היסטוריה סרביה

המהות של סרביה

העם הסרבי נמרץ, אוהב חיים, סקרן ויוזם. עם קטן זה עשה דברים גדולים במהלך ההיסטוריה. בימי הביניים הייתה סרביה אימפריה אדירה, ובתקופה החדשה היא התמודדה בהצלחה עם האוסטרים והגרמנים במלחמות העולם. כיום הם מחפשים את דרכם לאחר הטראומה של התפרקות יוגוסלביה ומלחמות האזרחים בבלקן.

אילו היה עליי לתמצת את המהות של סרביה בכמה משפטים, הרי שהיא מקום מפגש בין מזרח ומערב, צפון ודרום, אירופה והים התיכון. סרביה היא המפתח לאירופה, כאז כן היום. הבירה שלה – בלגרד – נמצאת במפגש שני נהרות גדולים, הדנובה והסאווה, לב רשת דרכי המים של אירופה, בה התחילה ההתיישבות האנושית, ומאז זרמו מים רבים.

סרביה מתחלקת לאזורים: בדרום מערב ישנם הרים גבוהים, שם יש כפרים ציוריים שנלקחו מאגדות הוביטים, יערות אין סופיים, אגמים ונהרות ציוריים. זהו גם המרכז ההיסטורי, המקום שבו נולדה הלאומיות הסרבית, שבימי הביניים הפכה את סרביה למעצמה אדירה. באזור המזרח נמצא החלק המזרחי של רכס הרי הבלקן, הכולל עתיקות רומאיות מרשימות וקניון שערי הברזל, שם הדנובה מתחתר בין הרי הקרפאטים להרי בלקן. במרכז יש את נהר הדנובה ושפלה פורייה, אזורים של גבעות שנראים כמו טוסקנה, עם יקבים וחקלאות שנקרא שומדג’יה, ועמק נהר המוראבה, שם הוקמו ערים חשובות כגון ניש וסמדורובו. בצפון חבל עצמאי הנקרא ווִֹיווֹדינה, שבמרכזו העיר נובי סאד, המזכיר את אוסטריה והונגריה.

היסטוריה של סרביה בתקופה הקלאסית

בסרביה, כאמור, נמצאים כמה משרידי היישובים הקדומים בעולם. תור זהב אידיאלי בן אלפי שנים של תרבות מטריארכלית שסגדה לאלוהות הנשית, התבססה על מסחר וחקלאות זעירה, חיה בשלום, הרמוניה, שגשוג ושוויון חברתי. אלא שאז הגיעו ההודו-אירופאים, בגלי הגירה המתחילים באלף השני לפני הספירה וירשו את התושבים המקוריים. בסרביה התיישבו שבטים קלטיים, שחלקם עברו לטורקיה והתיישבו באזור גלאטיה. הם היו שבטים בעלי יכולת עיבוד ברזל המאורגנים בצורה חברתית גמישה, עם מעמד כוהנים ששולט עליהם, ולא ברברים כפי שתיארו אותם לאחר מכן הרומאים. במאה ה-3 לפנה”ס מקים שבט הסקורדיסקי (scordisci) ממלכה שבטית שהבירה שלה בלגרד, והיא מתפשטת על חלקים גדולים מהבלקן. במערב סרביה התיישבו האילירים, במזרחה שבטים תראקים, ובדרום – המקדונים והדורים. התרבות של העמים החדשים הייתה פטריארכלית (תרבות אב) והם היו אנשי מלחמה.

הרומאים כובשים את הבלקן במאה ה-2-1 לפנה”ס ומבססים בו את שלטונם. בסרביה חיו שבטים תרקים, אילירים וקלטים שנלחמו ברומאים, והיא הייתה חשופה לפלישות של הדקים (רומנים) מצפון. אלא שהרומאים מנצחים אותם ומביאים לתקופה של שלום, שגשוג ויציבות. קו הגבול של האימפריה הרומית הוא הדנובה, וכל מה שמדרום לה הוא חלק מממלכה אחת בה יש ערים גדולות, דרכים, מסחר משגשג וכלכלת כסף. העמים הקדומים – התראקים, המקדונים, הקלטים והאילירים – מוצאים את מקומם במסגרת האימפריה ומשמשים כחיילים בצבא, סוחרים, בעלי מלאכה, ולימים אפילו קיסרים.

תקופת השלטון הרומאי נמשכת מאות שנים, במהלכה נבנות דרכים, מוקמות ערים. לסרביה חשיבות גדולה במיוחד מכיוון שהיא נמצאת על קו הגבול של האימפריה, אל מול השבטים הגרמאנים והברברים שמעבר לדנובה. הקיסרים בילו כאן חלק גדול מזמנם וניתן למצוא מחנות צבא ומצודות, ערים ודרכים לאורך הנהר הגדול. המחוז (פרובינציה) מדרום לדנובה נקרא מואסיה עילית (בשונה ממואסיה תחתית, שזו בולגריה מהדנובה ועד הרי הבלקן). צפון סרביה השתייך לפרובינציית פאנוניה.

במאה הראשונה לספירה בונה הקיסר טריאנוס גשר על הדנובה באזור קלדובו, כובש את אזורי רומניה שנקראים דקיה, ויוצר פרובינציה רומאית חדשה. חשיבותה של סרביה כאזור מעבר עולה. הקיסרים בונים בה ארמונות וערים גדולות. אלא שלחץ הברברים (השבטים הגותיים) גובר. בשנת 272 מחליט הקיסר אורליאון לנטוש את דקיה הרומית ולהעביר את האוכלוסייה הרומית למואסיה, שמזמן זה ואילך נקראת דאקיה אורליאנה. הוא מייצב קו הגנה על הדנובה. באותו הזמן נולד בניש שבדרום סרביה הקיסר קונסטנטינוס.

בסוף המאה ה-3 לספירה עולה לשלטון הקיסר דיוקלטיאנוס מספליט, שמייצב את האימפריה לאחר עשרות שנות משבר ומחיל רפורמות בתחומי המנהל, הכספים והדת. הוא הופך חלק ממואסיה עילית לפרובינציה דרדניה – זה החלק המאוכלס בשבטים בשם אילירים שנקראים דרדנים, שלימים מזדהים עִמם הקוסוברים.

הקיסר דיוקלטיאנוס מחלק את האימפריה הרומית לארבעה חלקים כדי שיהיה קל יותר לשלוט בה. כל חלק נשלט על ידי אחד מרביעיית קיסרים. אחת הבירות של אחד מארבעת האזורים הללו היא עיר הנקראת סיריניום (sirinium) שנמצאת בצפון מערב סרביה של היום. היורש שלו, קיסר המזרח גלריוס, מעביר את מקום מושבו לסלוניקי, אך בונה לו ולאמו (שאותה העריץ) מתחם קבר מלכותי בהרי הבלקן במזרח סרביה, לא רחוק מעיר שנקראת זייקר (Zajecar).

לאחר גלריוס עולה לשלטון קונסטנטינוס, שהופך את האימפריה לנוצרית. הוא מעביר את הבירה לקונסטנטינופול, ובונה את סופיה, סקופיה, ניש, וערים ברחבי הבלקן. קונסטנינוס עצמו נולד בניש, הבירה של דרום סרביה ויש לו זיקה לאזור. האוכלוסייה הופכת לנוצרית. אלא שהאסון נמצא בפתח. במאות הרביעית והחמישית פולשים השבטים הגרמאניים וההונים לבלקן והארץ הנושבת נהרסת. קצת לפני כן, בזמן שלטונו של הקיסר וולנס ב-376, מורשים הגותים לעבור את הדנובה ולהתיישב במואסיה. יש תקווה שהם יהפכו לחלק מהאימפריה, וחוזה שלום נחתם עמם בעיר ויווינציום. הם קוראים לעצמם גותים-מואסיים, והמנהיג שלהם אולפילאס מתרגם את התנ”ך לגותית, אך מקבל את הגרסה האריאנית של הנצרות.

אלא שכל זה מתמוטט, כאמור, במאה החמישית, עם הפלישות של השבטים הגרמאניים הברברים ולאחריהם ההונים. הערים מתרוקנות, הדרכים ננטשות, האוכלוסייה מתדלדלת והארץ שוממה. יש מקומות שבהם נותרים רק עשרה אחוז מהאוכלוסייה המקורית, לריק שנוצר פולשים, עם הזמן, השבטים הסלאבים ומקימים, לימים, ישות מדינית, פוליטית ודתית חדשה.

סרביה הסלאבית

המדינה הסלאבית הראשונה שהתגבשה בעולם הייתה בולגריה (שכללה את אזורי מקדוניה וחלקים מסרביה של היום), היא נכבשה על ידי הביזנטיים שהשתלטו על כל הבלקן, במאה ה10 נוצרת ישות סלאבית נוצרית שנייה והיא הרוסים. העם הסרבי היה חלק מהעמים הסלאביים שהתיישבו בבלקן החל מהמאות ה-6–7 לספירה. הם אכלסו את סרביה כיום, את מונטנגרו ואת בוסניה, כשממלכות ראשונות מתחילות להיווצר באזור זטה (דוקליה) – מונטנגרו ורסקה – דרום מערב סרביה במאה ה10 לספירה. החל מהמאה ה-9 הסרבים הופכים להיות נוצרים, ומתחילה להיוולד תרבות סלאבית סרבית נוצרית חדשה. במאה ה-12 הם מתגבשים לעם בעל זהות נפרדת, בהנהגת שושלת מלכים ממשפחת נֶמאניה והקדוש סנט סאבא. התגבשות האומה הסרבית לוותה בהתגבשות כנסייה דתית נפרדת, תרבות ייחודית, אמנות ברמה גבוהה, ופריחה תרבותית ודתית. נוצרת ממלכה סלאבית סרבית נוצרית המשתלטת על חלקים גדולים של הבלקן. הסרבים החלו במסע כיבושים ויצרו אימפריה גדולה, אימפריה נאורה, ונדמה היה שסרביה עתידה להיות הדבר הגדול הבא בהיסטוריה של הבלקן, ואולי גם אירופה והעולם. האור של סרביה זרח.

כל אומה יש לה זמן משלה, זמן הפריחה והלבלוב, במשך 200 שנה סרביה לבלה ופרחה ונדמה היא באמצע המאה ה-14, שהגיע זמנם לתת פרי. אלא שהתהליך נקטע באיבו, ראשית דבר על ידי ריבים ומחלוקת פנימיות, פירוד ואיוולת בקרב הסרבים עצמם, ובהמשך לכך ובעקבות זאת – על ידי הפסד אכזרי של הסרבים בקרַב קוסובו עם הטורקים, קרב שבו הושמד חלק גדול מהאצולה הסרבית, ובעקבותיו נכבשה סרביה על ידי הטורקים, וגם שאר הבלקן. קרב קוסובו הוא האירוע הטראומתי המכונן של האומה הסרבית, שבעקבותיו היא נאלצה לסבול חמש מאות שנים של השפלה וסבל.

ייסוד הממלכה הסרבית

סטפן נמאניה זופן (Stefan Nemanja Zupan)  היה שליט (ולא מלך) של רסקה ודוקליה – הוא איחד מחוזות מאוכלסים בסרבים שהיו עד אז עצמאיים ונפרדים ויצר את המדינה הסרבית הראשונה. הוא עלה לשלטון במאה ה-12, והקים ממלכה סלאבית גדולה שהחזיקה מעמד במשך מאתיים שנה, בהנהגת שנים עשר מלכים אגדיים שהאחרון שבהם הוא סטפן דושן.

לסטפן נמאניה היו שלושה בנים, שאחד מהם (בשם סטפן נמאניה השני) מקבל מהאפיפיורות הכרה כמלך הסרבי הראשון ב-1217. הבן הצעיר רסטקו נעשה נזיר ומקבל את השם סאבא, הוא מתחנך בהר אתוס ומשיג מביזנטיון הכרה בכנסייה הסרבית ככנסייה עצמאית והופך לפטריארך הראשון, וכך זוכה סרביה הן לעצמאות מדינית והן לעצמאות דתית.

האבא של הסרבים

סנט סאבא (Sava) נחשב לאבא של הסרבים, הוא פעל לגיבוש האומה הסרבית, חי בשנים 1174–1236 (יש האומרים שנולד ב-1169), הבן הצעיר של השליט הסרבי הגדול הראשון, סטפן נמאניה הראשון, ובתור שכזה שלט על אזורי הרצגובינה של היום במשך שנתיים 1190–1192, אלא שאז קרה משהו לא ברור והוא החליט להיות נזיר. בהיותו בן 18 בלבד, עזב למרכז הנוצרי הרוחני של הר אתוס שהחל להתפתח באותה תקופה.

הימים היו ימי מסע הצלב השלישי, ריצ’רד לב הארי, אירופה החלה להתעורר למיסטיקה והפילוסופיה. האימפריה הביזנטית נחלשה והחלה להתפורר.

בהר אתוס הוא צלל למעמקי המיסטיקה הנוצרית, ואימץ את השם סבאס. על שם אחד מאבות הנזירות במדבר יהודה במאה החמישית שהקים מנזרים רבים כשהידוע שביניהם הוא מר סבא. סבאס המקורי עסק בסוגיות תיאולוגיות ונתן פרשנות מיסטית לברית החדשה, פרשנות זו נשמרה במנזרים בהר אתוס ולימים קובצה בספר שנקרא פילוקליה. בנוסף על כך כתב תקנון למנזרים בכל רחבי העולם הביזנטי.

סאבא (בחרתי באיות הזה כדי להבדיל מסבאס הזקן מהמאה ה-6) הצעיר הצטרף למנזר הרוסי סנט פנטלמון, שם הודרך על ידי נזיר רוסי, לאחר מכן עבר למנזר האורתודוקסי וַאטופדי (vatopedi) (שני המנזרים קיימים עד היום). אביו ניסה לשכנע אותו לחזור לסרביה והוא ענה: “הגשמת כל מה ששליט נוצרי יכול לעשות, בוא להצטרף אליי כעת לחיות חיים נוצריים אמיתיים”. וכך היה. סטפן נמאניה הראשון הצטרף לבנו ויחדיו בילו בהר במשך שלוש שנים. הם קיבלו מהקיסר הביזנטי את מנזר הילנדר ושפצו אותו. הוא נחנך מחדש ב-1199 ושימש כאקדמיה הסרבית הראשונה. זמן לא רב לאחר מכן מת האב בהר אתוס ונקבר במקום.

כמו הקדוש שעל שמו הוא קרוי, סאבא הצעיר כתב תקנון לנזירים מתבודדים, וב-1204, שתים-עשרה שנים לאחר בואו, קיבל תואר ארכימנדריט – אחראי מנזרים. בשנה זו קונסטנטינופול נכבשה על ידי הצלבנים ממסע הצלב הרביעי, בוניפיס ממונטפראט (פיאמונטה באיטליה) הקים ב-1205 ממלכה שהבירה שלה סלוניקי ושלט על המנזרים בהר אתוס (המלך הבולגרי קוליאן מנצח והורג אותו ב-1207). סאבא לא מסתדר עם חילופי השלטון המוזרים. בנוסף על כך, בארצו שלו מצב העניינים לא כל כך טוב. שני אחיו מתחילים במלחמת אזרחים ביניהם, האחד נעזר בהונגרים והשני בבולגרים. מורשת אבא נעזבת ונשכחת. סאבא מחליט לעשות מעשה. ארבע עשר שנים לאחר שהגיע להר אתוס, בשנת 1206, הוא חוזר לסרביה עם עצמות אביו, וקובר אותן שנית במנזר סטודניקה המופלא. משלים בין האחים, מזכיר להם מי הם ומה מטרתם, ומביא שלום לארץ.

סאבא ממונה לאחראי על מנזר סטודניקה ומתחיל מסורת חינוכית של מוסר, חוכמה וידע נוצרי, אהבה וחסד. הוא מלמד את החוקים והמסורות לחוגי החצר, כותב טיפיקון (תקנון) למנזר סטודניקה המוכר כסמכות עצמאית, נפרדת מהארכיבישופות באוכריד, ומקדש את אביו סטפן שנהיה לקדוש סימיון, ולמעשה מתחיל צעדים ראשונים של עצמאות מדינית ודתית.

ב-1217 סאבא חוזר להר אתוס – ייתכן שכמחאה כנגד אחיו סטפן נמאניה השני, הפונה לרומא, וייתכן שכחלק מתוכנית גדולה להשגת עצמאות סרבית כללית. אחיו מוכר כמלך ב-1204, אך בתקופה ההיא עצמאות ומלוכה לא היו שלמות מבלי כנסייה עצמאית, כל עוד הנוצרים באותה ארץ כפופים למרות הכנסייה האורתודוקסית, שהקיסר הביזנטי הוא ראשה. ייתכן שבחזרתו להר קיווה להשיג את ההכרה בעצמאות הדתית. בסרביה כבר היו באותו הזמן מספיק כמרים, כנסיות ומנזרים, בכדי לעמוד בדרישות הנובעות מעצמאות דתית.

ואכן, ב-1219 הוכרז סאבא, על ידי הפטריארך הביזנטי מקונסטנטינופול, כראש הכנסייה הסרבית העצמאית, שלא כפופה ולא חייבת דיווח לאיש, ונמצאת באחדות עם הכנסיות האורתודוקסיות האחרות. היה זה ב-15.8, יום עלייתה של מרים לשמיים, בעיר ניקיאה שבטורקיה ובפי הפטריארך עמנואל. סנט סאבא חוזר להר אתוס ומארגן שם את העניינים, שוהה כמה חודשים בסלוניקי ואז חוזר לסרביה, שם הוא מארגן מחדש את הכנסייה. בתור פטריארך עצמאי הוא יכול למנות לבישופים בלי לקבל אישור מאף אחד, והוא אכן מגייס דור צעיר, נאמן ומוכשר, של אנשי דת סרביים מקוריים שישמרו על תורת הנצרות הסרבית ויקדמו אותה בכל רחבי הממלכה. הוא מייסד מנזרים ובישופויות, וכותב את קובץ החוקים הראשון של סרביה. מקום הארכיבישופות נקבעה במנזר זיקה.

הפעולה של סאבא עוצרת את התפשטות האמונה הקתולית והבוגומילית (סוג של נצרות מיסטית שהיה נפוץ בבוסניה) ומחזקת את הנצרות האורתודוקסית, שיוצאת וידה על העליונה במאבק על לב העם הסרבי. היא יוצרת אצל הסרבים תודעה לאומית חדשה ומגבשת את רעיון המדינה הנוצרית בהנהגת השושלת הקדושה של נמאניה. בנוסף על כך, פעולתו מביאה להפצתה של ההשכלה ולעיגון המוסר והערכים הנוצריים.

ב-1229 יוצא סאבא למסע לארץ ישראל. אחיו (סטפן נמאניה השני) כבר לא בשלטון ובמקומו עולה בנו רדוסלב. בזמן זה ירושלים נשלטת על ידי הצלבנים, לאחר מסע הצלב החמישי של פרידריך השני. הוא רוכש מקומות עבור הכנסייה הסרבית בירושלים (כנסיית מיכאל ברובע הנוצרי), מבקר במנזר מר סבאס במדבר יהודה ומקבל במתנה את מקלו של סבאס המקורי, ואייקון קדוש של אם האלוהים עם שלוש הידיים, שצויר על ידי יוחנן מדמשק לאחר החלמתו הפלאית (חתכו לו יד והיא צמחה מחדש). כמו כן הוא מקבל אייקון נוסף של מריה מניקה (מה שמראה על הקשר שלו להערצת מרים שמתפתחת בזמן הזה). סאבא ממשיך מישראל לביקור בסלוניקי, הר אתוס, ביזנטיון, וחוזר לסרביה, בה הוא מסתובב במשך ארבע שנים אינטנסיביות שבהן הוא מלמד את סודות הדת, תיאולוגיה, חוקים, וחיי נזירות.

הוא מתכנן ומתחיל בבנייה של קתדרלה במקום הפטריארכיה החדש בפג’ה שבקוסובו, יצירת מופת המבטאת באדריכלות המקודשת שבה את מבנה היקום והחוקים השולטים בעולם, תיאולוגיה וקוסמולוגיה נוצרית. ואכן הפטריארכיה הסרבית עוברת לשם עד המאה ה-18 (המבנה קיים עד היום).

בשנת 1234 המלך רדוסלב מוחלף על ידי אחיו ולָדיסלב, וסאבא יוצא למסע נוסף לישראל, אך לא לפני שהוא ממנה יורש לכס הפטריארכיה בסרביה. הוא עובר בברינדיזי, קונה מנזרים בעכו וירושלים (סאבא הוא חבר של הפטריארך המקומי אתנסיוס), מבקר באלכסנדריה ובאתרים קדושים במצרים, חוזר לירושלים, נוסע לארמניה ואנטיוכיה, ממשיך לקונסטנטינופול ומשם לבירת הבולגרים טרנובו (חברו הוא המלך איוון אסן), שם הוא חלה ומת. המלך ולָדיסלב בעצמו בא לשם לבקש את שרידי גופתו, שמועברים למנזר מלישבה (Malisheva) בסרביה. הוא נקבר בכנסיית ארבעים הקדושים (גם בטרנובו יש כנסייה עם אותו שם), שבה מצוי ציור של המלאך הלבן, המונה ליזה של סרביה.

סאבא נחשב לאבי האומה הסרבית ויש אגדות רבות סביבו. בכדי לשבור את רוח האומה, החליטו העותומאנים (במאה ה-16) להוציא את שרידי גופתו ממנזר מלישיבה ולשרוף אותם על גבעה ליד בלגרד. אלא שזה רק העצים את האגדות עליו. במקום השריפה הוקמה לימים כנסייה הקרויה על שמו, שנחשבת לכנסייה האורתודוקסית הגדולה בעולם ומפארת את שמי העיר.

על הדגל הסרבי מופיע ארבע פעמים הנשר הכפול ביחד עם ארבע אותיות S כפולות, אשר מבטאות את המילים (Samo Sloga Srbina Spasava) “רק האחדות תציל את הסרבים”. זאת הססמא שהטיף האבא של הסרבים, סווטי סאבא, לילדיו.

שושלת נמאניה (Nemanjic)

לאחר המלכים רדיסלב וּוְלָדיסלב מגיע המלך אורוס הראשון, ולאחריו דרוגוטין, כולם מלכים בינוניים לפי משפט ההיסטוריה. אלא שלאחריהם מגיע מילוטין (Milutin) שנחשב למלך מוצלח. הוא היה השליט העשיר באירופה – עושרו הגיע ממכרות כסף וזהב בקוסובו.

הוא מקבל שטחים מהונגריה ובהם בלגרד, שמתחילה להיות חלק חשוב מסרביה ההיסטורית וכובש שטחים בצפון מזרח. מילוטין מעודד את האדריכלות והאמנות, שמתחילות לפתח סגנון ייחודי משל עצמן. הוא בונה את מנזר גרניקה (Garnica) בקוסובו ומנזרים נוספים ברחבי הבלקן, ומוכרז כקדוש. הבן שלו סטפן דקאני (Decani) בונה את מנזר דקאני בקוסובו, הדוגמא האדריכלית המרשימה ביותר מימי הביניים, וכובש את מקדוניה ושטחים במזרח – אזור ניש (Nis) בדרום סרביה כיום.

המלך הגדול ביותר והאחרון בשושלת הוא סטפן דושן (Stephan Dushan) שהופך את פריזרן (Frizren) שבקוסובו לבירתו. הוא מגדיל את הממלכה פי שניים וחולש על שטחים גדולים בבלקן, כובש שטחים נרחבים מהאימפריה הביזנטית הנחלשת ומקים אימפריה אדירה. סטפן דושן נקרא המלך של היוונים והסלאבים. הוא מעודד את האמנות והאדריכלות, ובונה את מנזר רבי המלאכים בפריזרן. נדמה שסרביה תהיה הדבר הגדול הבא באירופה, אלא שלאחר העלייה מתרחשת ירידה. בנו אורוס (Urus) השני נקרא “החלש”, והממלכה מתפוררת בזמן שלטונו לאחוזות פיאודאליות בעקבות סכסוכים בין האצילים, הרבים על השלל של המלחמות.

שושלת חדשה תופסת את מקומה של שושלת נמאניה, וכוח חדש עולה ממזרח ומאיים על האימפריה, הלא הם העותומאנים. הם מנצחים את הסרבים בקרב מכריע שנערך בקוסובו בשנת 1389, בו מושמד חלק גדול מהאצולה הסרבית. אולם יש בו גם הצלחות. הלאומיות הסרבית מתגבשת, וגיבור סרבי בשם מילוש (Milosh) מצליח לערוף את ראשו של הסולטן מחמוט הראשון. לוקח לעותומאניים עוד חצי מאה ויותר להשלים את כיבוש סרביה.

הקרב של קוסובו מתרחש בזמן שלטון הצאר לאזאר (Lazar) שבונה את מנזר רבניצה (Ravanica), הצאר מת בקרב ולאחר מכן הבירה מועברת צפונה למצודת סמדרבו (Smederevo) בתקווה שיקרה נס, אך הוא לא קורה. עד 1459 משלימים הטורקים את כיבוש כל הטריטוריות הסרביות ומתחילות מאות שנים של דיכוי. את בלגרד, שמוגנת על ידי ההונגרים, לוקח עוד מאה שנה לכבוש.

כיבוש סרביה

הסרבים סבלו רבות תחת השלטון העותומאני, שהפך להיות עריץ ואכזרי החל מהמאה ה-17. זה הביא למיסוי לא צודק, ולשלטון זר המחלל את קדשי האומה. החל מהמאה ה-15 משתנה הרכב היאניצרים והם מבוססים על ילדים נוצריים שנלקחים מבתיהם ומחונכים בפנימיות צבאיות עותומאניות כמוסלמים לשירות הסולטאן והאימפריה, דבר המעורר התמרמרות רבה.

כתוצאה מכך, הסרבים מרדו כמה פעמים. היריבה של העותומאניים הייתה אוסטריה. מדי פעם היו מלחמות בין אוסטריה והעותומאנים, שבהן הם תמכו באוסטרים מתוך תקווה לעצמאות והבטחות לעזרה. מרד סרבי ראשון אירע ב-1594 ונמשך עד 1606. הטורקים הגיבו בשריפת השרידים של סנט סאבא בבלגרד – מקום שם הוקמה הכנסייה לזכרו. עם סיום המלחמה הופקרו הסרבים לנפשם על ידי האוסטרים, והטורקים נקמו בהם.

בסוף המאה ה-17 הייתה מלחמה בין הברית הקדושה אוסטריה–ונציה–פולין לבין טורקיה (1683–1690). הסרבים הריחו עצמאות והצטרפו למרד בעידוד הפטריארך שלהם ארסני קרנובציק השלישי. הם הצליחו לזמן קצר לשחרר את ארצם, אבל העותומאנים חזרו ודחקו את הצבא האוסטרי צפונה. כשזה עזב הם הזמינו את הסרבים לבוא איתם. רבים שפחדו מנקמה נענו להזמנה והיגרו בהנהגת הפטריארך. אזורים שלמים התרוקנו מאוכלוסייה, במיוחד קוסובו. במקום התושבים המקוריים יישבו העותומאנים אלבנים ומוסלמים מחלקים אחרים של האימפריה.

משה של הסרבים

ארסני השלישי  קרנובציק (1633-1706) (Arsenije III Cranojevic)  הוא מעין משה של הסרבים. הוא הוביל את ההגירה הגדולה מאזור קוסובו–פג’ה, אל נובי סאד ומחוז וויוודינה. הוא קבור במנזר של קרוסדול (Krusedol) בשיפולי ההר הקדוש.

ארסני נולד במונטנגרו אבל גדל במנזר בפג’ה ונבחר לפטריארך ב-1673. עם קבלתו לתפקיד החל בסיורים ברחבי הבלקן, יוצר קשרים עם ונציה ומחזק את הסרבים הנלחצים על ידי העותומאנים. בשנת 1680 החליט לעלות לרגל לירושלים, מבקר בדרך בקרטובו וסקופיה שבמקדוניה. הוא ביקר בכנסיית הקבר, מר סבא, והביקור שלו מתועד ביומן. כשחזר לסרביה תמך באופן גלוי במורד של ג’ורג’ ברנקוביץ כנגד הטורקים ב-1683. המלחמה שהחלה ב-1683 הביאה לתבוסה טורקית בשערי וינה ולכמה שנים סוערות, במהלכן שוטטו צבאות עותומאניים ברחבי סרביה, הורסים כל מה שבדרכם. הם שדדו את אוצר פג’ה ואסרו את ארסני לכמה חודשים ב-1687. הייתה סכנה לחייו והוא גמר אומר לעזוב את קוסובו. אלא שב-1688 כבשו האוסטרים את סרביה וארסני חזר כמשחרר.

למרבה צערה של סרביה, העניינים השתנו לטובת הטורקים, וכעבור כשנתיים הם כבשו מחדש את השטחים שאיבדו ובכללם סרביה. ארסני שחשש מנקמה ביחד עם כ-70,000 איש החליטו לעזוב את קוסובו ביחד עם האוסטרים הנסוגים. הקיסר האוסטרי ליאופולד הזמין את הסרבים ועמי הבלקן האחרים אל האימפריה ההבסבורגית ונתן להם זכויות. האסיפה בבלגרד קיבלה את תנאי ההבסבורגים, וארסני הוכר על ידי האוסטרים כמנהיג האומה והכנסייה. עשרות אלפי האנשים חצו את הדנובה והסאבה בדרכם צפונה. כדי להתמודד עם לחץ של הכנסייה הקתולית על הסרבים להמיר דתם, הוא קיבל מהממשל האוסטרי כתב הגנה ובעזרתו נדד ברחבי האימפריה, מחזק את הדת האורתודוקסית סרבית. ההגירה הביאה ליצירת מחוז ווֹיווֹדינה הסרבית (המילה ווֹד פירושה מושל והכוונה היא לארסני), לעליית חשיבותה של העיר נובי סאד וייסוד מנזרים חדשים בהר הקדוש פרוסקה גורה, בנוסף לכך נוצר צבא סרבי שעזר לאוסטרים לעצור את הטורקים המתקדמים ולדכא את המרד ההונגרי מאוחר יותר.

מאבק לעצמאות

במהלך המאה ה-18 דוחקים האוסטרים את הטורקים דרומה ומשתלטים על חלקים מבוסניה, קרואטיה וסלובניה. בתחילת המאה ה-19 מורדים הסרבים וזוכים לאוטונומיה.

קרג’ורג’י הוא הגיבור של הסרבים בתקופה זו. הוא שייך לאחת למשפחת פטרוביץ, שהיא אחת משני המשפחות המלכותיות של סרביה. הוא הוביל את המרידות ב-1804 ולאחר מכן ב-1817, והיה מנהיג הסרבים בישות העצמאית שהקימו ב-1813. לכבודו הוקמה הכנסייה ב-Topola. צאצאיו מלכו אחריו והתחרו על השלטון עם משפחת אוברנוביץ.

המאה ה-19 היא עידן התפתחות הלאומיות, שהשיא שלו הוא אביב העמים ב-1848. איטליה וגרמניה מתגבשות בתור אומות, ותהליך דומה קורה באיחור מה בארצות הבלקן. ב-1821 מתרחש המרד היווני בעותומאנים, הנתמך על ידי מעצמות אירופה, ויוון זוכה לעצמאות מלאה ב-1829. האימפריה העותומאנית נחשבת לאדם החולה של אירופה ומתקיימת באופן מלאכותי בזכות תמיכת אנגליה וצרפת בתחילה וגרמניה לבסוף, למול כוחה העולה של רוסיה, שרואה עצמה כאחראית לאחיה הסלאבים ברחבי הבלקן.

ב-1877 פורצת מלחמה בין רוסיה לאימפריה העותומאנית שבסופה זוכה סרביה לעצמאות מלאה ומשתלטת על המצודות העותומאניות, כולל בלגרד, שנשארו בשלטון זר לאורך הדנובה. המלוכה הוכרזה ב-1882 בראשות משפחת אוברנוביץ, בניגוד לשכנותיה הבלקניות, שושלות האצילים של סרביה מימי הביניים שמרו על זהותם והשפעתם, המדינה מונהגת לחילופין על ידי שתי שושלות יריבות, משפחת אוברנוביץ ומשפחת קרג’ורג’י, רבים מהאנשים החשובים שייכים לאגודות סגורות ולעתים סודיות כגון זו של הדרקון (מורשת נוספת מימי הביניים).

סרביה היא כוח עולה, אלא שלסרבים יש שאיפות גדולות לחדש את האימפריה שלהם, הם מתקיפים את העותומאנים ב-1912, ביחד עם מונטנגרו, רומניה, בולגריה ויוון, במה שנקרא מלחמת הבלקן הראשונה, ומספחים לממלכתם את מחוז מקדוניה וקוסובו, הבירה ההיסטורית שלהם. יחד עם התגברות הלאומיות והשאיפה לצרף לממלכה גם את הסרבים שנמצאים בבוסניה, מתפשט ומשתרש רעיון אוניברסלי חדש בתחילת המאה ה-,20 והוא הגורל והמורשת המשותפת של הסלאבים, אלה שחולקים אותה שפה. כך מתפתח החלום של איחוד כל הסלאבים הבלקניים תחת דגל אחד, מדינה מתקדמת אחת – רעיון הפאן-סלאביות, שמביא בסופו של דבר, לאחר מלחמת העולם הראשונה, לייסוד יוגוסלביה.

מלחמת העולם הראשונה

בזמן מלחמת העולם הראשונה שולט בסרביה פטר הראשון, משושלת פטרוביץ, שהקים את כנסיית טופולה (Topola) ובה הוא קבור. הסרבים נמצאים בעימות ישיר עם אוסטריה על נושא בוסניה. בתחילת המאה ה-20 מספחים האוסטרים את המחוז העותומאני לשעבר של בוסניה, בו חי מיעוט סרבי גדול. המתח מביא להתנקשות ביורש העצר האוסטרי המבקר בסראייבו, דבר המביא לתחילת מלחמת העולם הראשונה. אוסטריה מכריזה מלחמה על סרביה, רוסיה על אוסטריה, גרמניה מצטרפת לאוסטריה ואנגליה וצרפת לרוסיה.

במהלך מלחמה זו הודפים הסרבים שלוש התקפות של האוסטרים על שטחם, ומדהימים את העולם במאבק של מעטים מול רבים. אוסטריה היא אימפריה של חמישים מיליון איש, בעוד שסרביה היא מדינה קטנה וחדשה בת שלושה מיליון איש. לבסוף, כשהגרמנים מצטרפים למערכה, סרביה נכנעת, אך הרוח של העם לא נכנעה. הצבא הסרבי נסוג דרך ההרים המושלגים במסע הירואי למקדוניה ואלבניה, ומשם, ביחד עם כוחות הברית, בעיקר צרפתים, הם עולים צפונה והודפים את האוסטרים מארצם. במהלך מלחמה זו סרביה סובלת קורבנות איומים, כמעט שליש מהאוכלוסייה נשמד. לפי אומדנים רשמיים, 60% מהגברים בגיל הגיוס (18–60) מתים במלחמה זו – זהו הרג בממדים של שואה, שהעם הסרבי מקריב במאבק שלו לעצמאות.

החלום ושברו – יוגוסלביה

לאחר מלחמת העולם הראשונה משתחררים העמים הסלאביים הצפוניים – קרואטיה, סלובניה ובוסניה – מן השלטון האוסטרו-הונגרי. התנאים בשלים לאיחוד כל הסלאבים הדרומיים תחת ההנהגה הסרבית מהמרכז בבלגרד. המלך אלכסנדר מכריז על הקמת הממלכה היוגוסלבית ב-1918. אלא שהיחסים בין הקרואטים והסרבים מתערערים, וההגמוניה הסרבית לא מתקבלת בברכה. וכך מגיעה יוגוסלביה למלחמת העולם השנייה כמדינה מוחלשת, אשר נכבשת תוך זמן קצר על ידי הגרמנים, שמחלקים אותה לכמה מדינות. בבוסניה מוקמת ישות מוסלמית, בקרואטיה שולטת מפלגה פאשיסטית, ובבלגרד ממשלה בובה. אלא שהסרבים, בתור עם למוד סבל וידוע מלחמה, משיבים מלחמה שערה. הם עוברים ליערות ומקימים שתי מחתרות, אחת של המלוכנים והשנייה של הקומוניסטים בהנהגת טיטו. בסופה של המלחמה ידם של טיטו וחבריו על העליונה, יש להם צבא של חצי מיליון איש והם מצליחים לשחרר את ארצם ללא עזרה מבחוץ ולהשתלט על המדינה. מתחיל תור הזהב של המדינה היוגוסלבית השנייה.

הקומוניזם ביוגוסלביה הוא קומוניזם רך. מותר לאנשים להחזיק רכוש, לנסוע לחו”ל, לתיירים מותר לבקר במדינה. טיטו ממצֵב עצמו כמנהיג העולם השלישי, גורם עצמאי שלא נתון להשפעת אף אחד מן הגושים. יוגוסלביה היא המדינה עם התוצר הגולמי הרביעי באירופה, יותר מאוסטריה. הם מייצרים מכוניות ומטוסים, יש להם צבא שהוא השלישי בגודלו בעולם – כמיליון איש – וכן שטח גדול ואוכלוסייה של 23 מיליון איש.

טיטו מחלק את המדינה ל-6 מדינות עצמאיות עם פרלמנט משל עצמן: סלובניה, קרואטיה, סרביה, מונטנגרו, מקדוניה ובוסניה, ומחוז אוטונומי אחד שהוא קוסובו. הוא נותן אוטונומיה למיעוטים (האלבנים) ושולט בתבונה. לאחר מותו בשנות השמונים מתחילה המדינה להתפרק. את האידיאולוגיה האוניברסלית קומוניסטית מחליפה לאומניות סרבית בהנהגת מילושביץ, שעולה לשלטון. חלומו הוא להקים סרביה גדולה עם מקדוניה, מונטנגרו וחלקים מקרואטיה ובוסניה, במקום המדינה היוגוסלבית, וכמובן שזה כולל סיפוח של קוסובו בעלת האוכלוסייה האלבנית.

הדבר הזה מוביל לסדרה של מלחמות במשך עשר שנים, שבסופן יוצאת סרביה וידה על התחתונה – לא לפני שבמלחמות אלה נעשים פשעים כנגד האנושות, רצח עם, ומעשי זוועה מכל הצדדים, אך במיוחד מצד הלאומנים הסרבים. קשה קצת להבין ולקבל זאת, אבל התעמקות במנטליות של הרדיפה הסרבית, כפי שמתקבלת מקריאה בשירתם של המשוררים הגדולים, יכולה להאיר את הנקודה העיוורת הזו בהיסטוריה של סרביה בסוף המאה ה-20. כמובן שמי שעשה את מעשי הזוועה הם מיעוט קיצוני, פושעים בחסות של לאומיות, אנשים מחוץ לנורמה. אבל הרקע שהכשיר מעשים אלה נמצא במקומות עמוקים הרבה יותר.

סרביה כיום

סרביה כיום היא דמוקרטיה פרלמנטרית המתנדנדת בין נטייה אל המערב – האיחוד האירופאי, או למזרח – רוסיה של פוטין. הסרבים לא השלימו, ולא ישלימו כנראה לעולם עם כך שאיבדו את קוסובו, ויחד עם זאת הם משקמים את ארצם, בעזרת המרץ הבלתי נלאה שלהם, והופכים להיות מדינה מודרנית ומתוקנת, גאה בעצמה, הנושאת פניה אל העתיד. במסגרת זו הם מפתחים את התיירות. בעבר, המבקרים ביוגוסלביה נהגו להתרכז באזורי החוף היפים של מונטנגרו וקרואטיה, אך מתברר שגם לסרביה עצמה יש הרבה מה להציע, החל מקניון שער הברזל במזרח וכלה בעמק המלכים וההרים במערב. בסרביה גרים כשבעה מיליון איש, מתוכם שניים וחצי מיליון באזור בלגרד, שהיא העיר הגדולה ביותר לאורך הדנובה.