ממלכת ירושלים הראשונה

הצלבנים כבשו את ירושלים ב-1099 ונדרשו להם עוד כמה שנים כדי לכבוש את שאר ערי הארץ, ובמיוחד את ערי החוף הבצורות, ולבסס את שלטונם. גוטפריד מבויון היה מושל הממלכה הצלבנית של ירושלים הראשון. אימו הייתה מצאצאי קרל הגדול. היו לו נימוסים טובים, שיער בלונדיני, מראה נאה וכוח רב, ובנעוריו הוא נלחם בקרבות בארצו, ביניהם כיבושה של רומא, ולאחר מכן נשבע שלעולם לא יילחם יותר בנוצרים. הוא משכן את אחוזותיו בכדי לממן את המסע היקר, הקים צבא של 10.000 איש ודאג לו באופן אישי,  ולפי האגדה תכנן לא לחזור לארצו. גוטפריד היה דתי אדוק שחי בפשטות ונהג להתפלל ארוכות. ביום השמיני לאחר שירושלים נפלה התכנסו האצילים בכדי לבחור מנהיג (מלך). הם בחרו בגוטפריד, שהסכים בתנאי שלא ייקרא מלך, מכיוון שהוא ראה עצמו כווסל לפטריארך של ירושלים, ומשרת של המלך האמיתי היחיד שהוא ישוע.

צריך להבין כי האבירים שיצאו לדרך לארץ ישראל עשו זאת מתוך אידיאל. זו הייתה דרך שנמשכה חודשים ושנים, שעלתה להם בממון רב, שרבים לא חזרו ממנה והם ידעו זאת. האבירים שיצאו במסעי הצלב לא עשו זאת ממניעים כלכליים או חברתיים, בדיוק כפי שסבא שלי, שהיה בגדוד העבודה ועלה לארץ ישראל, לא עשה זאת ממניעים כאלו. הם עשו זאת מתוך אידיאולוגיה ורצון להוכיח את עצמם לעצמם ולחבריהם, פועל יוצא של אידיאל האבירות שהם גדלו עליו. התפישה הרווחת בנצרות ימי הביניים הייתה ששחרור הארץ משלטון הכופרים וכינון ממלכת צדק נוצרית במקומות שבהם חי ופעל ישוע יזרזו את ביאתו – חזרתו השנייה, ויהיו מעין התחלה של מעשה הגאולה הנוצרי. ומי לא רצה לקחת בזה חלק ולתרום לכך אם הוא יכול?

אפשר להסתכל על מסעי הצלב כתוצאה של ההתפתחות הכלכלית והדמוגרפית של אירופה במאה ה-11, ואפשר להסתכל עליהם כתכנית אפיפיורית שנתמכה על ידי המלכים. כך או כך, המסעות לא היו מצליחים לולא היו מדברים להמונים, ובמיוחד לאבירים שהיו הכוח הצבאי העיקרי של אותה תקופה. מה שדיבר אליהם היה אידיאל האבירות להגן על הכנסייה והסדר החברתי, לעזור לחלשים ולהילחם כנגד העוול, והעוול היה ההחזקה של ארץ ישראל ובמיוחד הקבר הקדוש על ידי הכופרים. החלש שנזקק לעזרתם היה לא אחר מאשר ישוע, שלו הם הרגישו חייבים כל כך הרבה, והיה זה עניין של כבוד להתאמץ למענו ולתת משהו בתמורה למעשיו. במילים אחרות מסעי הצלב נחשבו לשיא תנועת האבירות, וסיפקו באופן כמעט מושלם את האתוס שיאפשר את מילוי מצוות וחובות האבירות והגשמת האידיאל האבירי.

לאחר שנה מהכתרתו הורעל גוטפריד ומת. הפטריארך רצה להפוך את ממלכת ירושלים למדינה בחסות האפיפיור, אבל האבירים אצילים לא הסכימו לכך וקראו לבלדווין אחיו של גוטפריד שיבוא מאדסה ויהיה מלך ירושלים במקומו, לפי המסורת הפרנקית. בלדווין קיבל ממלכה שסועה, מדרום היו הפאטימים, ומצפון טנקרד שלא סר למרותו. באותה עת נפטר בוהומנד מלך אנטיוכיה, ובלדווין הציע לטנקרד לקבל את נסיכות אנטיוכיה, הוא ממנה במקומו את אחד מנאמניו לנסיך הגליל ומצליח להדוף את הפאטימים ממרכז הארץ. בתקופת שלטונו (1100-1118) מצליח בלדווין לייצב מדינה גדולה, רחבה ובעלת רצף טריטוריאלי. ומצטייר בתור שליט אמביציוזי ומוכשר, הוא נחשב ליהושע בן נון של הצלבנים. אבל במהלך מסע למצרים הוא נפטר ליד ימת ברדוויל שנקראת על שמו.

בזמן שני המלכים הראשונים, בלדווין וגוטפריד, הממלכה הצלבנית של ירושלים היא פאודלית ריכוזית. המבנה מורכב מאדון סניור, ווסאל מתחתיו, ומתחת הצמיתים. האדון סניור מעניק אדמה לווסאל. על האדמה יושבים איכרים. הווסאל משרת בצבאו של האדון וזה מצידו שומר על אדמותיו ואיכריו מפני הסכנות שבאות מבחוץ.

לצלבנים לא היה צי ימי ולכן הם נאלצו לבקש עזרה מהערים האיטלקיות לצורך כיבוש ערי החוף, והם מצדם קיבלו פריבילגיות ורבעים משלהם בתמורה. וכך כל הסחר של ארץ ישראל עם אירופה היה בידי הקומונות האיטלקיות שנהנו מפטור ממיסים. קיסריה הייתה העיר הראשונה שנכבשה בעזרת הצי של הגנואזים.

תושבי הארץ היו בעיקר נוצרים מונופיזיטיים (חד-גשמיים). עם הזמן נוספה אוכלוסייה מקומית שמוצאה מהצלבנים שנקראו פרנקים. פראוור טוען שהצלבנים חיו רק בערים, ואילו רוני אלנבלום בדק את המרחב הכפרי ונוכח לדעת שהיו הרבה מאוד כפרים שהיו מאוישים על ידי פרנקים. היה עירוב בינם לבין האוכלוסייה המקומית.

רוב הצלבנים חזרו לאירופה לאחר מסעי הצלב, אבל 5,000 אנשים נשארו, וכנראה שהייתה הגירה נוספת ומתמדת מאירופה לארץ ישראל, וייתכן כי היא נעזרה גם על ידי תנועת העלייה לרגל. ישנן תעודות מאירופה המעידות על אנשים שחיסלו את העסקים שלהם ועלו לארץ ישראל, ויש כאלו שבהן מוזכרת הענקת זכויות לאיכרים.

בימי בלדווין ה-1 החלו להתהוות הסניורות: קיסריה, יפו, צידון, ביירות. לאחריו עלה לשלטון בלדווין ה-2 ששלט בשנים 1118-1131. מבין בנותיו, החשובה ביותר היא מליסינדה הבכורה, שנישאה לפולק מאנג'ו, אלמן בן 50, אציל ממעמד גבוה מצרפת, שכבר העביר את נחלותיו לבנים שלו. לזוג נולד ילד שנקרא בלדווין ה-3. בשנת 1131 בלדווין השני נפטר, אך עוד לפני מותו הוא החליט שהמלוכה תעבור במשותף לפולק מאנג'ו, אשתו  (ובתו) מליסינדה ובלדווין ה-3.

ב-1118 מוקם המסדר הטמפלרי והופך להיות מעין צבא קבע של הממלכה, אבל הוא לא היה כפוף למלך, וזאת הייתה בעיה. ההצלחה של מסדר הטמפלרים גרמה גם להוספיטלרים להפוך לאבירים לוחמים. המסדר ההוספיטלרי הוקם כבר בשנות ה-70 של המאה ה-11, בכדי לתת מענה לעולי רגל חולים, ובשנת 1136 הם הפכו להיות מסדר צבאי. בזמן ממלכת ירושלים השנייה, החלק הצפוני שלה היה שייך לטמפלרים והחלק הדרומי להוספיטלרים. הם שלטו על חלק גדול מאדמות המדינה.

הטמפלרים וההוספיטלרים בנו מבצרים ברחבי הארץ, ומי שהתחיל בכך לפי תכנית אסטרטגית הוא פולק מאנג'ו ומליסינדה, שמצטיירת כאחת הדמויות החשובות בממלכה הצלבנית הראשונה ומקימת חלק גדול מהכנסיות והמבצרים שבמסלול העלייה לרגל. אימא הייתה נסיכה ארמנית, ובן נוסף שלה היה אמרליך השני שהיה מלך ירושלים השישי לאחר בלדווין השלישי. היא הייתה במשך שנים רבות האישה החזקה שמאחורי שלטון ממלכת הצלבנים. בשנת 1135 ביצעו תומכיה בחצר המלוכה מעין הפיכת חצר כנגד בעלה, כך שהיא הייתה השליטה בפועל עד לשנת 1153, עוצרת יחידה לבנה, ושותפה בשלטון עד פטירתה בשנת 1161.

פולק מאנג'ו נפטר ב-1143, ולאחריו עלה בלדווין ה-3, אבל מי ששלט בפועל היא מליסינדה מכיוון שבלדווין עדיין היה ילד. תקופתה מאופיינת במלחמות עם הח'ליפות הפאטימית במצרים וניסיונות לכבוש את אשקלון, שמצליחים ב-1153. באותה שנה מדיח אותה בנה מתפקידה אך היא נשארת בעלת השפעה.

בשנים 1147-1449 יוצא מסע הצלב השני מאירופה לארץ ישראל במטרה לנסות ולשחרר את אזור אדסה מידי המוסלמים, במהלך מסע זה נפגשת מליסינדה עם אלינור מאקוויטניה מלכת צרפת וזאת פגישה משמעותית עבור שתיהן. אלינור הייתה האישה החשובה של אירופה, שהגיעה לישראל עם בעלה המלך הצרפתי לואי ה-7. היא הייתה קשורה להתפתחות אידיאל האהבה האבירי ושירת הטרובדורים, חברה ותלמידה של ברנרד מקלרבו ואבוט סוגריוס. שתי הנשים מצאו שפה משותפת ובילו כמה חודשים ביחד. הן התנגדו להתקפת דמשק, שהייתה בעלת ברית של הצלבנים, אלא שהן מצאו עצמן בעמדת מיעוט אל מול הגברים. ההתקפה נכשלה והביאה לתוצאות קטסטרופליות מבחינת הצלבנים.

מליסינדה בנתה כנסיות רבות בירושלים וביניהן סנט אנה, קבר מרים, וקתדרלת סנט ג'יימס. היא הייתה שותפה והרוח החיה מאחורי הבנייה הצלבנית בכנסיית הקבר. יחד עם בעלה פולק מאנג'ו היא תמכה במסדרים הצבאיים ובהקמת עשרות בתי חווה, מנזרים ומבצרים, במיוחד בהרי יהודה. לא כל המבצרים שימשו להגנה. בנייתם הייתה בין השאר גם עניין תרבותי. המבצרים באירופה מאוחרים מהמבצרים בארץ ישראל, כלומר באירופה למדו איך לבנות מבצרים לאחר הניסיון במסעי הצלב.

בלדווין ה-3 מלך עד 1162. הדור השני של מלכי ירושלים הלך ונחלש, מכיוון שהמלכים מהדור הראשון מסרו הרבה מאדמות המדינה לאצילים ולא נשאר יותר מה לתת, ולמרות זאת בלדווין ה-3 נחשב למלך מוצלח ותקופתו היא תור זהב. מי שמחליף אותו הוא אחיו אמרליך ששלט בשנים 1162-1174. הוא ניסה לכבוש את מצרים חמש פעמים בין השנים 1163-1169. כתוצאה מאיום זה על הח'ליפות הפאטימית, פונים הפאטימים לעזרת המוסלמים היושבים בצפון. השליט הסלג'וקי של סוריה וצפון עיראק – נור א-דין שולח למצרים קצין צעיר בשם צלאח א-דין (שאיננו קרובו), וזה משתלט על מצרים למורת רוחו של שולחו, ולימים הוא יהיה זה שיביס את הצלבנים. בינתיים, בין השנים 1174 ו-1185 עלה לשלטון בלדווין ה-4, שהיה חולה בצרעת. בתחילת דרכו היו לו עוצרים, וגם בסופה, בגלל מחלתו. העוצר היה ריימונד מטריפולי, שנחשב לשליט מוצלח והצליח במלחמותיו עם המוסלמים.

לבלדווין ה-4 הייתה אחות בשם סיביל, היא הייתה נשואה לגיום ממונפראטו ונולד להם בן בשם בלדווין ה-5, הוא הומלך בתור ילד אך נפטר אחרי שנה, לפי השמועות מהרעלה. בינתיים אימו נישאה לאדם אחר שנקרא גי די ליזיניאן. בתוקף היותו נשוי לאחות של המלך שפרש, הוא טען שמגיע לו להיות העוצר של בלדווין ה-5, אלא שהוא היה אדם לא פופולרי וטענה זו לא התקבלה, אך כן הביאה לסכסוך עם שליט טריפולי שהחליש את הצלבנים. אחרי שבלדווין ה-5 מת, עושים ב-1186 גי די ליזיאן ואשתו סיביל הכתרת בזק, שלא מקובלת על כולם. שנה אחר כך מגיעה המפלה בקרני חיטין.

היווסדות מסדר ההוספיטלרים

המסדר ההוספיטלרי לוקח את שמו מהמילה "הוספיטל" – בית חולים באנגלית. ואכן, זה היה מסדר שבתחילת דרכו (וגם כיום) שם לו למטרה את הטיפול בחולים. הוא הוקם כבר ב-1071, עוד לפני תחילת מסעי הצלב, כאשר קבוצה של סוחרים עשירים מאמלפי שבאיטליה ראתה את סבל החולים מבין עולי הרגל לירושלים, והחליטה לעזוב באבירות רבה את שאר עיסוקיה, ולהקדיש עצמה לטיפול בחולים ברוחם של ישוע והחמלה הנוצרית. הם הקימו בית חולים ראשון מסוגו בעולם בירושלים והקדישו עצמם למען החולים. הם נשבעו שלא יאכלו לפני שהחולים יאכלו, לא ישנו לפני שהחולים יהיו מטופלים במיטתם, ושיקדישו עצמם למען האחרים, יהיו מי שיהיו.

עד לאותה תקופה החולה נחשב למי שחטא, והמחלה נתפשה כעונש על חטאיו. ההוספיטלרים שינו תפישה זו וראו במחלה השתתפות בסבלו של ישוע ומתנה שמימית, ובחולה ראו אדם שנברא בצלם אלוהים. הם היו הראשונים שקבעו תקן של מיטות במחלקה, ארוחות וטיפול, ושיכנו חולים בתנאים טובים ובמתן יחס אישי ואנושי.

עם תחילת מסעי הצלב הפכו ההוספיטלרים למעין חיל הרפואה של הצבא הצלבני, ועם ייסוד המסדר הטמפלרי כמה עשרות שנים לאחר היווסדם, ראו ההוספיטלרים כי טוב, והחליטו שלא די להם לטפל בפצועים, אלא עליהם גם להילחם (ואולי על ידי כך גם להיות פצועים בעצמם). החליטו – ועשו. המסדר ההוספיטלרי נהפך למסדר של נזירים לוחמים תוך כדי כשהוא שומר עדיין על עיסוקו הקודם של טיפול בפצועים, שאת חלקם הם פצעו בעצמם.

למסדר ההוספיטלרי היה עיקרון שלפיו עליהם לטפל בכל פצוע שהוא, ויהיה זה גם מוסלמי או יהודי. הם היו מוכנים להקריב את הכל למען החולים שלהם, וידוע הסיפור על צלאח א-דין, שביקש לבדוק האם נכונות האגדות על המסדר המהולל הזה ולכן העמיד פני חולה שהדבר היחיד שירפא אותו הוא תרופה שתירקח מליבו של סוס ראש המסדר. באותם ימים הסוס היה חשוב לאביר יותר מכול, מכיוון שבו היו תלויים חייו. לאחר התייעצות ארוכה החליטו ההוספיטלרים שהסוס יוקרב למען הצלת אותו חולה מסתורי, שהתגלה כלא אחר מאשר צלאח א-דין.

בעקבות כך הוא גילה עצמו לפני ההוספיטלרים והכיר בהם כאנשי כבוד, ולימים גמל להם על חסדם בזמן כיבוש ירושלים על ידו, כשהתיר להם להמשיך ולהפעיל את בית החולים עד שכל החולים שלא היו מסוגלים ללכת יבריאו ויוכלו לעזוב בבטחה, ויש אומרים שהוא אף תרם כסף לבתי החולים שלהם. הסיפורים הללו מופיעים בספריית המסדר ההוספיטלרי במלטה, אבל לצערנו הם לא מוכרים לציבור הרחב. כך או כך, ההוספיטלרים הפכו עד מהרה למסדר צבאי גדול ששימש כחלק מצבא הקבע של הממלכה הצלבנית, הם התמחו בבנייה ובנו מצודות בכל רחבי הארץ, כך שרבים מן האתרים שנפגוש לאורך "דרך הדקל" קשורים אליהם.

מסדר הטמפלרים

הצלבנים אבירים שבאו לארץ הקודש הכירו טוב יותר את שירת רולנד מאשר את התנ"ך או הברית החדשה. וכאן, בארץ ישראל, מתפתח סוג אביר חדש שפועל במסגרת דתית חברתית חדשה, והיא המסדרים האביריים: שילוב ראשון מסוגו של אידיאל האבירות עם אידיאל הנזירות, היוצר אדם חדש שלוחם למען האל. המסדר הראשון שנוצר ככזה הוא המסדר הטמפלרי ומיד אחריו ההוספיטלרי, אלו היו מסדרים של אבירים צרפתיים בעיקר, שאליהם הצטרפו אבירי שאר אומות אירופה, אלא שבסופו של דבר האבירים הגרמניים העדיפו מסדר נפרד משל עצמם והקימו את המסדר הטבטוני בעכו ב-1291.

לפי האגדה, כמה שנים לאחר כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים. קבוצה של תשעה אבירים התיישבה בהר הבית, וחייתה שם במשך תשע שנים כשאיש איננו יודע בוודאות את עיסוקם. לאחר תשע שנים הם כינסו אסיפה של כל הגדולים והחשובים בממלכה והודיעו על הקמת מסדר חדש, שבו יש חידוש מהפכני: לראשונה בהיסטוריה הופיעו נזירים שהם גם אבירים, דבר שנראה, לפחות עד לאותה תקופה, כחילול קודש, שהרי ישוע התנגד לכל סוג של אלימות.

ברנרד מקלרבו היה האב האידיאולוגי של סוג חדש של אביר, שילוב של נזיר ולוחם, דבר שהיה בלתי אפשרי לפני זמנו. בזכות הכוח שלו, השפעתו, הטפתו, נימוקיו והתמיכה הבלתי מסויגת שהוא העניק לטמפלרים, התקבל השילוב הבלתי אפשרי הזה, ובמקביל לכך וכתוצאה מהחיבור בין אבירות ורוחניות דתית נפתחה הדרך בפני השלב הבא בהתפתחות מושג ותנועת האבירות, והוא אבירות רוחנית.

המסדר החדש שם לו למטרה לשמור על הדרכים בישראל ועל עולי הרגל שהיו נתונים עד אז לסכנות גדולות גם בתוך שטחי הממלכה הצלבנית. הוא קבע את משכנו בכיפת הסלע וקידש את הבניין כסמל שלו. הטמפלרים קוראים לכיפת הסלע: "מקדש האדון". הם בוחרים בתלבושת וכסמל שמלה לבנה ועליה צלב אדום, מגלחים את שיערות ראשם ומגדלים זקן. הכללים ואורח החיים של המסדר הם קשים ונוקשים, אך רבים רוצים להצטרף אליו, ותהילתם מתפרסמת במהרה על פני הארץ והעולם. הם הופכים למסדר החזק והעשיר בעולם, ויחד עם ההוספיטלרים הופכים לצבא הקבע של הממלכה הצלבנית. מפני העיסוק שלהם בהגנה על עולי הרגל בנו הטמפלרים מצודות לאורך הדרכים, כמו זו של לטרון או עתלית, שאותן נפגוש במסלול "דרך הדקל".

ממלכת ירושלים השנייה

ממלכת ירושלים הצלבנית הראשונה נפלה לידיו של צלאח א-דין ב-1187 והצלבנים גורשו מהארץ, אך הם חזרו לאחר מכן, וב-1191 כבשו מחדש את עכו וחלקים גדולים מרצועת החוף, בהנהגת ריצ'רד לב הארי ולואי ה-7, וייסדו את הממלכה הצלבנית השנייה, שהחזיקה מעמד עוד כמאה שנים. בזמן הזה הבירה עוברת מירושלים לעכו, דרכי עולי הרגל מתפתחות ו"דרך הדקל" מתעצבת בהשפעת והשראת דרך הסנטיאגו.

מסעי הצלב ממשיכים, וב-1217 יוצא מסע הצלב החמישי בראשות מלך הונגריה, ואליו מצטרפים מלך קפריסין ומלך ירושלים. המסע הראשון הוא לכיוון עמק יזרעאל. האויבים בתגובה הורסים את הביצורים של הר תבור שהוקמו כמה שנים קודם לכן על ידם וגם את חומות ירושלים. לאחר שהכוח הצלבני לא מצליח בכיבושיו בארץ ישראל עולה במועצת המלך הרעיון המטופש לכבוש את מצרים. אבל הפלישה מסתיימת בתבוסה, אף על פי שהצלבנים מצליחים בהתחלה לכבוש את עיר הנמל דמייאטה. במסגרת מסע צלב זה מגיע פרנציסקוס הקדוש לארץ ישראל.

ב-1228 יצא מסע הצלב השישי בהנהגתו של פרדריך ה-2. בתגובה אליו מציע שליט מצרים המוסלמי, שחשש משליטי דמשק המוסלמים, הסכם שלום שבמסגרתו יוחזרו לצלבנים נצרת וחלקים מירושלים. חוזה השלום שנחתם נקרא "חוזה תל עג'ול-יפו", ובו נקבע שירושלים תחולק: הר הבית יישאר בידי המוסלמים, ואילו יתר העיר יעבור לידי הנוצרים.[1] החוזה תקף לעשר שנים. בנוסף לירושלים הנוצרים מקבלים פרוזדור יבשתי שיחבר בין יפו ללוד ולירושלים, ובעקבות הסכם זה מתפתח למלוא תפארתו המסלול של "דרך הדקל".

תקופת ממלכת ירושלים השנייה מאופיינת בשינויים חברתיים ופוליטיים. בזמן ממלכת ירושלים הראשונה המוסד המרכזי היה המלוכה, המלך היה כפוף למערכת כפולה של מחויבויות, כלפי האזרחים וכלפי הווסאלים שלו (האצילים). בתוקף תפקידו כאחראי על הקרקעות הייתה לו היכולת לחלק קרקעות לווסאלים, והוא עשה זאת וזכה בעקבות כך לנאמנותם, עד שלא היה יותר מה לחלק בארץ כה קטנה. מרגע שנגמרו הקרקעות לחלוקה החלו המלך ומוסד המלוכה לאבד מכוחם. לאחר שהמלך נחלש התפצלו מוקדי הכוח וקבלת ההחלטות והחל מאבק גלוי וסמוי על השלטון בין המלך, האבירים (אצילים), הכנסייה והמסדרים הצבאיים. כוחות רבים אלו, שכל אחד מהם משך לכיוון אחר, החלישו את הממלכה. לכל קבוצה כזאת היה בית דין משלה, מערכת קבלת החלטות, מנהל, והיא שלחה נציגים למועצת המלך. בתחילת ממלכת ירושלים השנייה, ראשית המאה ה-13, היו אלו משפחות האצילים (ובמיוחד משפחת איבלין) שנתנו את הטון, וכמה מהן בנו את המבצרים והתחנות שלאורך "דרך הדקל". לאחר המחצית הראשונה של המאה ה-13 הן נחלשו ואת מקומן תפסו במידה רבה המסדרים הצבאיים.

בזמן ממלכת ירושלים הראשונה היה למנזרים והכנסיות כוח רב. כנסיית הקבר החזיקה, למשל, נחלות של 90 כפרים בארץ, המנזר בעמק יהושפט 48 כפרים, המנזר בהר ציון 28, ואילו זה שבהר תבור 24. חלק מהכוח והנחלות הללו עברו עם הזמן לידי המסדרים הצבאיים: טמפלרים, הוספיטלרים והמסדר החדש של הטבטונים.

וכך אנחנו מגיעים למצב שבו בזמן שהממלוכים כובשים את מישור החוף ב-1265 רוב השטח של הממלכה הצלבנית נמצא בבעלות המסדרים הצבאיים. אלו היו מסדרים עתירי כסף ונדל"ן, בעלי רצון לרכוש נכסים. מעתלית צפונה היו הטמפלרים, ודרומה ההוספיטלרים. המלך היה חלש מאוד, וחלק גדול מהזמן הוא בכלל לא היה בארץ או שהתואר ניתן לאחד ממלכי אירופה שהחזיק בתפקיד בתור דמות ייצוגית בלבד. הבירה של הממלכה הייתה בעכו, שם ישב באופן תיאורטי המלך ובאופן מעשי מועצת המלך. עכו הייתה בינלאומית, צפופה וגדולה מאוד, ובה היו נציגות למשפחות האצילים, אנשי הקומונות האיטלקיות, המסדרים הצבאיים של הטמפלרים וההוספיטלרים. הערבוב הזה הביא לכך שבמשך שנים רבות התנהלה בתוך העיר עצמה מעין מלחמת אזרחים בין הקומונות האיטלקיות בתמיכת המסדרים הצבאיים, וזה הביא להחלשה נוספת של הממלכה.

החולשה והפירוד הפוליטי והצבאי אפיינו את הממלכה הצלבנית השנייה מצד אחד, אבל מצד שני במשך מאה שנה הייתה בארץ ישראל בכלל ובעכו בפרט פריחה תרבותית, אמנותית ורוחנית, והיא התבטאה בין השאר בהתפתחות מסלול "דרך הדקל". צריך להבין שבממלכה הצלבנית, מעבר למאבק הפוליטי והצבאי, היה גם מאבק רוחני לנסות וליצור נצרות אחרת, שונה מנצרות האפיפיור; נצרות שהתגבשה במסדרים הצבאיים שקמו בארץ, כמו הטמפלרים, אך גם בקרב חוגים חילוניים ואחרים.

ארץ ישראל הצלבנית באופן כללי ועכו בפרט הן מקום שבו התרחש מעבר של אמנויות כגון נגינה, ציור, אדריכלות וספרות, מדעים כגון הנדסה ומתמטיקה, ותורות כגון האלכימיה ואסטרולוגיה, נאופלטוניזם ופילוסופיה, מהתרבות הערבית המתקדמת והנצרויות העתיקות (כגון הארמנים) שבמזרח אל הצלבנים ומהם לאירופה. מערכות סמלים וצבעים כגון זו של תורת המגינים (ההרלדרי Heraldry), השימוש במספרים ערביים ועוד – כל אלו הופיעו לראשונה בישראל ומשם הגיעו לאירופה. ממלכת ירושלים השנייה לא אופיינה רק במלחמות, אלא גם בדיאלוג פורה עם המזרח. עכו הייתה הנמל המרכזי של דרכי המשי, ואפילו מרקו פולו עשה את דרכו לסין דרכה.

עולה הרגל שהגיע לארץ במאה ה-13 פגש ארץ שמחה ותוססת, שונה מאוד מהמקום שממנו הוא הגיע, עם אנשים, סחורות ובניינים שהוא לא ראה לפני כן ושגירו את דמיונו. זאת הייתה ארץ פלאות שנתקשרה עם דמותו האלוהית של ישוע, והאירועים הנסיים הכתובים בברית החדשה ובתנ"ך. בנוסף לתהליך עלייה לרגל דתי זה, היה זה עבור עולה הרגל הטיול של החיים ("טיול אחרי צבא"), החוויה המעצבת של המשך חייו. הוא רצה ללכת ברגל מעכו לירושלים כדי לפגוש את הפלאות של ארץ הקודש שעליהם שמע לפני כן, ולא היה מעוניין לקצר את מסעו. זאת הייתה ההזדמנות שלו לטייל בעולם, ליהנות ממזג האוויר החמים בניגוד לאירופה, מהים שמלווה את הדרך לרוב אורכה ומהפירות והמאכלים החדשים. החיים היו יפים ובנוסף לכך המסע אפשר התבוננות עצמית, התרכזות והתקשרות אל הקדושה.

פרדריך ה-2 ושחרור ירושלים

פרדריך ה-2 היה נכדו של המלך הגרמני האגדי פרדריך ברברוסה, בנם של הנרי ה-4 קיסר הקיסרות הרומית הקדושה וקונסטנצה מלכת סיציליה. הוא היה אדם מיוחד, שידע שבע שפות, עסק בשירה ופילוסופיה, בעל מחשבה חופשית ואמביציה פוליטית חזקה. פרדריך בנה את המדינה המודרנית הראשונה באירופה בדרום איטליה, שבה הוא היה מעין שליט אבסולוטי נאור, פילוסוף שקידם את האמנות וההשכלה. הוא היה לא קונבנציונלי בדעותיו ובמעשיו, בז לדתות הממוסדות ה"רגילות", ובתוך כך גם לנצרות הקתולית ולאפיפיור, וכן לאסלאם האורתודוקסי. פרדריך אהב חופש ונלחם על דעותיו ותפישת עולמו בהצלחה רבה, ויחד עם זאת העריך דיאלוג ושיתוף פעולה, הוא כיבד את העולם המוסלמי, וידע את שפתו ומנהגיו. קראו לו "פלא העולם", והוא נחשב במידה רבה לאיש הרנסנס הראשון, דמות גדולה מהחיים.

במשך שנים ניסו האפיפיורים לגרום לו לצאת למסע צלב בישראל בכדי לשחרר את ירושלים משלטון המוסלמים, והוא דחה אותם עד כדי נידויו. אולם שיצא בסופו של דבר למסע הצלב השישי ב-1228 הוא הצליח, בלא לשפוך טיפת דם אחת אלא רק בעזרת משא ומתן, לקבל חזרה לידי הנוצרים את ירושלים ובכלל זה את כנסיית הקבר (הפשרה הייתה שהמוסלמים ימשיכו לשלוט במתחם הר הבית). הצלבנים שהשתתפו במסע צלב זה בנו תחילה את מצודת הים בצידון, לאחר מכן את המונפור, ולבסוף את קיסריה הצלבנית. כשהוא הגיע לישראל הוא התחתן עם איזבל ה-2, היורשת של ממלכת ירושלים, ונהפך באופן רשמי למלך ירושלים בטקס חגיגי בכנסיית הקבר.[2]

באותה תקופה נפוצו סיפורי הגביע הקדוש בגרמנית, והגרסה המורכבת והמיסטית ביותר של הסיפורים נקראה "פרסיבל", ונכתבה כנראה בשנים 1210-1220 על ידי אביר, משורר וייתכן שגם נזיר גרמני בשםWolfram von Eschenbach , שחי כנראה בבוואריה ואולי גם באוסטריה (הגרסה הראשונה של סיפורי הגביע הקדוש נכתבה על ידי כרטיאן מטרואה שבצרפת ב-1180). במסגרת סיפור זה מגיע הגיבור פרסיבל לטירת הגביע המסתורית, שם נגלים לו דברים נפלאים, אבל הוא לא מגיב להם כיאות ונאלץ לצאת למסע ארוך ובודד שנמשך חמש שנים, עד שהוא מצליח למצוא את טירת הגביע בשנית ולהפוך להיות שומר הגביע. זהו מסע שבמהלכו עובר פריסבל תהליך של התפתחות וגילוי עצמי, ומגלה (בין השאר) שיש לו אח תאום מוסלמי ששווה לו בכוחו ובמוסריותו.

הדמות של פרסיבל בסיפורים מרתקת. הוא מגודל על ידי אימו ורק מפגש מקרי עם אבירי השולחן העגול בלבוש אבירים טמפלרים גורם לו לעזוב את היער שבו גדל ואת אימו, ולבקש להיות אביר בחצרו של ארתור. הדמות של פרסיבל היא מעין הופעה מחודשת של ישוע באירופה, דמות תמימה שלא מהעולם הזה, שגדלה להיות המלך האידיאלי, והיא מזכירה את דמותו של פרדריך ה-2, שגדל ללא אב ויצא לחפש את עצמו במסעותיו בעולם הגדול ובדרכו לכבוש את ירושלים.

הנרי ה-4 (אביו של פרדריך ה-2) שינה את מסורת העברת כס הקיסרות הרומית הקדושה והפך אותה לכזו שעוברת בתורשה, מתוך רצון ליצור מדינה גרמנית נורמנית חדשה, כלל-עולמית ונוצרית, שתתבסס על דמות של מלך אלוהי. הוא נתמך על ידי הרוזנים של אנדכן, ובראשם Berthold IV , שתמך בנער הצעיר פרדריך למול המתחרים הרבים שהיו לו, ועזר לו לתפוס את מקומו בהגה השלטון. הסיפור של פרסיבל מרמז על האירועים הללו.

ההגעה של פרדריך ה-2 לירושלים והכתרתו כמלך של ירושלים, בנוסף להיותו קיסר הקיסרות הרומית הקדושה ומלך סיציליה, נתפשה על ידי אבירי המסדר הטבטוני הגרמני והחסידים של בית שטאופן הגרמני כהתערבות אלוהית, תחילת מעשה הגאולה, הופעה משיחית. הוא נתפש על ידי חסידיו כמלך הדיג, שומר הגביע, כמחליפו של המלך ארתור ומייסד האחווה הקדושה. באותה תקופה ירד מעמדו של המסדר הטמפלרי, לאחר שהפסיד את קרב קרני חיטין ואיבד את מרכזו הרוחני בכיפת הסלע בירושלים. את החלל שהותירו הטמפלרים מילאו במידה מסוימת האבירים הגרמניים הטבטונים, מסדר שהוקם רק לאחר חידוש מסעי הצלב והכיבוש המחודש של עכו ב-1191.

הכיבוש המחודש של עכו וייסוד ממלכת ירושלים השנייה נתפשו כהחזרת הכבוד והיוזמה הנוצרית לאחר המפלה בקרב קרני חיטין. הממלכה החדשה התקיימה במשך מאה שנים נוספות, ונוסף אליה מרכיבים גרמני ואנגלי בנוסף לאלו הצרפתי והאיטלקי. האבירים הטבטונים הצטיינו מבחינה צבאית במסע הצלב החמישי במצרים, נודעו במשמעות הברזל שלהם, והיו הכוח העיקרי שעליו נשען פרדריך ה-2 בתמרוניו ובפוליטיקה הפנים-צלבנית והנוצרית-קתולית. ראש המסדר הרמן פון זלצה תמך בפרדריך ה-2, היה בן בריתו, ותיווך במאבקים שהיו לו עם האפיפיור ועם האצילים והמסדרים הצבאיים האחרים בארץ.

פרדריך ה-2 אפשר את התפתחות "דרך הדקל" על ידי כיבושה של ירושלים וסיפוח פרוזדור של שליטה נוצרית המוביל אליה. גם העיר בית לחם עברה במסגרת ההסכם שלו עם המוסלמים לשליטה נוצרית והיוותה תוספת חשובה ליעד העלייה לרגל. בזמנו החלה נוכחות פרנציסקנית בישראל, ובשנים שלאחר מסע הצלב שהוא הוביל החלה גם בנייה מסיבית במקומות שונים בארץ, כשרבים מהם קשורים ל"דרך הדקל" ולתוואי העלייה לרגל והמקומות הקדושים.

מסע הברונים

לא רק הגרמנים הפכו לגורם בעל השפעה בזמן ממלכת ירושלים השנייה, אלא גם האנגלים, וזה התבטא בתפקיד המרכזי של ריצ'רד לב הארי בכיבוש המחודש של ארץ ישראל. אלא שמיד אחר כך אנגליה נפלה לידי מלחמת אזרחים, ודווקא אז מופיע אחד האנשים המרתקים באירופה של המאה ה-13, ריצ'רד ה-3 מקורנוול, על במת ההיסטוריה של ארץ ישראל. הוא מוביל מסע צלב מוצלח ולא ידוע שנקרא "מסע הצלב של הברונים", שמביא את "דרך הדקל" לשיא התפתחותה.

ריצ'רד מקורנוול היה הנכד של אלינור מאקוויטניה, בנו של המלך ג'ון ואחיו של המלך החלש הנרי ה-3 והתומך העיקרי שלו. בנוסף להיותו רוזן קורנוול שבדרום-מערב אנגליה הוא היה גם רוזן פואטו בצרפת ולימים הוכתר כמלך גרמניה. אבל מעבר לכול, ריצ'רד היה אחד האנשים העשירים באירופה. הוא זה שבנה את טירת טינטג'ל באנגליה כמודל של האגדות הארתוריאניות.

מסע הצלב של הברונים נמשך מ-1239 עד 1241 בשני שלבים, ושחרר חלק גדול מארץ ישראל מידיים מוסלמיות. את השלב הראשון הנהיג תיאובלד הראשון מנווארה, שנקרא גם ה"טרובדור", ואת השלב השני הנהיג ריצ'רד מקורנוול. יש אומרים שלאחר מסע צלב זה, הנוצרים שלטו על כל השטח שמהים ועד הירדן. ריצ'רד בנה את אשקלון הצלבנית, ואנשים קושרים אליו מספר אתרים לאורך "דרך הדקל". אחת המצודות שנבנו בזמן הזה היא זו של אפולוניה, שמזכירה את המצודות של ריצ'רד באנגליה, כאלו המתקשרות ומדמות את סיפורי הגביע הקדוש.

קראו מאמר – מסעי הצלב והטמפלרים בהיבט רוחני

[1]  רעיון לא רע שניתן ליישום גם כיום בחוזה שלום בין ישראל לפלשתינאים.

[2]  מאותו הזמן מלך ירושלים, שהיה התואר הרשמי של מלך הממלכה הצלבנית, שהה מחוץ לישראל ולא היה מעורב באופן מעשי בענייני הממלכה.