האם המונפור הוא מקום טירת הגביע?

באגדות המלך ארתור והחיפוש אחר הגביע הקדוש ישנו מקום מיוחד שנקרא "טירת הגביע" או "הטירה המסוכנת" בו נמצא הגביע הקדוש, נשמר על ידי שושלת של מלכים קדושים שהאחרון שבהם הוא ה"מלך הדייג", ובזכות כך שורה הברכה על הארץ. קשה להגיע אל הטירה ולמצוא אותה, ובתוכה קורים דברים מופלאים.

המאמר מציע שמבצר המונפורט, שנחשב למבצר הצלבני היפה, מיוחד והשונה בארץ, נבנה כביטוי של אותה "טירת גביע" מסתורית וקדושה, כשם שמבצרים אחרים באירופה באותה תקופה, כגון קסטל דל מונטה באפוליה איטליה ומבצר טינטג'ל באנגליה נבנו כממחישים וכמבטאים את הסיפורים על הגביע הקדוש.

אבל נתחיל מהתחלה:

האבירות נתפשת גם כיום כדרך חיים, קוד התנהגות, סט של אידיאלים, אבל היא התחילה בימי קדם כדרך לחימה, משהו פיזי, והתפתחה במהלך ימי הביניים להיות קוד מוסרי, ולבסוף, דרך אגדות הגביע הקדוש למסע רוחני. במאה ה7-8 לספירה, ואולי גם קודם לכן, עולה חשיבותם של הפרשים הלוחמים, עד אז מי שנתן את הטון בשדה הקרב היה חיל הרגלים. אבל התפתחויות של המשוורת והאוכף, התפתחות של טכניקה של שימוש בכידון ארוך (שש מטר) תוך כדי רכיבה על סוס וחרב, ופיתוח זני סוסים חדשים וחזקים יותר, וגם שריון גמיש (טבעות), חזק וקל יחסית, הביאו לכדי העברת היתרון לחיל הפרשים שהורכב לוחמים מיומנים ומשורינים על גבי סוסים מוגנים, שידעו ויכלו להשתמש בחרב וכידון תוך כדי רכיבה.

וכך, מספיקים היו כמה עשרות או מאות פרשים לוחמים משוריינים רכובים בכדי לפזר את שורות האויב, לזרוע בתוכם כאוס, ועל ידי כך להפריע את מהלכי ומערכי המלחמה שלו ולאפשר לקשתים לפגוע בו, או במילים אחרות מספיק היה בכמה עשרות או מאות אבירים בכדי לנצח מלחמה. ואכן, באחד הקרבות החשובים ביותר של הממלכה הצלבנית – קרב אשקלון, כנגד עשרות אלפי לוחמים מוסלמים, היו אלו שלוש מאות האבירים הטמפלרים שהכריעו את המערכה על ידי הסתערות ישירה אל מול מערכי האויב.

בכדי להפוך להיות לוחם אביר צריך היה שנים רבות של אימון שכלל ריצה, כושר, כוח, קרב מגע, רכיבה, סיף, כידון, חץ וקשת, אלה ושרשרת ברזל ועוד. ובנוסף על כך להיות אביר עלה כסף רב, צריך היה לרכוש סוס קרב, סוס תובלה שיעביר את הציוד, לשכור עוזרים שיטפלו בסוסים, שיעזרו לאביר לעלות ולרדת מהסוס בזמן המלחמה, לקנות שיריון וכלי מלחמה וגם לשלם את מחייתו של האביר. וכך ,נוצר מעין מעמד על של לוחמים שנשען למחייתו על שכבה רחבה של איכרים ונולד המבנה הפיאודלי כפי שאנו מכירים כיום, שבו כמה עשרות אבירים גרים בטירה או במבצר והם שולטים על שטח גדול, מעניקים הגנה לתושביו בתמורה לאחוז מהתוצרת או תשלום כספי, מעין פרוטקשיין ממוסד של כנופיות לוחמים, שבתחילה היו ברובם ממוצא השבטים הגרמניים שפלשו והתיישבו באירופה ובהם גם הפרנקים.

במהלך ההיסטוריה האנושית היו מקרים רבים שבהם מעמד לוחמים שהם מיעוט החזיק את הכוח בידו, כך היה בספרטה שבה כמה אלפי ספרטנים שלטו על חצי מיליון הלוטים (איכרים), כך היה ביפן שבה הסמוראים היו מעין מעמד על של לוחמים בשירות השליטים, כך היה באימפריה הממלוכית, וכך היה גם באירופה בימי הביניים, וזה היה השלב הראשון של היווצרות מעמד האבירות והוא השלב הפיזי. אלא שעם הפיכתם של האבירים לנוצרים הם אימצו וקיבלו על עצמם מרצון את המוסריות הנוצרית ונוצרה האבירות המוסרית, כשהמקום הראשון שבו היא מופיעה זה בממלכתו של קרל הגדול מאאכן, ששלט על חלקים רבים מאירופה והוביל מעין רנסנס נוצרי ומאבק בפולשים המוסלמים מספרד. בימי קרל הגדול נולדו אגדות על אבירים כמו רולנד שמקריבים עצמם למען חבריהם וניצחון הנצרות על הכופרים, אנשי ולוחמי מופת שהם מושא להערצה ומודל לחיקוי.

הלוחמים הפראיים, הפרשים הרכובים, שהתארגנו במעין קבוצות – כנופיות, ששלטו על המרחב הכפרי והשכירו עצמם למרבה במחיר מבין השליטים, קיבלו על עצמם מרצונם החופשי מחוייבות מוסרית להגן על החלש, לעזור ליתומים ואלמנות, לא לשקר, להיות נדיב, להגן על הכנסייה ולהאמין באלוהים. זהו מקרה מאד נדיר של אנשים עם כוח שמגבילים עצמם (לפחות באופן תיאורטי) ומקדישים ומקדשים עצמם לשירות החברה, ויש מה ללמוד מכך. המעבר מאבירות כשיטת לוחמה לאדם שמקבל על עצמו קוד מוסרי מרצון הוא שנתן משמעות למילה אביר, אלא שלא הייתה זו מוסריות רגילה של עשה ואל תעשה, חוקים שאותם צריך למלא. מה שהאבירים קיבלו על עצמם (ואני מדגיש שוב, לפחות באופן תיאורטי, מכיוון שבמציאות זה לא תמיד היה כך), הוא מוסריות פעילה ברוח דברי הנביאים: דרשו צדק, עשו משפט. אביר אמיתי נשבע שבועה לעזור לחלש ולהילחם נגד העוול, ולכן אם הוא ישב בביתו ומישהו או מישהי דפקו בדלת וביקשו את עזרתו כנגד אי צדק, הוא חייב היה, לפי קוד הכבוד שהוא נשבע לו, לעזוב את הכל ולצאת לעזרת אותו אדם או אישה, ולו במחיר סיכון ואיבוד חייו. אלא שאביר אמיתי, אם הוא הבין לעומק את המחוייבות שלקח על עצמו, לא אמור להישאר בבית, תפקידו היה להסתובב בעולם ולחפש באופן אקטיבי מקומות שבהם יש אי צדק בכדי שיוכל להילחם בו, לחפש באופן אקטיבי דרקונים בכדי להילחם בהם בכדי להציל גברות לכודות בטירות. קצת כמו דון קישוט שנלחם בטחנות רוח. זאת המוסריות האקטיבית שאליה מטיפים ישוע ונביאי התנ"ך. וכפי שהגדיר זאת מנדהו: "האביר הוא אפשרות טובה שאף אחד לא חזה מראש".

וכך, החל מסוף המאה ה8 לספירה, מתפתחים עקרונות ותנועת האבירות, וזה מתחזק על ידי היווצרות והתגבשות המבנה הפיאודלי של אירופה, חידושים בבניית הטירות, התפתחויות נוספות בפיתוח גזעי סוסים ואמצעי הלחימה, השיריון והרכיבה של הלוחם, והרצון של בני האצולה ולימים גם המלכים להשתייך להיהפך לאבירים, מושג שהולך ומקבל הילה רומנטית מכוח הסיפורים והאגדות על אנשים – לוחמים פלאיים, טירות מיוחדות אי שם, ואוצר או סוד פלאי שרק האמיצים והראויים ביותר מסוגלים להגיע אליו.

במאה ה11 האבירות המוסרית מגיעה לשיאה ומתגבשים עשרת דברות האבירות כפי שאנו מכירים אותם כיום. בני האצולה ואפילו המלכים מבקשים להפוך לאבירים והכנסייה תומכת בהם. זה מתבטא בשבועת ובטקסי האבירות, אביר היה מושבע בכנסייה באמצע הלילה לאחר שעבר טקס דתי, כורע ברך למול אביר וותיק שהיה מסמיך אותו. זה היה מעביר חרב מכתף אל כתף של המיועד לאבירות ואומר בערך כך: אני משביע אותך להגן על הכנסייה, להילחם כנגד עוול, לעזור לנשים וילדים במצוקה, להיות בכל מקום האלוף של הטוב, אבל זכור שישוע לא ניצח ממלכות בכוח החרב אלא בכוח האהבה.

האביר הוא האדם החדש של אירופה שמחפש דרכים להילחם כנגד העוול, להגן על הכנסייה, להוכיח את האומץ שלו, וההזדמנות נקרית בדרכו בדמות מסעי הצלב. אפשר להסתכל על מסעי הצלב כתוצאה של ההתפתחות הכלכלית והדמוגרפית של אירופה במאה ה11, אפשר להסתכל עליהם כתוכנית אפיפיורית שנתמכה על ידי המלכים, אבל הם לא היו מצליחים אם זה לא היה מדבר להמונים ובמיוחד לאבירים שהיו הכוח הצבאי העיקרי של אותה תקופה, ומה שדיבר אליהם היה אידיאל האבירות של להגן על הכנסייה והסדר החברתי, לעזור לחלשים ולהילחם כנגד העוול, והעוול היה ההחזקה של ארץ ישראל ובמיוחד הקבר הקדוש על ידי הכופרים, החלש שצריך היה את עזרתם היה לא אחר מאשר ישוע, שלו הם הרגישו חייבים כל כך הרבה, והיה זה עניין של כבוד להשיב במאמץ על למענו, לתת משהו בתמורה.

מה שאני טוען הוא שהאבירים שיצאו לדרך לארץ ישראל, דרך שלקחה חודשים ושנים, שעלתה להם בממון רב, שרבים לא חזרו ממנה והם ידעו זאת, האבירים שיצאו במסעי הצלב לא עשו זאת ממניעים כלכליים או חברתיים, בדיוק כפי שהסבא שלי שהיה בגדוד העבודה ועלה לארץ ישראל לא עשה זאת ממניעים כאלו, אלא הם עשו זאת מאידיאולוגיה, מתוך רצון להוכיח את עצמם לעצמם ולחבריהם, פועל יוצא של אידיאל האבירות שהם גדלו עליו. ריצרד לב הארי לדוגמא, שהוא אחד מדמויות המופת של תנועת האבירות, הכיר יותר טוב את סיפורי האבירים מאשר את התנ"ך, הוא איבד במהלך מסע הצלב לישראל חלק ניכר מהונו וכמעט את מלכותו ולא הייתה לו כל תועלת מכך. במילים אחרות היציאה למסעות הצלב הייתה ההגשמה האולטימטיבית של אידיאל האבירות. התפישה הרווחת הייתה ששחרור הארץ משלטון הכופרים וכינון ממלכת צדק נוצרית במקומות שבהם חי ופעל ישוע יזרזו את ביאתו – חזרתו השנייה, ויהיו מעין התחלה של מעשה הגאולה הנוצרי. ומי לא רצה לקחת בזה חלק, לתרום לכך אם הוא יכול?

וכך, רבים מן הלוחמים במסעות הצלב היו אבירים, ורבים מהם כגון גודפרי דה בוליון שהפך למלך הראשון של ירושלים היו אנשי מופת. אבל רבים יותר לא יכלו לגודל השעה והמשימה, ולאחר שכבשו את חופו המזרחי של הים התיכון, ארץ ישראל וירושלים, כנגד כל הסיכויים (זה בכלל לא היה בטוח שמסע הצלב הראשון לישראל יצליח), חלו התפרקות, התרופפות ושבר מוסרי גדול.

ראשית דבר במקום להפגין את מידת החמלה והנדיבות שהאביר נדרש לה, הם הפכו להיות אכזרים וצמאי דם, טובחים בכל מי שנקרה על דרכם, בין אם יהיו אלו היהודים, המוסלמים ואפילו אחיהם הנוצרים האורתודוקסים ובני העדות האחרות. וזאת בניגוד גמור לרוח החמלה והאהבה השורה בתורתו של ישוע הנוצרי. בנוסף על כך התפתחו בקרב המחנה הצלבני מאבקי כוח, ריבים, פוליטיקה מכוערת, פלגנות וסכסוכים, בניגוד לרוח האחווה הנוצרית. ובאופן אישי האבירים גלשו לסיפוק הצרכים הפיזיים והבהמיים שלהם, התענגו על מנעמי המזרח והארץ החדשה, שקעו בנהנתנות וראוותנות, במקום להקדיש את עצמם לצרכי הכלל. היה ברור לכל מי שעיניו בראשו שאמנם באופן פיזי מסע הצלב הצליח בשחרור ירושלים, אבל באופן מוסרי ירושלים השמיימית, המוסרית, באופן פרדוקסלי, הלכה והתרחקה.

וכך, בכנסיית הקבר שאותה יצאו הצלבנים לשחרר, הייתה יורדת כל שנה אש קדושה מהשמיים בזמן חג הפסחא, מחקה בזאת את התחייה הפלאית של ישוע במקום זה והניצחון של בני אדם על המוות, ורק פעם אחת במהלך 2000 שנה היא לא הופיעה, וזה היה בשנה שלאחר שחרור ירושלים על ידי הצלבנים, אות לאי שביעות רצונו של האלוהים ממעשיהם. לכל מי שעיניו בראשו היה ברור שצריך משהו אחר, משהו נוסף, בכדי להחזיר את תנועת האבירות באופן פרטי, ואת התרבות, הדת והרוחניות של אירופה באופן כללי, למסלול האור והטוב, וזה הביא לכדי התפתחות השלב השלישי של האבירות – האבירות הרוחנית, שתיקנה במידה מסוימת את הקלקול המוסרי שקרה והחזירה את אירופה למסלול הנכון.

אבל מה זו אבירות רוחנית?

ברנרד מקלרבו היה האיש המשפיע ביותר באירופה במאה ה12 הן מבחינה תיאולוגית ודתית וגם מבחינה פוליטית וחברתית, הוא הוביל תנועה של רפורמה בכנסייה שעזרה להחזיר לנצרות הקתולית את הפילוסופיה והמיסטיקה שהיו חסרות עד לתקופתו, הוא קידם והתחיל במידה רבה את פולחן מרים, ויש תמונות שלו יונק חלב משדה החשוף! דבר שהיה נתפש כחילול קודש קודם לכן. הוא התחיל במידה רבה את מסדר הנזירים הציסטריאנים שממנו יצאו פלגים של מסדרי שתקנים. ובנוסף על כך הוא העלה והוריד אפיפיורים ומלכים, והיה הדמות העיקרית מאחורי יציאת מסע הצלב השני לישראל. בילדותו הוא שאף להיות אביר, זה לא התאפשר בגלל מגבלות פיזיות שהיו לו, אבל בנפשו הוא נשאר נאמן לאידיאל האבירות והמשיך לטפח אותו בליבו. הוא חי בתקופת מסעי הצלב, וכך החלה להתגבש אצלו ההבנה שצריך סוג חדש של אביר, שמעבר לחובות המוסריות שהוא לוקח על עצמו יהיה גם אדם רוחני ההולך בדרך רוחנית, אביר שיאבק לא רק עם העולם החיצון אלא גם עם עצמו, חולשותיו, מגבלותיו, וישאף לטפח את החלק האלוהי שבו. ברנרד מקלרבו היה האב האידיאולוגי של סוג חדש של אביר, אביר שהוא גם נזיר ואיש אלוהים. הוא היה האב האדיאולוגי של המסדר הטמפלרי, הופעה ראשונה של מסדר נזירי אבירי, שילוב של נזיר ולוחם, דבר שהיה בלתי אפשרי לפני זמנו. בזכות הכוח שלו, השפעתו, הטפתו, נימוקיו והתמיכה הבלתי מסוייגת שהוא העניק לטמפלרים, התקבל השילוב הבלתי אפשרי הזה, ונפתחה הדרך בפני השלב הבא בהתפתחות מושג ותנועת האבירות והוא אבירות רוחנית.

לברנרד מקלרבו הייתה תלמידה בשם אלינור מאקווטינה, היא הייתה הדוכסית של אקוויטינה, האזור הדרום מערבי של צרפת, חבל הארץ הפורה והמאוכלס ביותר בצרפת, שהיה מוקד של נאורות וסובלנות, קרוב לממלכות המוסלמיות בספרד של תור הזהב, ומרכז של כפירה קתרית. אלינור הייתה נכדה של דה גאיום – הטרובדור הראשון שהביא את שירת האהבה מספרד לצרפת, חונכה על ידי מיטב המורים, ידעה מספר שפות והייתה האישה המשכילה באירופה. היא נישאה ללואי השביעי מלך צרפת שהיה צעיר ממנה בכמה שנים, עברה לגור בפריז כמלכת צרפת ושליטת אקוויטיניה, והפכה לתלמידתו של ברנרד מקלרבו וכן של אנשים משכילים גדולים אחרים שפעלו בפריז באותה תקופה והחזירו לקתוליות את המיסטיקה והמחשבה הפילוסופית, כגון שוגר האבוט של סנט דני.

אלינור השלימה את השכלתה בפריז והצטרפה למסע הצלב השני לישראל בראשות צבא משלה, שם היא בילתה חודשים רבים בחצרות השליטים של קונסטנטינופול, אנטיוכיה וירושלים, ונחשפה במשך יותר משנה לאדריכלות, אמנות, מיסטיקה, תרבות וההשכלה המתקדמת של המזרח. היא לא הסכימה עם הנטיות התוקפניות, אפשר לומר הגבריות, של בעלה מלך צרפת, והיתוותה דרך עצמאית משל עצמה שמדגישה שיתוף פעולה, משא ומתן והעשרה הדדית עם המוסלמים והנוצרים המקומיים, וגייסה לצורך כך נשים נוספות כגון מליסינדה מלכת ירושלים, שהביאה באותה תקופה לרנסס תרבותי ואומנותי בממלכה הצלבנית.

המחלוקת עם המלך לואי השביעי בעלה התעמקה, ואלינור החליטה להיפרד ממנו (למרות שאלו היו נישואים קתולים), היא חזרה לאירופה בספינה נפרדת, בילתה זמן מה בפלרמו הרב תרבותית והגיעה חזרה לצרפת כאישה חופשייה לאחר שקיבלה אישור על הגירושים בטענה לקרבת משפחה לא ראוייה ללואי מהאפיפיור, היא הייתה בת 35 ולא חלפו להם כמה שבועות והיא נישאה להנרי השני פלג'לנט שהיה מלך אנגליה ושלט על חלקים גדולים מצפון צרפת (ויחד עם הנחלות שלה בדרום מערב צרפת על חצי מצרפת). גם הנרי היה צעיר ממנה בכמה שנים טובות, כך שאלינור שמרה במידה רבה על עצמאותה. אלינור הולידה להנרי כמה ילדים ביניהם ריצרד לב הארי וגון בלי שם שהפכו לימים למלכי אנגליה, אלא שגם כאן, לאחר עשרים שנה, העניינים בינה לבין בעלה החלו להתדרדר, וכך בגיל 54 היא החליטה שדי לה מעולם הגברים, היא הייתה במרום מעמדה, האישה המשכילה באירופה, שמכירה את כולם ומעורבת בכל. אלא שכל זה לא סיפק אותה, העולם שמונהג על ידי גברים אנוכיים ושואפי כוח נראה לה קטנוני ומשעמם. והיא החליטה לפרוש לדוכסות שלה באקוויטינה ושם להקים חצר של ספרות, השכלה, חינוך ואמנות שתונהג על ידי נשים בלבד, ושיתפה בחזונה כמה מהמלכות הגדולות של אירופה ובראשן ביתה מרי משמפיין. בחצר זאת התפתח אידיאל האהבה הרומנטית, התפתחה המחשבה המיסטית הנוצרית, והתקיים בית משפט של אהבה בחסות הגבירות, שדרכו חונכו מיטב הנוער.

התפישה שאלינור ניסתה להנחיל לארצה היא שהחלק הגבוה של הגבר נמצא אצל האישה. כל אביר מוטב שימצא לו אהובה, ועדיף אהובה אפלטונית, שתכוון את דרכו, תשייף ותקצע אותו, תכוונן ותעדן אותו, בכדי שיוכל למצוא את דרכו בעולם. הגבר צריך לעשות את כל מה שהוא עושה למען האישה שהיא הסמכות היותר גבוהה עבורו. מעמדה מרומם לדרגה שמובילה לאלוהים – כפי שמופיע אחר כך בביאטריצה של דנטה. האהבה היא חזות הכל ולהצליח בה צריך מאמץ פנימי, היפתחות והתפתחות, המובילים לגילוי חלקים נסתרים וגבוהים באדם. בחצרה של אלינות התפתחה התפישה שהאביר פועל בעולם למען הצדק ונגד העוול, אבל בעיקר למען הגבירה שהוא אוהב, שהיא זו שמנחה אותו ומקבלת את פירות עלילותיו. כל זה היה חלק מההתפתחות וביטוי נוסף של האבירות הרוחנית, מכיוון שהגבירה במובן העמוק יותר שלה נתפשה ככוח רוחני. בדיוק כמו שמריה נתפשה כשער אל בנו של האלוהים. במילים אחרות במאה ה12 מופיעה תפישה חדשה של אבירות, הן כמושפעת ומכוונת על ידי העיקרון הנשי הרוחני, והן כקשורה למסע דתי רוחני שמתבטא בדמות הנזיר.

מה שאני מנסה להגיד הוא שבמאה ה12 מתפתחת מעין ברית בין חוגים משכילים ורפורמטים בכנסייה בראשות אנשים כגון ברנרד מקלרבו ואבוט שוגר, וחוגים של בתי המלוכה בהנהגת אלינור מאקווטינה ומלכות נוספות של אירופה וביניהם מרי משמפיין – הבת של אלינור מאקווטינה. ברית שמאדירה תכונות נוספות של האבירות בנוסף לעקרונות המוסריים, ובהם טוהר רוחני, תמימות, וגם ובנוסף לכך ובעיקר את ערך האהבה שמתבטאת באהבה לאישה. דבר שהיה בלתי נתפש בתקופות קדומות יותר. כל התפישות הללו באות לידי ביטוי במחזורי סיפורים על הגביע הקדוש שמופיעים לראשונה בחצרה של מרי משמפיין (הבת של אלינור מאקוויטינה). היה זה כריסטיאן דה טרוי, סופר ממומן בחצר של מרי משפיין שהעלה את הסיפורים על הכתב לראשונה. סיפורי הגביע הקדוש הופכים עד מהרה לסיפורים הפופולאריים ביותר בעולם (עד ימינו), דורות של ילדים שחלקם הופך להיות אבירים גדלים עליהם. אלא שאין הם סיפורים כפשוטם, בתוכם נמצאים מוטיבים ארכיטיפיים וסודות של הדרך הרוחנית, שאי אפשר היה להגיד ולהפיץ אותם באופן גלוי, גם מעצם טבע העניין וגם מחמת אי הסבלנות שהחלה לאפיין באותה תקופה חלקים גדולים מהעולם הנוצרי.

בסיפורי הגביע הקדוש מסופר על חפץ פלאי שכל מי שנחשף אליו זוכה לחוות חוויות על חושיות, לגעת בקדושה, ולאחר שטעם מכך הוא מוכן לבלות את שארית חייו בחיפוש אחר הטעם הזה. אבירי השולחן העגול נחשפים לגביע הקדוש ברגע שהאחווה מושלמת בחג הפנטקוסט (שבועות), וזה גורם להם לצאת במסע חיפוש אחריו. הגביע מוחזק בטירה מסתורית שנקראת ה"טירת הגביע", נשמר על ידי שושלת של מלכים קדושים, שכל עוד הם ממלאים את תפקידם ושומרים על טהרתם, יש ברכה ושפע על הארץ. אלא שהמלך האחרון בשושלת שנקרא "המלך הדייג", מאבד את כשירותו, ולכן הגביע נגלה לחבורת האבירים של השולחן העגול, בכדי לגרום למי מהם להגיע אל הטירה ולהפוך להיות שומר הגביע הבא. זהו הסיפור בקוויו הכללים, ויש לו כמה גרסאות, בכל מקרה מדובר על חפץ מופלא, מקודש, שמשנה את האדם הנחשף אליו, הנשמר במקום מיוחד, מקודש, ויש המשכיות של קדושת חפץ זה מישוע במהותו הרוחנית, שהיא מהות של תמורה.

וכך, במאה ה13 הקימו כמה מהמלכים והשליטים של אירופה טירות שדימו את "טירת הגביע" או ביטאו באופן אחר את האגדות של הגביע הקדוש. לדוגמא האדם העשיר ביותר באנגליה ובאירופה בתחילת המאה ה13, ריצ'רד מקרונוול, בנה בטינטג'ל באנגליה טירה שבה חצר אוהבים של טריסטרם ואיזולודה, כפי שמופיע באגדות הגביע הקדוש, מערה של מרלין, ועוד. טירה שאין לה חשיבות אסטרטגית, אלא היא מבטאת ברומנטיות ובקסם שבה את השאיפה של האדם למופלא ולמקסים כפי שמתבטא בסיפורי הגביע הקדוש. גם הקיסר של הקיסרות הרומית הקדושה והמלך החשוב ביותר של החצי הראשון של המאה ה13 פרדריך השני בנה באפוליה מבצר טירה שנקרא קסטל דל מונטה, שאין לו חשיבות אסטרגית, הוא לא מתאים להגנה, וכל תכליתו הוא לבטא את עקרונות האדריכלות המקודשת, היחסים והמדרג שלפיו מסודרים עולמות הנסתר, עולמות האצלת האנרגיות, הסדר של האדם והבריאה (יש אומרים שהבניין הוא העתק סמלי של כיפת הסלע שנתפשה כמקדש אלוהי על ידי הצלבנים) ובמידה רבה אותה טירה מהדהדת את אגדות הגביע הקדוש.

אותו פרדריך השני הוא האיש שעמד מאחורי בניית מבצר המונפור, וכאן אנחנו מגיעים לעניינו:

המונפור הוא מבצר טירה צלבני הנמצא על שלוחה צרה מעל נחל כזיב, אך מתחת להרים שסביבו, במעין עמק בצורת לב הנוצר ממזלג וואדיות, שיש לו פתח כלפי הים. המבנה של הטירה נבנה ב1228 על ידי משתתפי מסע הצלב השישי לישראל שהגיעו אליה מכל רחבי אירופה ובמיוחד מגרמניה ודרום איטליה (בין השאר השתתף בבניה ליאופלד דוכס אוסטריה) מכיוון שזה היה מסע צלב שהונהג על ידי פרדריך השני, הקיסר של הקיסרות הרומית הקדושה, שליט גרמניה ודרום איטליה. האנשים בנו את המקום כמרכז אדמיניסטיבי, בית האוצר, ספרייה ומקום קבלת האורחים המיוחד של המסדר הטבטוני, שקרנו עלתה באותה תקופה, הן בזכות מנהיגו הרמן פון זלצה והן מכוח היותו מסדר גרמני שהיה קשור לפרדריך השני.

פרדריך השני היה נכדו של המלך הגרמני האגדי פרדריך ברברוסה ובנו של הנרי הרביעי שניסה ליצור אימפריה כלל אירופאית נוצרית חדשה וקונטסנס מלכת סיציליה. הוא היה אדם מאד מיוחד, שידע שבע שפות, עסק בשירה ופילוסופיה, בעל מחשבה חופשית, שיצר את המדינה המודרנית הראשונה באירופה בדרום איטליה, שבה הוא היה מעין שליט אבסולוטי נאור, פרדריך נחשב לשליט פילוסוף שקידם את האמנות וההשכלה. הוא היה לא קונוונציונלי בדעותיו ובמעשיו, בז לדתות הממוסדות ה"רגילות", ובתוך כך גם לנצרות הקתולית ולאפיפיור, ולאסלאם האורתודוקסי. הוא אהב חופש ונלחם על דעותיו ותפישת עולמו בהצלחה רבה. ויחד עם זאת העריך דיאלוג ושיתוף פעולה, כיבד את העולם המוסלמי, וידע את שפתו ומנהגיו. קראו לו "פלא העולם", והוא נחשב במידה רבה לאיש הרנסנס הראשון, דמות גדולה מהחיים.

במשך שנים ניסו האפיפיורים לגרום לו לצאת למסע צלב בישראל, בכדי לשחרר את ירושלים משלטון המוסלמים והוא דחה אותם עד כדי נידויו, אולם מכשיצא בסופו של דבר למסע הצלב השישי ב1228 הוא הצליח, בלא לשפוך טיפת דם אחת, בעזרת משא ומתן, לקבל חזרה לידי הנוצרים את ירושלים ובכלל זה כנסיית הקבר (הפשרה הייתה שהמוסלמים ממשיכים לשלוט במתחם הר הבית). הצלבנים שהשתתפו במסע צלב זה בנו תחילה את מצודת הים בצידון, לאחר מכן את המונפור, ולבסוף את קיסריה הצלבנית. כשהוא הגיע לישראל הוא התחתן עם איזבל השנייה, היורשת של ממלכת ירושלים, ונהפך באופן רשמי למלך ירושלים. וכך הוא הוכתר בטקס חגיגי בכנסיית הקבר.

באותה תקופה נפוצו סיפורי הגביע הקדוש בגרמנית, בעקבות פרסום הגרסה המורכבת והמיסטית ביותר של הסיפורים שנקראת פרסיבל והיא נכתבה כנראה בשנים 1210-1220 על ידי אביר, משורר וייתכן שגם נזיר גרמני בשם Wolfram von Eschenbach שחי כנראה בבוואריה ואולי גם באוסטריה (הגרסה הראשונה נכתבה על ידי כרטיאן מטרואה ב1180). במסגרת סיפור זה מגיע הגיבור פרסיבל לטירת הגביע המסתורית, שם נגלים לו דברים נפלאים, אבל הוא לא מגיב להם כיאות ונאלץ לצאת למסע ארוך ובודד של חמש שנים עד שהוא מצליח למצוא את טירת הגביע בשנית ולהפוך להיות שומר הגביע, מסע שבמהלכו הוא עובר תהליך של התפתחות וגילוי עצמי, ומגלה (בין השאר) שיש לו אח תאום מוסלמי ששוה לו בכוחו ובמוסריותו.

הדמות של פרסיבל בסיפורים מרתקת. הוא מגודל על ידי אימו ורק מפגש מקרי עם אבירי השולחן העגול בלבוש אבירים טמפלרים גורם לו לעזוב את היער שבו גדל ואת אימו, ולבקש להיות אביר בחצרו של ארתור. הדמות של פרסיבל היא מעין הופעה מחודשת של ישוע באירופה, דמות תמימה שלא מהעולם הזה, שגדלה להיות המלך האידיאלי, והיא מתלבשת על דמותו של פרדריך השני, בנו של הנרי הרביעי שגדל ללא אב ויצא לחפש את עצמו במסעיו בעולם הגדול ובדרכו לכבוש את ירושלים. צריך להבין שהנרי הרביעי (אביו של פרדריך השני) שינה את מסורת העברת כסך הקיסרות הרומית הקדושה והפך אותה לעוברת בתורשה, מתוך רצון ליצור מדינה גרמנית חדשה, כלל עולמית חדשה ונוצרית, שתתבסס על דמות של מלך אלוהי. הוא נתמך על ידי הרוזנים של אנדכן, ובראשם Berthold IV שתמך בנער הצעיר פרדריך למול המתחרים הרבים שהיו לו, ועזר לו לתפוש את מקומות בהגה השלטון.

ההגעה של פרדריך השני לירושלים והכתרתו כמלך של ירושלים, בנוסף להיותו קיסר הקיסרות הרומית הקדושה ומלך סיציליה, נתפשה על ידי אבירי המסדר הטבטוני והחסידים של בית שטאופן הגרמני כהתערבות אלוהית, תחילת מעשה הגאולה, הופעה משיחית, הוא נתפש על ידי חסידיו כמלך הדייג, שומר הגביע, כמחליפו של המלך ארתור, ומייסד האחווה הקדושה. צריך להבין שבאותה תקופה ירד מעמדו של המסדר הטמפלרי, לאחר שהוא הפסיד את קרב קרני חיטין ואיבד מרכזו הרוחני בכיפת הסלע בירושלים.

אבירי המרכז הטמפלרי נקראו על שם כיפת הסלע, שנקראה בתקופה הצלבנית מקדש האדון, וזה היה גם סמלם. הם ראו בכיפת הסלע דוגמא לאדריכלות מקודשת, בניין המבטא בסדר ובצורה שלו את מבנה העולמות האלוהיים והאדם הרוחני. ואכן, באירופה של ימי הביניים יש 19 מקומות שבהם חיקו את בניין כיפת הסלע, וביניהם כנסיית הטמפלרים בלונדון שנקראה טמפל, והטירה קסטל דל מונטה שבנה פרדריך השני באפוליה. את החלל שהותירו הטמפלרים מילאו במידה מסוימת האבירים הגרמניים הטבטונים, מסדר שהוקם רק לאחר חידוש מסעי הצלב והכיבוש המחודש של עכו, שנתפש כהחזרת הכבוד והיוזמה הנוצרית לאחר המפלה בקרב קרני חיטין, והוביל להקמת הממלכה הצלבנית החדשה ב1192 (שהתקיימה במשך מאה שנים נוספות). האבירים הטבטונים הצטיינו מבחינה צבאית במסע הצלב החמישי במצרים, נודעו במשמעות הברזל שלהם, והיו הכוח העיקרי שעליו נשען פרדריך השני בתמרוניו ובפוליטקה הפנים צלבנית והנוצרית קתולית. ראש המסדר הרמן פון זלצה תמך בפרדריך השני, היה בן בריתו, ותיווך במאבקים שהיו לו עם האפיפיור ועם האצילים והמסדרים הצבאיים האחרים בארץ.

וכך, פרדריך השני הופך להיות דמות אביר הגביע, התחליף למלך הדייג, שווה דמותו של המלך ארתור במסורת האנגלית. המסדר הטבטוני הופך להיות תחליף למסדר הטמפלרי ולאבירי השולחן העגול, והיה צריך לבנות תחליף לטירת הגביע ולכיפת הסלע, ואלו נבנו בדמות מבצר המונפור שמדמה את טירת הגביע, וקסטל דל מונטה באפוליה המדמה את כיפת הסלע.

טירת המונפור נבנתה כך שתהווה מקום אירוח וטקסים בדיוק כמו שהיה בטירת הגביע של אגדות הגביע הקדוש, טירה שבה יש אולם גדול שבו אפשר להושיב את האורחים המכובדים באופן שיאפשר את הצגת חנית הגורל והגביע מלווה בעלמות העוברים בסך. מקום שבו אפשר להלין את המבקרים לעת ערב. מקום שיהיה נסתר מעין ומתגלה רק למי שמתקרב אליו מההרים הסמוכים, מקום המתנשא מתוך יער ירוק שאולי הזכיר לאבירים את יערות אירופה.

ואכן, טירת המונפור משרה תחושה של הוד ויופי, קדושה ורוממות, היא יפה ומסוגננת, נמצאת בנוף נפלא, שהוא גם מוכל ואינטימי מספיק, בתוך העמק שסביבו הרים מיוערים, ובקצהו נראה הים למרחוק. יש בה את כל המרכיבים של טירה רומנטית, שיש תחושה שמוחבא בה משהו מיוחד. ואכן, היו במבצר חפצים מיוחדים, חפצי הקודש של המסדר, ספרים וכתבים עתיקים, וגם אוצרות זהב. נמצאו בו סמלים מסתוריים חרוטים על הקירות של כוכבים מתומנים ומשושים, סמלי פלייר דה לי, ויש בו אולם קבלת פנים ואורחים הצופה על הנוף, כמו תלוי באוויר, וגם מגדלים מעוצבים. זה לא שהמבצר לא שימש להגנה ולא נבנה כך שיוכל להגן על האנשים הנמצאים בתוכו, ועובדה היא שהממלוכים לא הצליחו לכבוש אותו בהתקפה ראשונה. אלא שמבחינה אסטרטגית המיקום שלו בשטח נמוך רחוק מהדרך הראשית לא עושה שכל, מה גם שכמה קילומטר ממנו היה מבצר נוסף על ראש גבעה השולטת על הדרך שנקרא מבצר המלך במעיליא, והרבה יותר הגיוני היה למקם מבצר אסטרטגי ובנוי להגנה שם. ולכן המסקנה היא שהמקום שימש יותר כטירה ולא כמבצר ונבנה מסיבות אחרות ולכך מסכימים כל חוקרי התקופה, התוספת שלי היא שהטירה נבנתה בהשראת סיפורי הגביע הקדוש שנפוצו באותה תקופה בגרמנית[ בעקבות פרסום הגרסה של פרסיבל מאת וולפרם פון אשנבך, הטירה נבנתה כביטוי של טירת הגביע, ואולי גם האבירים הטבטונים אכסנו בה חפץ מקודש ומיוחד, או ספרים וידע של הדרך הרוחנית.

ניסיתי לחפש קשרים בין וולפרם וון אשנבך ובין פרדריך השני: ישנם קשרים נסיבתיים ושל זמנים, אך עדיין לא מצאתי את הקשר הישיר הממשי, אבל גיליתי בדרך הרבה דברים מעניינים: באותה תקופה הייתה שושלת של דוכסים שליטים שנקראה בשם הרוזנים של אנדך Counts of Andechs, שהם היו מבין התומכים העיקריים של פרדריך השני. הנחלות שלהם השתרעו מבוואריה, שם נמצאים העיירה והמנזר של אנדך שעל שמם הם נקראים (זה היה האזור שבו הופיעו האגדות על פרסיבל ובו פעל וולפרם פון אשנבך), מדרום גרמניה והאזורים הצפון מזרחיים של צרפת (שם הופיעו אגדות הגביע הקדוש לראשונה), ועד לחלקים הצפון מזרחיים של הים האדריאטי, כולל נחלו באוסטריה והמעברים של ההרים בין בוואריה לבין הים האדריאטי, והם גם שלטו על הבישופות של במברג שהייתה המרכז הדתי החשוב של הגרמנים בזמן מסע הצלב השישי. במילים אחרות הרוזנים של אנדך שלטו הן על המקום שבו חי ופעל וולפרם פון אשנבך והן על הדרכים שבהם הלכו הצלבנים הגרמנים שהצטרפו למסע הצלב השישי, כולל נמלי היציאה, וסביר להניח שחלקם גם השתתף בו בעצמם. מבין בני משפחתם באו קדושים וקדושות נוצרים, מלכים ומלכות, רוזנים ורוזנות בכל רחבי אירופה. הם היו הבישופים של המרכז הרוחני החשוב בבמברג, ומן הצד השני היו להם גם נחלות באיטליה ובאוסטריה (טירה ליד אינסברוק) ולחופי הים האדריאטי, סלובניה וקרואטיה. מתברר שהרוזנים והרוזנות של אנדך היו בעלי הברית הטבעיים והחשובים ביותר של פרדריך השני.

בקתדרלה של במברג יש פסל מפורסם שנקרא ה"רוכב של במברברג", שבו נראה איש צעיר ותמים, לא מזויין, הלובש כתר מלכות. יש אומרים שזו דמותו של פרסיבל, ושהרוזנים הושפעו מאד מהאגדות של וולפרם פון אשנבך שחי ופעל בממלכתם. ומן הצד השני זוהי דמותו של פרדריך השני הצעיר, שמזוהה עם אביר הגביע. פרדריך השני הוא האיש שמימן את חלק הארי בהקמת הקתדרלה החדשה. יש אומרים גם שהפסל הוא של המשיח, ובכל מקרה יש בו הופעה ראשונה של פרסת סוס, שנחשבה למביאת מזל טוב ומקודשת. כך או כך, זהו אחד מפסל הפרש הרוכב הראשונים מאז התקופה הקלאסית, מתחת לרגלי הסוס יש הופעה של האדם הירוק, איש אגדי שהוא חצי צמח ומסמל תחייה ולידה מחדש, לעיתים בלי ראש. הפסל נעשה כנראה ב1225, שלוש שנים לפני הבנייה של מבצר המונפור. אחד הדברים המאפיינים את העיטורים של מבצר המונפור זה המוטיבים הצמחיים של עלים של עצים שונים המופיעים בכותרות, והם מגוונים ושונים מכל דבר אחר שנמצא בארץ, ויש בזה קשר ל"אדם הירוק" של במברג, וגם היערות שבסביבה תורמים לכך, המשמעות של ירוק היא התחדשות רוחניות, לידה מחדש, יציאת החיים הרוחניים מהכוח לפועל. צריך גם לזכור שהטבטונים היו מסדר אבירים רכובים, וייתכן שהרוכב של במברג מסמל את ייסודם.

כך או כך, צריך לחקור נושא זה יותר לעומק, אך ישנם עוד כמה הקבלות בין קתדרלת במברג לבין מבצר – טירת המונפור, לדוגמא, מבנה התקרה ועליה העיטורים והגילופים המסמלים את ירידת האלוהות אל האדמה בקתדרלת במברג מסמל את ההבטחה של הופעת השכינה במחוזותינו, כפי שהיה בטירת הגביע, גם במונפור מופיעים עיטורי תקרה דומים. מבחינת הפרשנות הרגילה של העיטורים במונפור הרי שבחיבורי הקורות בתקרה מופיע הסמל של המסדר או ראש המסדר, אך אם מסתכלים על זה באופן אחר זהו סמל של האלוהות היורדת, שוכנת, מאצילה עלינו.

ישנם עוד הרבה דברים מעניינים ששווים מחקר בהקשר של מצודת המונפור, לדוגמא ישנו ציר המחבר את החלקים השונים של המצודה, שהיא ארוכה וצרה, כלפי שקיעת השמש ביום הארוך בשנה. המצודה מכוונת כלפי יום זה, ולא על ציר מזרח מערב שעליו היו בנויים רבים מן המצודות האחרות, מפני שהן שילבו בתוכן כנסיות ואלו חייבות היו לפנות למזרח המדוייק. נכון הוא שהכיוון תואם לפני השטח של השלוחה, אבל ייתכן שהשלוחה נבחרה מסיבה זו.
במחקר ההיסטורי המתרחב על המבצר – טירה, התגלה שבמונפור אוכסן כתר המלוכה הארמני. הייתכן שהיו שם אוצרות סמליים אחרים? בתעודות אחרות מתברר שהאבירים הטבטונים ראו עצמם כ"שומרי המלך", מעין אחוות שולחן עגול.

כך או כך, אולם קבלת האורחים שהיה בצד המערבי של טירת המונפור קיבל את קרני השמש בזמן השקיעה, יש להניח שהיו לו חלונות זכוכית צבעונית נפלאים ואלו האירו באור יקרות, מחיים בצבע את אגדת הגביע הקדוש ומקשרים אותה לאירוע הקוסמי של הגעת האור לשיאו ביום הארוך בשנה. השימוש באור בכנסיות התפתח בתקופה זו כחלק מהתפישה הגותית של כנסייה כמשקפת מבנה מעודן ומורכב של מחשבה, שבו יש פתיחה לעולמות של האצלה אלוהיים מיסטיים המיוצגים על ידי צבעים ואור, תפישה הבאה לידי ביטוי גם בסיפורי הגביע הקדוש. אין לי ספק שמכל המצודות בישראל, במונפור הייתה תצוגת האורות היפה ביותר בזמן השקיעה, המבנה כולו הוא בעל אוריינטציה לאור השקיעה ובמיוחד בימי הקיץ. כך היה גם במקומות האחרים שבנה פרדריך השני כמו טירת מונטה דלה מונטה או הקתדרלה בבמברג.

אם אכן נבנתה מצודת – טירת המונפור כביטוי של "טירת הגביע" בסיפורי הגביע הקדוש, אזי זה מסביר את מיקומה, יופייה, והקשר שלה למערך ההתבססות והמצודות האחר של הטבטונים בגליל המערבי. ומדוע הם בחרו להקים את מרכזם מחוץ לעכו, ולא רק מסיבות פוליטיות, חברתיות או בטחוניות. זה מסביר את יופיה של המצודה – טירה ותפקידה, את אולמות קבלות האורחים הגדולים, והמחסנים בתוכה, את העמודים המתומנים באולם קבלות הפנים, ועוד.

איך מגיעים למונפור?

נקודת תצפית טובה על המונפור, שאליה אפשר להגיע עם מכונית, היא מיער גורן, יער טבעי משוקם ובו מערכת של דרכי נוף, חניונים ומצפורים. נכנסים מכביש הצפון ממזרח לקיבוץ אילון ונוסעים ישר כשני קילומטר עד לחניון המונפור. משם הולכים הליכה קצרה למצפה המונפור. המטיילים רגלית יוכלו להמשיך בשביל המוביל מהמצפה, דרך נחל כזיב, אל המצודה. חוזרים באותה הדרך.

מהמצפה רואים שבקדמת המצודה, שבנויה כמצודת אורך על שלוחה מאורכת וצרה, ישנו רחבה גדולה שבמרכזה בסיס עמוד ענקי. רחבה זו הייתה בעבר אולם ענקי בגודל 17 על 17 מטר, שהעמוד תמך בתקרתו. האולם ממש יושב על הנוף, מצורת האולם והמצודה אנו יכולים להבין שהמקום שימש כמרכז אירוח וכמרכז אדמיניסטרטיבי של הטבטונים, ולאו דווקא כמצודת מלחמה. כאן, במרחק יום רכיבה מעכו, התארחו האורחים החשובים, ובראשם הקיסר. כאן, למדו האבירים את סודות המסדר, כאן נשמרו האוצרות והארכיבים. בצד השני של המבצר, לכיוון ההר, ישנו את מגדל העוז, החלק המבוצר ביותר, מגדל נישא על סביבותיו שעל שרידיו ניתן לטפס גם כיום.

אבל המסלול היפה יותר והחוויה העמוקה ביותר של המבצר – טירה, היא בהגעה רגלית אליו מהשלוחה שמעליו, מחנים את האוטו ליד היישוב הילה והולכים בשביל מסומן כשני קילומטר עד למבצר עצמו. מעל מגדל העוז יש תצפית נפלאה. שבינה לבינו יש חפיר עמוק. בין המגדל לבין אולם הטקסים היה את מגורי האבירים, וכנסייה, מתחת לאולם מחסנים גדולים.

מצודות האבירים הטבטונים האחרות – של מעיליא ויחיעם

כשהגיע פרדריך השני לישראל, הוא קנה ביחד עם מקורבו, הרמן פון זלצה, ראש המסדר הטבטוני, נחלה בשם גוסלן בגליל המערבי. בנחלה זו היו שלושה מבצרים, המונפור – שהפך, לאחר בנייה מחדש, למרכז האדמיניסטרטיבי והרוחני של המסדר, מבצר המלך במעיליא ומבצר יחיעם.

מעיליא הוא כפר שמוזכר כבר בתנ"ך. יש בו שרידים מבית שני ומהתקופה הביזנטית, אך עיקר חשיבותו בתקופה הצלבנית. תושביו הנוצרים הנוכחיים הגיעו אליו החל מהמאה ה18 מלבנון. כיום יש בכפר שלושת אלפים איש על טהרת היוונים קתולים, זה הכפר הקתולי יווני היחיד בארץ מחוץ לפסוטה, כפר עם שלושים אחוז אקדמאים, הנחשב למתקדם ביותר במגזר הערבי.

שיטוט בסמטאות הכפר הוא כמו שיטוט בחו"ל, ומוביל אותנו בסופו של דבר לראש הגבעה, שם שוכן לו לבטח שרידי מבצר צלבני ענקי, נחבא בין הבניינים. המבצר הוא מבצר בצורת קסטרום (מבנה מרובע שבאמצעו חצר ובור מים), שכיום נשאר ממנו שלם רק האגף הצפוני, שם ניתן לראות את מגדלי הפינה. נוסעים בדרכי הכפר העקלקלות עד לראש הגבעה, מקום הכנסייה, ומשם מתחיל לשוטט בין החורבות והבתים. בעבר היה כאן מרכזה של סניורה – נסיכות – בירת מחוז, מקום של בית דין בורגני שהיה צריך לתת עשרים וארבעה אבירים כל שנה לשרת את המלך. בזמן שמבקרים במבצר כדי לבקר גם בכנסיית הכפר הסמוכה.

מבצר יחיעם נקרא גם מבצר ג'דין, בעבר שימש כאחד מהמבצרים של האבירים הטבטונים במאה ה13 וכמקום מבוצר גם לאחר תקופת הצלבנים, ובמיוחד בתקופתו של דהאר אל עומאר – שליט הגליל במאה ה18, שביצר את המקום, ולמעשה רוב השרידים הם מתקופתו. את המבצר החריב איברהים פחה ממצרים בשנת 1843 בעזרת תותחים. כשעלו חברי קיבוץ יחיעם להתיישבות במקום בשנת 1946, הם התיישבו בין החורבות, שהגנו עליהם בזמן מלחמת השחרור.

כיום המקום הוא גן לאומי המשחזר את עברו המפואר של המבצר הן בזמן הצלבנים והן בזמנו של דהאר אל עומאר. השחזור נעשה בעזרת פסלי דמויות מאותה תקופה ושלטים.

אחרית דבר.

לאחר מפלת הצלבנים בקרב על עכו, וכיבושה בשנת 1291, עזבו הטבטונים סופית את הארץ ועברו לחופי ליטא ופרוסיה, שם היה להם תפקיד חשוב, בשלוש מאות השנים הבאות, בניצור הפרוסים והליטאים. הם הקימו למעשה ממלכה עצמאית על חופי הים הבלטי, וקבעו את דמותה הצבאית של פרוסיה לעתיד. הצבע השחור בדגל הגרמני מקורו בצבעו של המסדר הטבטוני, והמונח טבטוני (נקרא על שם שבטים גרמניים קדומים) נשמר בשפה בכדי לציין משמעת וקשיחות צבאיים.

מבצר המונפור נפל לידי הממלוכים כבר ב1271, וכך גם המבצרים האחרים, אבל ארכיון המבצר שהיה גם ארכיון המסדר הטבטוני ניצל ונמצא עד היום במרתפים בווינה, ומשמש מקור מידע חשוב על התקופה.

הניסיון של הרמן פון זלצה, פרדריך השני, והתומכים שלהם ליצור גרמניה רוחנית חדשה הסתיים בסופו של דבר בכישלון והתפוררות עם מותו של פרדריך השני וסיום שלטונו של בית שטאופן, תקופת הנאורות הקצרה של המאות 12-13 התחלפה בימי החושך של המאה ה14, הסובלנות הדתית פינתה את מקומה לקנאות ורדיפה שהגיעו לשיא ביסוד האינקווזיציה, דמותם של אלינור מאקווטינה ומרי משמפיין הושחרה. אבל האגדות נשארו, וכך גם התקווה לעולם טוב יותר שיתבסס על שיתוף פעולה וחיפוש רוחני, שבו נשים יכוונו אבירים למעשים טובים למען האל ואדם. ושבו תהיה שוב אפשרות לגעת בקדושה בדמות הגביע הקדוש, או בכל אופן אחר.

כשמגיעים למבצר – טירת המונפור, זכרו את הימים היפים הללו, התעלמו מכל מה שמספרים לכם על הקושי והכישלונות של מסעי הצלב. בפילוסופיה של ההיסטוריה יש אסכולה של אדם בשם אפל הטוען שההיסטוריון הוא כמו פסיכולוג, צהריך לראות את העבר, להאיר את הדברים הטובים, השיעורים והתובנות, ולבנות מהחומרים שבו נתיב חדש המוביל להתקדמות והארה. ההיסטוריון הטוב צריך לרפא את ההיסטוריה, בדיוק כפי שפסיכולוג טוב מרפא את ההיסטוריה והטראומות האישיות שלנו. כשאתם מגיעים למונפור חישבו על טירת הגביע, האחווה של האבירים הקדושים, על אנשים משכמם ומעלה שיצאו במסע חיפוש לארצות רחוקות, על כך שיש אפשרות לקיומו של חפץ פלאי ונפלא שנמצא אי שם, ושהמפגש שלכם איתו ישנה את חייכם לטובה, באופן שלא הייתם מסוגלים לדמיין בחלומותיכם הוורודים ביותר.

וזאת לא אשלייה, עצם היציאה אל הטבע, לנוף הנפלא של הגליל, ההליכה בחורש כשהרחק מתחתינו המים הזורמים של נחל כזיב, ומרחוק נראה הים, היא זאת שיכולה להביא בחובה נגיעה בקדושה, חווית שיא שתשנה את חיינו לנצח. צריך רק להיות פתוח ולהאמין.