דת והיסטוריה פרסית עתיקה

מדים (Medes) ופרסים

באזורי פרס של היום, ובמיוחד בהרי הזגרוס והרמה האיראנית, התיישבו באלף השני לפנה”ס שני עמים הודו-אירופאיים שלימים כרתו ברית ביניהם, וייסדו אימפריה אדירה ששלטה על חלקים גדולים מהעולם. מדובר על המדים והפרסים (לברית היו שותפים כנראה גם הסקיתים). האימפריה היא זו של האחמנים, ששלטה מהודו ועד כוש. הפרסים של היום רואים עצמם, כנראה שבצדק, כממשיכים של העם הפרסי הקדום, ואילו הכורדים רואים עצמם כממשיכים של הפרשים המדים הנועזים.

נתחיל עם המדים. אלה היו שבטים של רוכבים לוחמים שהתיישבו בצפון מערב איראן ובצפון מזרח מסופוטמיה, כנראה שבסוף האלף השני לפנה”ס, באזורים המקבילים לכורדיסטן כיום. עוד לפי התקופה של האחמנים, והחל במאה ה-7 לפנה”ס, הם הקימו אימפריה אדירה שהגיעה עד אפגניסטן ובאקטְריה בצפון מזרח, וטורקיה במערב, נאבקים בהצלחה בניסיונות ההתפשטות של האשורים והבבלים (בעזרת הסקיתים). הם היו מאורגנים בשבטים ובעלי שפה משלהם הדומה לפרסית – השפה המדית.

המיוחד במדים היה הדת שלהם. היה להם מעמד של כהונה שנקרא מגים (אמגושים), מעין שבט של כוהנים שגר בעיר קדושה בשם ראגה (Rhaga), ששכנה במקום בו נמצאת כיום טהרן, והם אימצו סוג מוקדם של דת זרתוסטרא ומית’רה, או במילים אחרות – פולחן שמש ואור, ומאבק של טוב ורע. הכותבים היווניים וגם המאוחרים יותר מתייחסים רבות למגי (האמגושים), המופיעים גם בברית החדשה – שלושת החכמים הבאים מן המזרח לברך את ישוע התינוק ולהביא מתנות. לפי מקורות אלה, המגים ידעו אסטרולוגיה, אלכימיה, מאגיה ומדעי הנסתר.

במקביל להם התיישבו עמים בעלי תרבות דומה בחלקים אחרים של הרי הזגרוס – היו אלה הפרסים. בקרבם התפתחה דת חדשה, ואחת מהשיטות המחשבתיות הגדולות שנוצרו אי פעם בעולם – דת זרתוסטרא. בתחילה הם נשלטו על ידי המדים, אך במאה ה-6 לפנה”ס מורדים הפרסים במדים, כובשים אותם וכן את האימפריה הבבלית, לידיה, ולימים גם חלקים מהעולם היווני, מרכז אסיה, את כל המזרח התיכון, ויוצרים אימפריה אדירה שבבסיסה שיתוף פעולה בינם לבין המדים שמתמזגים ליישות מדינית ולאומית אחת.

האימפריה הפרסית אחמנית (Achaemenid)

במאה ה-6 לפנה”ס השתלטו הפרסים והמדים על שטחים גדולים בעולם בכלל ובמרכז אסיה בפרט, ויצרו את האימפריה הגדולה ביותר שידע העולם עד אז, שהשתרעה “מהודו ועד כוש” ונקראה האימפריה של הפרסים והמדים, אך למעשה היו שותפים לה גם עמים הודו-אירופאים דוברי פרסית אחרים כמו הסקיתים, כשאליהם נוספים התושבים הסוגדיים והבאקטריים של מרכז אסיה. זאת הייתה האימפריה הגדולה ביותר עד לתקופתה, ועיר הבירה שלה הייתה פרספוליס.

בניגוד לאימפריות שקדמו להם, הפרסים לא שלטו בכוח, אלא בעזרת ארגון טוב, פיתוח המסחר והתקשורת (הראשונים שהשתמשו בדואר רשמי), כריתת בריתות ומתן עצמאות מקומית לעמים השונים, וביניהם לעם היהודי. הם היו הרבה יותר הומאניים מאשר האימפריות שקדמו להם, הבבלים והאשורים, שהגלו, הרגו, והשתמשו בכוח כדי לדכא עמים אחרים ולהדגיש את עליונותם.

הדת של הפרסים, דת זרתוסטרא, האמונות והכתבים הקדומים – כל אלה הופכים למורשת משותפת לכל העמים השונים דוברי השפות הפרסיות המזרחיות. במילים אחרות, ההיווצרות של תרבות פרסית במסגרת האימפריה האחמנית התרחשה כתוצאה משילוב ושיתוף פעולה בין העמים השונים דוברי הפרסית במרחב – מרכז אסיה היה רובו ככולו פרסי הודו-אירופאי, וזאת אחת ההשפעות התרבותיות שנשארה בו עד היום.

האימפריה הפרסית סללה דרכים שיחברו את כל חלקיה ויצרה למעשה פרס שנייה (מזרחית) באזורים שמעבר לנהר האמו דריה ועד לנהר הסיר דריה, שהיה הגבול המזרחי צפוני של הממלכה. הכיבוש הפרסי הביא בעקבותיו תקופה של רווחה ושגשוג, אחידות תרבותית ופיתוח שנמשכו יותר ממאתיים שנה.

כנראה שהם תמכו בדת הזורואסטרית, אלא שאין הוכחות חד משמעיות להשתייכותם אליה. מה שבטוח זה שהרבה מהם סגדו לעקרון האור – אהורא מזדא – והדגישו בכתיבתם את הרעיון של “אמת” ו”שקר”, שהוא מאפיין בולט של האמונה הזורואסטרית.

כורש נחשב בתנ”ך ל”משיח יהוה”, ויש אומרים שהיה ממוצא יהודי. הקשר בין הפרסים ליהודים מופיע במגילת אסתר. חוקרים כגון דוד פלוסר טוענים שהדת הפרסית – דת זרתוסטרא – היא זו שהשפיעה ביותר על היהדות בימי בית שני.

ארמית הייתה השפה האדמיניסטרטיבית של האימפריה, כמו אנגלית כיום. החוק היה חילוני ומבוסס על החוק הבבלי, ולא דתי כמו במקומות אחרים. האימפריה חולקה למחוזות ואזור מרכז אסיה היה חלק חשוב במערך הכללי. הפרסים הגלו לאזור זה יוונים ממערב אנטוליה, שאולי הקימו מושבות כבר אז, וכן נתנו אדמות לחיילים וקצינים בני העמים השונים. המיסים בחלק זה של האימפריה ניתנו בסחורות ולא בכסף כמו במערב. כנראה שהיה כביש סלול שחיבר את באקטריה עם פרספוליס, כגון זה שחיבר את מערב טורקיה עם פרס.

האימפריה התקיימה עד לימיו של אלכסנדר מוקדון והונהגה על ידי השושלת האחמנית (550–330 לפנה”ס) שאליה השתייכו כורש, דריווש, אחשוורוש ממגילת אסתר ואחרים.

דת זרתוסטרא (Zoroaster)

זרתוסטרא היה אחד הנביאים ומבשרי הדת הגדולים בעולם. בשיא השפעתו האמינו בו עשרות מיליוני אנשים. ישנן הרבה ספקולציות לגבי זמן ומקום הולדתו של הנביא, שהאטימולוגיה של שמו היא “הרוכב על גמלים”, ויש שתי עמדות מחקריות רציניות בנושא. הראשונה מאמינה שזרתוסטרא חי באסיה המרכזית, ככל הנראה באזור בין אפגניסטן והרי פמיר, בתקופה שבין 1,500 ל-1,000 לפנה”ס. השנייה מאמינה שהנביא חי בסיסטאן האיראנית, כלומר בחלק הדרומי-מזרחי של איראן, ליד הגבול עם אפגניסטן המודרנית, במאה ה-7 לפנה”ס.

לפי חלק מהחוקרים זרתוסטרא נולד בבאקטריה. הספרים הקדושים של האווסטה תומכים בגרסה זו וטוענים שזרתוסטרא חי ופעל בחצרו של היסטספס, מלך באקטריה הקדומה. יש המזהים את מקום הולדתו עם בוכרה, שהייתה אחד המרכזים הקדומים של באקטריה, ויש המצביעים על בלח’ בצפון אפגניסטן.

רוב החוקרים מסכימים שזרתוסטרא לא ייסד דת מאפס, אלא היה רפורמיסט משמעותי בכת שבטית איראנית קדומה, שבה כנראה היו גם אלים הינדו-איראנים מרכזיים אחרים, כמו מית’רה והאלה אנאהיטה (Anahita). שני האלים הללו נשארו בפנתיאון הזורואסטרי כישויות נערצות, שתעזורנה לאהורא מזדא במאבקו האסכטולוגי האחרון נגד אהרימן. מית’רה ואנאהיטה יישארו מושא להערצה במסגרת אמונות לא קאנוניות ולא רשמיות, עד הכיבוש של איראן על ידי הערבים במאה השביעית לספירה.

כך או כך, הזורואסטריזם היא דת עתיקה מאוד, התופשת את העולם ככמקום מאבק של טוב ורע, אור וחושך, במסגרתו יש לאדם תפקיד מרכזי, ומדגישה את האתיקה של מחשבות, מילים ומעשים טובים, ואת הביצוע הנכון של מנהגים ותפילות. תורתו מופיעה לראשונה בספרים שנקראים ה”וֶדות” או ה”אָוֶסְטָה”. הזורואסטרים קוראים לעצמם – כבר בטקסטים הקדומים – מזדאים, מילה בפרסית עתיקה (mazda-yasna), שמשמעותה “זה שמקריב את עצמו לאהורא מזדא”.

הדת הזורואסטרית היא מונותאיזם לא מושלם, הנשלט על ידי אל-בורא אהורא מזדא (האל החכם), אך מאופיינת בדואליזם אֶתי של “טוב” ו”רע”, “אמת” ו”שקר”, הקשורים לשאלות הרצון או הבחירה החופשית של בני האדם. בני האדם וכל הבריאה נבראו על ידי אהורא מזדא ככלי חיוני במאבק נגד הרוח הרעה אהרימן; והמשימה של בני האדם בקרב הזה היא להפגין מחשבות טובות, מילים טובות ומעשים טובים – בכדי להתנגד לרוע, להחליש ולהרוס אותו. אהורא מזדא נתן לזרתוסטרא ולתלמידיו כלי נשק כדי להילחם ברוח הרעה. כל מי שיישם את שלושת היסודות הבסיסיים של מחשבות, מעשים ומילים טובות יגיע לגן העדן, ומי שלא יעשה כן – ייפול לגיהינום. בסוף העולם הרוע ייהרס וייעלם, ולאחר תחיית המתים, העולם ימשיך במצב אידיאלי של טוהר מוחלט.

אופייה הרוחני, ובמובן מסוים אף הפילוסופי, של דת זרתוסטרא – מדהים ממש. הטמעת רוב האלים האריים החשובים לאמשא ספנדאן – ששת המבורכים, שהם בני פמלייתו של אהורא מזדא – והעובדה שלכל אחת מבין הישויות המופשטות הללו מיוחס ערך מופשט – סדר, כוח, אדיקות, וכו’, ושליטה על יסוד קוסמי – אש, מתכת, וכו’ – מעידה על דמיון יצירתי ויכולת של הגות קפדנית.

בין אם הייתה דת זרתוסטרא דת רשמית של האימפריה האחמנית ובין אם לאו, זמן שלטון האימפריה הוא התקופה שבה האמונה מתפשטת, מוקמים אתרי הפולחן, ונכתבים הספרים הקדושים. לפי דעתי, ניתן להסביר את ההומניות, המעשיות והקונסטרוקטיביות של האימפריה האחמנית כהשפעה מיטיבה של האמונה הזורואסטרית.

בזמן האימפריה הפרסית הסאסאנית (מאות 3–7 לספירה) הופכת דת זרתוסטרא לדת הרשמית של האימפריה, משקל נגד לנצרות המתפשטת באימפריה הרומית והביזנטית.

ששת כוחות הטוב – “אמשא ספנדאן”

בדת זרתוסטרא יש שני כוחות הנאבקים ביניהם. אהורא מזדא הוא הכוח הטוב שמזוהה עם האור, ואהרימן הוא הכוח הרע שמזוהה עם החושך.

אהורא מזדא זו המילה, המחשבה, שהייתה קיימת לפני הזמן, הקרובה במשמעותה ל”אהיה אשר אהיה”. הוא החוכמה, הבורא. להיות עם אהורא מזדא זה להיות קרוב לדבר הטבעי. אהורא מזדא נעזר בשישה כוחות תומכים (אמשא ספנדאן), שהם מעין תכונות שלו, אלים משניים לו, כשהוא עצמו מהווה את הכוח השביעי, המארגן, הכולל את המכלול השלם. שש התכונות האלוהיות הן המהות של הקדוּשה באלוהים הטהור המואנש, ואלה הן:

  1. האמת (האשה). זהו החוק הקוסמי שמדבר על אמת וריתמוס – ריתה. הוא הראשון מבין השמות של אהורא מזדא, שהם כמו פלנטות המקיפות את המרכז. האשה זו האמת, והיא בולטת ביאסנה (חלק מה”אווסטה” – הספרים הקדומים) בעלת שבעת הפרקים. פונים אליה יחד עם הפנייה לאהורא מזדא, ומכריזים כי האיחוד של האל עם האמת יימשך לנצח. האשה מסמלת עתה יותר מאמת, צדק, סדר. היא קשורה לאור, התגלמות בעלת אופי קוסמי ורוחני, והיא מכונה מבשרת הטוב המיטיבה, הנצחית, העשויה אור.[1] כנגד האשה ישנו השקר.
  2. אהבה טובה, חסד (ווהו מנה). זוהי השאיפה ביקום לכל שהוא טוב, נשימה חמה של סימפטיה אקטיבית, חוט דק של מתיקות בהקשרים של התחושות הפנימיות שנותנות לנו תקווה דרך המכשולים של החיים. כל שהוא קדוש ברגשות, הכוח השקט באהבת אדם לאחיו, הכוח באהבה אצילית של גבר לאישה, עמוקה ומשנה, לעתים גם נוקבת. מעל הכול, זוהי אהבת אם, העצבוב של עדינות שנטוע בכל נפש נשית. זה הרגש והתכונה של אדם עליון מוסרית, האהבה העמוקה של האלוהות לכל היצורים שהם ילדיו.
  3. משמעת וארגון (קשתרה). כוח תומך זה קשור לאלמנט הבסיסי של חוק וסדר. אדם לא יכול להתקיים בלעדיו, מכיוון שמה שיקרה הוא תוהו. זוהי המשמעות של ציווי, חוזק, משמעת עצמית. זה העיקרון שצריך לעמוד מאחורי כל ארגון, החוק של אלוהים הריבון עלינו, הסמכות של אלוהים, שממנה בא כוח הציווי.
  4. עבודה (ארמאיתי). זאת המחשבה העובדת של אלוהים, התנועה דרך כל הדברים הטובים של ההתפתחות והתיקון. משמעותו של כוח עזר זה היא האפשרות לקום מחדש בבוקר ולהתחיל מהתחלה. ארמאיתי הופכת את החיים לנסבלים, היא מחליפה רצח וגניבה בעבודה מקודשת. זה השם של האדמה המקודשת, זה כוח החיים של מאמץ נגד העצלות. ארמאיתי היא היישום של כל שלושת העקרונות הקודמים. במובן מסוים, משמעה פעלתנות, שכן בלעדיה אף בית לא יכול להתמודד עם החיים התרבותיים; כיוון שזהו האזרח המעשי, החכם, המתמיד, שבונה את ארצו. לפי עיקרון הארמאיתי, החובה הראשונה של אדם היא להרוויח את לחמו ביושר. אם אין הוא עושה זאת, אזי הוא צורך לחם חסד, עושה אחרים עניים וגורם לרעב. חרישת האדמה הקדושה, היא עצמה ארמאיתי מקודש.
  1. הגשמה, הישג וסיפוק (האורוותת). זאת השלמות שבהגשמה של אידיאל. משמעות הדבר היא שגעגועי האהבה צריכים לעיתים לגעת במטרה היקרה ביותר שלהם, ושכוח צודק צריך להגיע לשלטון, שכל האינסטינקטים הטובים של הטבע צריכים להצליח. השם עצמו משמעו כּוּליוּת – זוהי החוכמה הגדולה של הישג מושלם, הסוגרת על ארבעת האחרים, המטרה של כל מה שאנחנו מקווים לו. הפרי שנותנת העבודה הנתמכת במשמעת וארגון, באה מאהבה מכוונת אל האמת.
  2. נצחיות (אמרתתת). אנחנו פוחדים מהסוף, המוות, שהוא האויב שלנו, אך זו אשליה, שאותה מנפצת האמונה. נצחיות צריכה להיות קביעות. לאלוהים אין התחלה ואין סוף, ולכן התהילה של האמת, הסיפוק העמוק של האהבה, התחושה של ביטחון מהכוח, ההשראה ועשיית פרי אינם צריכים להיגמר בחידלון. אלוהים עושה את עבודותיו לנצח, ולכן חייו של האיש הקדוש הם חסרי מוות, נצחיים, וזה מעורר את התקווה העמוקה ביותר, “מביא חיים ונצחיות לאור”. האמונה בנצח הגיעה מהכתבים העתיקים של פרס והודו.
חשיבות המספר שבע

המספר שבע נחשב למקודש במרכז אסיה ובעולם כולו (במדעי הדתות קוראים לזה מספר טיפולוגי). הסיבה הראשונית לכך היא הופעתו בעולם ובאדם, במיוחד בתבניות התפישתיות שלנו. כשמסתכלים על השמיים רואים שבעה כוכבים נעים בעוד כל השאר קבועים. הכוכבים הנעים הם: שמש, ירח, כוכב, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי. את שאר כוכבי הלכת לא רואים בעין בלתי מזוינת. לדבר זה הייתה משמעות אדירה בימי קדם, במיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שהפרסים והמדים עסקו באסטרולוגיה. בנוסף על כך, בקשת מופיעים שבעה צבעים, וזה קשור לכך שאנו קולטים את העולם דרך פריזמה של שבעה צבעים.

ישנם שני חושים עיקריים שדרכם אנו תופשים את העולם – ראייה ושמיעה – והנה מתברר שגם השמיעה מבוססת על חלוקה לשבעה צלילים של הסולם המוזיקלי. מדהימה ומפתיעה העובדה ששני החושים העיקריים שלנו קולטים את העולם דרך מסננת של שבע, ולפי דעתי, זוהי אחת ההוכחות לקיומו של סדר באדם המשקף את סדר העולם, בבחינת מיקרוקוסמוס ומַקרוקוסמוס.

בנוסף על כך, התפישה המרחבית שלנו מחלקת את העולם לשש, מעצם העובדה שחושינו מופנים קדימה: קדימה, אחורה, ימינה, שמאלה, למטה ומלמעלה. אלה הם ששת הכיוונים הקדושים של דת זרתוסטרא, כשאנו מהווים את המרכז שהוא הכיוון השביעי, מעין “אהורא מזדא” המאחד את כולם. תפישה זו מופיעה גם בקבלה היהודית ובבתי ספר אזוטריים שונים שעסקו בגיאומטריה, והיא זו העומדת מאחורי המשמעות העמוקה יותר של סמל המגן-דוד.

החשיבות של המספרים שש ושבע (שש מוביל לשבע, או מחביא בתוכו את השבע) מופיעה במקומות שונים במרכז אסיה, באדריכלות, באמנות ובסמלים. על הדגל הטג’יקי, לדוגמא, מופיעים שבעה כוכבים, המסמלים את שבעת כוחות הטוב של זרתוסטרא. אותם שבעה אלמנטים מופיעים גם באסלאם השיעי של האיסמאעילה, השואב את השראתו מהנאופלטוניזם. שבעת הכוכבים היו הסמל של האימפריה הסאמאנידית מהמאה ה-10 לספירה, שהטג’יקים מחשיבים כממלכתם.

טומאה וטהרה

טוהר מהווה אחת מהמטרות העמוקות והגבוהות ביותר בזורואסטריזם. במקור, העולם שנברא על ידי אהורא מזדא היה טהור, אך הטומאה פלשה אליו באמצעות אהרימן: כלומר, הציווי הדתי העליון הוא טיהור מחדש של העולם.

בקונטקסט הדתי: טוהר הוא מצב לא נגוע. החלק העתיק ביותר של ספרי האווסטה, הגאת’ות (Gathas), וגם הוונדידאד (Vendidad), מספקים הנחיות לגבי פולחני טיהור ופעילויות אחרות של הגוף והנשמה במסגרת החיים הדתיים היומיומיים. הנחיות אלה מאפשרות לאנשים לבחור היטב בין מה שתורם לחיים ולטוּב, ובין מה שעוין אותם. הדרך היחידה לסלק את הטומאה היא על ידי פעולה דתית של היטהרות, באמצעות מילות תפילה (nirang) ובאמצעות מעשים טובים. בקצרה, חוקי הטוהר משמרים את הסדר בכמה רמות, מהגוף הפיזי לגוף החברתי, ולכן – כך מאמינים הזורואסטרים – גם לגוף הקוסמי.

מרכיב הטוהר והמאבק בטומאה משחקים תפקיד חשוב בקבורת המתים. המוות נתפס כרוע המובא על ידי אהרימן, רוח ההרס. גופת היצור הקדוש, במיוחד האדם, נתפסת כמזוהמת על ידי שד בשם נאסוּ (Nasu), יצור מרושע הנקרא חומר-גופה או ריקבון. אלא שהאדמה היא קדושה וקבורה של “חומר גופה” (nasā-nigānīh) תזהם אותה, ולכן אסורה. גם האש והמים קדושים, ולכן אסור לשרוף את הגופה באש או להטביע אותה במים. הפתרון לכך היה “מגדלי שתיקה”. מעלים את גופות המתים למקומות שבהם הנשרים יוכלו לאכול אותן, ולאחר מכן אוספים את העצמות בתוך קופסאות (גלוסקמאות) של קבורה משנית. בכל רחבי מרכז אסיה ניתן למצוא גלוסקמאות של המאמינים הזורואסטרים, במיוחד מהתקופה הפרסית, עליהן סמלים של שמש, אור, ומלחמת טוב ברע.[2]

האימפריה הפרתית

מזמן עליית האימפריה הפרסית האחמנית ועד לכיבושי הערבים, יש פרק זמן של 1200 שנה שבו מתקיימות שלוש אימפריות פרסיות, השולטות בזו אחר זו, עם הפסקת ביניים קצרה של שלטון יווני. הראשונה היא האימפריה הפרסית האחמנית, השולטת מהודו ועד כוש, כולל ארץ ישראל. השנייה היא האימפריה הפרתית, שגבול ההתפשטות המערבי שלה הוא סוריה, והשלישית היא האימפרית הפרסית הסאסאנית, שמתקיימת עד כיבושי האסלאם במאה ה-7 לספירה. שלוש האימפריות הללו החשיבו עצמן כקשורות אחת לשנייה, ממשיכות זו את תרבותה של זו, כשעיקר מורשתן היו השפה והתרבות הפרסית ודת זרתוסטרא ואהורא מזדא.

האימפריה הפרתית התבססה על איגוד שבטי ה”פרני”, רוכבים לוחמים נודדים שאכלסו את מרחבי מרכז אסיה, עם דובר פרסית שמקורו ההיסטורי היה באזור טוקרמניסטן וח’ווארזם. כבר במאה ה-3 לפנה”ס נאבקו הפרתים כנגד שלטון הסלווקים יוונים, ועם תבוסתם של אלה לרומאים בקרב מגנסה (190 לפנה”ס), זכו לעצמאות מלאה ושליטה בכל האזורים ממזרח למסופוטמיה. המדינה שלהם גדלה, התפתחה והתעצמה, ולימים אף היוותה יריב ראוי לרומאים במשך מאות שנים. הם שלטו על איראן, טורקמניסטן וכן חלקים מאפגניסטן, טג’יקיסטן, אוזבקיסטן, טורקיה, עיראק, ארמניה ועוד, מחליפים במידה מסוימת את האימפריה האחמנית כמדינת העמים הפרסיים.

השלטון על האימפריה היה ביזורי ונתן עצמאות רבה למחוזות. החברה הפרתית הייתה רב-תרבותית ונשענה בעיקר על הערים ההלניות והמסורת הפרסית. הפרתים ראו עצמם כממשיכי השושלת האחמנית מצד אחד, והשתמשו ביוונית כאחת השפות הרשמיות החשובות מהצד השני. הם היו סובלניים כלפי הדתות השונות, וייתכן שעודדו את דת זרתוסטרא.

במשך ארבע מאות שנה, עד תחילת המאה השלישית לספירה, הייתה האימפריה הפרתית אי של יציבות וסובלנות. עושרם נבע מכך שהם שלטו על דרכי המשי, הסחר הגדל בין רומא לסין. הבירה העתיקה שלהם הייתה בבניסה, ליד אשגבאט – בירת טורקמניסטן כיום, והטורקמנים רואים עצמם במידה רבה כממשיכי המסורת והעם הפרתי. גם במֶרְב (Merv) יש שרידים פרתיים מרשימים. לאחר כיבוש מסופוטמיה עברו הבירה והמרכז לקטיספון שבעיראק.

הרב-תרבותיות והסובלנות הדתית של תקופה זו באה לידי ביטוי בהיווצרות דת חדשה בשלהי קיום האימפריה והופעת נביא חדש, הלא הוא מַני והמניכאיזם.

בסופו של דבר הפרתים נחלשו ומחוז פרס מרד בהם. בתחילת המאה ה-3 לספירה השתלטו הפרסים על שטחיהם והקימו מדינה חדשה, שהפכה להיות האימפריה הפרסית סאסאנית.

האימפריה הפרסית סאסאנית (224–651 לספירה)

בתחילת המאה השלישית נחלשת האימפריה הפרתית והתושבים הפרסים של הרי זגרוס בהנהגת אציל (ולימים המלך) בשם ארדשיר מורדים ומשתלטים על הממלכה מבפנים. ארדשיר הוא בן למשפחת כוהנים לאלה האיראנית הקדומה אנאהיטה. הוא קובע את דת זרתוסטרא לדת הרשמית של המדינה, וטוען שהוא ממשיך את ימיה הגדולים של האימפריה הפרסית האחמנית.

ארדשיר והשליטים שבאים אחריו, ובמיוחד בנו שאפּוּר הראשון, משתלטים על שטחים גדולים מסביבם וביניהם אזורי מרכז אסיה, ומחזירים את השלטון הריכוזי במקום השלטון המבוזר של הפרתים. האימפריה הסאסאנית החדשה מחולקת לארבעה אזורים. אחד מהם נקרא ח’וראסאן וכולל את הערים הראט ובלח’ (היום בצפון אפגניסטן), מֶרב (כיום בטורקמניסטן), נישפור (בצפון מזרח איראן), בוכרה ותרמז (כיום באוזבקיסטן).

המלכים הסאסאנים, בניגוד לקודמיהם (הפרתים והאחמנים), מאפשרים את העלאתם על הכתב של האווסטות, הספרים הקדומים, וקובעים נוסח קלאסי ומוכר לדת. אם עד אז היו ואריאציות שונות של האמונה, והתורה הועברה בעל-פה, הרי שמכאן והלאה יש נוסח אחיד ומוסכם, מעין דת מדינה, שנכתבת ונשמרת על ידי מערכת מדינתית של כהונה – המָגי. נבנים שלושה אתרי עלייה לרגל גדולים, (אחד מהם כנראה בבוכרה) בהם אש תמיד, והפרסית נקבעת כשפת רשמית. יש עידוד של ספרות, אמנות, שירה ופולחן. התרבות והדת מופצים בקרב כל העמים הפרסיים העוברים תהליך האחדה. באזורי עבר הנהר, שהם חלקי האימפריה המזרחיים שמעבר לאוקסוס, מוקמים מקדשי אש ומגדלי שתיקה רבים.

יחד עם זאת, האימפריה מתאפיינת בסובלנות דתית (רוב הזמן). במהלך פריחתו נפגש הזורואסטריזם ונמצא באינטראקציה עם דתות מרכזיות רבות של המזרח הקרוב, כמו יהדות, נצרות, מניכאיזם. נוצר עולם שיח המשותף ליהודים, נוצרים, נוצרים נסטוריאנים וזורואסטרים. המפגש התיאולוגי, טקסי וחוקתי, במה שנקרא התקופה התלמודית (המאה החמישית לספירה) התקיים תחת כנפי האימפריה הסאסאנית. תחת שלטונם פורחות הישיבות הגדולות של האמוראים והגאונים בבבל. המתחרים הגדולים שלהם על שלטון עולמי הם הרומאים, שהופכים להיות נוצרים במאה ה-4 לספירה. המרכז היהודי עובר בתקופה זו מישראל לאזורים בשליטת הסאסאנים, כולל יישובים יהודיים במרכז אסיה. הבירה של הסאסאנים היא בקטיספון על גדות החידקל, ההופכת במאה ה-6 להיות העיר הגדולה ביותר בעולם.

[1] מזכיר את מושג המאע’ת המצרי, ראו ספר על מצרים.

[2] היהדות של ימי בית שני אימצה דרך קבורה זו. לאחר שבשרו של הנפטר נאכל על ידי התולעים, היו אוספים את העצמות ומכניסים אותן לקופסה קטנה, הנקראת גלוסקמה.