אמא אדמה מגדלת את צאצאיה
האדמה היא קדושה, אדם בא מן האדמה וחוזר אליה, הרבה פעמים יש קפיצה פתאומית ולא מוסברת בתרבות האנושית, כך קרה לפני 11.000 שנה כשהמהפכה החקלאית הופיעה פתאום, יש מאין. רוב הגידולים שמשתמשים אותנו כיום בויתו אז: חיטה, שעורה, פשתן, קטניות, ובעקבותיהם עצי פרי, גפן, זית. רוב חיות משק הבית המשמשות אותנו כיום בויתו בתקופה ההיא: כלב, כבשה ועז, ולאחר מכן הבקר, חזיר, חמור וסוס.
תקופת המעבר מציד ולקט לחקלאות נקראת המעבר מהפליאוליתי לניאוליתי (בני אדם השתמשו בעיקר באבן ככלי עבודה ומכאן הסיומת ליתי – ליתוס – אבן), וכך המהפכה החקלאית נקראת גם המהפכה הניאוליתית, אנחנו נקרא לה מעבר לתרבות האלה, זה הרבה יותר ברור.
מבחינה רוחנית זה כאילו שאימא אדמה החליטה לגדל בני אדם ולהעביר אותם משלב התינוקות אל שלב הילדות, שבו הם יוצרים את תמונת עולמם בעצמם. היא נתנה להם את מתנות הצמחייה ואפשרה להם לביית את החיות שלה, היא לימדה אותם לבנות בתים מחלקים מגופה, ומחלקים אחרים לעשות כדים, ומי שניצח על השינוי וההתקדמות הפנומנלית הזו היו הנשים.
במחקר קוראים לזה "המהפכה החקלאית", אבל זה לא ממש מהפכה, אלא התקדמות והתפתחות של התרבות האנושית לקראת יתר מורכבות ואעז ואומר גם מודעות.
הופעת החקלאות
החקלאות קישרה את האדם אל מחזורי הזמן הקדוש ואל תכונות האדמה והצמחייה, היא נתפשה כמעשה מיתי דתי, שנובע מכוח האדם להכפיל ולחזק את החיים בעזרת כוחה של האלה. הפיכת האדמה והזריעה, הקציר והאסיף, היו מעשים מאגיים. העבודה נעשתה על גופה של אימא אדמה ודרשה את רשותה, זה גם היה חדירה לתחום ממלכת המתים הנמצאים מתחת ובתוך האדמה.
החקלאות מגלה באופן דרמטי את סוד התחדשות הצמחייה. לפי אליאדה, "פוריות האדמה נקשרה קשר אמיץ לפוריות האישה. כיוון שכך, הנשים נעשו האחראיות לתבואה, כי הן ידעו את "חידת" הבריאה. זוהי חידה דתית, הואיל והיא שולטת במקור חיים, אספקת המזון, ובמוות. האדמה כמוה כאישה".
הפוריות של האדמה נעזרה בכוחם של המתים והייתה תלויה בברכתם, ומכאן שהקשר עם רוחות האבות הביא להגברת היבולים (זה מסביר קבורה מתחת לרצפות בבתים ומקדשים), אלא שקשר זה היה בחסות האלה. החגים החקלאיים נקשרו בדרמה הקוסמית של התמעטות האור והתגברותו, הופעת הקור והחידלון והתחייה המחודשת של האדמה, הם נקשרו למחזורי החיים והמוות (הקציר הוא המוות), זה הביא לכניסת ממד משיחי לדת, הקיים עד ימינו.
לפי אליאדה "החקלאות הייתה המצאה נשית. הגבר, העסוק במרדף אחר הצייד או בהובלת העדרים למרעה, נעדר כמעט כל העת. האישה, בחוש ההתבוננות שלה, עמדה על התופעות הטבעיות של הקמילה והנביטה וניסתה לחקות אותן באורח מלאכותי. הואיל והאישה נקשרה למרכזים האחרים של הפוריות הקוסמית – האדמה והירח – היא זכתה ליכולת להשפיע על הפוריות ולחלקה. האישה מילאה תפקיד מכריע בתחילת החקלאות – בעיקר בתקופה שבה טכניקה זאת נשלטה בידי הנשים (בתחילת החקלאות עבודת האדמה נעשתה עם מעדרים וכלים ידניים) – תפקיד שהיא ממשיכה למלא עד היום בציוויליזציות מסוימות".[1]
במילים אחרות, אימא אדמה כרתה ברית עם אחיותיה הנשיות והעבירה דרכם את הרעיונות, צורות המחשבה והתובנות של החקלאות, ועזרה להם לפתח אותה. בתחילת מה שנקרא "המהפכה החקלאית", אופי העיבוד החקלאי היה אחר, זאת הייתה חקלאות זעירה ששילבה בין גידולים, ולא בשדות ענק, והיא נעשתה על ידי נשים. כל אישה עדרה את חלקתה, אספה וקטפה, טחנה בעצמה, ובישלה את תוצר הצמחים שגידלה. היא הכירה לעומק את צמחי המאכל והרפואה, והיה לה מעין קשר מיסטי איתם.
בחוגים האלטרנטיביים טוענים שיש רוח – אינטליגנציה לכל צמח. ביישוב פינדהורן בסקוטלנד, למשל, הצליחו לגדל כרובים לממדים של 20 ק"מ באזור חולי ושומם בזכות התקשרות עם פיות הצמחים ורתימתם לטובת בני האדם, האם זה מה שקרה עם תחילת החקלאות?
בכדי להפרות את האדמה היו משתמשים במרכיבים "גבריים", כמו למשל קרן של בעלי חיים (עד היום בשיטות חקלאות אלטרנטיביות כגון באנתרופוסופיה מפזרים בשדות אפר של קרן פרה). לעיתים זה יכל להיות פסלונים של האלה, או אפילו מעשה אוננות, אחר כך זה הפך להיות המחרשה שהובלה על ידי גברים ושוורים. החרישה של תלם הפכה להיות מעשה מאגי, והיא הייתה השלב הבא בהתפתחות החקלאות, שנתפש כחיבור בין הזכרי והנקבי.
בכדי להעצים את היבולים היו מביאים (מקריבים) מנחות, כמו למשל הזרעים הראשונים של הזריעה או היבולים הראשונים של הקציר והאסיף (כפי שקיים במנהג הביכורים בחג השבועות עד היום), לעיתים המנחות היו טיפות חלב המסמלות את העיקרון הנשי, ולעיתים זה היה התוצר של העיבוד החקלאי כגון בירה, יין או לחם אפוי. כנראה שהדם לא שיחק תפקיד חשוב, הקדושה של דם והעצם בתרבות הציידים פינתה את מקומה לקדושה של פרי וזרע בתרבות החקלאית, במקום דם אנחנו מוצאים מים נותני חיים ונוזלים צמחיים כגון בירה.
החיטה הייתה צמח הפלאים שהיווה את מזונו העיקרי של האדם. לא עוד ליקוט שורשים ופירות, ציד חיות ואיסוף בלוטים, אלא מאכל אחיד שנזרע ונקצר בידי אדם. צמח ולו תפוקה גדולה של מזון המבוססת על דרך קלה להפריד את השיבולת מהגבעול. על מורדות החרמון מצא אהרונסון את אם החיטה, ממנה פיתחו את זן חיטת התרבות, כיום החיטה היא הצמח הנפוץ ביותר על פני כדור הארץ (לפי נח הררי היא זו ששעבדה את האדם ולא להיפך).
הקדמונים האמינו שיש את רוח החיטה, היא הומשלה לאדם ומאיגוד שיבולים היו יוצרים בובות של בני אדם. בקבר היו מטמינים זרעים ומנביטים חיטה שתעורר את כוח הלידה באדם (מנהג זה נשמר עד זמנה של תרבות מצרים העתיקה ונקשר בדמותו של האל אוסיריס). איליאדה טוען שההאנשה של הכוח האקטיבי בצמחייה "מתגשמת במלואה רק כאשר יוצרים מן השיבולים האחרונות דמות, דומה ככל האפשר לאישה"[2]
הצמחים הראשונים שבויתו היו חיטה ושעורה. שעורה זה מזון עניים, עושים ממנה בירה, ערכה התזונתי נמוך מחיטה, והיא גדלה בשטחים קשים יותר מבחינת מזג האוויר והאדמה (ספר המדבר, אזורים עם אדמה דלילה). החיטה היא המלכה של הדגניים, בעלת הערך התזונתי הגבוה ביותר, ממנה עושים את הלחם. כל השאר הוא שולי.
צריך לסייג ולומר בהקשר זה שכל מה שנאמר לעיל נכון לגבי תרבות המערב, במקומות אחרים בעולם, כגון המזרח הרחוק או אמריקה, בויתו האורז והתירס כבסיס המזון העיקרי של האדם (גם הם סוג של דגניים). עצי פרי בויתו כנראה מאוחר יותר, למרות שיש כאלו הטוענים שהם בויתו כבר בתחילת המהפכה החקלאית, דבר המוצא הד בסיפורי המיתולוגיה היוונית על ממלכת אטלנטיס שהייתה אי עם הרבה עצי פרי. כך או כך, הקדמונים קטפו פרי מעצי הבר: חרובים, תאנים, אלונים וכדומה, כבר כשהיו ציידים לקטים.
במקביל לחיטה והשעורה, ששימשו ליצירת לחם ובירה, בויתו הקטניות: עדשים, חומוס ופול, וזה נתן את מנת החלבונים הדרושה לאדם לגדילה. במילים אחרות, אנשים חיו עם בזמן הופעת החקלאות מלחם וחומוס עם קצת מנות בשר מפעם לפעם, ממש כמו בכפרים של הגליל כיום. בנוסף לכך בויתה הפשתה והיא סיפקה סיבים ליצור בגדים.
במקביל לביות הצמחים האדם מביית גם בעלי חיים. בתחילה בויתו הכבשה והעז, וזה סיפק בשר ואולי גם חלב וצמר (השימוש והפיתוח של מוצרים משניים כגון גבינה התרחש בתקופה הסוף זמן תרבות האלה ונקרא מהפכת המוצרים המשניים). בשלב מאוחר יותר בויתו הבקר והחזיר, ולבסוף החמור, הגמל והסוס. אלא שכמו בכל דבר בארכיאולוגיה יש החולקים על סדר זמנים זה.
מחזור השנה
הארכיאולוג גורדון צ'יילד הוא זה שטבע את המונח המהפכה החקלאית. הוא הושפע מתורות מרקסיסטיות שראו בהתפתחות השימוש בחומר או במכונות (אמצעי יצור) את חזות הכול, והיום אנחנו נוטים לקבל את ההגדרות שלו, אבל האם ייתכן והיה מרכיב אחר ונוסף ויותר מעודן במעבר לחקלאות? בכדי להעמיק בנושא זה ננסה לדמיין תחילה את מחזור העבודות החקלאיות על פני השנה והטקסים שנלוו אליהם.
אם ננסה לדמיין את מחזור העבודה החקלאית בארץ ישראל, הרי שבחודשים ספטמבר אוקטובר הפכו את האדמה, הכינו וטייבו אותה. בחודש אוקטובר, פחות או יותר, זרעו את הזרעים שאוכסנו בכדים ולוקטו מיבול השנה שעברה. הסתיו היה עונה מאומצת שדרשה הרבה עבודה, זמן זריעת הזרעים היה חיוני והמיטבי היה לסנכרן אותו עם תחילת ירידת הגשמים, את הזמן המדויק שלהם ידעה הכוהנת הגדולה, שהיא גם זו שברכה את הזרעים ואת האדמה. כמו כן כדאי היה למצוא את סוג האדמה המתאים ולשלב את גידול האדמה במקום זה עם תקופות של גידול קטניות שיעשירו את האדמה בחנקן.
צריך להבין שגידול חיטה ויבולים אחרים בימי קדם היה שונה מהשיטות התעשייתיות והאחידות של היום, החרישה והפיכת האדמה בתחילה הייתה על ידי מעדר אבן, ויש להניח שגידלו כמה סוגים של צמחים (חיטה, שעורה, קטניות, ירקות) באותו התלם, כפי שנעשה עד היום במקומות של גידול חקלאות אורגנית (כמו הרדוף שבגליל). על ידי הגיוון מנעו מזיקים, אבל המשמעות של זה הייתה שעבודת הקציר תהיה ידנית ותחייב הבחנה בין הצמחים השונים, ואת זה הנשים עשו הכי טוב.
המהפכה החקלאית פירושה הרבה עבודה בזמנים מסוימים של השנה. האוכל של השנה כולה היה תלוי בזריעת החיטה וקצירתה בזמן, ולשם כך היה צריך שיתוף פעולה של כל המשפחה והכפר, תזמון ותכנון נכון, מחשבה קדימה, ריכוז מאמץ. כל זה הביא לרמת תחכום ועידון חדשה.
עם תחילת הגשמים בחודשים דצמבר ינואר פברואר לא היה הרבה עבודה בשדות, אולי עישוב ועידור קל פה ושם, והנשים יכלו להתפנות לעבודות הבית; תפירת בגדים, קדרות והכנת כדים לאכסון, קליעת סלים, וכו'. הגברים עסקו בעבודות הבנייה והנגרות, הכנת המחסנים, חפירת בארות, נפחות. כל זאת במידה ומזג האוויר אפשר זאת. הנשים קטפו את עשב השדה, פקעות, פטריות, הכינו מרקחות, תרופות, ובנוסף לכך זה היה צריך לטפל בילדים ובחיות הבית. חיי הכפר היו שוקקים, אבל היה גם זמן למנוחה, הרהור, העברת זמן יחדיו סביב המדורה בלילות החורף הארוכים, טקסים של הקהילה, ניבוי, התקשרות לרוחות האבות ורוחות הטבע.
עם תחילת האביב נשבו רוחות חדשות באוויר, הטבע רחש פעילות, דבורים, טלאים, וכך גם בני האדם. החיטה הרימה ראשה וכך גם עשבי הבר. לפתע היה המון עבודה לעשות, לנקש את העשבים השוטים, למנוע מבעלי חיים לאכול את היבולים, להתפלל בכדי שהיבולים יבשילו במהרה ושיהיו פרקי גשם אחרונים שיביאו אותם לשיא. גם משק החי הצריך עבודה רבה, העזים והכבשים המליטו טלאים וגדיים, זה חייב טיפול והביא לחליבה ורעייה אינטנסיבית, העצים והשיחים ששימשו את הבית חייבו גיזום. בני אדם קטפו את הפירות ראשונים – השקדים כבר בתחילת האביב. זה היה זמן של איסוף עשבי מרפא ומאכל שצמחו בשפע בטבע.
ובחודש מאי כולם היו עסוקים עם הקציר, עוד ועוד שיבולי חיטה שנקצרות במגל ידני, נאספות לאלומות, אנשים נמצאים בשדה מהנץ החמה ועד צאת הנשמה, יש כאלו שישנים בשדות והנשים מביאות להם מים בכדים ולחם. כולם קוצרים את התבואה, ילדים נשים וזקנים, כל אחד כפי יכולתו. אלו היו כמה שבועות של שיכרון חושים. לא כל השדות הבשילו באותו הזמן, היו כאלו במרומי ההרים במקומות עם אדמה ענייה, והיו כאלו בעמק עם אדמה כבדה ששמרה את המים. החיטה אהבה אדמה כבדה אבל מנוקזת, והיא צמחה בכל מקום, וכמותה גם השעורה והדוחן, הפול והחומוס, שגם אותם צריך היה לקצור.
היו גידולים שהבשילו מוקדם, והיו כאלו כמו החומוס והפול שהבשילו יותר מאוחר. כל הזמן היה צריך לקצור ולאסוף, וצריך היה לעשות זאת בזמן, בכל מזג אוויר, שזה אומר גם בימי החמסין החמים וגם בימים של גשם, באופן יסודי ומתמיד. הנשים היו טובות בכך הרבה יותר מהגברים, הן יכלו לכרוע על רגליהם כל היום ולא לקום למחרת עם גב תפוש, הם ידעו מה זאת התמדה וכוח סבל, שרו שירים בזמן שהן קצרו את השיבולים בשדה והתחברו לרוח של אימא אדמה.
לקראת סוף יוני תחילת יולי הסתיימה העבודה של הקציר, במקביל אליה הייתה עבודה של דיש, איסוף האלומות, אכסון הגרעינים והקש לשנה הבאה. הרבה מעבודות אלו נעשו בידי הגברים, במיוחד הדיש והאיסוף והשינוע. כך או כך, בסוף יוני כולם היו מותשים, מזג האוויר התייצב והורגשה ניחוחות של קיץ. הפירות הבשילו על העצים ואפשר היה להתפנות ולקטוף אותם, הגדיים והטלאים גדלו ועמדו כבר בזכות עצמם, המחסנים היו מלאים. עתה החלה התנועה המתמשכת לקראת השנה הבאה, הכנות לקראת המחזור הבא של הגדילה, עיבוד והכנת היבולים כך שיספיקו למאכל למשך שנה שלמה.
הגרעינים אוכסנו בכדים או בממגורות גדולות שנבנו כך שהם יהיו מוגנים מפני מזיקים. העתיד של החיים היה תלוי בממגורות אלו שעליהן השגיחה האלה, חלקן היה מעל האדמה ורובם בתוכה, מתחת לה (בבורות איסוף). הפשתן שנקצר אוכסן במקומות מיוחדים ושימש לייצור בדים ובגדים במשך כל השנה. העשב שנקצר שימש לבניית הגג, מחצלות על הרצפה וקליעת סלים. החומוס, פול ושעועית אוכסנו בכדים מיוחדים שאותם הכינו בתקופת החורף ועליהם סימנים המביאים ברכה, מילים ונוסחאות קסם בשפתה של האלה.
האלה הייתה נוכחת בכל מקום, דיברו איתה, ביקשו ממנה בקשות, תקשרו איתה. היא הייתה אחראית על מחזורי הגדילה והצמיחה, ובאותה מידה גם על הריקבון והקמילה. לא רצו שהזרעים ירקבו ולכן היה צריך להכניס בהם את כוחה המאגי, ולו רק בכדי שאפשר יהיה להשתמש בהם ללידה – זריעה בשנה הבאה. הזרעים הטובים ביותר נאספו על ידי הנשים שהיו מיומנות לכך במיוחד וידעו להבדיל בין זרע לזרע, צמח לצמח, בכדי שישמשו לזריעה בשנה הבאה. הם אוכסנו בכדים מיוחדים שעליהם ייצוגים של האלה. היא נתנה להם מכוחה במשך כל חודשי הקיץ, נעזרת בחומה ואורה של השמש, בכדי שיגיעו למלוא עוצמתם בזריעה של השנה הבאה, ויתנו יבול נאה באביב שלאחר מכן. לא לכל כפר היו את אותם זרעים, הנשים טיפחו את הזרעים במקדשים מיוחדים, והיו כפרים שהצטיינו בכך במיוחד, זרעים טובים הצריכו פחות עבודה והביאו יותר ברכה בשנים שלאחר מכן.
חודשי הקיץ היו זמן של עבודה, ולמרות זאת לא כל כך אינטנסיביים כמו האביב. תמיד היה מה לעשות, אבל אפשר היה להימנע מעבודה במשך כמה ימים ולא היה נגרם נזק, וכך עם תחיל הקיץ התאספו האנשים במתחמים – אזוריים מקודשים כגון גלגל רפאים ברמת הגולן או גל יתרו בגליל. לאחר שלושה חודשים של עבודה מאומצת היה צריך מעט מנוחה. זה היה גם זמן של ערבוב בין המינים. המאגר הגנטי של רוב הכפרים לא אפשר התפתחות והתקדמות, ולכן האלה הורתה להם להיפגש ביניהם ולחבר את היסוד הנקבי והזכרי. מבחינת המקומות הקדושים זה היה חיבור של שמיים וארץ, יום ולילה, שמש ומתחמים של אדמה, בהם נערכו טקסים ביום הארוך בשנה. מבחינת בני אדם זה היה הזמן של מפגש בין המינים, מקום וזמן שבו בני אדם מצאו את בנות או בני זוגם.
עם הגעת הימים הארוכים בשנה התקיימו במשך כמה ימים טקסים של ריקודים ומוזיקה במתחמים מקודשים, שלימים זוהו עם מעגלי האבנים, במהלכם הייתה הבאת מנחות מהיבול של השנה הקודמת והתכוונות אל הכוכבים וזריחת השמש והירח, בנוסף לכך בלילות היו מפגשים בין גברים ונשים בשדות. במהלך הימים והטקסים הללו התקיימה מסורת הנישואין המקודשים בין הכוהנת לגבר שבו היא בחרה מבין החוגגים, שהוכתר למלך הצמחייה ליום אחד (ולימים למלך האלון או היער).
וכך, בחודשים שלאחר המפגש, חודשי הקיץ החמים של יולי אוגוסט, היו הגברים הופכים את האדמה, ועם הזמן גם חורשים אותה. הניסיון הראה שאם הופכים את האדמה בקיץ ומתחחים אותה חלק גדול מזרעי העשבים הרעים המתחרים בחיטה נעלם. האימא הגדולה (שבדרך כלל הייתה אחת מזקנות השבט או כמה מהן) שלחה אותם למלאכת יומם מדי בוקר, היא הייתה אחראית על סידור העבודה של הכפר – שבט, וכולם כיבדו אותה. היה ברור שהיא יודעת מה לעשות ומתי, ולשמוע להנחיותיה יביא ברכה לכולם, היא הייתה בקשר עם אימא אדמה וידעה מתי ירד הגשם, מה טיבה של אדמה זו או אחרת, ואילו עשבים יצמחו בה ואילו לא.
עם בוא הסתיו והלילות הקרירים הראשונים החלו להתכונן למחזור עבודות חקלאיות חדש, וחגגו את השנה החדשה בבוא יום השוויון (21.9), זה גם היה הזמן שלאחריו החלו לרדת הגשמים הראשונים.
בתים
הבתים הראשונים בעולם נמצאו כנראה בארץ ישראל (התרבות הנאטופית לפני 15.000 שנה), הם היו עגולים בדרך כלל וקטנים (מעין סוכות). עם תחילת המהפכה החקלאית אחד הדברים הכי משמעותיים שקורים הוא שאנשים בכל העולם עוזבים את המערות ועוברים לגור בבתי קבע בכפרים. המרחב המקודש עובר מהמערה לבית. לפי תמר נוי "בישובי הקבע הקדומים התפתח קשר עמוק ומיוחד למקום המגורים, ובמעגל רחב יותר – הקשר למקום המחיה. בית המגורים, על הפעילות שנעשתה דרך קבע בין כתליו ומסביבו, היה למוקד של חיי המשפחה, ומכאן אפשר לשער את חשיבותו ואת מאפייניו המובהקים בתרבות הניאוליתית (תרבות האלה). מעמדו המרכזי של הבית בחשיבתם של בני התקופה משתקף במנהג של קבורת המתים בבית".
אפשר לומר בצורה ספרותית שאם המערה נתפשה כרחם של אימא אדמה, הרי שבני אדם עוזבים את הרחם, ומקימים לעצמם מקום אלטרנטיבי של התחברות בין שמיים וארץ, סוג כלשהו של מקדש חיים. אלא שלשינוי יש משמעות עמוקה יותר מזה, בזמן שהשבט נדד או גר לתקופה ארוכה במערה, היחידה החברתית הייתה של 20-25 אנשים שהיוו מעין משפחה מורחבת. הבתים הראשונים שנבנים הם חדר (בתחילה עגול ואחר מכן מלבני) המתאים למגורי משפחה אחת, אימא ואולי גם אבא וילדים. רק הרבה שנים אחר כך החלו לגור בבתי חצר ענקיים שיכלו להכיל משפחה מורחבת.
לפי מיכאל רפנברוק בתהליך יצירת חברה וסידור העולם האנושי חייבים היו להיווצר הגבלות, הפרדות, חלוקות ומעברים סלקטיביים בין תחומים (ממברנות), בכדי שאפשר יהיה לרכז מאמץ ולהגדיר חיי חברה ואדם, ולכן גבולות ומכלים שונים היו בעלי חשיבות רבה להתפתחות. הבנייה של בית היא יצירת מעין מיכל כזה, הפרדה של המוגן מהחשוף, המוכר והקרוב מהרחוק, הפראי מהתרבותי, העולם של החיים מעולם המתים, החול מהקודש. בניגוד למערה הבית היה כל כולו מעשה אנוש, גם כיום אנחנו גרים בבתים, אך בתרבות האלה היה לבית משמעות עמוקה הרבה יותר מכיוון שהעולם שלהם היה מלא רוחות ונתפש כניסי ופלאי.
הבית ייצג עבור האדם החדש את המרכז שלו, באמצעו היה בדרך כלל עמוד או אביזר כלשהו (לעיתים מקום האש) שנתפרש כציר עולם. התפישה של האדם את סביבתו היא טופוצנטרית, כלומר מחייבת נקודת התבוננות שהיא מעין מרכז, רפנגלוק טוען שמרגע שהאדם נעמד על רגליו הוא יצר מעין מרכז, המחלק את המרחב לפי הכיוונים הקרדינליים ויוצר קשר בין למעלה ללמטה. וכך, הנטייה האנושית למרכז את העולם, ליצור מרכז, היא מוטיב אנתרופולוגי אפריורי, שקורה בעקבות העמידה של האדם, תחושת שיווי המשקל יוצרת את ציר העולם הראשון המחבר בין הנדיר, המקום שבו אדם נמצא והזניט (כלומר ממרכז כדור הארץ דרך הגוף העומד ישר אל השמיים), ציר העולם עובר לשכון בתוך הבית.
אליאדה טוען שמאז והלאה האדם מחפש את המרכז שבו הוא יכול להיוולד מחדש. כל בית ומקום מגורים מאורגן סביב מרכז מיתי כלשהו, היוצר את חוויית השייכות הקדושה. הבית במובן זה הוא חיקוי של העולם, מקום מושבם של האלים, מרכז היקום. ואכן הבתים הראשונים הם רדיאליים או מרובעים, ובכך עוזרים לחוויית הארגון והמרכוז.
קירות הבית נתפשו על ידי הקדמונים כממברנה סלקטיבית המכניסה פנימה אנרגיה וחומר. לקירות היה צד פנימי וחיצוני והם בו זמנית הפרידו וקישרו בין הפנים והחוץ ועל ידי כך גם נתפשו כמחברים בין עולמות, ולכן מוצאים עליהם ציורים מאגיים. פתחים בקירות אפשרו מעברים ממציאות אחת לאחרת, ומכאן החשיבות (קדושה) של דלתות ושערים. הם נתפשו כפתח אופקי לממד וורטיקלי תלת ממדי של הבית כציר עולם.
הבתים נתפשו כישות חיה, לעיתים כגוף אדם בעל חלקים שונים שמקבילים לחלקים בבית (כמו בסטפטה וודה ההודית). בנוסף לכך האקולוגיה כולה נתפשה כישות חיה, אורגניזם בעל חלקים שונים שיש לו חומר ורוח. משחקי האור והצל הוסיפו ממד נוסף לארכיטקטורה של הבתים, הכניסה של אור מפתחים בגג או בקירות האירה חלקים שונים של הבית וסיפרה על מהלך הזמן, ולעיתים גם את המיתולוגיה המקומית[1].
הבית הפך להיות מקום של חיים, תרבות, משפחה, מפגש בין זכרי לנקבי, גדילה, התקדשות ותפילה, וגם מקום של שינה שבמהלכה עוברים למקום – ממד אחר. בתרבות האלה הבית היה גם מקום של הולדה ומוות, הוא נתפש כחיקוי של המיכל הקוסמי שבתוכו נולדים ומתים החיים, שבו אדם יכול לעבור שינוי ממצב זמני למצב נצחי, ולכן השלדים נקברו מתחת לרצפה. רוחות האמהות הפכו בצורה זו חלק מהבית, הדריכו ועזרו לאנשים החיים בו.
בתחילת התיישבות הקבע בני אדם בנו בעיקר באבן, לפני 9000 שנה הם ירדו מההרים לעמקים וזה מתלווה לתחילת השימוש בטיט. את הטיט היו מערבבים עם קש ויוצרים לבנים ששימשו לבניית סוג הבתים החדשים (לבני בוץ), אז גם קורה המעבר הסופי לחקלאות שמבחינת הארכיאולוגים מתרחש בתקופה הקדם קראמית ב' מ8500 לפנה"ס ועד 7000 לפנה"ס (כלומר לפני 9,000 שנה – תחילת זמן תרבות האלה).
עם תחילת השימוש בלבני בוץ מופיעים בתים מלבניים עם רצפות טיח שהיו כפולים ומרובעים בגודל. אפשר לראות את המעבר הזה בישובים הניאוליתיים (תחילת זמן תרבות האלה) בפטרה בירדן. בתקופה זו מופיעים בעבר הירדן בתים גדולים מאבן עם רצפת טיח, דלתות וחלונות, שהשתמשו לבנייתם בלוחות אבן גדולים ומהוקצעים ובנו אותם בשתי קומות, וזה לפני קרוב ל10.000 שנה! אלא שבתים מסוג זה התגלו רק בעבר הירדן. נדמה שהתרבות ברמות של הגלעד ומואב הייתה מפותחת יותר מזו שבישראל, ואולי יש לכך הד בתנ"ך בהיות מקומות אלו מקום מגוריהם של קוסמים וענקים. כך או כך, בישובי תרבות אלה ידועים ברחבי העולם כגון צ’טלהויוק בטורקיה או ווינצ'ה בדנובה הסרבית מתגלים בתים מתקדמים עם טכנולוגיות משוכללות וחכמות של בידוד, חימום, אור וחלוקת חלל.
בקברים של תרבות האלה התגלו מודלים מיניאטוריים של בתים, שלעיתים הכילו בתוכם עצמות של נפטרים (כמו גלוקסמה) זה מראה על החשיבות המיתית והרוחנית של בתים, שהחלו להגדיר מזמן זה והלאה את תרבות האדם.
כפרים
העולם האנושי השתנה תכלית השינוי עם התחלת החקלאות והמעבר לבתים במקום נדודים ומגורים זמניים במערות, מרכיב נוסף של השינוי היה מעבר לכפרים, מכיוון שאם עד אז היחידה החברתית הייתה שבט שמנה 20-25 איש, הרי שמעתה אדם התגורר בכפר, שבו יש בנוסף אליו עוד כמה מאות או אלפים של אנשים. התפתח צורך בכוח מאחד של החברה, וזאת הייתה האלה.
השבט נדד ממקום למקום כשהוא נושא את מטלטליו אתו וכל האדמה הייתה ביתו. הכפר היה מקום מגורים של קבע שאפשר ליצור בו עולם. הבתים הראשונים נועדו למשפחות גרעיניות: אימא, אבא וילדים. אלא שהיה צריך כוח מלכד למשפחה הגדולה, שהפכה להיות כפר בן מאות אנשים, כוח מלכד שיחליף את הנדודים והגורל המשותף, וזה היה האמונה באלה.
קשה להגזים בחשיבות המעבר למגורים בבתים של קבע וכפרים, במקום לחיות חיים של נדודים. והשאלות שנשאלות הם כיצד היום הכפרים הראשונים מאורגנים? מי ארגן אותם? האם הייתה תכנית על? האם הבתים, לדוגמא, היו סמוכים אחד אל השני ואפילו נשענים אחד על השני, כפי שמופיע בצ’טלהויוק בטורקיה, או שהם היו נפרדים?
בצ'טלהויוק, לדוגמא, הבתים היו מחוברים למעין קונגלומרט אחד, שבו עוברים מבית לבית דרך הגגות שמהווים משטח מחובר, ונכנסים את היחידה הבית דרך פתח בגג. במקרה כזה משמעות המגורים בכפר היא שאנשים מעורבבים אחד עם השני, שומעים מעבר לקיר את דיבורי השכנים שלהם, ומבצעים יחדיו עבודות תחזוקה ובנייה, המבנה החברתי הנובע מסוג כזה של כפר שונה ממבנה חברתי הקיים בכפר שבו הבתים רחוקים ומבודדים אחד מהשני.
הכפר הראשון שמופיע בעולם הוא יריחו, והנה למרבה ההפתעה נמצאו בו מבנים כגון המגדל והחומה שחייבו התגייסות של כל הקהילה והשקעת זמן משותפת רבה, ומכאן שהיישוב (כפר) נתפש על ידי הקדמונים כישות בעלת חיים משל עצמה. ראינו עד כה שעם המהפכה החקלאית מופיע ומתקדש הסימבוליזם הקוסמי של המעון, וכנראה שבמקביל לכך קורה תהליך דומה ברמה של הכפר. קיום בישוב קבע "ארגן" את העולם בצורה שונה מזו של הנודדים.
הכפר ייצג דמוי עולם Imago Mundi, כשבתוכו יש חלקים שונים המתייחסים לקוסמוגניה של היקום. במרכז הכפר היה בחלק מהמקומות מקום שהיה מקדש או נתפש כמקודש, ולרוב הוא היה קשור לעבודות החקלאיות ובמיוחד לאכסון התוצרת החקלאית ולסדנאות המלאכה כגון אריגה, קליעה וקדרות. שיתוף הפעולה בין נשות הכפר היה הרבה יותר נרחב מאשר בימינו, מחקרים הראו שבחלק מהכפרים בישלו את האוכל ביחד (ולא כל אחד בביתו), ובוודאי שאת המלאכות כגון הקליעה והקדרות עשו ביחד בסדנאות משותפות שהיו גם מקדשים לאלה.
בחלק מכפרי תרבות האלה התגלו רחובות מסודרים בצורת שתי וערב המכוונים כלפי רוחות השמיים, בשער הגולן, לדוגמא, נמצאו רחובות סלולים (בטיח), בחלק מהכפרים נמצאו בארות, ולעיתים גם ממגורות משותפות, וזה חייב השקעה כספית ציבורית. כנראה שהארגון של הכפרים היה על ידי מועצה של נשים כוהנות או נציגות שבטים וההחלטות היו מתקבלות בהסכמה, כפי שקיים בחברות מטריארכליות אחרות.
חלק מפולחן האלה היה ריקודים, אי אפשר לרקוד בחיק המשפחה הגרעינית וקשה גם לעשות זאת במסגרת השבט, המגורים בכפרים אפשרו מעגלי רוקדים גדולים מלווים במוזיקה ותיפוף אקסטטי, בהנהגת נשים כוהנות, שמאנים ושמאניות. האלה ביקשה להמשיך את מנהג העלייה לרגל למקומות הקדושים (כפי שנעשה במסגרת המסע המקודש), בכדי לחגוג שם מאורעות מיוחדים בשנה כגון היום הארוך ביותר ותפילות הגשם. וכך, הפולחן של האלה התקיים ברמת המשפחה, ברמת הכפר, וברמה האזורית, שבו השתתפו כמה תושבי כפרים יחדיו.
השאלה הגדולה היא האם בכפרים היה ריבוד חברתי? הבדלי רכוש ומעמד בין האנשים? התשובה (למרות שהיא מורכבת) היא שזה לא קרה, לפחות לא באופן בולט. האלה הנחתה את בני אדם לערכים של מודעות, אחריות, הקשבה והתחשבות, ולכן ההחלטות בתוך הכפר היו מתקבלות במשותף, הערך של הנתינה הביא לעזרה הדדית, והערך של האחריות לכך שכל אדם יגדל את מזונו בעצמו לא יהיה סמוך על שולחנם של אחרים, ומנגד לא ינצל אחרים לטובתו. וכך, החפירות הארכיאולוגיות מגלות שבאופן כללי לא היה הבדל בין הבתים השונים בכפר, וגם אין הבדלים משמעותיים בקבורה של האנשים. הארכיאולוגית קלר אפשטיין (לדוגמא) גילתה עשרות כפרים מהתקופה הכלקוליתית (סוף זמן תרבות האלה) בגולן, שבהם כל הבתים שווים.
בבתים יש התפתחות במהלך השנים, במקום בקתות עגולות המתאימות למשפחה גרעינית נבנים בתים מלבניים שאפשר להוסיף עליהם אגפים ובמקומות מסוים מופיעים גם בתי חצר גדולים שבהם התגוררו כנראה עשרות אנשים ביחד, אולי משפחה מורחבת. עם הזמן, ולמרות מה שכתבתי קודם לכן, יש גם הופעה של ריבוד חברתי, הבדלים בין הבתים והקברים. אבל כל זה לא גורע מאופי התקופה. עדיין אין מלכים, שליטים, תרבות עירונית שמפרידה בין אנשים ובינם ובין הסביבה. הכפרים היו פרוזים (ללא הגנה), ואם מופיעה בהם חומה – כמו ביריחו, הרי שתפקידה הוא לא להגנה אלא מאגי סמלי, לסמל את הגבול בין הכאוס לקוסמוס שאותו מהווה מושבה האדם.
בחלק מהכפרים אנחנו מוצאים מבנים מיוחדים כגון המגדל ביריחו. המבנים הללו חייבו התגייסות של כולם. בנוסף אליהם היו אתרים קדושים מחוץ לכפרים כגון מעגל האבנים ברוג'ום הירי או תל האבנים בגל יתרו, שגם הם חייבו התגייסות ציבורית. מה שאני מנסה להגיד הוא שבכדי לקיים חברה צריך דבק מחבר, מערכת אמונות וערכים משותפת, וזאת מה שהייתה תרבות האלה. היא זו שחברה בן בני אדם, שהביאה לידי כך שישתפו עפולה מרצון, יתרמו ויתנו מעצמם ויחיו בשלום, הרמוניה ושגשוג אחד עם השני.
מאמרים על הפרהיסטוריה
תיאוריות אלטרנטיביות
בחוגים האלטרנטיביים ישנה טענה שלפיה ההיסטוריה כפי שאנו מכירים אותה כיום היא רק מחזור אחד מני רבים, ושלפני המבול ותקופת הקרח האחרונה היו מחזורים נוספים של היסטוריה אנושית, שעקבות שלהם נשארו באגדות ובמיתולוגיה, כגון זו של אטלנטיס. מורים רוחניים חשובים, כגון פטר דנוב בבולגריה ורודולף שטיינר באוסטריה, טענו שאכן היו תרבויות עבר מפותחות שנמחקו עקבותיהם, ושהיו להן טכנולוגיות מתקדמות שאין ברשותנו כיום, ואולי גם קשר עם אנשים מחוץ לכדור הארץ.
לפי ספרו של הארי סלמאן, פרופסור הולנדי הקרוב לחוגי האחווה הלבנה והאנתרופוסופיה,[1] הכול מתחיל בקיומה של יבשת אבודה בשם אטלנטיס, בצפון האוקיינוס האטלנטי. ביבשת זו, המוזכרת אף בכתביו של אפלטון, התפתחה תרבות אנושית מתקדמת, השונה מזו שאנו מכירים כיום. תרבות זו הגיעה לשיא לפני 20,000 שנה, אלא שאז החלו לפקוד אותה אסונות אפוקליפטיים, שבסופו של דבר הביאו לשקיעתה בים ולהיעלמותה הסופית לפני 10,000 שנה. האסונות הביאו לגלי הגירה של מלומדים וחניכים למקומות שונים בעולם, שם הקימו מרכזי לימוד וחניכה.
באטלנטיס האבודה היו שני סוגים שונים של חניכה: הענף הצפוני הוביל לידע של סודות הטבע והמקרוקוסמוס, מקום מושב השכל והאלים האולימפיים, ספֵירות הכוכבים והמלאכים. ואילו הענף הדרומי הביא לעולם הפנימי של הנפש, מעמקי האדמה והמיקרוקוסמוס. זה היה עולמה של אלת האדמה והאלים הכתוניים (אלים הקשורים אל האדמה ומה שמתחת לאדמה דוגמת ארוס, דיוניסוס והאדס).
לפי סלמאן, פליטים וגלי הגירה מאטלנטיס הגיעו לאירופה בשני נתיבים עיקריים: האחד מדרום דרך אזורי הים התיכון, והשני מצפון דרך אזורי מרכז וצפון היבשת. ההגירה הצפונית הביאה איתה את ענף הידע הצפוני והתגשמה בעמים ההודו-אירופאיים, ואילו ההגירה הדרומית הביאה איתה עת ענף הידע הדרומי והתגשמה בעמים השמיים. הפיניקים ועמי מזרח הים התיכון הקדומים היו צאצאי גל הגירה שלישי.
הפליטים מאטלנטיס הקימו בכל העולם, ובמיוחד באירופה, מרכזי מסתורין ולימוד. המפגש בין הענף הדרומי של ההגירה לבין הענף הצפוני התרחש על אדמת אירופה והיה פורה במיוחד. בזמן שיא תקופת הקרח – לפני 16,000 שנה – כשאת לונדון כיסה קרחון בגובה שני קילומטר, מרכזי התרבות היו באיטליה, בספרד, ובמיוחד בבלקן. במרכזי התרבות (המסתורין) שנוצרו התרחש תהליך יסוד האדם החדש, ההומו סאפיינס, שהחליף את האדם הניאנדרטלי, כגיבוש של כמה אוכלוסיות: הציידים, החוואים, הדרואידים, בוני האתרים המגליתיים, האמנים, הרועים, הכורים והסוחרים.
לתרבויות שהופיעו באירופה יש תפקיד, שעדיין לא הסתיים, בפיתוח האגו ויכולת הנפרדוּת (אינדיבידואציה) האנושית, שתביא, בסופו של תהליך, ליכולות של הכללה, הארה, יצירה ומימוש ברמה גבוהה יותר.
סלמאן איננו היחיד המאמין בקיום אטלנטיס. לפי שטיינר, אטלנטיס חוותה קטסטרופות שונות לפני 50,000 שנה ו-28,000 שנה. פליטים מהמרכז הנבואי הצפוני של יופיטר היגרו למרכז אסיה בהנהגת מאנו, שנקרא גם נוח. בדרכם הם השאירו קבוצות שונות באירופה. מנו הקים קהילת כוהנים ואחווה מצפון לטיבט. משם יצאו לפני עשרת אלפים שנה שליחים, שנקראו שבעת הרישים, להודו, וכן למצרים ולמקומות נוספים. משם הגיע זרתוסתרא, ומשם יצאו אנשים למזרח התיכון ולאירופה באלף הרביעי לפני הספירה.
[1] Harrie Salman. Europe: a Continent with Global Mission. Kibea, Sofia 2009.
ראו הצעות לטיולים בישראל ובעולם בנושא זה
