הזרם הסופי באסלאם – מבוא

בעקבות הסוּפים

הסוּפים הם הזרם המיסטי של האִסלאם, שהתחיל כבר במאה ה-8, כמאה וחמישים שנה לאחר מות מוחמד, והגיע לעמדת בכורה בעולם המוסלמי במאות ה-11–14, עת התגבש למסדרים שנתמכו בדרך כלל על ידי השלטונות. באימפריה העותומאנית היה לסוּפים תפקיד מכריע ובמיוחד בבלקן, שם הם היו ועדיין עודם הזרם המרכזי.

האִסלאם שהתפשט ומצא בית ברחבי העולם הלא ערבי הוא אִסלאם רך, הדומה לנצרות המיסטית, שמובא להמונים על ידי אנשים קדושים, עושי נפלאות, המדגישים אהבה וקבלה, אחווה ועזרה לאחר כדרך חיים.

בראשית הייתה המילה

משמעותה של המילה “סוּפי” אינה ברורה, ומתאים לאופי הסוּפי שכך הוא הדבר. יש אומרים שמקור השם “סוּפים” הוא במילה “צוף” – צמר, שהרי הסופים הראשונים היו לבושים במעיל צמר גס, כמו הנזירים הנוצריים, או לחילופין הבודהיסטים, שהתריסו בלבוש הפשוט שלהם כלפי העולם.

יש אומרים שמקור השם “סוּפים” הוא במילה “צופים”, שמתייחסת לכך שהאנשים הקרובים למוחמד היו צופים מהמרפסת במהלך התפילות שנערכו בביתו. אנשים אלה היו חוג סגור שלהם העביר מוחמד את תורתו הנסתרת.

יש אומרים שמקור השם “סוּפים” היא מהמילה “סופיה” – חוכמה ביוונית.

כך או כך, הסוּפים ממשיכים למעשה מסורות חוכמה שהיו קיימות בעולם לפני האִסלאם – מסורות של המיסטריות היווניות או הרומיות, של הנביאים היהודים ועוד.

מקור השם אינו חשוב כל כך, מעבר לעניין האינטלקטואלי. חשוב הרבה יותר מה שהוא מסמל. אלא שגם כאן, ההגדרה של מה היא ה”סוּפיוּת” לא לגמרי ברורה. הסוּפים הם אלה שהולכים בדרך הסוּפית. אך מהי הדרך הסוּפית?

ננסה להיעזר, לצורך בירור העניין, בהגדרות שנתנו כמה מהמורים הסוּפיים לגבי דרכם:

“האל גורם לך למות לעצמך ולחיות בו.” (ביסטמי)

“הסוּפי הוא אחד שממעמקי מודעותו האל מדבר, בעוד שהוא נשאר שקט.” (נקשבנד)

“סוּפיזם הוא עלייה תלולה שלא משאירה מקום לשלווה או מנוחה.” (גונאיד)

“הסוּפי הוא אדם שלא מחזיק בשום דבר ולא כבול על ידי שום דבר.” (אבו אל חוסיין אננורי)

“להיות סוּפי פירושו לוותר על הדאגות, ואין דאגה גרועה יותר מאשר עצמך. אתה מופרד מאלוהים והדרך לאלוהים היא אך צעד אחד – הצעד מחוץ לעצמך. מי שיודע את עצמו יודע את אלוהים.” (אבו סעיד ממיהנה)

“מה שמיוחד לסוּפים אינו יכול להילמד אלא רק להיות מושג על ידי ניסיון ישיר, אקסטזה ושינוי פנימי.” (אל ראזלי)

“סוּפיזם הינו בית ספר של מצבים ספיריטואליים. לא שיחות. סוּפי זה משהו להיות, לא משהו לקרוא עליו.” (דוקטור נורבקש מהמסדר הנימטוהלי)

ולבסוף, מכיוון שמצבים רוחניים אינם יכולים להיות מבוטאים במילים, הכריזו שייח’ים סופיים: “מה שיכול להיות מבוטא במילים איננו סוּפיוּת”. או כמו שאמר רומי, גדול המשוררים הסוּפיים: “כשבאה האהבה, אני מתבייש בכל מה שאמרתי אי פעם על האהבה”.

דמות מוחמד

עבור הסוּפי, מוחמד איננו רק האישיות הנקראת מוחמד, או הדמות ההיסטורית, או דמות הנביא, המנהיג והאישיות המוסרית-דתית המופיעה בקוראן. עבור הסוּפי מוחמד הוא משהו הרבה יותר גדול מזה. מוחמד מייצג את “האדם השלם”, אור האמת, הארכיטיפ האנושי. הוא האור הראשוני שדרכו יצר אלוהים את העולם ושדרכו אפשר לחזור לאלוהים. מוחמד הוא האור על גבי האור, זה ש”מנחה את אשר יחפוץ”.

כשנגר יוצר כיסא, לדוגמא, יש לו בתחילה, בדמיון, את התמונה של מה שהוא רוצה ליצור, ורק אחר כך הוא ניגש למלאכת היצירה עצמה. באותו אופן אלוהים יצר את העולם והבריאה. בחדית’ (מסורת שבעל פה) סוּפי חשוב ומפורסם (חדית’ קודסי) אלוהים מסביר את עצמו ואת המניע ליצירתו כך: “הייתי אוצר חבוי ורציתי להיוודע”.

אלוהים רצה אם כן לדעת ולהכיר את עצמו. ייתכן שהוא גם רצה שיכירו בו ויידעו אותו במצבו, טרם הבריאה. כשהוא היה הכל, הוא לא יכל להיוודע. ניתן להכיר את עצמך רק דרך משהו אחר, בדיוק כפי שכדי לראות את פניו, זקוק האדם למראה. זוהי השתקפות. לפי רעיון זה אלוהים יצר את הבריאה, שכפועל יוצא ממנה נוצר העולם, בכדי שהבריאה – העולם – תשקף לאלוהים את עצמו, כדי שהוא יוכל לדעת את עצמו.

מהו אותו דבר הנמצא בעולם שיכול להחזיר את אלוהים לאלוהים? שיכול להכיר באלוהים? להעיד על נוכחותו? על גדולתו? לשקפו? הדבר הזה הוא האדם. לא כל אדם. אנשים יכולים להיות גם אתיאיסטים, יצריים, ואף “בהמות”, כלשון הביטוי, ולא למלא את התפקיד שיועד להם. רק האדם השלם, שניקה את לבו, שהתנקה מעצמו, שהתעלה מעל האני הנחות שלו והתגבר על יצריו – יכול להכיר בנוכחותו של אלוהים במלואה ולשקף את האור האלוהי כמו בראי. אותו אדם משקף עבור האלוהים את האלוהי שבתוכו ומחוצה לו, כמו ירח שמשקף את אורה של השמש, בכדי שאלוהים יוכל לראות את עצמו. רק הוא יכול להלל את האלוהים כראוי.

כשאלוהים יצר את העולם ואת הבריאה, הייתה בדעתו מטרה אחת והיא: ליצור אדם מושלם כזה, שיוכל לתת חזרה לאלוהים את עצמו. “האדם השלם” הוא המטרה שלשמה נוצר כל היקום, והוא גם הדמות שבדמותה נוצר כל היקום. האדם השלם הוא רעיון, אידיאה, ובתור שכזה, היה קיים עוד לפני שכל דבר אחר היה קיים. הוא האור הראשוני, וממנו נוצרו אחר כך כל האורות האחרים, ממנו התפתחו כל האידיאות האחרות.

דמותו של מוחמד אצל הסוּפים מקבלת ממדים מיסטיים מעל ומעבר לכל מה שמופיע בקוראן. מוחמד הוא שליח אלוהים, נביא, אבל לא סתם נביא, אלא חותם הנבואה. הוא האדם השלם, הדמות שבחותמה הכול נוצר, והוא גם המעטפה שאמורה להכיל את כל שיבוא.

מוחמד – חותם הנבואה וחותם הקדושים, חי לפני לידתו עם אלוהים, בנוכחות השמימית. הוא היה היצור הראשון, הגדרת העצמיות הראשונה של האבסולוטי. הוא היה קיים בתור רוח, רעיון, אידיאה. חלק מהאלוהים שנועד לחזור אל עצמו וממנו כל העולם נוצר. כל השליחים, כל הנביאים, כל הקדושים שבאו אחריו – כולם קיבלו השראה מאורו של מוחמד. ככזה, מוחמד הוא מעבר לזמן. הוא הרוח הפעילה הנצחית ביקום, המופיעה בשרשרת אינסופית של קדושים.

לידתה של תורת הסוד

הסוּפיוּת המתחילה למעשה ממוחמד, אבי האִסלאם. הוא חי בחצי האי ערב במאה ה-7 לספירה. למזלו הטוב הוא יכל להקדיש מעיתותיו לחיפוש הרוחני, וכך היה מבלה את זמנו בהתבודדויות, מדיטציות, תפילות וכוונות, עד שיום אחד בהיותו כבן ארבעים, לאחר ליל שימורים במערה בהר ג’בל א-נור, נגלה לו המלאך גבריאל וחרת על ליבו את ההתגלות הראשות של הקוראן, המתחילה במילים “קרא! קרא בשם ריבונך אשר ברא, ברא את האדם מטיפת דם קרוש, קרא, הן ריבונך הוא רב חסד, אשר לימד בקולמוס, לימד את האדם את אשר לא ידע!”.

במשך עשרים ושתיים שנה אחר כך המשיך מוחמד לקבל התגלויות שהועלו על הכתב לאחר מותו, וכתבים אלה מהווים את הקוראן – הלוחות השמורים שהיו קיימים לפני הבריאה. אלא שהיו דברים שהוא יכול היה לגלות לאחרים, וכאלה שלא, וגם אלה שגילה, יש להם כמה רמות של משמעות. בקוראן נרמז פעמים רבות שיש רובד נוסף של הבנה שלא כולם יבינו אותו. ב”בשורת הפרה” נאמר, למשל, ש”אללה מטעה במשליו רבים ומדריך בהם רבים”. פירושו של דבר הוא, שמעבר לכתוב, ישנה תורת סוד, אותה יוכלו להבין רק מעטים.

כבר מתחילת דרכו, היו לאִסלאם שני פנים. פן אחד הוא החיפוש הדתי הפנימי – התמקדות באלוהים ובחיי העולם הבא, חיפוש אחר אמת והארה, ועקב כך התנתקות, גלויה או נסתרת, מהעולם הזה. זהו פן שמרכזו דת פנימית ואישית, המרוכזת בעולם הרוח ובעולם הבא, ולא בעולם הזה. הפן השני של האִסלאם הוא פן חברתי, פוליטי ומדיני.

בחייו של מוחמד היו שני שלבים, המייצגים את שני הפנים הללו: בשלב הראשון, בתקופת מכה, הוא הקדיש את רוב חייו לחיפוש האמת הפנימית. הוא התבודד, התפלל, צם, הבשורה שהעביר הייתה שעל האדם לתקן את דרכיו בציפייה ליום הדין המתקרב ובא. למוחמד היה אז מעט חסידים, ולא היה לו תפקיד חברתי חשוב מעבר להטפה לתיקון. הפן הראשון של החיפוש אחר האמת והתכוננות ליום הדין היה מודגש בתקופה זו.

השלב השני החל לאחר שגורש מוחמד ממכה ועבר למדינה, שם נהיה לראש הקהילה המוסלמית הגדלה והולכת, ואף לראש הפדרציה של השבטים של נווה המדבר של מדינה. כאן מתחיל תפקידו של מוחמד בתור מנהיג חברתי, פוליטי וצבאי, שנדרש להתייחס למגוון נושאים חברתיים, החל מחיי המשפחה ועד להתנהגות בקרב.

המוסלמים, בראשותו של מוחמד, כבשו עד מהרה את כל חצי האי ערב. לאחר מותו של מוחמד, כבשו יורשיו בתקופה בת מאה שנה אימפריה אדירה, שהשתרעה מהאוקיינוס האטלנטי ועד הודו. במשך כל הזמן הזה, המתח בין שתי הפנים השונות של האִסלאם נשאר כשהיה.

היו אנשים בקרב העדה המוסלמית שלא התעניינו בכיבושי האִסלאם, בבניית מסגדים המפוארים, או במוסדות הדת והחוק שנוצרו. מה שהיה חשוב להם, היה להתקרב לאלוהים, למצוא את האמת, להתכונן ליום הדין ולהגיע להארה. אנשים אלו נטו לפרוש מהפעילות החברתית התוססת שהתנהלה באימפריה באותה תקופה, מה גם שהמוסלמים, עם כיבושיהם, נעשו עד מהרה, כדרכו של עולם, עשירים ומושחתים מאוד.

אותם אנשים מחפשי דרך שאלו את עצמם, ובצדק: האם הח’ליף המושחת הוא אכן נציגו של אלוהים עלי אדמות? (במיוחד כשהח’ליפים לא השתייכו לשושלתו של הנביא). האם המסגדים המפוארים והראוותניים הם האִסלאם?

אנשים אלה היו הסוּפים הראשונים. הם הסתמכו על אותם מקורות ורמזים בחדית’ ובקוראן, שטענו כי בנוסף למה שכתוב בקוראן, הייתה גם תורת סוד נסתרת שמוחמד העביר לחוג מצומצם של חברים. הם שאבו השראה מן המסורות המיסטיות שפגשו בארצות שאותם כבשו המוסלמים – מסורות הנזירות הנוצרית, המסורת הזראתוסטרית, ההינדית והבודהיסטית, היהדות, ההלניזם, ועוד.

הסוּפים הראשונים, אם כן, היו בודדים שבחרו ללכת בדרך של חיפוש פנימי אחר האמת, כפי שלטענתם עשה מוחמד. זו הייתה תנועה לא מאורגנת, שקיבלה משנה כוח מתוקף ההסתאבות והשחיתות של החברה המוסלמית באימפריה. עם הזמן החלו בודדים אלו להתגבש סביב מקומות, מורים או שיטות.

הופעת הסוּפיזם בעולם

מרכזים ראשונים של הסוּפים החלו להופיע החל מן המאה השמינית לספירה, ביחד עם קדושים נפלאים כגון רבעא אל אדווה – משוררת האהבה, או איברהים איבן אדהם – הנסיך הפרסי.

עם התבססות האימפריה העבאסית, הלך והתחדד המתח בין התנועה הסוּפית, הפורשת מהחברה, לבין השליטים ומוסדות הדת הרשמיים. התנועה הסוּפית קיבלה במאות התשיעית והעשירית אופי יותר אקסטטי, של התלהבות ושכרון חושים. כמו כן, התחילו להתפתח בתי ספר ותורה כתובה, בעיקר סביב בגדאד והזרם הבגדאדי של הסוּפיוּת, בראשות אנשים כמו גונאיד ואחרים.

הסוּפיוּת התפתחה בשני זרמים עיקריים: זרם אחד יותר “רגוע”, הלא הוא הזרם הבגדאדי של גונאיד, ששם דגש על קיום המצוות ועל לימוד הדרגתי, וזרם אחד “פרוע” יותר, בראשות אנשים כמו בסטאמי, אל חלאג’ ואחרים, ששם את הדגש על האיחוד המיסטי. בזרם זה התפתח מושג ה’שאטחת’ – שפירושו דברי אלוהים חיים. סוּפים שהגיעו למצב של התאחדות עם אלוהים קראו קריאות כמו “עבדוני. מה נעלה אנוכי”, “אני האלוהים”, ועוד.

הממסד הפוליטי והדתי החל לרדוף את הסוּפים ככופרים, וכמה מהם אף הוצאו להורג, כשהמפורסם ביניהם הוא אל חלאג’.

הוצאתו להורג של אל חלאג’ סימלה קו שבר בין המיסטיקה המוסלמית לבן התיאולוגיה והממסד הדתי. קו שבר זה יכול היה בקלות להתפתח לרדיפות כמו האינקוויזיציה הנוצרית, שדיכאה את התנועות המיסטיות הנוצריות. אלא שלסוּפים ולאִסלאם בכלל קם מושיע, בדמותו של אל ראזלי.

אל ראזלי היה איש תיאולוגיה וממסד דתי שהפך לסוּפי. במפעל חיים מונומנטלי הצליח לבצע מיזוג בין הסוּפיוּת לאִסלאם האורתודוקסי – מיזוג שתוצאותיו היו קבלת הסוּפים חזרה לחיק הדת, והחייאת הדת המאובנת והנוקשה ברגש הדתי הסוּפי. מכאן והלאה הלכה הסוּפיוּת ופרחה. השליטים המוסלמים אימצו אותה לחיקם, תמכו בהקמת מסדרים ומרכזים סופיים, ולעתים אף היו סוּפים בעצמם.

תור הזהב של הסוּפיוּת התחיל במאה ה-12 ונמשך עד המאה ה-18. בתקופה זו רוב העולם המוסלמי היה סוּפי, או נטה לעבר הסוּפיוּת. בין המאה ה-12 למאה ה-14 התפתחו המסדרים הסוּפיים העיקריים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. כל מסדר הוקם סביב מורה וסביב שיטה ייחודית. המסדרים הסוּפיים נפוצו במהרה ברחבי העולם המוסלמי ועשו להם מאמינים רבים.

רק לקראת סוף המאה ה-18, עם תחילת התפשטותה של התנועה הווהאבית (תנועה פונדמנטליסטית שהחלה בערב הסעודית), חדירת המודרניזציה לעולם המוסלמי, והשתלטות המסדר הנקשבנדי כמסדר סוּפי מוביל באימפריה העותומנית במקום המסדרים המוולני והבקטישי, החלה המטוטלת נעה חזרה לכיוון האורתודוקסיות והשמרנות, ייתכן שכהגנה נגד חדירת כוחות חיצוניים לעולם המוסלמי, וסוג של התנגדות לגלישתם של המסדרים הסוּפיים לעיסוק באמונות עממיות תפלות. הסוּפים החלו מאבדים את מעמד הבכורה שלהם בעולם המוסלמי.

מדינה מוסלמית חדשה

ניזאם אל-מולק (פירוש השם – “סדר האימפריה”) היה אדם משכיל ובעל חזון שלמד במדרסה הגבוהה בבגדאד וחזה בהיחלשות שלטון הח’ליפות העבאסית ובהשתלטות השיעים על העולם המוסלמי של אותה תקופה. עם הכיבוש הסלג’וקי של בגדאד בשנת 1063, הוא היה לראש השרים של האימפריה, ראש הדיוואן הגדול – שליט על כספים, אחראי על ענייני דת, והאיש החזק בממלכה.

לניזאם היה בצעירותו אידיאל של מדינת צדק, אותו העלה על הכתב בספר “אמנות שלטון המדינה”. ספר זה הוא המשך ישיר של אידיאל המדינה כפי שביטאו אותו פילוסופים גדולים בהיסטוריה כגון אפלטון, סנקה, ואחרים.

חלק חשוב במדיניות של ניזאם הייתה הדת. הוא ראה בדת כלי מרכזי להשגת לגיטימציה של השלטון והקמת מדינה ריכוזית ויעילה, וראה בשלטון ובמדינה כלי להגשמת האידיאל הדתי. ניזאם אל-מולק, שצריך היה ליצור מדינה יש מאין, זיהה בחושיו החדים את הפוטנציאל של גיוס ה’חנקות’ (בערבית הכינוי ‘חנקה’ מחליף את הכינוי ‘טקה’ כשם של מרכז סופי) והמסדרים הסוּפיים לטובת המדינה האסלאמית-סונית החדשה. הוא היה קרוב ברוחו ובאמונתו לתפישה הסוּפית של האִסלאם, אדם שגדל והתחנך ביחד עם כמה מגדולי הסוּפים של התקופה שהידוע מביניהם הוא המשורר הפרסי עומאר אל כיאם.

המילה “חנקה” באה מהמילה “חאן” – מלון אורחים. בתחילת דרכה הייתה התנועה הסוּפית תנועה עממית של אנשים שפרשו מהבלי העולם והתרכזו בחאנים לצדי הדרכים, ולכן המרכזים הראשונים של הסוּפים נקראו “חנקות”. עם גיבוש המסדרים בימי הביניים הפכו ה”חנקות” למרכזים חברתיים, מקומות- לימוד ואירוח, התנסות בתרגולים המיסטיים, ובנוסף לכך גם בתי תמחוי לעניים ומלונות לעוברי-אורח ועולים לרגל. בכל ‘חנקה’ היו בדרך כלל שייח’ קדוש ותלמידים שחיו חיי שיתוף כלכליים וחברתיים. כספי הצדקה המוסלמיים עברו, באותה תקופה, דרך ה”חנקות”, שנקראו גם “זאוויה” ובטורקית “טקה”.

ניזאם ראה במסדרים הסוּפיים ובצורת הארגון שלהם כקבוצות חברתיות סביב שייח’, יחידות בסיס טובות לחברה חדשה שממנה ניתן ליצור מדינה המבוססת על צדק חברתי דתי. הוא ראה בהם מועמדים אידיאליים לאכלוס ה’מדרסות’ ולהפחת חיים בתוכן, וחשב ששני המוסדות יכולים לחיות זה לצד זה ולהשלים האחד את השני. הוא גייס, לכן, תמיכה ממשלתית כספית ומשרות להקמת ‘חנקות’ של סוּפים בכל רחבי העולם, כאשר את ה’חנקות’ הוא קישר אל ה’מדרסות’. צורת ארגון זו של החברה המוסלמית התמידה קרוב ל-900 שנה והמשיכה להתקיים גם באימפריות של הממלוכים ושל העותומאנים.

ניזאם יצר מעין דת – מדינה אסלאמית מחודשת המבוססת על מוסדות ה”מדרסה” וה”חנקה”, בהם לימדו שלמדינה יש בסיס אתי ומשפטי, שהמדינה והשלטון המוסלמי הם החשובים ולא איש כזה או אחר, גם אם הוא הח’ליף. הלגיטימציה השמימית של הח’ליף כמנהיג המוסלמים הוחלפה באידיאל המדינה המוסלמית, שמאפשרת יישום של צדק ויצירת תנאים טובים לעבודה רוחנית. אותם תלמידים למדו במשך היום ב’מדרסות’, ישנו ותרגלו אחר הצהריים ובלילה את התרגולים המיסטיים הסוּפיים ב’חנקות’, שם הם גם שירתו את הקהל.

ה’מדרסות’ וה’חנקות’ נהיו לא רק בתי ספר להלכה והבנת הקוראן, אלא גם אוניברסיטאות לשופטים ולפקידות נבחרת. למדו בהם תיאולוגיה, משפט, שפות, ספרות, מדעי הטבע וגם פוליטיקה – מדעי המדינה. הם קישרו את הדת עם המדינה והיו הבסיס לתעמולה נגד השיעים. הסטודנטים נדרשו לאישור לימוד מהמדינה וקיבלו קצבה חודשית, היו להם חדרים משלהם והם קיבלו הרצאות מטובי המלומדים.

יוצאי ה’מדרסות’ וה’חנקות’ היוו את עמוד השדרה של המדינה המוסלמית החדשה. הם מילאו את שורות הפקידות הממשלתית והכלכלית ואת פיקוד הצבא. המערכת הצפופה של ‘מדרסות’ ו’חנקות’ שהוקמה בכל רחבי הממלכה נקראה על שמו של ניזאם – “ניזאמייה”.

ב-1091 קרא ניזאם אל-מולק למלומד והמיסטיקן החשוב ביותר של התקופה, אל-ראזלי, להצטרף אליו. אל-ראזלי הפך להיות ראש ה”ניזאמייה” החשובה ביותר בבגדאד. מעבר להיותו מלומד, הוא היה גם מיסטיקן סוּפי והשתמש בתפקידו בכדי להכליל את האחווֹת הסוּפיות ברעיון המדינה המוסלמית המתהווה, ולשכנע את האחווֹת הסוּפיות לשתף פעולה עם השלטון. הוא היה דמות דתית בסדר גודלם של הרמב”ם והרמב”ן משולבים יחדיו.

יצירת המדינה המוסלמית החדשה, המבוססת על שלטון צדק ודת מדינה, הייתה שירת הברבור של התקופה המוסלמית הקדומה ושל בגדאד כמרכז תרבותי כלל מוסלמי. השבטים הטורקיים הנודדים שכבשו את רוב העולם המוסלמי הביאו בעקבותיהם עידן חדש של תרבות ושגשוג. המסדרים הסוּפיים הפכו לזרם המרכזי של האִסלאם הסוני – מצב שהתמיד במשך יותר מ-600 שנה.

יצירת המדינה המוסלמית החדשה הביאה לתמיכה ממשלתית במסדרים הסוּפיים, והדבר הביא לתור זהב של היווצרות מסדרים, תורות, שיטות, כתיבת ספרים ומוזיקה, והתפתחות תרגולות מיסטיות כגון הריקוד של הדרווישים המחוללים. ההמשך של המדינות הטורקיות המוקדמות היה האימפריה העותומאנית, שבה האִסלאם נטה לסוּפיוּת, ששיחקה בה תפקיד מרכזי.

המסדרים הסוּפיים

בין המאה ה-11 למאה ה-14 התפתחו המסדרים הסוּפיים העיקריים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום, בתמיכת השלטונות ועידודם. בזמן זה הופיעו שייח’ים (מורים) גדולים שהדגישו פן זה או אחר בפרקטיקה המיסטית. החסידים שהתאספו סביבם יצרו מסדר וקראו אותו על שמם. כל מסדר פיתח מוסדות משלו, ספרות, מבנה ארגוני וקשרים. ובנוסף לכך כל מסדר נתן דגש לתרגול אחר בדרך לאלוהים. ישנם כאלה שהדגישו את הריקוד (ומכאן שמם “דרווישים מחוללים”), ישנם כאלה שהדגישו את השירה (המסדר הציסטי בהודו), ישנם כאלו שהדגישו נשימות (כגון המסדר הנקשבנדי) ואחרים לימדו מדיטציות. המשותף לכולם הוא בראש ובראשונה ההתמקדות באהבה, אשר מובילה לאחדות עם אלוהים.

התנועה הסוּפית נתנה את הטון בבלקן ובמקומות אחרים ברחבי העולם המוסלמי, אלא שהיא לא הייתה אחידה. אפשר להמשיל את הסוּפיזם לעץ ובו ענפים רבים. הגזע, שהוא האמת, הוא אחד, אבל ענפיו, שהם ביטויי האמת – רבים.

המסדרים והזרמים השונים אינם סותרים זה את זה, אלא מכבדים אלה את אלה, ולא נדיר למצוא אדם הקשור לכמה מסדרים. המסדרים השונים מאפשרים לכל אדם למצוא, במסגרת הסוּפיזם, את הדרך הייחודית המתאימה לו.

המסדרים העיקריים שהיכו שורש במערב הבלקן, ושנוכחות שלהם קיימת עד היום, הם המסדר הבקטשי באלבניה והמסדר הנקשבנדי בבוסניה. לשניהם היה תפקיד חשוב באימפריה העותומאנית. ההקדמה תרחיב על שני מסדרים אלו, שהם מנוגדים באופיים – האחד נוטה לפורקן מצוות, והשני לאורתודוקסיה. בנוסף אליהם היה תפקיד חשוב למסדר של הדרווישים המחוללים בבוסניה, כמעביר ומקבל את המסורות והברכה הרוחנית הקדומה של הנצרות המיסטית (בוגומילים) הקדומה והמסורת הפגאנית, וגם למסדרים אחרים כגון הריפאעי, הקאדרי, ועוד (לכולם נוכחות גם כיום).

מה מלמדים הסוּפים?

בבואי לתאר את מהותה של הדרך הסוּפית אני נזכר בסרטו המפורסם של סטיבן שפילברג ‘אי.טי.’, בו יצור תבוני מהחלל מגיע לכדור הארץ ומאבד את דרכו חזרה לחללית שלו. באחת הסצנות בסרט רואה אי.טי. טלפון ואומר את המשפט הבלתי נשכח: “E.T. phone home”. סצנה זו מייצגת את מהותה של הסוּפיוּת. החייזר, שמגיע לכדור הארץ ומתגעגע לביתו, מייצג את הנשמה שלנו שהגיעה לכאן מעולם אחר ונכלאה בגוף. מהות חיי אדם היא, אפוא, אותו געגוע הביתה. שכחנו את הדרך לשם ואת הקוד, את רצף המספרים שיאפשרו לנו ליצור קשר עם הבית. לעתים אנו שוכחים גם למה אנו מתגעגעים, ומתרגמים את הגעגוע לכל מיני דברים ארציים, כמו הרצון לשפר את רמת החיים, הרצון לזכות בהכרה והרצון להצליח בקריירה. לפי התורה הסוּפית, מה שמניע את בני האדם בתת-מודע הוא הגעגוע לחזור הביתה, וזה מִתרגם לתחושה שאפשר אחרת, שיכול להיות יותר טוב.

החיים הם עירוב של רוח וחומר. כל דבר רוצה לחזור למקור ממנו נבע, החומר לחומר, והרוח – לעולם הרוח. אין כמו התחושה של החזרה הביתה לאחר מסע ארוך. לאחר מסע כזה אתה חכם יותר, בעל ניסיון, בשל, מוכן, מעריך יותר את העולם ושלם. זוהי משמעותו של המסע הסוּפי – לחזור הביתה שלם יותר, מבוגר יותר וחכם יותר.

ייחודה של הדרך הסוּפית הוא באופן שבו פותח “מדע” המצבים – ‘חאל’. כל זה נעשה בכדי “לעורר את האהבה”, להביא לזיכרון של מה שהיינו פעם, ושל מה שנוכל להיות. לא סתם אומרים על הסוּפים שהם היו הפסיכולוגים הראשונים. הדרך הסוּפית ויחסי המורה-תלמיד, שבה מחייבים הבחנה דקה של מצבו הנפשי של התלמיד, והכוונתו והכנסתו למצבים שונים, בהתאם. היא מחייבת ידיעה עמוקה של נפשו של האדם ותגובותיה.

הדרך לאלוהים איננה יכולה להיות דרך האינטלקט, הלימוד וההבנה, ואף לא רק דרך העשייה ולימוד המצוות כמו אצל המוסלמים הרגילים. הדרך לאלוהים חייבת להיות דרך הלב וההרגשה. הסוּפי לא מעוניין ללמוד דברים לשם התיאוריה בלבד. הוא אינו מעוניין בקיום עקר של המצוות (ישנם מסדרים סוּפיים שאינם מקיימים את המצוות כלל וכלל). הסוּפי מעוניין לקחת חלק ולהיות שותף. הוא רוצה להגיע שוב למצב של איחוד עם האלוהים, לחזור הביתה, למשפחה, ובתור שכזה הוא הופך שוב להיות כמו ילד.

בכדי להתקדם בדרך אנחנו חייבים לצאת מעצמנו כדי שנוכל, אחר כך, לחזור אל עצמנו כשאנו אחרים. היציאה יכולה לקרות רק בעזרת כוח הגדול מאיתנו, הלא הוא האהבה. רק בעזרת כניסה לחלק הלא מוכר של האישיות שלנו, אנחנו יכולים לגלות דברים חדשים. רק בעזרת רגשותינו אנו יכולים להרגיש מעט ממה שאלוהים מרגיש כלפי העולם.

שבעה שלבים בדרך הסוּפית

ישנם שתי חלוקות לשבעה שלבים, בדרך מהאני האגואיסטי, המצווה והחייתי, אל האני הקיים באלוהים ואל השקט. שלבים אלה הם גם תחנות וגם במצבים. המקור של החלוקה לשבע שלבים הוא בשבע שמות של האל המשמשים בתפילה וכוונה לפי גילאני. על החלוקה האחרת תוכלו לקרוא במאמר – הדרך הסופית

לפי הסוּפים קיימות בנו שלוש נשמות ולא אחת: מצד אחד ישנה בתוכנו ‘נפש החיה’, שנקראת גם המצווה לרע; מהצד השני נמצאת בנו נפש המלאך, שנקראת גם ‘הנפש השקטה’, שהיא הטבע האלוהי שבתוכנו; ובאמצע נמצאת ‘נפש האדם’, שראשו בשמיים ורגליו על פני האדמה. החיים הם מאבק בניסיון להשתלט על הנפש המצווה ולהתחבר לנפש השקטה. זהו סולם שרגליו באדמה וראשו בשמיים הנקרא האדם, שמורכב משבעה שלבים.  להלן שמותיהם של השלבים השונים בדרך הרוחנית, כפי שהם מופיעים בספרו של פריד א דין עטר (מיסטיקן סופי מהמאה ה-13) “שיחת הציפורים”:

1. שלב החיפוש

2. שלב האהבה

3. שלב הידע

4. שלב האיחוד

5. שלב שביעות הרצון

6. שלב הפליאה

7. שלב העוני או השירות

מתוך שבעה שלבים אלה, השלושה הראשונים הם החשובים, הם אלה העושים את השינוי. שלושת השלבים הראשונים הם תהליך מתמשך של שינוי שבו אדם עובר מדחף לא מודע של חיפוש, אל מצב מודע של הכרה באלוהים, בדרך ובגורל, וזה נעשה בעזרת האהבה, הכוח היחיד בעולם המסוגל לחבר בין הניגודים. .שלושה שלבים אלה הם דינמיים ולא סטטיים, הם נותנים את הדחיפה והכוח להמשך התנועה והדרך, עד שהאדם מגיע לאיחוד שלם עם אלוהים. הם מתרחשים כל הזמן, ואינם רק משהו שקרה בעבר. מבלי שאדם יעבור דרך שלבים אלה, לא יכול לקרות שום דבר. להלן תיאורם בדרך של סיפור:

1. חיפוש

השלב הראשון, או המצב הראשון בדרך הוא החיפוש. אדם בשלב זה מחפש את אלוהים בכל דבר, כל חייו מתמקדים בחיפושו.

מספרים שיום אחד ראו את מוולה נסר א-דין מחפש טבעת זהב בערימת אשפה. “מדוע אתה מחפש בערימת האשפה?” שאלו אותו “מה גורם לך לחשוב שהטבעת שם?”

“אני לא חושב שהטבעת שם,” ענה המוולה.

“ובכן מדוע אתה מחפש באשפה?” נשאלה השאלה שוב.

“אני מחפש בכל מקום,” ענה המוולה “אין מקום שאינני מחפש בו את אשר אבד לי. בגלל שאני מוכן לחפש את הטבעת שלי בכל מקום, יום אחד, באיזשהו מקום, אמצא אותה!”

סיפור זה מתמצת את מהותו של שלב החיפוש.

דבר מה גורם לאדם להתחיל ולחפש את מה שחסר לו בחייו. הוא אינו יודע עדיין, אפילו, את מה הוא מחפש. אם הוא היה יודע, קרוב לוודאי שהיה מוצא. הוא אינו יודע היכן לחפש, מכיוון שאם היה יודע היכן לחפש, ייתכן שהיה מוצא. המחפש רק יודע שמשהו חסר לו, שהוא איבד דבר מה, וכל ישותו קוראת לו לצאת לחיפוש הזה.

המחפש יוצא לדרך. יום אחד, לפתע, המחפש מגלה, בדבר כלשהו, במקום כלשהו, את מושא חיפושיו. פרצופו של האהוב ניבט אליו לפתע דרך דבר מה שהוא פוגש ואז הוא עובר לשלב השני של הדרך, שהוא שלב האהבה.

2. אהבה

כולנו מכירים את מצב ההתאהבות. החיים נראים אחרת, פרופורציות משתנות, הדגשים והחשיבויות נהיים אחרים. אלא שלאהבה יש שותף הפוסע איתה יד ביד והוא הוויתור על האגו, על האישיות. המגלה את מושא אהבתו, רואה בכל דבר את היופי של האהובה, ועובר למצב של התאהבות, ששורפת באש שלה את אישיותו של המחפש – התלמיד. אצל הסוּפים, פעמים רבות זה קורה דרך דמותו של השייח’. בסיפור הבא אפשר ללמוד על מהותו של השינוי שהאהבה מביאה עמה:

אהוב דופק יום אחד על דלתה של אהובתו.

“מי שם?” היא שואלת.

“זה אני,” עונה האהוב.

“אם כך,” היא אומרת, “לך ואל תחזור. אין לך מקום כאן.”.

האהוב הולך שבור וכפוף קומה. מדוע זה דחתה אותו? – הוא שואל את עצמו. האם משהו שאמר היה לא בסדר? האם עשה משהו לא בסדר? אולי זה דבר-מה עמוק בו, באישיותו, שגרם לה להירתע ממנו? מה הוא הדבר הזה? האם ניתן לשנות אותו? אולי הוא אינו מוצלח כפי שחשב?

כך הולך האהוב, חושב, מתייסר, מתחבט ומזדכך, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, עד שלבסוף, לאחר שנה, הוא מעז וניגש ודופק שוב על דלתה של אהובתו. אלא שהפעם הוא כבר אדם אחר. שנת הייסורים ריככה ושינתה אותו. שוב אין הוא חושב על עצמו בלבד. כל רצונו הוא להתאחד מחדש עם אהובתו, להיות זכאי לכך שתכניס אותו. האגו שלו נעלם, הוא מוחל על כבודו. בחיל וברעדה הוא דופק שוב על הדלת. נעלם הביטחון שהיה בו קודם. הוא יודע את מקומו ויודע שהוא נתון לחסדיה. כל מה שמניע אותו הוא אהבתו הטהורה אליה. הוא דופק על הדלת ובלבו תחינה ובקשה.

“מי שם?” היא שואלת.

“את כאן בחוץ, איתי, שוברת לבבות שכמותך,” עונה האהוב ופורץ בבכי.

“אם כך”, עונה האהובה, “היכנס. ביתי הוא קטן וצר, אין מקום בו לשניים, אך מכיוון שאני אתה, ואתה אני, נוכל לחיות יחדיו, כאחד.”

המשל ברור: אין מקום לשניים בדרך אל האלוהים. השינוי קרה, האהוב התאחד עם האהובה.

שלב האהבה הוא, אולי, החשוב ביותר מבחינת הדרך הסוּפית, זהו השלב שבו עובר מרכז הכובד מהעצמי לאלוהים.

3. ידע

האהבה היא כור ההיתוך הסוּפי, שלהבת הנר שבה נשרפים הפרפרים הנמשכים לאש. אלא שהאהבה איננה מטרה בפני עצמה, אלא כלי בכדי להגיע לאיחוד עם האהוב. לאחר שהאוהב נצרף באש האהבה, הריהו מתקדם שלב נוסף בדרכו אל האלוהים, אל הידע.

סיפור סוּפי מספר על אהוב שהופרד מאהובתו והוא מסתובב בעולם אבל וחפוי ראש. הוא אינו יודע את נפשו מרוב צער, כולו געגוע וכמיהה לאיחוד. בינתיים הוא נקלע לסיטואציה לא נעימה שבה חבורת פרחחים, בריונים אלימים לפי מראם, מתנכלת לו ורודפת אחריו. בשארית כוחותיו נמלט אותו אהוב מפחד זרועם, ומטפס על קיר חצר שבה הוא חושב למצוא מסתור מרודפיו. הוא קופץ מעל הגדר ונוחת לרגלי שיח. שם בתוך השיח, הוא רואה דמות נשית מחפשת דבר מה. לתדהמתו הוא מגלה שהדמות הזו היא האהובה שאליה התגעגע, והיא מחפשת שם את הטבעת שאבדה לה.

לפתע מבין האהוב שחבורת הבריונים שרדפה אחריו הייתה בעצם חבורת מלאכים בדמות אדם. הם כיוונו אותו, בלא ידיעתו, למפגש עם האהובה.

מצב זה של ידיעה פתאומית המכה כברק, ידיעה שבה פתאום מתברר לתלמיד שהדברים הם הפוכים ממה שחשב, נקרא בסוּפיוּת מצב ה”ידע”. לפתע, מתברר לאדם גורלו. הוא מבין מדוע התמודד עם צרות מסוימות ולאן הן הובילו אותו. המחפש או האהוב, נוכח ומכיר בהשגחה האלוהית שהייתה לצדו כל הזמן, אלא שהוא לא שם לב אליה.

“אלוהים תמיד נוכח,” אומרים הסוּפים, “ודע שאם אתה לא רואה אותו, הוא תמיד רואה אותך.” הכרה זו מופיעה באדם שמגיע לשלב הידע, ונותנת לו כוח להמשיך בתלאות הדרך ואת הידע לאן לכוון את מאמציו, הוא לא לבד יותר, אלא מחובר לכל הדברים.

לאחר שלבי החיפוש, האהבה והידע, באים שלב האחדות, שלב שביעות הרצון, שלב הפליאה, ושלב העוני והשירות. ארבעה שלבים אלו קורים בעצמם, לאחר העבודה הקשה וכור ההיתוך של השינוי המתרחש בשלושת השלבים הראשונים.

מרכזים של סוּפים

ה”טקה” (שם טורקי למרכז של סופים שנקרא “זאוויה” בערבית או “חנקה” בפרסית) היא מקום שבו נפגשים הסוּפים על מנת לערוך טקסים, ללמוד ולעבוד את האל. לעתים גרים בה השיח’ וחסידיו, והיא גם מקום מפגש חברתי לכלל המאמינים ומקום של עזרה לחלשים. בעבר היה נהוג לנהל בטקות מטבח גדול עבור העניים. בכל טקה שכיבדה את עצמה היה מקום לאורחים, מקום ללימוד וקברי קדושים. היא דמתה למנזרים של הנוצרים – מרכז חברתי-רוחני, שמתרחשת בו פעילות דתית וחברתית במשך כל השנה.

חשיבות המטבח בטקה נבעה לא רק מהיותה בית תמחוי לעניים, אלא גם מעצם תהליך הבישול, שהוא סמל לתהליך רוחני. לוקחים משהו נא, לא בשל, מבשלים אותו ומקבלים משהו ברמה גבוהה יותר, המתאים למאכל אדם, היצור הגבוה ביותר בבריאה. הבישול הוא תהליך אלכימי רוחני. רומי אומר: “הייתי נא, התבשלתי, נשרפתי”. חוץ מחומוס וירקות, היו מתבשלים במטבחים שבטקות גם התלמידים. חלק מהחניכה של הדרווישים הצעירים, הפיכתם מנערים לגברים, התרחשה דרך עבודות שירות, ובמיוחד עבודות מטבח. במסדר של הדרווישים המחוללים חניך צריך לעבור חניכה וטירונות של כמעט שלוש שנים בעבודות מטבח, לפני שיהיה בשל ויוכל להצטרף למסדר.

במובן הרוחני, הטקה הינה מקום מעבר שבו נפתח לתלמיד שער לעולם הרוחני, שבו האדם שוכח את טרדות יומו ויכול להתרכז במסע הפנימי, בעלייה במדרגות הרוחניות בדרך למפגש עם אלוהים ברקיע השמיני. היא אמורה לעודד את התלמיד ולסייע לו במעבר זה, הכרוך במאבק לא פשוט. הטקה היא מקום של מלאכים, הנושאים את כיסא הכבוד אל האלוהים, אך הדבר מתחיל בדברים הפשוטים: להיות לבן אדם – מקום שבו הופכים אנשים לאחראיים, וילדים – לבוגרים.

אחת לשבוע, ביום חמישי בערב בדרך כלל, נפגשים הסוּפים בטקות לבצע את הטקס המרכזי, הלא הוא ה’זיכר’, ההיזכרות בשמו של האל.[1] הסוּפים מאמינים שכל הידע, כל האמת, קיימים בתוכנו פנימה, עלינו רק להיזכר בזה.

טקסי הזיכר

סיפור סוּפי מספר על בית גדול שבעל הבית עזבו ובו משרתים רבים. בעל הבית השאיר הוראות מפורטות למשרתים איך עליהם לנהוג, אך עם חלוף השנים שכחו המשרתים, לאט לאט, את ההוראות הללו. מצבו של הבית הלך והתדרדר. הדור החדש של משרתים שכח אף שהיה פעם בעל בית. הם שכחו, למשל, שצריך לשלם את חשבונות החשמל, והתפלאו על המכתבים וההתראות שהיו מגיעים אליהם מפעם לפעם. כתוצאה מכך נותק זרם החשמל לבית. הם שכחו לעדור את הגינה, לצבוע את הגדרות, לתקן את הגג ולעשות את כל המלאכות שלשמם נועדו. כתוצאה מכך גדלו קוצים בגינה, הגדרות החלו להתפורר והגג דלף. למשרתים נראה היה שזה המצב הטבעי של הדברים והם לא טרחו לשאול את עצמם מדוע זה כך. אספקה המשיכה להגיע, איש לא ידע מאין, והמשרתים לא שאלו דבר ורק הסתפקו בכך שכל שבוע הייתה מגיעה עגלה עם מצרכים. השנים חלפו ובקרב המשרתים שגרו בבית נשאר רק זיכרון עמום ואגדות שעברו מאב לבן על ימים טובים יותר שהיו…

הסיפור הוא כמובן אנלוגיה למצבנו. הבית שבו אנו מתגוררים מתפורר בגלל ששכחנו את בעל הבית. שכחנו את ההוראות שהשאיר לנו, ואת תפקידנו. תפקידו הראשוני של הסוּפי הוא לעורר את הזיכרון בבעל הבית, באלוהים. זה נעשה בעזרת טקס ההיזכרות, ה’זיכר’.

זאת ועוד: האדם יוצא לדרך הסוּפית מסיבות שונות. אצל האחד זו תחושת ריקנות מחייו שלו עד כה, אצל האחר זו חרטה על דבר שעשה, או מפגש עם מצב או אדם כלשהו.

הדחף הראשוני איננו מספיק בכדי לשמר את האינרציה של התנועה בדרך, שהיא דרך קשה ותלולה, כפי שהגדיר זאת פעם אחד מהשייח’ים, ולכן צריך, אחת לכמה זמן, לעורר מחדש את הדחף הראשוני הזה, והדבר נעשה בעזרת ה’זיכר’.

ה’זיכר’ עוזר לנו בחיי היומיום, הוא מרפא אותנו ונותן לנו לרגע אחד בלבד תחושה של משמעות ושייכות, שנשארת איתנו זמן רב לאחר מכן.

ישנן דרכים רבות לעשות את ה’זיכר’. ניתן לקרוא את השם ‘אללה’ בהטעמה מיוחדת, שבה יש כוחות מיסטיים או על ידי משפטים ומילים אחרות. משפט מפתח הוא המשפט: “אין אלוהים מבלעדי אללה – לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה”, שהוא כעין מנטרה סוּפית, וגם, כמובן, השַׁהַאדָה – העדות המוסלמית.

ה’זיכר’ יכול להיות מלווה בתנועות, גוף, ראש, או צעדים. לפעמים ה’זיכר’ מלווה בנשימות, או במדיטציה. ישנם סוגי ‘זיכר’ שקטים, כמו במדיטציה, שבהם צריך לדמיין גם תמונות ולהתרכז בחלקים מסוימים בגוף, וישנם רועשים המתקיימים בקבוצה. למעשה לכל מסדר כמעט ישנה דרך ‘זיכר’ מיוחדת משלו, שהיא גם אחד מסימני ההיכר שלו.

מעבר לטקס עצמו, כל מהותה של הסוּפיוּת היא ‘זיכר’ – היזכרות בלתי פוסקת באללה.

הדרך הסוּפית נועדה לעורר את זיכרון האחדוּת עם אלוהים, את הגעגוע הביתה ואת האהבה לאלוהים. התעוררות זו נעשית בדרכים רבות, אם על ידי שירה, תפילה, ריקוד, משל, ואם על ידי עולם החושים: מראות יפים, ריחות נעימים וכו’ (ומכאן נובעת חשיבותם של גנים מטופחים). כל אלה מעוררים מחדש את זכרון ההרמוניה השמימית של גן העדן. האהבה והרצון לחזור ולהיות חלק מהאל הם למעשה המניע הנסתר בחיי אדם.

 

[1]    מבוסס על הפסוק: “אלו שמאמינים ובליבם נמצא סיפוק בזיכרון האלוהים, בלי ספק בזיכרון של אלוהים הלב מוצא סיפוק”. קוראן, סורה 13.