היסטוריה של העם הסרבי וסרביה

המהות של סרביה

העם הסרבי נמרץ, אוהב חיים, סקרן ויוזם. עם קטן זה עשה דברים גדולים במהלך ההיסטוריה. בימי הביניים הייתה סרביה אימפריה אדירה, ובתקופה החדשה היא התמודדה בהצלחה עם האוסטרים והגרמנים במלחמות העולם. כיום הם מחפשים את דרכם לאחר הטראומה של התפרקות יוגוסלביה ומלחמות האזרחים בבלקן.

אילו היה עליי לתמצת את המהות של סרביה בכמה משפטים, הרי שהיא מקום מפגש בין מזרח ומערב, צפון ודרום, אירופה והים התיכון. סרביה היא המפתח לאירופה, כאז כן היום. הבירה שלה – בלגרד – נמצאת במפגש שני נהרות גדולים, הדנובה והסאווה, לב רשת דרכי המים של אירופה, בה התחילה ההתיישבות האנושית, ומאז זרמו מים רבים.

סרביה מתחלקת לאזורים: בדרום מערב ישנם הרים גבוהים, שם יש כפרים ציוריים שנלקחו מאגדות הוביטים, יערות אין סופיים, אגמים ונהרות ציוריים. זהו גם המרכז ההיסטורי, המקום שבו נולדה הלאומיות הסרבית, שבימי הביניים הפכה את סרביה למעצמה אדירה. באזור המזרח נמצא החלק המזרחי של רכס הרי הבלקן, הכולל עתיקות רומאיות מרשימות וקניון שערי הברזל, שם הדנובה מתחתר בין הרי הקרפאטים להרי בלקן. במרכז יש את נהר הדנובה ושפלה פורייה, אזורים של גבעות שנראים כמו טוסקנה, עם יקבים וחקלאות שנקרא שומדג'יה, ועמק נהר המוראבה, שם הוקמו ערים חשובות כגון ניש וסמדורובו. בצפון חבל עצמאי הנקרא ווִֹיווֹדינה, שבמרכזו העיר נובי סאד, המזכיר את אוסטריה והונגריה.

היסטוריה של סרביה בתקופה הקלאסית

בסרביה, כאמור, נמצאים כמה משרידי היישובים הקדומים בעולם. תור זהב אידיאלי בן אלפי שנים של תרבות מטריארכלית שסגדה לאלוהות הנשית, התבססה על מסחר וחקלאות זעירה, חיה בשלום, הרמוניה, שגשוג ושוויון חברתי. אלא שאז הגיעו ההודו-אירופאים, בגלי הגירה המתחילים באלף השני לפני הספירה וירשו את התושבים המקוריים. בסרביה התיישבו שבטים קלטיים, שחלקם עברו לטורקיה והתיישבו באזור גלאטיה. הם היו שבטים בעלי יכולת עיבוד ברזל המאורגנים בצורה חברתית גמישה, עם מעמד כוהנים ששולט עליהם, ולא ברברים כפי שתיארו אותם לאחר מכן הרומאים. במאה ה-3 לפנה"ס מקים שבט הסקורדיסקי (scordisci) ממלכה שבטית שהבירה שלה בלגרד, והיא מתפשטת על חלקים גדולים מהבלקן. במערב סרביה התיישבו האילירים, במזרחה שבטים תראקים, ובדרום – המקדונים והדורים. התרבות של העמים החדשים הייתה פטריארכלית (תרבות אב) והם היו אנשי מלחמה.

הרומאים כובשים את הבלקן במאה ה-2-1 לפנה"ס ומבססים בו את שלטונם. בסרביה חיו שבטים תרקים, אילירים וקלטים שנלחמו ברומאים, והיא הייתה חשופה לפלישות של הדקים (רומנים) מצפון. אלא שהרומאים מנצחים אותם ומביאים לתקופה של שלום, שגשוג ויציבות. קו הגבול של האימפריה הרומית הוא הדנובה, וכל מה שמדרום לה הוא חלק מממלכה אחת בה יש ערים גדולות, דרכים, מסחר משגשג וכלכלת כסף. העמים הקדומים – התראקים, המקדונים, הקלטים והאילירים – מוצאים את מקומם במסגרת האימפריה ומשמשים כחיילים בצבא, סוחרים, בעלי מלאכה, ולימים אפילו קיסרים.

תקופת השלטון הרומאי נמשכת מאות שנים, במהלכה נבנות דרכים, מוקמות ערים. לסרביה חשיבות גדולה במיוחד מכיוון שהיא נמצאת על קו הגבול של האימפריה, אל מול השבטים הגרמאנים והברברים שמעבר לדנובה. הקיסרים בילו כאן חלק גדול מזמנם וניתן למצוא מחנות צבא ומצודות, ערים ודרכים לאורך הנהר הגדול. המחוז (פרובינציה) מדרום לדנובה נקרא מואסיה עילית (בשונה ממואסיה תחתית, שזו בולגריה מהדנובה ועד הרי הבלקן). צפון סרביה השתייך לפרובינציית פאנוניה.

במאה הראשונה לספירה בונה הקיסר טריאנוס גשר על הדנובה באזור קלדובו, כובש את אזורי רומניה שנקראים דקיה, ויוצר פרובינציה רומאית חדשה. חשיבותה של סרביה כאזור מעבר עולה. הקיסרים בונים בה ארמונות וערים גדולות. אלא שלחץ הברברים (השבטים הגותיים) גובר. בשנת 272 מחליט הקיסר אורליאון לנטוש את דקיה הרומית ולהעביר את האוכלוסייה הרומית למואסיה, שמזמן זה ואילך נקראת דאקיה אורליאנה. הוא מייצב קו הגנה על הדנובה. באותו הזמן נולד בניש שבדרום סרביה הקיסר קונסטנטינוס.

בסוף המאה ה-3 לספירה עולה לשלטון הקיסר דיוקלטיאנוס מספליט, שמייצב את האימפריה לאחר עשרות שנות משבר ומחיל רפורמות בתחומי המנהל, הכספים והדת. הוא הופך חלק ממואסיה עילית לפרובינציה דרדניה – זה החלק המאוכלס בשבטים בשם אילירים שנקראים דרדנים, שלימים מזדהים עִמם הקוסוברים.

הקיסר דיוקלטיאנוס מחלק את האימפריה הרומית לארבעה חלקים כדי שיהיה קל יותר לשלוט בה. כל חלק נשלט על ידי אחד מרביעיית קיסרים. אחת הבירות של אחד מארבעת האזורים הללו היא עיר הנקראת סיריניום (sirinium) שנמצאת בצפון מערב סרביה של היום. היורש שלו, קיסר המזרח גלריוס, מעביר את מקום מושבו לסלוניקי, אך בונה לו ולאמו (שאותה העריץ) מתחם קבר מלכותי בהרי הבלקן במזרח סרביה, לא רחוק מעיר שנקראת זייקר (Zajecar).

לאחר גלריוס עולה לשלטון קונסטנטינוס, שהופך את האימפריה לנוצרית. הוא מעביר את הבירה לקונסטנטינופול, ובונה את סופיה, סקופיה, ניש, וערים ברחבי הבלקן. קונסטנינוס עצמו נולד בניש, הבירה של דרום סרביה ויש לו זיקה לאזור. האוכלוסייה הופכת לנוצרית. אלא שהאסון נמצא בפתח. במאות הרביעית והחמישית פולשים השבטים הגרמאניים וההונים לבלקן והארץ הנושבת נהרסת. קצת לפני כן, בזמן שלטונו של הקיסר וולנס ב-376, מורשים הגותים לעבור את הדנובה ולהתיישב במואסיה. יש תקווה שהם יהפכו לחלק מהאימפריה, וחוזה שלום נחתם עמם בעיר ויווינציום. הם קוראים לעצמם גותים-מואסיים, והמנהיג שלהם אולפילאס מתרגם את התנ"ך לגותית, אך מקבל את הגרסה האריאנית של הנצרות.

אלא שכל זה מתמוטט, כאמור, במאה החמישית, עם הפלישות של השבטים הגרמאניים הברברים ולאחריהם ההונים. הערים מתרוקנות, הדרכים ננטשות, האוכלוסייה מתדלדלת והארץ שוממה. יש מקומות שבהם נותרים רק עשרה אחוז מהאוכלוסייה המקורית, לריק שנוצר פולשים, עם הזמן, השבטים הסלאבים ומקימים, לימים, ישות מדינית, פוליטית ודתית חדשה.

סלאבים

הסלאבים מופיעים לראשונה בכתבי של ההיסטוריון מהמאה ה-6 פרוקופיוס (Procopius) מקיסריה שהיה כנראה יהודי או שומרוני שהתנצר ותיעד את תקופת השיא של הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס, שכללה התרכבות והתבססות של האימפריה הביזנטית בבלקן, כולל בניית קתדרלות וערים כגון סקופיה במקדוניה.

הוא היה המזכיר של הגנרל החשוב ביותר של יוסטניאנוס – בליסאריוס, ותיעד את מלחמותיו ב"היסטוריה של המלחמות", אלא שבנוסף לספר "רשמי" זה הוא כתב ספר נוסף סודי שנקרא "אנדוקטה" ובו ביקורת רבה על יוסטיניאנוס ואשתו, בליסאריוס ואשתו. בספר השלישי שלו "על המבנים" הוא מתאר את מפעלי הבנייה הגדולים של יוסטיניאנוס בפירוט רב ותוך כדי התייחסות למרכיבים הדתיים אלוהיים בהם ובהקמתם.

הם מתפשטים במזרח אירופה, בבלקן וברוסיה, המדינה הסלאבית הראשונה שהתגבשה בעולם הייתה בולגריה (שכללה את אזורי מקדוניה וחלקים מסרביה של היום), ובמקביל לה וקצת אחריה נוצרו ישויות של סרבים וקרואטים, כמו גם ממלכה גדולה סלאבית במוראביה. במאה ה10 נוצרת כנסייה סלאבית נוצרית שנייה והיא הרוסים.

סרביה הסלאבית

לפי הכרוניקות של הקיסר הביזנטי קונסטנטין ה7 מהמאה ה10. הסרבים גרו תחילה באזורי בוהמיה ודרום מזרח גרמניה ונקראו "הסרבים הלבנים", בהנהגת אחד הנסיכים שלהם שנשאר אלמוני הם היגרו לאזורי מערב סרביה ומונטנגרו בהסכמת הקיסר הראקליוס במאה ה7. במקביל לכך גם הקרואטים היגרו לקרואטיה מ"קרואטיה הלבנה" והתיישבו לחופי הים האדריאטי. כיום יש מחלוקת בין החוקרים האם ההגירה הזו אכן התקיימה, אבל במידה וכן זה מסביר את הקשר בין השליחים קיריל ומתודיוס שפעלו בבוהמיה ויצרו את הנצרות הסלאבית הראשונה, לבין ההתנצרות הסופית של הסרבים במאה ה9 לספירה

כך או כך, הסרבים התיישבו בתחילה באזורי החוף ומשם עלו דרך עמקי הדרינה והלים את נהרות הפיווה, טארה והאיבר ויישבו עת מערב מורבה. הם הקימו 3 ארצות זטה שנקראה גם דוקליה (Duklja) מרכזה היה באזור מונטנגרו, הום (Hum) שנקראה גם זהומיליה (Zahumilje) מרכזה היה באזור בוסניה הרצגובינה של היום, ורסקה (Raska) שמרכזה היה באזור דרום מערב סרביה, מה שנקרא לימים הסנג'ק של נובי פזאר. לפי קונסטנטין ה7 הסרבים התנצרו כבר במאה ה7, אבל כנראה שזה לא נכון, גם הבולגרים שהגיעו בסוף אותה מאה לבלקן שמרו על המסורת הפגאנית שלהם, וזה מתבטא בשמות מקומות בסרביה ובבולגריה.

אפשר לראות שכבר בימים הקדומים ההם החלוקה המדינית של מערב הבלקן קיימת וזאת מכיוון שהיא נשענת על אזורים גיאוגרפיים: רסקה נמצאת באזור עמקי הנהרות של מערב סרביה, הום באזור עמקי הנהרות של בוסניה, ודוקליה מסביב למפרץ קוטור והעמק של פודגוריצה ואגם שקודרה. הבידול בין השבטים התחזקה בעקבות הבידול הגיאוגרפי והביא ליצירת ישויות חברתיות ופוליטיות נפרדות, וזה מאפיין את הבלקן שמורכב מעמקים פוריים בין הרים שקשים למעבר, אלא ששליט חזק ידע לאחד את כל הסרבים תחת שליטתו.

המלך הסרבי המוכר בשמו הראשון הוא ויססלב (Viseslav) ששלט במאה ה8, איחד את הסרבים למול האיום של הכיבוש הבולגרי וייסד שושלת שנשענה על דמותו של הנסיך האלמוני שהוביל את הסרבים מבוהמיה לסרביה. לימים השושלת נקראה Vlastimirović dynasty על שם המלך הגדול שלה וולסטימיר (Vlastimir) ששלט בתחילת המאה ה-9, והצליח להדוף את הבולגרים סופית מסרביה. הבן שלו מוטמיר (Mutmir) ייסוד את הבישופות של ראס שזכתה להכרה על ידי קונסטנטינופול. באותם ימים הוקמה הבירה בעיר ראס, שהייתה מצודה עתיקה ולידה הכנסייה העתיקה והחשובה בחלקים אלו של הבלקן.

במילים אחרות במאה ה9 לספירה כנראה שיש בסרביה ממלכה חזקה ומאורגנת שמצליחה להדוף את הפלישות של הבולגרים, וזוכה למעשה לעצמאות מהביזנטיים. בסוף אותה מאה פועלים השליחים קיריל ומתודיוס ומביאים סוג חדש של נצרות סלאבית חדשה, דבר שמתבטא בהקמת הבישופות של ראס ובהכרה שלה על ידי קונסטנטינופול, כנראה שהרבה משליחותם של קיריל מתודיוס ותלמידיהם הייתה בקרב הסרבים. המאה ה9 היא פרק לא מוכר בהיסטוריה של סרביה וכנראה שמפואר לא פחות מזה של שכנותיה.

בסוף המאה ה10 ותחילת המאה ה11 הביזנטים מתחזקים ומשתלטים מחדש על הבלקן, הפרק המפואר הבא בתולדותיה של סרביה היא עם עלייתו לשלטון של המלך מיהיילו (Mihajlo Vojisavlejevic 1050-1081), שמאחד את כל הסרבים תחת שלטון מרכזי אחד, הבן שלו בודין (Bodin) שולט עד 1100, ולאחר מכן יש היפרדות לנסיכויות המתחרות ביניהם, עד שלבסוף בסוף המאה ה12 ממונה סטפן נמניאה לגרנד זופן (שליט עליון של השבטים והכפרים) של רסקה, מאחד את הממלכה, ומייסד את שושלת נמניאה המפוארת.

וכך, במאה ה-12 הם מתגבשים לעם בעל זהות נפרדת, בהנהגת שושלת מלכים ממשפחת נֶמאניה והקדוש סנט סאבא. התגבשות האומה הסרבית לוותה בהתפחות כנסייה דתית נפרדת, תרבות ייחודית, אמנות ברמה גבוהה, ופריחה תרבותית ודתית. הממלכה הסרבית נוצרית משתלטת על חלקים גדולים של הבלקן, ויוצרת אימפריה גדולה ונאורה, נדמה היה שסרביה עתידה להיות הדבר הגדול הבא בהיסטוריה של הבלקן, ואולי גם אירופה והעולם. האור של סרביה זרח.

כל אומה יש לה זמן משלה, זמן הפריחה והלבלוב, במשך 200 שנה סרביה לבלה ופרחה ונדמה היא באמצע המאה ה-14, שהגיע זמנם לתת פרי. אלא שהתהליך נקטע באיבו, ראשית דבר על ידי ריבים ומחלוקת פנימיות, פירוד ואיוולת בקרב הסרבים עצמם, ובהמשך לכך ובעקבות זאת – על ידי הפסד אכזרי של הסרבים בקרַב קוסובו עם הטורקים, קרב שבו הושמד חלק גדול מהאצולה הסרבית, ובעקבותיו נכבשה סרביה על ידי הטורקים, וגם שאר הבלקן. קרב קוסובו הוא האירוע הטראומתי המכונן של האומה הסרבית, שבעקבותיו היא נאלצה לסבול חמש מאות שנים של השפלה וסבל.

ייסוד הממלכה הסרבית

סטפן נמאניה זופן (Stefan Nemanja Zupan) היה שליט (ולא מלך) של רסקה ודוקליה – הוא איחד מחוזות מאוכלסים בסרבים שהיו עד אז עצמאיים ונפרדים ויצר את המדינה הסרבית הראשונה. הוא עלה לשלטון במאה ה-12, והקים ממלכה סלאבית גדולה שהחזיקה מעמד במשך מאתיים שנה, בהנהגת שנים עשר מלכים אגדיים שהאחרון שבהם הוא סטפן דושן.

סטפן נמאניה זופן בנה את מנזר סטודינקה בעמק המלכים הסרבי ושם גם נמצא ארון הקבורה שלו, הוא בנה ליד עיר הבירה ראס את מנזר העמודים של סנט ג'ורג' ועוד מספר כנסיות ברחבי הארץ, הוא קידם את האמונה הנוצרית, הפיץ את כתבי הבשור הבסלאבית, נלחם וגירש את הבוגומילים, לאחר שנפטר קרה נס ושמן מור החל לנבוע מצדי גופו וזה העיד על כך שהוא היה קדוש ונהפך למגן של סרביה, השם הנוצרי שלו הוא סנט סימיון, ולאחריו כל המלכים הסרבים אימצו את הקידומת "סטפן".

לסטפן נמאניה היו שלושה בנים, שאחד מהם (בשם סטפן נמאניה השני) מקבל מהאפיפיורות הכרה כמלך הסרבי הראשון ב-1217. הבן הצעיר רסטקו נעשה נזיר ומקבל את השם סאבא, הוא מתחנך בהר אתוס ומשיג מביזנטיון הכרה בכנסייה הסרבית ככנסייה עצמאית והופך לפטריארך הראשון, וכך זוכה סרביה הן לעצמאות מדינית והן לעצמאות דתית.

האבא של הסרבים

סנט סאבא (Sava) נחשב לאבא של הסרבים, הוא פעל לגיבוש האומה הסרבית, חי בשנים 1174–1236 (יש האומרים שנולד ב-1169), הבן הצעיר של השליט הסרבי הגדול הראשון, סטפן נמאניה הראשון, ובתור שכזה שלט על אזורי הרצגובינה של היום במשך שנתיים 1190–1192, אלא שאז קרה משהו לא ברור והוא החליט להיות נזיר. בהיותו בן 18 בלבד, עזב למרכז הנוצרי הרוחני של הר אתוס שהחל להתפתח באותה תקופה. הימים היו ימי מסע הצלב השלישי, ריצ'רד לב הארי, אירופה החלה להתעורר למיסטיקה והפילוסופיה. האימפריה הביזנטית נחלשה והחלה להתפורר.

בהר אתוס הוא צלל למעמקי המיסטיקה הנוצרית, ואימץ את השם סבאס. על שם אחד מאבות הנזירות במדבר יהודה במאה החמישית שהקים מנזרים רבים כשהידוע שביניהם הוא מר סבא. סבאס המקורי עסק בסוגיות תיאולוגיות ונתן פרשנות מיסטית לברית החדשה, פרשנות זו נשמרה במנזרים בהר אתוס ולימים קובצה בספר שנקרא פילוקליה. בנוסף על כך כתב תקנון למנזרים בכל רחבי העולם הביזנטי.

סאבא (בחרתי באיות הזה כדי להבדיל מסבאס הזקן מהמאה ה-6) הצעיר הצטרף למנזר הרוסי סנט פנטלמון, שם הודרך על ידי נזיר רוסי, לאחר מכן עבר למנזר האורתודוקסי וַאטופדי (vatopedi) (שני המנזרים קיימים עד היום). אביו ניסה לשכנע אותו לחזור לסרביה והוא ענה: "הגשמת כל מה ששליט נוצרי יכול לעשות, בוא להצטרף אליי כעת לחיות חיים נוצריים אמיתיים". וכך היה. סטפן נמאניה הראשון הצטרף לבנו ויחדיו בילו בהר במשך שלוש שנים. הם קיבלו מהקיסר הביזנטי את מנזר הילנדר ושפצו אותו. הוא נחנך מחדש ב-1199 ושימש כאקדמיה הסרבית הראשונה. וכך השליט הכל יכול סטפן נמאניה הפך לנזיר הצנוע שמעון, זמן לא רב לאחר מכן מת האב בהר אתוס ונקבר במקום, הבן שלו סנט סאבא סועד אותו ומלווה אותו בשנותיו, ימיו ושעותיו האחרונות, הוא כותב לימים ספר הגיוגרפי עליו ומתחיל את האגדה על השושלת האלוהית, שמובילה את האתוס של סרביה.

כמו הקדוש שעל שמו הוא קרוי, סאבא הצעיר כתב תקנון לנזירים מתבודדים, וב-1204, שתים-עשרה שנים לאחר בואו, קיבל תואר ארכימנדריט – אחראי מנזרים. בשנה זו קונסטנטינופול נכבשה על ידי הצלבנים ממסע הצלב הרביעי, בוניפיס ממונטפראט (פיאמונטה באיטליה) הקים ב-1205 ממלכה שהבירה שלה סלוניקי ושלט על המנזרים בהר אתוס (המלך הבולגרי קוליאן מנצח והורג אותו ב-1207). סאבא לא מסתדר עם חילופי השלטון המוזרים. בנוסף על כך, בארצו שלו מצב העניינים לא כל כך טוב. שני אחיו שירשו את אבי מתחילים במלחמת אזרחים ביניהם, האחד נעזר בהונגרים והשני בבולגרים. מורשת אבא נעזבת ונשכחת. סאבא מחליט לעשות מעשה. ארבע עשר שנים לאחר שהגיע להר אתוס, בשנת 1206, הוא חוזר לסרביה עם עצמות אביו, וקובר אותן שנית במנזר סטודניקה המופלא. משלים בין האחים, מזכיר להם מי הם ומה מטרתם, ומביא שלום לארץ.

סאבא ממונה לאחראי על מנזר סטודניקה ומתחיל מסורת חינוכית של מוסר, חוכמה וידע נוצרי, אהבה וחסד. הוא מלמד את החוקים והמסורות לחוגי החצר, כותב טיפיקון (תקנון) למנזר סטודניקה המוכר כסמכות עצמאית, נפרדת מהארכיבישופות באוכריד, (ובהמשך לכך ספר חוקים לחברה הסרבית נוצרית המבוסס על המוסר הנוצרי יהודי הנעלה Nomo canon) ומקדש את אביו סטפן שנהיה לקדוש סימיון, ולמעשה מתחיל צעדים ראשונים של עצמאות מדינית ודתית. סאבא מתחיל מסורת ספרותית סרבית ייחודית שמעלה על נס שליטים פילוסופיים – אלוהיים, כמודל לבני אדם, והוא וסימיון הם הראשונים מביניהם – מלאך בין בני אדם. המודל מעלה על נס את דמות סימיון כנזיר המתבודד ומתקדש ונותן גושפנקה אלוהית לשושלת המקודשת של נמאניה. הוא מסתובב ברחבי הארץ ומקים מנזרים, ממנה אנשים חדשים תפקידים דתיים ואדמינסטרטיביים, יוצא בשליחויות דיפלומטיות ומנהל משא ומתן מול אוייבים, מתרגם ספרים ומפיץ השכלה, דואג לרווחה והכלכלה של האנשים הפשוטים, סאבא מבחין במצבם הירוד כלכלי, מוסרי והשכלתי של הסרבים ונשבע לשנות זאת ולהפוך אותם לאומה נוצרית מובילה

ב-1217 סאבא חוזר להר אתוס – ייתכן שכמחאה כנגד אחיו סטפן נמאניה השני, הפונה לרומא, וייתכן שכחלק מתוכנית גדולה להשגת עצמאות סרבית כללית. אחיו מוכר כמלך ב-1204, אך בתקופה ההיא עצמאות ומלוכה לא היו שלמות מבלי כנסייה עצמאית, כל עוד הנוצרים באותה ארץ כפופים למרות הכנסייה האורתודוקסית, שהקיסר הביזנטי הוא ראשה. ייתכן שבחזרתו להר קיווה להשיג את ההכרה בעצמאות הדתית. בסרביה כבר היו באותו הזמן מספיק כמרים, כנסיות ומנזרים, בכדי לעמוד בדרישות הנובעות מעצמאות דתית. הנסיבות הם לטובתה של סרביה, קונסטנטיפול כבושה על ידי הלטינים והפטריארך הביזנטי שנמצא בניקאה משווע לבני ברית, גם למול האימפריה הביזנטית המתחרה של אפירוס.

וכך, ב-1219 הוכרז סאבא, על ידי הפטריארך הביזנטי מקונסטנטינופול, כראש הכנסייה הסרבית העצמאית, שלא כפופה ולא חייבת דיווח לאיש, ונמצאת באחדות עם הכנסיות האורתודוקסיות האחרות. המשמעות המיידית של זה היה היפרדות סופית מהכנסייה הביזנטית והארכיבישופות באוכריד, והקמת בישופיות חדשות וארגון כנסייתי חדש, הכרזת העצמאות קורית ב-15.8, יום עלייתה של מרים לשמיים, בעיר ניקיאה שבטורקיה על ידי הפטריארך עמנואל. סנט סאבא חוזר להר אתוס ומארגן שם את העניינים, שוהה כמה חודשים בסלוניקי ואז חוזר לסרביה, שם הוא מארגן מחדש את הכנסייה וקורא לכינוס כלל כנסייתי סרבי. המרכז הארכיבישופי הראשון הוא במנזר זיקה, אבל שלוחות שלו מוקמות בפג'ה בקוסובו, והחשיבות של מנזר מלישיבה נשמרת. בתור פטריארך עצמאי הוא יכול למנות לבישופים בלי לקבל אישור מאף אחד, והוא אכן מגייס דור צעיר, נאמן ומוכשר, של אנשי דת סרביים מקוריים שישמרו על תורת הנצרות הסרבית ויקדמו אותה בכל רחבי הממלכה. הוא מייסד מנזרים ובישופויות, וכותב את קובץ החוקים הראשון של סרביה. עם קבלת הארכיבישופות הוא מטביל ומכתיר מחדש את המלך, אחיו סטפן נמאניה השני, שהופך להיות למלך רשמי ראשון של סרביה

הפעולה של סאבא עוצרת את התפשטות האמונה הקתולית והנטייה של אחיו אל המערב, וגם את הכפירה הבוגומילית (סוג של נצרות מיסטית שהיה נפוץ בבוסניה) ומחזקת את הנצרות האורתודוקסית, שיוצאת וידה על העליונה במאבק על לב העם הסרבי. היא יוצרת אצל הסרבים תודעה לאומית חדשה ומגבשת את רעיון המדינה הנוצרית בהנהגת השושלת הקדושה של נמאניה. בנוסף על כך, פעולתו מביאה להפצתה של ההשכלה ולעיגון המוסר והערכים הנוצריים. סאבא מארגן את הממלכה החדשה בבישופויות שמונהגות על ידי תלמידיו ורעיו הנזירים. במנזרים שמוקמים בכל רחבי המדינה מתרחש רנסנס ספרותי שמפתח סגנון כתיבה חדש הנקרא "אריגת מילים" המקשט את המשפטים המורכבים. מתפתח גם סגנון אמנותי חדש באדריכלות והאמנות (סגנון רסקה) המבטא את התפישה הדתית העמוקה

ב-1229 יוצא סאבא למסע לארץ ישראל. אחיו (סטפן נמאניה השני) כבר לא בשלטון ובמקומו עולה בנו רדוסלב. בזמן זה ירושלים נשלטת על ידי הצלבנים, לאחר מסע הצלב החמישי של פרידריך השני. הוא רוכש מקומות עבור הכנסייה הסרבית בירושלים (כנסיית מיכאל ברובע הנוצרי), מבקר במנזר מר סבאס במדבר יהודה ומקבל במתנה את מקלו של סבאס המקורי, ואייקון קדוש של אם האלוהים עם שלוש הידיים, שצויר על ידי יוחנן מדמשק לאחר החלמתו הפלאית (חתכו לו יד והיא צמחה מחדש). כמו כן הוא מקבל אייקון נוסף של מריה מניקה (מה שמראה על הקשר שלו להערצת מרים שמתפתחת בזמן הזה). סאבא ממשיך מישראל לביקור בסלוניקי, הר אתוס, ביזנטיון, וחוזר לסרביה, בה הוא מסתובב במשך ארבע שנים אינטנסיביות שבהן הוא מלמד את סודות הדת, תיאולוגיה, חוקים, וחיי נזירות.

הוא מתכנן ומתחיל בבנייה של קתדרלה במקום הפטריארכיה החדש בפג'ה שבקוסובו, יצירת מופת המבטאת באדריכלות המקודשת שבה את מבנה היקום והחוקים השולטים בעולם, תיאולוגיה וקוסמולוגיה נוצרית. ואכן הפטריארכיה הסרבית עוברת לשם לאחר מותו ונשארת שם עד "יציאת מצרים" של הפטריארך ארסני במאה ה-18 (המבנה קיים עד היום). הוא כותב את הליטורגיקה הסרבית נוצרית, ומקדם מסורות ייחודיות כגון חגיגות לכבוד פטרון (קדוש) המשפחה

בשנת 1234 המלך רדוסלב מוחלף על ידי אחיו ולָדיסלב, וסאבא יוצא למסע נוסף לישראל, אך לא לפני שהוא ממנה יורש לכס הפטריארכיה בסרביה. הוא עובר בברינדיזי, קונה מנזרים בעכו וירושלים (סאבא הוא חבר של הפטריארך המקומי אתנסיוס ומקים בירושלים מנזר על שם יוחנן), מבקר באלכסנדריה ובאתרים קדושים במצרים, חוזר לירושלים, נוסע לארמניה ואנטיוכיה, ממשיך לקונסטנטינופול ומשם לבירת הבולגרים טרנובו (חברו הוא המלך איוון אסן), שם הוא חלה ומת. המלך ולָדיסלב בעצמו בא לשם לבקש את שרידי גופתו, שמועברים למנזר מלישבה (Malisheva) בסרביה. הוא נקבר בכנסיית ארבעים הקדושים (גם בטרנובו יש כנסייה עם אותו שם), שבה מצוי ציור של המלאך הלבן, המונה ליזה של סרביה.

סאבא נחשב לאבי האומה הסרבית ויש אגדות רבות סביבו. בכדי לשבור את רוח האומה, החליטו העותומאנים (במאה ה-16) להוציא את שרידי גופתו ממנזר מלישיבה ולשרוף אותם על גבעה ליד בלגרד. אלא שזה רק העצים את האגדות עליו. במקום השריפה הוקמה לימים כנסייה הקרויה על שמו, שנחשבת לכנסייה האורתודוקסית הגדולה בעולם ומפארת את שמי העיר.

על הדגל הסרבי מופיע ארבע פעמים הנשר הכפול ביחד עם ארבע אותיות S כפולות, אשר מבטאות את המילים (Samo Sloga Srbina Spasava) "רק האחדות תציל את הסרבים". זאת הסיסמא שהטיף האבא של הסרבים, סווטי סאבא, לילדיו.

התפשטות המיסטיקה הנוצרית בסרביה לאחר סנט סאבא

במנזר הילנדר מתחילה יצירה תרבותית מקורית סרבית סלאבית, במאה ה14 מתרגם במקום הנזיר ישעיה (Isaija the Monk) את ספריו של המיסטיקן הנוצרי מהמאה ה6 – דיוניסוס המתחזה לסלאבית. באותה מאה מקים המיסטיקן גרגורי מסיני מרכז רוחני של הסיכאזם ותאוזיס בהרי הסטרנדג'ה בבולגריה, שלאחר מכן עובר לאזור וליקו טרנובו, בין תלמידיו נמצאים סרבים רבים, הידועים שבהם מקימים מנזרים חשובים בסרביה ומקדמים שם את המסורת המיסטית. תלמיד מפרילפ בשם Nicodemus of Tismana שהיה בכיר בהר אתוס, מקורב לנסיך לזר הסרבי, מקים ליד קלדובו מנזר בשם Monastery of the Holy Trinity ולאחר מכן מנזרים ברומניה ובהם Tismana Monastery שם הוא קבור. תלמיד אחר בשם רומולוס מוידין Romylos of Vidin מגיע לסרביה, מלמד שם דור חדש של מיסטיקנים ובסופו של דבר נקבר מנזר רווניצה בסרביה, תלמיד נוסף בשם גרגורי מגונג'ק Grigorije of Gornjak מגיע גם כן למוראביה הסרבית ומקים מרכז של הסיכאזם במנזר Gornjak. התנועה הנוצרית המתחדשת תומכת במאבקו של הנסיך לזר בעותומאנים ועומדת מאחורי הקרב של קוסובו.

שושלת נמאניה (Nemanjic)

המלך הרשמי הראשון בשושלת הקדושה הוא סטפן נמאניה השני (Stefan the First-Crowned) ששולט קרוב ל30 שנה (1196-1228) בזמן שלטונו יש תמורות גדולות במרחב, קונסטנטינופול נכבשת על ידי הוונציאנים, מסעי הצלב יוצאים לכיוון ארץ ישראל ועוברים דרך הבלקן, סרביה זוכה לעצמאות מדינית ודתית וכובשת שטחים בצפון ובמזרח, הופכת אט אט לכוח החזק בבלקן. סטפן נמאניה השני בונה את הקתדרלה בזיקה, שם הוא מוכתר למלך הראשון של סרביה ב1217 ואת מבצר מגליק (Mglic) הסמוך, הוא פועל להתקרבות אל המערב בין השאר על ידי נשיאתה לאישה של נכדתו של הדוג'ה בוונציה.

לאחר מותו של סטפן עולה לשלטון בנו סטפן רדוסלב (Stefan Radoslav) השולט 5 שנים בלבד, הוא יוצא כנגד הרצון של הסרבים להתקרב למערב והמדיניות הדתית העצמאית של סנט סאבא ומנסה להכפיף את הכנסייה הסרבית לארכיבישופות האורתודוקסית באוכריד, דבר המביא להדחתו, את מקומות תופש אחיו וולדיסלב (Stefan Vladislav) השולט במשך עשר שנים (1233-1243).

וולידסלב יוצר ברית עם האימפריה הבולגרית השנייה על ידי נשיאה לאישה את בתו של המלך הבולגרי איוון אסן, גם דודו המשפיע סנט סאבא שותף כנראה לברית זו, אלא שהוא נפטר בזמן ביקור בוליקו טרנובו בירת בולגריה ב1236 ועם פטירתו של איוון אסן ב1243 נחלש המלך ומודח מתפקידו על ידי האצילים הסרבים, אלו הם ימי הביניים ולעיתים לאצילים המקומיים יש כוח רב יותר מאשר למלכים, דבר המחליש את הממלכה הסרבית ויהיו לו תוצאות טראגיות בעתיד.

לאחר המלכים רדיסלב וּוְלָדיסלב שהודחו בשלב זה או אחר מגיע המלך אורוס הראשון (Stefan Uros 1) ששולט במשך 33 שנה (1243-1276), בזמנו חוזרת קונסטנטינופול לידי הביזנטיים והונגריה הופכת למעצה אזורית, אורוס הוא דיפלומט מוכשר המשכיל לתמרן בין המעצמות האזוריות, הוא שוקד על פיתוחה הכלכלי של סרביה בין השאר על ידי פיתוח מכרות הכסף והזהב בהרים בעזרת כורים סקסונים מגרמניה, ואלו הופכים למקור העושר של הממלכה החדשה. הוא מפתח את המסחר עם דוברובניק וקוטור וחותם איתם הסכמי שלום, אשתו היא מבית המלוכה הצרפתי ואימו מבית הדוג'ה הוונציאני, אשתו של בנו היא הונגריה. סטפן אורוס בונה את המנזר בסופוקני והמלכה הלנה מאנג'ו (אשתו הצרפתיה) בונה את מנזר גרדק, בשני המקומות ניכרת השפעה של סגנונות אדריכלות מערביים (רומנסקי וגותי).

לאחר אורוס עולה לשלטון לזמן קצר של 6 שנים המלך סטפן דרגוטין (Dragutin), שכורת ברית עם ההונגרים על ידי נישואי בת המלך ומקבל לשלטונו שטחים בצפון מזרח כולל לראשונה בלגרד. אחריו עולה לשלטון אחיו מילוטין (Milutin), אלא שדרגוטין ממשיך לשלוט על האזורים הצפוניים של סרביה עד 1316 ומשתף פעולה עם אחיו, הוא בונה מרכז דתי גדול וכנסייה בArlije שרגלי רמת זלטיבור, וגם הופך את בלגרד לזמן קצר לבירתו.

המלך סטפן מילוטין שלוט קרוב ל40 שנה (1282-1321) ונחשב לאחד המלכים הגדולים של סרביה, הוא מנצל את החולשה של הביזנטיים והבולגרים ומרחיב את תחומי הממלכה דרומה ומזרחה, כובש שטחים באלבניה ומקדוניה של היום. הוא היה השליט העשיר באירופה – עושרו הגיע ממכרות כסף וזהב בקוסובו, מסחר ער ושיתוף פעולה עם השכנים, והתוצרת החקלאית של הארץ, זה היה לפני המגפה השחורה שיא ימי הביניים באירופה. מילוטין מעודד את האדריכלות והאמנות, שממשיכות לפתח סגנון ייחודי משל עצמן. הוא בונה מנזרים וכנסיות רבות ברחבי הארץ, המרכז הפוליטי דתי עובר מאזור עמק המלכים הנידח יחסית בהרי סרביה אל השפלה הפוריה של קוסובו שהיא בלב האימפריה המתפשטת. מילוטין בונה כנסייה קטנה עם ציורי קיר חשובים במנזר סטודינקה ההיסטורי, מנזר בשם Banjska בצפון קוסובו שם גם מקום קברו וקבר אשתו, המפעל האדריכלי שהוא אולי המרשים ביותר שלו הוא בניית מנזר גרקניקה (Garcanica) בקוסובו לא רחוק מפריזרן, בו מגיעה אמנות הציור והאדריכלות הסרבית לשיא. הוא בונה כנסיות רבות כמו כנסיית גבירתנו מלייוויש בעיר פריזרן קוסובו, כנסייה של סנט ג'ורג' בעיר המקדונית קומנובו (Kumanovo), כנסייה בסקופיה ועוד.

מילוטין הוא הראשון שבונה כנסיות ומנזרים בהרי הבלקן במזרח סרביה ובדרום מקדוניה ליד פריליפ, בנוסף לכך הוא בונה במנזר הילנדר בהר אתוס ואת מנזר רב המלאכים ברובע הנוצרי בירושלים, ועוד.

לאחר מילוטין עולה לשלטון בנו מאשתו הבולגריה סטפן דקאני (Decani), וגם הוא נושא אישה בולגריה, כלומר מצד אחד הייתה שותפות של שני העמים הסלאבים הללו, אבל מצד שני הייתה ביניהם יריבות על השליטה במקדוניה. דקאני מורד באביו וזה מעוור אותו אבל הפצע נרפא באורח פלאי והוא מוחזר לחצר המלכות לאחר גלות קצרה בקונסטנטינופול. ב1321 הוא עולה לשלטון ושולט במשך 10 שנים עד שהוא מודח על ידי בנו סטפן דושן, כנראה שהוא לא הסתדר כל כך טוב עם קשרים משפחתיים. המפעל הגדול שלו הוא בניית מנזר דקאני בקוסובו, הדוגמא האדריכלית המרשימה ביותר מימי הביניים, מבחינה טריטוריאלית הוא סיפח לאימפריה הסרבית הגודלת שטחים במקדוניה ואת אזור ניש (Nis) בדרום סרביה כיום.

המלך הגדול ביותר והאחרון בשושלת הוא סטפן דושן (Stephan Dushan) בנו הבכור של סטפן דקאני מאשתו הבולגריה. חלק מילדותו הוא בילה בגלות בקונסטנטינופול ולזמן מה גם במנזר הילנדר בהר אתוס, בקוסטנטינופול הוא נחשף לדרך החיים הביזנטית ולמד יוונית. הוא על לשלטון ב1331 וב1346 לאחר מסע כיבושים מוצלח הוכתר כצאר בסגנון ביזנטי של הסרבים, יוונים והאלבנים, מביא את האימפריה הסרבית לשיא שנמשך 10 שנים עד יום מותו ב1356.

דושן הופך את פריזרן (Frizren) שבקוסובו לבירתו ולימים גם את סקופיה במקדוניה. הוא מגדיל את הממלכה פי שניים וחולש על שטחים גדולים בבלקן מנהרות הסאבה והדנובה ועד המיצר הקורינתי ביוון, חלומו של דושן הוא לכבוש את קונסטנטיפול ולהשיב את ימי הגדולה של האימפריה הביזנטית, כשסרביה מחליפה את ביזנטיון הנחלשת, אבל הוא מת בגיל צעיר יחסית ולא מצליח להגשים את חלומו, אם נדמה היה לרגע קצר אחד שסרביה תהיה הדבר הגדול הבא באירופה, הרי שעם עלייתו לשלטון של בנו אורוס (Urus) החמישי הנקרא "החלש" החלום מתפוגג והממלכה מתפוררת.

ובכל זאת במשך 25 שנות שלטונו יש פריחה של האמנות והאדריכלות, דושן בונה כנסיות ומנזרים רבים וביניהם מנזר רבי המלאכים ליד פריזרן. בין שאר המפעלות שלו יצירת קוד חוקים אזרחי לאימפריה שנקרא קוד דושן ומבוסס על החוק הרומי

סטפן אורוס החמישי הוא השליט האחרון של שושלת נמאניה, הוא שלט במשך 15 שנים אומללות (1356-1371) מבחינתה של סרביה. בזמן שלטונו הממלכה התפצלה לאחוזות פיאודאליות בעקבות סכסוכים בין האצילים ובני משפחת המלוכה, ייתכן שמה שתרם לזה היה גם המוות השחור. כך או כך לאחר מותו העותומאניים מנצחים את הסרבים בקרב מריצ'ה ופורצים אל הבלקן. בסרביה עצמה עולה לשלטון לזאר שלא רואה עצמו כמלך, אלא כנתין של טוורטקו הראשון מלך בוסניה. הוא זה שנאלץ בסופו של דבר להתמודד עם העותומאנים המתקדמים.

קרב קוסובו

לכל אומה יש את האירוע המכונן שלה, אצלנו זה מעמד הר סיני, אצל האמריקאים מלחמת העצמאות, ואצל הסרבים זה קרב קוסובו, אין עוד אומה שחיה מחדש כל הזמן את אחד מההפסדים הקשים ביותר בתולדותיה ומלחמותיה, נדמה שקצת כמו ישוע הנוצרי, דרך הסבל וההקרבה מגיעה האומה הסרבית לגאולה, כפי שמתבטא בין השאר בבלדות הסרביות לאורך השנים, וגם באפוס הנפלא של המשורר המונטנגרי נייגוש "פואמת ההר".

כל אומה יש לה זמן משלה, זמן הפריחה והלבלוב, במשך 200 שנה של שלטון שושלת נמאניה סרביה לבלה ופרחה, ונדמה היה כי באמצע המאה ה-14 הגיע זמנם של הסרבים לתת פרי. אלא שהתהליך נקטע באיבו, ראשית דבר על ידי ריבים ומחלוקת פנימיות, פירוד ואיוולת בקרב הסרבים עצמם, ובהמשך לכך ובעקבות זאת – על ידי הפסד אכזרי של בקרַב קוסובו שבו הושמד חלק גדול מהאצולה הסרבית, ובעקבותיו הפכה סרביה למדינה ווסאלית. קרב קוסובו הוא האירוע הטראומתי המכונן של האומה הסרבית, שבעקבותיו היא נאלצה לסבול חמש מאות שנים של השפלה וסבל.

אולם היו לקרב זה גם הצלחות, הלאומיות הסרבית התגבשה סביבו, משתתפיו הפכו לגיבורים נצחיים וקדושים של הכנסייה הסרבית וביניהם לזאר המנהיג שמת בשדה הקרב על חרבו ונראה בתמונות מחזיק את ראשו בידיו בסגנון יוחנן המטביל, והגיבור מילוש (Milosh) שהצליח לערוף את ראשו של הסולטן מחמוט הראשון. העותומאנים הורתעו ולקח להם עוד חצי מאה ויותר להשלים את כיבוש סרביה והבלקן.

הלוחמים הסרבים במלחמות השחרור עם העותומאנים במאות 19 ו20 ראו עצמם כממשיכים של גיבורי קרב קוסובו, הלוחמים המונטנגרים שמרדו בעותומאנים במאה ה18 ראו עצמם כממשיכים של גיבורי קרב קוסובו, וגם במאה ה20 בלי לשפוט אם זה טוב או רע, מילושביץ הגיע לשדה הקרב בקוסובו והכריז שהמאבק עם האלבנים הוא המשך של קרב קוסובו, והלוחמים הסרבים בבוסניה ראו עצמם באותו האופן.

בקרב קוסובו נאספו כ30.000 לוחמים נוצרים מכל רחבי סרביה בהנהגת הנסיך לזאר, מבוסניה, קרואטיה כולל אבירים הוספיטלרים, ומארצות שכנות נוספות, למולם עמדו כ40.000 לוחמים עותומאניים. הימים היו ימי הביניים ומי ששלט בדה הקרב עדיין היו האבירים, אבל זה לא עזר. בעקבות היתרון המספרי של העותומאנים, טקטיקות הלחימה הטובות של חיל הפרשים שלהם, מנהיגות נחושה, ולפי טענת הסרבים בעיקר בגישה של וון ברנקוביץ, מפקד חלק מהצבא הסרבי, הסתיים הקרב בתבוסה מפוארת.

מצפון לפרישטינה בירת קוסובו נמצאת אנדרטה גדולה בצורת מגדל מימי הביניים שהקימו היוגוסלבים לכבוד הקרב בקוסובו במקום שבו הוא התרחש ונקרא גזימסטן (Gazimestan). על האנדרטה כתובים מילותיו של המלך לזר בפנייתו אל הסרבים לפני הקרב: "כל מי שהוא סרבי ונולד סרבי, יש בו מורשת ודם סרבי ולא מגיע לקרב של קוסובו, לוואי שלא יהיו לו צאצאים שלבו חפץ, לא בן ולא בת, לוואי ודבר ממה שידיו זרעו לא יצמח, לא יין אדון ולא חיטה לבנה, ותן שיהיה מקולל למשך כל הדורות מכל הדורות!" יום הקרב שהוא יומו של הקדוש ויטוס (Vidovdan) נחשב ליום חג לאומי

המלכים הסרבים האחרונים

לאחר מותו של אורוס החלש החמישי התפרקה סרביה סופית למספר ממלכות, באזור מקדוניה של היום שלט ממעוזו בפריליפ המלך מרקו שהיה ווסל של העותומאניים, באזור קוסובו הייתה ממלכה סרבית עצמאית, והאזורים שמקבילים היום לסרביה מדרום לדנובה ולסאבא ונקראים מוראביה הסרבית, היו הממלכה הגדולה והחזקה ביותר ונשלטו על ידי הנסיך לזאר (Lazar) ששולט בשנים 1373-1389 עד למותו בקרב של קוסובו מהבירה שלו קרסווק בעמק המוראבה.

לזאר הוא בעל ברית של הכנסייה ובונה כנסיות רבות, הוא מביא להשלמה בין הכנסייה הסרבית אורתודוקסית לכנסייה הביזנטית וכתוצאה מכם הרבה נזירים מגיעים לסרביה מהר אתוס ומהשטחים החדשים שנכבשו על ידי המוסלמים, לזאר בונה שורה של מנזרים להכיל אותם ובראש ובראשונה את מנזר רבניצה (Ravanica) בעמק המוראבה שהופך למעין מנזר אב למנזרים רבים סביבו, כפי שהיה באירופה בימי הביניים (מנזר ראשי שאליו משתייכים מנזרים רבים כגון מנזר קלוני בצרפת). בהרים הוקם מנזר גורניאק כמרכז של המסורת המיסטית של ההסיכאזם והנזירים הקשורים למנזרי הר סיני.

לאחר מותו של לזאר אשתו הנסיכה מיליסה בתמיכת הכנסייה ממשיכה את דרכו אחריו והבן הבן של סטפן לזרביץ מוכתר כשליט ומוכר על ידי העותומאניים כשליט ווסאל, לסרביה אין עוד כוח לשמור על עצמאות מלאה, לזרביץ עוזר לעותומאניים במספר קרבות, אבל לאחר התבוסה שלהם לתימור לנג ב1402 הוא מחזיר את העצמאות לסרביה וכורת ברית עם ההונגרים שהם כוח עולה במרחב, אלה נותנים לו במתנה את מצודת גולובק בפתח קניון שערי הברזל ואת בלגרד. לזרביץ הופך את בלגרד לבירתו, בונה את המצודה שלה, ובזמנו בלגרד נהיית עיר גדולה ומרכז תרבות, אקדמיה ורנסנס (השריד היחיד מזמנו במצודה הוא המגדל בכניסה)

לזרביץ היה דמות מעניינת, גבוה, מפקד וחייל מוכשר, אביר אמיתי החבר במסדר אבירי הדרקון, מלומד, משורר וסופר, בקיצור איש רנסנס. הוא היה פטרון של הספרות והאמנות, הספר הנודע שלו הוא מילה לאהבה (A Homage to Love). הייתה לו ספרייה גדולה והוא עודד את המשחקים והמוזיקה וכנראה שגם את אידיאל האהבה הרומנטית והאבירות.

מבחינה כלכלית, צבאית ופוליטית הוא חיזק את השלטון המרכזי, הרחיב את פעולת המכרות, הכניס שימוש בחומרי נפץ לצבא, מבחינת דת והשכלה הוא הקים את מנזר מנסיאה (Manasija) שהיה מעין אקדמיה לידע ואמנות, מרכז של תרבות והשכלה, וכן תמך במנזרים ומרכזים רבים אחרים ברחבי הארץ.

לזרביץ מת באופן פתאומי ומוזר ב1427, שנתפש כאות להתגשמות נבואות עתיקות על כיבושם של הארצות הנוצריות על ידי הישמעלים המוסלמים, אפשר להגיד שלזרביץ נתפש כמו המלך יאשיהו שהוא מלך צדיק אחרון לפני הכיבוש של ישראל על ידי הבבלים, הוא הופך להיות לאגדה ונקבר באחד המנזרים היפים שהוא הקים בשם קופורין (Koporin) בעמק המוראבה. מכיוון שלא היו לו ילדים מי שעולה לשלטון אחריו הוא בן אחיו דורד ברנקוביץ.

דורד ברנקוביץ (Durad Brankovic) הוכרז כיורש עוד בזמן שלזרביץ היה בחיים, אלא שלאחר עלייתו לשלטון היה צריך להחזיר לפי ההסכם את מצודות בלגרד וגולבק לידי ההונגרים וברנקוביץ נאלץ לחפש בירה חדשה, בינתיים העותומאניים השתלטו על גולבק וברנקוביץ החליט לבנות את הבירה החדשה באמצע הדרך בין בלגרד שהייתה בידי ההונגרים לגולובק בידי העותומאנים, וכך נבנתה מצודת סמדרובו (Smederevo) במפגש שבין נהרות המוראבה והדנובה כמצודה הגדולה באירופה.

למרות היותו ווסאל עותומאני הוא הותקף ב1439 על ידי העותומאניים ונאלץ לברוח להונגריה, בעזרת ההונגרים והוולאכים הוא כבש מחדש את סרביה ב1445 וחזר לשלוט מסמדרובו, אבל לאחר הנפילה של קונסטנטינופול ב1453 רוחו תשה והוא ויתר על סמדורובו ב1456, וזמן קצר לאחר מכן נפטר ונקבר בסמדרובו. יש להניח שגם הוא היה חבר במסדר הדרקון שמטרתו הייתה לשמור את ההגמוניה הנוצרית בבלקן, מעין ברית חשאית חוצה ארצות, אלא שהמסדר לא הצליח במטרותיו.

החשיבות של ברנקוביץ היא שהוא היה השליט הראשון שלא משושלת נמאניה ולמעשה ייסד שושלת חדשה שמופיעה באופן מפתיע על בימת ההיסטוריה היוגוסלבית במאה ה20. המלך האחרון של יוגוסלביה פטר השני היה מצאצאי שושלת ברנקוביץ דרך אימו המלכה היוגוסלבית מריה מרומניה. נראה כי לשושלת זו יש חיבה לסיום של ממלכות ותקופות.

דודר היה צאצא לווק ברנקוביץ שליט קוסובו הסרבית שנחשב לבוגד של קרב קוסובו על ידי חלק מהסרבים. לאחר מותו של ברנקוביץ מצליחה סרביה לשמור על עצמאות חלקית עוד 3 שנים וב1459 נכבשת סופית על ידי העותומאניים, כמה שנים לאחר מכן ב1463 נופלת גם בוסניה לידיהם, וב1478 הם מצליחים לדכא את המרד האלבני, הבלקן כולו נמצא בידיהם ותקופה חדשה מתחילה. רק בלגרד, שמוגנת על ידי ההונגרים, נשארת טריטוריה נוצרית לעוד קרוב למאה שנה.

שיעבוד סרביה

הסרבים סבלו רבות תחת השלטון העותומאני, שהפך להיות עריץ ואכזרי החל מהמאה ה-17. זה הביא למיסוי לא צודק, ולשלטון זר המחלל את קדשי האומה. החל מהמאה ה-15 משתנה הרכב היאניצרים והם מבוססים על ילדים נוצריים שנלקחים מבתיהם ומחונכים בפנימיות צבאיות עותומאניות כמוסלמים לשירות הסולטאן והאימפריה, דבר המעורר התמרמרות רבה.

כתוצאה מכך, הסרבים מרדו כמה פעמים. היריבה של העותומאניים הייתה אוסטריה. מדי פעם היו מלחמות בין אוסטריה והעותומאנים, שבהן הם תמכו באוסטרים מתוך תקווה לעצמאות והבטחות לעזרה. מרד סרבי ראשון אירע ב-1594 ונמשך עד 1606. הטורקים הגיבו בשריפת השרידים של סנט סאבא בבלגרד – מקום שם הוקמה הכנסייה לזכרו. עם סיום המלחמה הופקרו הסרבים לנפשם על ידי האוסטרים, והטורקים נקמו בהם.

בסוף המאה ה-17 הייתה מלחמה בין הברית הקדושה אוסטריה–ונציה–פולין לבין טורקיה (1683–1690). הסרבים הריחו עצמאות והצטרפו למרד בעידוד הפטריארך שלהם ארסני קרנובציק השלישי. הם הצליחו לזמן קצר לשחרר את ארצם, אבל העותומאנים חזרו ודחקו את הצבא האוסטרי צפונה. כשזה עזב הם הזמינו את הסרבים לבוא איתם. רבים שפחדו מנקמה נענו להזמנה והיגרו בהנהגת הפטריארך. אזורים שלמים התרוקנו מאוכלוסייה, במיוחד קוסובו. במקום התושבים המקוריים יישבו העותומאנים אלבנים ומוסלמים מחלקים אחרים של האימפריה.

משה של הסרבים

ארסני השלישי קרנובציק (1633-1706) (Arsenije III Cranojevic) הוא מעין משה של הסרבים. הוא הוביל את ההגירה הגדולה מאזור קוסובו–פג'ה, אל נובי סאד ומחוז וויוודינה. הוא קבור במנזר של קרוסדול (Krusedol) בשיפולי ההר הקדוש.

ארסני נולד במונטנגרו אבל גדל במנזר בפג'ה ונבחר לפטריארך ב-1673. עם קבלתו לתפקיד החל בסיורים ברחבי הבלקן, יוצר קשרים עם ונציה ומחזק את הסרבים הנלחצים על ידי העותומאנים. בשנת 1680 החליט לעלות לרגל לירושלים, מבקר בדרך בקרטובו וסקופיה שבמקדוניה. הוא ביקר בכנסיית הקבר, מר סבא, והביקור שלו מתועד ביומן. כשחזר לסרביה תמך באופן גלוי במורד של ג'ורג' ברנקוביץ כנגד הטורקים ב-1683. המלחמה שהחלה ב-1683 הביאה לתבוסה טורקית בשערי וינה ולכמה שנים סוערות, במהלכן שוטטו צבאות עותומאניים ברחבי סרביה, הורסים כל מה שבדרכם. הם שדדו את אוצר פג'ה ואסרו את ארסני לכמה חודשים ב-1687. הייתה סכנה לחייו והוא גמר אומר לעזוב את קוסובו. אלא שב-1688 כבשו האוסטרים את סרביה וארסני חזר כמשחרר.

למרבה צערה של סרביה, העניינים השתנו לטובת הטורקים, וכעבור כשנתיים הם כבשו מחדש את השטחים שאיבדו ובכללם סרביה. ארסני שחשש מנקמה ביחד עם כ-70,000 איש החליטו לעזוב את קוסובו ביחד עם האוסטרים הנסוגים. הקיסר האוסטרי ליאופולד הזמין את הסרבים ועמי הבלקן האחרים אל האימפריה ההבסבורגית ונתן להם זכויות. האסיפה בבלגרד קיבלה את תנאי ההבסבורגים, וארסני הוכר על ידי האוסטרים כמנהיג האומה והכנסייה. עשרות אלפי האנשים חצו את הדנובה והסאבה בדרכם צפונה. כדי להתמודד עם לחץ של הכנסייה הקתולית על הסרבים להמיר דתם, הוא קיבל מהממשל האוסטרי כתב הגנה ובעזרתו נדד ברחבי האימפריה, מחזק את הדת האורתודוקסית סרבית. ההגירה הביאה ליצירת מחוז ווֹיווֹדינה הסרבית (המילה ווֹד פירושה מושל והכוונה היא לארסני), לעליית חשיבותה של העיר נובי סאד וייסוד מנזרים חדשים בהר הקדוש פרוסקה גורה, בנוסף לכך נוצר צבא סרבי שעזר לאוסטרים לעצור את הטורקים המתקדמים ולדכא את המרד ההונגרי מאוחר יותר.

מאבק לעצמאות

במהלך המאה ה-18 דוחקים האוסטרים את הטורקים דרומה ומשתלטים על חלקים מבוסניה, קרואטיה וסלובניה. בתחילת המאה ה-19 מורדים הסרבים וזוכים לאוטונומיה.

קרג'ורג'י הוא הגיבור של הסרבים בתקופה זו. הוא שייך לאחת למשפחת פטרוביץ, שהיא אחת משני המשפחות המלכותיות של סרביה. הוא הוביל את המרידות ב-1804 ולאחר מכן ב-1817, והיה מנהיג הסרבים בישות העצמאית שהקימו ב-1813. לכבודו הוקמה הכנסייה ב-Topola. צאצאיו מלכו אחריו והתחרו על השלטון עם משפחת אוברנוביץ.

המאה ה-19 היא עידן התפתחות הלאומיות, שהשיא שלו הוא אביב העמים ב-1848. איטליה וגרמניה מתגבשות בתור אומות, ותהליך דומה קורה באיחור מה בארצות הבלקן. ב-1821 מתרחש המרד היווני בעותומאנים, הנתמך על ידי מעצמות אירופה, ויוון זוכה לעצמאות מלאה ב-1829. האימפריה העותומאנית נחשבת לאדם החולה של אירופה ומתקיימת באופן מלאכותי בזכות תמיכת אנגליה וצרפת בתחילה וגרמניה לבסוף, למול כוחה העולה של רוסיה, שרואה עצמה כאחראית לאחיה הסלאבים ברחבי הבלקן.

ב-1877 פורצת מלחמה בין רוסיה לאימפריה העותומאנית שבסופה זוכה סרביה לעצמאות מלאה ומשתלטת על המצודות העותומאניות, כולל בלגרד, שנשארו בשלטון זר לאורך הדנובה. המלוכה הוכרזה ב-1882 בראשות משפחת אוברנוביץ, בניגוד לשכנותיה הבלקניות, שושלות האצילים של סרביה מימי הביניים שמרו על זהותם והשפעתם, המדינה מונהגת לחילופין על ידי שתי שושלות יריבות, משפחת אוברנוביץ ומשפחת קרג'ורג'י, רבים מהאנשים החשובים שייכים לאגודות סגורות ולעתים סודיות כגון זו של הדרקון (מורשת נוספת מימי הביניים).

סרביה היא כוח עולה, אלא שלסרבים יש שאיפות גדולות לחדש את האימפריה שלהם, הם מתקיפים את העותומאנים ב-1912, ביחד עם מונטנגרו, רומניה, בולגריה ויוון, במה שנקרא מלחמת הבלקן הראשונה, ומספחים לממלכתם את מחוז מקדוניה וקוסובו, הבירה ההיסטורית שלהם. יחד עם התגברות הלאומיות והשאיפה לצרף לממלכה גם את הסרבים שנמצאים בבוסניה, מתפשט ומשתרש רעיון אוניברסלי חדש בתחילת המאה ה-,20 והוא הגורל והמורשת המשותפת של הסלאבים, אלה שחולקים אותה שפה. כך מתפתח החלום של איחוד כל הסלאבים הבלקניים תחת דגל אחד, מדינה מתקדמת אחת – רעיון הפאן-סלאביות, שמביא בסופו של דבר, לאחר מלחמת העולם הראשונה, לייסוד יוגוסלביה.

מלחמת העולם הראשונה

בזמן מלחמת העולם הראשונה שולט בסרביה פטר הראשון, משושלת פטרוביץ, שהקים את כנסיית טופולה (Topola) ובה הוא קבור. הסרבים נמצאים בעימות ישיר עם אוסטריה על נושא בוסניה. בתחילת המאה ה-20 מספחים האוסטרים את המחוז העותומאני לשעבר של בוסניה, בו חי מיעוט סרבי גדול. המתח מביא להתנקשות ביורש העצר האוסטרי המבקר בסראייבו, דבר המביא לתחילת מלחמת העולם הראשונה. אוסטריה מכריזה מלחמה על סרביה, רוסיה על אוסטריה, גרמניה מצטרפת לאוסטריה ואנגליה וצרפת לרוסיה.

במהלך מלחמה זו הודפים הסרבים שלוש התקפות של האוסטרים על שטחם, ומדהימים את העולם במאבק של מעטים מול רבים. אוסטריה היא אימפריה של חמישים מיליון איש, בעוד שסרביה היא מדינה קטנה וחדשה בת שלושה מיליון איש. לבסוף, כשהגרמנים מצטרפים למערכה, סרביה נכנעת, אך הרוח של העם לא נכנעה. הצבא הסרבי נסוג דרך ההרים המושלגים במסע הירואי למקדוניה ואלבניה, ומשם, ביחד עם כוחות הברית, בעיקר צרפתים, הם עולים צפונה והודפים את האוסטרים מארצם. במהלך מלחמה זו סרביה סובלת קורבנות איומים, כמעט שליש מהאוכלוסייה נשמד. לפי אומדנים רשמיים, 60% מהגברים בגיל הגיוס (18–60) מתים במלחמה זו – זהו הרג בממדים של שואה, שהעם הסרבי מקריב במאבק שלו לעצמאות.

החלום ושברו – יוגוסלביה

לאחר מלחמת העולם הראשונה משתחררים העמים הסלאביים הצפוניים – קרואטיה, סלובניה ובוסניה – מן השלטון האוסטרו-הונגרי. התנאים בשלים לאיחוד כל הסלאבים הדרומיים תחת ההנהגה הסרבית מהמרכז בבלגרד. המלך אלכסנדר מכריז על הקמת הממלכה היוגוסלבית ב-1918. אלא שהיחסים בין הקרואטים והסרבים מתערערים, וההגמוניה הסרבית לא מתקבלת בברכה. וכך מגיעה יוגוסלביה למלחמת העולם השנייה כמדינה מוחלשת, אשר נכבשת תוך זמן קצר על ידי הגרמנים, שמחלקים אותה לכמה מדינות. בבוסניה מוקמת ישות מוסלמית, בקרואטיה שולטת מפלגה פאשיסטית, ובבלגרד ממשלה בובה. אלא שהסרבים, בתור עם למוד סבל וידוע מלחמה, משיבים מלחמה שערה. הם עוברים ליערות ומקימים שתי מחתרות, אחת של המלוכנים והשנייה של הקומוניסטים בהנהגת טיטו. בסופה של המלחמה ידם של טיטו וחבריו על העליונה, יש להם צבא של חצי מיליון איש והם מצליחים לשחרר את ארצם ללא עזרה מבחוץ ולהשתלט על המדינה. מתחיל תור הזהב של המדינה היוגוסלבית השנייה.

הקומוניזם ביוגוסלביה הוא קומוניזם רך. מותר לאנשים להחזיק רכוש, לנסוע לחו"ל, לתיירים מותר לבקר במדינה. טיטו ממצֵב עצמו כמנהיג העולם השלישי, גורם עצמאי שלא נתון להשפעת אף אחד מן הגושים. יוגוסלביה היא המדינה עם התוצר הגולמי הרביעי באירופה, יותר מאוסטריה. הם מייצרים מכוניות ומטוסים, יש להם צבא שהוא השלישי בגודלו בעולם – כמיליון איש – וכן שטח גדול ואוכלוסייה של 23 מיליון איש.

טיטו מחלק את המדינה ל-6 מדינות עצמאיות עם פרלמנט משל עצמן: סלובניה, קרואטיה, סרביה, מונטנגרו, מקדוניה ובוסניה, ומחוז אוטונומי אחד שהוא קוסובו. הוא נותן אוטונומיה למיעוטים (האלבנים) ושולט בתבונה. לאחר מותו בשנות השמונים מתחילה המדינה להתפרק. את האידיאולוגיה האוניברסלית קומוניסטית מחליפה לאומניות סרבית בהנהגת מילושביץ, שעולה לשלטון. חלומו הוא להקים סרביה גדולה עם מקדוניה, מונטנגרו וחלקים מקרואטיה ובוסניה, במקום המדינה היוגוסלבית, וכמובן שזה כולל סיפוח של קוסובו בעלת האוכלוסייה האלבנית.

הדבר הזה מוביל לסדרה של מלחמות במשך עשר שנים, שבסופן יוצאת סרביה וידה על התחתונה – לא לפני שבמלחמות אלה נעשים פשעים כנגד האנושות, רצח עם, ומעשי זוועה מכל הצדדים, אך במיוחד מצד הלאומנים הסרבים. קשה קצת להבין ולקבל זאת, אבל התעמקות במנטליות של הרדיפה הסרבית, כפי שמתקבלת מקריאה בשירתם של המשוררים הגדולים, יכולה להאיר את הנקודה העיוורת הזו בהיסטוריה של סרביה בסוף המאה ה-20. כמובן שמי שעשה את מעשי הזוועה הם מיעוט קיצוני, פושעים בחסות של לאומיות, אנשים מחוץ לנורמה. אבל הרקע שהכשיר מעשים אלה נמצא במקומות עמוקים הרבה יותר.

סרביה כיום

סרביה כיום היא דמוקרטיה פרלמנטרית המתנדנדת בין נטייה אל המערב – האיחוד האירופאי, או למזרח – רוסיה של פוטין. הסרבים לא השלימו, ולא ישלימו כנראה לעולם עם כך שאיבדו את קוסובו, ויחד עם זאת הם משקמים את ארצם, בעזרת המרץ הבלתי נלאה שלהם, והופכים להיות מדינה מודרנית ומתוקנת, גאה בעצמה, הנושאת פניה אל העתיד. במסגרת זו הם מפתחים את התיירות. בעבר, המבקרים ביוגוסלביה נהגו להתרכז באזורי החוף היפים של מונטנגרו וקרואטיה, אך מתברר שגם לסרביה עצמה יש הרבה מה להציע, החל מקניון שער הברזל במזרח וכלה בעמק המלכים וההרים במערב. בסרביה גרים כשבעה מיליון איש, מתוכם שניים וחצי מיליון באזור בלגרד, שהיא העיר הגדולה ביותר לאורך הדנובה.