המסתורין של לליבלה באתיופיה

הקמת לליבלה (Lalibela)

המלך הגדול ביותר של שושלת הזאגווה חי במאה ה-12 לספירה ושמו היה לליבלה. כשהוא היה צעיר, אחיו ניסה להרעיל אותו בכדי שלא יתחרה בו על המלוכה. בזמן שפרפר בין חיים ומוות היה לו חזון שבו מלאכים נשאו אותו אל ירושלים השמימית הנמצאת ברקיע השביעי. הם הטיסו אותו מעל האתרים המקודשים בעיר והוא נצטווה לבנות כדמותם באתיופיה. אלא שבעקבות הסכסוך עם אחיו נאלץ לליבלה לברוח מאתיופיה ולצאת לגלות למשך עשרים וחמש שנה. בזמן זה הוא הגיע למצרים, ישראל וירושלים הארצית, שהייתה בידי הצלבנים, שם למד את מדע הבנייה, אדריכלות והנדסה, וגם מסורות רוחניות של נזירי מצרים, סגפני המדבר הסורי ומסדרי ירושלים הנוצרית צלבנית (הטמפלרים).

בהיותו בירושלים נגלה לו אלוהים שוב וציווה עליו לחזור לאתיופיה למרות חששותיו, מבטיח לו שאחיו יפנה את מקומו. לליבלה חזר לאתיופיה, הפך למלך והחל בבניית ירושלים השמימית על פני האדמה, לפי התכנון של החזון שנגלה לו בהיותו צעיר.

הוא בנה במשך כעשרים שנה בעזרת 30,000 פועלים ולפי תבנית החזון שנגלה לו בשמיים. האגדה מספרת שביום עבדו פועליו של המלך, ובלילה, בזמן שכולם ישנו, ירדו מלאכים לבנים מן השמים והמשיכו בעבודה. חלק מהכנסיות שנבנו נקראו על שם אתרים בירושלים, תוך הדגשת הקשר עם עיר הקודש.

ישוע הופיע בפני לליבלה ואמר לו שהוא מאציל על המקום מקדושתה של ירושלים, ולכן רוהא (השם הקדום של לליבלה) נקראת עד היום “ציון”, ונחשבת לירושלים שנייה, או לליבלה, על שם המלך.

הספר האתיופי העתיק המספר קורותיה של לליבלה נקרא Ghedle Lalibela.

עד זמנה של לליבלה נחשבה אקסום לירושלים השנייה ונקראה “ציון”, היו בה כנסיות רבות ומפוארות שנחרבו. כנסיות לליבלה מחקות בסגנונן את הכנסיות של אקסום. יתרה מכך – הכנסייה הגדולה והחשובה ביותר בלליבלה, מדהאנה עאלם (“מושיע העולם”), ככל הנראה בנויה כהעתק של כנסיית ארון הברית העתיקה באקסום.

העיר נשארה חבויה שנים רבות, והאירופאים הראשונים שביקרו במקום לא האמינו למראה עיניהם. גם כיום זהו אתר עלייה לרגל מקודש לנוצרים.

לליבלה – תיאוריות אלטרנטיביות

גראהם הנקוק (Graham Hancock) בספרו The Sign and the Seal טען שארון הברית הגיע לאתיופיה, וזאת הייתה הסיבה להתעניינות הטמפלרים (מסדר צלבני אבירי סודי) במקום. הם המלאכים הלבנים שהגיעו (בלילה) ועזרו למלך לליבלה לבנות את בירתו החדשה, המגשימה את עקרונות האדריכלות המקודשת עליה הם היו אמונים.

האב הרוחני של המסדר הטמפלרי היה ברנרד מקלרוו. הוא היה התיאולוג החשוב ביותר של התקופה, שנתן גם את ההשראה והצידוק לבניית הקתדרלות הגותיות,[1] באומרו שאלוהים הוא “אורך, רוחב, גובה ועומק”. הטמפלרים הפכו בארץ ישראל לבנאים ובנו רבות מן המצודות החשובות בארץ. עם הזמן התפתחו מהם הבונים החופשיים ואגודות הבנאים של הקתדרלות הגותיות.

הנקוק טוען לקשר בין השושלת של לליבלה לטמפלרים וייתכן שגם האיובים במצרים (תוספת שלי) קשר שהוסתר והוכחש במהלך הדורות בגלל עלייתה של השושלת הסולומונית מצד אחד והממלוכים מהצד השני. לליבלה הגיע לירושלים בשנת 1160 ושהה שם 25 שנה. במהלך שהותו הוא למד את סודות האדריכלות המקודשת. הוא חזר לאתיופיה ב-1185, שנתיים לפני שירושלים נפלה לידי המוסלמים, וארבע שנים לפני שהאתיופים קיבלו חזקה על חלקים בכנסיית הקבר מידי סלאח א-דין. במקביל לכך, ב-1182, מופיעות גירסאות ראשונות של סיפור הגביע הקדוש בחצרה של מרי משמפיין, על ידי אדם הקשור לטמפלרים בשם קרטיין דה טרואה. וב-1195 כותב וולפראם פון אשנבך את הגרסה האזוטרית ביותר של סיפור זה, שבה הגביע הופך לאבן ומוזכרים בה מלך אתיופיה והטמפלרים. כמה שנים אחר כך מופיעים הפסלים של מלכת שבא, הגביע הקדוש וארון הברית בקתדרלת שארטר.

לפי הנקוק, צירופי המקרים הללו מראים על קשר בין הטמפלרים, אגדות הגביע הקדוש ואתיופיה. הטמפלרים תכננו לכבוש את מצרים ביחד עם האתיופים, ולצורך כך קיימו איתם קשרים של מכתבים וביקורים (הייתה משלחת אתיופית שביקרה את האפיפיור בתחילת המאה ה-14). ואכן, בשנת 1165 שלח פרסטר ג’ון (מלך אתיופי אגדי) מכתב לאפיפיור אלכסנדר ובו הוא מספר על צבאותיו וכוחו. הוא נענה בתשובה ב-1177 ובה יש התייחסות לבקשתו למזבח בכנסיית הקבר. התשובה ממוענת למלך אתיופיה, הרביי, האח של לליבלה.

ההגעה של הטמפלרים לאתיופיה במאה ה-12 והשימוש המחודש בטכנולוגיות פלאיות עתיקות הקשורות לארון הברית, אפשרו את חציבת העיר לליבלה בסלע. הטמפלרים היו בעניין של חיפוש ארון הברית, שהוא הגביע הקדוש, ולליבלה היא דוגמא לאדריכלות מקודשת מבית היוצר שלהם.

זאת ועוד, לאחר דיכוי המסדר הטמפלרי ופיזורו על ידי פיליפ היפה מלך צרפת בתחילת המאה ה-14, עברו המסורות הרוחניות לסקוטלנד ולפורטוגל. המלך הסקוטי ברוס ייסד את הלודג’ הראשון של הבונים החופשיים ב-Kilwinning לכבוד הטמפלרים שעזרו לו במאבקו באנגלים. זה מסביר באופן אחר את המסע של ההרפתקן והחוקר ברוס (Bruce), שהיה חבר בבונים החופשיים, לאתיופיה בסוף המאה ה-18, ואת ההבאה של ספר חנוך משם לסקוטלנד.

ספר חנוך חשוב מאוד לבונים החופשיים, והוא נשמר רק באתיופיה. חנוך המציא את הכתיבה ולימד בני אדם את אמנות הבנייה. בבונים החופשיים זיהו את את חנוך עם תחות, אל הידע המצרי, שלימד אנשים את אומנויות הבנייה. הוא החביא את ה”סוד הגדול” במעבה האדמה וכיסה אותו באבן פורפייר.

מעניין לציין שלפי מסורות מסוניות, הרוצחים של חירם אבו אביף, המאסטר של בניית המקדש ומייסד אגודות הבנאים החופשיים, ברחו לאתיופיה. הנקוק טוען שבתחילת המאה ה-14 הגיעו אנשים מאתיופיה לצרפת, מביאים איתם את המסורת המסונית (כנראה הטמפלרים).

לפי הנקוק, היה מסדר בפורטוגל שנקרא Order of Christ והם היו טמפלרים ששינו את שמם בעקבות הרדיפות ב-1316. מתוכם יצאו האנשים שהגיעו לאתיופיה במאה ה-15 בהנהגת כריסטופר דה גמה (Christopher da Gama, בנו של ווסקו דה גמה) והצילו את האתיופים מהמוסלמים. ביניהם היה אלברז, שגילה את לליבלה. הוא מתאר את הצלב מעל כנסיית סנט ג’ורג בלליבלה כצלב של “המסדר של ישוע”. הנקוק טוען שווסקו דה גמה מגלה הארצות הנודע וחבריו (גם קולומבוס) המשיכו בסתר את המסורת של הטמפלרים בפורטוגל, וזה מסביר באופן אחר את הקשר של הפורטוגלים לאתיופיה.

הנקוק מביא אזכורים שונים לאנשים שראו את הארון באתיופיה במהלך ההיסטוריה, ביניהם המלך האתיופי איאסו במאה ה-17, או חוקר הארצות המוסלמי אבו סאליח[2] במאה ה-13.

ביקור בלליבלה (Lalibela)

בצפון אתיופיה נמצא היהלום שבכתר, העיר החצובה בסלע, אחד מפלאי עולם, ירושלים השמימית. לליבלה נמצאת לרגלי הר אבונא יוסף, הר שולחן מרשים שנראה מרחוק, המתנשא לגובה 4,200 מטר והיה מקודש כנראה כבר בפרהיסטוריה, בזמן המלך לליבלה היו מורדות ההר מיוערים. הערוצים היורדים ממנו הם תחילתו של נהר הטקזה, שהוא אחד היובלים העיקריים של הנילוס והאחרון המשמעותי שבהם לפני המדבר, כך שלליבלה נמצאת בתחילת דרכו של נהר שנשפך בסופו של דבר לים התיכון.

זה היה הלב של לסטה (Lasta), המרכז ההיסטורי של עם האגאו. מצד מזרח של רכס הרים יפה זה מוצאים את סקוטה (Sekota), שהייתה בירת אתיופיה לזמן קצר, מדרום את וולדיה (Waldiya), שנמצאת בתחילתו של מעבר הרים נפלא. ממערב נמצא גוש ההרים המקודשים של דברה תבור.

לילבלה היא עיירת תיירות קטנה ונעימה, יחסית הנמצאת על מדרונות הרים גבוהים. בדרך כלל מגיעים אליה במטוס ושוהים בה יום או יומיים. במהלך הביקור עוברים ב-10–12 כנסיות (תלוי איך סופרים) המחולקות לשלוש קבוצות. נחל שנקרא בפי המקומיים “הירדן” מחלק בין הקבוצה הצפונית לדרומית, ובנוסף אליהן יהנ כנסיית ביתא גיאורגיוס. ישנו סדר והַבנָיָה בין הכנסיות, ששונות אחת מהשנייה, כך שבעזרת הדרכה טובה הביקור אינו מייגע ולא חוזר על עצמו.

באזורים הקרובים לליבלה יש כמאתיים כנסיות נוספות חצובות בסלע. אחת החשובות ביותר שקדמה לה היא מנזר ימרהנה כריסטוס (ראו בהמשך).

המערך של כנסיות לליבלה

הקבוצה הראשונה של כנסיות לליבלה (הצפונית) מייצגת את ירושלים הארצית, ובה יש חמש כנסיות שאחת מהן כפולה, ואלה הן: כנסיית ביתא מרים, כנסיית מידנה עלם, כנסיית ביתא מסקל, כנסיית ביתא מדלין (בתולות) וכנסייה כפולה שמורכבת מכנסיות ביתא גולגותא וביתא סיני. הקבוצה הראשונה של הכנסיות נשלטת על ידי גבעה הנקראת הר ביתינה, או הר הזיתים.

הקבוצה השנייה (הדרומית) מייצגת לפי ספרי התיירות את ירושלים השמימית, אך לפי דעתי מייצגת את המסע הרוחני. היא מורכבת מארבע כנסיות שאחת מהן כפולה, ואלה הן: כנסיית גבריאל המורכבת מכנסיית גבריאל וכנסיית רפאל, כנסיית מרקוריוס, כנסיית אבא ליבאנוס, וכנסיית ביתא עמנואל. הקבוצה השנייה של הכנסיות נשלטת על ידי גבעה הנקראת הר תבור.

הקבוצה השלישית היא למעשה כנסייה אחת, שנחשבת ליפה והמושלמת בכנסיות לליבלה, ונקראת כיום ביתא גיאורגיוס, אולם בימים קדומים יותר נקראה ירושלים השמימית, ולפי דעתי היא זו שמייצגת את ירושלים השמימית ולא קבוצת הכנסיות השנייה. כנסיית ביתא גיאורגיוס נמצאת נמוך יותר על שיפוע היורד אל עמק הנקרא נהר הירדן. עמק זה מפריד בין הר הזיתים וקבוצת הכנסיות הראשונה לבין הר תבור וקבוצת הכנסיות השנייה.

קבוצת הכנסיות הראשונה

קבוצת הכנסיות הראשונה מייצגת את היווצרות העולם וההיסטוריה שלו, או במילים אחרות, ירושלים הארצית, וזאת בצורה הבאה: העיקרון הנקבי הבורא מיוצג על ידי כנסיית ביתא מרים הנמצאת במרכז. היא מאפשרת את הופעת האור האלוהי בעולם, שהוא העיקרון הזכרי המיוצג על ידי הכנסייה הגדולה ביותר והיא מידנה עלם (גואל עולם) במזרח. כנסיות ביתא סיני וביתא גולגותא במערב מייצגות את האירועים המרכזיים בהיסטוריה של העולם, את הציר שסביבו סובב הכול – מתן תורה בהר סיני וצליבתו ותחייתו של ישוע. כל הכנסיות שנזכרו לעיל מסודרות על ציר מזרח מערב, שהוא ציר ההתקדשות והגאולה. כנסיות נוצריות בנויות תמיד כלפי מזרח, מכיוון שישוע הוא דמות גיבור השמש העולה, הקם לתחייה כל בוקר מחדש. קודש הקודשים נמצא במזרח, וככל שאדם מתקדם מהפתח פנימה הוא עולה במעלות הקדושה. התכנון הזה נשען על מבנה מקדשים בעולם העתיק, כולל בית המקדש בירושלים.

ציר צפון דרום בכנסיות מבטא בדרך כלל את גלגל החיים, כפי שמופיע בקישוט כנסיות במסורת האורתודוקסית והקתולית, כשבצד אחד תמונות הקשורות למוות, ובצד השני – תמונות הקשורות ללידה. וכך, מצפון ודרום לכנסיית ביתא מרים, בקירות החצר שלה, נמצאות שתי כנסיות נוספות הקשורות למוטיבים של חיים ומוות, והן: כנסיית הצלב, ביתא מסקל – מצפון, וכנסיית הבתולות, ביתא דנקל – מדרום. שתי כנסיות אלה ביחד עם כנסיית ביתא מרים מהוות את ציר גלגל החיים והמוות.

שני הצירים ביחד, גלגל החיים והמוות וציר הקדושה והגאולה, יוצרים צלב שמשמעותו הפנימית היא המפגש של העולם הפיזי עם העולם הרוחני, זאת המשמעות העמוקה יותר של הצלב.

כנסיית ביתא מרים (Biete Maryam)

זאת הכנסייה הראשונה שנבנתה, בתוכה יש עמוד שמסמל את קרן האור שנכנסה לתוך מרים וגרמה להריונה. עד המאה ה-16 העמוד זהר באור על טבעי, לפי האגדה חרותות עליו עשרת הדיברות, ובנוסף אליהם סיפורה של העיר לליבלה וקורות העולם מתחילתו ועד סופו, וכל זה בשלוש שפות: עברית, יוונית וגעז. כיום מכוסה העמוד בבד לבן מפואר שהותקן על ידי מלכי השושלת הסולומונית במאה ה-16, כדי שהאור הרוחני הקורן מהעמוד לא יסנוור את המאמינים, ואיש לא מורשה להוריד אותו.

כנסיית ביתא מרים מסמלת את היופי והטוהר של מרים שאִפשר לאלוהים להיוולד בתוכה. בכדי שאלוהים יוכל להופיע בעולם הוא צריך שער להופיע דרכו והשער הזה הוא מרים, אשר מאפייניה הם תום וניקיון. הלב נקי הוא כמו ראי המאפשר שיקוף של האלוהים בתוכנו, הפינוי של חלל טהור בתוכנו מאפשר לאלוהים להופיע בעולם הזה, וזוהי המשמעות האמיתית של לידת הבתולין של ישוע.

בצד האחורי של הכנסייה שלוש חלונות המראים את משמעות השילוש הקדוש. באחד מהם סמל הסווסטיקה המסמל את האב, חיים ותנועה היוצרים את היקום; בשני – סמל הסווסטיקה וחצי עיגול שנפתח בתחתיתו, המסמל את העיקרון הנקבי של הולדה ורוח הקודש; ובשלישי – צלב פרח במקום צלב הסווסטיקה, ומעליו חצי עיגול וצלב רגיל המסמל את הבן.

בתוך הכנסייה בקומה השנייה שלה ישנם שבעה חדרים, המסמלים את שבעת הסקרמנטים, שבעת הכוכבים, שבעת הימים של הבריאה. בחדרים אלה הוחזקו אוצרות הכנסייה.

בכנסייה יש ציורים קיר העתיקים מסוגם באתיופיה, שניים בעתיקותם רק לכנסיית ימרהנה כריסטוס. לא כולם נשמרו.

כנסיית מדינה עלם – גואל עולם (Biete Medhane Alem)

זאת הכנסייה המונוליתית (מונו ליתוס – אבן אחת) הגדולה בעולם, כ-800 מ”ר שטחה. מסביבה 36 עמודים ובתוכה 36 עמודים, המסמלים יחד את 72 התלמידים של ישוע (באופן כללי, עמודים בכנסייה משויכים לקדושים שהם עמודי האמונה).

הכנסייה היא העתק של כנסיית מרים ציון שהתקיימה באקסום עד המאה ה-9 לספירה, ובמידה מסוימת גם העתק של בית המקדש בירושלים. היא בנויה בתבנית בזיליקה ענקית עם גג גבוה – 12 מטר, ומייצגת את הופעתו של ישוע בעולם כגואל וכמשיח.

בצד הצפון-מזרחי שלה, בסמוך לקיר המפריד בין קודש לחול, ישנם שלושה קברים פתוחים המייצגים את אברהם, יצחק ויעקב. אלה הם שלושת האנשים המולכים בירושלים השמימית ומחזיקים בין כפות ידיהם את נשמותיהם של הצדיקים.

ביתא סיני וביתא גולגותא (Biete Golgotha, Biete Sinai)

אלה שתי כנסיות מחוברות, שהן למעשה כנסייה אחת המופרדת על ידי קיר באמצעה. הן מייצגות את שני האירועים המכוננים בהיסטוריה של העולם לפי התפישה הנוצרית: מעמד הר סיני והצליבה בגולגותא. במעמד הר סיני הופיעה מחדש המילה האלוהית בספר, והתחיל תהליך התיקון והגאולה של המין האנושי, שנפל כתוצאה מחטא גן העדן. בצליבה על הגולגותא הופיעה המילה באדם, תהליך התיקון הגיע לידי מיצוי וסיום, החטא של אדם קדמון כּוּפַּר, ולפני המין האנושי נפתחה הדרך לגאולה, הן אישית והן קולקטיבית.

כנסיית ביתא סיני היא אולם גדול עם עמודים עבים, המאופיינים בכותרות מיוחדות ועליהן סמל חצי ירח. העמודים חצובים בצורה לא אופיינית של צלב.

כנסיית ביתא גולגותא היא אולם פנימי המחובר על ידי דלת בקיר לכנסיית ביתא סיני. זהו המקום הקדוש ביותר בללילבלה, שחלקו מוסתר, המקום היחיד שבו יש פסלים ואליו לא מורשות להיכנס נשים (אפשר להביט מהפתח). לפי גרסה אחת, הפסלים הם של 12 השליחים. ומעבר ל-4 הפסלים שנראים, יש עוד 8 שמוסתרים מאחורי הווילון או נמחקו מהקירות. לפי גרסה אחרת, אלה פסלים של מלכי שושלת הזאגווה הקדושים, ובראשם המלך לליבלה. גם מקום קברו של מלך זה נמצא באחת משלוחותיה של כנסייה זו, אליה לא מורשה הקהל הרגיל להיכנס.

מתחת לכנסיות אלה יש מבנה שהוא קברו של אדם, בהתאם למסורת הנוצרית, המאמינה שגולגלתו של אדם ראשון נמצאת מתחת לגבעת הגולגותא בירושלים.

כנסיית ביתא מסקל (Biete meskel)

בקיר החצר הצפונית של כנסיית ביתא מרים נמצאת כנסייה קטנה חפורה בקיר הסלע. בחזית שלה עשרה חלונות אטומים חצי עגולים, המסמלים את עשרת הדיברות ואת עשר האנרגיות שלפיהן העולם עובד.

הנצרות האתיופית מאמינה בעשר משמעויות לתורה (קצת כמו בקבלה), אותן לומדים בסמינרים התיאולוגיים הגבוהים במשך עשרים שנה! הצליבה היא מות האני הישן בכדי להיוולד מחדש בעולם הרוחני. זה איננו דבר שקרה בהיסטוריה בלבד, אלא תהליך שכל אחד יכול להשתתף בו. גם הלידה של ישוע איננה דבר שקרה בעבר, אלא יכולה לחזור על עצמה בכל אדם המוליד (מוצֵא) את האלוהים בתוכו.

כנסיית ביתא דנגל, בית הבתולות (Biete Denagel)

בקיר החצר הדרומית של כנסיית ביתא מרים נמצאת כנסייה קטנה יחסית ולא מרשימה, המוקדשת לחמישים בתולות נוצריות שהוצאו להורג על ידי יוליאנוס הכופר. הן מייצגות את כל המרטירים של הכנסייה, האנשים שבזכותם הכנסייה הנוצרית קיימת. אלה הם הקדושים שמסרו את נפשם למען האל, הם גופה של הכנסייה, האמצעי שדרכו הקדוּשה מופיעה. מרים, הצלב והמרטירים מאפשרים את הופעת רוח הקודש בעולם. העובדה שהמקום מוקדש לקדושות ולא לקדושים מתכתבת עם כנסיית ביתא מרים הסמוכה, ומדגישה את המרכיב הנשי של השכינה והולדת רוח הקודש בתוך האדם. אולי חמישים הקדושות הן בתולות, אבל כמו מרים, הן הולידו ילד רוחני בתוכן.

מעל הכנסייה נמצא מבנה בית הלחם, הבנוי בצורת מזבח תנ”כי. זהו חדר שבו אופים את לחם הקודש לצורך טקסי האוכריסטיה בכנסייה, בכל כנסייה אתיופית יש בצד מקום אפייה שכזה.

קבוצת הכנסיות השנייה

קבוצת הכנסיות השנייה מייצגת, לפי הבנתי, את הדרך הרוחנית של האדם. מדובר בארבע כנסיות שאחת מהן כפולה. לפי ספרי התיירות הן היו מקום מושבו של המלך ופמלייתו: כנסיית ביתא מיכאל וביתא רפאל הייתה הארמון, כנסיית ביתא מרקוריוס הייתה חדר האוכל, וכנסיית ביתא עמנואל הייתה מקום התפילה המלכותי. בנוסף לשלוש אלה, ישנה כנסיית אבא ליבאנוס שנבנתה על ידי אשתו של לליבלה, וכן בית הלחם. אלא שמחקר מעמיק בחייו של לליבלה שולל אפשרות זו, כיוון שלליבלה היה איש צנוע שישן על הרצפה, מעולם לא לקח מכספי הציבור לרכושו הפרטי. בזמנו החופשי עבד בקליעת סלים, אותם מכר אותם בתחפושת בשוק, ומזה התקיים, תוך כדי שהוא אוכל מעט מאד, פעם ביום כמנהג הנזירים. לליבלה שמר במכוון על חיי עוני, ולא ייתכן שחי בארמון.

יש האומרים שקבוצת הכנסיות השנייה מסמלת את ירושלים השמימית, המשלימה את ירושלים הארצית של קבוצת הכנסיות הראשונה. ואכן, מעל קבוצת הכנסיות השנייה נמצא הר תבור, בו התגלה ישוע בדמות האור שלו, אותו אור רוחני שאליו שאפו הנזירים המדיטטיביים, האור שנגלה בהר סיני ובתחייה. אלא שכנסיית גיאורגיוס הקדוש הסמוכה נקראה בעבר “ירושלים השמימית”, כך שיש כבר מועמד לתפקיד זה, מה גם שאין להסבר זה שום משמעות שאפשר להצביע עליה כקשורה לכנסיות עצמן.

לקבוצת הכנסיות השנייה (הדרומית) ישנה משמעות אחרת. הן מסמלות את הדרך הרוחנית שאדם עובר בחייו ואת ההשפעות השונות שהוא צריך להתמודד עמן, את מסורת הלימוד והחניכה של הנצרות האתיופית בכלל ושל לליבלה בפרט, כפי שאראה להלן.

בעת שהוא היה בישראל ובמזרח התיכון, נחשף המלך לליבלה למסורות האדריכלות המקודשת, כפי שהן מופיעות אצל המוסלמים, הנוצרים מזרחיים, ארמנים, אורתודוקסים, ובקרב המסדרים הצבאיים של הטמפלרים וההוספיטלרים. יש להניח שהוא נפגש גם עם אגודות אזוטריות שתפשו את הבנייה כמלכת האומנויות, המבטאת את הסדר היקומי ומאפשרת נוכחות אלוהית בעולם. בקרב אגודות אלה (שיותר מאוחר הופיעו כבונים החופשיים) האדם נמשל לאבן לא מהוקצעת שנפרדת מכור מחצבתה וצריך לסתת אותה ולעצב אותה כך שתוכל להיות אבן פינה במקדש אלוהי חדש. האדם צריך לעלות בסולם המיסטי, ולעשות מסע של התפתחות רוחנית.

קבוצת הכנסיות השנייה מסודרת על ציר צפון מזרח דרום מערב; בדרום מערב נמצאת ביתא גבריאל ורפאל, באמצע שוכנות כנסיית ביתא ליבאנוס וביתא מרקוריוס, ובצפון מזרח – ביתא עמנואל. אם בקבוצות הכיוונים הראשונה הכיוונים של מערך הכנסיות היו הכיוונים הקרדינליים, הצלב הפיזי, הרי שכאן יש לנו כיוונים דינאמיים שנקשרים למה שנקרא “צלב השמש”, הצלב הדיאגונלי שנקרא גם הצלב של סנט אנדרו.

בין הכנסיות יש התפתחות על גבי ציר זה. הכנסייה של ביתא גבריאל ורפאל חצובה בצורה בסיסית ולא מהוקצעת, הכנסייה של ביתא מרקוריוס היא בעלת חציבה ישרה ובאיכות יותר טובה, ואילו ביתא עמנואל מצטיינת באיכות החציבה והסיתות ובעידון וביופי של העבודה. במילים אחרות, יש כאן התקדמות ומעבר מאבן לא מהוקצעת, אבן גוויל שאותה מאסו הבונים, לאבן גזית, אבן מהוקצעת למשעי שמסוגלת לשמש כחלק מבניין אלוהי חדש.

את ציר ההתפתחות וההתקדמות ניתן לראות גם במבנה הכנסיות עצמן:

כנסיית ביתא גבריאל רפאל (Biete Gabriel Rufael)

אלה שתי כנסיות שהן חלק ממבנה אחד, המופרד באמצעו בקיר. תוואי הנוף הבולט בהן הוא קיר סלע בעובי מטר, המתחיל הרחק מהן ועולה בשיפוע דמוי כבש עד לגג, יוצר זווית ישרה עם הצד הדרומי של המבנה. כבש זה מסמל את סולם העלייה לגן העדן, את דרך העלייה הצרה של הצדיקים לשמיים, דרך החניכה הרוחנית, הסולם המיסטי שרגליו באדמה וראשו בשמיים, והוא מורכב משלבים שונים. זהו גם הציר הדיאגונלי של ההתפתחות, הכבש מגיע לגובה יותר מעשרה מטרים מעל התעלה שבצדו הדרומי והחצר שבצד הצפוני. שני אלה מסמלים את הגיהינום שלתוכו נופל מי שסוטה מדרך הישר. בימי קדם היו עולים באופן פיזי על כבש-סולם צר זה.

גבריאל היה המלאך שהנחה את לליבלה המלך בימי חייו. בעקבות הנחיותיו הגיע המלך למנזרי מצרים להשלים את תהליך רכישת הידע הרוחני. במנזרים אלה פגש את התפישה של סולם רוחני שעל אדם לעלות בו. בדרך הרוחנית אפשר להתחבר אל העולמות העליונים, אלה הם עולמות של מלאכים – אנרגיות, אבל זה מצריך מאמץ של עלייה.

המלאך רפאל קשור לריפוי והתנקות, שהם תנאי בסיסי למסע.

כנסיית ביתא מרקוריוס (Biete Qeddus Mercoreus)

מכנסיות המלאכים גבריאל ורפאל מובילים מעברים תת-קרקעיים לכנסיית ביתא מרקוריוס. המחילות החשוכות מסמלות את דרך החתחתים, עולם השאול, החושך שאדם צריך לעבור בכדי לזכות בהארה ולהיוולד מחדש.

לא ברור מי הוא מרקוריוס. אפשרות אחת היא שהוא היה אחד מאבות המדבר המצריים, שמן הסתם השפיע על לליבלה. הנזירות הנוצרית התחילה במאה ה-3 לספירה במצרים, על ידי אנשים שהתבודדו מהחברה וחיו במדבר תוך כדי התמודדות עם קשיים פיזיים ורוחניים. קשיים אלה סימלו את מאבק הנפש ביצר הרע. ההסבר הזה “עושה שכל”, מפני שבכנסייה האתיופית עודדו ארבעה סוגים של לימוד: ברית ישנה, ברית חדשה, אבות המדבר (התיאולוגים הגדולים הקדומים), והנזירים. אדם שהיו לו ארבעת סוגי הידע (תהליך לימוד שלקח 20 שנה) נקרא “בעל ארבע העיניים”. במקרה זה, המודל מתאים לשמות ארבע הכנסיות של קבוצת הכנסיות השנייה: ביתא מיכאל וגבריאל מסמלת את הידע של הברית הישנה, ביתא עמנואל (שם של ישוע) מסמלת את הידע של הברית החדשה, ביתא ליקנוס (נזיר, אחד מתשעת הקדושים) מסמלת את הידע של תרגולות הנזירוּת, וביתא מרקוריוס מסמלת את הידע של אבות המדבר, התיאולוגים הקדומים הגדולים.

אפשרות אחרת היא שמרקוריוס הוא בישוף ירושלים מהמאה ה-4 לספירה, שמצא את קברו של ישוע, כשהמלכה הלנה, אמו של קונסטנטינוס, הגיעה לירושלים והרסה את המקדש הפגאני שהיה במקום.

כך או כך, כנסיית מרקוריוס, שהיא הרוסה בחלקה, הינה האולם הגדול ביותר בקבוצת כנסיות לליבלה. אולם זה מחולק על ידי ארבעים עמודים תומכים גדולים ביותר, המסמלים, לפי דעתי, את ממלכת השאול שבה על אדם להיאבק ביצר הרע בכדי לזכות מחדש בחיים. העמודים העבים הם ארבעים ימי ניסיון שבהם ניסה השטן את ישוע במדבר לאחר הטבילה בירדן, ארבעים ימי הצום לפני הפסחא, ארבעים קדושים מרטירים, וארבעים שבועות של העובר ברחם.

ליד כנסיית ביתא מרקוריוס, בינה ובין כנסיית גבריאל ורפאל, נמצא בית הלחם. זהו מבנה עגול בן שתי קומות, ששימש לאפיית לחם הקודש בו השתמשו בכנסיות, ואולי גם לחם להאכיל את אלפי עולי הרגל והעובדים במקום. הימצאותה של “מאפיה” זו בסביבה הביאה חלק מהחוקרים להאמין שביתא מרקוריוס היה חדר אוכל מלכותי גדול.

כנסיית ביתא עמנואל (Biete Amanuel)

בהמשך לכנסיית ביתא מרקוריוס, וממערב לה, נמצאת אחת הכנסיות היפות בלליבלה, בעלת גימור ועיצוב יפה בפנים ובחוץ שנקראת על שם ישוע (עמנו אל). כנסיית ביתא עמנואל מסמלת את ההגעה להארה – ה”תיאוזיס” (אדם הופך לאל) שמוצא המחפש בסוף הדרך. האדם נהיה אחד עם אלוהים ששוכן בתוכו, הופך לבן אלוהים בעצמו.

הפרשנות הרגילה של כנסייה זו מציעה שהיא הייתה הכנסייה הפרטית של לליבלה, אבל כמו במקרה הקודם – הביוגרפיה שלו, שנכתבה על ידי אחד מעוזריו שנים ספורות לאחר פטירתו, מוכיחה שהסבר זה הוא בלתי אפשרי. לליבלה התפלל באופן קבוע בכנסיית ביתא מרים.

בכנסייה שתי קומות כמו בכנסיית ביתא מרים וחלונות יפים כמו בכנסיית ביתא גיאורגיוס. לפי דעתי, היא מייצגת את השלמות שאליה אדם יכול להגיע בסופו של המסע הרוחני, לאחר שקיבל השראה מהמלאכים, עבר את דרך החתחתים של העולם הזה, מת ונולד מחדש. הביטוי של זה הוא בשלמות הסיתות והאדריכלות המושלמת שבה.

כנסיית ביתא אבא ליבאנוס (Biete Abba Libanos)

אבא ליבאנוס, נזיר ממוצא סורי ארמי, היה אחד מתשעת הקדושים שהביאו את הנזירות לאתיופיה במאה ה-5 לספירה. הכנסייה נמצאת בתוך מערה והיא היחידה מסוגה במתחם, מזכירה כנסיות עתיקות יותר באתיופיה כמו ימרהנה כריסטוס. עמודיה נראים תומכים את תקרת המערה שמעליה ומסמלים את השרפים התומכים את השמיים.

לפי מקורות אתיופיים (Lalibela, Baye Felleke) הכנסייה הייתה מנזר של נזירות שהוקם על ידי המלכה St Meskel Kibra, אשתו של לליבלה. בסוף חייה היא עברה לתיגראי, הקימה שם מנזר נשים נוסף, וסיימה חייה כמתבודדת. האגדה אומרת שהיא הקימה את הכנסייה במהלך לילה אחד בעזרת מלאכים.

הנזירות הסורית עסקה בתרגולות רוחניות של מדיטציה, שירה, מנטרות, סיגוף ועוד. מטרתה הייתה התחברות עם האור האלוהי. המלך לליבלה פגש מסורת זו במסע שעשה לישראל, במהלכו התחבר עם נזירי מדבר יהודה שחלקם היו אמונים על המסורת הזו. כנסיית אבא ליבאנוס מייצגת את התרגולות המיסטיות- רוחניות של הנזירות הסורית, בעוד שזו של ביתא מרקוריוס מייצגת את תהליך ההיטהרות של הנצרות הקופטית. במהלך הכשרה של איש דת אתיופי, הוא לומד הן את דרכי האבות והן את דרכי הנזירים המסתגפים.

ירושלים השמימית – כנסיית ביתא גיאורגיוס

האגדה מספרת שלאחר שסיימו את כל הכנסיות האחרות הגיע הקדוש גיאורגיוס, מכניע הדרקון, אל לליבלה בחלום ושאל אותו, “מה בדבר כנסייה לכבודי?” כיוון שכך, בנה אז לליבלה את הכנסייה האחרונה והיפה ביותר לכבודו, והיא זו שמופיעה בכל התמונות והגלויות של אתיופיה.

כנסיית ביתא גיאורגיוס היא צלב שלם חצוב בסלע, המתנשא לגובה שמונה-עשר מטר ובו שתי קומות עיקריות. בקומה השנייה שנים-עשר חלונות מעוטרים ומעוצבים בחן, המייצגים שנים-עשר שערים של ירושלים שמימית. בקומה הראשונה תשעה חלונות אטומים (חלון אטום, מבחינת האומנות של לליבלה, הוא במדרגה גבוהה יותר מחלון פתוח, מכיוון שהוא מעביר אור נסתר).

בצד החצר גבעה המייצגת את הר אררט, ולפניה בריכת מים ובה צמחים המייצגים את עלה הזית שנישא בפי היונה. הכנסייה היא תיבת נוח על מים סוערים. באופן כללי, כל כנסייה בעולם העתיק סימלה את תיבת נוח המביאה את המאמינים לחוף מבטחים.

לפי ספר כבוד המלכים, העץ של תיבת נוח הוא אותו עץ שממנו נעשו הצלב, תיבת ארון הברית, התיבה של משה, מטה משה ואהרון, הוא מזוהה עם עץ הדעת, עץ החיים, הסנה הבוער ואיננו אוּכַּל, ועוד. הצורה של הכנסייה כצלב מתכתבת עם הזיהוי שלה כתיבת נוח ועם החשיבות של ארון הברית בנצרות האתיופית.

העובדה שכנסיית ביתא גיאורגיוס נבנתה רק לאחר שסיימו לבנות את שאר הכנסיות ובתגובה לבקשתו של הקדוש, מראה שתהליך החציבה והחפירה של הכנסיות היה אקטיבי, מתפתח ומשתנה, או במילים אחרות, נלווה אליו תהליך חפירה ועיצוב האתוס הלאומי והדרך האישית של המשתתפים בפרויקט. בזמן שאנשי אתיופיה חצבו בתוך ההר את ירושלים השמימית, הם גילו את ירושלים השמימית בתוך עצמם, כולל תחומים חדשים שהיו חבויים בפניהם לפני כן.

הכנסייה היא מופת לאמנות החציבה והעיטור בלליבלה. כשסיימו לבנות אותה הסתיימה מלאכת יצירת ירושלים החדשה על פני האדמה. סנט גיאורגיוס בא לראות את פלא היצירה על סוסו, ואת עקבות הפרסות ניתן לראות בקיר החפיר המוליך אל החצר.

אומר המלך לליבלה (בשמו של ישוע): “בירכתי את המקום, ומעתה ואילך יהא זה המקום קדוש כמו הר תבור, שם התרחשה הטרנספיגורציה שלי, כמו גולגותא, מקום צליבתי, כמו ירושלים, ארצה של אימי והמקום שבו לקחתי מבשרה הטהור. אם מתגורר כאן אדם, או עורך עלייה לרגל לכאן, יהא הדבר שקול כאילו עלה לקברי בירושלים. אם מישהו מקבל את בשרי ודמי בכנסיות אלה, כל חטאיו יימחלו לו”.

[1] ברנרד פעל ביחד עם שוגר האבוט של סנט דני בפריז.
[2] B. T. Evette’s translation of Abu Salih’s monumental churches and monasteries of Egypt and some neighboring countries, p. 2841.