המסדר הסופי נקשבנדי אוזבקיסטן

המסדר הנקשבנדי (Naqshbandi)

המסדר הנקשבנדי הינו מסדר שהתחיל באופן רשמי באוזבקיסטן במאה ה-14 על ידי שייח’ נקשבנד, ומכאן שמו, אבל באופן לא רשמי הוא התחיל 200 שנה קודם על ידי שייח’ קג’דוון, שהיה הראשון מבין שבעה מאסטרים (מורים) גדולים. יש אומרים שהוא היה קיים כבית ספר מיסטי עוד לפני האסלאם. מאוזבקיסטן התפשט המסדר על פני כל העולם המוסלמי כולו, והיה, בין השאר, מסדר מוביל בהודו. המסדר טוענת לשלשלת של מסירה (שלשלת הזהב) ממוחמד דרך אבו בכר, תומך בהתערבות בפוליטיקה ובפאן אסלאמיות, מלמד תורה רוחנית עמוקה ותרגולות של מודעות הכוללות טכניקות מתקדמות של מדיטציה, נשימה, הליכה ותשומת לב. במאות שנים האחרונות הוא היה המסדר המוביל והחשוב ביותר במרכז אסיה והקווקז.

אחד הדברים הייחודים לנקשבנדים הוא זיכר מדיטטיבי הנקרא “הזיכר השקט”, עליו יורחב בהמשך. המסדר משמר כנראה מסורות רוחניות עתיקות הקשורות ליוגה ולבודהיזם. יש לו תורה המבוססת על שליטה בגוף, הכרה של המערכת האנושית והגעה להתפתחות רוחנית דרך תרגולות פיזיות ומנטליות, והוא נחשב לממשיך דרכם של בתי ספר רוחניים קדומים שהתקיימו במרכז אסיה לפני הגעת האסלאם.

המילה “נקשבנד” פירושה תבנית, וכן גם אריגה. מסופר על סופי שהכניסו אותו על לא עוול בכפו לכלא. עם הזמן הוא התיידד עם השומרים וביקש מהם בקשה צנועה, לקבל לתאו שטיח תפילה, שאותו יוכל לארוג בדוגמאות המצויירות עליו. השומרים לא מצאו סיבה שלא להיענות לבקשה, ואשתו של הסוּפי העבירה לכלא שטיח תפילה ובו דוגמאות יפהפיות וכן כלי האריגה. ימים רבים היה הסוּפי מתבונן בשטיח ולומד את התבניות, ואז יום אחד הוא נעלם מן הכלא. השומרים הגיעו ומצאו את דלת התא פתוחה ואת הסוּפי איננו. התפלאו השומרים כיצד ייתכן שאותו סוּפי נעלם כאילו פצתה אותו האדמה, אף שהם ידעו כל הזמן שהוא נכלא על לא עוול בכפו, ולכן גם לא הצטערו שהוא ברח.

כעבור שנים פגש אחד מהם במקרה את אותו הסוּפי, שזוכּה זה מכבר מכל ההאשמות שטפלו עליו. “ספר לי,” ביקש אותו השומר “עכשיו כשהכל כבר מאחורינו, כיצד הצלחת לברוח מתא הכלא? עד היום זאת תעלומה בשבילנו.”

“זה פשוט מאוד,” ענה הסוּפי, “אשתי ביררה את מבנה מנעול הדלת אצל המסגר שבנה אותה, ושרטטה את התבנית על שטיח התפילה. כל שנותר לי הוא ללמוד את התבנית וליצור מפתח בעזרת כלי האריגה שהיו ברשותי.”

סיפור זה מגלם את המהות של המסדר הנקשבנדי: לימוד התבנית, ייצור כלים רוחניים יש מאין, והימלטות ממצב הכלא שאנו נמצאים בתוכו.

למסדר הנקשבנדי היה תפקיד היסטורי פוליטי חשוב במאבק כנגד הקולוניאליזם המערבי והבולשביקים במרכז אסיה ובקווקז, והוא הפך להיות מסדר מוביל בשלהי האימפריה העותומאנית ובתנועה הפן-אסלאמית. כיום יש למסדר הנקשבנדי מספר שלוחות בעולם. אחת מהן בראשותו של שייח’ בשם ניזמי, הגר בצפון קפריסין, פנתה בעשורים האחרונים אל המערב ופתחה בתי ספר רבים בכל רחבי אירופה וארצות הברית, והם מפיצים את הסוּפיוּת בצורה ברורה ונגישה לכל אדם דרך פרסומים, בעיקר באינטרנט. ראו אתר: www.naqshabandi.org

אבו בכר ומוחמד

לפי כתבי המסדר הנקשבנדי, אבו בכר היה הח’ליף הראשון באסלאם לאחר מוחמד, חברו הקרוב ואביה של אשתו. לפי אמונת המסדר הנקשבנדי, הוא קיבל ממוחמד את הברכה הרוחנית ותורת הסוד, הנהיג את העולם המוסלמי אחריו במשך שנתיים. והעביר את הסוד הלאה לסלמן הפרסי, זאת הייתה תחילתה של שלשלת הזהב, שלשלת של מסירת ידע וברכה רוחנית ממורה לתלמיד הנמשכת עד היום.

אבו בכר הוא האיש הראשון שהתאסלם והיחיד שקיבל את האסלאם ללא פקפוק ולכן הוא נקרא “הצדיק”. בנוסף על כך, בזמן הגירוש של מוחמד ממכה נותר לו רק חבר אחד והוא אבו בכר שברח יחד איתו למדינה, בדרך הם התחבאו והעבירו את הלילה במערה, שם העביר לו מוחמד את תורת הסוד, הזרים לליבו את האנרגיה הרוחנית.

ישנם מספר חדית’ים המתייחסים לאבו בכר, וכך אומר מוחמד הנביא:

“אלוהים יראה את חסדו לאנשים באופן כללי, אך יראה אותה לאבו בכר באופן מיוחד”.

“מעולם לא זרחה או שקעה השמש על אדם, מלבד הנביא, גדול יותר מאבו בכר”.

“מעולם לא נגלה לי דבר שלא הזרמתי אותו לליבו של אבו בכר”.

“אין אדם שאליו אני מחוייב או שלא שילמתי לו את חובי מלבד אבו בכר, מפני שאני חייב לו הרבה אלוהים יפצה אותו ביום הדין”.

“אם הייתי צריך לבחור חבר אינטימי מלבד האל הייתי בוחר באבו בכר”.

“אבו בכר לא מקדים אותכם בגלל תפילה רבה או צום, אלא בגלל סוד שישנו בליבו”.

אבו בכר נתן את כל מה שיש לו לנביא, כשנשאל מה הוא השאיר למען ילדיו הוא ענה: “את הנביא ואת אללה”.

לפני שאבו בכר הפך למוסלמי, הוא היה משורר שנודע בכוח זכרונו יוצא הדופן. תכונות אלה שירתו אותו היטב בדת החדשה. החזרה שלו על הקוראן הייתה כה שירית וטעונה ברגשות שהרבה אנשים הצטרפו לאסלאם פשוט מפני ששמעו את אבו בכר מתפלל.[1]

הודות לזכרונו יוצא הדופן של אבו בכר נשמרו כמה חדית’ים חשובים. יחד עם זאת, מאלפי החדית’ים שהוא הכיר רק 142 הגיעו אלינו דרכו, וזה מפליא כשמביאים בחשבון את קרבתו לנביא. בתו עאישה (אשתו של מוחמד הנביא)  טענה שלאביה היה ספר נוסף ובו למעלה מ-500 חדית’ים, אך יום אחד הוא השמיד אותו. הידע שאבו בכר ביכר להשאיר מוסתר קשור לידע הגבוה, השמימי – ידע שיכול להיות מועבר בצורה נכונה רק מלב ללב.

כשאנשים היללו את אבו בכר הוא אמר: “הו אללה, אתה מכיר אותי יותר טוב משאני מכיר את עצמי, ואני מכיר את עצמי יותר טוב מאנשים אלה המהללים אותי. עשה אותי טוב יותר ממה שהם חושבים עלי, סלח לאותם חטאים שלי שאין הם יודעים עליהם, ואל תחזיק אותי אחראי לדבריהם.”

אבו בכר היה הח’ליף הראשון והטוב. כאשר הפך לח’ליף הוא אמר: “עזרו לי אם אני צודק, ותקנו אותי אם אני טועה. החלש שביניכם יהיה חזק איתי, עד שברצון האל הזכויות שלו יינתנו. החזק שביניכם יהיה חלש איתי, עד שברצון האל אקח ממנו מה שצריך להילקח. שמעו לי כל עוד אני שומע לאללה ולנביאו, וכשאינני שומע להם אל תשמעו לי.”

כשמת מוחמד הוא אמר: “מי שהולך אחרי מוחמד, מוחמד מת, אבל מי שהולך אחרי מה שמוחמד לימד, מוחמד חי.”

אבו בכר קיבל את הכוח הרוחני ממוחמד בזכות מקרה שקרה במערה, וכך היה[2]: הנביא ברח ממכה עם אבו בכר (והשאיר מאחוריו את עלי לדמות אותו במיטה). בדרכו הוא עצר להתחבא במערה. אבו בכר אמר: “הו נביא, אל תיכנס, אני אכנס ראשון”. בליבו הוא חשש שיהיה משהו מזיק בתוך המערה ובחר לפגוש אותו ראשון. הוא מצא חור במערה, קרא לנביא להיכנס ושם את רגלו מעל החור. הנביא נכנס ושכב כשהוא מניח את ראשו על ירכו של אבו בכר. נחש שהיה בתוך החור החל לנשוך את רגלו של אבו בכר, והוא מצידו ניסה לא לזוז למרות הכאבים החזקים. דמעות זלגו מעיניו ודמעה חמה אחת טיפטפה על פניו של הנביא. כשזה קרה אמר מוחמד, כנזכר בקוראן: “הוא אמר לחברו, אל תצטער כי האל איתנו.”

אבו בכר אמר לנביא: “הו נביא, אינני מצטער, אלא סובל מכאבים. נחש נושך את רגלי ואני מפחד שהוא ינשוך אותך. אני בוכה מפני שהלב שלי נשרף למענך ולמען בטיחותך.”

הנביא כה היה שבע רצון מתשובתו של אבו בכר שהוא חיבק אותו, שם ידו על ליבו והזרים לו את הידע הרוחני. לאחר מכן שם הנביא את ידו השנייה על רגלו של אבו בכר ואמר ברכה, והרגל הבריאה מיד. לאחר מכן הוא ציווה על הנחש לצאת והוא יצא.

אמר לו הנביא: “כלום אינך יודע שבשרם של צדיקים אסור בשבילך?”

הנחש ענה בערבית מושלמת: “הו נביא, האם לא נבראו כל הדברים למענך ולמען אהבתך? הו נביא, גם אני אוהב אותך. כששמעתי שאתה עומד להופיע, ביקשתי מאלוהים שיאריך את חיי למען אוכל לזכות ולראות בזיו פניך, ואלוהים נענה לבקשתי, אלא שאבו בכר חסם את החור ואת האפשרות שלי לראות אותך. ולכן נשכתי את רגלו, בכדי שיזיז אותה.”

הנביא אמר: “הסתכל עלי ומלא בקשתך”. הסתכל הנחש בנביא – ומת.

פנה הנביא לאבו בכר ואמר: “כאן במערה צריך לקרות מאורע כביר, ולכן עצרנו בה. האור של שורש העץ הרוחני יתפשט על פני כל האנושות, האור שבא ישירות מהנוכחות השמימית יופיע כאן. אלוהים ציווה עלי להעביר אותו אליך ולכל החסידים הסוּפיים הנקשבנדים.”

הנביא ציווה על אבו בכר לקרוא לכל השייח’ים של השושלת הנקשבנדית, יורשיו – כולם עד זמנו של המהדי, והם באו דרך עולם הרוחות. אזי הוא קרא ל-7,007 הקדושים הנקשבנדים ול-124,000 נביאים. לפקודת הנביא ציווה אבו בכר על כל שייח’ לקרוא לחסידיו, ואז על השייח’ים לקחת ידיהם של חסידיהם ולהעביר להם את הברכה. הוא שם את ידו מעליהם. מוחמד שם את ידו מעל ידו של אבו בכר, ואלוהים שם את ידו, יד העוצמה, מעל כולם. אללה שם בלשון כולם את הזיכר, הוא ציווה את הנביא שציווה את אבו בכר לצוות על כל הקדושים הנוכחים וחסידיהם לחזור על מה שהם שומעים מקול העוצמה:

אללהו, אללהו, אללהו, הק. אללהו, אללהו, אללהו, הק. אללהו, אללהו, אללהו, הק (אמת).

ואז אלוהים לימד אותם את הסוד של הזיכר, הידוע בשם הזיכר השקט של קג’דוון, כל מי שמקבל חניכה או נוכח בזיכר צריך לדעת שהוא היה במערה באותו זמן מבורך, בנוכחות הנביא, ושהוא קיבל את כל אותם סודות כבר אז.

השייח’ים של המסדר הנקשבנדי מחשיבים את מה שקרה במערה כאבן היסוד של המסדר. לא זו בלבד שזהו המקור של הוורד (התרגול) היומי, אלא שכל הנשמות של כל חסידי המסדר היו נוכחות יחדיו באותה פעם. (סוכם מתוך כתבי המסדר הנקשבנדי).

שבעת המאסטרים של מרכז אסיה
לפי המסדר הנקשבנדי ישנם שבעה מאסטרים שעיצבו ופיתחו את הדרך הרוחניות הייחודית שלהם. הראשון הוא שייח’ קג’דוון שחי במאה ה-11, ואשר גילה את סוד הזיכר השקט, והאחרון הוא שייח’ נקשבנד, שעיצב את התורה כדרך הישירה לאלוהים תוך שימת דגש על יסוד השירות.

להלן סיפורים הקשורים לכמה מהקדושים הנקשבנדיים, כפי שסוכמו מהאתר שלהם:

שייח’ קג’דוון (Gajadwani) הראשון משבעה

שייח’ קג’דוון נולד בקג’דוון שליד בוכרה, ושם הוא גם קבור. הוא עבר את כל שלבי הלימוד, דרך השריעה אל המאבק הרוחני, והגיע לרמת טוהר גבוהה שגילתה לו את סוד הזיכר השקט. הוא ידוע כשייח’ הניסים, שזרח כמו השמש, מייסד מסורת הקג’דוונים – המאסטרים של מרכז אסיה – שקבעה את שמונת העקרונות הראשונים של הדרך הרוחנית.

קג’דווני הודרך על ידי קידר, עלי ואבו בכר, ולאחר מכן הדריך את נקשבנד בדרך האוויסי (מסירה רוחנית). הוא נפגש עם קידר שליווה אותו, ולמד ממנו את הידע השמימי, שהתווסף לידע הרוחני שלמד מהשייח’ חמדני. יום אחד כשקרא את הקוראן, הגיע לפסוק האומר: “קרא לזה שתומך בך בצניעות, ובסוד לבבותיכם. אכן, הוא אינו אוהב את אלה שעוברים על גבולות הנכון”.

פסוק זה גרם לו לשאול את מורו: “בזיכר שבקול אתה משתמש בלשונך ואנשים אחרים יכולים לראות אותך ולשמוע אותך, בעוד שבזיכר השקט של הלב השטן יכול להאזין לך, מפני שהנביא אומר בחדית’ שלו: “השטן נע בחופשיות בוורידים ובעורקים של בני האדם”. מה אם כן היא המציאות של ‘לקרוא בסוד של הלבבות?’ ”

השייח’ ענה: “הו בני, דבר זה חבוי, הוא ידע שמימי, ואני מתפלל שהאל המרומם ישלח אחד מקדושיו לגלות לך את המציאות של סוד זה.”

מאותו הזמן קג’דוון חיכה שהתפילה תתממש. יום אחד הוא פגש את קידר שאמר לו: “בני, יש לי הרשאה מהנביא לגלות ללשונך ולליבך את הזיכר החבוי והמספרים שלו”. הוא ציווה עליו להיות שקוע במים ולהתחיל לומר את הזיכר בליבו. קג’דוון תרגל כל יום עד שהאור השמימי, החוכמה השמימית, אהבת האל והמשיכה של האלוהי, נפתחו לליבו.” (על הסוד קראו בפרק על העיירה קג’דוון).

שייח’ אמיר קולל (Amir Kulal) השישי משבעה

שייח’ אמיר קולל היה אחד המתאבקים החשובים בזמנו. יום אחד, השייח’ סמסי (Samasi), זה שקדם לו, עצר ליד זירת ההתאבקות והסתכל במתאבקים. אחד התלמידים לא הבין מדוע הוא עושה זאת ובתגובה למחשבתו ענה השייח’ שהוא עושה זאת למען אדם אחד שיהיה גדול בתורה ויהיו לו תלמידים רבים. ברגע שאמר זאת, הרים המתאבק את פניו ומבטיהם הצטלבו. המתאבק (שלימים הפך להיות שייח’ המסדר אמיר קולל) עזב את הזירה והלך אחרי שייח’ סמסי והיה לתלמידו הקרוב ויורשו. במשך עשרים שנה הוא לא עזב את סביבתו. בנוסף להיותו מתאבק היה קולל גם קדר, ולכן שמו אמיר קולל – האמיר של הקדרים.

צריך להבין שלפי המסדר הנקשבני האור של מוחמד עובר בכל דור לאדם אחר, ולאו דווקא בתורשה במשפחה. וכך, הם מחפשים בכל פעם את מי שהאור נמצא בו, כדי שיהיה היורש של ראש המסדר וממשיך השלשלת. זה קצת כמו בבודהיזם הטיבטי שמוצא כל פעם את הדלאי לאמה הבא באנשים אקראיים שנפש הדלאי לאמה הקודם התגלגלה בהם.

שייח’ אמיר קולל הוא זה שקידם את האידיאולוגיה של השתתפות הסוּפים בפוליטיקה. המקדש שלו נמצא בכפר סוקר (Sukhor) הנמצא כמה קילומטרים מבוכרה, שהוקם מחדש ב-1998.

שייח’ נקשבנד (Baha’uddin Naqshband) השביעי והגדול מכולם

בהא א-דין נקשבנד נחשב לאב הרשמי של המסדר. הוא נולד ב-1317 בכפר ליד בוכרה, ומעבר לסיפורים ולאגדות מעט מאוד ידוע על חייו, מפני שאסר על המאמינים לכתוב את מעשיו או אמרותיו. הוא הוכשר לסופיזם על ידי טובי המורים בזמנו. בין השאר כללה תקופת הכשרתו עבודה של שבע שנים כרועה צאן ושבע שנים נוספות כמתקן דרכים. הוא חי בבוכרה ובסמרקנד, אך מת ונקבר בכפר בו נולד (קייסר עריפון).

הוא זה שעיצב סופית את 11 עקרונות המסדר (מוסיף שלושה לאלו של קג’דוון) ומיסד את תרגולת הזיכר השקט. היה לו חזון שבו נראו לפניו שישה המאסטרים הקדומים של המסדר, וביניהם קג’דוון, שלימד אותו איך עושים את הזיכר בצורה השקטה, בניגוד לאחוות הסוּפיות האחרות.

הוא היה תלמיד של שייח’ סמסי וקיבל את סוד המסדר מהשייח’ קולל. יום אחד, בצעירותו, התפלל אל האל שייתן לו את הכוח לשאת את הקשיים והכאב של אהבתו. למחרת הביט אליו השייח’, כאילו קרא את מחשבותיו, ואמר לו: “בני, אתה צריך לשנות את אופן תפילתך. אמור במקום זאת: אלוהים תן מתענוגותיך למשרת חלש זה. אלוהים לא רוצה שמשרתיו יהיו בקשיים ובכאב, לפעמים הוא מנסה אותם בקשיים, אך אל למשרת לבקש להיות בקשיים, זה חוסר כבוד לאל.”

סיפור אחר מספר שנקשבנד נשאל על ידי האל: “מדוע אתה נכנס לדרך הזאת?”

והוא ענה: “בכדי שכל מה שאני אומר וכל מה שאני רוצה יתקיים.”

האל אמר: “זה לא יכול להיות, כל מה שאנחנו נאמר וכל מה שאנחנו נרצה יתקיים.”

נקשבנד ענה: “אינני יכול לעשות זאת. אני חייב לקבל את הרשות להגיד ולעשות מה שאני רוצה, או שאינני רוצה את הדרך הזאת.”

ואז הוא קיבל תשובה: “כל מה שאנחנו נרצה חייב להיאמר ולהיעשות.”

האל עזב ונקשבנד נשאר לבד למשך 15 יום, עד שהכריע אותו דיכאון עצום. ובכל זאת הוא נשאר בשלו. לבסוף נשמעה בת קול: “הו בהודין, כל מה שתרצה נעניק לך.”

הוא התמלא בשמחה ואמר: “אני רוצה שתינתן לי דרך שתוביל אל כל מי שהולך בה ישירות לנוכחות השמימית.”

אז הוא חווה חיזיון מופלא ושמע קול האומר: “קיבלת את מה שביקשת.”

כך נוצר המסדר הנקשבנדי, שהוא דרך ישירה לאלוהים.

מספר נקשבנד:

“בתחילת מסעי בדרך, פגשתי אוהב של האל. הוא אמר לי: נראה שאתה משלנו.”

אמרתי לו: “אני מקווה שאני משלכם ורוצה להיות חבר שלך.”

יום אחד הוא שאל אותי: “איך אתה מטפל בעצמך?”

אמרתי לו: “אם אני מוצא משהו אני מודה לאל, ואם לא – אני סבלני.”

הוא חייך ואמר: “זה קל. הדרך היא להעמיס את האגו שלך ולבחון אותו. אתה חייב לשמור אותו מאי ציות.”

שמחתי בתשובה זו וביקשתי את עזרתו. הוא ציווה עלי לעזור לנצרכים ולשרת את החלשים ולהניע את ליבם של שבורי הלב, לשמור על צניעות, כניעות וסבלנות.

שמרתי על מצוותיו ובילית הרבה ימים מחיי בצורה זו.

או-אז, הוא ציווה עלי לטפל בחיות, לרפא את מחלותיהן, לנקות את פצעיהן, לעזור להן במציאת צרכיהן. שמרתי את דרך זו עד שהגעתי למצב שבו אם ראיתי חיה ברחוב, עצרתי ופיניתי לה דרך.

או-אז, הוא ציווה עלי לטפל בכלבים בנאמנות ובצניעות ולבקש מהם תמיכה.

הוא אמר לי: “מפני השירות שלך לאחד מהם תגיע לשמחה גדולה.”

עשיתי כמצוותו בתקווה שאמצא את הכלב שדרך השירות לו אמצא שמחה. יום אחד הייתי בחברתו של אחד מהם והרגשתי מצב של שמחה משתלט עלי. התחלתי לבכות לפניו, עד שהוא נפל על גבו והרים את גפיו לשמיים. שמעתי קול עצוב מאוד יוצא ממנו, שגרם לי להרים את ידי בתפילה. התחלתי להגיד “אמין”, בתמיכה בו עד שהוא השתתק. מה שנפתח לפני היה חיזיון שהביא אותי למצב שבו הרגשתי שאני חלק מכל אדם וכל בריאה.

מספר נקשבנד:

יום אחד מצב מפתיע השתלט עלי. שמעתי קול שמימי האומר: “שאל כל מה שאתה רוצה מאתנו.”

אז אמרתי, בצניעות: “הו אללה, תן לי טיפה אחת מהאוקיינוס של חסד וברכה שלך”.

התשובה הייתה: “אתה מבקש מהנדיבות הגדולה שלנו רק טיפה אחת?”

שייח’ נקשבנד אכל רק מחיטה שגידל בעצמו, קצר בעצמו, טחן בעצמו, אפה בעצמו. כל מלומדי התקופה עשו את הדרך לביתו לאכול מלחמו. הוא אמר:

“אחת הדלתות הטובות ביותר לנוכחות של האל היא לאכול עם מודעות. האוכל נותן לגוף כוח, ולאכול עם מודעות נותן לגוף טוהר.”

לפי הנקשבנדיה ישנן שלוש דרכים שבהן מגיעים לידע: הרהור, חיזיון וחשבון. במצב של הרהור המחפש שוכח את הבריאה וזוכר את הבורא. במצב של חיזיון, מגיעה אל הלב השראה מהלא-נראה, כשהיא מלווה בשני מצבים – התכווצות והתרחבות: במצב של התכווצות, החיזיון הוא של הוד, ובמצב התרחבות החיזיון הוא של יופי. במצב של חשבון המחפש מעריך כל שעה שעברה ובוחן אם היא הייתה בנוכחות שלמה עם האל – או בנוכחות שלמה עם העולם.

11 עקרונות הנקשבנדיה

קג’דוון וששת המאסטרים הראשונים של מרכז אסיה גיבשו שמונה עקרונות של הדרך הרוחנית, אליהם הוסיף נקשבנד עוד שלושה, וכך נוצרו אחד-עשר עקרונות המסדר הנקשבנדי. עקרונות ושיטות אלה שימשו מורים רוחניים שהביאו את הדרך הסוּפית למערב.[3] סיכמתי אותם מתוך הכתבים של המסדר הנקשבנדי ומהבנות שהתפתחו בי כתוצאה מהמפגשים עם שייח’ים סוּפיים והידע האזוטרי באופן כללי. אלה הם עקרונות הנקשבנדיה:

1. מודעות תוך כדי נשימה

זכירה מודעת של אלוהים כשאדם נושם ונושף, העיקרון הראשון של המסדר הנקשבנדי הוא טכניקה לנשימה מודעת. כל נשימה שנלקחת בלי תשומת לב נחשבת למתה, וכל נשימה שנלקחת עם יראה ונוכחות נחשבת לחיה ומחוברת לנוכחות השמימית.

עיקרון זה מזכיר במקצת טכניקות יוגיות. נקשבנד אמר: “המסדר בנוי על נשימה, ולכן זה חובה על כולם לשמור על הנשימה בזמן הנשיפה והשאיפה ויותר מכך, בהפסקה שביניהן.”

2. לשים לב לצעדים

כל צעד שהחסיד עושה צריך להיות מכוון ומאורגן כלפי השגה של מטרה שמימית. גם באופן פיזי, המבט צריך להיות על הרגליים, זה מסנן הרבה מראות מפריעים המסיתים את תשומת הלב וכמו כן זהו סימן לצניעות.

להסתכל על הרגליים זה גם ללכת בעקבותיו של הנביא. המבט מקדים את הרגל. כשזו מגיעה אל נקודת המבט הוא מתקדם קדימה, עד שהמבט מגיע למצב של שלמות והוא מושך אחריו את הרגליים (הגוף). כוונת הדבר היא שהחזון המנטלי קודם להתקדמות המעשית, החזון המנטלי יוצר את האפשרות לגוף להתקדם, ועליו לעצב עצמו לפי הדוגמא של הנביא.

3. מסע הביתה

הדרך הנקשבנדית מעודדת לימוד עצמי ומעבר מתכונות רעות לתכונות טובות. המסע מהעולם של הבריאה אל עולמו של הבורא מתרחש בשני שלבים: ראשית – מסע חיצוני מארץ אחת לשנייה בחיפוש אחר מורה; ושנית – מסע פנימי שבו עוזבים את הדרכים הנמוכות, נפטרים מהתשוקות הארציות, ומכוונים למצבים הגבוהים. מסע של טיהור הלב, שדרכו ניתן לקבל מכאן ואילך הדרכה בכל ענייני החיים.

המסע הזה, כפי שאני מבין אותו, נתפש גם במושגים של המסע האופקי המוביל למסע האנכי – אל איסרא אל מערג’ (המסע הלילי של מוחמד), שבמהלכו עולים מעל הערפל של חיי היום-יום דרך שבעת הרקיעים, ומתחילים לראות דברים בבירור, במטרה להתאחד עם האלוהים. התפישה הבסיסית של הדרך הסוּפית היא שאנחנו רוח הכלואה בגוף שמשתוקקת לחזור הביתה, אל המקום שממנו באה. לפני שנולדנו היינו באחדות עם האל, ומה שמניע אותנו בתת-המודע הוא הרצון לחזור אליו, לחזור הביתה.

4. להיות לבד בקהל

לדרוויש צריך שתהיה היכולת להיות לבד עם אלוהים גם כשהוא עסוק בעולם הארצי ונמצא עם אנשים אחרים. ישנם שני סוגים של התבודדות: חיצונית ופנימית. החיצונית דורשת תקופות של התבודדות על מנת לעמוד במטלות מסוימות ולהתקדם בדרך הרוחנית. זהו תרגול סוּפי בסיסי, אולם ישנה התבודדות עמוקה יותר, והיא ההתבודדות המתבטאת במשפט: “היה בעולם, אך לא חלק ממנו.”

להיות לבד בקהל פירושו שהלב שלך נמצא עם אלוהים, בעוד שהגוף עם הקהל. לצורך זה צריך שתהיה היכולת להפריד בן הלב לגוף. דומה המצב לכך שאדם מאוד עסוק במשהו במחשבותיו ולא שם לב מה שקורה סביבו, אלא רק מגיב אוטומטית.

המאמין שיכול להתערבב עם אנשים ולשאת את צרותיהם הוא טוב יותר מזה שנשמר מאנשים. בנקודה זו אומר אחד השייח’ים: “השלמות היא לא בתצוגה של כוחות מופלאים, אלא השלמות היא לשבת בין אנשים, למכור ולקנות, להתחתן ולהוליד ילדים, ויחד עם זאת לעולם לא לעזוב את נוכחותו של האל ולו לרגע אחד.”

5. זכירה והזכרה

לנקשבנדים יש תרגולת הנקראת “זיכר שקט” שהיא מעין מדיטציה פעילה פנימית. התרגול הוא להגיד את המשפט “לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה” – אין אלוהים מבלעדי אללה, פעמים רבות, ללא קול, כשכל מילה במשפט מתחברת לחלק אחר בגוף, תוך כדי שאיפה ונשיפה ודימוי מנטלי, לפי סדר מסוים, בצורה הבאה:[4]

עוצמים את העיניים, מתחילים במילה “לַא” – אין מרימים אותה מתחת לטבור למוח תוך כדי שאיפה. כשמגיעים למוח, המילה “לַא” מביאה את המילה “אִלָהַ” – אלוהים, עוצרים את הנשימה לכמה שניות. לאחר מכן המילים “אִלַּא אללָּה” – מבלעדי אללה, נעות דרך הכתף השמאלית תוך כדי נשיפה החוצה, אל הלב. כשהמילה “אללָּה” מכה את הלב, האנרגיה והחום שלה מתפשטים לכל חלקי הגוף. המחפש שולל את כל שקיים בעולם עם המילים “לַא אִלָהַ”, ומחייב עם המילים “אלא אללָּה” את מה שמתקיים בנוכחות השמימית.

על ידי חזרה יומיומית על החיוב והשלילה שבמשפט “לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה” בין חמשת אלפים לעשרת אלפים פעם. המתרגל ממרֵק את הלב ומגיע למצב של התבוננות, ומפעיל איבר הרוחני רדום בתוכו שנקרא ה”קלב”.

6. ריסון המחשבות

המשמעות של עיקרון זה היא שהמחפש לא יכול להגיע לנוכחות של האל בזיכר אלא אם כן האל זוכר אותו. כמו שאמר ביסטמי: “כשהגעתי אליו ראיתי שהזיכרון שלו אותי הקדים את הזיכרון שלי אותו”. המחפש לא יכול לעשות זיכר לבד, בעצמו, הוא חייב להכיר בכך שהאל הוא זה שעושה את הזיכר דרכו ולהיכנע לרצונו. בכדי לעשות זאת צריך מאמץ למנוע מהמחשבות לנדוד בזמן החזרה על הזיכר. וזה מושג בעזרת שימוש במשפט “אלוהים, אתה מטרתי ורצונך רצוני – אילהי אנטה מקסודי ווה רידקה מטלובי”, בסוף הזיכר או בתחילתו. החזרה על משפט זה מגדילה במחפש את המודעות ביחס לאחדות האל.

7. הימנעות ממחשבות שליליות

המוח שלנו עובד על דואליות. אם אדם מצליח לשמור על ליבו ממחשבות שליליות במשך חמש עשרה דקות זה נחשב להישג גדול. אחד המורים הסוּפיים אמר: “הייתי שומר בפתח של ליבי ארבעים שנה, ולא פתחתי את הדלת לאיש מלבד אללה, עד שליבי לא ידע אף אחד מחוץ לאללה”.

צריך לדעת את הרע, אבל לא לחשוב עליו, כי זה מה שנותן לו כוח, ובכלל זה כל החולשות האנושיות, כולל עייפות ועצלות. לא לחשוב על העייפות כי זה מה שנותן לה כוח. עייפות היא עייפות ותו לא. תשומת הלב צריכה להיות למה שאתה חושב עליו, מה שאתה פתוח אליו. ויחד עם זה, במראה של הלב שלנו יש הופעה של כל מיני השפעות שמתנקות כתוצאה מהתהליך של הזיכר. צריך לתת להן ללכת.

8. ריכוז בנוכחות השמימית

מתרגל הזיכר שומר את ליבו עם שלילה וחיוב בכל נשימה מבלי לעזוב את הנוכחות של האל. זה מאפשר לו להגשים ולהכיר את האור של המהות הייחודית של האל, ואז הוא נפטר משלוש צורות שונות של מחשבות: מחשבות אגואיסטיות, מחשבות רעות, ומחשבות מלאכיות. המחפש שומר ומאשר רק את הסוג הרביעי של מחשבה, מחשבות האמת. זה מוביל את המחפש לדרגה הגבוהה ביותר של שלמות על ידי היפטרות מכל הדמיונות ואימוץ האמת בלבד, שהיא האחדות של האל.

העיקרון השמיני משמעו קיום חיבור עם האל, להרגיש את נוכחות האל, 24 שעות ביממה, ולא רק בזמן התרגול. זה קשור לסוג של זכירה עצמית המלווה בנוכחות גבוהה שעוזרת לנו להיות מודעים.

9. מודעוּת של זמן

את שלושת העקרונות האחרונים הוסיף השייח’ נקשבנד כדרכים פרקטיות בתרגול הרוחני. הוא אמר: “אתה חייב להיות מודע לעצמך, האם הלכת בעקבות השריעה, אז הודה לאל, אם לא – בקש מחילה. אתה חייב להעריך כיצד אתה מעביר כל רגע: עם נוכחות או עם שכחה.”

המשמעות של מודעות של זמן היא לבדוק איך האדם מנצל את זמנו, כמה זמן מוקדש למתן תודה ועשיית מעשים טובים, וכמה מבוזבז על הבלי העולם הזה ועשיית מעשים רעים. על המחפש לדעת כמה זמן הוא מבלה בתנועה כלפי בגרות רוחנית, וכמה זמן בכיוונים אחרים. הוא צריך לנתח את מעשיו וכוונותיו כל יום וכל לילה, כל שעה וכל דקה, גם באופן כמותי (של זמן), ולבקש חרטה ומחילה על זמן שבוזבז.

10. מודעות למספרים

נקשבנד אמר: “שימת לב למספרים בזיכר היא הצעד הראשון ברכישה של ידע שמימי. הספירה משפיעה על האדם להכיר בכך שרק אחד הוא ההכרחי לחיים, מכיוון שהכול מורכב מאחד ועוד אחד. כל המשוואות המתמטיות מתחילות במספר אחד, כל הבריאה נובעת מהאחד.”

המשמעות הפרקטית של מודעות למספרים היא בדיקה (וספירה) שזיכר הלב מתורגל מספר הפעמים הנדרש. ספירת החזרות של הזיכר איננה לצורך הזיכר עצמו, אלא לצורך שמירת הלב ממחשבות רעות וטיפוח נוכחות. זאת ועוד, תרגול הספירה והמודעות למספרים של כל הדברים עוזר בפיתוח התפישה העל-חושית.

11. מודעוּת ללב

המשמעות של עיקרון זה היא יצירת תמונה מנטלית של הלב עם שם האלוהים חרוט עליו. במצב כזה האדם מרכז את המקום של הזיכר בתוך הלב, מכיוון ששם נמצא מרכז העוצמה. כל המחשבות והשאיפות, טובות ורעות, מורגשות ומופיעות אחת אחרי השנייה, מסתובבות ומתחלפות, נעות בין אור לחושך בתנועה תמידית, בתוך הלב.

עלינו לשמור את הלב במצב של נכונות וערנות. הזיכר נעשה במטרה להפחית את המהומה בתוך הלב וליצור תמונה מנטלית בהירה עם שמות האלוהים.

שייח אל הרר (Khoja Ahrar)

הוא היה הדמות הדתית והפוליטית החשובה של סמרקנד במאה ה-15, ראש המסדר הנקשבנדי, מורה דגול במדרסה של אולוג בג, אך גם השליט בפועל במדינה ובעל מוסדות ושטחי אדמה רבים. הוא האיש שהעלה לשלטון את אבו סעיד, ביוצרו שושלת תימורידית חדשה. בתמורה הפך אותו אבו סעיד ליועצו האישי הקרוב ובעל הדעה בממלכה.

אל הרר מסמל החלטה מודעת של המסדר הנקשבנדי להתערב בפוליטיקה המקומית בכדי להשפיע בכיוון שנראה להם נכון. לאחריו המשיכה מגמה זו והביאה לידי התערבות המסדר הנקשבנדי במלחמות בקווקז עם הרוסים ובמרידה כנגד הסובייטים במרכז אסיה בשנות העשרים של המאה ה-20.

לכל קדוש יש נביא שמלמד אותו באופן רוחני. במקרה של אל הרר היה זה ישוע שנתן לו את התכונה של חיים רוחניים. התכונות שאותם פיתח במהלך הדרך היו נחישות וסובלנות, אותן למד מהשייח’ שלו בתרגולים אינסופיים לתוך הלילה. והדרך שבה בחר לממש את ייעודו הייתה שירות.

וכך הוא מספר בקשר לישוע[1]:

“יום אחד הלכתי לקבר של אבי, נרדמתי והיה לי חיזיון בו ראיתי את ישוע. מיהרתי להשתחוות לפניו ולנשק את רגליו. הוא הרים את ראשי ואמר: “הו בני, אל תתעצב, אני לוקח על עצמי את האחריות לגדל ולחנך אותך”.

סיפרתי על החיזיון לאנשים רבים. אחד מהם היה מומחה בפירוש של מצבים רוחניים. הוא הסביר זה בצורה הבאה: אתה תהיה גבוה מאד במדע הרפואה. לא אהבתי את ההסבר. אמרתי לו: אני יודע טוב יותר מה מייצג ישוע, השלום והברכה עליו – את המצב של אלה החיים בידע הרוחני. כל מי שמגיע למצב זה מבין הקדושים, יינתן לו התואר של “איסווי”, שמשמעותו “אלה החיים”. מפני שישוע הבטיח לגדל אותי בצורה זו, המשמעות היא שאגיע למצב של אלה החיים בליבם. ובאמת לא לקח זמן רב עד שהגעתי למצב הזה.”

ובקשר למשמעת עצמית:

“יום אחד הזמין אותי השייח’ גוזדווני לעשות אתו זיכר. השייח’ היה בן תשעים. התפללנו ערבית ואכלנו ואז הוא אמר לי: בני, הבה ונשמור את הלילה חי. הוא ישב ברגליים משוכלות ואני ישבתי אחריו. הוא היה במדיטציה מושלמת ולא זז ימין ושמאל. אני יודע דרך הידע הרוחני שאדם במצב זה חייב להיות בנוכחות ובחיזיון מושלמים של האלוהי. הייתי מופתע שבגילו – גיל תשעים – הוא לא הרגיש עייף. באשר לי, בחצות התחלתי להרגיש מותש. אז התחלתי לעשות קולות קטנים, בתקווה שהוא ייתן לי רשות לעצור. הוא התעלם ממני. עמדתי בכדי לתפוס את תשומת ליבו, אך הוא עדיין התעלם ממני. הרגשתי בושה גדולה וחזרתי חזרה למקומי יושב שוב. בזמן זה חוויתי חיזיון שבו השייח’ הזרים לליבי את סוד הידע של התמדה ונחישות. מאותו הזמן חשתי שכל קושי שאתקל בו אוכל להתגבר עליו בלי הפרעה. הבנתי שמסדר זה מבוסס על התמיכה של התלמיד על ידי השייח’. הוא לימד אותי שיעור, שלפיו אדם חייב להיאבק בכדי להישאר איתן ועקבי בזיכר, מפני שכל מה שאתה משיג בקלות מבלי קושי, לא יישאר איתך. מה שאתה משיג בזיעת אפיך יישאר איתך.”

בקשר לשירות:

“יום אחד הלכתי לבית ספר של המסדר בסמר. מצאתי שם ארבעה אנשים עם חום גבוה, קודחים ומזיעים. התחלתי לשרת אותם, מנקה את בגדיהם ומאכיל אותם, עד שנדבקתי גם אני באותה קדחת. זה לא עצר אותי מלהמשיך לשרת אותם, הקדחת התגברה והתגברה עד שהרגשתי שאני עומד למות. נשבעתי לעצמי: ‘אני מוכן למות, אך שארבעה אלה ימשיכו לקבל שירות’. המשכתי לשרת אותם. ביום המחרת מצאתי שהבראתי לחלוטין, בעוד שהם נשארו חולים.”

אומר אל הרר:

“לעזור ולשרת אנשים, בהבנה של הדרך הזאת, זה טוב יותר מזיכר ומדיטציה. יש אנשים שחושבים שלעשות את הציוויים של הסונה זה טוב יותר מלשרת ולעזור לאלו במצוקה. יחד עם זאת, ההשקפה שלי היא שלטפל באנשים ולעזור להם, להראות להם אהבה, זה טוב יותר מכל דבר אחר. לא למדתי את הדרך הזאת מהספרים, אלא הלכתי בדרך על ידי שירות לאנשים. כל אחד נכנס מדרך אחרת, אני נכנסתי למסדר הרוחני דרך הדלת של שירות. הסוּפיזם דורש ממך לשאת את משאם של כולם, ולא לשים את משאך על כתפי אחר.”

כמו רבים מהמורים הסופים נקשבנדים לפניו, משתמש את אל הרר בסיפורים בכדי ללמד על הדרך הרוחנית[2], וכך הוא מספר:

“הייתה קבוצה של חסידים שדווח לח’ליף עליה שהם צבועים. יעצו לו להרוג אותם ויצא שכרו בכך שאנשים לא יוטעו. הח’ליף ציווה שיוצאו להורג. התליין התקרב בכדי להרוג את הראשון. חברו קרא: עזוב אותו והרוג אותי תחילה. כשהוא התקרב לשני, השלישי קרא: הרוג אותי תחילה. וכך חזר הדבר אצל כולם.

התליין הופתע מאד. הוא שאל: לאיזה קבוצה אתם שייכים? זה נראה כאילו אתם רוצים למות. הם אמרו: אנחנו קבוצה שמעדיפה אחרים על עצמנו. הגענו למצב שבו לכל פעולה שאנו מבצעים יש גמול כפול ומכופל בעולם הרוחני. כל אחד מאתנו משתדל בכל כוחו לעשות טוב למען אחרים, ולו גם לרגע אחד קצר, בכדי לעלות למעלה ומעלה במעלה המדרגות הרוחניות. התליין החל לרעוד ולא יכול היה להרוג אותם. הוא הלך לח’ליף וסיפר לו על מצבם. הח’ליף שחרר אותם מיד ואמר: אם אלה הם צבועים, אז אין יותר אנשי אמת בארץ.”

בנוסף לקומפלקס של אל הרר, ישנם בסמרקנד מרכזים נוספים של סוּפים. אחד מהם הוא החנקה של חודג’ה אבדו דרון (Abdu Darun) מהמאה ה-15. הסולטאן הסלג’וקי סנג’ר בנה כאן מאוזוליאום לשופט אבדל אל מזדין מהמאה ה-9. אולוג בג שיפץ את המקום במאה ה-15, וכיום ניתן למצוא שם חנקה, מסגד ומדרסה מסביב לבריכה יפה עם עצים, ליד החומה העתיקה.

דרוויש מוחמד סמרקנדי (Muhammad Samarqandi)

שייח’ מוחמד סמרקנדי חי בסמרקנד במאה ה-16. הוא היה תלמיד של שייח’ מוחמד אז זהיד (Muhammad az-Zahid) מהמסדר הנקשבנדי. יום אחד אמר לו שייח’ אז זהיד ללכת לגבעה מסוימת מחוץ לעיר ולחכות לו שם. השייח’ הבטיח שיבוא אחר כך. דרוויש מוחמד הלך וחיכה לשייח’, מבלי לשאול: מה אעשה שם? מתי יגיע? הוא היה צייתן וביטל את רצונו לחלוטין. התנהגותו הייתה מושלמת, הוא הלך מייד, הגיע והתחיל לחכות.

הזמן לתפילות אחר הצהריים הגיע והשייח’ לא הופיע. ואז השמש שקעה. האגו החל לומר לו: “השייח’ שלך לא בא, אתה צריך לחזור. אולי השייח’ שכח?”. האמת האמונית שלו אמרה: “הו דרוויש מוחמד, האמן בשייח’ שלך שהוא אכן יבוא כפי שאמר, אתה חייב לחכות”.

הוא חיבק עצמו וחיכה. הלילה הגיע והיה קר מאוד על הגבעה. הוא קפא, נשאר כל הלילה ער, כשמקור החום היחיד שלו היה הזיכר שעשה, “לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה”. הבוקר הגיע והשייח’ עדיין לא הופיע. דרוויש מוחמד היה רעב והחל לחפש דבר מה לאכול. הוא מצא כמה עצי פרי, אכל והמשיך לחכות. היום עבר, ואז יום נוסף. שוב הוא היה במאבק אדיר עם האגו, אך המשיך לחשוב: “אם השייח’ שלי הוא שייח’ אמיתי, הוא יודע מה הוא עושה”. כיצד אפשר לשמוע לאגו, כשהוא מרגיש מרומם מעצם הציפיה להתאחד עם השייח’?

שבוע עבר ואז חודש. השייח’ לא הגיע. מלבד הציפייה, כל שדרוויש מוחמד עשה היו הזיכר והתפילות שלו. הוא חזר על משפטי ותרגולות הזיכר עד שכוח אמונתו הביא את החיות לבוא ולשבת סביבו ולעשות זיכר ביחד איתו. הוא הבין שהכוח המופלא הזה הגיע לו מהשייח’.

החורף בא והשייח’ לא הגיע. התחיל לרדת שלג. היה קר מאד ולא היה עוד מה לאכול. דרוויש מוחמד החל לקלף קליפות של עצים ולהיזון מהלחות שבפנים, משורשים וממעט עלים ירוקים שמצא. הצבאים באו לבקר אותו ונתנו לו לחלוב את הנקבות. זה היה עוד נס שקרה, הכבשים נתנו לו לחלוב אותן ולא זזו. הוא הורם למצבים רוחנים גבוהים יותר ויותר, והמורה שלח לו ידע רוחני דרך הניסים והחזיונות הללו. קידר הופיע לפניו ולימד אותו.

שנה חלפה, ואז עוד אחת, ואז שלישית, ורביעית. השייח’ לא הגיע, ודרוויש מוחמד עלה עוד ועוד במעלה המדרגות הרוחניות. הוא המשיך לחשוב: “השייח’ שלי יודע מה הוא עושה”. בסוף השנה השביעית הוא החל להריח את הניחוח הטוב של השייח’ ממלא את האוויר סביבו. הוא רץ לפגוש אותו עם כל חיות הפרא חברותיו, כשהוא כולו מכוסה בשיער.

במעלה הגבעה הופיע שייח’ מוחמד אז זהיד. כשדרוויש מוחמד ראה אותו, הוא חש שמחה גדולה בליבו, ואהבה שאין לה גבולות. הוא רץ ונישק את ידו, כשהוא קורא: “סלאם עליכום, הו שייח’ שלי, איך אני אוהב אותך, הו שייח’ שלי!”

השייח’ שלו אמר: “מה אתה עושה כאן? מדוע לא ירדת למטה?”

הוא אמר: “הו שייח’ שלי, אמרת לי לבוא לכאן ולחכות לך. אז חיכיתי.”

השייח’ אמר: “ומה אם מַתִּי, או אולי שכחתי?”

דרוויש מוחמד אמר: “הו שייח’, איך תשכח כשאתה המייצג של הנביא?”

השייח’ אמר: “ומה אם משהו קרה לי?”

דרוויש מוחמד אמר: “הו שייח’, אם לא הייתי נשאר כאן ומחכה, לעולם לא היית בא אלי ברשותו של הנביא.”

דרוויש מוחמד חש בליבו שהשייח’ שלו הגיע בפקודת הנביא.

השייח’ צחק ואמר: “בוא איתי.”

באותו רגע הוא הזרים אליו מליבו את סוד וכוח שלשלת הזהב[3] של מסדר הנקשבנדי, וציווה עליו להיות השייח’ של התלמידים. דרוויש מוחמד סמרקנדי נשאר בשירותו של השייח’ שלו עד ששייח’ מוחמד אז זהיד נפטר, ואז נהיה לראש המסדר הבא.

[1] כל הציטוטים להלן נלקחו מתוך האתר www.naqshabandi.org
[2] סיפורים עוקפים את מערכת השיפוט הרגילה שלנו, את המחשבה ההגיונית והארצית ומאפשרים הצצה למציאות אחרת, אותה לא ניתן לתפוש בדרך הרגילה
[3] הנקשבנדים מאמינים שיש שלשלת מסירה של ידע רוחני ובראכה ממוחמד ועד היום, המתחילה באבו בכר, והם יכולים לציין את כל השמות של החוליות בשלשלת זו, שנקראת שלשלת הזהב

[1] רגש עוזר לזיכרון.
[2] מתוך האתר www.naqshabandi.org
[3] כגון גורדייף ואוספנסקי, בנט ואחרים.
[4] אני מכיר את התרגול מהסברים והדגמות, ולא באופן אישי, כך שאם אני טועה בתיאור שלו, עם הנקשבנדים הסליחה. בכל מקרה אל תנסו את זה מבלי מורה מוסמך – שייח’ מהמסדר.

[1] רגש עוזר לזיכרון.
[2] מתוך האתר www.naqshabandi.org
[3] כגון גורדייף ואוספנסקי, בנט ואחרים.
[4] אני מכיר את התרגול מהסברים והדגמות, ולא באופן אישי, כך שאם אני טועה בתיאור שלו, עם הנקשבנדים הסליחה. בכל מקרה אל תנסו את זה מבלי מורה מוסמך – שייח’ מהמסדר.