגש יתר על קוסמולוגיה ואידיאלים טרנסנדנטיים, ארתור מופרד מטבעו הארצי. המלך לא מכיר יותר את צדו התת-מודע, האחר, הסקסואלי, פיזי, והופך לאימפוטנט. בתנאים אלו החוטף מייצג את הצד התת-מודע, המפוצל. גְווִינֶבִיר הופכת לאלת שמש מרוחקת ולא אלה ארצית ומינית, ולכן אין זו הפתעה שלזוג אין ילדים. גְווִינֶבִיר היא ההפך ממורגן לה פיי, ששוכבת עם כל הגיבורים שהיא פוגשת. גְווִינֶבִיר היא אידיאל של מתיקות, יצור רוחני לא פורה. בכדי להיכנס לעולם התחתון היא צריכה להיות נחטפת. הילד היחיד שיש לארתור, מורדרד (Mordred), הוא תוצאה מהאיחוד עם מורגן לה פיי, שהיא גם חצי אחותו, או בגרסאות אחרות, עם חצי אחותו האחרת – מורגס, אשתו של לוט, מלך הצפון והעולם התחתון.
כ"אחיות" של ארתור, מורגן ומורגס ממלאות את הדרישה המסורתית של ריבונות מכושפת, אך במחיר הגדרתן כרעות על ידי הקוסמולוגיה הדואליסטית האבירית. שתיהן מלכות של העולם התחתון, חשוכות, מפתות, מיניות. לפי הפירוש הזה של האגדה, מורדרד יכול היה, למעשה, להיות האני השלם של ארתור. הוא נולד כתוצאה מאיחוד מכושף של מלך ומלכה של הארץ. מורדרד הוא היורש האמיתי לכתר. הוא נולד ב-1 במאי, יום חג בלנטיין, היום שבו השמש זורחת באוריינטציה לקו המלאך מיכאל שעליו נמצאת גלסטונברי.
ארתור מנסה להחזיר את הסדר הנכון של הממלכה ולקיים את הנישואין המקודשים עם האלה של הארץ ולכן הוא מגיע לקפלה של מריה מגדלנה בגלסטונברי, אך במקום לפגוש את דמות האהובה הוא פוגש את דמות האם.
הקשר ההכרחי לעיקרון הנשי של הריבונות מופיע גם בסיפור גבירת האגם, הנותנת לארתור את החרב אקסליבר. המקורות מסכימים שהחרב של אקסליבר חושלה על האי אבלון. היא הייתה תחת חסותה של גבירת האגם, שידועה כאלה של הבארות והמעיינות, עובדה המצביעה על הקשר שלה לאלה הקלטית הקדומה של הבארות והמעיינות, בריגיט, שגילמה את הרוח הריבונית של הארץ. החרב, הגרייל, הצלב העשוי קריסטל (אדמה מזוככת) – כל אלה הם סמליה. כל הדברים הללו היו קבורים בשלב כלשהו מתחת לאדמה, או מתחת לסף התודעה. האירים זיהו את בריגיט עם מרי מגדלנה.
מריה הבתולה לא יכלה להכיל את הכוח המקורי של בריגיט הקלטית, ולכן הקפלה של בקרי הוקדשה למרי מגדלנה. בין שתי המריות, הבתולה והלא בתולה, היה ביכולתה של האלה בבקרי להחזיק את הכוחות שנעו דרך המים, כרוח הריבונית והראשונית של האדמה. בזכות המפגש של ארתור עם הכוחות העולים מן האדמה בקפלת מריה מגדלנה, הוחזרו לו הסמלים של הריבונות על ידי האלה. הוא קיבל צלב מקריסטל שאפשר לו להחיות את ממלכתו. הקריסטל מסמל את אלת האדמה, המסתורין הוא של האלה הנותנת ריבונות. כל הסמלים באגדות – הגביע, הצלב והחרב – מצביעים לכיוון המסתורין הקדום של איחוד הרוח הזכרית של המלך עם הרוח הנקבית של השלטון על הארץ והאדמה.
כנסיית יוחנן המטביל
ברחוב המרכזי של גלסטונברי מתבלטת כנסייה בסגנון ניאו-גותי מהמאה ה-15. בחלונות הזכוכית שלה רואים את הגביע הקדוש ושני הבקבוקים שהביא יוסף הרמתי מישראל. בחצרה נמצא צאצא של עץ העוזרר הקדוש שצמח כתוצאה מנעיצת מקלו של יוסף הרמתי באדמה בגבעת ההלך העייף (גבעת בקרי) ומנס השתרשותו והנצתו של המקל היבש.
עץ העוזרר הקדוש נחשב לחלק מכתר הקוצים של ישוע. העץ הספציפי בגלסטונברי פורח פעמיים בשנה (בניגוד לעצים אחרים) בדצמבר, זמן הולדתו של ישוע, ובפסח – זמן מותו. כל שנה נשלח ענף פורח שלו בחג המולד למלך או למלכה.
בחצר הכנסייה מבוך עם שבעה מעגלים, שבמרכזו אבן כחולה שמקורה בסטריט השכנה. הוא הוקם ב-2007 על ידי אדם שעסק בגאומנטיה וכתיבה בשם סיג לונגרן (Sig Lonegren). ליד הכנסייה מבחר חנויות ספרים, חצרות מכשפות, פאבים, בתי קפה ומסעדות, גלריות ומקומות טיפול וריפוי.
וֶלס (Wells)
לא רחוק מגלסטונברי (10 ק"מ), לרגלי גבעות מנדיפ (Mendip), נמצאת עיירה מופלאה בשם וֶלס (מלשון "בארות", בשונה מ"ויילס", שהוא שמה של אחת מארבע המדינות המרכיבות את הממלכה המאוחדת) ובה אחת הקתדרלות היפות באנגליה, שנבנתה מהמאה ה-12 עד סוף המאה ה-15 בסגנון גותי. בקתדרלה זו (וכן בכנסיית יוחנן שבגלסטונברי) מתקיימת מסורת מוזיקאלית מקומית חשובה. בנוסף לכך יש בולס מבנים עתיקים, מעיינות מים רבים, אווירה שקטה וקסומה שמשלימה את הפעלתנות של גבעת הטור בגלסטונברי הסמוכה.
על חזית הקתדרלה, בין הקשתות והמפתחים, ישנם שש מאות פסלים המהווים קוסמולוגיה שלמה שמקורותיה הם אגודות הבונים החופשיים. זוהי החזית המפוסלת ביותר באנגליה.
אולם האסיפות של הנזירים הוא עבודת אמנות. הרבה מהדמויות המפוסלות בתוך הכנסייה מצחיקות – לאחד מהם כאב שיניים, המסמל את התכונות המבריאות של המים, במיוחד בענייני שיניים.
אגודת הבנאים שבנתה את הקתדרלה, כמו גם את זאת של גלוסטר (Gloucester) הסמוכה, נודעה כבית הספר של סוורן (Severn). לפי ג'ון מישל, הארכיטקטורה שלהם מבוססת על מסורת גיאומטרית שנלמדה באכסניות של הבונים החופשיים ממנה הם קיבלו השראה לעקרונות התכנון. המודל שעליו ההתבסס עבודתם היה כיפת השמיים, שנתפשה כמבנה מושלם, אלוהי, של פרופורציות והרמוניות אמת, כפי שמתואר על ידי אפלטון בדיאלוג "טימאוס".
במילים אחרות, הקוסמולוגיה של אפלטון שהייתה אחת ההשפעות העיקריות על הרנסנס האיטלקי, מופיעה באדריכלות בימי הביניים דרך אגודות הבנאים החופשיים. היקום נתפש כאורגניזם שחלקיו השונים מתואמים באופן מושלם על ידי חוקי הגיאומטריה המשתקפים בהרמוניות הקלאסיות של המוזיקה ותנועת הכוכבים בשמיים. על ידי מתן יחסים גיאומטריים לבנייניהם, הבנאים בראו מחדש את היקום ויצרו כלי קיבול אידיאלי למוזיקה והמזמורים שמילאו את כנסיות ימי הביניים ושיקפו את המוזיקה של הספֵרות. לפי התפישה של בית הספר של סוורן מוזיקה וארכיטקטורה נובעים מאותו מקור שהוא היקום האידיאלי, וההשפעה שלהם במשותף יוצרת אווירה שמימית בכנסיות המאפשרת למאמינים טעם מגן העדן.
בנוסף לעניין שלהם במתמטיקה, גיאומטריה ומדע הנסתר, טיפחו הבנאים את אהבת הטבע, השוליות כוונו ללמוד ולהתבשם בכל הצורות הנבראות, וזה הביא לקישוט הצורות הארכיטקטוניות המושלמות בקישוטים של חיות וצמחים כדרך לרומם את בריאתו של האלוהים.
העיירה וֶלס היא מקום מקדש האֵלה, המתאפיין במים מרפאים. הקלטים החשיבו את המקום לקדוש כבר בזמנים קדומים, ועם הקמת הממלכות האנגליות הראשונות, בשנת 705 לספירה, בנה במקום מלך ווסקס בשם אינה (Ine of Wessex) את הכנסייה הראשונה.
ליד הקתדרלה הגותית הנפלאה נמצאים ארמון הבישוף ובתי הנזירים, שהם שורה של בתים קטנים המהווים את הרחוב העתיק והקטן ביותר באנגליה. לידם יש גשר על הנהר וחפיר מלא מים, וביחד עם המדשאות הירוקות והעצים נוצרת תמונה פסטורלית ומלאת יופי.
סטריט (Street)
כמה קילומטרים מדרום לגלסטונברי נמצאת עיירה בת קצת יותר מ-10,000 איש בשם סטריט. בעבר היה כאן יישוב רומאי ואולי גם קדום יותר. בסמוך למקום ישנו גשר על הביצות. אזור גלסטונברי היה מוצף מים באותה תקופה, והיו בו כפרי דייגים.
בימי הביניים האפיל המרכז הדתי החשוב בגלסטונברי על המקום שהיה רק כביש גישה עם חנויות לאורכו, ולכן השם – רחוב (Street). במאה ה-17 הוקמה במקום מושבה של קווייקרים שהקימו את מפעל הנעליים הגדול קלרקס (Clarks) הקיים עד היום. כיום יש בסטריט מספר בתי הארחה נחמדים המשרתים את הבאים לגלסטונברי ומרכז קניות גדול.
קראו את הספר "אנגליה בעקבות הגביע הקדוש – טיולי תרבות ורוח"
[3] הוא כתב ספר "the bible comes alive" על החפירות בלכיש, שהיה פופולרי ועשה רעש גדול בזמנו. התזה העיקרית שלו, כפי שמופיעה בספריו ומוכחת על ידי החפירות, היא שהכרונולוגיה של משה הרבה יותר קדומה משמחושבים וקשורה לפלישה של ההיקסוס במצרים. כבר לפני 3500 שנה היה כתב ואמונה במונותאיזם קדום, משה ובני ישראל קשורים לתקופה הזו והתנ"ך נכתב בזמנו. ביקורת התנ"ך החדשה היא מוטעית ולא נכונה.
[4] זהו סמל שבו היחס בין הגובה לרוחב החתך – חיבור בין שני עיגולים במרכז – הוא שורש שלוש, ומספר לא רציונלי של 1.732. היחס נקשר לישוע הנוצרי.
[5] שבתורו העביר אותו לראש המנזר בגלסטונברי, שמציב אותו גבוה מעל המזבח של כנסיית המנזר.
