הופעת האילירים (Ilirians)

לפני 4,000 שנה החלו להגיע למערב הבלקן אנשים חדשים ועִמם יכולת עיבוד הברזל, הם היו שבטי מלחמה, שבייתו סוסים לצורכי מלחמותיהם. אלוהיהם היו אלוהי גבר וערכיהם פטריארכליים (האלוהים מופיע בדמות גיבור לוחם ולא עוד בדמות האֵם הגדולה). מדובר על העמים ההינדו-אירופאים שהגיעו כנראה מערבות רוסיה (או אסיה). הם גם פלשו לטורקיה, פרס והודו, וכך, הופיעו העמים הבלקניים שאנו מכירים מההיסטוריה: האילירים, התראקים, המקדונים והדקים (רומנים). בתחילה היגרו ההודו-אירופאים לבלקן ובהמשך האלף הם היגרו דרומה ופלשו ליוון ב-1200 לפנה"ס, מופיעים בתור העמים הדורים והיונים

בתקופת הברונזה התיכונה (1300–1600 לפנה"ס) מתרחש שינוי בבלקן. אנשים מתחילים לכרות מתכות, לסחור בהם, ולייצר כלים יותר מתוחכמים, שמחליפים כמעט לחלוטין את כלי האבן. כמו כן מתנהל מסחר עם תרבויות עתיקות אחרות ברחבי העולם, כגון המינואים מכרתים. תרבות הפולשים מתבססת ומתפתחת.

הפולשים ההודו-אירופאים לבלקן נחלקו לשלוש קבוצות שונות, שהתגבשו לעמים שונים: במזרח אלו היו התראקים (שהבולגרים טוענים שהם ממשיכיהם), במערב – האילירים (שאלבנים, מונטנגרים, הקוסוברים והקרואטים טוענים שהם ממשיכיהם), ובמרכז – המקדונים והיוונים. בצפון הייתה התיישבות רבה של קלטים, בעיקר באזורי סרביה כיום.

המחקר על האילירים הקדומים מתחיל במאה ה-19 ומושפע מתפישות היסטוריוגרפיות לאומיות כפי שפותחו בעיקר במוסדות האקדמיים של בוסניה, סראייבו ואלבניה.[1] הטענה שהאלבנים הם צאצאי האילירים הופיעה לראשונה באמצע המאה ה-19. למעשה, החל ממלחמת העולם השנייה יש באלבניה הַכוונה ממשלתית (בתקופת השלטון הדיקטטורי של אנוואר הודג'ה) למצוא את הקשר בין האלבנים לבין האילירים.

הנושא של ההיסטוריה האילירית הוא קריטי בקוסובו, שטוענת להמשך שלהם, ולמעשה הסמל של השבטים הדרנדנים האילירים שחיו באזור זה לפני אלפיים שנה ויותר, מופיע על דגל המדינה. גם בקרואטיה התפתחו לימודי איליריה בהקשר של התעוררות הזדהות ורגשות לאומיים.

האילירים חיו בצורה של שבטים המאוגדים ביניהם בפדרציה רופפת, עבדו את כוחות הטבע, האמינו במחזוריות ובאלוהות המתחדשת, עסקו בשיט בימים ובפולחן מתים, בעולם האילירי היה לנשים תפקיד חשוב. המשפחה הייתה בסיס החברה. הם היו עם חסון שעסק ברעיית בקר ובעבודת אדמה שנלחם באומץ על חירותו, וייסד ממלכות עצמאיות, בונה מצודות מרשימות באתרים אסטרטגיים המאופיינים באבני ענק. לא הרבה אנחנו יודעים עליהם, מכיוון שאין זיהוי וודאי של השפה, אין כתובים איליריים, וגם לא כתב.

ישנה תיאוריה האומרת שהאילירים הם עם שהגיע בשלמותו למערב הבלקן, לא לפני שחלקים ממנו הגיעו לאסיה הקטנה, יוון ואיטליה, ומרכז אירופה. לפי תיאוריה זו קיימים שרידים לשוניים של הנוכחות שלהם שם, וזאת הוכחה לכך שהם עברו שם קודם להגעתם לבלקן.

ההיסטוריונים הרומאיים מתחייסים אל האילירים בתור עם הומוגני (סטרבו מזהה את האילירים כלאום נפרד, בדומה למקדונים ולתראקים), ואכן, איליריה הייתה מחוז מובדל וברור בזמן האימפריה הרומית, אולם זהו תוצר של התפתחויות מאוחרות יותר, וכנראה שהעם האילירי נוצר בהדרגה ובאופן לא הומוגני כתוצאה מתהליכים שקרו במערב הבלקן בתקופת הברונזה ובהם הגעה של אנשים חדשים מהמזרח, כנראה הודו-אירופאים.

בין ההרים שמהווים את אגן הניקוז של הסאווה והדנובה קרה תהליך "איליריזציה" שהגיע להשלמה רק לקראת הגעת הרומאים. בתקופות קדומות יותר היו כנראה כמה ישויות איליריות שהתגבשו לפי תוואי שטח גיאוגרפיים.

האילירים באגן נהר הנרווטה בהרצגובינה נקראו Daorsi והעיר שלהם, או זהותם, הייתה Daorson, שנקראת גם Osanici, בה יש עיר עם חומות מגליתיות מהמאה ה-4 לפנה"ס וכנראה השפעה יוונית, באופן המזכיר את מיקיני. התגלה שם אוצר של תבניות ברזל, ברונזה, כסף, וזה מצביע על כך שהמקום היה מרכז לייצור של תכשיטים וכלי ברזל.

בצפון על גבול איטליה היו שבטי Istri, ששכנו בחצי האי של Istria ליד טרייסטה, ולידם שבטי הוונטי, שהגיעו עד וֶנֶציה ויותר מכך, וזה אומר שההשפעה האילירית הגיעה לצפון מזרח איטליה.

מדרום להם היו ה-Liburni, שאכלסו את מישור החוף עד לעיר זאדאר Zadar)) (באמצע רצועת החוף הקרואטי) שהיו חופשיים מבחינה מינית, ואולי כתוצאה מכך, גידלו את הילדים במשותף, כי לא ידעו מי האבא. היה להם מנהג מוזר: בגיל 8 כל ילד אימץ אב לפי הדמיון הפיזי. זאת הייתה חברה מטריארכלית שהתקיימה ככזו עד לתקופה הרומית.

איליריה הדלמטית (Dalmatae) הייתה אזור החוף של דרום קרואטיה, בואך דוברובניק, ואזורי ההרים של בוסניה. הבירה דלמיניום (Delminium) נמצאת כמה עשרות קילומטרים ממוסטר.

באזור אגם שקודרה, צפון אלבניה, מונטנגרו ובוסניה הייתה הממלכה של שבטי ה-Adriaei שהגיעה לשיא במאה ה-3 לפנה"ס, תחת הנהגתה של המלכה טאוטה, ממצודת רוזפה ליד שקודרה. בירה נוספת שלהם הייתה העיר ריסן במפרץ קוטור.

בקוסובו שכנו שבטי הדרדני (Dardani) הנועזים. הם אהבו מוזיקה, ניגנו חליל וכלי מיתר, ונחשבו לגורם יציב בעולם משתנה. זאת הייתה ברית חזקה של שבטים. שמוצאה לפי היוונים בדרדנלים שבאסיה הקטנה. דרדנוס המייסד של טרויה הוא אביהם והם היגרו מהאזור, התיישבו בקוסובו והפכו לברברים.

קבוצות נוספות נקראו Tribally, Scordisci, Moesi, Autariatae.

האזכור הקדום ביותר של האילירים הוא כתב הנחיות להפלגה מסביב לים האדריאטי מהמאה ה-4 לפנה"ס. זה כנראה קשור לחוגים של הצי הפרסי ויוחס בטעות לאדם בשם-Scylax of Caryana. הוא מזכיר אנשים בשם Liburni שהם חלק מהאילירים, שהינם אנשים חופשיים ונשלטים על ידי נשים.

הגבולות ההיסטוריים של איליריה לפי מטבעות ותיאורי סופרים רומאיים ויווניים, הם מדרום אלבניה, דרך אזור האגמים אוכריד לסקופיה, ומשם לקוסובו וחלקים מסרביה, צפונה לנהר הסאווה ועד לחוף האדריאטי, ליד Istria. יש כותבים שמכלילים באיליריה חלקים מאיטליה – אפוליה וקלבריה. החוקרים חושבים שהייתה הגירה אילירית לאיטליה בתחילת האלף הראשון לפנה"ס. יש אחרים שאומרים שבדרום איטליה היה עם אחר שנקרא Messapians והייתה להם תת שפה הדומה לאילירית.

הגבולות של איליריה משורטטים על ידי Appianus of Alexandria, שחי במאה ה-2 לספירה. הוא טוען שהארץ קרויה על שם בנו של ציקלופ פוליפמוס ואשתו גלתיה. היו להם שלושה ילדים, אילירוס, גלס וקלטוס, והם אבות העמים הגלתיים (אסיה הקטנה), הקלטים והאילירים. לאילירוס היו שישה ילדים בנים ושלוש בנות, שהם האבות והאמהות של הקבוצות האיליריות השונות, כגון הדרדנים או הדרוסי.

קצת יותר על האילירים

הארץ השבורה הביאה לפיזור פוליטי ולאומי. לא היו ריכוזי אוכלוסייה גדולים, והיישוב הטיפוסי היה גבעה מבוצרת. האילירים אכלו בעיקר בשר וחלב והמרעה היה עונתי, עולים להרים בקיץ ויורדים לעמקים בחורף. מזג האוויר היה קר יותר מהיום והאזורים שבהם חיו מיוערים. הם לבשו כובע לבד ונעלי עור מוקסין, מעיל עבה וטוניקה.

האח הייתה מקושטת בצלב קרס וגלים, וזה היה כנראה סימן דתי, פולחן מתים. לאילירים היה נול והם אפו לחם בתנורים מיוחדים. המשקולות בנול היו עם סמלים של רוחות אבות. וכך גם גלגלי הטווייה. הם אהבו תכשיטים, הגברים קישטו את הנשק. הם עסקו במאגיה ובעין הרע, העריצו כוחות טבע וחיות, במיוחד את הנחש (שלעתים הוא דרקון) ואולי גם את הזאב (אולצין). הם העריצו את השמש, ציפורים, סוסים, וקידשו מעיינות כמו אלו של נהר הבונה בהרצגובינה. האלים שלהם לא בלטו במיוחד, וביניהם היו אלוהויות נשיות שנקשרו לדיאנה בגרסה מקומית (פולחן הרוכב התראקי הגיע לאיליריה בזמן הרומאים, ואסקלפיוס הנחש המרפא בזמן היוונים). לא היו להם הרבה דמויות צלם, אלא יותר עיטורים גיאומטריים כמו פרח החיים, צברונים, משולשים, גלים, מיאנדרים ועוד, שכנראה שנשתמרו מזמן תרבות האלה.

בסוף תקופת הברונזה (אלף שני לפנה"ס) מתחילים למצוא במערב הבלקן יישובים אילירים מבוצרים על גבעות, וזאת בנוסף לקברים בצורת טומולוסים – תלים מלאכותיים עם כלי נשק, שמעידים על מעמד לוחמים מכובד (כדוגמת Glasinac). ישנו מסחר מפותח ותחילה של צבירת עושר, שימוש בספינות ייחודיות. בקברים מצאו קסדות בעלות סגנון אילירי ייחודי, רתמות סוסים, וכלי נשק ממתכת. לעתים קבוצה של קברים סמוכה זו לזו, לרוב זו קבוצה של קברים המסודרים מסביב לתל. בלב הטומולוס היה ייצוג של בית קטן בצורת אבן עגולה, או סידור אבנים עגול, או פירמידה.

במקביל לתקופה המיקינית ביוון מתחילות להופיע במקומות שונים מעין ערים עם רחובות מצטלבים, וכן כלי קרמיקה מיוון, עדויות למסחר עם יוון ואיטליה. לאחר מכן מתחילים להיבנות מצודות, אזורים גדולים מוקפי חומה שבהם האוכלוסייה יכולה למצוא מקלט בעת צרה. בתקופת הברונזה המאוחרת, מ-1200 לפנה"ס ועד תחילת תקופת הברזל – 800 לפנה"ס, מתרבה השימוש בברזל ומתגברת המגמה של נדודי עמים דרומה, מלחמות שמביאות להרס הערים המיקיניות, תקופת החושך היוונית, פלישת הדוֹרים, וניתוק הקשר בין הערים האיליריות הפורחות ליוון.

אלא שעם התקופה הארכאית היוונית (מאה 8 לפנה"ס) מתחדש המסחר. החל מהמאה ה-8 לפנה"ס מפתחים האילירים את תעשיית ייצור הברזל, המבוססת על המכרות העשירים של הארץ. הם מייצאים ענבר שמגיע מפולין דרך דרכי הסחר של הנהרות, צמידים עם נחשים, קסדות ברזל, מסכות זהב, חגורת כסף, ועוד.

במאה ה-6 לפנה"ס מופיעה באיליריה אליטה לוחמת מסוג חדש, שבמקום ליהנות משדות הקרב, נהנית ממוזיקה, אתלטיקה, צייד ומשתים. חלה עלייה דרמטית במסחר ובמלאכה, וזאת במקביל להופעת יוון הקלאסית. דרכי סחר בין איטליה, יוון ושאר והבלקן חוצות את איליריה. מתפתחים הבדלי מעמדות בין עשירים לעניים (לפי אלפי קברים שנמצאו ב-St Lucia, היו עשירים הניכרים על פי ריבוי התכשיטים וכלי הנשק שברשותם, שחלקם יובא מאיטליה ויוון). האילירים ייצרו ומכרו מוצרי ברזל לעמי האזור, ליוונים, לאטרוסקים ואחרים. הם השתמשו בעושר שהביא ייצור הברזל כדי לבנות ערים מבוצרות ולרכוש בקר. השליטים החדשים תמכו במסחר ארוך טווח. ליד המנהיגים נקברו לוחמים חמושים. במאה ה-5 לפנה"ס הכוח של המנהיגים שבוסס על נאמנות שבטית הגיע לשיא, אך במאה ה-3 המבנה החברתי נפגע, כנראה בגלל הפלישות של השבטים הקלטיים לבלקן, והחלה תקופה של אי יציבות וירידה במסחר.

במאות ה-4 וה-5 לפנה"ס בונים האילירים אזורים מוגנים בחומות, או במילים אחרות מצודות. היו אלה מקום מפלט לעדרים ולאנשים מהכפרים, ולימים הפכו לערים בצורות. שרידים מרשימים לתקופה זו נמצא במצודת רוזפה בשקודרה (Shkoder), חומות בראט (Berat) בדרום אלבניה, באתר בוטרינט (Butrint) במפרץ סרנדה, ובעיר העתיקה דאוסון (Daoson) בבוסניה.

יוון ואיליריה

לפי האגדה קדמוס והרמוניה מלכו על האילירים והקימו את הערים של אוכריד במקדוניה ובודווה במונטנגרו, ואז הם הפכו לדרקונים והועברו לאלסיום (מחוז בשאול), והבן שלהם איליריוס שלט במקומם.

היוונים הכירו את הארץ אבל לא נטו להפליג אליה ולהתיישב בה, בניגוד לחופי הים השחור וסיציליה (שם הקימו ערים חדשות רבות – קולוניות). הם האמינו שזאת ארץ אגדות הקשורה להיפרבוריאה (ארץ צפון אגדית, כמו אטלנטיס), זאת הייתה ארץ זרה של כשפים, אלה היו שבטים ולא ערים, ששומו שמיים – לא הכירו את הגפן.

במאה ה-8 מקימים היוונים מושבה באי קורפו (מול חופי דרום אלבניה), לאחר מאה שנה מוקמת דרכיום (כיום דורס באלבניה) שנקראה אפידמנוס, וכמאה קילומטר דרומה ממנה, בלב מישור פורה, מוקמת אפולוניה. מכאן ואילך, שתי הערים הללו הופכות להיות בעלות תפקיד מרכזי בהיסטוריה של מערב הבלקן. המושבות החדשות נקשרות למסעות הרקולס.

היוונים ייבאו ממעלה הים האדריאטי מלח, תירס ובקר, וייצאו יין, קרמיקה וכלי מתכת. הם הביאו לאילירה את טחנת הקמח וגלגל הטחינה. היו להם כמה תחנות באיים מצפון לדורס, אבל לא הייתה להם אף עיר יוונית משמעותית. עם הזמן התפתחו המושבות באיים Pharos ו-Issa בחוף הדלמטי.

איליריה והעולם ההלני

בהיסטוריה המקדונית בתחילת דרכה, במאה ה-4 לפנה"ס מסופר על קרבות ותבוסות מול האילירים. היה זה פיליפוס שהצליח לנצח אותם. פיליפוס השתלט על אזור אוכריד, והוא פולש עד קוסובו ושקודרה בצפון אלבניה.

פיליפוס ואלכסנדר נלחמים באילירים, יש מגע מתגבר בין האוכלוסיות, וזה מביא לשינויים תרבותיים באיליריה עצמה – כפרים רבים וגדולים יותר, הסתמכות על חקלאות יותר מאשר על בקר, והתחלה של יישוב עירוני. יחד עם זאת, המבנה השבטי בראשות מנהיג נשמר וכן הקבורה של המנהיג בתל קבורה ומסביבו לוחמיו.

לאחר זמנו של אלכסנדר מוקדון עולה לגדולה אפירוס שמדרום לאיליריה. האלבנים טוענים שהאפירוסים דיברו אילירית ולא סוג של יוונית, ולכן מחוז אפירוס היה אילירי בתחילתו. כך או כך, הממלכה יורדת מגדולתה לאחר מותו של המלך פירוס ב-270 לפנה"ס, ואת החלל שנוצר ממלאת הממלכה האילירית של ה-Adriaei שמתגבשת באותו הזמן מסביב לאגם שקודרה, ומשתלטת על ערי החוף החשובות של דורס ואפולוניה. עיקר כוחם הצבאי היה ספינת מלחמה מהירה בשם lembus, שהכילה 50 חיילים ושורה אחת של חותרים.

המלך אגרון (Agron) מנצח את היוונים באפירוס. הוא מת משכרות יתר, ואשתו טאוטה (Teuta) ממשיכה את דרכו. המלכה טאוטה היא דמות אגדתית באלבניה, ששלטה בין השנים 231–227 לפני הספירה. בשיא כוחה כבשה את דורס, סרנדה וקורפו, האילירים מתקיפים את הפלופונס ושודדים ספינות באדריאטי, מפריעים לסחר הימי, ולמעשה כובשים את אפירוס. משלחת סנטורית רומאית נשלחת למלכה טאוטה בכדי להחזיר את הסדר על כנו, אלא שהיא נרצחת בדרכה חזרה. צריך להבין שבאותה תקופה הים האדריאטי הוא החצר האחורית של האימפריה הרומאית וחשוב לשגשוגה. וכך, ב-229 לפנה"ס הרומאים מופיעים באיליריה. ומתחילה המלחמה האילירית הראשונה שבמהלכה הם משתלטים על כל אזור החוף, כובשים את דורס ומשם מתקדמים לתוך הארץ. טאוטה נסוגה לריסן במונטנגרו ונכנעת, הופכת למלכה וַסָאלית השולטת על טריטוריה קטנה.

הבן של טאוטה הוא דמיטריוס מפארוס. הוא מפר את ההסכם עם הרומאים, ועובר על ההוראה שלא להפליג דרומה מליסוס (העיר לז'ה באלבניה), מוצא נהר הדרינה בימים אלו. הבירה שלו היא האי Hvar, שנמצא צפונה לדוברובניק. הוא מבצר את האי, אבל נכנע לפלישה נוספת של הרומאים.

ב-168 לפנה"ס הרומאים מנצחים את המקדונים במלחמה המקדונית השלישית ומחלקים אותה לשלושה חלקים. במקביל לכך הם מנצחים את המלך גנטיוס (Gentius) האילירי, שיוצא מאגם אוכריד עם צבא גדול, אבל בסופו של דבר מוצא את עצמו נצור בשקודרה וב-167 נכנע לרומאים. בזה הקיץ הקץ על איליריה העצמאית.

איליריה הרומאית

לאחר שלוש מלחמות של הרומאים באילירים במאות השלישית והשנייה לפנה"ס, נכבשה איליריה על ידי רומא והפכה למחוז הרומאי של איליריה, כשהערים המרכזיות נמצאות באזורי החוף: אפולוניה ודורס. לאיליריה הייתה חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה לאימפריה הרומאית, שם עברה הדרך המחברת את רומא עם קונסטנטינופול. המרחק מדורס שבחוף אלבניה ועד לחופי איטליה, מיצרי אורנטו, הוא שבעים מיל בלבד.

הרומאים אמנם שלטו בערי החוף, מתוך רצון להבטיח את השיט בים האדריאטי, אבל הם לא עשו מאמץ ולא ראו לנכון להיכנס לפנים הארץ, לאזורי ההרים הבלתי עבירים. המהלך הזה קרה רק בתקופתו של אוגוסטוס, כחלק מייצוב האימפריה והגבולות שלה על הדנובה, בניית הדרכים והשלום הרומאי.

בזמנו של אוגוסטוס היו מרידות באיליריה, אך הן דוכאו באכזריות, כמו במקרה של היהודים. רבים נלקחו לעבדות, אזורים שלמים שממו. אוגוסטוס בונה צבא קבע מקצועי גדול, אשר עוסק בין השאר בחציבה וסלילה של דרכים דרך האלפים הדינריים, דבר המאפשר שלטון מצד אחד ומסחר מצד שני. הרומאים מקימים קולוניות של חיילים אליהם מצטרפים מקומיים, והערים מתחדשות. עם תום המרידות מביאים הרומאים את מערב הבלקן בפעם הראשונה בתולדותיו לתקופה של שלום, שגשוג ויציבות. קו הגבול של האימפריה הרומית הוא הדנובה, וכל מה שמדרום לה הוא חלק מממלכה אחת בה יש ערים גדולות, דרכים, מסחר משגשג וכלכלת כסף. העמים הקדומים – התראקים, המקדונים והאילירים – מוצאים את מקומם במסגרת האימפריה ומשמשים כחיילים בצבא, סוחרים, בעלי מלאכה ולימים אפילו קיסרים.

אדריאנוס הוא הבונה הגדול של האימפריה הרומית. בזמנו עוד אנשים מקבלים אזרחות רומית והאימפריה הופכת ליותר בינלאומית, הוא מקים ערים באיליריה, המקומיים מקבלים אזרחות ורבים מהם מקבלים תפקידי ציבור מחייבים. רבים מתגייסים לצבא.

בתחילת המאה ה-3, עם עלייתו של ספטימוס סוורוס לשלטון ברומא, הופכים האילירים לגורם משמעותי יותר ויותר בצבא הרומאי. הקיסר האילירי החשוב הראשון הוא אורֶליאן (Aurelian) ששלט בשנים 270–276 לספירה. הוא נסוג מרומניה–דאקיה. דיוקלטיאנוס (לימים הקיסר Diocletian) היה אחד מפקודיו, תלמידו וממשיך דרכו. הם פיקדו על הלגיונות האיליריים, שהפכו להיות החלק החשוב ביותר של הצבא הרומי. בסוף המאה ה3 לספירה דיוקלטיאנוס מהעיר ספליט שבקרואטיה (אז איליריה), איכר אילירי שעלה לגדולה בצבא, הופך להיות אחד הקיסרים הרומאים החשובים ביותר בהיסטוריה. העיר סירמיום (Sirmium) במערב סרביה (אז חלק מאיליריה) הופכת להיות מרכז שלטון רומאי חשוב ביותר.

דיוקלטיאנוס מחליט לחלק את האימפריה לשני חלקים תחת רביעיה של שליטים וקובע ארבע בירות. אחת מהם היא סירמיום, שהייתה בירת אילירה הרומאית, ונקבעה גם כבירת פאנוניה; אלא שדיוקלטיאנוס פורש לאחר עשרים שנות שלטון לארמון שהוא הכין לחופי הים האדריאטי, ובמקומו עולה לשלטון קונסטנטינוס, שהופך את הנצרות לדת רשמית, מקים בירה חדשה לחופי הבוספורוס (קונסטנטינופול), ובנוסף לכך מעביר את בסיסי הצבא למערב – לרומא. במלחמת האזרחים שקדמה להשתלטותו על האימפריה הוא מנצח את הצבא האילירי והארץ יורדת מחשיבותה.

כמה עשרות שנים לאחר מכן, ב-378, הגותים מנצחים את הקיסר Valens וחוצים את הדנובה. מערכת השלטון הרומית קורסת. הארץ נכנסת לתקופת כאוס. אין ביטחון, עוד ועוד פלישות רודפות זו את זו, לאחר הגרמנים באים ההונים, האווארים והסלאבים. הקיסר יוסטיניאנוס מנסה לשקם מחדש את איליריה הרומאית במאה ה-6 לספירה, אך לשווא.

הסלאבים פלשו לבלקן החל מהמאה ה-4, אך באופן ניכר במאות ה-5 וה-6, כשהם נעזרים על ידי האווארים (עם פרשים לוחמים טורקי שבירתו הראשונה הייתה סירמיום שבאילירה). הם באו במספרים גדולים, והשתמשו בחץ וקשת. וכך, במאה ה-7 התמוטט השלטון המרכזי וההתקפות הגיעו עד קונסטנטינופול.

יש הטוענים להמשכיות וקשר תרבותי בין הסלאבים לאילירים, אשר כולל דמיון בקבורה, קברים מסומנים באבנים, ניתוץ קרמיקה, חלוקה תקופתית של האדמה במקומות מסוימים, שימוש באותו דרך אפיית לחם, לבוש – כובע דומה, חיבה לקעקועים, הקשר בין אמא יאנה, אלת היער של הבלקנים הסלאבים, לאלה האילירית, ועוד.

האילירים תרמו כנראה לתרבות הסלאבית את ריקודי המעגל (קולו), חמת החלילים וחלילי פאן.

מסלול אילירים ותרבויות עתיקות בבלקן

נתחיל בדרום אלבניה באתר מורשת עולמי של בוטרינטי. האילירים מאופיינים בבנייה באבני ענק, אותן נראה לראשונה במקום זה. לאחר מכן נמשיך לאורך הריוויירה האלבנית היפה לאתר מורשת עולמי נוסף של בראט. בשני המקומות היסודות התחתונים של האתרים הם איליריים, אך מעליהם יש שרידים של תרבויות מאוחרות יותר, כגון של התרבות היוונית, הרומאית, הביזנטית והעותומאנית (הקשורה למסלול סופים). נבקר באתרים העיקריים בשפלת החוף האלבנית, אפולוניה ודורס, נציץ למוזיאון של טיראנה, ונגיע לקרויה, הבירה האלבנית של ימי הביניים, שעמדה במרכז המאבק של סקנדרבג במאה ה-15 כנגד הכיבוש המוסלמי עותומאני.

נמשיך לצפון אלבניה, שם נמצאת מצודת רוזפה, הבירה של הממלכה האילירית האדריאטית והמצודה האחרונה שעמדה בפני העותומאנים, ומשם ניסע דרך האלפים האלבנים, העמקים היפים של וולבונה וטטי, שם נשמרו מסורות הפולקלור העתיקות, אל קוסובו, בה ישבו שבטים איליריים בשם דרדנים, שעל שמם קרויה הארץ החדשה, נבקר בפריזרן ובמוזיאון בפרישטינה.

נסיעה דרך מונטנגרו היפה (בה נבקר בעיר ריסן) תביא אותנו למצודות איליריות וערים אבודות מופלאות בהרצגובינה, כגון דאוסון, ולעמק של נהר הבוסנה, שם התפתחה תרבות בוטמיר המסתורית הפרהיסטורית.

המסלול יבקר באתרים החשובים ביותר לאילירים בשלוש ארצות – אלבניה, קוסובו ובוסניה – אליהן נוסיף אתרים במונטנגרו. בנוסף לאילירים הוא יתייחס לאתרים הקשורים לתרבויות קלאסיות שירשו אותם, והפכו אזור זה לחלק מעולמן – היוונים, הרומאים וביזנטים. נלווה את העם האלבני אילירי בתקופה הנוצרית שלו, עד להתגבשותו מחדש עם בוא העותומאנים, דרך המאבק האפי של סקנדרבג בפולשים עם הדת החדשה, ואת העם הבוסני והנצרות המיוחד שלו.