קהיר היא אחת הערים הגדולות בעולם (17 מיליון איש) ויש בה הרבה מה לראות ולחוות שלא קשור דווקא למצרים העתיקה, החל מבית הכנסת היהודי שבו מצאו את הגניזה, המשך בשווקים האגדיים, וכלה במסגדים ובארמונות המפוארים, שהם שיא הבנייה הממלוכית והאיובית – וקיימת כמובן גם מצרים המודרנית, החיה והתוססת.

בתקופת מצרים העתיקה, אזור קהיר רבתי היה מקומה של הבירה ממפיס ועיר הכוהנים הליופוליס, שממערב להן נבנו מתחמי הקבורה והפירמידות. למעשה, רוב הפירמידות המצריות וכמעט כל הגדולות שבהן נמצאות באזור קהיר, ובמיוחד בגיזה, אבו סיר, דחשור וסקארה, וזאת בנוסף לשרידי מקדשים ומתחמי קבורה; כך שהמתעניין בתרבות מצרים חייב לבלות כמה ימים באזור זה.

אני מציע מסלול של ארבעה ימים, המתחיל בביקור בפירמידות בגיזה, שלוקח לפחות יום אחד. ביום שלאחר מכן מבקרים בממפיס וסקארה, אבו סיר ואבו גרב, ביום השלישי – בפירמידות של דחשור ומיידום, וביום רביעי – במוזיאון המצרי ובאתרים בקהיר (הליופוליס והפירמידה של ג’דפר).

האתרים של דחשור, סקארה, אבו סיר, מיידום ואבו גרב הם ריקים יחסית מתיירים, וניתן למצוא בהם מקומות שקטים בצד שבהם אפשר לעשות מדיטציה ולנסות ולהרגיש אנרגיות. בסקארה ודחשור ניתן למצוא בדרך כלל קברים ופירמידות ריקים מתיירים שבהם ניתן לעשות תרגולים רוחניים.

על הפירמידות הגדולות במצרים: גיזה, דחשור, ופימידת המדרגות – לחצו למאמר סודם של הפירמידות

שרידי העיר הליופוליס (Heliopolis)

העיר העתיקה והמקדשים של הליופוליס שוכנים מתחת לשכונות של קהיר, ויש אפילו שכונה בשם זה. כל מה שנותר לראות מהעיר הקדומה הוא האובליסק של אל-מסאלה (Al-Masalla), שסביבו יש מעין מוזיאון פתוח עם עתיקות שנפתח לאחרונה. המקום שווה ביקור, מכיוון שזהו האובליסק היחיד באזור קהיר, והממצאים שמסביבו יפים.

כמה ק”מ צפונה מגיזה, בין השכונות של קהיר, נמצאים שרידי הפירמידה האבודה של פּרעה ג’דפר מהשושלת הרביעית, באזור הקבורה של אבו רוואש. בעבר הייתה זו הפירמידה היפה ביותר במצרים המכוסה באבן גרניט אדומה, אך כיום לא נשאר ממנה הרבה. מומלץ לבקר במקום ולהרגיש את האנרגיה השונה השוררת בו.

ממפיס (Memphis)

עשרים קילומטר מדרום לגיזה נמצאים שרידי ממפיס, בירתה העתיקה של מצרים.  עם ייסוד הממלכה המשותפת על ידי מנס, הוא הקים מקדש ומרכז עירוני בממפיס, במקום החיבור בין מצרים העליונה ומצרים התחתונה. ממפיס הייתה ידועה בשם “זו המקשרת בין שתי הארצות”. היא נקראה בתחילה “החומה הלבנה”, על שם החומה שהקים מנס, שתחמה את האזור המקודש (ניתן לראות שרידים ממנה).

בממפיס יוצר האל פתח את האדם מאדמה, לש אותו על האובניים. הוא הקדר והנפח האלוהי – הבורא שמביא לעולם את העקרונות הנוצריים על ידי אתום. הוא עצמו נהיה שמונה האלים הראשונים הקיימים בתוך מי התוהו, ואז “האדמה שעולה” (האי הראשון). פתח בורא את העולם דרך הלב והלשון, המילה. הלשון מתארת את מה שהלב מרגיש. הוא יוצר את שמונת האלים הראשונים דרך תשוקת לבו ומילת לשונו. השמונה שהיו הזרע והיד של אתום הופכים לשיניו ושפתיו של פתח. במובן מסוים, פתח תואם את האל התנ”כי, היוצר במילה ומאדמה.

פתח היה אל האומנויות והפסלים, וילדי המלוכה חונכו במקדשו בממפיס (שחלקים ממנו נמצאו ומהווים את הגן הארכיאולוגי). השליטים הראשונים של מצרים בנו שני קברים: האחד בסקארה, עיר הקברים של ממפיס, והאחד באבידוס. ממפיס שמרה על חשיבותה גם כשהבירה עברה ללוקסור. היה כאן מחנה צבאי גדול, נסיכי הכתר גדלו כאן, פסטיבל הסוקַר ופסטיבלי ההב סד (לציון 30 שנה לשלטונו של הפּרעה) נחגגו כאן, האשורים ואחריהם גם הפרסים הרסו את ממפיס, ומכיוון שבניגוד להליופוליס לא נבנתה עיר חדשה על האתר הישן, הרבה מעיר הקברים של ממפיס נשאר.

על מיקום העיר עצמה יש כיום כפר, אבל ניתן לראות מוזיאון ארכיאולוגי פתוח גדול ובו פסל ענק שוכב של רעמסס השני באורך עשרה מטרים, וכן פסל ספינקס ושרידים נוספים מהעיר ומהמקדשים שהיו בה.

שני קילומטר מערבה משם נמצא בית הקברות של ממפיס, סקארה, ובו כמה מאתרי הביקור החשובים במצרים. כדאי להקדיש לפחות יום אחד לביקור במקום.

סקארה (Sakkara)

סקארה הייתה עיר המתים של ממפיס, ולמעשה גם גיזה, אבו סיר ודחשור הינן הרחבות של בית הקברות הענקי הזה, שאורכו כ-30–40 קילומטרים! פתח נקרא גם פתח סוקר אוסיריס, ומכאן השם סקארה. אל השמש בזמן השקיעה נקרא סוקַר, והמוות נחשב לסוג של שקיעה.

סקארה הוא אתר ביקור מוסדר, חונים במגרש החניה ומשם ממשיכים ברגל לאתרים השונים. כדאי להתחיל במוזיאון אִמחוֹתֶפּ, האדריכל הגאוני שתכנן את פירמידת המדרגות והפך לאל. במקום יש ממצאים מכל האתרים השונים של סקארה.

לאחר מכן ממשיכים לפירמידת המדרגות של ג’וסר, הפירמידה מאבן הראשונה בעולם, הנמצאת בתוך קומפלקס קבורה מרשים. לידה ישנם קברים חשובים עם ציורי קיר נהדרים, פסלים ותבליטים כמו זה של מררוקה – אציל מצרי בתפקיד גבוה, שבנה אחוזת קבר המזכירה יותר וִילה, ובה ציורי קיר, פסלים שלו, דלתות מדומות, ועוד… ליד הקבר של מררוקה יש קברים מרשימים אחרים וכן פירמידות קטנות מהשושלת השישית, שניתן להיכנס לחדרי הקבורה שלהן, כגון זו של טטי או של אוּנַס (Unas). החשיבות של פירמידות קטנות אלה היא שעל קירותיהן מופיעים לראשונה כתבי הפירמידות, הכתבים המצריים הקדומים ביותר.

בהמשך המישור של סקארה ישנם קברים רבים נוספים, פירמידות הרוסות, ואף אתר הסֵרַפֶּאוּם ששופץ לאחרונה (שם הקריב אלכסנדר הגדול קורבן לסרפיס). משם ממשיכים למתחמי הקברים של סקארה, הרבה מהם של כוהנים ממקדשי השמש של השושלת החמישית, למשל הקבר הפופולרי של פתחותפ, שהיה מפקח של הכוהנים של הפירמידה של נאוסרע.

השם סקארה, לפי אחד ההסברים, נובע משם האל סוקר שהוא אל המתים, אך גם האל של התמצאות, והיבט זה של שמו מעיד על מרכזיות מיקומה של סקארה לגבי מצרים בפרט וכדור הארץ בכלל. האורך של מצרים הוא 7.30 מעלות של כדור הארץ: 1.30 בצפון ו-6 מעלות בדרום. מקום המפגש והאיחוד, המרכז הגיאודטי של מצרים, הוא בקו רוחב 30 בסקארה.

המרידיאנים של מצרים הם שלושה קווים, שבין כל אחד מהם יש מעלה ועשרים וארבע דקות: קו מרכזי שעובר דרך סקארה ומחבר את בהדט בצפון (מרכז הדלתא והנקודה הצפונית ביותר במניפת הדלתא) והאשדות הגדולים השניים של הנילוס, קו מזרחי שמתחיל בפינה המזרחית של משולש הדלתא, עובר דרך תבאי ומגיע קרוב לאשדות הראשונים, וקו מערבי שמתחיל בפינה המערבית של הדלתא קשור לאתרים במדבר סהרה ולב אפריקה.

הזוויות של פתיחת הדלתא תואמות לזוויות של הפירמידה הגדולה שהוקמה לא רחוק מסקארה במקום שבו היא נפתחת והנילוס מתפצל לשבעה נתיבים עיקריים.

הסֵרַפֶּאוּם (Serapeum)

המלך אמנחותפ השלישי בונה את הסרפאום, מקום קבורת השוורים הקדושים (שור האפיס) בממפיס, במאה ה-14 לפנה”ס, ומאז נקברים בו יותר משישים פרים.

החל מן השושלת ה-18 מתחילים המצרים לקדש את פר האפיס, שהוא ההתגשמות החיה של האל פתח. השור הנבחר הוא הבן היחיד של אמו, בעל התכונות הבאות: משולש לבן על מצחו, כנף נשר לבנה על גבו, סימן חיפושית מתחת לשונו, ירח חסר על צדו הימני, שערות כפולות על זנבו.

שור האפיס נחשב להתגלות של האל המופיעה דרך שור חי, המחייה את פתח ואת הפּרעה. הוא נבחר על ידי הכוהנים וטופל בקפידה. הפּרעה מזוהה עם כוח ופוריות וכונה “השור של אמו” (אוקסימורון). השור נושא בתוכו את הכוח של הפּרעה.

כשאוסיריס נהיה פתח, אזי שור האפיס נהיה ה’קה’ של אוסיריס, הכוח המחייה של אוסיריס-פתח. השור הועבר בתהלוכות ברחובות וניתן היה לראות אותו במקדשו מבעד חלון מיוחד. נשימתו ריפאה מחלות ונתנה פוריות.

המצרים חיפשו בכל פעם פר שחור שנולד כתוצאה מברק, מאור, וקידשו אותו. הפר גר בבית מקדש מיוחד, וכל תנועותיו נצפו והייתה להן משמעות. כשהוא מת קברו אותו באופן מלכותי, וחיפשו שור אפיס חדש שימלא את מקומו.

לאחר שנבחר השור הוא עבר תקופת הכנה של ארבעים יום, בה היו מגישים לו מאכלים מיוחדים ורק נשים היו באות אליו ומתפשטות לפניו, כך לפחות לפי דיודורוס היווני, ולא בטוח שהשור כל כך אהב את זה…

לאחר מכן נערך טקס הכתרה והשור היה חי בחלק מיוחד בדרום מקדש פתח, מקבל מסז’ כל יום, ישן על כריות ומקבל אוכל מיוחד – בקיצור, חיי שור… כמו כן היה לו הרמון של פרות שהיו מובאות לפניו לפי הצורך. בארץ של אלים מופשטים ורחוקים היה שור האפיס התגלמות ממשית של האל, שאפשר לראות אותה ולדבר איתה.

לאפיס השור היו מקריבים שוורים אחרים, לאחר שנבחרו במיוחד – רק כאלה שהיו נקיים משערות שחורות. ההקרבה הייתה אירוע דרמטי שבו המשתתפים מכים עצמם בחרטה על ההרג. כמו כן היו חוגגים לשור יום הולדת במשך שבעה ימים. השוורים הגיעו לשיבה טובה, אך כשהם מתו היה אבל כבד עוטף את מצרים במשך שישים יום (לפי הכותבים היוונים), שבמהלכם היו האדוקים מגלחים את ראשם ואוכלים רק ירקות. כמובן שזאת הגזמה. וזה לא היה כך בכל התקופות, ולא בכל מצרים, אבל בקרב המאמינים בתקופת הממלכה החדשה ולאחר מכן, כנראה שזה היה המנהג.

היה שור קדוש אחד בלבד בכל זמן נתון, וכשהוא מת חיפשו שור אחר. כשהשור מת חנטו אותו במקדש מיוחד בממפיס, שמו את איבריו הפנימיים בארבעה כדים, וקברו אותו בארון עץ בסקארה, בקבר שעליו מקדש. בזמן השושלת ה-26 נחפרו גלריות תת-קרקעיות גדולות לצורך כך, ששימשו עד התקופה התלמית.

במאה ה-3 לפנה”ס השליט היווני של מצרים תלמי הראשון מנסה לייצר דת חדשה, שהיא שילוב של הלניות עם הדת המצרית. הוא יוצר את הכת של סראפיס – שבה שור האפיס מתחבר עם אוסיריס המצרי ואלים יווניים כתוניים (של האדמה), ומכאן השם “סראפיס”.

תלמי הראשון (המושיע) רצה לזהות את סראפיס עם דמות אדם. הוא הביא פסל מיוחד לאלכסנדריה שזוהה על ידי שני “מומחים” כהתגלמות המלאה של סראפיס. בעוד שהשור הוא רק ה’קה’ של אוסיריס, הרי שהפסל הוא התגלמות אוסיריס סראפיס עצמו. האנשים שזיהו את הפסל היו המלומד המצרי מנתון ואחד ממשפחת אאומולפידאה, שהיו המשפחה שממנה נבחרו תמיד המורים והמדריכים של המיסטריות של אלואסיס.

השם סרפאום ניתן לפיכך למקום קבורת הפרים. סרפאום נוסף נבנה גם באלכסנדריה.

בגלריה המרכזית של הסרפאום ישנם עשרים סרקופגים ענקיים מגרניט מאסואן, שכל אחד מהם שוקל יותר מ-60 טון. על שלושה מהם חקוקים שמות של מלכים מהשושלת ה-26, ה-30 והתקופה הפרסית.

אבו סיר (Abusir)

מצפון לסקארה, בדרך לגיזה, נמצא מתחם הפירמידות והמקדשים הלא מוכר הנקרא אבו סיר. המקום נבנה וטופח על ידי מלכי השושלת החמישית שעסקה בפולחן אל השמש רע. הם בנו לא פחות משישה מקדשי שמש באבו סיר, מהם שרדו שניים שאותם ניתן לראות. בנוסף על כך נבנו פירמידות ונחפרו קברים. אבו סיר מהווה חלק מעיר הקברים של ממפיס.

לפי פפירוס מצרי עתיק ששמור בברלין, קוסם מסתורי בשם דג’די שחי ליד מיידום מספר למלך ח’ופו, בונה הפירמידה הגדולה מהשושלת הרביעית, על ההולדת האלוהית של שלושה מלכים על ידי רודגת – אשתו של כוהן רע. היא מולידה שלושה ילדים עם גפיים מזהב, שאביהם הוא בעצם רע, והם הופכים לשלושת הפרעונים הראשונים של השושלת החמישית.

הראשון הוא אוסרקאף שהפירמידה שלו עדיין בסקארה, אך הוא בונה מקדש ראשון מסוגו לאל רע באבו סיר, שניתן לבקר בשרידיו.

השני הוא סחורע – טביעת רגלו של רע, שהוא הראשון שבונה פירמידה באבו סיר. את הפירמידה חפר בוקהרט השוויצרי, שיצר מודל שלה המופיע במוזיאון המצרי. ניתן לבקר בה.

השלישי נקרא פרעה נפרירכארע, שנודע כשליט רב חסד.

מצפון לאבו סיר יש מתחם מקודש של אבו גורב, שם נמצא מקדש השמש השלם ביותר שנותר מהשושלת החמישית שנבנה על ידי נאוסרע, המלך השישי בשושלת. הפאנלים שלו נמצאים כיום במוזיאון המצרי, והם מראים את הפעילויות שנעשו בעונות החקלאיות ומחזקים את המושג שהסדר המתקדם של הטבע תלוי באל השמש. בחלק המערבי של הקומפלקס יש עדיין שרידים של אובליסק גדול, סמלו של אל השמש. ליד הקיר עמדה סירת אבן גדולה, שדימתה את סירתו של רע במסעו בשמַיים.

לקראת סוף השושלת החמישית, לאחר זמנו של נאוסרע, יורדת חשיבותו של פולחן רע. השליט האחרון של השושלת החמישית, אוּנַס (Unas), חוזר לסקארה ובונה שם את הפירמידה שלו, שבה ניתן למצוא לראשונה את ספרי הפירמידות הכתובים על הקירות, בהם ניתן תפקיד חשוב לאוסיריס דווקא

הדלתא של הנילוס

לאחר שביקרנו בשלושת המקבצים העיקריים של אתרי התיירות במצרים, אפשר ומומלץ למי שזמנו בידו, לבקר בכמה אתרים בדלתא שרובם לא נשתמר היטב, מפני אופי ההצפה של הנילוס וריבוי של היישוב שבה, אולם בכל זאת הם משלימים את התמונה.

במזרח הדלתא יש אתרים הקשורים לתקופות הביניים השנייה והשלישית ולסוף תקופת הממלכה החדשה, וזאת מפני הקִרבה לישראל והסהר הפורה. כשהקימו המצרים אימפריה שהשתרעה על פני חלקים גדולים מהלבנט, היה חשוב להם למקם את המרכז האדמיניסטרטיבי ומחנות הצבא בקרבה אל הפרובינציות; וכשמצרים נשלטה על ידי עמים שֵמיים זרים שהגיעו מהמזרח, הפולשים העדיפו להקים בירה קרוב לארצות מוצאם.

במערב הדלתא ישנם אתרים הקשורים לתקופת הביניים השלישית והכיבוש הפרסי וההלני. בזמנים שבהם מצרים הסתגרה בתוך עצמה, היה חשוב לה הקשר לים ודרכו הקשר עם היוונים, שהפכו בני ברית במלחמות עם הפרסים. מסיבה זו, או אולי אחרת, עברו המרכז והבירה של מצרים למערב הדלתא, אזור שבו יש נמלים טובים (כמו נמל אלכסנדריה) והוא מוגן יחסית מפלישה ממזרח, ולפיכך, הבירה של השושלות ה-24 וה-26 הייתה בסאיס.

אלא שלא צריך להסתכל על מיקום של אתרים במצרים רק בהיבט פוליטי צבאי שלטוני. מצרים נחשבה לגופו של האל, והמיקום של מקדשים ומקומות יישוב בה נקבע על ידי התכונות האנרגטיות של מקומות והקשר שלהם למכלול. בדלתא של הנילוס היו כמה מהאתרים הקדומים ביותר במצרים, והיא נחשבה לאזור הראש של האורגניזם הגדול, שהוא הארץ כולה. היו בדלתא בתי ספר עתיקים של אור, והיא מקום הולדתו של האל הורוס (בדמנהור) ואלים רבים אחרים.

אני ממליץ להקדיש יום אחד לביקור באתר של סאיס במערב הדלתא, ויום נוסף לאתרים של טאניס ואווריס במזרח הדלתא, שאודותיהם אני מפרט להלן.

סאיס (Sais)

העיר סאיס, הקשורה לאלה נית’ והצפון הפרהיסטורי, הייתה עיר חשובה וקדושה בממלכה המצרית הקדומה. היא שבה לגדולתה בתקופה של מצרים החדשה, ולאחר מכן – בתקופת השושלות ה-24 ו-26, ששלטו במקביל לימי בית ראשון ושני – הפכה להיות הבירה של מצרים. (בין שתי שושלות אלה הייתה השושלת ה-25 – השושלת הנוּבּית, שמרכזה היה בדרום).

סאיס מופיעה בתור עיר כוהנים בדיאלוגים של אפלטון ואצל כותבים יווניים קלאסיים. דיודורוס טען שהיוונים הקדומים בנו את סאיס לפני המבול, אפלטון טען שנשמרו שם מסורות מאטלנטיס, הרודוטוס טען שבסאיס היה קברו של אוסיריס (לאחר שמת בפעם הראשונה) ונערכים בה טקסי מסתורין לכבודו. ואכן, כתובת שנמצאה במקום אומרת: “אני כל שהיה, הינו, ויהיה, ואת הצעיף שמסתיר אותי אף בן תמותה לא יוכל להסיר”.

וכך כותב הרודוטוס: “בסאיס נמצא הקבר של זה שאני מפחד להזכיר בשם… על האגם (של המקדש) בלילה, המצרים מציגים הצגה של הסבל שהוא עבר: הם קוראים להן המיסטריות… על המיסטריות הללו, שכולן, מבלי יוצא מן הכלל, ידועות לי, הלוואי ששפתיי ישמרו על שתיקה דתית…”

כיום סאיס היא אתר ארכיאולוגי לא מרשים במיוחד.

טאניס (Tanis), אווריס (Avaris) ופה רעמסס

טאניס נקראת גם תבאי הצפונית, מכיוון שסגדו בה לשלישייה של אמון, מות וחונסו. היא הייתה בירת מצרים החל מהשושלת ה-21 (מאה 11 לפנה”ס) ועד למאה ה-6 לפנה”ס, תקופה ארוכה של 500 שנה, המקבילה לתקופת בית ראשון (נקראת בתנ”ך “צוען”). כיום זהו אתר ארכיאולוגי קלאסי, שמשמעו חורבות הרוסות, ולא מקדשים עומדים שלמים כמו בשאר מצרים.

כשלושים קילומטר דרומה לטאניס נמצאים שרידי העיר אווריס, שהייתה הבירה של ההיקסוס. לידה נמצאים שרידי העיר פה רעמסס, שנבנתה על ידי רעמסס השני כבירתו בסוף תקופת שלטונו, אולי על ידי יהודים (“פיתום ורעמסס ערי מסכנות”…).

האתר של אווריס ופה רעמסס סגור כרגע לביקורים, אבל זה לא מפריע להתרשם מהאזור והמקום.