הדת הבהאית

הדת הבהאית מונה כיום יותר מ6 מיליון אנשים והיא הדת הצעירה והגדלה ביותר בעולם. היא התחילה בתור ענף של האסלאם המיסטי שיעי, על ידי אדם שטען שהוא המשיח, אך לאחריו יבוא גדול ממנו, והמשיכה בתור התגלות של האל דרך אדם שחי את 22 השנים האחרונות של חייו בעכו, ובזמן זה ייסד דת חדשה המתאימה לאדם המודרני בעידן החדש, במאמר שלפניכם יש ציטוטים (בתרגום חופשי) מתוך ספר הביוגרפיה של מייסד הדת וכתבים בהאים אחרים. השפה טעונה שיפור, אבל עדיף ציפור ביד מעשרה על עץ, כפי שאמר בוודאי הבהאא אללה.

סיפורו של הבב (הנביא המבשר של הדת הבהאית

בעיר שירז גרו שניים מהמשוררים הידועים ביותר בפרס: חפיז וסעדי. חפיז כתב: שירז תהיה סוערת, ואחד מתוק שפתיים יהיה, הפלאים שלו יגרמו לבגדד לרעוד.
סעדי כתב: באלוהים! ממלכה זו שכולה אינה בחושך ובדיכאון, מושב אלוהים של שלמה ומסתורין של אלוהים.
בהאים רואים בשירים אלו נבואות המנבאות את בואו של הבב.
הבב היה בחור צעיר בן 25 בן למשפחה שירזית. הוא ישב ערב אחד עם חבר וגילה לו את עצמו כמשיח המצופה של השיעים. לחבר קראו מולה חוסיין והוא היה הראשון להאמין בבב: "ישבתי מהופנט על ידי דבריו, לא מודע לזמן של אלו שחיכו לי", "לפתע הקריאה של המואזין לתפילת הבוקר העירה אותי מהמצב האקסטטי שלתוכו נפלתי. כל התענוגות, כל התהילות, שהעליון מונה בספרו כתכונתם הלא תסולא בפז של דרי גן העדן – אותם נראה שחוויתי באותו הלילה…."
הספר החשוב של הבבים הוא ההערות לסורה של יוסף, הפרק הראשון מתוך הספר הזה הופיע באותה שיחה ראשונה עם חוסיין שנקרא מאז בבול בב: שער השער. בבול רצה ללכת ולהפיץ את דבר הבשורה, אך הבב ביקש ממנו לשמור זה לעת עתה בסוד עד לאחר שיתקבצו אליו עוד שבעה עשרה מאמינים, שיגיעו בדרכים נסתרות, שהם יחדיו יהוו את שמונה עשר האותיות של מצבו ומעמדו. ואכן שבעה עשרה אנשים נוספים הגיעו כשהאחרון שביניהם נהיה לחשוב ביותר שביניהם, הוא היה צעיר בן 22 בשם מולה מוחמד עלי, הוא ראה את הבב בשוק בעיר ובלי שום שאלה מיד הכיר בו שהוא הקאים (משיח) של ביתו של מוחמד, וקיבל את הכינוי "קודוס" מאת הבב.
מבין 18 השליחים – אותיות, אחת הייתה אישה כבת שלושים, היא חלמה שהמשיח של הדור הגיע, ושלחה לבב מכתב שהיא מכירה בו, ונהייתה, מבלי לפגוש אותו, אחת ממעריציו הבולטים.
הבב כינס את שמונה עשר האותיות ופנה אליהם כך: "חברים אהובים, אתם הנושאים את השם של אלוהים ביום הזה, נבחרתם כשליחים של המסתורין הזה, מתבקש מכל אחד מכם לממש בעצמו את התכונות של האלוהים, ולהוות דוגמא במעשיו ובמילותיו את הסימנים של צדקתו, כוחו ותהילתו. כל החלקים של גופכם צריכים להיות עדים לאצילות של מטרתכם, הכנות של חייכם, המציאות של אמונתכם והאופי הנעלה של הקדשתכם…."
הבב נתן לכל אחד מהם משימות וביקש מהם ללכת ולהפיץ את דבר בשורתו. לבבול בב הוא נתן משימה מיוחדת: ללכת לטהרן שם יש סוד שעליו לגלות". "ובטהרן, בקש מהאל הכל יכול שהוא יואיל בחסדו לאפשר לך לגלות, בבירה, את המושב של מלכות אמיתית, ולהיכנס לבית של האהוב. סוד טמון חבוי באותה עיר. שכשיתגשם, הוא יהפוך את העולם לגן עדן. תקוותי שאתה תחלוק בחסדו ותכיר בנהדרותו"..
הבהאים רואים בסוד הזה את הגילוי של הבהא על ידי הבבול בב בטהרן.
בבול בב הולך לבשר את הבשורה לאחד מראשי המדרסות בטהרן, אלא שהוא מתקבל שם בקרירות ובבוז, את השיחה שומע בחשאי אחד התלמידים באותה מדרסה והוא ניגש אל בבול בב בחשאי בלילה, מגלה לו שהוא הושפע מאד מדבריו ושהוא רואה בהם אמת. התלמיד אומר שהוא מעירו של משפחתו של הבהאא ולשמע כך שואל אותו בבול בב: "האם יש היום מבין משפחתו של מירזה בוזורג נורי שהיה ידוע באופיו, קסמו, והישגיו האמנותיים והאינטלקטואליים, מישהו שהוכיח עצמו כראוי לשאת מסורת כה נכבדה של הבית המפואר הזה?"
"כן, מבין בניו החיים כיום יש אחד שהבדיל עצמו על ידי אותם תכונות שאפיינו את אביו, על ידי חייו הנעלים, הישגיו הגבוהים טוב ליבו, וחופש מחשבתו, הוא הוכיח עצמו כבן אציל לאב אציל". "מה הוא עיסוקו?"
"הוא מעודד את הנדכאים ומאכיל את הרעבים"
"מה היא דרגתו ומעמדו?"
"אין לו כאלו, מלבד חברות לעניים והזרים".
"מה הוא שמו?"
"חוסין עלי-הבהאא".

בבול בב פנה לאותו תלמיד וביקש ממנו להעביר מגילה עטופה בבד לבהאא.
התלמיד הביא את המגילה לבהאא ולאחיו. הבהאא קרא את המגילה, ואז, בהסתובבו לאחיו, אמר "מוסה, מה אתה אומר? באמת אני אומר, מי שמאמין בקוראן ומכיר במקורו השמיימי, ומהסס, ולו לרגע, להודות שמילים מעוררות נפש אלו יש בהם את אותו כוח מעורר, בוודאי טועה בשיקול הדעת שלו, ומתרחק מדרך האמת".

כך התחיל הקשר בן הבהאא לבבים. הבהא שלח לבבול בב בחזרה מתנה: קופסת תה וסוכר רוסי. בבול בב מאד שמח לקבלם כקופץ על שלל רב. כמה ימים מאוחר יותר הוא עזב את טהרן והשביע את התלמיד לשמור את מה שקרה בסוד, מפני שיהיו מי שירצו להזיק לבהאא.

הבבים הפיצו את תורתם בארץ ונתקלו ברדיפות, כחלק מהרדיפות הללו הוכנס הבב לכלא, הדבר גרם לתסיסה רבה אצל הבבים, בבול בב שהיה באותה תקופה בחורסן נצטווה על ידי הבב להניף את הדגל השחור של ביתו של מוחמד ולצעוד מחורסן לכיוון שירז, שם היה כלוא, הוא עשה כמצווה ורבים הצטרפו אליו בדרך, בהרי אלבורוז ליד קבר שייך טבריזי הם נתקלו בהתנגדות מצד האוכלוסייה המקומית, וכתוצאה מכך הם תפשו את קבר השייך והקימו שם מעין מחנה מבוצר, מחנה זה ובו כמה מאות אנשים הובא תחת מצור על ידי כוחות הממשלה, כעבור כמה חודשי מצור הותקפו הנצורים ורובם נהרגו.
אירוע נוסף שקרה בעקבות כליאתו של הבב היה הכינוס בבדשט: זה היה כינוס שבו הבבים ביקשו לברר יחדיו את המשך דרכם. כותב על כך הבהאא: המטרה המקורית של הכינוס הייתה ליישם את ההתגלות של הבייאן (הכתבים של הבב) על ידי שבר דרמטי ומוחלט עם העבר – עם חוקיו, סדריו, מסורותיו, הממסד הדתי, והטקסים. המטרה השנייה הייתה למצוא אמצעים לשחרר את הבב מהכלא שלו. המטרה הראשונה הושגה, השנייה נועדה מלכתחילה לכישלון.
האישה, שהייתה חלק מהשמונה עשרה, ונקראה הטהורה הופיעה בכינוס מבלי רעלה, דבר שגרם למהומה גדולה. אחדים מהאנשים אף עזבו את הכינוס עקב כך ואחדים איימו להורגה. הטהורה עמדה מול כולם באומץ ואמרה שמכיוון שימי המשיח הגיעו, הרי שזמן החוקים הישנים חלף ועבר מן העולם ועתה צריכים להסיר את המגבלות ולהתחיל בדף חדש. היא נכנסה למקום שבו התנהל המפגש כמו רעם ביום בהיר. "אני המילה" היא אמרה "שהקאים מבטא, המילה שתגרום לראשים של האדמה לברוח.. היום הזה הוא היום שבו כבלי העבר נשברו, תנו לאלו שחזו ביום הזה להתרומם ולחבק אחד את השני".
המהומה נמשכה זמן מה עד שהבהאא השתלט על העניינים "ובדרכו המלכותית, גרם להשלמה שלמה ביניהם, הוא ריפא את הפצעים שהמחלוקת גרמה, וכיוון את מאמצי כולם לשרות בונה." הם קראו את הסורה חמישים ושש של הקוראן "האירוע" והרגישו כאילו יום התחיה נמצא איתם.

קורות הבהאא אללה – מייסד הדת הבהאית

כפי שמופיע בספר "מלך התהילה" של הבהאים.

בתור ילד הוא היה שונה, לעולם לא בכה, תמיד לא הראה חוסר מנוחה. הוא היה בנו של מירזה בוזרוג – איש ממשל רם מעלה ומאחת המשפחות המכובדות בפרס, נצר לשושלת זרתוסטרא של המלכים הססנים ושל משפחת הנביא מוחמד. נולד וגדל בטהרן ובילה את החופשים בטקור שבהרי אלבורוז.

כשבהאא היה בן חמש הוא חלם שהוא בגן שבו ציפורים גדולות עפות מעליו ומנסות להתקיף אותו אך הם לא מצליחות ואז הוא רוחץ בים בו הדגים מנסים להתקיף אותו אך גם הם לא מצליחים, אדם שנקרא לפרש את החלום על ידי אביו אמר שהציפורים והדגים הם האנשים של העולם המנסים להתקיף את הבהאא בגלל שהוא יגלה משהו חשוב, אך הם לא יצליחו.
גם אנשים אחרים חלמו על עתידו של הבהאא.

בגיל 18 הוא נשא אישה ובגיל 22 הצטרף לקבוצת חסידי הבב, ועלה עד מהרה בדרגות הופך להיות מנהיג החבורה.

שנת 1850 הייתה שנה מאד משמעותית עבור הבבים, בשנה זו היה את הטבח בשייח טבריזי, וכן במקומות רבים אחרים באיראן, קודוס ובבול בב נהרגו, ולבסוף הבב הוצא להורג בטבריז. כחודש לפני שהועבר לטבריז שלח הבב את החותמות שלו ועוד כמה דברים אישיים אל הבהאא, כמו כן הוא שלח לו מגילה ובה חמש מאות חרוזים כולם מתחילים במילה בהאא. משלוח זה, ובמיוחד המגילה שנכתבה בכתב ידו של הבב, מהווים עבור הבהאים הוכחה שהבב ראה בבהאא את ממשיך דרכו ואת ההתגלות האמורה לבוא. במהלך הרדיפות הוגלה הבהאא לכרבלה שבעיראק, שם הוא פגש אדם שטען שנשלח על ידי הבב לחכות לו, לפי דברי אותו אדם הבב אמר לו לחכות לביאה של אחד חוסיין, ולראות את היופי שלו, וביום הזה לזכור אותו (את הבב) למסור לאותו האיש את אהבתו של הבב ואת הכרתו. האדם טען שהבהאא הוא האיש הזה (אותו חוסיין).
לאחר מות הבב, בשנת 1852, ניסו שלושה בבים לנקום את מותו על ידי התנקשות בשהא. ההתנקשות לא הצליחה ובמקומה החלה רדיפה איומה של הבבים. שמונים ושלושה מהם נתפסו בטהרן והושלכו לסיה – צל, בור עמוק מתחת לארמונו של השהא ששימש בעבר לבור מים. בהאא אללה באותה הזמן היה באזור טהרן ופקידי ממשל בכירים שרצו בטובתו שלחו לו שליחים להזהיר אותו מפני הסכנה ולייעץ לו לברוח כל עוד אפשר, הבהאא סירב לכל העצות הללו, ופנה מרצונו אל ארמון המושל שם נעצר מייד והושלך לכלא. בדרך לכלא הוא היה נתון להתעללויות מצד הקהל, זריקת אבנים, ועוד.. אך הוא קיבל את הכל ברוח טובה ובאהבה. "בשם הצדק של אלוהים, לא היינו קשורים בשום צורה למעשה הרע הזה. והחוסר אשמה שלנו הוכח גם בבית המשפט, למרות זאת הם תפשו אותנו, לקחו אותנו בשלשלות לצינוק של טהרן…נשארנו באותו בור ארבעה חודשים, הגענו לשם דרך מסדרון חשוך, משם ירדנו שלושה גרמי מדרגות למקום הכליאה. הבור היה אפוף בחשיכה.. אף עט לא יוכל לתאר את המקום הנורא הזה, ואף לשון לא תוכל לתאר את הריח הנורא שהיה שם. לרוב האנשים שהיו שם (כמאה וחמישים) לא היה בגדים ולא מיטה. רק אלוהים יודע מה היה חלקנו באותו מקום קודר."

את רגלי האנשים קשרו בסד וסביב צוואריהם שמו שלשלות כבדות. שתיים מתוכם היו כבדות במיוחד ונודעו לשמצה אף בשם פרטי, על הבהאא שמו אחת מהם. תחת משקלה כל גופו היה מכופף. "אם תגיע פעם לצינוק של הוד מלכותו השהא, בקש מהסוהר הראשי להראות לך את שתי השלשלות, אחת מהם ידוע בשם קרה גוהר והשנייה בשם סלסיל. אני נשבע בשם כוכב היום של הצדק שלמשך ארבעה חודשים המקופח התענה ונכבל על ידי אחת מהשניים. הצער שלי האפיל על המכאובים של איוב, וכל הפצעים של איוב היו רק חלק מכאבי!"
"צופפנו כולנו בחדר אחד, רגלנו קשורות, ועל צווארנו הנוראות שבשלשלות. האוויר שנשמנו היה מלא בריחות המזוהמים ביותר, בעוד שהרצפה שעליה ישבנו הייתה מרוחה בזוהמה ומזוהמת בקיא. אף קרן אור לא חדרה לחושך הצינוק לחמם את הקור המקפיא. הוצבנו בשתי שורות, אחת כלפי השנייה. לימדנו אותם לחזור על כמה שורות, כל לילה חזרנו בהתלהבות רבה "האל הוא מספיק לי, הוא מספק הכל" שורה אחת קראה, בעוד שהשניה ענתה: "בו המאמינים תנו אמון". המקהלה של אותם קולות עליזים נמשכה כל הלילה עד השעות של הבוקר. ההד שלה חדר מבעד לקירות הצינוק והגיע עד ארמונו של השהא שהיה לא רחוק….. כל יום קראו לאחד מאיתנו להוצאה להורג, באיזו דבקות אותו בעל שם ענה לקריאה, משוחרר מכבליו הוא קפץ על רגליו ובמצב שמחה בא וחיבק אותנו. אנחנו ניחמנו אותנו עם ההבטחה של חיים בעולם הבא, ומילאנו את ליבו בתקווה ושמחה ושלחנו אותו לזכות בכתר התהילה…"
בתוך מצב הצרה והמצוקה הקשה הזאת שאליה הבהאא נקלע, נתגלתה לו ההתגלות הראשונה של תפקידו עלי אדמות. הוא כותב על כך: "במשך הימים ששהיתי בכלא של טהרן, למרות שהמשקל הכבד של השלשלות והסרחון באוויר שאפשר לי רק מעט שינה, למרות זאת, באותם רגעים לא צפויים של נמנום הרגשתי כמו שדבר זורם מכתר ראשי לעבר חזי, כמו זרם אדיר שמחלחל על פני האדמה מפסגת הר גבוה. כל חלק בגופי, כתוצאה מכך, נדלק באש, באותם רגעים לשוני דקלמה את מה שאף אדם לא יוכל לשמוע".

יום אחד, בחלום, מילים מרוממות אלו נשמעו בכל צד: "באמת, נעשה אותך מנצח על ידי עצמך ועל ידי עטך, אל תצטער על מה שקרה לך, ואל תפחד, מפני שאתה בטוח. לא יעבור זמן רב ואלוהים יעלה את אוצרות האדמה – אנשים שיעזרו לך דרך עצמך ודרך שמך, שבהם אלוהים החייה את הלבבות של אלו שהכירו בו."
"בעודי שרוי בצרות אלו שמעתי קול מופלא, קול מתוק, קורא מעל ראשי. בהפני את פרצופי ראיתי עלמה – ההגשמה של הזיכרון של שמו של אדוני – תלויה באוויר לפני. היא כה שמחה בנשמתה, שההבעה שלה זרחה עם עיטורי השביעות רצון של האלוהים, והלחיים שלה זהרו עם הזוהר של הרחמן. בין ארץ ושמיים היא קראה קריאה שתפשה את ליבם ומוחם של בני האדם. היא העבירה הן לאני הפנימי והן לאני החיצוני שלי בשורות ששימחו את נשמתי, ואת נשמות משרתיו המכובדים של האלוהים. בהצביעה באצבעה על ראשי, היא פנתה אל כל שהיו בשמיים ועל הארץ, באומרה: אלוהים! זה האהוב ביותר מכל העולמות, ועם זאת אתם לא קולטים זאת. זה היופי של אלוהים ביניכם, והכוח של מלכותו בתוכך, לו רק יכולתם להבין. זה המסתורין של אלוהים ואוצרותיו, הסיבה לאלוהים ולתהילתו לכל אלו שהם בממלכות הגילוי והבריאה, אם אתה חלק מהם אתה מבין".

לאחר כמה חודשים הוצאו חלק מהחסידים מבית הכלא וגורשו לעיראק, שם התנהל מאבק ביניהם על הנהגת התנועה. הבהא אוללה קצה נפשו בריב האחים והוא פרש להתבודד בהרי כורדיסטן, לאחר כמה שנות התבודדות, מצאו אותו החסידים וביקשו ממנו שיחזור וינהיג אותם, הוא חזר וזה היה הזמן שבו הוא גילה להם את דבר ההתגלות שלו. זה קרה תשע  שנים לאחר מות הבאב. בגן וורדים שליד החדקל שנקרא "הגן של רידוון".

לאחר זמן מה נקראו הבהא אוללה והחסידים אל הסולטן בקונסטנטינופול לברר דבר טענותיו על אלוהותו. הפגישה עם הסולטן לא הייתה טובה וכתוצאה ממנה הוגלה הבהא אוללה לאדריאנופול בתחילה, ולאחר מכן לעכו, מקום שם הוא היה אמור לבלות בכלא את שארית ימיו.

סיפורו של הבהאא  בעכו:

הבהאא אללה הגיע לעכו בספינה, לאחר מסע דרך אלכסנדריה, יפו, חיפה. התושבים בעכו קיבלו אותו בעויינות לאחר ששמעו שמועות שונות על "מלך הפרסים". עכו הייתה אז עיר שכבר התחילה לרדת מגדולתה, מלוכלכת ומוזנחת. הבהאא אללה ופמלייתו (כשבעים איש) שוכנו בכלא, כשלבהאא אללה יוחד החדר הצפון מערבי. בשנה הראשונה, חוץ מפעם בשבוע ללכת לחמאם, לא הורשה הבהא לצאת מהכלא. שלטונות הכלא היו נוקשים ביותר עם האסירים. התנאים הקשים בכלא והמחלות גבו את קורבנם. שניים מהחבורה חלו ומתו, גם השאר חלו אך הבריאו. בעיר עכו בחשו בקדירה השגריר הפרסי וכן הענף המתחרה של אחיו למחצה של הבהאא, והם הצרו את צעדי הבהאים. עולי רגל שניסו להגיע אל הבהא אוללה, נתפסו בשער העיר והורחקו, ולא משנה עד כמה ארוך היה מסעם לעכו. הבהאא חיבר תפילה לאותה תקופה: "בשם אלוהים, המוחל. למרות שאני במצב מצוקה זה, הו אלוהי, עשה אותי ראוי לזעמך ולעונשך, העונג שלך והחסד שלך דורשים את סליחתך להכיל את משרתיך ומרצונך הטוב להגיע אליהם. אני מבקש ממך בעזרת השם שעשית למלך השמות להגן עלי בעזרת כוחך וכל יכולתך מכל צרה ומצוקה הסותרים את רצונך וכל שנגד רצונך, אתה העליון בכל הדברים."
בזמן הזה הבהאא המשיך בכתיבת החרוזים הדתיים שלו, ובכתיבת האג'נדה הפוליטית והחזונית, כולל מכתבים לשליטים של העולם. שליח נשלח לשהא של פרס למסור לו את בשורתו של הבהאא אללה ולדרוש ממנו לקבל אותה, השליחות נגמרה, כמובן, במוות בעינויים, שאותם קיבל השליח בחפץ לב.
"אנחנו מבקשים מאלוהים לשלוח לנו אחד משליחיו, ולהפריד אותו מקיום הרגיל, ולתת לליבו את עיטורי הכוח והאומץ, בכדי שהוא יעזור לאדונו בתוך מהלך היצורים. וכשהוא ייהפך מודע למה שנתגלה למען הוד מלכותו, שהוא יקום וייקח את המכתב, ברשות אדונו, הגדול, הנדיב, וילך במהירות למגוריו של המלך. וכאשר הוא יגיע למקום מושבו, ישהה באכסנייה, ולא ידבר עם אף אחד עד שהוא יעמוד יום אחד היכן שהמלך עובר, וכשהמלך יגיע, ירים את המכתב בכל הצניעות ויגיד "זה נשלח על ידי האסיר. וזה חיוני שהוא יהיה במצב כזה שאם המלך יצווה את מותו, הוא לא יופרע מזה, וימהר למקום הקורבן באומרו: "הו אדוני, תהילה לך מפני שעשית אותי עוזר בדתך, ונתת לי את מות הקדושים בדרך זו. בשם האל, לא אחליף את הגביע הזה בעד כל הגביעים שבעולם, מפני שלא ציווית דבר הישווה לזה." אך אם המלך ישחרר אותו עליו להגיד: "לך התהילה"."

לאותו שליח הייתה קרובת משפחה, אחות, שנהייתה לאישה של עבד אל בהאא, בנו של הבהאא אללה וממשיך דרכו.

לבהאא היה בן נוסף שנתכנה "הענף הטהור". לאותו בן היה מנהג ללכת בתפילה מעל הגג של בית הכלא. יום אחד הוא היה כה שקוע בתפילתו עד שהוא לא שם לב לצוהר שהיה פתוח בגג ונפל לתוכו אל מותו, הוא נפצע תחילה ואז מת מפצעיו. בהאא ניגש לבקר אותו ושאל אותו לרצונו, והבן אמר שכל מה שהוא רוצה זה שהסגר והאסורים יותרו מעל הבהאא.
ארבעה חודשים לאחר שבן זה מת, ושנה לאחר שנכנסו לכלא, הורשה הבהאא לעזוב את החומות ולהסתובב חופשי בעיר, הוא שכר בית בעכו לשם עבר לשש שנים הקרובות. הבהאים רואים במותו של הבן את הקורבן שאפשר את השחרור הזה.
לאחר שנה של כלא הגיע לעכו מושל אחר שהתיידד מאד עם הבהאים ותמך בהם, הבהאים גם זכו בידידותו של המופתי של עכו ובתמיכתו. וכך, לאחר שנה, הרוחות שינו את כיוונם והאוכלוסייה המקומית החלה לכבד ולהעריך את הבהאים ולתמוך בהם, הם שוחררו מהכלא והחלו לקחת חלק פעיל בהווי החיים בעיר. הבהאים גרו בחאן אל עומדן, שם גם הייתה התחנה הראשונה של העולים לרגל בארץ. הבהאא אללה גר במשך כמה חודשים בכמה בתים בעיר ולבסוף עבר לבית של אודי קמר, נוצרי מרוני.

בזמן שהבהאא החל למצוא את מקומו בעיר, קרה מעשה מחריד שכמעט וטרף את כל הקלפים, בעכו היו שלושה מחברי האזלים, קבוצה מתחרה לבהאים הקשורה לאחיו של הבהאא, שלושה אלו עשו צרות צרורות לבהאים, ולבסוף שבעה מהם רצחו אותם בדם קר, בניגוד להוראותיו של הבהאא. השלטונות הגיבו בכוח, הם אסרו את כל הגברים הבהאים, כולל את הבהאא לכמה ימים, ואת בנו. עד שהוברר שלא הם קשורים לרצח. כותב על כך הבהאא: "הכלא שלי לא יכול להזיק לי. מה שיכול להזיק לי זה ההתנהגות של אלו שאוהבים אותי, שטוענים שהם משויכים אלי, ויחד עם זאת תומכים במה שגורם לליבי ולעטי להיאנח…"
אחרי שנתיים בבית של אודי קמר הצליחו הבהאים לרכוש את הבית הסמוך לו של עבוד, בית זה היו לו חדרים הצופים אל הים, באחד מהם השתכן הבהאא אללה, שם הוא גר במשך ארבע השנים הבאות, ושם הוא כתב את הספר החשוב ביותר שלו – האקדס, ספר בו הוא פורש את חזונו לעולם חדש וטוב יותר.
בזמן המתח עם האזלים והרצון לפגוע בהם, ומכשראה הבהאא שהוא לא מצליח להשתלט על חסידיו, הוא עשה את מה שנהג בדרך כלל לעשות במצבים אלו: לנתק מגע ולהסתגר בחדרו עם ספריו וכתביו. הוא לא קיבל אף אדם ולא היה מוכן להיפגש עם אף אחד. אך גם זה לא עזר.

המופתי של עכו שהפך מאמין בהאי היה בתחילה מוסלמי קיצוני ופנטי שנטר טינה לבהאים, את הפירמן של עבדול עזיז הסולטן היוצא נגד הבהאים קראו במסגדו, וכשהגיעו האסירים למצודה הוא יצא לפגוש אותם במטרה להתווכח איתם. כשביקש להיפגש עם הבהאא, נאמר לו שהסיבה שהוא רוצה להיפגש היא לא טובה והוא הלך לביתו מופתע, לאחר זמן מה ביקש להיפגש שנית, הפעם הייתה מוחבאת בגלימתו סכין בה תכנן להתנקש בחייו של הבהאא, הפעם נאמר לו שתחילה עליו להפטר ממה שהוא מחביא , ואז בפעם השלישית הוא כבר בא מכיר בסמכותו של הבהאא, נפל לרגליו וביקש ממנו לקחת אותו תחת חסותו.
עבדל בהא התחתן לפי בקשתו של אביו עם אחותם של המקדשים נפשם למוות, שגם הייתה קשורה לצאצאי הבב. שמה היה פאטימה. והיא קיבלה את הברכה לנישואים מאשתו לשעבר של הבב. בני משפחה אחרים של הבהאא התחתנו והולידו ילדים בעכו.
הקיתב אל אקדס (הספר החשוב של הבהאא) מגלה את מעמדו האמיתי של הבהאא ועדותו על עצמו, את החוקים הבסיסיים שעליהם יצטרך העולם העתידי להבנות, את המוסדות שיצטרכו להיבנות, וממנה את עבדל בהא כיורש וכמתרגם כתביו.
במהלך השהות של הבהאא בעכו הוא התיידד מאד עם המושלים השונים שהוחלפו כל שנה או שנתיים, לאחד מהם הוא אף יעץ לבנות את אמת המים לעכו. אחד הדברים שקרו בעכו באותו זמן הוא שהבארות שהיו מזוהמות עד אותה תקופה, החלו להעלות מים טובים. הנס הזה יוחס על ידי התושבים לנוכחותו הניסית של הבהאא. יחד עם זאת החיים בעיר היו קשים לבהאא, הוא אהב את השדות ואת הטבע, יום אחד הוא אמר: "לא ראיתי שדות מזה תשע שנים, הטבע הוא העולם של הנפש, העיר היא מקום הגופות". היה זה סימן עבור עבדל בהאא לכך שאביו צריך לצאת מהעיר , המושל הנוכחי שהיה אוהד לבהאים רמז לו שהוא לא יתנגד לזה, נותר רק לשכנע את האבא להסכים, מקום כבר היה: ווילה שנרכשה על ידי הבהאים במזרעה, כמה קילומטר מעכו. עבדל בהאא ניסה לשכנע את אביו כמה פעמים, ומשלא הצליח שלח את ידידו המופתי של עכו לשכנע אותו, לאחר שעה של הפצרות הבהאא הסכים, ולאחר שכל העניין אורגן יצאה המשלחת אל מחוץ לעיר לגור באחוזת מזרעה.
"שייח מוהמדן הלך ישירות לבהאא וישב לברכיו, לקח את ידיו של היופי המבורך ונישק אותם ושאל: "מדוע אינך עוזב את העיר?" הוא ענה: "אני אסיר" השייח אמר: "אלוהים ישמור! למי יש את הכוח לאסור אותך, אתה עשית את עצמך אסיר. זה היה רצונך להיאסר. ועתה אני מתחנן לפניך לבוא ולראות את הארמון. הוא אוורירי ויפה. העצים נהדרים, והתפוזים הם כמו כדורי אש."

הבהאא עבר למזרעה ולעיתים היה מטייל באזור, אחד המקומות שאהב לבוא אליהם היה הגן של רידוון על נחל הנעמן. גם ליד ביתו המאמינים הכינו גן בשם רידוון, שבו הבהאא אהב לשהות ימים ואף שבועות, ישן בלילה בבקתה קטנה בגן. הבהאא גם טייל רחוק יותר וארבע פעמים הקים את אוהלו בחיפה על הר כרמל. לאחר שנתיים במזרעה נרכשה אחוזת בהג'י מאודי קמר שמת במגפה שפשתה בארץ, השם בהג'י פירושו "תענוג" , ואכן האחוזה הייתה תענוג, שם בילה הבהאא את שארית חייו, בניגוד לתחילת חייו שהתאפיינו בקשיים ובסגפנות, בסוף חייו נהנה הבהאא מהכרה ומנוחות פיזית. בבהג'י חי הבהאא 12 שנה.

השלטונות בעכו בדרך כלל המשיכו לתמוך בבהאים חוץ ממקרים בודדים של מושלים שהיו עוינים, אחד מהם היה אדם בשם זיוור פשה שאף הוציא את עבדל בהאא מביתו, אותו מושל סולק מתפקידו בדרך פלאית, וכך גם קרה לצוררים הבאים אחריו. אורחים רבים באו לבקר את הבהאא, וביניהם גם מערביים, כותב על המפגש אתו מזרחן בשם אדוורד גרנוויל: "מצאתי את עצמי בחדר גדול. למרות שהרגשתי בעמימות לאן אני הולך ואת מי אני עומד לפגוש, חלפו שניה או שניים לפני, שבפליאה גדולה, נהייתי מודע לכך שהחדר היה מאויש. בפינה היכן שהדיוון נפגש עם הקיר ישבה דמות מופלאה ומכובדת, עטורה בכובע מסורתי הנקרא טג' אצל הדרווישים (אך בגובה ובצורה לא רגילים), מסביב לבסיס שלו היה טורבן לבן. את הפרצוף שעליו הסתכלתי לעולם לא אשכח, למרות שאינני יכול לתאר אותו. העניים החודרות נדמה שיכלו לקרוא את נפשו של כל אחד, כוח וסמכות התבטאו במצח הרחב, בעוד שהקווים העמוקים על המצח והפרצוף הראו על גיל מופלג שהשיער השחור והזקן השופע שירד כמעט עד המותניים נדמה שהכחישו. לא היה צריך להגיד בפני מי אני עומד, כשהשתחוותי לפני זה שהוא אובייקט של הערצה ואהבה שמלכים וקיסרים מתקנאים בה ונאנחים לריק למראה…."
יום אחד כשהבא היה בחיפה הוא עמד ליד עץ ברוש בודד בחצי מורד הכרמל, הצביע על סלע לידו ואמר לבנו הבכור שבמקום זה עליו להקים את המאוזוליאום שיכיל את השרידים של הבב. שרידים שנשמרו בסתר והועברו ממקום מחבוא אחד לאחר מ1850. במסגרת ביקורו בחיפה הוא ביקר גם במערת אליהו, ושם גילה טבלה הנקראת טבלת הכרמל.

במשך כל התקופה שהבהאא חי בעכו הוא המשיך לכתוב את כתביו ולגלות את חזונו הדתי למען עולם טוב יותר ודת חדשה, וזו החשיבות הגדולה יותר של הזמנים שחי בעכו, התקופה הזאת הייתה תקופה של בשלות בשבילו, תקופה שבה הופיעו עיקרי הדת. הבהאים רואים בהגעה לעכו את יד האלוהים והכוונתו. הבהאא התחיל את דרכו בעימות עם הגרעין הקשה של האסלאם השיעי באיראן, לאחר מכן הוא התעמת עם הגרעין הקשה של האסלאם הסוני באיסטנבול, כך נגזר מהאל, ולאחר שהוא הביא את הבשורה לשני המרכזים הללו, נגזר עליו להגיע לארץ הקודש, הארץ בה ניתנו הבשורות הקדומות לשתי הדתות החשובות האחרות: היהדות והנצרות, בכדי ששם הוא יגלה את התורה החדשה שנועדה למין האנושי בזמן הזה.

כותב על כך בנו: "אכן, בהיקף ובכמות, כתביו, בזמן היותו כלוא בעכו, עברו בשפע שלהם את כתביו בבגדד או באדריאנופול. ההרחבה שלא הייתה לה תקדים בטווח של כתביו בזמן גלותו באותו כלא צריכה להיחשב כאחד השלבים הטובים והפוריים ביותר באבולוציה של אמונתו.
הרוחות הרעות שהפריעו לאמונה בתחילת שלטונו והבידוד הקר שציין את בתחילתה של הקריירה הנבואית שלו, מייד לאחר הגלות מטהרן, הפכו למה שיכול להיקרא שנות הנעורים של שליחותו בשלבים המאוחרים של המסע בבגדד – שנים אלו היו עדות לפריצת הפעילות של הכוחות הטמונים בתוך הזרע השמיימי, שהיו רדומים שם מאז המוות הטרגי של המבשר שלו. בהגיעו לאדריאנופול ועם ההצהרה על שליחותו, השמש של הגילוי שלו כמו עלתה למרומי השמיים וזרחה כמו שמש קיץ, התקופה של מאסרו בעכו הביאה עימה את ההבשלה, עם התהליך האיטי הקשור אליה, זאת הייתה תקופה שבה הפירות הטעימים ביותר של שליחותו נוצרו ונאספו לבסוף".

הכתבים של הבהא בזמן הזה, מכסים טריטוריות רבות ומתחלקים לשלוש קטגוריות בסיסיות. הראשונה כוללת את אותם כתבים שמהווים את ההמשך להצהרה של שליחותו באדריאנופול. השנייה כוללת את החוקים והציוויים של שליחותו, שברובם מופיעים בקיטב אל אקדס, הספר הקדוש ביותר שלו. השלישית כוללת את אותם טבלאות שחלקם מחדשים וחלקם מאשרים את העקרונות הבסיסיים שבבסיס שליחותו ובשורתו.
הספר האחרון שכתב הבהאא נקרא "בשורה לבנו של הזאב" והוא נתגלה ב1891. הספר נועד לשייח מוחמד טקי, צורר בהאים ידוע מאיראן.
הבהאי מירזה עבדול פאדי מחלק את הספרים לארבע קטגוריות: חוקים ומצוות, מדיטציות, תפילות, פירוש של כתבים קדושים מהעבר ושיחות. בקשר לחוקים הוא אומר: "הם מכילים את החוקים והדרכים שבהם האינטרסים והזכויות של כל העמים בעולם יכולים להישמר, מפני שהחוקים האלו כשפועלים לפיהם עונים על הצורך של כל ארץ ויכולים להתקבל על ידי כל אדם אינטליגנטי. באוניברסליות שלהם הם מדמים את חוקי הטבע, שמבטיחים את ההתקדמות וההתפתחות של כל האנשים, והם יביאו איתם איחוד אוניברסלי והרמוניה.

בצוואתו כותב הבהאא:

המטרה של המקופח הזה שסבל צרות ואויבים, בגילוי הפסוקים הקדושים ובהדגמת ההוכחות הייתה לכבות את אש השנאה והעויינות, כך שהאופק של הלבבות של האנשים יואר עם האור של הסכמה וישיג שלום אמיתי ושלוה.
אתם הגרים על פני האדמה! הדת של אלוהים היא למען האהבה והאחדות, אל תהפכו אותה למקור של עויינות ופירוד. בעיני אנשים מפוקחים והמחזיקים של החזון הקדוש, האמצעים של שמירת וקידום השמחה והרווחה של כל ילדי האדם כבר נתגלו על ידי עט התהילה. שאמצעי הסדר לא יהפכו למקור של מחלוקת והכלים של האיחוד אמצעי לאי הסכמה. אנחנו מקווים שהאנשים של הבהאא יודרכו על ידי המילים המקודשות הללו: "אמור, כל הדברים הם מאלוהים." הביטוי המקודש הזה הוא כמו מים לכיבוי האש של השנאה והעוינות שרוחשת בלבבות ובחזות של האנשים. על ידי הביטוי היחיד הזה אנשים שונים יגיעו לאור האמת של האחדות. באמת הוא מדבר אמת ומראה את הדרך, הוא כל יכול, מרומם, חסוד."

טבלת הכרמל

יום אחד כשהבהא אוללה – מייסד הדת הבהאית היה בחיפה הוא עמד ליד עץ ברוש בודד בחצי מורד הכרמל, הצביע על סלע לידו ואמר לבנו הבכור שבמקום זה עליו להקים את המאוזוליאום שיכיל את השרידים של הבב (זה שבישר על בואו). שרידים שנשמרו בסתר והועברו ממקום מחבוא אחד לאחר משנת 1850. ולכן הוקם המקדש הבהאי במקום, מקדש שהוא כיום סימן ההיכר של חיפה.
במסגרת ביקורו בחיפה ביקר הבהא גם במערת אליהו, ושם גילה – כתב טבלה הנקראת טבלת הכרמל.

"קרא לציון, הו כרמל, ובשר את הבשורה השמחה, שזה אשר היה נחבא מעיניים אנושיות הגיע! השלטון כולל הכל שלו נמצא, הזוהר הכולל הכל שלו התגלה,. הזהר פן תהסס או תתמהמה, מהר והקף את העיר של האלוהים שירדה מהשמיים, הכעבה השמיימית שסובבה בהערצה את בחיר אלוהים, הטהור בליבו, והחברה של המלאכים המרוממים. הו, כמה חיכיתי לבשר לכל מקום על פני האדמה, ולהביא לכל אחת מהערים, את הבשורות המשמחות של ההתגלות הזו – התגלות שאליה נמשך הלב של סיני, ושבשמה הסנה הבוער קורא: "לאלוהים, אדון האדונים, שייכים הממלכות של הארץ ושל השמים". באמת זה הוא היום שבו גם האדמה וגם הים שמחים למשמע הודעה זו, היום שנועד למען אותם דברים שאלוהים, דרך העושר שנמצא מעבר ללב והשכל האנושי, הועיד להתגלות. לא יעבור זמן רב עד שאלוהים יעביר את ארון בריתו מעליך, ויקומם את האנשים של הבהאא שהוזכרו בספר השמות."

ציטוט מתוך הספר שבעה העמקים:

"בשמו של האלוהים החנון והרחום: השבח לאלוהים שהביא חיים לבוא מהכלום, וחרט על פני הלוחות של האדם את המסתורין של לפני הקיום, לימד אותו מהבאיאן (הכתבים של הבב) את זה שלא ידע, הפך אותו לספר זוהר לאלו שהאמינו והכניעו עצמם, גרם לו להיות לעד לבריאה של כל הדברים בזמן ההרסני והשחור הזה, לדבר משיא הנצח בקול מופלא במקדש המצוין, למטרה שכל אדם יוכל להעיד בעצמו, על ידי עצמו, בתחנה של ההתגלמות של אלוהיו, שבאמת אין אלוהים מלבדו, ושכל אשם יוכל למצוא את דרכו לפסגת המציאות עד שאף אחד לא יוכל לחשוב על שום דבר מבלי שיראה בתוכו את האלוהים."

הדרך של הבהאים

הבהאא אללה אומר שהדרך מורכבת משבעה שלבים (ומכאן גם חשיבות הופעת המספר שבע בארכיטקטורה של הגנים ושל המקדש), יש כאלו שקוראים לזה שבע ערים ויש כאלו שקוראים לזה שבעה העמקים, זה לא משנה כל עוד מבינים את שבעה השלבים הללו בדרך אל האלוהים. שבעה השלבים שהבאא אללה מציין זהים לשבעה השלבים השונים אצל מספר קבוצות סופיות , בעיקר בפרס, ומופיעים לראשונה בספר מפורסם של קדוש סופי פרסי בשם "עטר" מהמאה ה12, הנקרא "שיחת הציפורים". בספר של עטר הציפורים באות לדרוש חוכמה מפי ציפור פלאית הנקראת ה"סימורג", ציפור שהיא התגלמות האלוהים בעולם הציפורים, ציפור זו מסומלת בגנים הבהאים על ידי הטווס שאותו ניתן לראות בכל מקום. הבהאא אללה אומר שעד שאדם אינו עוזב את עצמו ועובר את השלבים הללו "הוא לעולם לא יתקרב לאוקיינוס הקרבה והייחוד, ולא ישתה מהיין שאין דומה לו".

 שבעה העמקים:

עמק החיפוש – הדבר החשוב ביותר הוא הסבלנות, היכולת לא להתייאש, מוטל על המחפש לנקות את ליבו מכל דבר, להתרחק מחיקוי. המחפש רואה מחפשים בכל, כל העולם בחיפוש, כל דקה וכל רגע הופכים עבורו למסתורין. עזרה מהמחוזות הלא נראים תגיע אליו, המחפש מרוכז במטרתו בלבד ומקריב את כל שאר הדברים. כדי להיכנס לעיר האלוהים צריך עבודה ומאמץ. בכל פרצוף המחפש מחפש את יפי החבר, בכל ארץ את האהוב – האלוהים. הוא מצטרף לכל קבוצה ומחפש חבר בכל נפש כדי שבאיזה שהוא מקום הוא יגלה את סודו של החבר, או באלו פנים הוא יראה את אורו של האהוב. ואם הוא מוצא זכר לחבר ומריח את האהבה האבודה שלו הוא יכנס לעמק הבא. (בהקשר לכך – הבהאים מעודדים במסגרת דתם מחקר עצמאי של האמת והמציאות, ואף את המדע, וכמו כן, תפקידם של הגנים במישור הרוחני הוא להיות, בן השאר, אותו פרצוף, דבר, שבו המחפש רואה את האלוהי, מוצא אותו, דבר שמעביר אותו אוטומטית לשלב הבא, לעמק הבא, עמק האהבה)

עמק האהבה – המחפש מתמוסס באש האהבה, רקיע האקסטזה מורה, שמש הגעגוע זורחת, אש האהבה יוקדת ושורפת לאפר את יבול ההיגיון. המחפש הוא כמו משוגע, מג'נון, הוא מונע בחזקה והוא לא מודע, סוס הרכיבה של העמק הזה הוא הכאב. בלעדיו המסע לא ייגמר. המחפש חושב רק על האהוב, יחד עם זאת האהבה היא מלכודת. אם המחפש נחלץ מציפורניה הוא נכנס לעמק הבא. (בהקשר לכך – הבהאא אללה משתמש רבות בספריו בציטוטים משירת האהבה הלוהטת של הסופים, בסיפורים סופיים ובהם גם סיפור אהבתם הלוהטת של לילה ומג'נון, שהוא כמובן אלגורי לאהבת הסופי לאלוהים)

עמק הידיעה – האור המדריך את המחפש הוא הפחד מאלוהים, העין הפנימית נפתחת וישנו דיאלוג עם האלוהים, שערי האמת והחסד נפתחים, ידע אמיתי מתגלה לעומת דמיון שווא, האדם רואה את הדברים הפוך מכפי שראה אותם עד עתה, הוא רואה שאויביו היו אוהביו ואוהביו אויביו. מתברר לו מסע חייו, לאן הובילו אותו ייסוריו, הוא רואה את הסוף בהתחלה. המנורות של חיפוש ותהייה שדלקו נכבות מכיוון שהמסך הורם והשמש זרחה. (המלכודת בעמק האהבה היא להיות מאוהב באהבה, מאוהב בכאב. מי שמצליח להשתחרר מכך, מגיע לשלב הבא, אך ההשתחררות יכולה להיות מושגת רק לאחר שהאדם עבר שינוי מהותי כתוצאה מאהבתו)

עמק האחדות – ההלך שותה מגביע המוחלט ורואה את התגלמויות האחד ברבים. הוא חוצה את מסך הריבוי ונס מעולם הבשר לגן העדן של הייחוד. הוא שומע עם אוזנו של אלוהים ורואה בעינו של אלוהים את מסתורי הבריאה. שמש הייחוד זורחת מלב ההלך, הלב שנוקה ומורק, שמש המציאות האמיתית. יחד עם זאת לא ניתן לתפוש את האלוהים לגמר.

עמק שביעות הרצון – המחפש מרגיש את רוחות שביעות הרצון האלוהית הנושבות ממישורי הרוח. העצב שלו הופך לאושר, הצער לשמחה, לזמיר הלב יש סודות ושירים הגורמים ללב לזוע. זה הוא העמק של היין האלוהי הגורם להלך לא לרצות דבר פרט לאלוהים. (בהקשר לכך – הבהאא אללה קרא לעצמו בהזדמנויות רבות זמיר הלב. והקשר עם האלוהים מתבטא בסמליות של הגביע המופיע רבות בגנים הבהאים, הגביע מסמל את השיכרון האלוהי, את היין האלוהי, ומכאן גם את ההתחברות האקסטטית עם האלוהים).

עמק הפליאה – בכל רגע פליאתו של ההלך הולכת וגוברת, גם מיפי האלוהים וגם מדברים שנראים לו עתה הפוכים מכפי שנראו בעבר. הפליאה גדולה כל כך עד כי היא מסכנת את יכולתו להמשיך בדרך והוא עלול לאבד את דרכו. חלק מהפליאה הוא על כך שכל המצבים הללו קיימים בתוך האדם. (במיסטיקה המוסלמית סופית הנקודה הגבוהה ביותר איננה ההתאחדות עם האלוהים דווקא, מה שבתורות המזרח קרוי נירוונה, אלא השרות של האלוהים, ומכאן האזהרה של הבהאא אללה מפני ההיתקעות בעמק זה ובעמקים שקדמו לו, אצל הבהאים מודגש מאד עניין השרות).

עמק העוני האמיתי והאפסות הטוטלית – מות העצמי וחיים באלוהים, העוני הוא בעצמי, באני, והעושר הוא באלוהים. העוני הוא בדברי העולם הזה , והעושר הוא בדבריו של אלוהים. בהגיעו לעמק זה מתאחדת הלהבה של ליבו של המחפש עם הלהבה השמיימית, בשריפה שנוצרת מתעכל האני ולא נותר דבר פרט לאלוהים. מסעו של הבהאי, או לחילופין של הסופי, מגיע לסוף דרכו. (בהקשר לכך – הבהאא וללה הכריז על עצמו כהתגלותו של האלוהים, ושהספרים שהוא כתב ובכללם הספר שבעה העמקים שמהם נלקח ההסבר הזה הם לוחות שהיו קיימים מראשית הזמן וניתנו על ידי האלוהים להיות מועברים דרכו)

הגאולה ותיקון העולם:

לפי הבהאים, כל הדתות בעבר בעולם היו נכונות רק שכל אחד תרם משהוא, נתן פן אחר של הדת, הדת הבהאית היא סיכום של כל הדתות, הצהרה מחדש של האמיתות האלוהיות, האמת הדתית היא לא מוחלטת אלא יחסית וכל דור יש לו את האמת שלו, בעידן הנוכחי תהיה תחייה מחדש של האנושות ועל המאמינים הבהאים למלא בכך חלק, האנושות תיסלח, תגאל, תהיה מלאה באושר ותסתכל אחורה בזועה עם הערכה מחודשת ועמוקה יותר של השליח של אותה תקופה. אנחנו לקראת תרבות עולמית, איחוד רוחני ואורגני, על האומות לקחת חלק במאמץ המשותף, המפתח לכל המבנה והשינוי של סדר עולמי חדש יהיה חזרה לדת ודת חדשה שתהיה במידה רבה דת אישית. בעולם החדש תהיה שפה אחידה וחדשה בה ישתמשו כל בני האדם

"שיווי המשקל של העולם יוחזר על ידי ההשפעה של הסדר העולמי החדש המופלא הזה, החיים המסודרים של המין האנושי יופרו על ידי השיטה הייחודית הזו – שכמותה עין אנוש לא ראתה".

"הרופא הכל יודע שם אצבעו על הדופק של האנושות, הוא מבין את המחלה, ונותן, בחוכמתו, את התרופה, בכל דור יש את הבעיה שלו, ולכל נפש הרצון הייחודי, התרופה שהאדם צריך במצבו כיום לא יכולה להיות אותה תרופה כמו בדור קודם, היה טרוד עם הצרכים של הדור שאתה חי בו, וכוון מחשבתך אל צרכיו. אנחנו יכולים לקלוט איך המין האנושי כולו נתון בצרה גדולה, אנחנו רואים אותו על מיטת חוליו, עייף ומאוכזב, אלו שהם שיכורים מרמאות שמו עצמם בינו לבין המרפא השמיימי. שים לב איך הם סיבכו את כל בני האדם כולל עצמם בסבך מזימותיהם, הם לא יכולים לגלות את מקור המחלה ולא את התרופה, הם רואים בישר עקום ובחבר אויב."

"ראה את ההפרעה ששנים רבות פגעה באדמה ואת הטרדה שהשתלטה על האנשים, שנהייתה הן ממלחמה והן מאסונות פתאומיים ובלתי צפויים, אף אדם לא עצר לחשוב מה המקור של כל זה. כל אימת שהיועץ האמיתי אמר מילה של תוכחה, כולם גינו אותו ודחו את טענותיו, כמה משונה ומבולבלת התנהגות כזו! אי אפשר למצוא שני אנשים שאפשר להגיד עליהם שהם חיצונית או פנימית מאוחדים, העדויות של שנאה ואנטגוניזם נמצאים בכל, למרות שכולם נולדו להרמוניה ואיחוד. ההוויה הגדולה אמרה: אהובים, דגל האיחוד הורם, אל תסתכלו איש על אחיו כאל זרים, אתם פירות של עץ אחד, ועלים של ענף אחד. אנחנו מטפחים את התקווה שהאור של הצדק יאיר על העולם וישמור עליו מרודנות. אם המלכים והשולטים של האדמה שהם הסמל של הכוח של אלוהים, יבורך, יקומו ויחליטו להקדיש עצמם לקדם את האינטרסים הנאצלים של כל האנושות, שלטון הצדק יתקיים בין בני האדם, וזרם של אור יקיף את כל האדמה."

מכתב למלכה ויקטוריה: "הו אתם שליטי האדמה, מדוע הסתרתם את אורה של השמש, וגרמתם לה להפסיק לזרוח? הקשיבו לעצה של העט של הגבוה ביותר, כדי שגם אתם וגם העניים תגיעו לשלוות השלום, אנחנו מבקשים מאלוהים לעזור למלכים של האדמה לקיים שלום על פני האדמה, הוא באמת עושה כרצונו.
הו מלכי האדמה! אנחנו רואים שכל שנה אתם מגדילים את הוצאותיכם ואת הנטל על נתיניכם, זה באמת לא צודק, פחדו מהאנחות והדמעות של המסכנים, ואל תכבידו על אנשיכם, אל תשדדו אותם כדי להקים ארמונות לעצמכם, אלא בחרו בשביליהם את שאתם בוחרים לעצמכם, כך אנו מגלים לכם את שיועיל לכם אם תבינו. אנשיכם הנם אוצרותיכם. היזהרו פן שלטונכם יפר את מצוות האלוהים, ותעבירו את אזור שליטתכם לידיו של גנב. על ידי אנשיכם אתם שולטים, על ידם אתם מתקיימים, בעזרתם אתם כובשים , אך בכמה בוז אתם מסתכלים עליהם, כמה מוזר, כמה מוזר!
עכשיו לאחר שסירבתם לשלום הגדול, אחזו בשלום הקטן, כדי שתהיו מעט שמחים ותטיבו את מצבכם ומצב נתיניכם.
הו שליטי האדמה! התייעצו ביניכם לבין עצמכם כדי שלא תצטרכו יותר נשק פרט לצורך הגנה עצמית, היזהרו פן לא תתייחסו לעצה של הכל יודע, האמין.
היו מאוחדים, הו מלכי האדמה ועל ידי כך הסערה של חוסר הסכמה תושקט ביניכם, ואנשיכם ימצאו מנוחה, אם אתם תהיו מהמבינים. ואם אחד מכם יקום כנגד רעהו, קומו כולכם כנגדו כי אן זאת אלא צדק."

עקרונות הדת הבהאית: לפי עבדל בהאא

בכדי שהנשמות האנושיות המיינד והרוח יגיעו להתקדמות שלווה וחזון במחוזות נרחבים של איחוד וידע, הוד קדושתו בהא אוללה הכריז על מספר עקרונות או שיעורים, חלק מהם אזכיר:

אדם חייב באופן עצמאי לחקור את המציאות מפני שחוסר ההסכמה והמחלוקות שמשפיעים ומפריעים לאנושות מקורם בעיקר בחיקוים של אמונת אבות והיצמדות לצורות פולחן מסורתיות, חיקויים אלו הם מקריים ובלי הסמכה בספרים הקדושים, הם תוצאה של פרשנות אנושית ולימוד שהתפתח בהדרגה, מסתיר את האור האמיתי של המשמעות האלוהית וגורם לבני אדם היפרדות וחוסר הסכמה, המציאות שמוכרזת בספרים השמימיים ובתורות האלוהיות היא לעולם הכוונה לאהבה, איחוד וחברות.

האחדות של האנושות תובן, תתקבל ותיווסד, התרופה למצב של המין האנושי היא אחדות של האנושות

דת חייבת להיות המקור והזרם הראשי של אהבה בעולם, מפני שדת היא הגילוי של הרצון האלוהי, שהבסיס שלו זה אהבה, ולכן אם יתברר שדת הינה מקור לשנאה ועוינות עדיף מבלעדיה מאשר איתה.

הדת חייבת לחיות צד בצד ובהרמוניה עם המדע וההיגיון, אם האמונות הדתיות של בני האדם הם מנוגדות למדע ולהגיון, הרי שהם אמונות טפלות וחסרי השראה אלוהית, מפני שהאל יצר את האדם עם היכולת לחשוב בהיגיון בכדי שדרך זה הוא יגיע לאמיתות הקיום, ההיגיון הוא המגלה של האמת של דברים וזה אשר סותר את מסקנותיו הוא התוצר של דמיון ואשליה אנושיים.

דעות קדומות, בין אם הם דתיות, גזעיות, לאומניות או פוליטיות במקורם ובהתייחסותם הם ההרס של בסיס של האנושות וסותרים את המצוות של האלוהים…..כל הספרים האלוהיים הם המילה הכתובה של האהבה, …דעה קדומה דתית היא במיוחד מנוגדת לרצון ולמצוות אלוהים, ….. הגדרות כגון : צרפתי, גרמני, פרסי, אנגלי, הם מלאכותיות ואנושיות, אין להם משמעות והכרה בהערכת אלוהים, להערכתו כולנו אחד, הילדים של משפחה אחת. אלוהים נדיב לכולם באותה מידה, לאדמה יש פנים אחדות. אלוהים לא חילק את פני האדמה על ידי גבולות ומחסומים להפריד גזעים ואנשים, האדם הוא שיצר את הקווים הדמיוניים הללו, נותן לכל אזור מוגבל שם וגבול של אומה, על ידי החלוקה וההפרדה הזאת לקבוצות וענפים של האנושות מתבססת דעה קדומה, שנהיית מקור פורה למלחמות ומצוקה".

עולם האנושות צריך אישור מהרוח הקדושה. אם אדם לא נהיה המקבל של מתנות שמימיות ושפע רוחני, הוא נשאר במישור ובממלכה של החיה. מפני שההבדל בן החיה לבן האדם הוא שלאדם מוענקת אפשרות של אלוהות בטבעו, בעוד שלחיה אן את האפשרות הזאת. ולכן, אם נמנעת מהאדם הנשימה האינטואיטיבית של רוח הקודש, נמנעים ממנו המתנות השמיימיות, הוא ללא קשר עם העולם השמיימי וחסר את האמיתות הנצחיות. למרות שבצורה הוא אדם, למעשה הוא חיה. כמו שהוד קדושתו ישוע אמר: "זה שנוצר מבשר הוא בשר, וזה שנוצר מרוח הוא רוח". משמעות הדבר היא שאם אדם הוא אסיר של הנטיות הפיזיות וחסרים לו הרגשות הרוחניים, הוא אך חיה. אך כל נפש שיש לה נטיות רוחניות והגיעה לחלק נכבד של המתנות של רוח הקודש היא חיה עם חיים שמימיים של ממלכת האלוהים הנפש שאין לה בזה חלק היא מתה, ולכן הוא אומר "תנו למתים לקבור את המתים". כמו שהצד הפיזי באדם צריך את מקור כוח החיים שלו, כך גם הנפש האנושית היא בצורך לחיים השמיימיים והפחת החיים הנובעת מרוח הקודש. בלי הפחת חיים זו אדם יהיה חיה או גרוע מזה – מת.

הכורח בחינוך לכל המין האנושי הוא ברור, במיוחד ילדים צריכים להיות מאומנים ומלומדים, אם להורה אין את היכולת לאפשר זאת מפני חוסר אמצעים על הגוף הפוליטי לספק את האמצעים להשלמת מטרה זו , דרך ההרחבה של לימוד רוחני בורות תעלם וחוסר הבנה שמקורו בכך יעלם גם הוא.

שלום אוניברסלי ייווסד בן האומות של העולם על ידי הסכם בינלאומי, הקטסטרופה הגדולה ביותר בעולם כיום היא המלחמה, אירופה היא מחסן חומרי נפץ מחכה לגפרור שיצית אותה (נכתב ב1912) . כל האומות האירופאיות הם על הקצה וגפרור בודד ידליק את כל היבשת. …. בית דין קובע של צדק יווסד שבו מחלוקות בינלאומיות יפתרו..

חייב להיות שוויון זכויות בן גברים ונשים , לנשים תינתן זכות שווה לחינוך, זה יאפשר להם להתקדם בעיסוקיהם והצלחותיהם, מפני שלאנושות יש שתי כנפיים – גבר ואישה. אם כנף אחת נשארת פגומה היא תגביל את כוחה של השנייה ואי אפשר יהיה לעוף, ולכן ההשלמה והשלמות של העולם האנושי תלויה בהתפתחות השווה של שני הווקטורים הללו.

שוויון הזדמנויות וזכויות לכל המין האנושי.

שפה אחת תיבחר כשפה בינלאומית של תקשורת ושיחה. דרך זה חוסר הבנה יופחת חברות תיווסד והאחדות תובטח.

על הדת הבהאית – מאת עבדל בהא:

"אם נחקור את הדתות לגלות את העקרונות שביסודם, נמצא שהם מסכימים ביניהם, מפני שהמציאות הבסיסית בכולם היא אחת ולא שונה. בעזרת אמצעי זה הדתיים בעולם יגיעו לנקודת האיחוד וההשלמה, הם יסיקו את האמת: שהמטרה של הדת היא הרכישה של תכונות משובחות, שיפור המוסר, התפתחות רוחנית של המין האנושי, החיים האמיתיים וחסדים שמימיים. כל הנביאים קידמו את העקרונות הללו, אף אחד מהם לא קידם שחיתות, חטא או רוע, הם קראו לאדם לטוב, הם איחדו אנשים באהבה לאלוהים, הזמינו אותם לדת של האיחוד של המין האנושי וקראו להם לאחווה והסכמה… אנחנו חייבים להכיר בשמש לא משנה היכן היא זורחת, יהיה זה יהדות, נצרות , או נביאים אחרים, מפני שאנחנו אוהבים של אור השמש ולא של מקום זריחתה, אנחנו אוהבים של הארה ולא של המנורה, אנחנו מחפשים מים, לא משנה מאיזה סלע הם יצאו, יש לנו צורך בפרות, לא משנה באיזה בוסתן הם גדלו, אנחנו משתוקקים לגשם, לא משנה מאיזה ענן הוא ירד…"