ההיסטוריה מתחילה בשומר

השם התנ"כי של שומר הוא שנער, והיא התגלתה כתרבות בסוף המאה ה19. ראשונה התגלתה העיר לגש ב1877, ואחר כך ערי הממלכה האחרות כגון אור ואורוכ, שלה חשיבות מיוחדת.

הקמת הממלכה השוּמרית נחשבת לתחילת ההיסטוריה. זו תרבות שהופיעה יש מאין לפני 5,500 שנה לערך, ונעלמה (נפלה) סופית בשנת 1750 לפנה"ס, כך שיש לנו רצף של חיים ותרבות לאורך כמעט 2,000 שנה. האוכלוסייה התחלקה למעמדות: מלך, אצולה, כוהנים ועבדים. השומרים המציאו את כתב היתדות. כוחם של הכוהנים היה בידיעת קרוא וכתוב. גם פקידים ואצילים ידעו לכתוב, זאת הייתה תרבות המקדשת כתיבה. הכוהנים היו גם מורים, רופאים ומנבאים. בבתי המקדש היו בתי ספר בהם ניתן היה ללמוד בוטניקה, זואולוגיה, גיאוגרפיה ומתמטיקה. הייתה להם מערכת מתמטית מפותחת ומשוכללת המבוססת על המספר האלוהי שש והמספר הארצי עשר.

בפעם הראשונה בהיסטוריה מופיע ארגון חברתי מורכב, המתבסס על ערים ועל מערכת משוכללת של אמונות ופולחן שבראשה כוהנים ומקדשים. השוּמרים היו אנשים דתיים מאוד. האלים סיפקו את כל צורכיהם והם הודו להם בפולחן ובתפילה, היו להם ערי מקדש ובתוכם מעין פירמידות ומקדשים ואזורים המוקדשים רק להם.

בשוּמר יש התפתחות טכנולוגית מדהימה הכוללת בניית תעלות השקיה ומערכות ניקוז בקנה מידה גדול, בניית ערים ובניינים אדירים. במקביל לכך יש לנו הופעה ראשונה של ספרות, מדע, בתי משפט, מערכות חוקים וצדק. הם קיימו מעין דמוקרטיה ושאפו להרמוניה ולשלום עולמי. הצדק היה חשוב להם – וכך גם המשמעת ומערכת החוק המפותחת. לנשים היו זכויות שוות – הן יכלו להיות שליטות, רופאות שיניים ועוד. היו להם שירה, מוזיקה וריקוד. הם אהבו מאוד לנגן מוזיקה בכלי הקשה, נשיפה ומיתר.

העיר הגדולה הראשונה הייתה אורוכ, שם היה אזור מקודש לאִינָנָה אלת האדמה וזיקורת ומקדש לאנו אל השמיים. באורוכ החלו להשתמש לראשונה בעגלות עם גלגלים, לאחר שהם למדו לשים מיסבים. הם הובילו מוצרים בעגלות עם חמורים וקיימו מסחר ענף עם העולם מסביב. באותה תקופה המציאו את האובניים, וכן את יחידות המידה למסחר וחותם הגליל. השוּמרים פיתחו את תעשיית הטקסטיל וייצרו פרטי לבוש, בייתו את המשמש והדובדבן, בנו סירות והפליגו בימים. השוּמרים התחילו להשתמש בשיטות חקלאות והשקיה מתקדמות, כגון מחזור של זרעים, ושיפרו את התוצר החקלאי פי שלושים! המהפכה העירונית המשיכה מאורוכ לערים כיש וניפור, שהייתה מרכז של פולחן אנליל בצפון, לאוּר הקשורה לאלת הירח ננה, ולאורדו בדרום.

השוּמרים השתמשו בזפת ונפט טבעי שהיה מצוי בעיראק לתנורים שלהם. זאת הייתה תרבות שהתבססה על כלי חימר שנשרפו וחוזקו בטיט לשימושים רבים. הם המציאו את הדפוס והחריטה. הם היו טובים ברפואה וביצעו ניתוחים מסובכים. הרפואה נלמדה בעזרת מודלים מחימר.

בבתי העשירים היו תנורים, שירותים, מערכת ביוב, מים זורמים, מיטות, רהיטים, צעצועים ומשחקים לילדים, בערבים היו סיפורים ומוזיקה. הם שתו בירה ואכלו לחם שעורה. הבד (ביגוד) הנפוץ היה צמר, ופשתן – לעשירים. הגברים לבשו גלימות או חצאיות והנשים טוניקות. הם השתמשו בבשמים וקוסמטיקה.

השפה השומרית איננה דומה לשפות השמיות ואין לה קשר לשום שפה אחרת שקיימת במזרח התיכון, וזה מביא להשערה שהשומרים הגיעו למסופוטמיה ממקום אחר, ואולי הביאו איתם את התרבות המתקדמת שלהם. יש סברות "מקובלות" שהם הגיעו מהבלקן, או הים השחור שהוצף באותה תקופה, מבחריין שנחשבה לקדושה כמקור השומרים (דילון האגדית), או מרמות ארמניה ואף מרכז אסיה. לעומתם יש תיאוריות אלטרנטיביות שהם היו צאצאים למבקרים מהחלל החיצון, או לתרבויות נעלמות כגון אטלנטיס (אחד האנשים שמתייחס הרבה לתרבות השומרית כמושפעת ונובעת מביקורי חוצנים הוא זכריה סישטין).

אכד

האכדים השתלטו על שומר למשך מאה שנה בשנת 2300 לפנה"ס, אך הם אימצו את התרבות של המקומיים ולאחרים שומר חזרה לשלוט ונוצרה סינתזה אכדית-שוּמרית. עם הקריסה של תרבות זו ב-2000 לפנה"ס התחלפה הגמוניה של ערי המקדש בהגמוניה של ערי מדינה, ובסופו של דבר הם נטמעו באימפריות האדירות של בבל, אשור ופרס. ולמרות זאת השוּמרית נשארה שפת קודש במשך 1,500 שנים נוספות.

האכדים היו ערבוב של עמים שֵמיים עם תושבים קדומים שוּמרים ואחרים. הם היו חילוניים ומיליטנטיים יותר מהשוּמרים. המלך הראשון שאיחד את מסופוטמיה למדינה מגובשת אחת שבירתה אכד, היה סרגון האכדי. הוא העביר את השלטון לנכדו נרם סין, שהשתלט על מסופוטמיה והפך את אכד לאימפריה. סרגון מת בשנת 2279 לפנה"ס. לאחר נרם סין מתמוטטת האימפריה האכדית ובמקומה עולות מחדש התרבות והמדינה השוּמריות תחת שלטונו של שולגי. זהו תור זהב נוסף של התרבות השוּמרית, המתקיים עד 2000 לפנה"ס.

אורוכ (Uruk)

לפי האגדה החומות שלה נבנו על ידי גלגמש, אך מקורות אחרים מספרים על אדם בשם ארך שבנה את העיר, או המלך האגדי אנמרקר (Enmerkar). לפי בראשית י' העיר הייתה ראשית ממלכתו של נמרוד, היא הייתה העיר הגדולה בעולם – 6 קמ"ר שבהם התגוררו כ80.000 איש, ונתנה את שמה לתקופה שלפני הקמת הערים האחרות, תקופת אורכו שהשתרעה על פני 800 שנה בשנים 4000-3200 לפנה"ס.

אורוכ הייתה עיר של מקדשים, היה בה את בית השמיים, מקום מושבם של איננה ואנו, היה בה את הזיגורת (פירמידה) העתיקה ביותר שמוקדשת לאנו ובה המקדש הלבן (לפני 6000-5500 שנה), אזור מקדשים אחר בעיר הוקדש לאיננה, ושם נמצאו שרידי הכתב הראשונים בעולם והרבה קרמיקה ואף תגליפים ראשונים מסוגם. מקדש האבן שהתגלה במקום הוא הראשון מסוגו בעולם, האבן נכרתה 60 ק"מ משם, ומכוון על ציר צפון דרום ומזרח מערב. היו במתחם המקודש אולמות עמודים וחצרות, מזכיר קצת את מצרים.

השליטים הראשונים של שומר היו הכוהנים הגדולים של איננה ואנו, לא היה מלך, אנשי אורוכ הקימו מושבות בכל רחבי המזרח התיכון (מוצאים שרידי כדים מאורוכ), ויש טוענים שהם הגיעו למצרים והשפיעו על הקמת הקברים הראשונים – מסטבות, שהוקמו בסגנון אורוכ. לפני כ5000 שנה כוחה של אורוכ נשבר ומעמדה יורד.

התרבות והדת השומרית

השומרים הגיעו לדרום מסופוטמיה (עיראק של היום) לפני 6000 שנה ממקום לא ידוע, ודיברו (כאמור) בשפה שונה מהמקומיים, שהיו שייכים לתרבות מטריאכלית קדומה שנקראה עובייד (הייתה בקשר עם התרבויות הכלכוליתיות הקדומות של ארץ ישראל), התמזגו איתם ויצרו תרבות על שהיוותה את תחילתה של ההיסטוריה והתרבות האנושית.

לפי המיתוס השומרי כפי שמופיע בספר "תולדות האמונות והדתות" של מירצה אליאדה: "לאחר בריאת האדם, אחד האלים ייסד את חמש הערים, הוא בנה אותן במקומות טהורים, קרא להן בשמות, וקבע שיהיו מרכזי פולחן. לאחר מכן, האלים הסתפקו בכך שמסרו לשליטים את תוכניות ההקמה של הערים ושל המקדשים. המלך גודאה רואה בחלום גם את המלכה נידבא המראה לו לוח ועליו רשומים הכוכבים המיטיבים, וגם אל שמגלה לו את תוכנית המקדש. ניתן לומר כי המודלים של המקדש ושל העיר הם "טרנסדנטליים", כיוון שהם היו קיימים קודם לכן ברקיע. לערים הבבליות העתיקות היו ארכיטיפים במערכות הכוכבים: נינווה בדובה הגדולה, לאשור בארקטורוס וכן הלאה. תפישה זו רווחת בכל המזרח התיכון העתיק"

אפשר לדמות שהפירמידות השומריות, שהיו בצורת מדרגות, הם מעין כני שיגור. האלים מסרו לבני אדם את תכניות ההקמה של ערים ומקדשים, המודלים של הבנייה נמצאים ברקיע, בדיוק כפי שמצרים היא שיקוף של השמיים

השאלה הגדולה היא האם הדת הקדומה של השומרים הייתה סיפורי מעשיות ילדותיים אינפנטיליים המאדירים את מעשיהם של האלים, או שהיה מאוחרי זה עיקרון מורכב ועמוק יותר, כמו במצרים. לפי אליאדה היה סדר קוסמי, אותו היה צריך לברוא כל שנה מחדש על ידי החג של השנה החדשה שקרא א-קי-טיל, כלומר "כוח הגורם לכך שהעולם יחיה מחדש". במסגרת חג זה היו נישואים מקודשים בין המלך שגילם את דומוזי האדם וקדשה שגילמה את איננה האלה, והם הביאו לאיחוד בין אלים לבני האדם, האנרגיה האלוהית הציפה את העיר – האדמה, וקידשה אותה, מבטיחה שגשוג ועושר

העיקרון של הסדר הקוסמי השומרי נקרא "מא". הוא מתפרש בצורת "צווים" הקובעים מראש את גורלם של כל הדברים, אלא שצריך לכונן אותם בעזרת מעשה מאגי. יש כוח של תוהו, "הנחש הגדול", שמאיים לשבש את הסדר והוא מתבטא בחטאים שצריך לטהר אותם. הקמת מקדש היא החזרה של הסדר. המקדש הוא בדמות העולם imago mundi. זהו גם מקום מושב האל, ארמון האל, בו משרתים כוהנים אותו או אותה.

נחזור ונאמר: ישנו "מא", מעין סדר של נורמות וצווים, המקיים את העולם וקובע את גורלו של האדם. קביעת הסדר מתרחשת כל שנה מחדש בטקס שנקרא "נאם טאר" (קיום הטקסים והחגים). חג השנה קובע את הסדר ל-12 החודשים הבאים.

המלכים נחשבו לבני חסותם של האלים בלבד. כל אחד מהאלים היה ממונה על אחד מתחומי המנהל, ועל כולם ניצח ראש הפנתיאון. הייתה מועצת אלים גדולה שהנהיגה את העולם, ותפקיד האדם היה לעזור להם ולפרנס אותם, לדאוג לצרכיהם. אלא שבנוסף לדת ה"מלכותית" ישנה גם דת אישית של ההמונים. כל אדם אימץ לעצמו אל זוטר כאלו האישי, הוא היה ממונה על שלומו ורווחתו ונתבקש להיות לו מליץ יושר לפני האלים הגדולים. האל והאדם היו תלויים זה בזה.

העמים והאימפריות החדשות של מסופוטמיה המופיעים החל מהאלף השני לפנה"ס (בבלים ואשורים), מאמצים את הדת השומרית. האלים הבבלים מזוהים עם האלים השומרים, מורדוך הבבלי לדוגמא מזוהה עם אנו אל השמיים השומרי או עם אנליל אל האטמוספרה, ויחד עם זאת העמים החדשים שהם ממוצא שמי, מביאים איתם יסוד אישי בחוויה הדתית, תפילות אישיות ומזמורי כפרה, הם מעצימים את כוחם של האלוהיות הגלויות כגון שמש – אל השמש שהופך להיות אל אוניברסלי ועשתר שמזוהה עם וונוס, שניהם ניתן להבחנה פיזית

האלים השומרים

שלושה האלים העיקריים (השמימיים) של השומרים היו אן (המוחלף לאחר מכן על יד בנו מזיווגו עם האלה "כי" – אנו), שהוא אל השמיים, אנכי אל האדמה (או בגרסה אחרת אל היסודות, שמזוהה לעיתים בטעות – לפי אליאדה כאל המים), ואנליל אל האטמוספרה המפריד בין אדמה לשמיים (האל אנליל היה פטרונה של העיר ניפור, המרכז הדתי והרוחני של שומר).

הסמל האופייני לאלים היה כוכב וקרניים, לפי אליאדה זהו סיבוליזם דתי המגיע מהתקופה הניאוליתית, ומבטא את ה"טרנסנדנטליות" של החלל – שמי הסערה, האלים היו אלי שמיים ולכן הקרינו אור. היו אחרים כגון זיכריה צישסטין שפירשו כל זאת כשיקוף של האלים כחייזרים שהגיעו לכדור הארץ מרחבי הגלקסיה. האלים נתפשים כבני תמותה ועושים טעויות המביאות לפגיעה בסדר האלוהי, הם מקוננים על מר גורלם, וזה מחזק את הזיהוי שלהם כסוג של בני אדם שהגיעו ממקום אחר.

אנו אל השמיים היה בנם של האלים הראשונים אן וכי – שמיים ואדמה, הוא שלט על האזורים השמימיים הגבוהים, יצר את הכוכבים, המילה שלו בראה, הוא שפט את הפשעים (כלומר היה אחראי על הסדר) ואפשר להגיד שהוא מייצג את עולם האידיאות, יש לו כיסוי ראש וקרניים ומעליו כוכבים, הוא מחזיק לעיתים בידו משהו שנראה כמו סמל החיים המצרי. ומעניין לציין שהמילה "אני" בעברית מזכירה את שמו.

עוד דברים מעניינים בקשר אליו הוא שהמקדש שלו היה באורוכ על הזיגורת, אשתו הראשונה הייתה אלת הבריאה אנטו, (לאחר שהיא עזבה, כלומר השלימה את תפקידה, החליפה אותה איננה, שהיא האלוהות השנייה שקודשה באורוכ),  ובנם יורשם של אני ואנטו היה אנונכי אל השאול, ומכאן שהזיקורת באורוכ הייתה ציר עולם וחיברה שמיים, ארץ ואת העולם התחתון (שאול).

לפי אליאדה בני אדם בתרבות השומרית לא היו רק משרתי האלים, אלא משתפי פעולה איתם ומחקים אותם (וזה מתבטא במילה "אני" שמשקפת את כך שבתוכנו קיימת אלוהות "אנו", זה פרשנות שלי), "האדם ניחן בדרך כלשהי בחלק מן המהות האלוהית, הנשימה מעניקת החיים של אנכי או הדם של אלי הלאגמה". אליאדה טוען שאפשר לעבור את המרחק בין מצבו של האדם לאופן הקיום האלוהי. מעשי אדם הם חיקוי של מחוות יצורים אלוהיים. במסגרת זו אפשר להבין את מוסד המלוכה כאפשרות שירדה מהשמיים שבמסגרתה בני אדם מתקרבים למעמד של אלים, מגלמים את כוחם בתוכם. וכך "מעשי בני אדם אינם אלא חזרה (חיקוי) של מחוות אשר יצורים אלוהיים גילו להם".

שלושה האלים הארציים (משניים) של שומר היו נאנה סואן – הירח, אוטו שמאש – השמש, ואיננה עשתר – ונוס. לכל אל יש שתי שמות, אחד ממקור שומרי והשני מאכדית. מעניין לציין שאלו הם שלושה גופי השמיים הבולטים, והם מופיעים בתרבויות רבות אחרות ברחבי העולם. לימים איננה זוהתה עם אישתר האגדית ועשתורת הכנענית והפכה לפופולרית ביותר, היא הפכה לאלת האהבה והמלחמה, שולטת על מחזורי החיים והמוות, במידה מסוימת הפכה לאנדרוגונית, כלומר מייצגת את האחדות שמעבר לדואליות. ישנה תפילת נשיאת כפיים לעשתר

ובהקשר לשמש ולאסטרולוגיה: ישנו מזמור אכדי לשמש, מקור האור והחום, השליט במחזוריות היום והלילה ועונות השנה הוא זכה למקום נכבד כאל הצדק הבבלי המופקד על הנהגתו המוסרית של העולםוהיה גם פטרונם של הנביאים והקוסמים

מקדשים בשומר

המקדשים הגדולים הראשונים בעולם נבנו בשומר, ומשם המסורת עברה לכנען ומצרים. אליאדה מסביר כי לפי המיתוס השומרי: "לאחר בריאת האדם, אחד האלים ייסד את חמש הערים, הוא בנה אותן במקומות טהורים, קרא להן בשמות, וקבע שיהיו מרכזי פולחן. לאחר מכן, האלים הסתפקו בכך שמסרו לשליטים את תוכניות ההקמה של הערים ושל המקדשים. המלך גודאה רואה בחלום את המלכה נידבא המראה לו לוח ועליו רשומים הכוכבים המיטיבים, בנוסף לכך הוא רואה אל שמגלה לו את תוכנית המקדש. ניתן לומר כי המודלים של המקדש ושל העיר הם "טרנסנדנטיים", כיוון שהם היו קיימים קודם לכן ברקיע".[1]

במילים אחרות, לפי הכתבים השומרים, האלים הגיעו מהכוכבים ובנו בעזרת בני האדם את הערים והמקדשים כמודלים של השמיים על פני האדמה. הערים והמקדשים נבנו לפי מערכי הכוכבים השונים, וכך הם הפכו ל"חיקוי" של השמיים. ניתן לראות את זה בצורה ברורה בזיגוראתים (מבני פירמידת המדרגות המסופוטמיים), שהיו מורכבים משבע קומות, כל אחת מהן קשורה לאחד משבעת הכוכבים שניתן לראותם נעים בשמיים בעין בלתי מזוינת: שמש, ירח, כוכב חמה, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי. ואכן, על ראש הזיגוראת הגדול והראשון באורכו היה בית לאל השמיים, שכונה "אנו".

כמו במקדש בירושלים, היה לכל מקדש על פני הקרקע מקבילה שמימית, מקדש של מעלה. האלים ייצגו עקרונות מופשטים וגרמי שמיים שהיו קיימים עוד לפני הקמת המקדשים, הם זומנו אל המקדשים שהם עצמם ביקשו לבנות עלי ידי פעולות מאגיות של הכוהנים. לאחר שיצרו את פסל האל הוא עבר ריטואל שנודע בשם "שטיפת הפה", שבמהלכו נכנסה בו האלוהות החיה, והוא הפך לאלוהות והונח בקודשי הקודשים של המקדשים, ומרגע זה האלים נכחו במקדשים בדמות פסלים חיים.

המקדשים הוחזקו על ידי מעמד נפרד של כוהנים. סדר היום הכוהני התחיל ברחצה, לבוש והאכלה של פסלי האלים. לפני האלים הושמו שולחנות עם פרחים, אוכל ושתייה, קטורת ומים טהורים. האוכל היה לחם ועוגות, ובשרים מסוגים שונים. כביכול האלים הם שאכלו את המנחות שניתנו להם, אבל למעשה היו אלו הכוהנים שניזונו ממזון האלים.

הכוהנים שנקראו קאלו (Kalu) היו אחראים על המוזיקה והשירה שנועדה לפייס את ליבם של האלים הגדולים. שירת המזמורים והתפילות נעשתה בליווי כלי נגינה שהחשוב שבהם היה התוף (Lilissu Drum). המוזיקאים עברו מעין התלמדות שנמשכה שלוש שנים, והדרגות הגבוהות הצריכו תקופות ארוכות נוספות של לימוד ואימון. יש כיום חוקרים הטוענים שהצליחו לשחזר את שירת ונגינת המקדש המסופוטמית הקדומה, וזה דבר די מדהים המעורר תקווה כי אפשר יהיה לעשות אותו הדבר גם בהקשר של שירת ונגינת הלוויים בבית המקדש.

המילה השומרית למקדש הייתה "היגל", והיא מקור המילה העברית "היכל". הפולחן כלל כמה סוגים של קורבנות, ביניהם כאלו שנועדו להחלפה (מונח מרכזי בדת המסופוטמית שמשמעו העברת דברים מהמקריב אל הקורבן, למשל חטאים), וכאלו שמטרתם הייתה הרגעה וטיהור. אפשר להקביל את שלושת סוגי הקרבנות במקדשים השומרים לקורבנות העולה, השלמים והאשם שהונהגו בבית המקדש בירושלים.

היבט חשוב של המקדשים והדת המסופוטמית היה ראיית העתיד, הן בעזרת טכניקות מסורתיות של נבואה כגון צפייה בכבד, והן באופן "מדעי" על ידי תצפיות בכוכבים ופיתוח מדע האסטרולוגיה. קבוצת כוהנים שנקראו בארו (Baru) עסקה בנבואה ופירוש חלומות, יעצה למלך, שמרה על לוח השנה וצפתה בירח החדש ובתנועות הכוכבים. במקדשים היה חדר מיוחד שיועד לחלימת חלומות, לעיתים ישנו בו אנשים "רגילים", ולעיתים כוהן שחלם למענם. היבטים נוספים של המקדשים היה היותם מקום של ריפוי, לימוד, כתיבה, משפט וניהול הממלכה.

הממלכה השומרית התקיימה בהפסקות עד המאה ה-18 לפנה"ס, אבל הדת השומרית ומסורת בניית המקדשים השומרית המשיכה להתקיים עד המאה ה-6 לפנה"ס מפני שהממלכות המסופוטמיות שהחליפו את שומר – אכד, בבל ואשור אימצו את המסורת הדתית השומרית ואפילו הפכו את השפה השומרית לשפת הקודש שלהם, המקדשים הגדולים בערי שומר העתיקות כגון אור או אורוכ המשיכו להתקיים ולהשפיע והמקדשים החדשים שנבנו כגון מקדש מרדוך בבבל היו דומים במאפיינים שלהם למקדשי שומר העתיקים.

[1] מירצ'ה אליאדה, "תולדות האמונות והרעיונות הדתיים", חלק א', הוצאת נמרוד, 2001, עמ' 61.

ספרות הקודש

לפי שפרה הורן "כיוון שהמסופוטמים ייעדו לספרות תפקידים בפולחן ובדת, וכיוון שהאמינות בסגולתן המהותית של המילים. הם העניקו לספרות מעמד מקודש ותלו את היצירות בסמכות עליונה. השירה לא נכתבה בכוח הרוח היוצרת של הפרט – המשורר, אלא נגלתה לו כחזון אלוהי, שהוא העלה אותו על הכתב. ומשום כך מצווים גם הדורות הבאים להגות בו."

מיתוס הבריאה והמבול

לפי האגדות השומריות העולם התחיל כתוהו, היה מעין ים קמאי, שמתוכו האם הגדולה (האלה נאמו) הולידה את השמיים והארץ ואת כל האלים, לפני הבידול של השמיים והארץ הכל היה אחדות קוסמית ארכאית אחת, מהזוג הראשון התחילה מעשה בריאת העולם, תהליך הריבוי. האלה נאמו "אם שהולידה את השמיים ואת האדמה, האם הקדומה שהולידה את כל האלים". היא האחדות הקוסמית של המים הקמאיים, המזוהה עם האם הראשונית שמולידה את הרקיע – אן והאדמה – כי או אנכי. מנישואי הקודש של שניהם נולד אנליל האטמוספרה. הוא מפריד בין השמיים לאדמה.

בימים הקדומים היה מצב מושלם של גן עדן – במקום שנקרא דילמון, שבו אין מוות וחולי, אלא שהאלים חטאו וזה הביא לנפילתם ונפילת העולם. יש ניסיונות תיקון, במיוחד של איננה היורדת לשאול.
מעניין לציין שהשומרים זיהו כנראה את מקום גן עדן שנקרא "דילמון עם האי בחריין, (זה היה על הדרך להודו, ומקור למתכות) – ואכן נמצאו במקום תלי קבורה מונומנטאליים של תרבות לא מוכרת מלפני 4300 שנה.

לגבי בריאת האדם היו ארבעה גרסאות
1  בני אדם הגיחו מן האדמה כמו גבעולי עשב
2  האדם נברא מחימר על ידי עובדים אלוהיים והאלה נאמו עיצבה את ליבו, אנכי נותן לו חיים
3  האלה ארורו בראה את בני האדם
4  האדם נוצר מדמם של שני אלי לאגמה שהוקרבו לשם כך, מופיע באפוס הבריאה הבבלי "אנומה אליש"

המיתוס החשוב ביותר היה זה של המבול, קטסטרופה שהיא "סוף העולם", מתוכה ניצל רק אדם אחד ומועבר לדילמון (גן עדן), זהו המלך זיסודרה, "הצנוע, כנוע, ואדוק (כמו נוח)", אותו אדם הופך להיות נצחי, המיתוס מופיע בכתבים קדומים וגם בעלילות גלגמש שהתארוך המוקדם שלהם הוא לפני 4100 שנה בתקופה השושלת השלישית של אור – הממלכה השומרית השלישית (קטע מעלילות גלגמש מהמאה ה14 לפנה"ס התגלה במגידו). לפי אליאדה מיתוס המבול קשור למחזור הקוסמי של מוות ולידה, תוהו והסדר. מחזור החיים.

אנומה אליש – כעת מעל

הטקסט הדתי החשוב ביותר נקרא אנומה אליש – כעת מעל, פואמה קוסמוגנית המסכמת את התפישות השומריות לגבי מוצא העולם ובריאת האדם. ראשית דבר הייתה כוליות ימית חסרת צורה שבה היו הזוג אפסו ותיאמת (תהום). אלו הם מים מתוקים – אפסו, ומי הים המלוחים -תיאמת. מהתערובות ביניהם נוצרו זוגות אלוהיים נוספים, לקמו ולאקאמו שהוקרבו על מנת ליצור בני אדם, ואנשר – כוליות היסודות מעל, וכישר – כוליות היסודות מתחת. אל השמיים אנו נוצא מהזיווג של שתי הכוליות הללו. וכן אלים צעירים נוספים שמרדו באפסו, .

הפואמה הקוסמוגונית "אנומה אליש" מספרת על מוצא העולם והאדם, הזוג המקורי הוא אפסו ותיאמת, המייצגת מעין תנין קדום. אל השמיים אנו מוליד את אאה. לפי המיתוס אאה הורג את אפסו ששמו קשור לאפס מי תהום, ובנו של אאה מרדוך הורג את תיאמת ומחלקיה בורא את הארץ והשמיים, ובסופו של דבר הוא בורא את האדם שמקים מקדש לכבודו. האדם עשוי מדמם של המפלצות – קינגו, אבל נברא על ידי מורדוך בתבנית אלוהית, הוא עוצב על ידי אאה וניחן בצורה אלוהית. מסיבה זו נהגו לקרוא את אנומה אליש במקדש מורדוך בבבל בחג השנה החדשה.

תיאמת היא מקור של בריאה, יצירתיות, שלילית, היא בוראת מפלצות ובראש ובראשונה את "קינגו" שלו יש את לוחות הגורל וכוח עליון. צריך את מעשה התיקון, חניכה, של מרדוך בכדי להחזיר את הבריאה למסלולה. הקוסמוס מורכב מחומר אמביוולנטי וצורה אלוהית, הרקיע ומערכות הכוכבים הם מעונות או דימווי האלים – זה חצי אחד של תיאמת, האדמה וכדור הארץ הם החצי השני.

ליקום מבנה כפול, החומר קשור לתיאמת והצורה היא אלוהית, נוצרת על ידי מורדוך. האלוהים הקדומים – תיאמת רוצים לעצור את ההתפתחות של האלים החדשים. כדור הארץ שהוא חצי מגופה של תיאמת מקודש על ידי מבצרים ומקדשים מעשי ידי האלים ובני אדם, מכיוון שהוא תערבות של יצירתיות, נוכחות וחכמה אלוהית מצד אחד והיוליות כאוטית ודמונית מהצד השני.

בחגיגות ראש השנה חזרו על ריטואלים שנובעים ממיתוס הבריאה של אנומה אליש, המלך היה מושפל ומסולק, אנשים היו מחפשים אותו, בסופו של דבר הוא היה נמצא וחוזר בתהלוכת ניצחון, לאחר מכן היו משחזרים את הקרב ההיולי בין מורדוך לתיאמת ולאחריו מקיימים את טקס הנישואים המקודשים שהיה קובע גורלות השנה, הפואמה הייתה נקראת תוך הבטחת מזל טוב, פוריות ועושר.

המסע שהמלך עבר כל שנה מחדש הבטיח את פוריות ושפע האדמה, אבל הוא הצריך כוחות נפשיים חזקים אם עשו אותו באופן חי. השומרים האמינו כי מלכם ירד מהשמיים והוא מלך הארץ, אור על טבעי זוהר מעל ראשו, הוא נועד לשלוט עוד לפני שנולד, בן של אל המתווך בין אלים ובני אדם, מכפר על חטאיהם, הוא חי עם האלים בגן אגדי בו נמצאים עץ החים ומעיין החיים, הוא שליח האלים, רועה העם, חולק בקיום האלוהי, מאחד בתוכו שני אופני קיום, אולם הוא לא אל, אלא בן אדם שצריך להתפלל עבורו ולהצלחתו. וכך גם המלך המוצלח ביותר – גילגמש, לא מצליח בניסיונו לזכות בחיי נצח.

אנשים מוארים

לפי המיתוס המסופוטמי היו שבעה חכמי קדם שנראו לפני המבול בצורת דג אדם על ידי אל החוכמה אנכי. זה מזכיר את אבני הווישאפ בארמניה, בצורת דג עומד. הם לימדו את בני אדם את מלאכת הכתב ויסודות התרבות והמוסר. ראשי מביניהם היה החכם הקדמון אדפה שחיבר גם ספרים אסטרולוגיים, הוא היה ממונה על פולחן האל אאה בעיר ארידו וסיפורו נתגלה בלוח טין באל עמרנה. לפי החוקרים זהו אב טיפוס אדם קדמון שאכל מעץ הדעת ועיניו נפקחו, הוא מזכיר כמובן את הרישים של הודו. אדפה בקיא במאגיה המתבטאת בכוח הדיבור

עלילות גלגמש

האפס הנודע ביותר של הבבלים, שהגיע אליהם כנראה מהשומרים, נקרא עלילות גילגמש מלך אורכו. בשלהי התקופה השומרית, סוף האלף השלישי לפנה"ס הועלה על כתב, וייתכן שהיו מקורות קדומים יותר.
לפי מירצ'ה איליאדה מסעותיו של גלגמש בחיפוש אחר האלמוות הם בעצם מסע איניציאציה מוחבא. גיגלמש מנסה להגיע לגיבור המבול אותנפישתים, האיש היחיד שנשאר חי לנצח והפך לאל. וזאת לאחר שרעו הטוב אנכישו מת במהלך מאבקם עם האלים. בדרך הוא עובר בשער השמש, בחשיכה הסמויה, מתגבר על פיתוי הנימפה סודרי, עובר את מי המוות, ולבסוף ומתבקש על ידי אותנפישתים לא לישון שישה ימים ושבעה לילות. אלא שגילגמש נכשל במבחן ונרדם. גם כשלאחר מכן הוא נכשל לאחר שהוא קוטף את צמח נעורי הנצח בקרקעית הים, הוא לא מצליח לשמור עליו ומאבד אותו בסופו של דבר, לא זוכה לטעום ממנו.
איליאדה יוצא מתוך הנחה שהייתה איניציאציה מסופוטמית, סיפורי גלגמש מזכירים את אלו של המלך ארתור. אלא שיש בהם מידה של פסימיות  חוסר ביטחון בסיסי בקיום האנושי.

איננה ודומוזי

מיתוס שומרי מכונן הוא הנישואים של איננה ודומוזי, הירידה של איננה לשאול והמאורעות הנוראים שקרו בעקבות כך. איננה היא מלכת השמיים, אלת אהבה ומלחמה שמזוהה עם וונוס, שולטת בחיים ובמוות, אנדרוגינית. היא נשואה לרועה דומוזי שנעשה על ידי כך לשליט העיר אורוכ. נישואיה לדומוזי הם ההירוגמיה – הנישואים המקודשים בין בני אדם ואלים המביאים ברכה למין האנושי, את השפע לאדמה והתרבות לבני אדם.

מסיבה כלשהי איננה מחליטה לרדת לשאול על מנת להחליף שם את אחותה ארשכיגל, אולי בגלל שהיא רוצה לפתור עבור בני אדם את "בעיית" המוות. שליטת מרומי השמיים רוצה לשלוט גם במעמקי הארץ, ייתכן שיש בזה משמעות סמלית. בדרך לשאול היא פושטת מעליה שבעה מחלצות ועומדת לפני ארשכיגל עירומה (כלומר ללא כוח), ואז ארשיכגל נותנת בה את מבט המוות וזה גורם למותה ותלייתה על וו. אלא ששלושה ימים לאחר מכן (מזכיר את סיפור ישוע) היא קמה לתחיה.

לפני שהיא יורדת לעולם התחתון היא מצווה על הווזיר שלה – נינשובור לפנות לשלושה אלים לפי סדר ולבקש מהם עזרה אם לא תחזור, וכך הוא עושה, הוא פונה אל האל אנכי (אל החוכמה והמים המתוקים), הלה יוצר מן הלכלוך שמתחת לציפורניו שני יצורים חסרי מין ונותן להם את צמח החיים ואת מימי החיים. אלה מגיעים אל עשתר ומחזירים אותה לחיים, אבל היא מורשית לצאת מהשאול רק בתנאי שתשאיר אחריה תחליף לעצמה. לאחר שהיא מגלה שבעלה דומוזי בילה בנעימים בהיעדרותה היא מחליטה להקריב אותו. דומוזי מתחנן על נפשו לאל השמש אוטו (וכך מעורבת כל שלישיית האלים הפלנטריים בסיפור, כמו גם אל האטמוספרה).

איננה צריכה להתפשט משבעה מלבושים בכדי לרדת לשאול, שם שבעה שדים, זה מזכיר את שבעה החטאים של הנוצרים ומריה מגדלנה שנפטרה משבעה חטאים. כך או כך, השדים תופשים את דומוזי ולוקחים אותו לשאול, אבל ארשכיגל שחומלת עליו ואחותו גשתיננה גבירת הגפן מסדרות שהיא תחליף אותו חצי שנה בשנה, וגם נולד המיתוס על מותו של התמוז החוזר כל שנה אל השאול עם קמילת הצמחייה ונולד מחדש לפני האדמה עם בו הגשמים, החזרה של דומוזי (או תמוז) לשאות היא הרע במיעוטו, מכיוון שהמשמעות של הריגתה ושהייתה של איננה בשאול היא הפסקת הברית בין בני אדם לאלים ופוריות האדמה, "קטסטרופה במימדים קוסמיים".

ההיעדרות של האלה גורמת לנזקים אצל בני אדם ובעלי חיים, נישואי הקודש לא יכולים להתקיים, ולכן האלים הגדולים מתערבים. פולחן תמוז – דומוזי התרחש כל שנה בקיץ, הוא הדמות הטרגית של האל הצעיר המת וקם לתחייה. המלכים חלקו את גורלו, בריאה כורכת בתוכה מוות, אי אפשר לנצח את המוות, כפי שרצתה איננה, ולכן צריך להשלים איתו. אלא שהמוות מתחלף בתחייה, משלב בין האנושי לאלוהי ונותן גאולה.

לפי אליאדה ה"מוות" של דומוזי הוא תהליך חניכה, מעין "מיסטריה". הפולחן היה נפוץ בכל רחבי המזרח התיכון, יחזקאל (ח, 14) יוצא כנגד נשות ירושלים המבכות את התמוז בשער בית ה'. בכדי שהעולם יברא מחדש כל שנה הוא צריך להחרב תחילה. לפי אליאדה "כיוון שהניסיון להביא לכך שיבולע המוות לנצח על ידי אלת האהבה והפיריון נכשל, צריך להשלים עם המחזוריות של חיים/מוות. מחזוריות זו מולידה חידות בדבר גאולת בני האדם וגורלם לאחר המוות."

שירים לאיננה ודומוזי (תמוז)

תמוז (דומזי) הוא האל המת הארכיטיפי (כדוגמת אדוניס היווני). כמישת הצמחייה השנתית במהלך העונה החמה מסמלת את מותו וכליאתו בעולם התחתון, שירי אבל רבים מקוננים על היעלמו ועל השידפון היורד בעקבות זאת על הטבע – השירים שוררו בטקסים שבהם השתתפו בעיקר נשים, והם נערכו אפילו בירושלים, כפי שמציין הנביא יחזקאל. מקובל לחשוב שגם חזרתו לחיים נחגגה בטקסים.

איננה מייצגת את הדוגמא המפורשת היחידה בספרות מסופוטמיה למותה של אלוהות ולחזרתה לחיים. ומכיוון שכך, דומוזי הוא האפשרות של האדם לקום לתחייה ולזכות בחיי נצח. דומוזי (תמוז) נראה לעיתים כשהוא מחזיק אשכול ענבים שעזים ניזונות מהם ומשני צדדיו אלות שכדיהן השופעים מספקים את הלחות הדרושה לצמחייה.

לפניכם שירי אהבה מפיה של הכוהנת שמילאה את תפקיד איננה בטקסים במסופוטמיה. השירים מתוך האנתולוגיה "בימים הרחוקים ההם" של שפרה הורן. שירי האהבה בוצעו בליווי מוזיקה ודוקלמו על ידי מקהלה.

חתן, לינה בביתנו עד שחר.
חתן לבבי, אישי אהובי, טובים דודיך כדבש.
מחמד לבבי, אישי אהובי, טובים דודיך כדבש.
שביתני, בחשק אליך אבוא, חתן – ארוץ אחריך אל המשכב.
שביתני, בחשק אליך אבוא, מחמדי – ארוץ אחריך אל המשכב.
חתן, אנעים לך בתענוגים, טובי יקירי דבש לך אטיף.
בחדר המשכב הרוה דבש, בדודיך הטובים נעלוז.
מחמדי, אנעים לך בתענוגים, טובי יקירי דבש לך אטיף.
חתן, אתה אשר חשקת חמודותיי, דבר אל אמי ואתן לך דודי.
אל אבי ואותי יעניק לך מתת, הרנן כליות – במה להרנין כליות אני יודעת.
חתן – לינה בביתנו עד שחר, שמח לבבך – במה לשמח לבב, אני יודעת.
מחמדי לינה בביתנו עד שחר.
אתה, אחר אשר אהבתני, מחמדי, לו אך תנעים לי בתענוגיך.
אדוני אלי, אדוני מלאכי, שסן שלי, מנעים לב אנליל.
לו אך תנעים לחלקתך המתוקה, חלקתך מתוקה כדבש, לו תיגע בה ידך.
שים עליה ידך כחופה עלי כד, פרוש עליה ידך כחופה עלי כד עתיק יומין.

שיר אהבה נוסף – שבועת הנשים
יונתי, יונתי, יונתי, תמתי, תמתי, דבש לאמה יולדתה שלי,
גפני הלחה, דבשי המתוק, פה מתוק כדבש לאמה שלי,
עיניך – ימתק לי מבטן, בואי, אחות אהובה שלי,
פיך – ימתק לי אמריו, פה מתוק כדבש לאמה שלי.
שפתיך – ימתקו לי נשיקותיהן, בואי אחות אהובה שלי.
אחותי, שכר שעוריך מתוק, פה מתוק כדבש לאמה שלי,
נופת עוגת השכר אשר לך, מה מתוקה, בואי אחות אהובה שלי,
בבית לא אשבע דודיך, פה מתוק כדבש לאמה שלי,
אחותי, לא אשבע דודיך, אהובה שלי.
ביתך, ממגורה שופעת, פה מתוק כדבש לאמה שלי,
בת מלך את, לא אשבע דודיך, אוהבה שלי.
ואתה אשר היית נפשי, אשר היית נפשי , תשבע לי,
אחי, בן הכפר, אשר החיית נפשי, תשבע לי,
כי לא שלחת יד אל אישה זרה, תשבע לי,
כי לא הנחת ראש על אישה זרה, תשבע לי.
האיש הלובש למעני שני עם עדנים – שלי, אהובי, בחיר לבבי,
הבה אשביעך, אח יפה עיניים שלי, אחי, הבה אשביעך, אח יפה עיניים שלי.
יד ימינך על ערוותי תשים נא, שמאלך אל ראשי תשלח,
פיך אל פי תגיע, שפתי בפיך תטעם – אתה כה תשבע לי,
כזה וכזאת שבועת הנשים, אח יפה עיניים שלי.

מותו של דומוזי

שלוש נשים מקוננות על דומוזי: אשתו, אחותו ואימו. הקינות מתארות את החיפושים שחיפשו אחריו לשווא ואת ניסיונותיהן העולים בתוהו לבוא אליו ולנחמו בארץ גזרה. מטרת הקינות הייתה לעורר את אל הצמחייה דומוזי לקום לתחייה, לעלות מן השאול, להפרות את הצומח והחי ולהביא שפע לארץ. הקינות הושרו בפי מקוננות בדרמה פולחנית טקסית. השירים מתוך האנתולוגיה "בימים הרחוקים ההם" של שפרה הורן.

שיר קינה על דומזי – לבי חליל מספד
לבי חליל מספד, חליל מספד במדבר, אני גבירת האאנה, קדשת השמים,
אני גבירת האאנה, מוחצת ארצות הרים, ואני ננסן אם האדון,
ואני גשתננה אחות העלם, בן השמים.
לבי חליל מספד במדבר, באשר נטה אהלו העלם,
באשר נטה אהלו דמזי, באהלי, על גבעת הרועה.
לבי חליל מספד במדבר, שם, באשר נאסרו ידי העלם בעשקים,
שם, באשר נאסרו זרועות דמזי בעבותות, באשר הפקירה הכבשה טלה,
לבי חליל מספד במדבר, באשר הפקירה העז פרי בטנה.
שם במקום אשר אלוהיו גולה נידח, שם במקום אשר אמר: מי ייתן ותבוא אימי לשכון עמדי.
לבי חליל מספד במדבר, ידיו הרפות – לא עוד יניען, רגליו הרפות – לא עוד יניען…..

שיר קינה נוסף על דומזי – כה מר לה על אישה.
כמה מר לה על אישה, לאננה – על אישה, לגברת האאנה – על אישה,
לגברת אורוכ – על אישה, לגברת זבלם – אל אישה.
אבוי לאישה, אבוי לבנה, אבוי לביתה, אבוי לעירה,
לאישה אשר לוקח בשבי, לבנה אשר לוקח בשבי,
לאישה אשר נתן למות, לבנה אשר נתן למות,
לאישה אשר אבד לאורוכ, כי לוקח בשבי, אשר אבד לאורוכ ולכלב, כי ניתן למוות.
ליחידה אשר לא רחצוהו במי ארדו, ובשרו לא מרקו בבורית אשר בקודש,
אשר אלתו כאם לא נא נלוותה אליו שמה, אשר עלמות עירו לא מרטו שערן עליו.
אשר עלמי עירו לא היכו בחזם עליו, אשר כוהני עירו לא התגודדו בחרב עליו,
האלוף – לא ניתן לו יקר…..

מקורות על תרבות ודת שומר

אליאדה, מירצ'ה (2001). תולדות האמונות והרעיונות הדתיים נמרוד

ש, שפרה, & קליין, יעקב (1996). בימים הרחוקים ההם : אנתולוגיה משירת המזרח הקדום עם עובד

Burrows, Eric. Some cosmological patterns in babylonian religion in The Labyrinth, 1935 – Ed. Hooke Lon1dres1

Kramer, Samuel Noah. The Sumerians: Their history, culture, and character. University of Chicago Press, 2010.

Sitchin, Zecharia. The 12th Planet (Book I). Simon and Schuster, 1991.

Kramer, Samuel Noah. Sumerian mythology. Vol. 47. University of Pennsylvania Press, 1972.

Langdon, Stephen. Sumerian Liturgies and Psalms. Vol. 10. University museum, 1919.