תור הזהב של אנגליה

אף כי אדוארד השלישי נחשב למלך מוצלח, הוא למעשה היה זה שהתחיל את מלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת שהתנהלה עד לאמצע המאה ה-15. לפניה התרחשו מלחמות הברונים בין המלך לבין סיעות שביקשו פרלמנט וזכויות לאצילים, וכן היו מלחמות בין האנגלים לסקוטים ולוולשים. לאחר מכן, עד סוף המאה ה-15, התנהלה "מלחמת השושנים" בין בית יורק לבית לנקסטר. במילים אחרות, במשך 300 שנה, מזמנה של אלינור מאקוויטניה ועד זמנו של הנרי השמיני, הייתה אנגליה נתונה למאבקים ולמלחמות, אך הייתה זו גם התקופה שבה התעצבו האופי, התרבות והלאומיות האנגלית, הנורמנים נטמעו באוכלוסייה ונוצרה השפה האנגלית המודרנית.

לאחר הקושי מגיע העדנה. המאה ה-16 הייתה תקופת עלייתה ופריחתה של אנגליה כמעצמה עולמית, בד בבד עם עלייתו של בית טיודור, ששילב בין השושנה הלבנה לאדומה, והעלה לשלטון כמה מלכים גדולים ומשפיעים כגון הנרי השביעי, הנרי השמיני, ולאחר מכן ובעיקר – המלכה אליזבת.

הנרי השמיני

הנרי השמיני (שלט בשנים 1509–1547) היה אחד המלכים האנגלים המשפיעים ביותר, האיש שהפך את אנגליה לפרוטסטנטית וחיסל את המנזרים, כולל את מנזר גלסטונברי. הוא היה איש רחב אופקים שאהב לקרוא, לכתוב, לנגן – אינטלקטואל, הומניסט, שקידם את ההשכלה. בתקופתו מוצא הרנסנס בית באנגליה, מרכז חיי התרבות עובר לארצות צפון מערב אירופה במקום איטליה, שקרועה על ידי המלחמות האיטלקיות ויורדת ממעמדה.

הנרי הקים את הכוח הימי של אנגליה, הוא זה שהביא להיפרדות מהכנסייה הקתולית, אבל מי שהנהיג את המהלך היו כנראה שני אנשים: תומאס קרומוול ראש הממשלה שלו, והארכיבישוף מקנטרברי (1533–1556), תומאס קרנמר. האחרון היה איש סודו של המלך, ביקר בגרמניה הפרוטסטנטית והיה נשוי לאחותו של מרטין לותר. הוא כתב את ספר התפילות ועיקרי האמונה של הכנסייה האנגליקנית ועיצב את דרכה[1].

המלכה אליזבת

המלכה אליזבת שלטה בשנים 1558–1603, בתקופתה הפכה אנגליה למעצמה המפנה את פניה החוצה אל העולם, ובמיוחד כלפי צפון אמריקה בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, וזאת הן בתוקף היותה הכוח הימי החזק בעולם והן בתוקף תפישתה את עצמה כבכירת הממלכות, יהודה בין השבטים, מקום הגביע הקדוש, הממשיכה את מסורת מלכוּת הצדק של המלך ארתור.

בזמן המלכה אליזבת מגיע הרנסנס האנגלי לשיא, הן בספרות (שייקספיר) והן באדריכלות ובאמנות. אנשים גדולי רוח פעלו באנגליה כגון פרנסיס בייקון, וג'ון די (John Dee), שאפשר להגיד שהיה האידיאולוג הרוחני ואיש הסתרים של התקופה. יש הטוענים שהוא היה ראש המסדר של הדרואידים שהמשיך להתקיים בסתר, ממשיך דרכם של דאנסטן ומרלין הקוסם.

ג'ון די (John Dee)

ג'ון די (1527–1609) טען שפעולות של אלכימאים יכולות לשחרר כוחות שיביאו לרפורמה רוחנית בעולם כולו. הוא היה יועץ אסטרולוג ומלמד למלכה אליזבת בסוף המאה ה-16, ובנוסף לכך מתמטיקאי, אסטרונום, גיאוגרף, ויותר מכל – מאג, אלכימאי והרמטיציסט.

הוא עיצב באופן סופי את טקסי ההכתרה של מלכי אנגליה, קידם את מושג האימפריה האנגלית, טען שארתור היה הראשון שייסד אימפריה כזאת ושיש לאנגליה תפקיד עולמי למלא.

ג'ון די טען שבנוסף לארתור היה גם מלך וולשי מהמאה ה-12 שהגיע לאמריקה (Madog ab Owain Gwynedd), ולכן יש לאנגליה זכות על צפון אמריקה. הוא הטיף לפיתוח הצי האנגלי, כתב ספר על ניווט בים והיה אחראי במידה רבה להצלחות של האנגלים בים, כולל במאבק מול הספרדים.

לא רק המלכה הייתה סמוכה על שולחן תלמודו. ג'ון די היה יועץ ומדריך של שני השרים הבכירים והאנשים החזקים בממלכה, ויליאם ססיל (William Cecil) ופרנסיס וולסינגהם (Francis Walsingham), שהקים את השירות החשאי הבריטי. יש אומרים שהוא היה סוכן של השירות החשאי הבריטי שאימץ את הכינוי 007. ה-00 הן שתי עיני המלכה – והוא ה-7. הייתה לו הספרייה הגדולה ביותר באנגליה, שאת חלקה הוא הביא ממסעותיו בעולם.

אלא שבנוסף לקריירה הפוליטית ציבורית היה לג'ון די צד נוסף, שהפך להיות הדומיננטי בעשורים האחרונים של חייו – והוא החיפוש אחר משמעות וההתעמקות בתורת הנסתר.

ב-1564 הוא כתב ספר על סמל שהוא המציא שנקרא מונָס (Monas), ובו נמצאים כל סודות היקום ומבנה העולמות הבלתי-נראים.

ב-1582 הוא משתף פעולה עם אדוארד קלי (Edward Kelley) בניסיון ליצור תקשורת עם מלאכים ולזמֵן כוחות, ומגיע לידע של השפה החנוֹכית (של חנוֹך) שהיא השפה הראשונית, אשר מתגלה להם דרך הסתכלות בכדור זכוכית. הם מסתובבים בכל אירופה ומקדישים עצמם לחיים לא שגרתיים. ב-1589 נפרדות דרכיהם.

מזמן זה ועד יום מותו, עשרים שנה לאחר מכן, הוא פעיל בהרבה אגודות אזוטריות אנגליות גלויות וחשאיות, כולל אלה של הדרואידים. ג'ון די נחשב לממשיך דרכו של דאנסטן. לפי נבואות המסדר, מדי 500 שנה מגיע כהן גדול – לפני אלפיים שנה היה זה ישוע, לפני אלף וחמש מאות שנה מרלין, לפני אלף שנה דאנסטן, ולפני חמש מאות שנה ג'ון די.[2]

בנו ארתור די (Arthur Dee) ממשיך את דרכו אחריו. ג'ון די ניסה להשתמש במאגיה, אלכימיה ותקשורת עם רוחות כדי לאחות את הקרע בין הפרוטסטנטיות לקתוליות ולהביא רווחה לאנגליה. הרנסנס האנגלי שהתפתח בזמנו, ושהוא נציגו הבולט, שילב בין תפישת עולם הומניסטית, התבוננות באדם ובטבע ומדעי הנסתר. במקביל אליו פעלו באנגליה אנשים גדולים נוספים, אשר הידוע שבהם הוא פרנסיס בייקון.

פרנסיס בייקון (Francis Bacon)

פרנסיס בייקון היה האדם שקבע במידה רבה את רוח התקופה – זאת בנוסף לג'ון די, שאת דרכו הוא המשיך, במובן מסוים. בייקון (1561–1626) היה מדען ופילוסוף שהתווה את דרכן של אנגליה וארצות הברית לשנים הבאות. הוא הביא עמו חזון של קדמה, מוסריות ונדיבות, וכן תפישה שלפיה על אנגליה בפרט ועל החברה האנושית בכלל לאמץ להן כמטרה את יצירתה של מדינה אוטופית, כפי שמופיע בספרו "אטלנטיס החדשה". הוא היה עורך דין וחבר פרלמנט, שעלה לגדולה בחצרה המלכה אליזבת והגיע למרום מעמדו בתקופת המלך ג'יימס, עת הפך ללורד צ'נסלור והיה התומך הראשי בהקמת המושבות בצפון אמריקה (קרוליינה, וירג'יניה וניו פאונדלנד).

פרנסיס בייקון הקים למעשה את החברה המלכותית הבריטית, ארגון-על של מדענים ואנשים שתמכו בקִדמה ובהתקדמות, מתוכם יצאו לימים אנשים כגון ניוטון ולוק. יש אומרים שהארגון מגשים את האידיאלים של החברה האוטופית המופיעה באטלנטיס החדשה, ושאלה מושפעים מהארגון הסודי "מסדר צלב הוורד" (Rosicrucians) ותורתו,[3] שבייקון היה קשור אליהם.

יש כיום תיאוריה הטוענת שבייקון הוא למעשה זה שכתב את המחזות של שייקספיר, הענק הספרותי הגדול ביותר בשפה האנגלית, והשתמש בשמו כדי להסוות את מפעלו הספרותי, שנחשב ללא מכובד ולא יאה למעמדו. אם כך הדבר, הרי שגם בייקון, כמו ג'ון די, עסק בתורת הנסתר, מכיוון שבתוך יצירותיו של שייקספיר יש התייחסות לנושאים כגון אסטרולוגיה, אלכימיה ומאגיה.

ויילס הופכת לחלק מאנגליה

בסוף המאה ה-13 הופיע השליט הוולשי הגדול מכולם ליוולין הגדול (Llywelyn Fawr), שמת ב-1240. הבירה שלו הייתה באברגווינגרגין (Abergwyngregyn) מול אנגלסי. הבן שלו ל'ואלין אפ גריפיד' ((Llywelyn ap Gruffudd היה השליט העצמאי האחרון ונאלץ להיכנע לאדוארד הראשון, שכובש את ויילס באופן סופי. אדוארד בונה שורה של מבצרים מרשימים ברחבי הארץ והופך את ויילס לחלק מן הממלכה. הוא ממנה את בנו, אדוארד השני, שנולד בטירה הוולשית קרנארבון, לנסיך ויילס – ומאז ויילס היא חלק מאנגליה.

אוֹוִין גלינדוּר (Owain Glyndŵr) הוא גיבור וולשי שמרד באנגלים בהצלחה מסוף המאה ה-14 ועד תחילת המאה ה-15. למשך שנים מספר הוא השיג עבור הוולשים מחדש את העצמאות ומעולם לא נתפס. הוא נחשב לדמות אגדית כמו ארתור, שיחזור בזמן כשיזדקקו לו. לפי שייקספיר הוא עסק במאגיה ונעזר בכוחות טבע, אך בסופו של דבר גם זה לא עזר והאנגלים ניצחו.

במאה ה-16 ויילס הופכת באופן חוקי לחלק מאנגליה, וזה אומר זכויות שוות לתושבים וקביעת קו גבול ונציגים בפרלמנט. השפה הוולשית נאסרת בתפקידים רשמיים, ולמרות זאת, ויליאם מורגן (William Morgan), הבישוף של לאנדף (Llandaff), מתרגם את התנ"ך לוולשית ב-1588, וזאת בזמן שאנגליה וויילס הופכות לפרוטסטנטיות תחת חסותה של הכנסייה האנגליקנית. אלא שהכנסייה האנגליקנית מעולם לא הכתה שורש חזק בויילס, וכיום רוב הנוצרים לא שייכים אליה, אלא לזרמים אחרים. עד המאה ה-19, רוב אוכלוסיית ויילס דיברה ולשית בלבד. במאה ה-19 הכנסייה המתודיסטית מתפשטת בארץ ויוצרת כנסייה וולשית עצמאית.

בונים חופשיים (Freemasonry)

אגדות של הבונים טוענות שהם הופיעו באנגליה בזמנו של המלך האנגלי אתלסטאן (Æthelstan), שכבש את יורק מהוויקינגים והקים את העיר מחדש. אתלסטאן היה המלך הראשון של כל אנגליה, אלא שמה שלא ידוע עליו זו העובדה שהוא הצטרף לאגודה קיימת של בונים חופשיים והיה בעצמו לבונה נלהב. בזכות מעמדו הם קיבלו צ'רטר הכרה באגודה. כינוס ראשון התקיים ביורק ובו נרשמו החוקים והנהלים שהיוו את הבסיס לבנאות החופשית באנגליה. המלך אתלסטאן קשר את גורל בית המלוכה האנגלי בגורל הבנאות, שכן הוא בנה את יורק לפי מודל בנאות והפך אותה ל"מֶכָּה" של הבונים החופשיים (ראו בהמשך).

אלא שאגודות של בונים חופשיים התקיימו הרבה קודם לכן במצרים העתיקה, בירושלים של שלמה המלך ובאימפריה הרומאית. לפי ספרי הבנאות החופשית עצמה, לקראת סוף תקופת האימפריה התקיים ליד אגם קומו באיטליה בית ספר לארכיטקטורה מקודשת, שלימד את המסתורין של הבנאות החופשית. כשרומא נפלה, תלמידי בית ספר ותלמודו הצליחו להימלט מחורבן ולהנציח את התורה עבור הדורות הבאים. בסופו של דבר, מצאו תלמידי בית הספר במשך דורות רבים את דרכם למרכזים שונים באירופה, וביניהם לחצרו של המלך אתלסטאן.

האגדות הללו הן לא בהכרח נכונות. יחד עם זאת, ישנה תוכנית כלשהי של בניין ערים אותה ניסו ליישם בזמן שלטונו של אתלסטן, שיורק משמשת כעדות לה. כנראה שהייתה זו התוכנית האמביציוזית ביותר מסוגה באירופה בזמנה, וייתכן מאוד שהייתה מעורבת בה סוג של אדריכלות מקודשת ישנה או מתחדשת. יתרה מזו, ספרי תנ"ך מוקדמים שנמצאו באנגליה הסקסונית מראים את אלוהים בדמות ה"מסונית" הטיפוסית של הארכיטקט הגדול.

בזמן מסעות הצלב נקשרו אגדות הבנאים החופשיים למסדרים של הטמפלרים וההוספיטלרים. הסמל של הטמפלרים היה מקדש שלמה והם היו בקשר עם אגודות בנאים אזוטריות מוסלמיות ונוצריות מזרחיות (כגון הארמנים), ששמרו את מסורת האדריכלות המקודשת במקומות אחרים בעולם.

לפי ספרי הבונים החופשיים עצמם: "בזמן מסעי הצלב בישראל, נסיכים רבים, אדונים ואזרחים, הקדישו עצמם, ונשבעו להקים מחדש את המקדש של הנוצרים בארץ הקודש, להעסיק עצמם בהחזרה של הארכיטקטורה שלהם למצבה הראשוני. הם הסכימו ביניהם על מספר סימנים עתיקים ומילים סימבוליות… סמלים ומילים אלו הועברו רק לאלו שהבטיחו חגיגית, ולפעמים לרגלו של מזבח, לא לגלות אותם לעולם. הבטחה מקודשת זו הייתה, לכן, התקשרות מכובדת לאיחוד הנוצרים מכל הלאומים באחווה אחת. זמן מה לאחר מכן יצר המסדר שלנו קשר אינטימי עם האבירים של סנט ג'ון מירושלים, ומזמן זה ואילך קיבלו האכסניות שלנו את השם סנט ג'ון."

כשעברו המסדרים הצבאיים לאירופה הם הביאו איתם את אגודות הבנאים, שבנו לימים את הקתדרלות הגותיות. הבנאות החופשית הופיעה כבר בתקופה זו בסקוטלנד, במיוחד משום שהייתה מחוץ לתחום השפעתו של האפיפיור. "בזמן מסע הצלב האחרון, אכסניות רבות נוסדו כבר בגרמניה, איטליה, ספרד, צרפת. ג'יימס – האדון השרת של סקוטלנד – היה מאסטר ראשי של האכסניה בקילווינינג במערב סקוטלנד. מייד לאחר מותו של אלכסנדר ה-3 מלך סקוטלנד, ושנה אחת לפני שג'ון באליול עלה למלוכה, האדון הזה קיבל כבונים חופשיים לאכסנייתו את הרוזנים של גלוסטר ואלסטר, האחד אנגלי והשני אירי".

כל אלה הן אגדות. מבחינה היסטורית, האכסניות הראשונות של הבונים החופשיים החלו להופיע בסקוטלנד, באנגליה ובצרפת במאה ה-17. באנגליה הייתה קבוצה שנקראה "הקולג' הנסתר", והיו קבוצות נוספות שעסקו בלימוד של המסורת ההרמטית-קבלית. באותה תקופה הייתה גם קיימת גילדה של בנאים שנחלשה בכוחה, וחלק גדול מחבריה הפך להיות במהלך המאה לבנאים לא ממשיים אלא ספקולטיביים.

ב-1717 נוסדה האכסניה הגדולה, הארגון המסוני המאורגן הראשון. הם יצרו שיטה של סמלים אשר שואבת הן ממקורות בנייה מעשית והן מן המסורת המיסטית המערבית. הבנייה החופשית התפשטה במהירות באנגליה ובכל רחבי העולם, במיוחד בארצות הברית, והשפיעה רבות על כינון חברה המבוססת על ערכי השוויון, האחווה והצדק.

אנגליה החדשה

המאות ה-17–18 עומדות בסימן ההתפשטות הקולוניאלית של אנגליה והמאבקים מבית ומחוץ – התפשטות שבסופה אנגליה יוצאת וידה על העליונה ככוח הימי החזק בעולם וכחלוצה של המהפכה התעשייתית המתחילה בסוף המאה ה-18. במאה ה-19, תחת שלטונה של המלכה ויקטוריה, אנגליה היא המעצמה המובילה בעולם, כשהאימפריה הבריטית שולטת על יותר מרבע שטחי העולם המיושב. מה היה סוד כוחה של האימפריה הבריטית והרוחניות שלה?

תתפלאו לשמוע, אך היה זה המושג "ג'נטלמן".

היה מי שאמר פעם, כי "ג'נטלמן הוא אדם המורח את החמאה בסכין המיועד רק לזה, למרות שהוא לבד בבית וצריך לשטוף כלים". במילים אחרות, אדם המוּנַע מכוח עצמו והמחויב לערכים מסוימים. הג'נטלמן היה הבסיס שעליו נבנתה האימפריה הבריטית החל מהמאה ה-16 והחליף את אידיאל האבירות כמצפן המכוון את החברה.

המונח מופיע בכתביו של שייקספיר ובאידיאולוגיה של מחנכי החצר האליזבתאנית. במאות ה-17–18 התפתחה ההתייחסות הג'נטלמנית – המדענים בחברה המלכותית החשיבו עצמם לג'נטלמנים וכך גם הפוליטיקאים, ובמאה ה-19, בתקופה הוויקטוריאנית, מגיע הפולחן (אם אפשר לקרוא לזה כך) של הג'נטלמן לשיאו. הג'נטלמן צועד בג'ונגל באפריקה או במקדשים בהודו תוך שהוא שומר על נימוסיו, קד קידות, ולא שוכח להרים בזווית הנכונה את כובעו.

ג'נטלמן אמיתי לא עובד, אבל עוסק ברצינות בתחביביו. משהו רציני יכול להיות רק תחביב, או במילים אחרות, לא מערב שיקול כלכלי. לג'נטלמן יש הכנסה קבועה והוא מקדיש את זמנו למה שמעניין אותו באמת. הג'נטלמן עוסק בספורט (כתחביב כמובן), מפתח את הגוף והמחשבה (הדוגמא הקלאסית – שרלוק הולמס), קר רוח, אמיץ ואמין (כמו ג'יימס בונד). ג'נטלמן אמיתי עוסק במשחקים, הוא איש תרבות בעל השכלה, בדרך כלל בוגר בית ספר יוקרתי, הוא חבר במועדון גברים ומעריץ נשים, לעיתים משרת בצבא ובמנהל הציבורי, וניתן לסמוך עליו, מכיוון שהתנהגותו צפויה, הוא יודע לאלתר, להגיב באופן מידתי לאירועים, לחשוב באופן עצמאי ולפעול בנחישות היכן שצריך – בקיצור, אפשר לבנות עליו אימפריה.

המלכה ויקטוריה

המלכה ויקטוריה שלטה בשנים 1837–1901 בתקופה שבה אנגליה הייתה המעצמה המובילה בעולם, ששלטה על רבע מאוכלוסייתו. בתקופתה הפרלמנט הפך לחשוב יותר והמלוכה הפכה לסמלית יותר ולמושא הזדהות עבור ההמונים. יחד עם זאת, לאתוס שהיא פיתחה היה כוח רב והוא היה מרכיב מרכזי בדרכה של הממלכה הבריטית להצלחה.

היהלום שבכתר האימפריה הבריטית הייתה הודו. באותה תקופה החלה מחשבת הודו להתגלות במערב והביאה לרנסנס רוחני. חקר הדתות ההשוואתי התפתח, כינוסים בין דתיים החלו להתרחש. לונדון הייתה המרכז הרוחני של העולם, אך גם מרכז הרוחניות החדשה – אגודות אזוטריות הוקמו בה חדשות לבקרים.

במסגרת ספר זה לא נוכל לסקור את כל ההתפתחויות ההיסטוריות של אנגליה מהמאה ה-16 ועד ימינו, וגם לא את רנסנס הרוחניות שמתרחש בלונדון בסוף המאה ה-19. נציין רק שאנגליה הייתה הריבונית בהודו, וזה היה הזמן שבו התורות הרוחניות של הבודהיזם וההינדואיזם, היוגה ותורות המזרח האחרות הגיעו למערב, וכמובן שקודם כול – ללונדון. המפגש של המערב עם תורות מוסר, תיאולוגיה ורוחניות מתקדמות לא פחות משלו ואולי גם יותר, דמה במידה מסוימת לגילוי של התרבות הקלאסית על ידי אנשי הרנסנס. הנצרות לאור הבודהיזם מקבלת ממד אחר, וכך גם ההרמטיקה, האלכימיה והמאגיה לאור ההינדואיזם והיוגה. בעקבות המפגש עם המזרח מופיעות תנועות רוחניות כגון התיאוסופיה ואנשים כמו מקס מילר (Max Müller) מפתחים את מדע הדתות ההשוואתי.

גם לרוחניות המערבית יש עדנה בתקופה זו, ומתפתחים במסגרתה תנועות כגון ספיריטואליזם ומסמריזם, קבלה נוצרית, הרמטיציזם ומאגיה מצרית. המוזיאון הבריטי הפך לאבן שואבת לאוקולטיסטים למיניהם.

לונדון

לונדון היא הלב של אנגליה, אחת הערים הגדולות בעולם, מרכז של תרבות, אמנות ורוחניות, בירת האימפריה והממלכה הבריטית. זוהי עיר עתיקה, שיסודותיה הם התכנון הרומאי מלפני 2,000 שנה. לונדון הוקמה במאה ה-1 לספירה[4] כעיר סוחרים, ונבנתה מחדש על ידי הקיסרים אדריאנוס ואנטונינוס פיוס. הרומאים היו אמונים על עקרונות האדריכלות המקודשת והתכנון העירוני המקודש, שבו הייתה חשיבות למערך המקדשים, הכיוונים, המרחקים והיחסים בין הבניינים והאתרים. אחד העקרונות של התכנון העירוני המקודש היה להקים מקדשים לעיקרון הגברי ולעיקרון נשי, בדמות אלים גברים ונשיים. בדרך כלל היו אלה מקדשים לאפולו ויופיטר כמייצגים של העיקרון הגברי, ומקדשים לדיאנה כמייצגת את העיקרון הנשי.[5] לפי חלק מההיסטוריונים, קתדרלת סנט פול, מקום הבישוף העירוני, נמצאת כיום על מקום המקדש לדיאנה ומנזר וסטמינסטר נמצא על מקום מקדש לאפולו.[6]

התכנון של מרכז העיר הנוכחית נעשה על ידי כריסטופר רן במאה ה-17, לאחר השריפה הגדולה שכילתה את העיר הקודמת. הוא תכנן וביצע גם את בנייתה של הקתדרלה של סנט פול, כחיקוי של קתדרלת פטרוס הקדוש ברומא, הקתדרלה הראשית והגדולה ביותר בעולם הקתולי, וכן הרבה כנסיות קטנות ומבני ציבור נוספים ברחבי העיר.

יש הרבה מה לראות ולחוות בלונדון. זו הייתה העיר החשובה בעולם במאה ה-19, מרכז של תרבות ורוחניות, הלב הפועם של האימפריה הבריטית, וגם כיום זוהי אחת הערים הגדולות והתוססות באירופה. ספר זה אינו מתיימר להיות ספר הדרכה לטיול בלונדון, גם לא רוחני, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן לפניכם כמה שורות על שלושת האתרים הנוצריים העיקריים בלונדון הקשורים למסורת הנצרות והרוחניות האנגלית.

קתדרלת סנט פול

זאת הכנסייה הגדולה והחשובה בלונדון, שנבנתה בסגנון ניאו-רנסנס וקלאסי לגובה של יותר ממאה מטר, עם כיפה המזכירה את בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. את הקתדרלה תכנן וביצע כריסטופר רן, והיא נחנכה בשנת 1708, בהיותו בן 78. הוא קבור בה ועל מקום קברו כתוב "אם אתה רוצה לראות את מה שמנציח את חיי – הבט סביבך".

יש מדרגות המטפסות למרום הכיפה. בדרך הן עוברות ב"גלריית הלחישות" וב"גלריה המוזהבת". בקריפטה של הכנסייה נמצאים קברים של גיבורי תרבות ומלחמה, כגון הצייר ויקטור טרנר, או להבדיל, אדמירל נלסון, וכן קפלה של מסדר האימפריה הבריטית, עם אווירה מיוחדת.

באזור הסיטי הסמוך, שהושמד כליל בשריפה הגדולה, תכנן ובנה כריסטופר רן קרוב ל-50 כנסיות קטנות, שרובן נשמר עד היום והן אוצרות אמנות, סימבוליקה ואדריכלות. ניתן לטייל בסמטאות במסלול העוקב אחריהן. כל אחת מהכנסיות היא בעלת אופי ייחודי ואטמוספירה משל עצמה, אך כולן משמרות את עקרונות ההרמוניה האדריכלית והפרופורציות המקודשות, מסורת העולם הקלאסי והרנסנס.

מנזר וסטמינסטר

לפי ג'ון מישל זה היה מקום קולג' דרואידי, אתר קדוש פרהיסטורי קדום, אי מקודש על הנהר. המלך הנוצרי האנגלי הראשון שהתנצר, לוקיוס, בנה כנסייה קדומה על בסיס מקדש אפולו שהיה במקום במאה ה-2 לספירה. במאה ה-7 המלך הסקסוני סברט (Sebert) בנה כנסייה מתקדמת יותר, אך הבנייה הרצינית הראשונה התרחשה במאה ה-11, בימיו של המלך הסקסוני האחרון והקדוש אדוארד המודה, שקבור במקום. מקדש הקבורה שלו נהיה מקום ניסים ועלייה לרגל ועד היום יש במנזר קפלה לכבודו. המנזר נבנה מחדש בסגנון גותי ולאורך זמן במאות ה-13–16, ובמאה ה-18 הוסיפו לו מגדלים שתוכננו על ידי כריסטופר רן, מתכנן העיר לונדון לאחר השריפה הגדולה וראש החברה המלכותית.

זהו אחד המקומות הנוצרים הקדושים והחשובים באנגליה, מקום הכתרת מלכים וקבורתם, וכן מקום קבורת האישים האנגלים החשובים ביותר בתחום הספרות, המדע והפוליטיקה כגון ניוטון, צ'ארלס דיקנס, דרווין, ועוד. אחד הקברים המרגשים ביותר הוא של אליזבת הראשונה ואחותה בלאדי מרי זו ליד זו.

מנזר וסטמינסטר נמצא סמוך לבניין הפרלמנט וארמונות המלוכה, באזור שהוא המרכז השלטוני-דתי של אנגליה. חלק חשוב במנזר הוא קפלת הבתולה, שנבנתה על ידי הנרי השביעי. קפלת הבתולה היא המרכז של מסדר האמבט (Order of the Bath), אחד מארבעה מסדרי אבירים מודרניים חשובים בבריטניה, בו חברים גם משפחת המלוכה.

ניתן למצוא במנזר חפצי אמנות, אוצרות דתיים ושרידים מקודשים רבים. אולם הפריט החשוב ביותר הוא כס המלכות וההכתרה של מלכי אנגליה שבתוכו נמצאת "אבן הגורל", אבן פלאית ששימשה ככר ליעקב אבינו, שחלם בבית אל על המלאכים עולים ויורדים. האבן הגיעה למצרים ומשם לספרד ואירלנד כבר במאה ה-5 לפנה"ס. במשך אלף שנה מלכי אירלנד הוכתרו מעל האבן. אם המלך היה "אמיתי" אזי האבן נאנחה, ואם לא – היא נשארה דוממת. במאה ה-5 האבן נלקחה לסקוטלנד ושם שימשה בטקסי ההכתרה של המלכים הסקוטיים במשך קרוב לאלף שנים נוספות, עד שבסוף המאה ה-13 המלך אדוארד הראשון הביא אותה לאנגליה, שם היא משמשת בטקסי הכתרה עד היום. האבן מקשרת בין מלכי ונביאי ישראל הקדומים לבין מלכי הממלכה הבריטית (שמתקופתו של ג'יימס הראשון הם מלכי אנגליה וסקוטלנד יחדיו).

כנסיית טמפל (Temple Church)

בלב הסיטי של לונדון, חבויה בין הסמטאות, נמצאת כנסיית טמפל החשובה, שהייתה כנסיית האם של המסדר הטמפלרי באנגליה ונבנתה בדגם כנסיית הקבר, יש בה חלק עגול וחלק מלבני. החלק העגול הוא בדמות הרוטנדה[7] בכנסיית הקבר בירושלים, והחלק המלבני בדמות אולם הקתוליקון בכנסיית הקבר בירושלים. החלק העגול נבנה בימי הנרי השני ואלינור מאקוויטניה, ואילו החלק המלבני נבנה כתוספת מאה שנה מאוחר יותר על ידי הנרי השני.

המסדר הטמפלרי היה מסדר אבירי נזירי החשוב והמשפיע במאות ה-12–13 באנגליה בפרט ואירופה בכלל, עד שבוטל ונרדף על ידי פיליפ היפה מלך צרפת בתחילת המאה ה-14. בזמן קיום המסדר הטמפלרי הוחזקו בכנסייה הכספים והאוצרות של המסדר, וזה היה מעין הבנק המרכזי של אנגליה.

הטמפלרים שאפו לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים ונקראו על שמו, הם היו אמונים על מדעי האדריכלות והגיאומטריה המקודשת, והכניסו את הידע לתוך הבניין. היחס בין אורך המבנה המלבני לרוחבו הוא 1 לשורש של 2, שהוא היחס בין האלכסון והצד של הריבוע. החלק המלבני של הכנסייה מסמל את הגוף והעיגול את הרוח. החיבור של שניהם הוא האדם. על הקירות יש תבליטי פסלים של ראשי אדם וחיות. אחד התבליטים הוא של הראקליוס, פטריארך ,ירושלים שקידש את הכנסייה העגולה ב-1185.

על רצפת הכנסייה ניתן לראות קברים ופסלים של אבירים טמפלרים, הקריפטה הייתה מקום חניכה והקדשה של האבירים. בכנסייה קבורים המלך ג'ון בלי ארץ (אחיו הצעיר של ריצ'רד לב הארי) וויליאם מרשל, שני האנשים שניסחו וחתמו על המגנה כרטה, כתב הזכויות של אצילי אנגליה והשלב הראשון בהפיכתה של אנגליה ממונרכיה אבסולוטית לדמוקרטיה פרלמנטרית